פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ילדים רבים בגילאי 4-6 סובלים מפחדי לילה, הכוללים פחד מהחושך, פחד ללכת לישון, פחד מיצורים דמיוניים, חלומות מפחידים, יקיצות מרובות במהלך הלילה וכדומה. במרפאה לרפואה פסיכולוגית בביה"ח שניידר בשיתוף עם מעבדת השינה באוניברסיטת תל-אביב נערך מחקר בהנחייתם של פרופ' אלן אפטר ופרופ' אבי שדה, המכוון לשיפור ההבנה של הופעת פחדי לילה בקרב ילדים צעירים ואופן הטיפול בהם. במידה ויתברר כי ילדכם סובל מפחדי לילה משמעותיים, נציע טיפול קצר, ללא תשלום. הטיפול מיועד לילדים בני 4-6. לפרטים נוספים והשתתפות, ניתן לפנות למיכל קפלן במייל [email protected], או בטלפון 054-4682588. ניתן גם ליצור קשר עם מרפאת השינה, טלפון 03-6407327.

שלום רב, מאחר שאני משוחדת קצת (פרופ' אבי שדה היה מורה שלי), ומאחר שמדובר במרפאה מצויינת המספקת שירות חינמי המקדם גם את המחקר בתחום, אני משאירה את הפרסום כאן, ומעודדת אנשים להרים את הכפפה ולהיעזר. בהצלחה ליאת

שלום ותודה על הפורום הנהדר יש לי שאלה לגבי גמילה הבת שלי בת שנתיים + 4 חודשים, ילדה נבונה ומקסימה, מדברת ברור ומבינה היטב. האמונה הכללית שלי לגבי גמילה היא שזהו מהלך טבעי שמגיע בזמן שלו כאשר הילד מרגיש מוכן פיזית ורגשית בעל ביטחון, הרגשת עצמאות, שייכות, יכולת והעצמה וכך אני משתדלת לעשות ולחזק בלי הקשר לגמילה. הבת שלי בשלב המשחק עם הגמילה, יודעת את המושגים, אומרת שהיא עושה בשירותים, הולכת לשירותים אך בפועל לא עושה שם כלום (רק בכאילו). אח"צ היא מבקשת הרבה ללכת לשירותים ואנחנו משתפים פעולה ואחרי זה מחזירים לה את הטיטול. בימים האחרונים לאחר שהיא בשירותים אח"צ שאלתי אותה אם היא רוצה לנסות להישאר בלי טיטול לשם הניסיון והחוויה. היא עושה במכנסיים כמובן, אנחנו לא מתרגשים ומשבחים אותה שהיא שמה לב שהמכנס רטוב ושכך זה מרגיש שאין טיטול. הכל בלי לחץ, הרבה עידוד וסבלנות. השאלה שלי אם עשיתי טעות.... האם לא הייתי צריכה להציע לה להוריד ולהתנסות בהרגשה הזו ? האם לחזור אחורנית ? לא להציע לה כלל להוריד טיטול ? כן להמשיך ולהציע לה פעם בכמה זמן ללכת לנסות לעשות בסיר ? בעצם השאלה שלי היא מה עושים מעשית בין שלב המשחק שנמשך כבר זמן מה לבין הגמילה בפועל, האם יש מקום להתערבות של ההורים (לקדם את התהליך ואיך ?) או רק לחכות בסבלנות עד שהיא בעצמה תוריד את הטיטול ותלך לשירותים לגמרי לבד ?

שלום לימור, כל הכבוד לך על הסבלנות והכבוד שאת רוכשת לבתך. את צודקת מאד כשאת מאפשרת לה מפגש יצירתי ולא מלחיץ עם הנושא. עם זאת, חשוב להדגיש, שתהליך הגמילה אכן תלוי בבשלות של הילד, אך הוא נעשה כדרישה התפתחותית **ביוזמת המבוגרים**. טרחתי להדגיש את זה, כי יש ילדים שמתלהבים מאד בהתחלה, ואז מחליטים ש"בעצם לא", ואז מתחילות הבעיות. אם את חושבת שקיימת אצל בתך הבשלות הקוגניטיבית (יודעת להגיד פיפי וקקי, ויודעת לזהות מתי היא צריכה/עושה), הרגשית (יכולה לעמוד במידה סבירה של תסכול, ולהתמודד עם דרישה הגיונית ממנה, ולהתמודד טוב גם עם מידה של חרדה), והמוטורית (מסוגלת לשבת מספר דקות על סיר או אסלה, להפשיל בצורה טובה למדי מכנסיים ותחתונים) - סימן שהגיע הזמן. מאימתי ש*את* מחליטה שהגיע הזמן, יש להוריד את החיתול, לאחר שיחה קצרה וחגיגית ("את כבר גדולה ונהדרת, ולכן כבר אפשר ללמד אותך לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, כמו כולנו. בהתחלה זה לא תמיד יצליח, ואולי יברח לך לפעמים, אבל זה בסדר. זה קורה לכל הילדים ובסוף הם מצליחים"). אפשר להיעזר כמובן בשפע החומרים הספרותיים והמוקלטים המוקדשים לנושא. אם אין בכוונתך להתחיל בתהליך, אני ממליצה להפסיק את משחקי הכאילו, כדי לא ליצור בלבול (פעם עם, פעם בלי, קדימה, אחורה, וכד'). מאימתי שאת מורידה את הטיטול, רצוי לא לחזור לאחור. קחי אוויר, והכיני את עצמך מראש לתאונות ופספוסים. זכרי שברוב המקרים לא מדובר בתהליך שהחל מוקדם מדי, אלא בחלק טבעי ובלתי נמנע שלו. בהצלחה ליאת

שלום אני בת 50 ובעלי בן 58 יש לנו שני ילדים בת בת 15 ובן בן 14 כרגע יש לי בעיה חמורה עם הבת שבעצם זה התחיל לפני 3 שנים בערך אז היתחילה להקי וכמעט הפסיקה לאכול ואני מאוד נילחצתי לקחתי אותה לבדיקות לדיאטנית וכל הזמן היא טענה שאני לא מבינה כלום וגם הדיאטנית להקי הפסיקה אחרי שעליתי על זה ולאע=כול חזרה בצורה מבוקרת בתקופה הזאות ילדה בת 12 ירדה 14 ק"ג וכל מה שאכלה לא היתה מוכנה לאכול ליד אביה כששמתי לב לזה שאלתי אותה וענתה לי שאבא שלה כל הזמן אומר לה שתיהיה כמו אמא שלה שמנה בטטה וחברות שלה רזות . בקשר ליחסים בבית האבא תמיד זילזל בי ואמר שאני טיפשה ומכוערת ולא מסכילה הוא גם ניהל רומנים עם נשים שונות והאחרונה הוא אפילו סיפר עליה לילדים הילדים גם מזלזלים בי. בשנה אחרונה הילדה נעשתה יותר עצבנית לא יוצאת לא מבקרת קרובים לא יושנת מספיק השנה הציונים שלה ירדו משמעותית ולא ומחסירה המון בקיץ ניסיתי לגרום לה ללכת לפסיכולוג אפילו הבאתי אותו לבית אבל היא מסרבת לקבל טיפול היאמא דא תמיד טוענת שאני לא מבינה כלום. לא יודעת מה לעשות בכבוד רב נאי

שלום נאי, הפנייה שלך נגעה ללבי. את יודעת, לפעמים תגובותיהם של הילדים שלנו גורמות לנו להרגיש שהם לא זקוקים לנו, מזלזלים בנו, ואולי אפילו היו מוותרים עלינו. ממה שאני מצליחה לקרוא (אולי מ"בין השורות"), הילדה שלך מאד מאד זקוקה לך בשלב זה של חייה, ומאותתת על מצוקה גדולה. זה נכון שאי אפשר להביא מישהו לטיפול נגד רצונו, ולכן, למרות ההתדרדרות במצבה, אני מפצירה בך להגיע לטיפול פסיכולוגי בעצמך. בטיפול תוכלי להתחזק ולהחזיר לעצמך את היכולת לעמוד מול ההתקפות המשפילות של בעלך. בצעד כזה, תוכלי להרוויח מחדש את הערכתה של בתך, שאולי כועסת עלייך באופן כלשהו על כך שאת מרשה למישהו להשפיל ולבזות אותך כך. זכרי שאת משמשת מודל לילדייך, ובפרט לבתך, והיכולת שלך לקום ולהכריז "לא עוד!" היא צעד חינוכי מאין כמותו. אני שולחת לך עידוד וכוח להילחם על כבודך ומעמדך כאדם, כאישה וכאמא. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ישלה בת 4 שנים ותינוקת בת 7 חודשים. הבכורה מאוד רגישה ומפגינה קושי בהסתגלות לשינויים. אנו אמורים לעבור דירה (מהמרכז לצפון) בשל העבודה של בעלי. אנו עוברים לישוב שבו גרים הסבא והסבתא. בנוסף היא אמורה לעבור גן. אני חוששת שיהיה לה קשה מידי. כיצד לעשות זאת? האם תשרוד את המעבר? היא ילדה שכבר 3 שנים באותו גן ועדיין יש לה קושי להיפרד בבוקר.אני מאוד דואגת לה ומצג שני אין לנו ברירה ואני בטוחה שבטווח הארוך זה לטובתה. זקוקה לעיצה איך להקל עליה בבקשה. תודה נעמי

שלום נעמי, לא ציינת מתי אמור המעבר להתרחש, ולכן אומר באופן כללי כי ההמלצה שלי היא להכין את הילדה למעבר, אך להתחיל בכך בערך כחודש לפני כן (ולא קודם). אני מציעה שבכל פעם שאתם מגיעים לסבא וסבתא בצפון, ללכת לבקר את הגן שבישוב, אפילו אם זה בשבת והגן סגור. אצל ילדים שרגישים למעברים, ה'פטנט' הוא להפוך את המקום החדש לקצת פחות זר ולא מוכר, ולכן כל מפגש מוקדם עם המקום החדש, "הבית שבו נגור", "הגן אליו תלכי", "הצרכניה או הסופר שבהם נקנה", יכול לרכך את חווית הזרות והחרדה שנלווית לה. מצד שני, 'פמפום' יתר של הנושא, במיוחד כשהוא נעשה מוקדם מדי ולאורך זמן עלול להגביר את תחושת האי-ודאות, ולעורר דאגה מיותרת שלא לצורך. חשוב שגם אתם, ההורים, תהיו רגועים ושקטים, ותתכוננו מראש גם לאפשרות הסבירה שיהיה לה קצת קשה בהתחלה. אפשר להכין אותה גם לזה, ולעשות זאת ממקום רגוע, שמותיר בה תקווה לטוב. "כשנגיע לגן החדש, יהיה לך מאד נעים ונחמד, אבל יכול להיות שבהתחלה יהיה לך גם קצת קשה להיפרד. אנחנו נשתדל להיות איתך שם כמה שיתאפשר, ונשאיר אותך שם רק כשכולנו נרגיש שאת כבר יכולה. אני סומכת עלייך ובטוחה שתהיי בסדר גמור". מאחלת לכולכם התאקלמות מהירה וקלה ליאת

בני בכתה ב'-עוד מהגן הסתפק בחבר אחד אותו הוא אוהב מאד. החבר לא יזם פגישות אחה"צ,ולעתים רחוקות הסכים שבני יבקרו. בני לא רצה/או חשש להתקשר לילדים אחרים- כך שלא נפגש כמעט עם אף ילד אחה"צ עד כה.(מגיל 4 עד 7) כיום הוא משחק לבד בהפסקה וסובל מאד.מתאר עצב ותחושה שהילדים שונאים אותו והוא לא שווה כלום. אחותו חברותית ,הוא מקנא בה אך אין לו את הכלים/ביטחון ליצור קשר בהפסקה עם עוד ילדים. יוזמה שלי להזמנת ילדים אלינו נענית לעתים בחיוב,אך לעולם לא מזמינים אותו אליהם. עירבתי את היועצת והמורה -בינתיים העניין לא מתקדם, יש גם פחד מכישלון מצידו בזמן ההתקרבות לאחרים. איך ניתן לעזור לו? הוא ילד חכם לגילו,כשרוני ובעל כושר ביטוי מעל הממוצע,יכול להיות שהילדים מקנאים בו בגלל יכולותיו ובגלל זה מתרחקים ממנו<? כמו כן,בכיתה א' ההסתגלות הייתה קשה מבחינה רגשית (הוא בין הקטנים בכתה), והיו פרצי אלימות כלפי ילדים בכתה שחלפו כרגע.עכשיו המצב מצויין מבחינת התנהגות ולימודים. אשמח להמלצה לפסיכולוג/ית ילדים (דרך קופ"ח) בשפלה/במרכז האם טיפול באמנות רלוונטי? אפשר גם לאימייל.תודה

שלום רב, טיפול רגשי בהחלט רלוונטי לכאן, וטיפול באמנות בכלל זה. למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

אשמח להמלצות באי מייל לפסיכולוגים מנוסים המטפלים בילדים באזור השפלה והמרכז. [email protected] עדיף כאלה הנמצאים בהסדר עם קופ"ח מכבי.

שלום רב. פניתי לפני שבוע לגבי ילדי בן 5.5 שמתאפק ולא מוכן לשבת בשירותים ולהוציא קקי . מזה שנתיים אנו מכריחים אותו לשבת בשירותים עד שיוצא - וזאת לאחר ימים רבים שמתאפק ומפתח עצירויות. בעצתך שיחררנו ולא מעירים לו,ולא לוקחים אותו לשירותים גם אם רואים שהוא סובל ומתאפק ומסתובב כל היום ברגליים סגורות. במהלך השבוע בגן יצא לו קצת קקי בתחתון, וכך המשיך גם בבית.. יום שלם אנו מחליפים לו תחתונים כאשר מלכלך בקקי, לא כועסים רק מחליפים ואומרים לו שינסה להבא בשירותים ואנחנו פה אםצריך עזרה. אך כאשר אני מנקה אותו הוא צוחק ואומר שלא צריך לנקות "זה יתיבש לבד" אני לאמרגישה שהוא נבוך מהנושא. פעם אחת הלך לבד לשירותים לבדו, עשה קצת קקי והרים מיד תחתונים (לא ניקה ממש) והסתובב מלוכלך עד ששמנולב. שאלתי היא: האם להמשיך ולהתעלם?.. פשוט לנקות כשבורח לו בתחתון. האם להשאיר אותו כך כמה זמן שירגיש לא נעים?.. התייעצתי עם הגננת לא ממש ידע להגיד לי מה לעשות. מצטערת על המגילה הארוכה.. חייבת עצה איך להתקדם מכאן .. תודה!!

שלום אילנה, לדעתי יש להמשיך ולסגת מהנושא. דליפת הקקי אל התחתונים היא תופעת לוואי מוכרת של התאפקות ממושכת. הנסיגה שלכם ממאבק הכוחות סביב הקקי, תוביל, כך יש לקוות, להפסקת ההתאפקות, ובהמשך להפסקת הדליפה (הדליפה נוצרת כתוצאה של הצטברות צואה בקרבת פי הטבעת המשבשת את התכווצות שרירי הסגור). אני יודעת שזה מאד לא קל, אך מציעה להניח גם לנושא הניגוב והניקיון. הסבירו לו פעם אחת בלבד שאם בורח לו קקי אל התחתונים עולה ממנו ריח רע. אל תלחצו עליו, אל תבדקו אותו כל רגע, ואל תנסו לחסוך ממנו את עוגמת הנפש במפגש עם חברים. אחרי הכל, אם מישהו בגן יעיר לו שהוא מסריח, תגבר המוטיבציה שלו להישאר נקי. כרגע, אתם עדיין מאד עסוקים בנושא. נסו להתעלם כליל! היו חזקים ליאת

אני נשואה, אם לשתי בנות: בת שבע וחצי (תלמידת כתה ב') ובת שבעה חודשים. הבעיה היא עם בת השבע וחצי. כבר מאמצע החופש הגדול בתנו מסרבת ללכת לחברים וחברות ורוצה רק לארח בביתנו. בתנו מוזמנת לחברים אך מסכימה ללכת רק אם אני נשארת איתה (גם לחברים קרובים מאוד שאני ואמן חברות קרובות) ואכן לעיתים הדבר קורה, אם כי בעיקר מתארחים אצלה. בפעם האחרונה שהתארחה לבדה אצל חברה (בספטמבר, בחופש הגדול) התקשרה אלי אמה של החברה כעבור חצי שעה מרגע הגעתה אליהם שאבוא לקחת אותה כי היא בוכה ומרגישה לא טוב. מאז היא מסרבת ללכת לבד (לא היה שום דבר חריג במפגש). גם תחילת שנת הלימודים בבית הספר (עלתה לכתה ב') עברה לא בקלות, קושי רב בפרידה בבוקר ובכי. מהבחינה הזאת, מהר מאוד היא הסתגלה וכיום אין שום בעיה בפרידה בבוקר. בעלי מביא אותה בדרך כלל אך גם כשאני מביאה אותה אין בעיה בבוקר, היא הולכת בשמחה לבית הספר. חשוב לציין שהדבר לא קורה רק מול חברים וחברות אלא גם מול סבא וסבתא, דודים, דודות ובני דודים – מסרבת להיות בלעדנו. הדבר הזה מפריע לי מאוד ואני מוטרדת ממנו. מדובר בילדה שמחה, חברותית, חכמה, תלמידה טובה מאוד, נורמטיבית לחלוטין מכל הבחינות. בשנה שעברה (כתה א') לא היתה שום בעיה והיא היתה מתארחת אצל חברים וחברות. היא מצידה אומרת שהיא רוצה להיות איתנו כל הזמן ואני מסבירה לה שגם אנחנו רוצים להיות איתה אבל לפעמים צריך גם ללכת לחברים שמזמינים, להתארח ולחזור הביתה, למשפחה, בתום האירוח. הנטייה שלי היתה לייחס את זה להולדת האחות הקטנה. שבע שנים היא היתה בת יחידה, מלכה, עכשיו הצטרפה עוד מישהי שאולי "תתפוס את מקומה"? אולי היא מרגישה שעליה "לעמוד על המשמר"? לא "להפקיר" את השטח? או שפשוט מדובר ב"חרדת נטישה"? (היתה פעם שהיינו עם חברים באירוע כלשהו ו"נעלמתי" לה לשלוש דקות. הילדה נכנסה ללחץ, בכי, ממש לחרדה). הגעתי למצב שאני "משחדת" אותה... "אם תלכי לחברה, אקנה לך X" - לא משנה מה אציע לה, היא מוותרת על ההצעה ומעדיפה להישאר אתי, עם בעלי. אשמח מאוד לקבל חוות דעת מקצועית וטיפים, מה עלי לעשות. המון המון תודה מראש.

שלום ניבי, אני נוטה להסכים עם ההסבר שלך, וחושבת שההיצמדות אליכם קשורה למתחרה האטרקטיבית שקמה לה. ניסיונותייך לגרום לה להתרחק ולצאת מהבית אחה"צ בכל מחיר רק מאששים את תחושת הדחייה והקיפוח שהיא מרגישה, וגורמים לה להתעקש אף יותר. אני מציעה להניח לה, לארח בשמחה ובנדיבות את חברותיה אצלכם, ולשדר ככל יכולתכם רצון להיות איתה ובקרבתה. כשתרגיש בטוחה ומאוזנת, היא תרשה לעצמה לחזור ולהתרחק, בידיעה שמקומה במשפחה מובטח. סבלנות... ליאת

שלום רב. בני, בן שלוש וחצי, אח לבן שנתיים וקצת, נגמל יחסית מהר לפחמי, אולם קקי מוכן לעשות רק בחיתול, אפילו בבית. ניסיתי מספר פעמים והבטחתי הפתעות , עד שהמליצו לי שזה יבוא ממנו, לא ללחוץ. הבעיה העיקרית שבגן, למרות שזה גן פרטי , הוא מסרב לעשות צרכיו וזה גורם לבעיה. אודה לעצתך, טל

שלום טל, ראי תשובתי ליאנה, לפני רגע. מדגישה שוב שעשיית קקי בחיתול היא 'קלקול' וסיבוך בלתי רצוי בתהליך הגמילה, הנעשה לרוב ביוזמתם של ההורים. אם הילד שלך מסרב לעשות את צרכיו בגן, הניחי לו, ותסמכי עליו שיעשה כשיתאים לו. המתח של ההורים סביב נושא היציאות של הילד, וחששם המיותר מעצירות, מכניס אווירה של מאבק סביב הקקי, ועלול ליצור בעיה חמורה ועקשנית יותר. בעיני, יש לסלק מהבית את הטיטולים כדי לא להתפתות לסידור הבעייתי הזה, גם במחיר של כמה פספוסים. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילדן בן 3. יש לנו בעיה שהוא לא מוכן לעשות קקי בשירותים בשום פנים ואופן.לעומת הפיפי שהוא ניגש לבד ועושה. הוא כל היום עם תחתונים אם זה בגן ואם זה בבית. בלילה לפני השינה אנחנו שמים לו חיתול כי הוא עדיין קצת מפספס עם הפיפי בשינה. הוא מתאפק כל היום עם הקקי כי הוא יודע שבלילה יש חיתול ואפשר לעשות בו. הוא נכנס לשרותים הוא יושב אבל אחרי 2 דק' הוא קם ואומר שאין לו כשאני יודעת בוודאות שיש לו. שנה הבאה הוא צריך להיכנס לגן עיירה ושם לא מקבלים ילדים לא גמולים. מה עושים..??איך אני גומלת אותו עד הסוף.

שלום יאנה, יש ילדים שפוחדים מאסלת בית השימוש, והם מעדיפים את הסיר. הציעי לו סיר בשעות קבועות, ועודדי בשבחים ופרסים קטנים על כל הצלחה. בגיל שלוש בהחלט אפשר להוריד חיתול גם בלילה, גם אם יש פספוסים פה ושם. אחרי הכל, אם את שמה לו חיתול בלילה, הוא מסיר מעליו את האחריות. אני מאמינה שסילוק הטיטולים מהבית ישדר מסר חשוב לפיו "אתה כבר גדול, ולכן עליך ללמוד לעשות את הפיפי והקקי בשירותים (או בסיר) כמו גדול". הצעת הטיטול לעשיית קקי נעשית עפ"י רוב ביוזמת ההורים, וזה מחבל מאד בתהליך הגמילה ועלול להניח יסודות להפרעות עקשניות יותר סביב היציאות. את מוזמנת לחפש באינטרנט מאמר טוב בנושא גמילה, וללמוד ממנו כיצד נכון לעודד גמילה, וכיצד להימנע מטעויות נפוצות. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים וחודשים. בשנה שעברה הוא היה בגן אמריקאי עם ילדים בני גילו. השנה העבירו אותו לקבוצה של קטנים יותר (בני שנה ו9 חודשים -שנה ו11 חודשים) מסיבה כי אינו מדבר באנגלית. זאת נעשה ללא ידיעה שלנו. בסוף ספטמבר הילד התחיל לבכות כל בוקר, כשהינו מתיישיבם באותו היה אומר"הביתה". לאחר מספר שאלות שלי ושל בעלי לגבי תוכנית הלימודים ומשחקים נאמר לנו כי מדובר באותה התוכנית לשתי הקבוצות ואין שום הבדל. אני כבר כחודש מרגישה ונסיגה בהתפתחות. שוחחתי הן עם נוירולוג והן עם טיפת חלב, עם רופא המטפל ופסיכולוג. כולם אומרים שהוא מפותח לפי גילו והדבר היחיד שיכול לגרום לנסיגה שהעבירו אותו לקבוצה אחרת. (שנה שעברה היה תמיד אומר "good bye" לגננת ולכל אחד שהיה פוגש בדרך החוצה מהגן והיה יוזם קירבה עם אנשים ומחייך, השנה הוא שותק, לא מחייך לאף אחד ובורח מהגן) כמו כן, בדקתי בגן, בני כמעט לא מתקשר עם הגננת, הוא התחיל להיות סגור ולא מדבר עם אף אחד. במהלך הנסיעה מהגן שנערכת כשעה בני ממשיך לשתוק ולאחר שמגיע הביתה מתחיל לדבר הן עמנו והן כל הסובבים אותנו. הוא דובר רוסית ויש לו אוצר מילים כ-80 מילים. הוא בונה משפטים עם 3 מילים, אך בתקופה האחרונה הוא הפסיק לדבר במשפטים אלא מחלק למילים נפרדות. האם כדאי להשאיר אותו בקבוצה של הקטנים? האם בגיל הזה יכול להיווצר מצב שבמהלך שנה שעברה הוא נקשר לקבוצה והוא מרגיש שייכות?

שלום נטלי, להערכתי, קשה מאד לעצור התפתחות תקינה של ילד, ולכן - לפי דעתי - לא זאת הסיבה לנסיגה שלו. יחד עם זאת, אם כל אנשי המקצוע אמרו לך כך, אני מניחה שהם שללו כל בעיה אפשרית אחרת. קשה לי להאמין שבשנה שעברה, כשהיה בן פחות משנתיים, כבר הצליח להיקשר חברתית לקבוצה כקבוצה. ילדים אמורים לעמוד במעברים מסוג זה גם אם במחיר של משבר קצר וזמני. לתחושתי, יש לחזור להתייעצות עם פסיכולוג התפתחותי, ולשלול קשיים תקשורתיים. אם את עצמך מייחסת את הקשיים לכך שהוא נמצא בקבוצה שאינה מתאימה לו, פעלי לשינוי. כמו שנאמר כאן רבות בעבר - לקושי טכני לעולם קיים פיתרון טכני, ובדר"כ הוא גם הפשוט ביותר ליישום. בהצלחה ליאת

הי ליאת הילדה שלי בת 5 (0יש לה אחות בת שנתיים) כל בוקר יש בעיה בהתארגנות לגן היא מתעוררת בסביבות שבע וחצי שותה שוקו מול הטלוויזיה (יש סידרה שהיא אוהבצת עד שמונה ) ואז מושכת את הזמן שוב לציין שאני ובעלי בבית בשעות האלו אז יש לה אפשרות למשוך הרבה את הזמן היום זה הגיע לקצה וכעסתי אז היא התחילה עם הרצאות שאני תמיד כועסת ושל סיצנות שהיא לא רוצה ללכת איך אני אמורה להתארגן איתה בבוקר ????????? עם הקטנה ההתארגנות היא תיק תק

שלום לי, בתך הבכורה בת החמש היא עדיין ילדה קטנה, הזקוקה לעזרה וליווי בשעות הרגישות של ההתארגות בבוקר וההליכה לישון בערב. אני מציעה לא לאפשר צפייה בטלוויזיה עד אשר יסתיימו כל ההתארגנויות, ורק אז - בשארית הזמן עד ליציאה - אפשר יהיה להרשות צפייה במסך. אני לא לגמרי מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת "מושכת את הזמן", ומה בעצם את מצפה ממנה לעשות. מאחר שגם את וגם בעלך בבית בשעות הבוקר, תוכלו לחלק ביניכם את המטלות, כאשר כל אחד מכם מארגן את אחת הבנות. חשוב לזכור שכדי שילד יידע ויוכל להתארגן בעצמו, יש לעשות איתו את הדברים, לחזור עליהם שוב ושוב (למשל רוטינת הבוקר הכוללת - רחצת פנים וצחצוח שיניים, התלבשות, נעילת נעליים, סירוק, ארוחת בוקר ויציאה אל המכונית/העגלה/הגן). ילדה בת חמש אינה מסוגלת עדיין להתארגנות כזו בכוחות עצמה, ולפיכך הכעס עליה מיותר ולא תואם. נסו להתאים את ציפיותיכם לרמת היכולת שלה, ובמידת הצורך לעזור לה בסבלנות ורגישות לשכלל את היכולת. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-4 היה עד גיל 3 איתי בבית. בשנה שעברה יצא בפעם הראשונה לגן ילדים. החשיפה היתה פתאומית עבורו; גן עירייה, 35 ילדים שרובם גדולים ממנו (גילאי 4). היה לו קושי מאוד גדול הן מבחינה חברתית וכן בכל בוקר היה לו קשה להיכנס לגן (עד סוף השנה!!!) למרות שבמהלך היום בגן הוא היה בסדר גמור. היו לו קשיים במוטוריקה עדינה, שכן בתקופת שהותו איתי בבית לא עסקנו הרבה ביצירות אלא יותר במשחקי קופסא שבהם הוא ב"ה אלוף. התחלנו בשנה שעברה בסדרת טיפולי ריפוי בעיסוק שממש הביאו לשיפורים עצומים ביכולותיו כמו גם בתחושתיו הכלליות. בתחילת שנה שעברה הוא גם היה מכניס חול, חצץ וכל מה שבא ליד - לפה. אך ככל ש"התרגל" לגן, כך התופעה שכחה. היום, זוהי שנתו השניה בגן. הוא שייך כבר לקבוצת הבוגרים ועדיין קשה לו להיכנס לגן בכל בוקר. באמת רואים שיש פה קושי ולא פינוק. מדאיג אותי שלאחרונה הוא התחיל לקלף את העור סביב ציפורני הידיים שלו עד להרגשת כאב. מה עושים??? תודה

שלום מירב, על רקע הקשיים שאת מתארת, נדמה לי שקילוף העור סביב הציפורניים הוא רק חלק מתמונה רחבה יותר הדורשת התייחסות. אכילת חומרים בלתי 'אכילים' כמו חול, חצץ ולכלוך אחר יכול לשקף קשיים רגשיים ומשפחתיים שיש להתייחס אליהם ולטפל בהם. ממש כמו במקרה שך אכילת הבלתי-אכיל, גם כשמדובר בכסיסת העור סביב הציפורניים, יש להגביל אותו פיזית, אולי גם להציע פעילות אחרת של לישה, או עיסוק פיזי בידיים. מציעה ליידע גורמים במכון להתפתחות הילד, שיוכלו להתייחס לתופעות הללו ולהציע התערבות משפחתית. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב בחודש האחרון הבן שלי, בן החמש, נמנע מלהכנס למקומות בהם מס' רב של אנשים, שאת חלקם הוא לא מכיר (יום הולדת של חברה לדוגמא). אני מניחה שזה יושב על בטחון מעורער. אני לא מעוניינת שהבעיה הזאת תשאר איתו או תתעצם. חשוב לי לציין שזה חדש לי, תמיד השתתף בימי הולדת, הלך להצגות וכד'. זה קרה פעמיים בחודש האחרון כאשר בפעם הראשונה זה קרה עם אימי, ואז הצלחתי לשכנעו מרחוק (בטלפון) להכנס איתה לארוע החברתי, בפעם השניה זה קרה איתי, התגובה שלי היתה מורכבת מ-2: ניסיתי לשכנעו להכנס ליום ההולדת של חברתו, אך הניסיון לא רק שלא הצליח, הילד ממש בכה ורק אז הבנתי שאני צריכה לתת לו מקום גם לסרב, ואז אמרתי לו שנלך הביתה אם הוא לא מעוניין להשתתף. מה דעתך על דרכי ההתמודדות שלי עם הסיטואציה? באיזו דרך היית מציעה לי להתמודד בסיטואציה כזו אם תישנה (ובאופן כללי לא הייתי רוצה רק לכבות שריפות, אני שואלת גם איך היית מציעה לי לחזק את בטחונו העצמי?)

שלום סם, אם עד היום הוא היה הולך לאירועים רבי משתתפים ולא נרתע מהצגות ומקומות רועשים, סביר להניח שהחרדה וההימנעות שלו אינן קשורות לבעיה בוויסות התחושתי-אודיטורי. הפתאומיות שבה זה הופיע יכולה להיות קשורה לאיזו חוויה לא נעימה או אירוע חד פעמי בלתי נעים, שהבהיל אותו או הרתיע אותו, ונקשר מעתה לסיטואציות המוניות. ילדים רגישים יכולים להגיב כך להרבה מאד גירויים או התרחשויות, שחלקן נראות לנו אפילו חסרות חשיבות. למשל בלון שהתפוצץ, קוסם שהבהיל (היכרתי פעם ילדה שפיתחה אימה מימי הולדת וקוסמים לאחר הופעה באיקאה, שבה ראתה קוסם 'חותך' אישה למס' חלקים). אני מציעה לנסות לתשאל את הילד ולברר מה מרתיע אותו, ורק אז לפעול כדי לגייסו מחדש להתמודדות. ילדים רגישים יכולים לפתח לזמן מה נטייה הימנעותית, שלא בהכרח תתמיד גם בעתיד. אני מציעה לא להיכנס למלחמות עלך מה שלא מוכרחים. שאלי אותו לפני כל אירוע או יומולדת אם הוא רוצה לבוא, ואם לא - וותרי. ברוב המקרים התו]פעות הללו חולפות מאליהן. אם את מרגישה שמדובר בחוסר ביטחון כרוני ופגיעה בדימוי העצמי, יש לשקול התייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

הי, בני בן שנתיים וחמישה חודשים . החלנו את תהליך הגמילה לפני כ 4 חודשים . בהתחלה זה הלך ממש יפה אך. לפני כחודש לערך משהו השתבש , הוא התחיל לפספס מס רב של פעמיים ואף הפסיק לבקש . גם בגן הוא מפספס אבל יחסית מעט . אני מוצאת את עצמי מחליפה לו בין 5-6 פעמים מהרגע שהוא מגיע מהגן (16:00). אני מתלבטת האם זו דרך להשגת תשומת לב ? למרות שאני לא מראה התייחסות מיוחדת לנושא. האם פשוט להחזיר לו את החיתול ולתת לזמן לעשות את שלו . בבקשה עזרה , אני ממש אבודת עצות . אשמח לקבל ייעוץ .

שלום הדס, בגיל שנתיים וחצי, ולאחר ארבעה חודשים של תהליך גמילה, נדמה לי שכבר לא נכון יהיה לסגת. העובדה שבגן הוא מצליח יותר, יכולה לרמוז על כך שיש כאן משהו 'תקשורתי', ואולי שווה לנסות להבין מה הדבר שמקלקל את התהליך. מה קורה לו בבית, איתכם? אני מציעה לך להוריד מהאינטרנט מאמר הדרכה טוב על תהליך הגמילה הנכון, לעקוב אחר ההמלצות צעד צעד, ובעיקר להתעכב על ההמלצות מה *לא* לעשות. אם יהיו לך שאלות יותר ספציפיות את מוזמנת. בינתיים, המשיכי לא להתייחס באופן מיוחד לתאונות, לא לבקר או לכעוס, ולהרבות במשפטי עידוד המביעים ביטחון ביכולתו להצליח. מבטיחה לך שזה ייגמר בסופו של דבר, גם אם ייקח עוד קצת זמן. סבלנות... ליאת

שלום רב אני אב לילד בן 5 (ולילדה נוספת בת 3 שלא קשורה כרגע לפנייתי :-)). הילד גמול לחלוטין (הגמילה החלה מיוזמתו בגיל שנה וחצי, ונמשכה לאורך כשנה אד שבגיל כשנתיים וחצי שלט לחלוטין ביציאות שלו). בשנה האחרונה, ובעיקר מאז שנכנס לגן חדש (בתחילת השנה שעברה) הוא עושה בתחתונים ("מספר 2") באופן קבוע, במיוחד כשהוא מחוץ לבית. לאחרונה זה החמיר, וכמעט ואין יום שהוא לא "מפספס". לא עוזר להזכיר לו, בכל צהריים הוא חוזר עם קקי בתחתונים וצריך להחליף לו ולקלח אותו. (אגב כשאני שואל אותו אם זה נעים לו או מפריע לו לעשות בתחתונים במקום באסלה, הוא טוען שזה לא מפריע לו). חששנו שיש בעיה בגן אבל לטענת הגננות וגם לדבריו, אין שום בעיה חברתית / רגשית / מזון / כל דבר אחר. לטענתו, פשוט לא נעים לו לעשות קקי בגן. מחוץ לבית באופן כללי (גינה, טבע וכו') זה בכלל לא בחשבון, למעט אם מדובר בבית מוכר לו (בית סבתא, חברים וכו') וגם אז צריך לתזכר אותו כדי שלא יפספס. העצות הראשונות שקיבלנו בנושא היו להתעלם, לא להציק לו, לתת לו הרגשה שהכל בסדר ושזה לא מכעיס / מאכזב / מגעיל (מחק את המיותר) אותנו. אבל אני ממש מיואש ולא יודע מה לעשות כדי לגרום לשיפור (זה נמשך כבר למעלה משנה, וב-3-4 חודשים האחרונים אנחנו יישמנו את האמור, לא מעירים לו, פשוט מנקים אותו וממשיכים האלה, וכמובן משבחים אותו כשהוא כבר באמת הולך לשירותים מיוזמתו ועושה שם בלי לפספס). מצטער על החפירה, אבל אשמח לכל עצה. אוסיף לסיום שהילד במסגרת אנטרופוסופית, ומטופל ברפואה הומאופטית כשיש צורך. מה עושים ?!

הי אופיר מתנצלת שאני מתפרצת....הרגשתי צורך להגיב... אני חושבת שילד בן חמש מספיק גדול לנקות בעצמו. וכשעושים את זה במקומו - זה פשוט נוח לו באופן מסויים.. אפשר לעזור לו ולהביא לו אולי בגדים נקיים למקלחת או משהו כזה, אבל אני הייתי פשוט אומרת לו בנחת שאם פספס - שינקה את עצמו. גם ואולי בעיקר כשזה קורה מחוץ לבית. סביר להניח שלא ירגיש בנוח להסתובב מלוכלך, למרות טענתו שלא מפריע לו. אולי אחרי פעם -פעמיים כבר יקפיד לא לפספס...

שלום אופיר, שלום שחף, הצטאות בגיל הילדות, מעבר לחודשי הגמילה, (ובהנחה שלא מדובר בבעיה רפואית כלשהי שחייבים לשלול) משקפת בדר"כ בעיה רגשית או בעיות בתקשורת בבית. הפיתרון של התעלמות, כמו גם הפיתרון שמציעה שחף, שניהם טובים ונכונים, אבל חשוב לא פחות לנסות ולהבין מה קורה לכם מולו, ומה משרת הסימפטום. היענות טובה קשורה גם ליכולת שלנו להבין ולקרוא נכון את איתותי הילד, ולכוון בצורה מדוייקת יותר את תגובותינו. מסיבה זו, וגם בגלל שמדובר בהפרעה עקשנית למדי (היא גם חולפת בסופו של דבר...אל דאגה), אני מציעה להגיע להתייעצות פנים אל פנים עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לכם להבין את מה שקורה לו ולכם, ולהציע התערבות יעילה בכל הרמות. תוכל לקרוא עוד על התופעה, אם תקליד בגוגל את מילת החיפוש "אנקופרזיס". בהצלחה ליאת

שלום בני בן השלוש "מנסה" אותנו. כאשר אנו מבקשים ממנו לדוגמא לעשות דבר מה שלא מקובל עליו באותו רגע כמו- מקלחת, נעילת נעליים ועוד, הוא משיב לנו כי הוא לא רוצה, וקשה מאוד לשכנע אותו לעשות את המבוקש. בנוסף, הוא יורק, מדבר "דיבורי שירותים" (אומר לאחיו בן ה-5 "אתה קקי...) ולעיתים נדמה כי הוא עושה לנו "דווקא". כאשר אנו מאיימים עליו בעונש הוא ממש צוחק לנו בפנים. מה לעשות ?

שלום אלה, מאחר שמשפחה היא מערכת היררכית (ולא שיוויונית), אין צורך בהסכמתו של ילד בן שלוש. אדרבא - ילדים קטנים זקוקים להשגחתו, סמכותו ונחישותו של המבוגר האחראי, שאומר מה עושים ומתי. לכן, אין כל צורך להנתאמץ ולשכנע ילד בן שלוש להסכים לבוא להתקלח, לאכול או לישון, אלא להורות לו לעשות כך. כאשר הוא מסרב, יש לדאוג שזה יקרה, גם אם זה יהיה כרוך בפעולה תקיפה (אך לא תוקפנית). ילד בן שלוש אפשר להביא אל המקלחת גם נגד רצונו, עד שילמד שמי שקובע ומחליט בבית הוא ההורה. אפשר ורצוי לעשות זאת בשקט, בטון דיבור שקט אך סמכותי ("אני מתכוונת למה שאני אומרת, ועכשיו הולכים להתקלח"), אך בנחישות המתבקשת. מדיבורי השירותים אני מציעה להתעלם כליל, כי כל תגובה שלכם, ואפילו העונשים, רק מתגמלים את ההתנהגות הזו ומגבירים את שכיחותה. מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לתות, כמה קומות מתחתייך, שכתבה תחת הכותרת "ילד מקלל". בהצלחה ליאת

אני בת 31 ויש לי ילד בן ארבע וחצי וילדה בת שנה ועשרה חודשים.לפני 5 חודשים בעלי עזב את הבית ולא ברור האם הוא יחזור או נתגרש.עד היום הילדים לא יודעים הם חושבים"אבא בעבודה" ביוון שהוא עובד במשמרות הילדים רגילים שאבא לא נמצא בימים ובשעות קבועים.לא סיפרתי לילדים כי בהתחלה חשבתי שהוא יחזור אחרי כמה ימים שבועת ועכשיו אני חוששת לגרום להם עוגמת נפש כי אולי הכל יסתדר. כלפי חוץ אני לא רואה שינוי בהתנגות הילדים אבל הייתי מעונינת לשמוע מה אני צריכה לעשות במקרה זה . כרגע אני מגדלת את הילדים לבד ובעלי מגיע פעם או פעמיים בשבוע לשעתיים בערך.

שלום ש', לפני שאת מערבת את ילדייך, חשוב מאד שתגבשו החלטה ביניכם לאן הולכת הזוגיות שלכם. מצבים של עמימות ואי וודאות אינם טובים לאף אחד, ולכן טוב יהיה אם תוכלו לקבל את ההחלטות שלכם באחריות ולאחר מחשבה. העצה הכיח טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להגיע לייעוץ זוגי, וללבן ביניכם את מה שקורה לכם. אם תחליטו להיפרד, או אם יימשך מצב העמימות, צריך יהיה לשתף את הילדים כדי לא לחיות עם סוד באוויר. ההסבר יהיה ענייני ומותאם להבנתם, ויכוון לעניינים הקונקרטיים שמטרידים ילדים בגיל ארבע וחצי, כמו איפה אבא יגור, מתי נראה אותו, מי יבשל לו, מי ישמור עלינו, וכד'. נסי לפזר את הערפל - קודם אצלך, ורק אז אצל הילדים. בהצלחה ליאת

שלום אני בת 15 וכשהייתי בת 7 הייתי הולכת אחריי בית הספר למועדונית ששם היינו אמורים להכין שיעורים לאכול צהריים עד שעה 5 הבעייה שלי שבאותו הזמן היתה ילדה שגדולה ממני בשנתיים שהיתה מבצעת בי ובעוד ילד מעשים מגונים מאוד ומכיוון שהיתי קטנה ולא הבנתי את הדברים האלה לא גיליתי לאף אחד כי היא אמרה לי לא לגלות.כתוצאה מזה יש לי עכשיו טראומות קשות שבגלל זה אני הולכת כבר יותר משלוש שנים לטיפולים. ארצה לדעת אם אפשר לתבוע את הילדה הזו על מעשים מגונים ולפחות שאני אקבל את הכסף הזה שאני מוציאה כל כך הרבה על הטיפולים הפסיכולוגיים. תודה רבה.

שלום נפגעת, צר לי לשמוע על ההתעללות שעברת. למיטב ידיעתי ילדים בני תשע אינם שפיטים, גם בדיעבד. אבל עלייך להפנות את שאלתך לגורם משפטי שמבין בזה הרבה יותר ממני. מאחלת לך שיקום מלא, גם אם ייקח זמן. בברכה ליאת

שלום ליאת! בני יהיה בספטמבר בן שנה וחצי. מגיל חצי שנה עם מטפלת ב-70% משרה, ובשאר הזמן איתי (אני איתו יום בשבוע בבית). מאחר והחלה עונת ההרשמה לגנים הפרטיים אני מתלבטת אם להשאיר אותו עוד שנה בבית או לשלוח לגן: מצד אחד, אני מאוד סומכת על המטפלת שלו, ומאוד מרוצה ממנה. אני גם מאוד אוהבת ומאמינה ביחס של "אחד על אחד" עד גיל שנתיים (כל עוד מדובר במטפלת טובה כמובן), ולא בטוחה עד כמה ילדים בגיל הזה זקוקים לחברת ילדים אחרים (הוא גם ילד שני, ונהנה מחברתו של אחיו הגדול וחבריו...). ומצד שני - האם להשאר בבית עד גיל שנתיים וחצי זה מוגזם? (בואי נניח בצד כרגע את הדיון בשיקולים כלכליים...) אשמח לשמוע את דעתך! תודה רבה לך, ענת

שלום ענת, מדהים, איך גני הילדים הפכו להיות כמו הקולג'ים בארה"ב. עוד מעט ההרשמות יתחילו בחודש השלישי להריון... :-) בכל מקרה, כמו שכתבתי כאן לא פעם, באופן אישי אני מעדיפה טיפול "סולו" טוב בבית על פני גן ילדים. לפני גיל שנתיים הבית יכול לספק את מלוא צרכיו של הפעוט (כולל אלה החברתיים). גם הגן הטוב ביותר אינו יכול לתת מענה מדוייק לצרכיו של הילד היחיד, שכן הגן חייב להתנהל עפ"י לוח זמנים שרירותי שאינו בהכרח נכון לכולם. בנוסף, הילדים לפני גיל שנתיים חשופים לזיהומים והדבקות חוזרות, והמחלות התכופות מטילות מעמסה כספית עודפת על ההורים (שמשלמים גם לגן וגם לבייביסיטר שנשארת בבית עם הילד החולה). ולסיום, ילדים קטנים עדיין מאד יצריים ודחפיים, ובגילאים הצעירים נראה שכיחות רבה יותר שלך נשיכות, דחיפות, ומאבקים שאינם מנת חלקם של הילדים שנשארים בבית. בקיצור - אני בעד הבית. בברכה ליאת

ליאת יקרה תודה מכל הלב על הערותיך והארותיך בנושא. עדין לפעמים אני שואלת גם את עצמי וגם את בני (כשהוא מגיב לא בסדר בכל מיני סיטואציות שונות בינו לביני) האם הוא כועס עלי בגלל הפרידה? כשאני שואלת הוא מציין שחבל שלא עשיתי את הצעד כשהוא היה קטן יותר למה הכוונה?? האם דמות האב חסרה? למרות שכמעט ולא היתה לו דמות של אב גם כשהיה האב בבית לא נתן דוגמה טובה הן באלימות מילולית והן בפיזית. לתשובתך מצפה יום טוב

היי דוריס, אני מציעה לך לא לקשור כל קונפליקט ביניכם לכעס שלו על הגירושין (אשמה! אשמה!), ולהשתחרר מהמחשבה שעוללת לו משהו איום ונורא. אני מזכירה לך שאין באמת טעם להתעסק בשאלה האם היית צריכה להיפרד קודם או לא, שכן ממילא אי אפשר לעשות כלום עם המידע הזה. כרגע, הדבר הטוב ביותר לעשותו - לפחות לעניות דעתי - זה להישאר הורה טוב ומתפקד בנסיבות הקיימות. כאשר את פועלת מתוך תחושות אשמה, את מחלישה את הסמכות שלך כאם, ופותחת פתח לסחטנות רגשית מצד ילדייך. עודדי את הילד (או הילדים) לקיים קשר עם אביהם במידת האפשר, וללמוד ליהנות מהחלקים המיטיבים שבו, גם אם אינם רבים. אני יודעת שיש לפנייך עוד הרבה התמודדות, ומפצירה בך להיפטר מהר מייסורי המצפון, לבד או עם עזרה של דמות מקצועית. היי חזקה ליאת

שלום רב, בני בן 2.5 , התחלנו איתו את תהליך הגמילה לפני 3 חודשים, לאחר כשבוע הוא לא פיספס פיפי ביום, עם קקי זה לא ממש הלך חלק. שבועיים אחרי התחלת גמילה הוא חזר לגן (גן חדש),ואז הכל התחיל להדרדר, בגן הוא לא ביקש בכלל, ובבית הוא המשיך לבקש, לאט לאט גם בבית הוא הפסיק לבקש.ניסינו לקחת אותו כל שעה, ניסינו רק לשאול, ניסינו לא לשאול ולא לקחת כלום לא עוזר.לפעמים הוא עושה פיפי כל 10 דק' ולפעמים כל שעתיים.אנחנו לא יודעים איך להתנהג, איך לגרום שהמצב לא יהיה מרכז העיניינים בבית, אפילו חשבנו להחזיר אותו לחיתול אבל הוא לא רוצה. תודה מראש

שלום רב, הגמילה מחיתולים, כמו שאת מגלה בעצמך, היא תהליך מתמשך ורצוף תאונות, ולא אירוע חד פעמי הירואי. כאשר אנחנו, ההורים, פועלים מתוך תחושת לחץ (לפעמים גן חדש מציב בפנינו "דד-ליין" לא מעשי), הלחץ והמתח עוברים גם אל הילד, מה שמחבל מאד בתהליך, ומכניס לכל הסיפור ניחוח של מאבק ופניקה. אם הוא לא רוצה לחזור לטיטול (בצדק מבחינתו), הביעי תמיכה והתפעלות מרצנו להיות 'גדול', והביעי ביטחון ביכולתו לרכוש את השליטה על הפיפי והקקי. אמרי לו שאת רוצה ויכולה לעזור לו, ושאת מקבלת בהבנה וסלחנות גם את הפעמים בהם בורח לו ולא כ"כ מצליח. הזכירי גם לעצמך, ששום דבר נורא לא קרה אם ברח לו, ונסי לשחרר מעצמך את תחושת הדריכות המתמדת. אם בורח לו פיפי, עודדי אותו להחליף את הבגדים בכוחות עצמו (אחרי קקי שברח, עזרי לו להתנקות ותני לו להתלבש לבד!), כדי להגביר אצלו את המוטיבציה לגמילה. אם חלק מהטרחה יעבור אליו אולי זה קצת יעזור. וזהו. סבלנות ורוח טובה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, שמי שלי ואני אמא של תינוקת מקסימה בת שנה וחודש, ובחודש חמישי להריון, היא נמצאת בגן מקסים ואוהבת אותו מאוד אך בחודשיים האחרונים אני ובעלי גילינו תופעה של התקפי זעם מפחידים ביותר אם לוקחים לה משהו מתרחקים ממנה היא מתחילה לדפוק את ראשה על הרצפה ממש בחוזקה או שהיא מתחילה לנשוך כל כלי או משחק שיש לה ביד ממש חזק אני פשוט מגיעה למצב שאני עם דמעות בעיניים ואין לי מושג מה לעשות הדגשתי בהתחלה שהיא נמצאת בגן מקסים כי אני לא חושבת שזה בא מהגן,שאלתי את הגננות אין להם תופעה כזו של אחד מהילדים אז ככה שהיא לא ראתה ומחקה, יכול להיות שזה נובע מזה שהיא מרגישה שתינוק חדש צריך להגיע או שזה פשוט תופעה שכיחה בקרב הפעוטות בבקשה תעזרי לנו אין לנו מושג איך להתמודד עם המצב תודה מראש

שלום שלי, הנסיכה שלכם, גם אם אינה מקפידה על גינוני מלכות מעודנים, עדיין נשארת נסיכה נורמלית למדי, ומתנהגת בדרך אופיינית לגילה. כלומר - במצבי תסכול וזעם, היא עדיין מתקשה להכיל או לווסת את עצמה, ופועלת את ה'דחפים' התוקפניים שלה במקום לתת להם ביטוי מעודן או מסומל. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, יש ילדים שהטחת הראש ברצפה או בקיר מרגיעה אותם. אני מודעת לכך שהתנהגות כזו מעוררת בעתה ובהלה אצל ההורים, אך ברוב המקרים אין בה נזק ממשי. ובכל זאת, בשל גילה הצעיר, והקושי האמיתי לווסת את הזעם, אפשר וצריך לעזור לה. אני מציעה - לפני הכל - להזכיר לעצמכם לא להיבהל, ולהישאר רגועים ונינוחים ככל האפשר גם בלב הסערה. גשו אליה בשקט, דברו בטון רגוע, הרימו אותה ובקשו ממנה להרגע. אין צורך להיכנע לרצונה או לדרישותיה בכל מחיר, אלא רק לנסות ולהרגיע את הזעם. במידה והיא ממשיכה להשתולל, העבירו אותה למקום בטוח (מיטה או לול עם מזרן רך) והישארו בסביבה. נצלו גם הפוגה קצרה כדי "להגיש לה סולם לרדת מהעץ", עד העונג הבא... אגב, אני לא חושבת שזה קשור להריון שלך, ומאמינה שבגיל כזה אין לה עדיין מודעות למורכבות הנושא או להשלכותיו עליה. מאחלת לך המשך הריון נעים, וכמובן לידה קלילה ומהירה במועד. ליאת

ליאת שלום רב, תודה רבה רבה על תשובתך. רציתי רק לדעת זה עובר מתישהו? הכוונה היא עד איזה שלב זה ימשיך? ויש לי עוד שאלה קטנה מה קורה במצב שאנ י מביאה אותה מהגן והילדה פשוט לא עוזבת אותי זאת אומרת שאני אפילו לא יכולה לעשות כלום מבלי שאני יהיה איתה(לא לשטוף כלים, לא להכין א.ערב....) תודה מראש שלי

בני בן ה 8 מקלל המון. כל פעם שלא מוצא חן בעניו משהו, או שהוא מתעצבן או רב עם אחיו בן ה 5 הוא מקלל. דיברתי איתו. הוא מודע לאחר מעשה, שהוא עשה משהו לא טוב. אך זה לא עזר. מה עושים? יש לציין שגם הקטן היה מקלל ומאז שערבתי את הגננת והיא שוחחה עימו וזה עזר. אומנם, לפעמים נפלטת לו קללה אך לא בתדירות הקודמת.

עוד משהו קטן. בנוסף הוא מתחצף. אני כועסת עליו ומענישה אותו בכך שאין מחשב וכו' וזה לא עוזר. הוא תופס איתי "ראש בראש" ועונה לי. זקוקה לייעוץ

שלום רב, קללות שואבות את 'כוחן' רק מעצם כך שיש מן הצד שכנגד מישהו שמתרשם מהן. כרגע, הקללות הפכו להיות חלק ממשחק כוחות ביניכם, וככל שאת כועסת ומענישה יותר, כך עולה הסבירות להישנות הקללות. אני מאמינה שהתעלמות (אבל התעלמות מוחלטת!) מהקללות, תהפוך אותן למילים ריקות מתוכן. אני יודעת שזה לא קל, אבל איני מכירה דרך טובה יותר. במקביל, כמובן, חשוב להקפיד גם על סגנון הדיבור של המבוגרים בבית, כמודל יומיומי המציג התנהגות מכבדת ולשון נקייה. באופן דומה, אני מציעה לא להעניש על חוצפה, אלא לגרום לו להבין בדרך של תוצאה טבעית שבכל פעם שהוא מתחצף אלייך, את מתרחקת, נפגעת ומפסיקה להיות נעימה וזמינה עבורו למשך מספר שעות. אם את חוששת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה שתתן לך כלים להצבת גבולות נאותה מבלי לגלוש לעונשים שפוגעים ביחסים ובתקשורת המשפחתית. בהצלחה ליאת

שלום, אחי בן ה17 הוא תלמיד מחונן,ממש מצליחן. אבל יש לו בעיה חברתית, חברים וחברות תמיד מתקשרים אליו ורוצים לדבר איתו, זה תמיד נראה כאילו הוא פשוט לא מעוניין. הוא נשאר בסופו של דבר בודד, רק עם הלימודים (שהם פשוט תירוץ). זה נראה כאילו שטוב לו ככה, שהוא אוהב את החיים האלה. כל שיחה שהייתה מהכיוון שלנו לא עזרה. מה אפשר לעשות?

שלום מירית, אם אינכם מזהים מצוקה, ואתם סבורים שטוב לו ככה, אז למה בעצם עולה הצורך לעזור? לעיתים, אנחנו משליכים על אנשים אחרים רגשות ומחשבות שקיימים בנו, ואלה מפעילים אותנו לפעול בדרך שתחטיא את צרכיו ורצונותיו של האחר. יכול להיות שכרגע, המכנה המשותף שלו עם בני גילו אינו רב, ושמסגרת אחרת (למשל צבא או אוניברסיטה) תספק לו מענה חברתי מגוון יותר ומאתגר יותר, בבוא הזמן. בברכה ליאת

שלום, ילד שלי בן 4, השנה עבר מגן פרטי לגן טרום חובה. בגן קודם לא היו לו בעיות עם חברים, הייתה לו קבוצה של חברים. מצד אחד הוא ילד רגיש, אוהב משחקי חשיבה, פזלים, מצד שני הוא גם די דינמי, מאוד אוהב ספורט ורץ וקופץ, ומשתולל עד שישימו לו גבול והוא כן מקבל את אותו. (כך אמרו לי גם בגן - שהוא לפעמים משתולל, אבל כששמים לו גבול הוא מקבל את זה) הוא כל הזמן בודק גבולות, אבל יודע גם לקבל אותם. בגן החדש שמתי לב שהוא מסנן ילדים שכן רוצים לשחק איתו ונמשך לילדים יותר דומיננטיים שפחות מעוניינים לשחק איתו, והוא נמסה למצוא חן בעינייהם - הוא בא הביתה ואמר שהוא צריך לקנות איזה משחק לילד מהגן כי הילד הזה אמר שאז הוא ישחק איתו, או שהוא רוצה שאני אאפר אותו כמו טייגר (אני הבטחתי לו כי הוא לא הספיק להתאפר בפינת איפור בספארי) - ואז כולם בגן ירצו לשחק איתו. לא דיברנו שהוא ילך מאופר לגן, אבל מזה אני מסיקה מסקנה שמדאיג אותו וחסר לו שלא רוצים לשחק איתו בגן. הוא אומר שחוץ מ-2 ילדים בגן - שאר הילדים כועסים עליו וצועקים עליו (פה אני לא יודעת עד כמה זה אמיתי, אבל בטוח לא רק אחד כעס וצעק עליו). הוא רוצה לשחק עם ילדים שיותר "משתוללים", כהגדרתו. מדאיג אותי שהוא ככה נמשך לדומיננטיים ומובל על ידם ומנסה בכל דרך למצוא חן בעיניהם, כי זה לא מוביל לדברים טובים, אני לא רוצה שהוא יסתבך. אולי זה משהו בהתנהגות שלנו שתורם לכך? איך אוכל לעזור לו? אל תצחקו, אבל אני כבר דמיינתי שבהמשך הוא גם יימשך לבחורות יותר קשוחות שיסובבו אותו ככה (במילים אחרות התכוונתי לביצ'יות). אולי זה קשור לבטחון עצמי? אני מאוד מאוד דואגת, אני רוצה שהוא יהיה מספיק חזק כדי לבחור בחברים טובים ולא להיות הליצן של המקובלים. אודה על עזרתך, אולה.

שלום אולה, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לענת (כמה קומות מתחתייך) שכתבה תחת הכותרת "אהדה לדמויות רעות". כמו שכתבתי גם שם, ילדים עשויים להימשך לדמויות המשדרות כוחניות ועוצמה, ובכך לזכות באשליה הזמנית שחלק מאותן תכונות קיימות גם בו עצמו. ילדים רבים (ובעצם גם מבוגרים, רק שהגדולים יודעים להסתיר את זה), נמשכים לדמויות חזקות, כדי להסתופף בצילם, ליהנות מהיתרונות שהם מעניקים, ומה'זוהר' שסביבם. ההתחברות לילדים ה'משתוללים' יכולה לענות על הצורך הטבעי כ"כ בהשתייכות חברתית. אם הילד שלך מזהה את הילדים הדומיננטיים כקבוצה מרכזית בגן, הגיוני שינסה לחדור לקבוצה הזו גם במחיר זמני של ליצנות, חנופה, כניעה או 'שוחד'. עלינו לזכור שילדים אינם יצורים מתוחכמים מאד, והם פועלים ישירות להשגת מטרותיהם, גם אם לנו, מהצד, זה נראה מעורר רחמים. אני לא חושבת שההתנהגות הזו משקפת נטייה אישיותית כנועה או תלותית, ולכן נראה לי שהדאגה שלך מפני ה"ביצ'יות" בהחלט מקדימה את זמנה. כרגע, הייתי מאפשרת לו לנהל את חייו החברתיים כרצונו, ומעודדת מפגשים עם ילדים רבים ככל האפשר. המשיכי לשמור בבית על גבולות וכללי התנהגות, ולטפח אצל בנך יכולות חברתיות גבוהות כגון - יכולת עמידה בתסכולים, יכולת להתחלק, לוותר, להתחשב, לחכות בתור, וכד'. בהצלחה ליאת

שלום אני אם חד הורית לילד בן שנתיים + עד עכשיו הוא היה איתי בבית וזאת השנה הראשונה שלו בגן עד עכשיו היה הכל בסדר ופתאום הוא לא מוכן ללכת עם אביו גם כשבא לאסוף אותו מהגן וגם מהבית הוא לא מוכן בשבת האחרונה הוא בכה מאד ולא היה מוכן לשבת בכיסא באוטו של אביו ולא רצה אפילו ללכת אליו ובסוף אביו חזר בלעדיו ונשאר איתי הוא רואה אותו אחת לשבוע שבת כן שבת לא אביו לא קונה לא שום מתנות או הפתעות הוא אוסף אותו מהגן קונה לו פיצה או ממתק אני לא יודעת מה לעשות אולי להגיד לו שיקנה לו משהו צעצוע או שיכנס לבית לשחק איתו יש לציין כי אביו בסדר גמור ומאד אוהב אותו הוא נשוי ויש לו תינוק בן 5 חודשים ואפילו הוא לא רוצה ללכת לראות את אחיו כשאומרים לו הוא רוצה רק אותי הוא בוכה לו אני רוצה את אמא כל הזמן ובזמן האחרון גם לא אוכל בגן ולא עם אביו אני לא יודעת מה לעשות וכיצד לנהוג אודה לך להצעתך תודה חניתה .הוא מאד עייף אחרי הגן כנראה שלו נוח לו עם אביו אחרי הגן אבל הוא חייב לקחת אותו אחת לשבוע מה עושים שישחק איתו בבית שלי לא יודעת אני ואביו ביחסים טובים למענו .

שלום חניתה, מוזר שאת קוראת לעצמך חד-הורית, כאשר קיים בתמונה אבא טוב עם נכונות לשאת בתפקידו כהורה. כדי שזה יקרה, יש צורך לגייס הרבה סבלנות ורוח טובה, ולסייע ביצירת התנאים שיעודדו את הילד להתרחק מעלייך. לעיתים קרובות, הקושי של ילדים צעירים להיפרד מההורה, קשור לאמביוולנטיות של ההורה עצמו ביחס לפרידה. מה שאני מנסה לומר, זה שיכול להיות שהילד שלך בוכה ומתקשה לעזוב אותך, בין היתר כי הוא חש את הקושי שלך להיפרד ממנו ולסמוך על אביו. אני מאמינה שכאשר את עצמך תצליחי לבטוח באבא, ולהאמין ביכולתו לטפל בבנו מעבר לקניית פיצה או ממתק, הילד שלך יוכל גם הוא לבטוח באביו ולהיפרד ממך. אם את מתקשה לעשות זאת, תוכלי לנסות להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ולקבל הנחיה הורית יותר מכוונת. אני מאמינה באמת ובתמים שכאשר קיימים הבנה ורצון טוב בין הורים גרושים, הקשיים הזמניים באים על פתרונם. בהצלחה ליאת

שלום רב. ביתי, בת 10, מזה כבר כמה שנים סובלת מבעיות חברתיות. היא לא מקובלת בכיתה. . היא סופגת עלבונות על המראה שלה, היא סופגת הצקות בכל מיני מצבים מהבנות בכיתה. אולי המראה שלה שונה בכך שהיא מזרחית והן, ברובן לא. אני לא מפסיקה לעודד אותה ולדרבן אותה לנסות להתקרב לבנות שבכל זאת יש לה קשר איתן. שבכל זאת היא חברה שלהן , שהן ממש מעטות מכל הכיתה. הדבר מתבטא בכך שהיא בקושי יוצאת מהבית. ובשביל לקבוע עם איזו חברה, היא צריכה שאני אומר לה. היא לא יוזמת את זה לבד. אני מרגישה שלא טוב לה. היום למשל, כשהבנות בכיתה הציגו תמונת שלהן שהיו תינוקות, צחקו עליה כמעט כל הקבוצה כשראו את שלה. אני לא יודעת מה לעשות ונורא כואב לי המצב . אני גם לא כ"כ יודעת איך לכוון אותה ואיך לעזור לה. דיברתי על כך עם המורה, ואפילו היא לא נשמעת אחת שמתאמצת לשנות את המצב החברתי בכיתה לטובתה. מה אני אמורה לעשות? איך אפשר לעזור לה? במשך כל השנה שעברה עברנו את זה, ואני רוצה לפתור את זה בשלב זה של תחילת השנה. תודה.

שלום גלי, אני רוצה מאד להאמין שלא מדובר בדחייה חברתית שמקורה בהבדלים עדתיים, ומקווה שהתגברנו על כך כחברה. כיום, קיימת רגישות רבה בקרב מחנכים ומטפלים למצבים של דחייה חברתית, עלבונות, הצקות או חרם ונידוי. הללו נמצאו בעלי פוטנציאל הרסני מאד, ועלולים להביא גם ילדים חזקים לתחושות של ייאוש וחוסר אונים נורא. אני מציעה לא להסתפק במורה, ולגייס גם את יועצת ביה"ס ואפילו את המנהלת. הדגישי את נושא ההצקות והעלבונות, ובקשי מצוות ביה"ס לפעול להפסקתם. במקביל, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג/ית ילדים, ולשקול התערבות טיפולית שמטרתה שיקום התפיסות העצמיות של בתך, ותגבור הביטחון העצמי שלה. לפעמים, כשיכולתנו להשפיע על המציאות החיצונית מוגבלת, נוכל לכוון את המאמצים לשינוי המציאות הפנימית וכוח העמידות במצוקה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, יש לי סוגייה חשובה מאוד שרציתי להתייעץ בעניינה. יש לי ילד בן שנתיים מתוק ונבון מאוד שלצערי הרב התחלתי לו גמילה מחיתולים לפני כשלושה חודשים. הוא בהחלט לא היה מוכן אבל הלחץ של: "זה קיץ, יש לו חופש, עוד מעט יהייה עוד תינוק" בהחלט השפיע עליי. היום אני מוצאת את עצמי במצב שאני צריכה לקחת אותו כל פרק זמן לשירותים מכיוון שהוא אינו מבקש כשיש לו פיפי או קקי, לעיתים גם הוא לא מודיע אחרי שהוא פספס. ההתקדמות היחידה שהוא עשה זה שהוא מתאפק- פעם היה עושה פיפי כל 20 דקות והיום כל שעה עד שעה וחצי. אני מאוד מיואשת בעיקר מההחלטה השגויה שעשיתי ומהפחד שזה לא מתסכל אותו גם בגן כשהוא מפספס. מאוד הייתי רוצה לחזור לחיתולים עד שאני ירגיש שהוא בשל לגמילה. אך אני בהחלט מפחדת שהחזרה אחורה תגרום לנזק כלשהו. הייתי שמחה לקבל את דעתך ועצתך בנושא. בברכה, מיטל.

שלום מיטל, בעיני, הנזק מתהליך גמילה לא מוצלח יכול להיות מעצבן ומתמשך יותר בהשוואה לנזק מהחזרה לאחור. החזירי את הטיטול, והתחילי ביוזמה חדשה בעוד מס' שבועות או חודשים, כשיהיה לך פרטנר. בהצלחה ליאת

המון תודה! הקלת עליי מאוד!

היי ביתי בת שבע מאז היתה ילדה בחוץ התביישה לא התקרבה, בחנה מרחוק וגם היום עדין ידיה בצידי הגוף לא מרשה לעצמה וכשהיא מגיעה הביתה ידה בכל ויד כל בה מאפשרת רוקדת שמחה ומציקה לאחיה הקטן בן חמש. לעיתים נדמה שעושה לו מה שעושים לה. לא ברור לי למה היא חסרת ביטחון בחוץ, היא תלמידה מצוינת , יפה בטירוף, אבל כיאלו לא מאמינה בעצמה היא מצטרפת לאלה שמצטרפים אליה היא לא יוזמת איך אני יכולה לעזור לה. השבוע היא התחילה עם הכרזה על כאבי בטן ברור לי שזה מקשיים חברתיים היא מספרת שחברות הקימו חבורה ואותה מזמינים ע"פ ראות עינהם היא סובלת.

שלום יורי, ראשית, יש לברך על כך שבתך מרגישה בטוחה בחיק המשפחה, ונותנת דרור לרגשותיה ולדחפיה בסביבה המוגנת. ככה בדיוק צריך להיות. אם, לדעתכם, התנהגותה בבית גולשת לאלימות או חוסר התחשבות, חשוב להציב את הגבול, ולכוון לכללי ההתנהגות הרצויים. ובעניין הבעיות החברתיות - לא כל הילדים חייבים להיות יוזמים ומובילים חברתית, וכנראה שאפשר להרגיש טוב גם כמצטרף פסיבי. לפעמים אפשר לעזור לילד בגיבוש ציפיות ריאליות יותר, המותאמות לאישיותו ויכולותיו, ולעודד אותו ליהנות ולשמוח בחברים ש*כן* יש לו. אם, לעומת זאת, אתם רואים שקיימת בעיה ממשית, שהילדה שלכם דחויה, בודדה או מוזנחת מבחינה חברתית, יש טעם לפנות ליועצת ביה"ס, שתוכל - ביחד עם המורה - לנסות לתווך ולסייע בעידוד קשרים חברתיים, או במידת הצורך להתערב לצורך שכלול ואימון המיומנויות החברתיות החסרות. עד אז, עידוד, הקשבה, הכלה ועמדה לא שיפוטית כלפיה - יכולים לעזור לה להרגיש מובנת ואהובה מבית, וגם זה הרבה מאד. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני בן 10.5 ילד מאוד סגור רגיש ופגיע. הוא נמצא בטיפול רגשי אולם עדיין קשה לו לדבר על חויות לא נעימות שקורות לו, נוטה להכחיש ולטייח. לאחרונה עבר חוויה לא נעימה בכיתה וכתגובה לא הלך לבית הספר בטענה שכואבת לו הבטן. הסתובב מספר ימים עם החויה מבלי לחלוק עם ההורים ובקושי רב עם המטפלת איך אפשר לעזור

שלום יוספה, ילדים סגורים ופגיעים מתקשים לבטוח בזולת, בעיקר אם חוו בעברם פגיעה מידי אדם אחר. ההבנה שקרבה ופתיחות נושאות עמן פוטנציאל לפגיעה, גורמת לילדים (ואנשים) כאלה להישאר זהירים מאד בהקשרים החברתיים והבינאישיים, והם נפתחים רק למי שהרוויח בסבלנות וביושר את אמונם. אפשר לעזור בגיוס סבלנות, כבוד והתחשבות בקצב שלו, ואפשר לחשוב גם על ערוצי טיפול הבעתיים, כמו טיפול באמנות, מוסיקה, דרמה, וכד', המאפשרים לילד לגעת בתכנים המאיימים בדרכים עקיפות או מרוככות. בהצלחה ליאת

הייתי שמח לקבל תשובה לשאלה הנ"ל יום טוב

שלום ישראל, שאלה טריקית, שלא בטוח שיש לי עליה תשובה. 'דעה'יש לנו מגיל צעיר מאד, ויש המאמינים שכבר בגיל שנתיים סובלים הורים וילדים מחילוקי דעות סביב סוגיות של תלות-עצמאות. רעיונות מגובשים, שהם תוצאה של חשיבה מופשטת ו'גבוהה', מופיעים מעבר לגיל 12 (עפ"י פיאז'ה, שחקר את ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים). מבקריו של פיאז'ה חלקו על הקביעה הזו, והאמינו שהיכולת הזו מופיעה אפילו קודם לגיל 12. בגיל ההתבגרות, נראה ניסיונות לגבש דעות, עמדות ואמונות המנוגדות לאלה של ההורים, למרות שבעניינים עקרוניים (דת, מוסר, השקפה פוליטית) ילדים מאמצים את דעותיהם של ההורים, ושומרים את ה'מרד' לסוגיות תרבותיות או חברתיות שוליות יותר. למה אתה שואל? ליאת

שלום רב ! תודה רבה על תשובתך אלי , כיצד אפשר ליצור עימך קשר הנני מחפשת פסיכולוגית שתטפל בילדתי בדחיפות רבה . אודה על טיפולך המהיר.

שלום ליטל, מאחר ואין אנו נוהגים להשתמש בפורום כבימת פרסום של מטפלים, אנהג גזירה שווה גם כשמדובר בי. תוכלי לעשות שימוש באינדקס המטפלים באתר זה, ולמצוא את מבוקשך. :-)) ליאת

בוקר טוב רציתי לשאול באיזה שלב של גיל הילדים הגירושין פחות פוגעים??? נכון תמיד יש פגיעה ונזק אבל מתי האם שהם קטנים או גדולים הנזק פחות? כל חיי רציתי להתגרש אבל חשבתי על הילדים שהם קטנים וזקוקים למסגרת וכשגדלו ועמדו בזכות עצמם גילאים 18-23 החלטתי שזהו! האם ההחלטה היתה נבונה וטובה? יום טוב ותודה דוריס

שלום דוריס, החלטה נבונה וטובה לא תמיד נשענת על שיקול יחיד, וטובת הילדים היא שיקול אחד מתוך מערך גדול של שיקולים נוספים. שיקול חשוב ביותר, אבל רק אחד מני רבים. ילדים בכל הגילים סובלים מגירושי ההורים. בכל גיל קיימת פגיעות אחרת. הצעירים, מתחת לגיל 6, פגיעים במיוחד לחרדות, האשמה עצמית ופחדי נטישה עזים. בגיל ביה"ס, בגילאי 6-8, הילדים מודעים למלוא עוצמתו של משבר הגירושין, מבלי שעומדים לרשותם מנגנונים של הכחשה או פנטזיה (כמו שקורה אצל הקטנים יותר). הם, וגם ילדי ביה"ס הגדולים יותר עלולים לפתח זעם, תוקפנות, דיכאון ובעיות התנהגות. המתבגרים, כקבוצה, עלולים להגיב בהתרופפות המשמעת, במה שנראה כמו התבגרות בטרם-עת, וגם בחרדה, בושה, עלבון ומבוכה רבה מול המודעות למיניות ההורים שיוצאים מחדש אל "שוק הפנויים/פנויות". מאחר והגירושין אינם נחווים אצל הילדים כאירוע משברי בודד, אלא כרצף ארוך של שינויים המשפיעים, כל אחד וכולם יחד, על חייהם לאורך זמן, נדמה לי שאפשר לומר בזהירות שמבחינת הילדים, ההמתנה שלך הייתה משתלמת. מקווה שיש בכך כדי להקל עלייך במידת מה, ולהצדיק את השנים הארוכות בהן היית חלק ממערכת יחסים כה בלתי מתגמלת. מאחלת לך שמעתה ואילך תוכלי לראות גם את הצרכים שלך כחלק ממערכת השיקולים וההחלטות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אבקש לקבל המלצה על פסיכולוג / ית לילדה בת 7 מאזור פ"ת, ר"ג, גבעתיים, תל אביב, רמת השרון. תודה רבה

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני גרושה מזה 4 שנים ואמא לילד בן 8. בעלי לשעבר מסוכסך עמי קשות וגורר את הילד לתוך הסיטואציה. בעלי לשעבר מלכלך עלי המון, משקר לילד וגם לאחרים לגבי, אומר שאני לא בן אדם ושאני פושעת וכו'. הילד שלנו מאד קשור אליו והולך אליו פעם בשבוע וגם כל שבת שניה. בזמן האחרון הילד שלי מדאיג אותי מאד בזה שהוא אומר לי שהוא רוצה להרוג אותי ולדקור אותי ושאני ימות. כמובן שמאד נבהלתי ושאלתי אותו למה הוא מדבר ככה ולאחר כל מיני "תירוצים" הוא אומר : "אני רוצה שאבא יהיה גאה בי".-דבר שלא מפתיע אותי לחלוטין. רשויות הרווחה לא מאמינות לי ומאיימות עלי שאם לא אפסיק להתלונן נגד האבא אז הם יוציאו את הילד מחזקתי. מה אני עושה? אני חסרת אונים ! אם אפנה שוב לרווחה יוציאו את הילד ממני ואם לא אפנה, מה יהיה מצבו הנפשי של הילד שלי? מבקשת עזרה בדחיפות!

שלום אוקסנה, אני מציעה לא להסתפק בתלונה חד פעמית, אלא לבקש ליווי טיפולי צמוד ומתמשך, מפגשים תכופים על בסיס קבוע, כדי לבסס יותר אמון בקשר שלך עם גורמי הרווחה. אם לא תהיה היענות ברווחה, פני למרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער בעירך, ובקשי טיפול. במסגרת הראיון האבחנתי('אינטייק' הנמשך 4-5 מפגשים) תוכלי לחדד את הצורך הדחוף שלכם בהתערבות טיפולית מונעת. בהצלחה ליאת

שלום יש לי נכדה בת שנתיים וקצת. אמא שלה מביאה אותה לעיתים רחוקות לאבא שלי שהוא בן 91 והנכדה לא מעוניינת להכנס הביתה ומתחילה לבכות ולצרוח ומבקשת ללכת.אמא שלה נכנעת נשארת אולי 10 דקות ולוקחת אותה. היא גם מביאה אותה לעבודה שלי (במשרד) והיא לא מוכנה להכנס היא בוכה ומבקשת ללכת.

שלום נאווה, לא ברור האם אכן מדובר בפחדים. בעיני הגיוני להניח שהבכי משקף איזה רצון של הילדה להישאר עם אמה או שהוא חלק ממאבקי הכוחות האופייניים לגיל. בכל מקרה, אם הביקורים הללו גורמים מהומה מיותרת, אפשר לוותר לה עליהם. בברכה ליאת

שלום רב, אני אמא ל 5 ילדים שבינהם יש תאומים יגל יעקב ונועה חמודים ומקסימים התנהגותו של הבן יגל מאוד השתנתה מיום כניסתו לגן החובה הילד הפך להיות אלים מאוד כלפי כולם ובמיוחד בגן הגננת גם התלוננה ואחותו נועה מספרת שאין לה חברות בגן בגלל התנהגותו של הבן , מה שחשוב לי לספר כי יגל יעקב עד לכניסתו לגן חובה היה ילד מאוד שקט ונעים לחבריו .בעקבות זאת אני חסרת מנוחה,טרודה מאוד מה עלי לעשות אשמח לקבל כלים תודה גלית

שלום גלית, לא כ"כ הבנתי האם בקשתך מתייחסת לשינוי ההתנהגותי של יגל יעקב, או לעובדה שנועה משלמת מחירים על כך. אתחיל מהסוף - השאלה לגבי השמתם של תיאומים בגן/כיתה יחד שנויה במחלוקת, ואני נוטה לראות בזה בעיה ולהעדיף שלכל אחד מהם תינתן הזדמנות לבקר במסגרת משלו. אני ערה לכך שבישובים קטנים זה לא תמיד אפשרי, ומקווה שלפחות בביה"ס הילדים יופרדו. כרגע, פחות בשביל נועה ויותר בשביל יגל, אני מציעה לנסות להבין את הסיבות להתנהגותו האלימה, ולטפל בכך עוד לפני הגעתו לכיתה א'. בדר"כ שינוי כה דרסטי בהתנהגות מחייב בירור. האם הוא חווה משהו בקיץ? האם היה אירוע משפחתי כלשהו שיכול להסביר את השינוי. האם חלו שינויים דרמטיים בדרישות ממנו? האם קיים אצלו איזה קושי קוגניטיבי/מוטורי/תחושתי שטרם אובחן, ואשר מקבל ביטוי דווקא עכשיו עם העלייה בדרישות? האם נוכחותה של נועה יחד איתו בגן חדשה לו? האם הופר משהו באיזון המשפחתי לאחרונה? האם קיימת בעיה בריאותית כלשהי ברקע? רב הנסתר על הגלוי מבחינתי, ולכן יכולתי לעזור מכאן מוגבלת. אני מציעה לבקש שיחה עם פסיכולוגית הגן, ולבקש ממנה תצפית ומעקב אחר יגל בשעות הפעילות בגן. במקביל, חשוב להקפיד שגם בבית יישמרו הגבולות, וקוד ההתנהגות יובהר בדרך בהירה ונחרצת. אני מאמינה שהתגייסות משותפת בבית ובגן תוכל להביא לשינוי. בנוסף, רצוי להמשיך ולזכור את הצרכים של נועה, ולסייע לה ביצירת חברויות קרובות בגן ובבית, מבלי שיגל יהיה חלק מהן. אל תכריחו אותה לשתף אותו במשחקים שלה עם חברותיה, כדי שהאחריות להתנהגותו לא תיפול עליה. תנו לה לנהל חיים חברתיים נפרדים, ואז הסיכוי לפגיעה בה קטן. בברכה ליאת

ילדי בן ה-5 מתקשה לשחק לבד, הוא רוצה לשחק רק איתנו ההורים, בלעדינו הוא לא משחק והוא רוצה כל הזמן שנשחק איתו. אנחנו מקדישים לו זמן למשחק אבל זה לא מספיק לו. הוא ילד 4 והכי קטן אחיו בוגרים. גם בגן הוא לבד לדברי הגננת לא משחק עם חברים. הזמנו לא חברים הביתה וגם איתם הוא אינו יודע לשחק ואנחנו מתוכים לו במשחק אם אני משאירה אותו ואת החבר לבד הם לא מסתדירים והבן שלי מבקש שהחבר ילך הביתה.

שלום ענת, ילדים יחידים או בני-זקונים, עלולים לסבול לעיתים מקשיים חברתיים, שמקורם בעודף תשומת לב מצד המבוגרים. כתוצאה מכך, עלולים להתפתח מספר מצבים בעייתיים: 1. הילד נשען באופן מלא על המבוגר כמי שאחראי לספק לו גרייה ועניין, ולא מצליח להעסיק את עצמו בפעילויות ספונטניות משלו. 2. בגלל הנטיה הטבעית של המבוגרים לוותר לילד, מתפתחת אצל הילד תחושה שהעולם יתנהל תמיד עפ"י רצונותיו וצרכיו גם מחוץ לבית. כך, למעשה, נחסכת ממנו ההזדמנות ללמוד להפסיד, לוותר, להתחלק, לחכות בתור, להתאפק, להתחשב, וכד'. 3. שהות ממושכת בחברת מבוגרים או ילדים גדולים מצמצמת את המכנה המשותף של הילד עם בני גילו. לעיתים נראה זאת אפילו בשפה המדוברת של הילד, שנדמית בעיני הילדים האחרים כשפה קצת "יעכנאית" או מבוגרת מדי ולא מזמינה. כדי להתמודד עם הקשיים הללו, חשוב מאד לעזור לילד לרכוש את המיומנויות החסרות, ולהפסיק לוותר לו גם בבית. חשוב לעודד אותו למפגשים חברתיים עם בני גילו, וכן - אם צריך גם לתווך - ולעודד את הילד לוויתורים ופשרות, גם אם זה כרוך באכזבה ומפח נפש. וויתורים ופשרות נלמדים גם בהקשרים המשפחתיים, כאשר הילד נדרש להתחשב בהוריו, לציית למרותם, להתאפק ולהתמודד עם תסכולים. אם את סבורה שתתקשי להתמודד עם מטלות אלה בכוחו עצמך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, שתסייע לך לגייס עמדה סמכותית ויעילה מול בנך. בהצלחה ליאת

מחפשת עזרה דחופה, בתי בת 17 עברה ב 3 השנים האחרונות תקופות של דיכאונות, בשנה האחרונה מטופלת אצל פסיכולוגית והמצב השתפר, בשבועיים האחרונים נמצאת בהיי מטורף מלאת אנרגיות לא ישנה (מטופלת ברטלין) בשבוע שעבר הופננו לפסיכיאטרית של קופת חולים שתוך 20 דקות קבעה כי לילדה יש דיס מאניה...???.עולמנו חשך עלינו נתנה כדורים אך משהו באבחנה שלה לא נראה לנו מחפשים דחוף ביותר פסיכיאטר נוער בחיפה או בכל מקום אחר באופן פרטי.....המלצות רק ממי שמכיר בבקשה....

שלום בקי, האבחנה, כפי שהצגת אותה כאן, אינה ברורה, ואני מניחה שמדובר באפיזודה מאנית, כחלק מהפרעה בי-פולרית. הגם שמדובר באבחנה קשה לעיכול, אין סיבה להחשיך את העולם, אלא להתגייס לעזרה ולהגיע לאיזון תרופתי, שמאפשר לחולים איכות חיים לאורך זמן. לצערי, לא נוכל לאפשר פרסום שמות של אנשי מקצוע דרך הפורום, זאת כדי לא להפוך אותו לאתר שיווקי. אם תרצי, תוכלי להוסיף לכאן כתובת מייל מעודכנת לגוף הודעתך, ולקוות שקוראי הפורום ישלחו לך המלצות לשם. מאחלת לכם בריאות ושלווה ליאת

שלום יש לי שני בנים בן 5 ובן 3.5 ואני בהריון בשבוע 27 הבן השני הוא עקשן מאוד השנה הלך לגן בשבועיים הראשונים הוא בכה בתחילת היום ולפעמים בחצי שעה באחרונה (עד שעה אחת) אבל אחר כך הוא השתלב והגננות הין מרוצות מאוד והוא גם היה מרוצה מאוד. בשבוע האחרון לא רוצה ללכת לגן, והגננות מתלוננות שהוא בפתאומיות כל עשר דקות בוכה שהוא רוצה אמא שנסיתי לשאול אותו על הסיבה בוא תמיד עוני אני רוצה אותך נסיתי להסביר שאני כל יום מגיעה לקחת אותך מהגן ואני כאן בשבילך, המפתיע שהוא מספר על דברים יפים שלמד או עשה בגן. בבית הוא מנסה לעשות דברים שיציקו לאח שלו או יעצבנו אותנו אפילו שאני צריכה ללכת לרופא ומשאירה אותם אצל סבא וסבתא הוא היה לפני התקופה הזו מאוד מרוצה, בתקופה האחרונה בוכה בכי עז ואומר אני רוצה אותך מה לעשות

שלום ראניה, מסתבר שגם לאחר שהילד שלנו נקלט יפה בגן, ייתכנו אפיזודות חוזרות של קושי להיפרד. יש ילדים שקשיי הפרידה מלווים אותם עד סוף השנה, וגם זה לא בהכרח מפריע לתפקוד השוטף בגן. לקשיים מהסוג שאת מתארת יכולות להיות כל מיני סיבות, ולא תמיד אפשר לבודד אותן במדוייק. לפעמים זה מתחיל מאירוע שקרה בבית או בגן (אירוע שלנו, המבוגרים, יכול להיראות שולי מאד), ואשר מותיר בילד רושם עז, פחד או התרגשות שקשה לו לשאתם. לפעמים משהו שהילד שמע או ראה, עלול לגרום לו לדאגה בלתי נסבלת לבני משפחתו. לפעמים אירוע של כעס בגן (גם אם זה על ילד אחר) יכול לעורר חרדה ופחד "שזה יקרה גם לי". לפעמים לאחר חופשת חג או חופשת מחלה הילד מתקשה לחזור לעצמו ולשגרה. בקיצור - הרבה מאד סיבות יכולות לגרום לנסיגות זמניות כאלה, וכדאי להתייחס אליהן בהבנה. ובכל זאת, עם כל ההבנה לקושי הזמני של הילד, חשוב לשדר "עסקים כרגיל", ולתת לילד להבין שההליכה לגן והפרידה היומיומית מאמא הן חלק בלתי נמנע של שגרת יומו. גם בבית, לאחר שעות הגן, רצוי להימנע מרחמים או פינוק יתר, ולשמור על הגבולות והכללים. אם את מרגישה שכרגע יותר קשה לו להיפרד ממך, נסי לצמצם את הפרידות הלא-הכרחיות, אך מאימתי שעליו להישאר עם הסבים, העמידי זאת כעובדה, עודדי אותו להתגברות (גם אם הוא יבכה כמחאה) ואל תרשי התנהגות אלימה או פוגענית כלפי בני המשפחה. בברכה ליאת

אני מודה על העזרה אבל לא יודעת האם עלי לחתור יותר לסיבות או לנסות להתעלם ולשדר שגרה והאם יש לזה קשר עם ההריון שלי

בתי בת חודשיים וחצי, מזה כחודש מוצצת אצבע. לבתי מזג נוח מאד, היא ממעטת בבכי, את רוב צרכיה אני לומדת להכיר עם הזמן, ללא בכי. בלילה לדוגמא היא אינה בוכה. כאשר היא רעבה, אני שומעת אותה משמיעה קולות של מציצה ואז אני לוקחת אותה להנקה. מציצת האצבע נעשית לאחרונה באופן תכוף, ושאלתי היא האם זהו דבר חיובי כי היא לומדת להרגיע עצמה באופן עצמאי, או שמא אני לא מספקת לה צורך מסוים ולכן היא "בורחת" אל האצבע. בנוסף לפעמים היא מוצצת אצבע או נאנקת תוך כדי שינה, האם להרים אותה או להשאיר אותה לישון? תודה על התגובה

שלום מיכל, מציצה היא צורך טבעי אצל תינוקות, בהיותה מקושרת להזנה והנחמה שמספקת האם. מבחינה זו, הצורך של התינוקת שלך למצוץ הוא נורמלי ואינו מבטא מצוקה. כמו שאת מציינת נכון, המציצה מספקת הרגעה ונחמה, ומאפשרת לתינוקות להשקיט ולהרגיע את עצמם גם אם ההורה אינו נגיש ברמה המיידית. רופאי השיניים מעדיפים את המוצץ על פני האצבע, בהיותו רך יותר ומזיק פחות למבנה השיניים לטווח הארוך. יש הגורסים גם שבבוא היום, הגמילה מהמוצץ קלה ומהירה יותר מהגמילה מהאצבע. לכן, שווה לנסות להרגיל את התינוקת למוצץ, אך אם היא תמשיך להעדיף את האצבע, בעיני יש לאפשר זאת. לגבי השינה, אני מאמינה שככל שאנחנו ההורים נתערב פחות ונאפשר לתינוק ולילד להרגיע את עצמו, כך נבנה הרגלי שינה טובים ובריאים יותר. לכן, אם אין מצוקה ממשית, הניחי לה להסתדר בכוחות עצמה גם אם היא קצת 'נאבקת'. ליל מנוחה ליאת

שלום! ביתי בת שלוש וחצי נמצאת במסגרת גן מגיל שנה וארבעה חודשים עם בת דודתה באותו הגיל. הן מאוד קשורות אחת לשנייה ומהצד של הבת שלי אני יכולה לומר אף תלותית בה. היא מחכה אותה כל הזמן, מדברת עליה המון, רוצה להתלבש כמוה וכו'. בשנה הבאה הן ייפרדו וכל אחת תהיה בגן קרוב למקום המגורים. אני מאוד חוששת מהתהליך הזה.. לפני כמעט שנה נולד לנו ילד נוסף ומאז הילדה הפכה להיות רגישה מאוד, אני מרגישה שהיא השתנתה ב-180 מעלות. כל פעם שהיא צריכה להסתגל למצב חדש היא הופכת עצבנית, התקפי בכי, צרחות וקשה לה מאוד. גם מבחינה חברותית לוקח לה זמן להיפתח, אך כשהיא משתחררת היא משחקת ממש בכיף ובסך הכל חבריה אוהבים אותה מאוד. היא תכנס לגן בשנה הבאה בלי אף ילד שהיא מכירה, אני יודעת שזה הצעד הנכון להפריד ביניהן אך עדיין הנושא הזה ממש מטריד אותי ואני יודעת שלא יהיה קל ושאולי אני אעשה לילדה עוול בכך שאני תולשת אותה מכל מה שהיא מכירה ואוהבת. אני לא יודעת איך "להתכונן" למצב הזה, האם להכין את הילדה? איך להסביר לה מה הולך להיות? אני יודעת שעוד מוקדם לדבר על שנה הבאה אך האם להתחיל לדבר איתה על זה מעכשיו? ואולי בכלל לא כדאי להפריד ביניהן ושאני ארשום אותה לגן עם הבת דודה? תודה מראש!

שלום מורן, כמו שכתבתי לפני מס' רגעים לדניאלה, ההתנהגות החברתית של ילדים קטנים מתפתחת ומשתנה לאורך שנות החיים הראשונות, ולכן שנה זה באמת הרבה זמן. אני מאמינה שילדים בריאים ונורמליים (גם הרגישים שבהם) הם יצורים סתגלניים בסה"כ, ומצליחים להתמודד לא רע בכלל עם מסגרת חינוכית חדשה, גם אם מתעוררים קשיים זמניים. ההחלטה לאן לרשום אותה בשנה הבאה עדיין לא רלוונטית, ויכול מאד להיות שעד סוף השנה כבר יהיו לה חברות חדשות ש'ידללו' את הקשר התלותי עם בת דודתה. חלקן אולי יעלו איתה לגן הבא, ואז לא תהיה בודדה כ"כ, כמו שאת צופה. בקיצור, אני מציעה להניח לזה כרגע, ובוודאי שלא להלחיץ אותה (ואותך) כבר מעכשיו. בברכה ליאת

הי ליאת ותודה רבה על הפורום הנפלא! בני, בן 4 וחצי התחיל ללכת השנה לגן טרום חובה, כשהוא לא מכיר אף ילד בגן החדש (קודם הסענו אותו לגן פרטי מחוץ לשכונה). הענין הוא שהגננת אומרת שהוא משחק לבד במהלך היום. דווקא בתחילת השנה הוא התחבר לילד אחד, אבל כנראה שהילד ההוא לא היה מעונין יותר לשחק איתו. ומאז הוא משחק לבד. באופן כללי, בני הוא ילד שמתחבר לחבר אחד או שניים בגן (מאוד בררן, למרות שילדים אוהבים אותו ורוצים בקרבתו), אבל עד השנה- הוא תמיד מצא חברים ולא היה לבד (הוא כבר 3 שנים בגנים - ו-3 שנים החליף חברים עקב מעבר דירה שלנו, ומעבר דירה של החברים - בקיצור, עד היום תמיד מצא עצמו חברתית. החיבורים, אגב, התחילו מאוחר יחסית במהלך השנה- סביבות דצמבר-ינואר. אולי זה מה שקורה גם השנה?). אחרה"צ אני מנסה להפגיש אותו עם ילדי הגן, והשבוע היה אצלנו חבר. הם שיחקו מאוד יפה ונראה שנהנו, וקבענו להפגש גם בשבוע הבא. עשינו זאת עם ילד אחר גם קודם - ושוב, בבית הם משחקים נפלא, אבל בגן הוא עדין משחק לבד. 3 דברים נוספים חשובים: הראשון, רוב הילדים בגן החדש הם גדולים (גן חובה). השני, הוא בא ממש בשמחה לגן בכל בוקר (וזה לא דבר מובן מאליו אצלו). השלישי, הוא חווה הרבה שינויים במהלך 8 החודשים האחרונים: נולד לו אח, בן זוגי ואני נפרדנו (למרות שהוא רואה את אביו המון- כמעט כל יום), הוא עזב בצער את הגן הישן ואת חבריו הקודמים, והעזיבה הזו היתה קשה לו. וכאמור- הוא לא מכיר אף אחד בגן החדש. אשמח לשמוע את דעתך!!!

שלום דניאלה, קצת קשה להסיק על "הסגנון החברתי" של הילד על סמך השנים הקודמות, מאחר שדפוסי ההתנהגות החברתית של הילדים משתנים מאד בשנות החיים הראשונות. בגיל שנתיים הילדים משחקים זה לצד זה (ופחות זה עם זה). בגיל שלוש המצב משתפר מאד, אם כי המפגשים החברתיים של אחה"צ נעשים בעיקר ביוזמת ההורים. בגיל ארבע וחמש ההעדפות החברתיות של הילדים נעשות מובחנות וברורות יותר, ונשענות יותר על חיבור טבעי וענין משותף. למרות האמור כאן, לאור ניסיון העבר אפשר בכל זאת להסיק שהילד שלך מצוייד כנראה בכישורים חברתיים בריאים, המאפשרים לו ליצור אינטראקציות חיוביות וקואופרטיביות עם ילדים בסיטואציות של "אחד על אחד". אני מניחה שלהיכנס לתוך קבוצה קיימת (ועוד של ילדים גדולים יותר) זה קצת יותר קשה, ומאמינה שבסופו של דבר הוא יצליח. לאור השינויים והמשברים שחווה בתקופה האחרונה, יש טעם להמשיך ולעקוב אחר תפקודו בבית ובגן, ובמידת הצורך לסייע לו ביותר הקשבה ותשומת לב. העובדה שהוא מגיע לגן בשמחה מעידה על כך שהוא רואה בו מקום בטוח ויציב, וזה טוב. כרגע המצב לא נשמע לי מדאיג במיוחד, ואני מציעה להמשיך לעקוב ולסייע לו בהסתגלות החברתית, כפי שאת עושה. בברכה ליאת

אני אמא לענבר בכיתה ז. התברר לי כי ביתי נשלטת ע"י תלמידת כיתתה. בוקר אחד התעוררה כולה בהיסטריה כשהיא הרטיבה את עצמה בלילה. יום אחר התחילה להרביץ לעצמה בבכי.גם בבית הספר התברר כי ביתי ביקשה ממני כסף בשביל אותה חברה. בשיעורים המחנכת מספרת עד כמה ישנה השפעה מכרעת על ענבר ע"י אותה תלמידה: כשהמחנכת מבקשת ממנה לחזור לשבת במקומה היא מתעלמת ממנה, וכשהחברה מבקשת ממנה לשבת היא יושבת. יש עוד מורים מקצועיים שהבחינו בהשפעה זאת. אציין כי הילדה השולטת בעיקרה חיובית אך אני מוטרדת מאוד מההיגררות של ביתי כלפי דמות שתלטנית והרצון לעשות הכל כדי לרצות אותה. הן יוצאות יחד אחרי בית הספר ואני לא כ"כ מסכימה לזה. למעשה היא גם לא נשמעת לי. תוך כדי כתיבת הדברים אני יכולה להיזכר כי גם לי הייתה השפעה כזאת מצד גרושי . למרות שלא הסתדרנו והוא היה אדם לא טוב הוא היה משפיע עליי ולא יכולתי להתנתק ממנו. עדיין אהבתי אותו. מה לעשות?

שלום רב, הנטייה לתלו?ת באדם אחר יכולה להיות חלק מאישיותו של אדם, וללוות אותו ברמה מסוימת לאורך חייו בהקשרים שונים. כאשר אישיות כזו נקלעת לנסיבות חיים ספציפיות (למשל מודל משפחתי כמו זה שהזכרת), עלולה להתפתח גם נטייה לצייתנות או כניעה לדמויות סמכות. לאור מה שאת מתארת, התעוררה אצלי דאגה שלא מדובר רק בהערצה ותלות באותה חברה, אלא גם בסוג של ניצול או סחטנות מצד הילדה החזקה. חשוב לבדוק ולוודא שבתך אינה נסחטת (למה היא ביקשה כסף עבור אותה ילדה?) או מאויימת בכל דרך שהיא. אני מציעה לשתף את יועצת ביה"ס, ובמידת הצורך לבקש את התערבותה ואת התערבות המורה, כדי לשחרר את בתך מכבליו של קשר מזיק או נצלני. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4 וחצי מעדיף תמיד את הדמויות "הרעות" בסרטים.באופיו הוא שחקן, אוהב מאוד להמחיז ולשחק, מחקה, מתחפש, מעסיק את עצמו במשחקי דמיון מאוד מפותחים. עד עכשיו, הדמויות הרעות בסרטים שצפה היו הרבה פעמים גם המצחיקות והמעניינות יותר ולכן לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, אבל עכשיו כשצפה בסרט "מלך האריות" הוא אומר שהדמות האהובה עליו היא "סקאר" (האריה הרשע שרצח את אבא של סימבה. בסרט יש סצנה די מזעזעת של הדרך שבה הוא מביא למותו). ועדין- בני אומר שהיא הדמות האהובה עליו ואפילו ביקש בצחוק שנקרא לו בבית כך. הסברתי לו עד כמה מעשיו של סקאר היו רעים, אך נראה שזה בכלל לא מפריע לו. להפך. האם זה צריך להדאיג אותי? האם דורש טיפול? תודה רבה, ענת

אגב, כששאלתי אותו אם מעשיו של סקאר טובים או רעים, הוא ענה מיד שרעים. שלהרוג זה רע, וגם להרוג אח זה רע מאוד. הוא אמר "רק להרוג בכאילו זה מותר"

שלום ענת, התשובה שנתן הילד החמוד שלך אומרת הכל - "להרוג בכאילו זה מותר" וזה בעצם מה שהוא עושה, כשהוא מזדהה עם הדמויות הרעות. אחת הדרכים להתמודד עם הדחפים האסורים שלנו, זה לתת להם ביטוי מעודן דרך ובאמצעות אמנות או משחקי כאילו. ההזדהות עם דמויות כוחניות או מרושעות מאפשרת לילדים ערוץ לגיטימי דרכו אפשר לתת דרור לדחפי התוקפנות הנורמליים מבלי שאף אחד ייפגע באמת. כמו שאת רואה, בנך יודע להבחין היטב בין טוב לרע, ויכול להיות שההזדהות הזמנית עם הרע, עוזרת לו - בין היתר - להתמודד גם עם החלקים החלשים, חסרי האונים שבו. בעיני, מדובר במנגנון בריא, לפחות כל עוד המעשים ה'רעים' נשארים בעולם המשחק וה'כאילו' ואינם מערערים את התפיסות המוסריות שלו. בברכה ליאת

שלום רב, יש לנו ילד בן 3.5, מאוד חמוד, אך נתקלנו ב2 בעיות עיקריות. בעיות תקשורת- יש לו אוצר מילים רחב, אך לא מחבר משפטים ולפעמים יש לי הרגשה שהוא לא מבין חלק מהדברים שאני ואמרת לו. בנוסף , אנחנו בתור הורים לא מצליחים לשים לו גבולות, ום משהו מתנהל לא לפי רצונו, הוא מתפרץ, צועק ואפילו יכול להביא מכה . במקביל, הוא ילד מקסים אם המון אהבה כלפי המשפחה, אבל עד שהכל מתנהל לפי רצונו. הוא ילד יחד ונכד ייד, כולם סביבו עם המון אהבה, חיבוקים , נשיקות, מתנות. אפשר להגיד שהוא ילד מפונק. פנינו למרכז להתפתחות הילד. הרופא אמרה שכדי להבחין איפה הבעיה היא צריכה חוות דעת של פסיכולוג ילדים. קבעו לנו 3 פגישות: פגישה ראשונה- רק אני ובעלי ועוד שתי פגישות יחד עם ילד. רציתי לשאול בשביל מה יש צורך בפסיכולוג ילדים? ולה הפגישה הראשונה היא ללא ילד? תודה רבה.

שלום רב, אבחון ע"י פסיכולוג נעשה בין היתר כדי לנסות ולקבוע מה מקור הקשיים בתפקודו של הילד. לעיתים מדובר בקשיים התפתחותיים ממקור אורגני (גופני), לפעמים מקור רגשי, ולפעמים גם וגם. הפגישה עם ההורים ללא הילד מיועדת ללקיחת רקע מפורט. בדר"כ מדובר בראיון מפורט מאד, בו מדווחים ההורים על ההיסטוריה ההתפתחותית של הילד מאז ההריון ועד עתה. בהמשך, בפגישות עם הילד, הפסיכולוג מתחקה אחר יכולותיו של הילד ובוחן גם את אופי האינטראקציות איתו. בסוף התהליך, הפסיכולוג אוסף את כל המידע שבידיו, ובתהליך אינטגרטיבי מנסה לבסס השערות אבחנתיות ודרכי התערבות אפשריות. בהצלחה ליאת

אני אמא של אלכס בן 13. גידלתי את בני עד גיל 4 ללא אביו. התגרשנו כשאלכס היה בן 4 חודשים. אימי סייעה לי מאוד בגידול בני. מגיל 4-7 גדל בני עם אימי בשעה שאני עליתי ארצה. לאחר מכן בני הצטרף אליי עם אימי. בארץ היכרתי את בן זוגי שאיתו התחתנתי והתגרשתי, וממנו יש לי אחות לאלכס. לאלכס אין קשר עם אביו, ואילו לאחות של אלכס יש קשר שבועי עם אביה. עד לפני שנה אימי התגוררה איתנו והייתה שתלטנית בכל הקשור לגידול בני. אלכס מאוד מכבד את סבתו ואותי כלל איננו סופר. אינו נשמע לי ותמיד אומר לי מי את בכלל. מסוף כיתה ו ועד תחילת כיתה ז נשמעים הערותיהם ותלונותיהם של המורים כלפי אלכס שאינו נשמע למורים. וניראה לי כי יש נסיגה בציוניו. אני מאיימת כל פעם להוציאו לפנימייה כי אינו נשמע לי כלל ולפעמים נדמה לי שאני אוויר. אני ממש אובדת עיצות מה אוכל לעשות? בנוסף לכל אני גם בהריון מתחיל ואין לי הרבה סבלנות עם כל ההורמונים שמשתוללים אצלי, ועם ההורמונים שמשתוללים אצל בני בגיל ההתבגרות

שלום אמא של אלכס, עם כל ההבנה שלי למצבך, עלי להודות שאלכס שלך מעורר אצלי אהדה גדולה ודאגה גדולה, ואני חושבת שהכעס שלו והמרד שלו אחוזים אחיזה חזקה מאד במציאות. אני מאמינה שהתואר 'הורה' משקף הרבה יותר מרישום בתעודת הזהות. להיות הורה זה אומר לגדל את הילד, ללוות אותו כשקשה ועצוב, להשקיע בו משאבים רגשיים וחומריים כאחד. להיות הורה זה אומר להתעקש על הילד שלנו גם כשהוא בועט, מתחצף ומורד, ולא למסור אותו לשום פנימיה. אני חושבת שהילד שלך חווה כ"כ הרבה נטישות, מכדי שיוכל לעמוד בעוד אחת, ואני מפצירה בך לא לוותר עליו. פני לקבלת עזרה של פסיכולוג קליני בהקדם, והעניקי לבנך הזדמנות לשיקום רגשי (הציונים זה לא הדבר הכי חשוב). פני לקבלת עזרה! ליאת

שלום ליאת מדובר באחיין שלי בן 5 שאני מאד אוהב יש לנו קשר מצוין ואנחנו מתראים אחת לשבועיים בערך. הוא ילד סנדוויץ'. הוא נוהג לשתף אותי מידי פעם בקשיים שלו בעיקר בגן. השבוע תוך כדי ששיחקנו הוא פתאום סיפר שכל הילדים בגן מעצבנים אותו וגם האחים שלו , הוא אמר את זה בכאב ואפילו הזיל דמעה ואז אמר שהוא רוצה למות! אני בעיקר הקשבתי לו וחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו. אבל איך ילד בן 5 אומר שהוא רוצה למות??? זאת םעם ראשונה ששמעתי את זה ממנו. עוד לא שיתפתי את ההורים שלו. איך נכון להתייחס לקושי של הילד?

שלו רונן, יופי של דוד יש לאחיין שלך... :-) אתה יודע, אנשים סבורים בטעות שילדים הם יצורים חסרי דאגות, אך האמת היא, שלילדים (כמו לנו, המבוגרים) יש ימים קשים, תקופות מאתגרות ומצוקות רגשיות. בדר"כ אמירות כמו "בא לי למות" אינן משקפות כוונות אובדניות, אלא תחושות של ייאוש וחוסר אונים. אני חושבת שיש טעם לשתף את ההורים, ולבחון יחד איתם (ועם הגננת) איך זה שכולם מעצבנים אותו. האם הילד אובחן פעם כסובל מבעיה תחושתית? האם הכישורים החברתיים שלו תקינים? האם הוא יודע לנהל קונפליקט? לוותר? להתאפק? התשובות לשאלות הללו יכולות לכוון להבנה טובה יותר של מה שקורה לו, ואז גם להתערבות היעילה שתעזור לו. בכל מקרה, הנוכחות ה'דודית' שלך נשארת חשובה ומשמעותית עבורו, וגם זה משהו! בברכה ליאת

שלום רב. אני כבר נואשת.. בני נגמל מחיתולים לפני כשנה וחצי (מאוחר מאד..) פיפי הלך מהר, קקי הוא לא מוכן היה לעשות וכך הגענו למצב של התאפקויות מצידו! רק כשלא הייתה ברירה אחרי כמה ימים שהוא מתאפק הוא יושב באסלה ומוציא. הלכתי להתייעצות שאמרה לי להתעלם ולהגיד לילד שהגוף שלו ברשותו והוא אחראי מתי להוציא את הקקי, ולא לעשות סביב זה סיפור. אכן התעלמנו מה שקורה זה כבר חצי שנה שהוא מתאפק 3-4 ימים ואז ביום החמישי אני או בעלי פשוט מושיבים אותו בכוח בשירותים הוא מוציא לאחר בכי רב וחוזר חלילה. אנו כבר נואשים הוא כבר בן 5.5. וטרם נגמל... כל הזמן מתאפק זה לא בריא, ואין לי דרך לפתור את הנושא אודה לכל ייעוץ שאקבל. תודה!

שלום אילנה, נדמה לי שבמקום להגיד לילד שהגוף שלו ברשותו, עליכם להזכיר זאת לעצמכם, ולהניח למחזור היציאות הטבעי לעשות את שלו. כל זמן שאתם מושיבים אותו בכוח לעשות קקי, אתם ממשיכים ללבות את המאבק ומנציחים את הבעיה. הניחו לו לעשות קקי כשירצה, גם אם זה יהיה לאחר שבוע של התאפקות. בברכה ליאת

שלום רב. בני בן 10 בכור, ויחסית ילד שחוקר ומפחד מהרבה נושאים.. אינטילגנטי מאד וסקרן מאד. לאחרונה מתענין מאד בכל נושא השואה, תאי גזים וכו'. חברה בבית הספר הראתה לו את הספר "יומנה של אנה פרנק" הוא במשך שבוע התחנן שאקנה לו את הספר כי רוצה לקרוא. קניתי לו אתמול את הספר, ומאז כל דקה הוא מגיע אלי לשאול מה זה מחנה ריכוז. ואת כל המושגים .. אני לא יודעת עד כמה להיכנס ולהסביר לו את הנושא, ניסיתי להיות קצרה בתשובות שלי, כדי לא להזין אצלו את נושא הפחדים שגם ככה קיים... אבל הוא לא מרפא. זה טבעי? להסביר לו? האם עשיתי טעות שקניתי את הספר?.. בבקשה תשובתך דחוף תודה

שלום אילנה, לתפיסתי, אי אפשר וגם לא נכון לעצור ילד סקרן מלחקור וללמוד על עולמנו. הידע מונח לפנינו, וילדים נבונים מוצאים את הדרך אליו בדרכים שונות ומשונות. לכן, כשמדובר בחומרים רגישים, עדיף לשלוט במידע, להגישו עם תיווך והכוונה. רצוי לעודד את הילד לשאול ולשוחח על הדברים, ולתת ביטוי לרגשותיו. השואה מלווה את כולנו, כעם וכיחידים. זה נושא קשה, ובכל גיל ההתעסקות בו תהיה שונה במקצת. יומנה של אנה פרנק, כמו ספרי ילדים נוספים שתיארו את התקופה, מספק לילדים פרספקטיבה נוחה להבנה והזדהות, בהיותו נוגע גם בטרגדיה ובסבל האישי הנורא, וגם בתקווה, באהבה ובחוסנה של הרוח האנושית. המשיכי ללוות את בנך בתהליך החקר שלו, לעקוב אחר הלך הרוח שלו, ולתמוך כמידת האפשר גם בהדגשת ההיבטים של התקומה ובניין הארץ שהגיעו בעקבות השואה. ליאת