הריקוד האינסופי
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
הריקוד האינסופי (ההקדשה - בפנים) מאת: הרקדן האוטומטי יצאתי פעם עם רקדן. טוב, לא בדיוק יצאנו, כי מהרגע הראשון שבו שקעתי בתוך עיניו ידעתי ששום דבר כבר לא משנה, כל החשק לצאת מהבית, לבלות, להנות – הכל נעלם פתאום. במקום זה, התמלאתי בתחושה עמוקה וצורבת, כזו שמילאה אותי בהתרגשות בכל פעם שדמיינתי אותו מצמיד אותי אליו, מסחרר אותי בריקוד אינסופי של אהבה, מנשק את גופי, מלטף, מחבק. באותם ימים לא רציתי דבר, מלבד ללמוד אותו. והוא, מכור לתנועה, לימד אותי את תנועותיו, את מקצב השרירים ואת קלות הרגליים המפליאה שלא הוסגרה בשל גופו החסון והרחב. הייתי חוזר מהעבודה אחרי יום מפרך, חולץ את נעליי ומתיישב מול הטלוויזיה הכבויה. ואז, הוא היה מגיע מהמטבח או מחדר השינה, מחייך חיוך רחב ולבוש במכנסיים קצרים ונטול חולצה. ואז הוא היה לוקח אותי בידיו ומסחרר את החדר סביבי, או אותי סביבו, או מה זה בעצם משנה מי את מה. הכל היה מסתובב, הוא חפן אותי בידיו הגדולות והחזקות, סובב אותי סביבו וסביב עצמי, הצמיד אותי לגופו ונישק אותי בכוח על שפתיי. הוא לימד אותי כמה ריקודים בסיסיים, שלימים שכחתי כשם ששכחתי אותו. צעד אחד קדימה ושניים אחורה, אני זוכר, מנסה לתרגל בכפות רגליים חשופות, דורך עליו, מפיל אותו אל השטיח ופושט אותו ממכנסיו. לרקוד, רק לרקוד. שום דבר כבר לא משנה. אחר כך, כשנפרדנו, הייתי יוצא בערבי שישי לרקוד. עשרות גברברים סביבי, נועצים עיניים זה בזה, בוחנים, מחפשים כל כך חום, אהבה ומגע. מחפשים מישהו שייגע בהם. הייתי נטע זר בהם, לא חיפשתי את המגע הזה, חיפשתי רק את התנועה, את המקצבים, את אותם הלמות תופים שמילאו אותי באותה תחושה עתיקה, פנימית, קדמונית כמעט, הטבועה בי משחר היותי אדם. מתפרק לקול הצלילים, לקול התופים, מסתחרר בריקוד משחרר וקורע. הייתי רוקד אז ריקוד אחר, של בדידות, של פחד, ובאותם ימים אפילו לא ידעתי שזה הריקוד שנגזר עלי לרקוד. הגורל ייעד לי ריקודים עד אינסוף, באותם אולמות חשוכים מלאים בגופות חשופים וחיוכים מוכי סמים והזיות. ועם השנים, הלכו והתקשחו שריריי, וגופי החל ובוגד בי, ונשימותיי נעשו יותר ויותר כבדות, וליבי חדל מלפעום מאהבה, הפסיק להתרגש מחיוכים והתחלות. רק הריקוד הזה, בכל פעם מחדש, סוחף, ממכר, מחליף את הדם ששטף בעורקיי במשהו אחר, מזוייף, בלתי אמיתי. בלתי אנושי אפילו. בשעות הפנאי המעטות שלי אני בוהה בטלוויזיה. באחת מתכניות הטבע ראיתי את מנהגי החיזור המוזרים של העקרבים – מתקרבים זה אל זה, אוחזים האחד בצבתותיו של השני, מסתחררים יחד בריקוד מעגלי שסופו, רגע אחד של אהבה ולאחריה מוות. ואני, שכבר אהבתי את אותו הרקדן, הבנתי את מהות הריקוד שלי בעולם הזה. ריקוד עקרבים שלאחר האהבה, ריקוד עקרבים שלפני המוות. מוקדש באהבה לרקדן הלימבו, למלך הרחבה ולעקרבים שבינינו.
אז מה זה משנה אם הוא מועתק??? ל"רקדן האוטומטי" או מי שזה לא יהיה, יש לך עוד סיפורים?
