כבשים

כבשים מתרגש מתמיד הלכתי למילואים הללו, כי הפעם ידעתי שאעיז ולמרות שהסביבה הזו מאוד מאיימת, אני אהיה באמת גאה. עד היום, בשלושת הפעמים הקודמות שעשיתי מילואים, הסביבה הצבאית, מרובת הדתיים, מרובת הערסים (הבהרת פוליטיקלי קורקט: יסלחו לי הערסים, שאני מאוד מעריך אותם ולעד ימשכו אותי יותר מכל דבר אחר, אבל לפעמים הם קצת מחוספסים מידיי), מועשרת בשובניזם ובכל הנגעים הסקססיטים, גרמה לגאווה הרכה שבי להיכנס לתוך הקונכיה ולצאת רק בתום 23 הימים. וגם אז, אחרי 23 הימים, היו פעמים רבות שבסביבה פחות ידידותית למשתמש הגאה, התכנסתי בעצמי, לא הייתי אמיתי לגמרי, הסתרתי, קצת הטעיתי, לעיתים שתקתי ולעצמי הזקתי. כבר מזמן הגיעו הימים שבהם אני מתייסר ונעכל מבפנים כשאחד מולי טועה ואני לא מתקן, לפעמים שותק ולפעמים מפזר ערפל. רגעים קשים של כעס על עצמי, של שינון הסיטואציה והצפה באינסוף מחשבות של איך הייתי רוצה שתיראה ומה הייתי רוצה לומר. כך קרה גם במשרד שבו אני מתמחה, בשותפים הבכירים, הדתיים, שמעולם לא שאלו אותי במפורש לנטייתי, אבל בשיחות חולין קצרות, העירו הערות, שחשבתי, שרציתי, שביקשתי לתקן.... ושתקתי. כמה התייסרתי... אין דבר חיצוני לי שיוכל להעניש או לגרום לי את הסבל בעוצמות שהייסורים הפנימיים הללו גרמו לי. יום אחד בשנה, לחמש שעות בלבד, במרכז תל אביב, הייתי שלם כמו שביקשתי להיות. בפעם הזו, היחידה, בכוח, שהייתי גאה להיות חלק ממנו, נחלצתי ממסכת הברזל, הארון, שעוטף אותי ביום יום, עוד לפני שהחלטתי אם להיכנס אליו או לא. זה יום אחד, יום קצר ואז נעלם. ואז שוב, בשיחה סתמית עם אחד הבכירים במשרד, על חדר הכושר, כשמדברים על השעות העדיפות לאימון, נזרק מצידו המשפט, שצעיר כמוני כדאי לו לבוא בערבים כי אז יש הכי הרבה חתיכות... ואני שותק... ואז מתעצבן, וכועס ומרגיש טיפש ומרגיש שאם כל אחד הוא קצת אפס, אז אני שורה של הרבה אפסים. עוצמת ההתנייה מפחידה. מבלי שאויימתי בפועל, מבלי שלחצו אותי, אני החלטתי להיכנס לארון, להסתגר שם, להתחבא. ומתסכל עוד יותר לדעת, שהפחד הזה, ההסתתרות הזו, נותנת את הלגיטימציה לכל מה שמעיק עליי, הארון, האלימות, האפלייה, הסטריאוטיפים, הבוז, הלעג.... כי אני החלטתי שזה מכוער, שלא ראוי לחשוף, להבהיר, כי נבהלתי... אז בפעם הבאה ברור שאני צריך להיבהל, להסתתר. וסליחה על זה שכשרציתי בכל מאודי להתנשק, אז לא עשיתי, כי זה היה ברחוב... וסליחה על זה שכשרציתי כל כך לחבק, אז לא חיבקתי, כי זה היה ברחוב... סליחה על אהבה ענקית שעצרתי בפנים, מפחד מבחוץ, סליחה שלא רקדתי כי זה היה במסעדה "רגילה", שלא הלכתי יד ביד כי היו אנשים... המפלצות האיומות ביותר ניזונות מהפחד, הצרחות, האימה שבקורבן והעדר של אלו ממית אותן. תמיד זה היה כך. תמיד יהיה. ב- 24.07 התחלתי את שירות המילואים עם אחד מחבריי הטובים ביותר, ערן שרון. קבענו לעצמנו יעד, שבמילואים הללו, בסביבה שהכי מפחידה אותנו, נמית את הפחד, נרוקן את מה שרצינו, את האמת האמיתית, ונהיה הכי אנחנו שיש (גאים). כמו מצעד גאווה קטן, אחד לשני ניתן את האומץ, הנוכחות הנוספת. חלפו 13 יום עד היום, כולם יודעים, החימושניקים הנגדים, הקצינים, הדתיים, מאבטחי המיתקנים, הערסים, הפחות ערסים, הלא ערסים, החנונים, הש.ג., השקמיסטים, הטבחים, השומרים, האבטשניקים... כולם, כולל 7 הכלבים העזובים במגורים. לא היינו צריכים לתלות דגלים, כמו שלועגים לרוב ההומופובים או ההומודחקים, היינו פשוט צריכים להפסיק להטעות, להפסיק לשקר. לא לומר חצי אמת כששואלים אם יש חברה, לא לומר חצי אמת כששואלים אם אנחנו נשואים, לא לשתוק כשמבקשים שנחווה דיעה על כוסית זו או אחרת... להיות באמת אמיתיים. כצפוי כולם מנומסים. כולם נחמדים, כולם מגיבים רגיל, חלקם מעיז לשאול שאלות, חלקם מתעלם בכוח, רק שהפעם במקום שאני יכנס לארון, המתעלמים בעצם מכניסים את עצמם לארון במקומי, זבש"ם. אז ה- 24.07 הוא עוד יום, שממנו והלאה תימשך קרן אינסופית, אני מקווה, שממנה והלאה הפסקתי להיבהל מהכלום. מחרתיים חוזרים לבסיס עד ה- 15.08... להית...

לאבי, היה מעניין מאוד להיכנס לעולמך לכמה דקות. עם כושר ביטוי כמו שיש לך, הרבה אנשים ישמחו לקרוא מאמרים מפרי עטך.