הקשר בין "תסביכים" ל"נטיות" (אדיפוס שמדיפוס )

מאת: נפקנית אנאלית פעם אמרו לי שמאד מסוכן לשייך את עניין הנטיה המינית לתסביכיי ילדות כיוון שהשיוך נותן לגיטימציה ליפי נפש לקטלג את הנטיה כמחלת נפש פתירה. איני מסתייגת מהקביעה הזאת, ייתכן שהשיוך הזה מאד מסוכן לנו. הוא מסוכן לנו כשהוא נדרש ע"י אלה שמאמינים שניתן לשנות כל דבר בעזרת טיפול נפשי ועל כן עלולים לקטלג אותנו יחד עם חולי הנפש (ולא אכנס כאן לדיון ארוך ומעמיק בשאלת מהו חולה נפש/ "משוגע"?) ולדרוש שינוי בטענה שאיננו מבינים מה טוב לנו. אבל צריך להניח את האצבע על הנקודה המסכנת. אני חושבת ששורש הבעיה נעוץ במילה "תסביך" שהרי לכל נפש יש תשוקות ורצונות הקשורות בילדות. הדבר נקרא תסביך כשהוא לא מתיישב עם המציאות. רוב "תסביכי הילדות" של כלל העולם אינם פתירים כלל. הכל אמנם בר שינוי מלבד פגיעה פיזית של ממש, אבל *הפוטנציאל לשינוי* אינו מעיד על כמות *המשאבים הדרושים לשינוי* (טיפול פסיכולוגי, כוחות נפשיים). הקשר עם ההורים בילדות משתרש עמוק כל כך עד כי כמעט ואין סיכוי לעצבו מחדש באמת. וכפי שאמר סארטר, אם אינני טועה; ההורים הם כמו אבעבועות רוח, נדבקים בהן בילדות ונשארים מצולקים כל החיים. ידוע זה מכבר שיש השלכה ברורה של היחסים עם ההורים בשלבים מוקדמים של הילדות, לבין הזהות המינית. הזהות המינית במובן של גיבוש מנהגים והתנהגויות המשוייכות לכל מין, ואיתן היחס לבני המין השני ולבני אותו המין (או מה שנקרא בשפתכן המלומדת מגדר). אין קשר ברור בין הזהות המינית (נשיות שופעת, למשל) לבין הנטיה המינית. וכאן הוא הגבול הלא ברור (אצל הטרוסקסואלים וכן אצל הומואים ולסביות [ולצערי הרב לא ידוע לי דבר בנוגע לטרנסים]) – בין טביעת הזהות כהשלכה של היחסים המוקדמים עם ההורים, לבין היחסים המיניים בעתיד. מה בדיוק קורה שם? איפה בדיוק אנחנו מאמצים התנהגויות ותשוקות מסויימות, ושל איזה מההורים? אני בהחלט מאמינה שיש קשר בין המשיכה המינית לבין הזהות המינית. אני בטוחה כי יש כאן כאלה שתחלוקנה עלי, יש בנות שבטוחות שהן *נולדו* לסביות ושאין שום קשר בין הגדרתן כ-נשיות/גבריות לבין היותן לסביות. יכול להיות. אני בטוחה שזה אינדיווידואלי. רק על עצמי אוכל להעיד. מחקירה אינסופית של עצמי גיליתי שיש קשר מאד ברור בין היחס הלקוי שלי עם אבי, לבין זהותי המינית; לא הייתי נשית בעיניו ועל כן נטבעה בי זהות של אשה לא נשית. ולאחר מכן זה השליך על משיכתי המינית. אצלי המשיכה לנשים קשורה בהערצה שלהן. הגבול הדק שבין מי שאני רוצה להיות ובין מי שאני רוצה לזיין ~כחול~ אני נמשכת לדמות אותה אני מעריצה. נמשכת למי שאני רוצה להיות היא. איני מדברת מתוך ידע על הנושא, רק מתוך סקרנות ושיחות עם נשים. ככל שאני דשה בעניין מסתבר לי שהסיבות ללסביוUת הן כמספר הלסביות בעולם (כולל הדו מיניות כמובן). אצל חלקן זוהי נטיה מולדת (גנטית או הורמונלית), אצל חלקן זוהי תגובה לתקיפה מינית או לדחיה מינית (ע"י האב למשל) ואצל חלקן "תסביכי" ילדות אחרים. וכמובן שאצל כל אחת בשילוב ייחודי של כל אחד מהמרכיבים האלו (ועוד) כשכל אחד מהם יכול להתחלק לאפשרויות רבות. ובאשר לסיכון שיש בשיוך הנטיה המינית ל"תסביכיי ילדות" אני חושבת שגם אם אם היה מוכח שהלסביות מולדת היא כפי שצבע עיניי מולד, בעיית יפי הנפש בעינה עומדת. הרי בכל מקרה הם לא היו מקבלים אותנו בשוויון נפש כחריגה טבעית של הטבע (אלא כ"סטיה" הדורשת החזרה אל התלם). אם היה מוכח שלסביוUת גנטית היא אולי היה היו מבקשים שונאינו, לפי הברירה הטבעית, לחוקק איסור על לסביות (והומואים) להביא ילדים לעולם? הבעיה היא באנשים שאינם רואים בלסביוUת ~חריגה טבעית~ ולגיטימית מהכלל, (את המונח סטיית תקן לא אנחנו טבענו ~כחול~) באם שורש החריגה מולד הוא או תלוי התפתחות וסביבה. לסביות ומשיכה מינית + תגובה למסתייגת מאת: אלמונית חרמנית אחרי כל הדיון על "האם החיים שווים?" נתקפתי חרדה עד שחברתי, שתהיה לי בריאה, שראתה שאני מתחילה לרדת מהפסים, החליטה לקחתני ליממלח. אף פעם לא הייתי שם – אז שמחתי. הגענו למלון הייאט, שהיא כבר ביקרה בו פעם, באיזה כנס, ואמרה שהמלון מצוין *****. טוב. הגענו, אחרי נסיעה לא קלה, ומצאתי `מלון סעד`. מאות אנשים וילדים מתרוצצים לידי ובין הרגליים, לכלוך ובלגן, ואני הרי רציתי מנוחה מהמולת העיר. נשארנו שם לילה ולמחרת החלפנו ל-Royal. גם במלון הזה העובדים לא בדיוק ידעו מה הם עושים, וקיבלנו חדר שלא נוקה עדיין, ועברנו לחדר אחר בו המזגן לא עבד, ולבסוף לחדר בו הכספת היתה נעולה. אחד הקבטי"ם הגיע ותיקן את הבעיה. חוץ מתלאות מוקדמות אלו, המלון היה עשר. הבריכה נעימה ושקטה (כן, אחרי עשר שנים שלא נכנסתי לבריכה הכריחתני חברתי להצטרף אליה, וכשכבר נכנסתי, אז לא יצאתי), והאוכל היה טעים, והדיירים היו טובים. ואחרי יום מעייף מבריכה קרה לבריכה חמה לג`קוזי, לקחה אותי חברתי למערת קמח אחת, בלילה, וזאת למרות שאימה אסרה עליה ללכת לשם: "שתי ילדות קטנות ללא נשק, והחמאס מתכנן פיגועים רצחניים עכשיו אחרי שהרגו לו את שחאדה." נו טוב, חברתי הבלתי מאולפת, העמיסה אותי לקופסה שלה ונסענו בעקבות הפנטזיה הרומנטית. היה חם, קשה היה לנשום, אך צוקי הענק וצורותיהם המפוסלות היו מרשימים, במיוחד לאורו הזורח של ירח מלא ושמים זרועים במאות כוכבים. בלילה, למרות העייפות, התקלחנו שוב והזמנו סרט כחול. חברתי אף פעם לא צפתה באחד, והיתה יותר מסקרנית. נפלנו על סרט עם עלילת פשע מצ`וקמקת על איזה יהלום גנוב. אותי סקס הטרוסקסואלי מאוד מגרה, את חברתי לא. אולי אפילו מגעיל אותה. היא התגרתה מלהביט בי הרבה יותר, או כך לפחות טענה. היא אמרה שאת כל התנוחות כבר עשינו, ושלא היה שום רעיון חדש או סקס מסובך. היא ציפתה לקשירות ואביזרים והתאכזבה משהו. כל אותו זמן שעשינו מה שעשינו עד שנרדמנו, תהיתי…. איך זה שהיא מסוגלת לקשר רגשי ארוך עם גברים (יש לה ידיד, אקס שלה מלפני שנים, שלעניות דעתי עדיין מאוהב בה, איתו היא משוחחת מידי יום, שעות בטלפון לפעמים, למרות שאינני סובלת אותו כי היא תככן צבוע וניסה לסכסך), וסקס איתם כה דוחה בשבילה? ואני בדיוק להפך – לא מסוגלת לשום קשר רגשי עם גברים אבל לא תהיה לי בעיה לשכב עם אחד (למרות שהפעם האחרונה היתה לפני עשור שנים, אני בטוחה שזה לא השתנה). השאלה היא אפוא: מה גורם לנו לחשוב ולהרגיש כך? האם טראומה היא הדבר? האם היחסים עם האבות הם גורם מכריע? תסביך אלקטרה? אדיפוס שמדיפוס? משהו? אני יותר מאשמח לקרוא תגובות בקשר לנושא זה שמסקרן אותי כבר שנים. מסתייגת, סליחה שלא יצא לי לענות בדף הקודם מפני שלא הייתי פה. אני מאוד אוהבת איך שאת רואה את העולם, באובייקטיביות. אין ספק שהעולם אדיש לנו לחלוטין, אך גם אם אראה את העולם בצורה זו האם יקל עלי הדבר? כאב הבדידות יכול להתקהות בתוך חוויה של שייכות או אהבה רק כאשר אפשר להרגיש שהאהבה למשל היא אמיתית, במיוחד לאנשים כמוני שלא מסתפקים בכאילו. להרגיש שייכת למשהו זה הרבה יותר קשה במיוחד כשהעולם נראה לך מגוחך, ושרוב האנשים תופסים אותו אחרת ממך. לדוגמא: אם חברתי תרקוד על שולחנות ביקב, זה יראה לי מגוחך, כי לי אין את הרצון הזה, להרשים או לקבל צומי מזרים או סתם לשמוח. אז אני ארגיש שאני במקום אחר, שאולי יכולתי ליהנות מחוויות שכאלה לפני עשר שנים, אולי, גם זה בספק. במקרה כזה הרגשת השייכות תעלם, ואני שוב ארגיש בודדה. וברגע שאני מפסיקה לראות את עצמי דרך אחרים (אותו ראי עליו כתבת), כי אין לי את הצורך הזה בדרך כלל, כאב הבדידות רק גודל. וברגע שאני לא חיה בשביל אחרים, בלי לנסות להרשים אותם עם הבית הגדול, או האוטו החדש, אז תחושת השייכות מתגמדת. ונכון, תשוקת החיים חזקה דווקא אצל המבקשים עצמם למות, והם כמהים לחיים אחרים, ואולי לעולם אחר בעצם. עולם שיתאים להם יותר. עולם בו רוב האנשים ירגישו וינהגו כמוהם. ותודה על תגובותייך הכנות והמעניינות. אני מסכימה איתך בכל, ושומרת את כל התגובות. תודה.