פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אני מורה מקצועית לספורט בשכבה ז. בשיעור שלי לומדים יחד קבוצת בנות המורכבת משתי כיתות: כיתת חינוך שלי שהיא מופ"ת (מוכשרים במדעים) וכיתת לקויי למידה. כל שיעור אני מתקשה מאוד להסתדר עם הפער המשמעותי הזה: בנות איכותיות, ממושמעות לעומת בנות ל"ל חסרות רסן, לא ממושמעות, יוצאות מן השיעור ללא רשות, לא מתעמלות, רבות בזמן השיעור ללא הרף, יש לי קושי משמעותי עם זה.לא מצליחה לנהל שיעור. מה לדעתך עליי לעשות? ניסיתי ללהתייחס רק לקבוצת בנות ל"ל ולעבוד רק איתן בשעה שבנות מופת קיבלו כדור והן מבצעות משימה, ניסיתי לשלב את שתי קבוצות הבנות למשימה אחת משותפת וזה גם לא עובד. אנא סייעי לי.

שלום רב, הפניה שלך גרמה לי להיזכר בתוגה בימי ביה"ס שלי, בהם נאלצתי להשתתף בשיעורי הספורט למרות הנטייה החזקה שלי להיתפס לבטלה. השאלה שלך נוגעת פחות לתחום הפסיכולוגיה, ונדמה לי שהיא קשורה יותר לתחום 'ההוראה הטובה', והיכולת להחזיק כיתה הטרוגנית. עם זאת, אני חייבת להודות שהאופן המאד קוטבי בו הצגת את שתי הקבוצות יכול להיות המפתח להבנת המצב. בעיניים שלך, יש קבוצה אחת איכותית מאד, מול קבוצה שלילית מאד, של בנות שלוחות רסן ומאד לא אטרקטיביות בעינייך. אני לא שופטת אותך על רגשותייך, ומאמינה שמאד לא קל שם, מול כל זה, ובכל זאת, נדמה לי שהשינוי יתאפשר רק כאשר תצליחי לראות את האיכות גם בבנות לקויות הלמידה, לאהוב אותן ולהתעקש עליהן, למרות מה שנראה כמו זלזול בך. נסי להגיע לשיעור עם הבנות הללו, מתוך עמדה יותר סלחנית, ולהישאר גמישה ופתוחה להתפתחויות, גם אם הללו יחרגו מהתכנית המקורית שלך. זכרי שעבור ילד לקוי למידה, יום לימודים הוא מערכה מתמשכת, רויית משברים, תסכולים, אכזבות, נזיפות ועבודה מפרכת. שיעור הספורט הוא אולי הזמן היחיד שבו מותר לתת דרור לצורך לזוז, לנוע, להשתולל, לדבר (אולי קצת לצעוק אפילו), ולשחרר את האנרגיות העצומות שנכבשו בשיעורים הפרונטליים בכיתה. בגישה הנכונה, את יכולה להפוך לפיה הטובה של הבנות הללו, אם תפעלי מתוך הבנה למה שעובר עליהן. ההשוואה שאת עושה ביניהן לבין קבוצת הבנות ה'איכותיות' יכולה רק להחריף את תחושות הנחיתות וחוסר הערך הקיימות אצלן ממילא, ולהפחית במידה רבה את המוטיבציה שלהן לשתף פעולה. נסי לאמץ נקודת מבט רעננה על הקבוצה הזו, ואולי אז יגיע השינוי. בהצלחה ליאת

שלום הבת שלנו בת 5 ואופחנה הפראקתיבית מנורולוג מקבלת רטלין ובמסגרת חינוך מיוחד יש לה הרבה מאוד גירואים בפה היא מפרקת ושוברת הכול עם השינאים אני על סף היתמוטטות. אנחנו עולים מי צרפת והיה קשה לנו לעזור לה מיפחינת לימודית לכיתה א. יש לי הרבה דהרות לעתיד שלה. אבל אכי קשה שבזמן אחרון היא ממש לא שולתת על עצמה ויוצע שאני כל הזמן כאסת עלאה. אני אובדת במעון יש לי קבוצה של 9 ילדים ויותר קל לי איתם מיאשר הבת שלי. יש לי הרגשה של בושה ושנירשלתי באזה מקום בחינוך שלי. אני גבר לא יודעת מה לעשות.

שלום רב, ילדים היפראקטיביים באמת יכולים לעייף לפעמים יותר מקבוצת ילדים שלמה. הם אינם עושים זאת בגלל רוע או רצון להתעלל בהוריהם, ובמקרים רבים סובלים בעצמם מהאימפולסיביות, ההיפראקטיביות ומעוצמות האנרגיה שבהם. כהורים, חשוב מאד שנקרא ונלמד על מאפייניה של הבעיה ממנה סובל הילד שלנו, גם כדי שלא נכעס עליו כל כך, וגם כדי שלא נאשים את עצמנו שלא בצדק. ההתנהגות של בתך אינה מעידה על כישלון בחינוך שלך, שכן היא תוצאה של בעיה אורגנית מולדת. עם זאת, חשוב שתוכלי לעזור לה (ולעצמך) באמצעות הכלים החינוכיים והפסיכולוגים העומדים לרשותנו כיום. אני מאד מאד ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד להגיב להתנהגויות התוקפניות או הלא מווסתות של בתכם. בנוסף, לאור מה שאת מתארת בנושא הגרייה האורלית שלה, מציעה לך להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ולראות אם יש בעיה גם בוויסות התחושתי. בהצלחה ליאת

שלום אני סטודנט לעיצוב תעשייתי אני כרגע עובד על פרוייקט לפיתוח דימיון אצל מבוגרים אני יצאתי מנקודת הנחה כי ישנו קשר בין טקסטורה טקטילית לבין חווית דמיון הייתי שמח לדעת האם את יכולה לאשר את השארתי ולהפנות אותי למקור מידע שאוכל לעיין בו

שלום דור, מציעה לך להתייעץ עם אנשים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וחקר התפיסה. ידיעותי בתחום זה אינן מספיקות כדי להיות לך לעזר משמעותי. צר לי ליאת

שלום ליאת יש לי ילדה בת 4 שפיזית מאוד קטנה באופן משמעותי מבני גילה, יש לציין כי בעבר יותר היציק לה נושא הגודל שלה והיום פחות. בבית אנו משתדלים תמיד לומר שיש דברים חשובים יותר מהגודל ולרוב היא מקבלת זאת. עם זאת, החלטנו להתחיל טיפול בהורמון גדילה, המצריך הזרקה על בסיס יומיומי לזמן של שנתיים. השאלה איך מתמודדים עם מצב כזה- מה מסבירים לה? איך מתמודדים אם תסרב ותבכה כשיגיע מועד ההזרקה? תודה מראש על התייחסותך.

שלום קרנית, כהורים, אנו מנסים לעשות הכל כדי לחסוך מילדינו מצוקה וכאב, פיזיים או נפשיים. למרבה הצער, נסיבות חיים מסוימות מאלצות אותנו לעיתים ללוות את הילדים גם בשבילים ה'קוצניים' של החיים, ולחוות איתם פרוצדורות פולשניות ומכאיבות. מניסיוני הרב בנושא למדתי שהאמת הפשוטה, המוצגת לילדים כהווייתה (כמובן באופן המתאים לרמת ההבנה וההתפתחות שלהם), היא הדרך הטובה ביותר לגייסם לאתגר. חשוב להכין את הילדים גם לכאב, ולעזור להם ליצור היררכיה שתגביר את תחושת השליטה ויכולות ההתמודדות. (למשל - "כאב חלש שלא מרגישים כמעט", "כאב שקצת מרגישים ואפשר להתגבר עליו אפילו בלי לבכות", "כאב שגורם לנו לבכות, אבל ממש לרגע, ואז עובר לגמרי", "כאב חזק שגורם לנו לבכות חזק", וכאב הכי חזק, שמרגישים אותו גם אחרי הרבה זמן"). ההיררכיה הזו, עוזרת לילד למקם בצורה מוחשית וריאלית את מה שצפוי לו ("בסה"כ דקירה קטנה שתכאיב רק לרגע"), עוזרת לו להיענות לאתגר, מתוך אמון מלא במבוגרים שלצידו, שאינם משקרים לו, ומתייחסים אליו בכבוד והתחשבות. ברמה הפרקטית, במקרה שלכם, תוכלו להסביר על ההורמון שמסייע בגדילה, שאפשר להכניס אותו לגוף בדרך של זריקה יומית. הסבירו שמדובר בדקירה קטנה שתכאב ממש לרגע, והבטיחו לה פרס יומי קטן (נא להצטייד מראש!), שיעזור לה להרגיש גיבורה. למרות שאכן מדובר בפרוצדורה לא נעימה, אני מציעה להישאר גם ענייניים מאד, ולא להפוך את הזריקה היומית לטקס גדול או חשוב מדי, או למסחטה רגשית. שבחו אותה על כוח העמידה שלה, גם באוזני אחרים, אך השתדלו להימנע מרחמים או פינוק-יתר. אני מאחלת לכם שתמריאו אל על בבריאות ובהצלחה ליאת

בני בעוד חודשיים בן 4,נמל בגיל מאוחר יחסית,אך היה גמול למשך היום כחודשיים,ממש מקסים,לצערי מאז החלה שנת הלימודים הוא החל לפספס בגן,ללא הסבר ולא מוכן ללכת לשרותים,מאז החל בהדרגה גם בבית לפספס שוב,אני שמה לו תחתון טיטול במשך כל היום כי טיטול הוא בוכה ומבטיח לא לעשות מנגד הוא ממשיך לפספס גם יציאות וזה לא נעים כלל.כרגע הוא כל הזמן עם טיטול כי גם לי קשה כל עניין ההחלפות.מיואשת ממש ונשללה כל בעיה רפואית,מה עושים?.ולמי פונים??

שלום מורן, אי אפשר לצפות מילד להיגמל כאשר הוא מחותל, גם אם מדובר בתחתוני-טיטול. תהליך הגמילה הוא תהליך ממושך, הכרוך לעיתים בנסיגות ופספוסים. כאשר אנחנו מחזירים את הטיטול, אנחנו משדרים לילד את תחושת הייאוש שלנו, ומאותתים לו שהוא עדיין קטן ולא יכול להיגמל. אני מציעה לך לחפש באינטרנט מאמר טוב, המנחה כיצד לגמול את הילד צעד אחר צעד (יש מאמרים כאלה בשפע), ולהתחיל את התהליך כאילו שלא הייתה לכם כל היסטוריה מוקדמת בנושא. חשוב ליידע גם את הגננות, ולבקש מהן סיוע בהכוונה ושיתוף פעולה גם בגן. זכרי שהעמדה שלנו, ההורים, משפיעה מאד על הצלחת התהליך. תגובות של גועל ודחייה, או תגובות של כעס ואכזבה בכל פעם שהילד מפספס, עלולות לעכב את התהליך, לעורר בילד תחושות אשמה או בושה, ובמקרה הפחות טוב גם להוביל למאבקים סמויים ולהפרעות עקשניות יותר של הרטבה ןהצטאות. נסי להישאר אופטימית וסבלנית, ולשדר ביטחון ביכולתו להצליח. בהצלחה ליאת

שלום, מזה כמה חודשים בני סובל מפחדים. הוא מדמיין כל מיני דמויות שעד לא מזמן אהב כמו ליצן למשל וטוען שהן נמצאות בחדר.הוא מפחד גם להכנס לחדר חשוך. במשך היום הוא מתנהג רגיל, אבל לקראת הערב זה מחריף. לפני השינה אנחנו "מגרשים" מחדרו רשימה ארוכה של דמויות שהוא טוען שנמצאות שם. אני יודעת שבגיל הזה ילדים נוטים לדמיין ולא מפרידים כל כך בין עולם הדמיון למציאות ואנחנו מתייחסים לכך בהבנה, הבעיה היא שלאחרונה המצב החמיר. בשבועיים האחרונים הוא התחיל להתעורר בבכי מספר פעמים בלילה וישר מגיע למיטה שלנו ומספר את מי הוא רואה הפעם. ניסינו לשבת איתו בחדרו עד שנרדם, אבל בהמשך הוא מתעורר שוב וכל התסריט חוזר על עצמו. אנחנו די מותשים לכן הרבה פעמים הוא פשוט נשאר לישון איתנו במיטה (למרות שאנחנו מודעים לבעייתיות במנהג זה). השינה אצלו תמיד היתה נושא רגיש, אבל עד לפני שהסיפור הזה התחיל היתה תקופה של כמה חודשים שנהנינו משינה רציפה לאחר שעבדנו די קשה לגמול אותו מהרדמות עם בקבוק. איך ניתן לפתור את הבעיה?

שלום גלית, כמו שאת מציינת נכון, מדובר בפחדים נורמטיביים, התואמים לשלב ההתפתחותי של בנך. ברוב המקרים הפחדים הללו חולפים מעצמם, מבלי להותיר נזק ממשי. כל משפחה מוצאת לה את הדרך להתמודד עם הפחדים, והורים רבים מוכנים להקריב שנת לילה נוחה תמורת שקט, ומכניסים את הילד למיטתם. כך פותרים את בעיית הפחדים ויוצרים בעיה חדשה. אני מציעה לנסות להיות יצירתיים יותר. אפשר להתמודד ולהתיידד עם מפלצות הפחד, הן באמצעות ספרות הילדים הענפה בתחום, והן בעזרת פעילויות יצירה. אפשר ליצור בפלסטלינה את כל הדמויות המפחידות, ולהפוך אותן ל'חברותיות' ונעימות יותר (או לחילופין נוחות יותר להשמדה). אם אתם בוחרים לישון איתו את הלילה כדי לתת תחושת ביטחון, בעיני מוטב להביא מזרן לחדרו, וכך להרגילו לישון בשקט לילה שלם, גם אם זה ייקח שבוע שבועיים. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

שלום רב, תופעת האכילה אצל בני בן השנתיים החלה כבר ליפני שנה ויותר הילד מסרב לאכול כל דבר היא ניזון בעיקר ממטרנה אציין שהוא אוכל מזון מוצק ממש בכמויות קטנות מאוד ובעיקר בגן בעקבות כך מערכת החיסונית שלו חלשה והוא נתמך בברזל אני לא יודעת איך לגרום לו לאכול אני כל פעם מנסה אך לא מצליחה

שלום מוריה, לאור העובדה שניסית, ועד היום הילד אוכל בעיקר מטרנה, אני ממליצה על פניה למרפאת הפרעות אכילה של הילדות. יש כזו בביה"ח שניידר בפ"ת, ונדמה לי שגם באיכילוב ("דנה"). במרפאות הללו מנסים להתחקות האם מדובר בבעיה תחושתית או רגשית, ומציעים טיפול בהתאם. בהצלחה ליאת

שלום רב! אחותי בת ה18 בחודש השמיני להריונה וזאת לאחר שאינה הרגישה כלל שהיא בהריון ואף אחד מהמשפחה גם לא הרגיש זאת. לפני חודש היא גילתה את זה וסיפרה לאמא ולמשפחה כמובן שבתחילה קיבלנו את זה קשה אך אמי נרגעה והלכה איתה לבדיקות ועזרה לה בכל. כיוון שזהו חודש ממש מתקדם על הפלה כבר מאוחר לדבר ואמי רוצה שלאחר הלידה אחותי תמסור את הילד לאימוץ כיוון שהיא עדיין לא ראתה כלום בחיים ויש לפניה צבא ועתיד והיא צעירה מידי וכן אמי מתביישת נורא שיידעו מכך אנשים נוספים וכן מבחינה כלכלית אין לאמי אפשרות לגדל את הילד למרות כל הכאב שלה עליו ועל אחותי. עכשיו בימים האחרונים החלה אחותי להראות סימנים שהיא מעוניינת לגדל את הילד ולא למסור לאימוץ ואמי לא מוכנה לכך והיא מאד מותשת עצובה ודואגת וכן רק האחים יודעים ושאר המשפחה והאנשים לא ואין לאמא למי לספר על כך. מה דעתך בנושא המורכב הזה? תודה וסליחה על האריכות!

שלום רב, להריון בגיל כזה, במיוחד כשמדובר בצעירה לא נשואה, יש השלכות עמוקות לטווח הקצר והארוך, וכל החלטה שתתקבל צריכה להישקל בכובד ראש. מדובר כאן בחייה של אישה צעירה, ובחייו של התינוק העתיד להיוולד, ואין לי ספק שעבור כל אחד מהם, ההחלטה היא הרת גורל. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לאפשר לאחותך להגיע בדחיפות לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי (אפילו פעמיים בשבוע), מתוך תקווה שהמרחב הבטוח והשקט מרעשים, יוכל לתת לה הזדמנות לשקול את הדברים ולקבל את ההחלטה הנכונה לה. הבושה שאמך חשה היא אולי מובנת בהיבט האנושי, אך היא אינה שיקול בעיני. סנסציות מסוג זה נרגעות מהר, ואילו מסירת ילד לאימוץ או ההחלטה להשאירו ולגדלו - הן פרוצדורות שישנו את חייהם של האם ותינוקה, וישפיעו עליהם לשנים רבות. פנו לעזרה. ליאת

תודה רבה ליאת היקרה! בהחלט דברייך נתנו לי ולאמא כיווני מחשבה ופתרונות חדשים! עלי והצליחי :)

ליאת שלום. אני אמא לשלושה ילדים. ילד בין שמונה וחצי ותאומים (בן ובת) בני חמש וחצי. הבכור ילד מקסים לכל הדעות נבון ומצטיין בלימודים ( עבר מבחן לגילוי מצטיינות ומחוננות), בחודשים האחרונים חלה בו תפנית מאוד משמעותית בהתנהגות, החל לענות ולהתחצף להתקוטט עם אחיו ומדבר אליהם בטון אלים, לא נענה לבקשות ממני . כל יום ההתמודדות מולו מלווה בכעסים וצעקות.. בנוסף הוא טוען שבית הספר זה דבר משעמם, ניסיתי לברר עימו אם יש משהו שמטריד אותו בבית הספר.. טוען שלא מלבד לכמה עימותים עם ילד מסויים וגם הם פסקו. היום בבוקר שיתפתי אותו שיש בכוונתי לדבר עם המורה שלו לגבי ההתנהגות שלו בבית והוא אמר שאין צורך כי הוא כבר עדכן אותה ( הוא קיבל תעודה של הילד המצטיין של החודש מבחינת התנהגות והוא שיתף את המורה שבבית הוא לא מתנהג יפה...)כמו שאת יכולה להבין הוא נבון מאוד ופיקח. בנוסף הוא עבר בדיקת ראיה לאחר שהתלונן שלא רואה מהלוח ואכן הוא צריך משקפיים, כמובן החל לבכות שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן שמא יצחקו עליו בכיתה. ( לאחרונה הוא בוכה מכל דבר שאינו לרוחו..) אודה לעזרתך באיך להתמודד מולו ולמנוע צעקות יומיומיות בבית.. גם עם המשקפיים וגם עם השינוי בהתנהגות תודה

שלום לילך, הפער בין התנהגותו של בנך בביה"ס (ללא דופי) להתנהגותו הבעיתית בבית, מרמז על כך שיש כאן משהו 'תקשורתי', כלומר משהו שהילד שלך אומר או מבקש ללא מילים. איכשהו, הוא עצמו מאשר את התיאוריה שלי, כאשר הוא אומר לך שאין צורך לדבר עם המורה שלו, ונדמה לי שהוא צודק. מה שקורה לו כרגע מתרחש כנראה בזירה הביתית, ומן הראוי להקשיב לזה. את יודעת, תאומים הם עניין אטרקטיבי מאד, אך גם סוחט אנרגיה ומשאבים. הילד שלך מפגין כעס ומתמרד, אולי כחלק מתחושה מתמשכת של קנאה, ננטשות וקיפוח, שגם אם אינם מתרחשים במציאות, הם קיימים בחוויה הפנימית שלו. יכול להיות שההתנגדות שלו לביה"ס קשורה לתחושת עומס מול הציפיות שלכם, מול ההתפעלות מההצטיינות וההישגים שלו. לפעמים זה נורא מעייף להצטיין כל הזמן, ויש ילדים שמתחילים 'להתברדק' רק כדי להיחלץ מהנישה הזו. לדעתי, הדרך להתמודד עם מה שעובר עליו (המתכון המוכר, אני יודעת...) זה שילוב של הכלה, הבנה, חמימות ואמפתיה, יחד עם גבולות ברורים ונוכחות הורית סמכותית ועקבית. באופן דומה יש, לדעתי, להתייחס גם לנושא המשקפיים - הבנה, אמפתיה ורגישות לקושי שלו, יחד עם מסר ברור שאין ברירה, ואין דרך להימנע מזה. אפשר להיעזר בספרי הילדים שיש בנושא, או לחשוב על פיתרונות יצירתיים כמו מסיבת "חנוכת המשקפיים", שבה יחולקו לכל הילדים משקפיים תלת-מד, או משקפי פלסטיק מצחיקים לאות הזדהות עם בנך. אני מזכירה לך שכאשר המציאות מוצגת כפשוטה, ללא דרמה מיותרת, הילדים שלנו לומדים לקבל אותה בשלווה ובהשלמה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בכתה ב', ילד חרוץ בלימודים וחכם, אך עם קצת ביישנות ולכן קצת יש לו בעיות חברתיות,אם כי יש לו חברים. העניין הוא שבאסיפות הורים תמיד אומרים שהוא ילד נפלא וכו' ואני מרגישה שזה קצר מידי לאסיפה ,ונכון שהכל אצלו בסדר מבחינת המורה, אבל אני מרגישה שאני כאמא הייתי יותר רוצה לשמוע עליו ולדעת מה קורה איתו, לא רק "שהוא בסדר,ילד מצויין" וזהו. מה אני צריכה לשאול את המורה במקרה כזה באסיפה כדי שלא תתייחס לזה כמו ילד שאין מה להרחיב עליו באסיפה?תודה

שלום רב, הפנייה שלך נגעה ללבי, בתמימותה החיננית. חשבתי לעצמי כמה אימהות היו מתחלפות איתך, ומבקשות ימי הורים קצרצרים ו'משעממים' כמו שלכם. אמרתי 'תמימות', כי לא בטוח שהמורה, הממונה (ברוב המקרים) על כיתה של למעלה משלושים ילדים, יכולה לומר לך הרבה על הילד שלך, במיוחד כשמדובר בילד שקט וחמוד, שאינו מפריע או מעסיק אותה הרבה. מה שאני מציעה לך לעשות, זה לכתוב לה מייל או להתקשר לאחר תיאום והסכמה שלה, ולשתף אותה בצורך שלך לדעת עוד על ההתנהלות של בנך בכיתה. תוכלי לבקש מהמורה לסייע לך בתצפית מעט יותר ממוקדת בו, וכך לאפשר לה "ללמוד אותו" קצת, ולגבש חו"ד בעקבות התרשמותה. מקווה שתשמעי תמיד רק דברים טובים ליאת

שלום. אני ואשתי מתגרשים ולא גרים יחד כחודש - חודשיים. לאשתי יש בן זוג חדש מאז שנפרדנו (או קצת לפני). למעשה זהו החבר שהיא נפרדה ממנו לפני 10 שנים, שכיום אף הוא נמצא בתהליכי הגירושין. לנו יש ילד בן שנתיים וחודשיים, והשאלה שלי היא האם זה נכון (מבחינת טובת הילד) להכניס לחיים של הילד בני זוג חדשים כבר בשלב הזה? הדאגה שלי היא שהחיכוכים בניניהם יכולים להשפיע גם עליו או שאם הם ייפרדו, הילד יספוג פגיעה נוספת. (ואני יודע שלא הכול חלק ביניהם - ראיתי את זה עליה לפחות פעמיים בחודש הזה לצערי). חשוב לציין שאנחנו שומרים על יחסים נורמאליים אם אשתי לשעבר (בטח בכל מה שקשור לילד), ושנינו רוצים לפעול לטובתו. תודה.

שלום קוסטה, כרגע, אתם עדיין נמצאים בשלבי פירוק הנישואין, ולכן הגיוני להניח שהילד שלכם מתמודד עם הקשיים הרגשיים שמקורם בפרידה ובאובדן המשפחה שהייתם. ההתמודדות עם כניסתם של בני זוג חדשים עלולה להטיל מעמסה רגשית עודפת, ולכן - באופן כללי מאד - נראה לי נכון יותר לחכות, ולהשאיר את החיים הזוגיים החדשים שלכם מחוץ לתודעתו. כמו כל 'כלל אצבע', גם הכלל הזה אינו גורף, ויתכנו מצבים בהם אין אפשרות או רצון לציית לו. כל עוד אתם מנהלים את ההורות שלכם באווירה טובה ומכבדת, הסיכויים שהילד שלכם יעבור את משברי הגירושין בשלום גדולים יותר. אחרי הכל, זה מה שבאמת חשוב. שמרו על זה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 5, בן יחיד, ואני מגדלת אותו לבד. הוא ילד חכם מאוד, מתוק וחביב, אבל לעיתים קרובות מאוד, וזה קורה באופן יום-יומי, הוא כעוס, נרגן וזועף. כשאני שואלת אותו שאלה או עושה משהו שלא לרוחו באותו רגע, או לעיתים גם כשהוא פונה אלי, הוא מדבר אלי בטון זועף ולעיתים גם צעקני. היתה לי שיחה עם הגננת לפני שבוע עליו באופן כללי וגם היא אמרה לי שהוא לעיתים קרובות זועף גם בגן. עוד היא אמרה לי שהוא ילד מאוד אינטליגנט ובהשוואה לרוב ילדי הגן הוא ברמה גם אישית וגם קוגניטיבית, מעל רוב ילדי הגן ויותר בוגר מהם. מבחינה חברתית הוא דווקא מסתדר עם הילדים האחרים והוא אהוב עליהם, בעיקר יש לו 4-5 חברים שאיתם הוא משחק וגם מתראה אחרי שעות הגן. למרות שהוא סגור, הוא ממש לא הטיפוס של ה"גיק", הילד האובר-חכם שלא מסתדר עם הסביבה. אני כמובן לא מרשה לו לדבר אלי בטון לא ראוי ואומרת לו "לא הבנתי אותך" כל פעם שהוא מדבר אלי בטון כזה. ברוב המקרים הוא מוריד את הטון מיד. אבל זה קורה לו לעיתים קרובות מדי. אני משתדלת לא לעשות מזה סיפור ולדבר בטון הרגיל שלי, אבל כשהוא מגזים אני מבהירה לו שזה לא לרוחי, ושאם הוא רוצה שאענה לו, הוא מוזמן לדבר בצורה אחרת. איך לנהוג איתו? אני לא יודעת על מה כל הזעם הזה "יושב". אני משתדלת יותר "להכיל" אותו, את הכעס שלו, אבל מבקשת עצה איך לנהוג. האם יש מקום להדרכה הורית, למרות שהוא לא ילד עם בעיות מיוחדות? תודה ויום טוב.

שלום רב, הדרכת הורים אף פעם לא מזיקה, אך במקרה שלכם אפשר קודם לנסות לבד. ילדים שמסגלים לעצמם סגנון דיבור יבבני, תינוקי או זעוף כנטייה מובחנת, עושים זאת לרוב כי הם למדו שהסביבה נענית לכך באופן מיוחד, ומספקת סוג של תגמול (תשומת לב רבה, ניסיונות פיצוי או פינוק בניסיון לגמול אותו מהדיבור האופייני, וניסיונות ריצוי כדי לנסות למנוע את הכעס). לדעתי, התעלמות *מוחלטת* מטון הדיבור שלו יכולה לחולל שינוי, ובלבד שהיא תהיה עקבית ומוחלטת. נסי להקשיב סלקטיבית רק למילים שלו, ולא למנגינה, ולהשיב לו עניינית מאד, מבלי להתייחס כלל לטון הדיבור. גם אם הוא נשמע בוטה או מזלזל, אל תיגררי לשם, והישארי שלווה כשאת עונה לו. בעיני זה שווה את הניסיון, ואני ממש סקרנית לשמוע איך מתקדם. בהצלחה ליאת

תודה ליאת, כרגיל את תמיד עוזרת. יום טוב!

אני אמא לילדה בת אחת עשרה. אני רוצה לקחת אותה לשיחה מלב אל לב, ולומר לה: "אם מישהו יתקוף אותך - תבעטי לו בביצים". האם תוכלי לנסח את זה עבורי יותר טוב, יותר מתאים לבת אחת עשרה?. המון המון תודה. יעל.

שלום יעל, בכל הכנות, איני מצליחה לחשוב על ניסוח טוב יותר, גם כשמדובר בבת 11. המשפט הקצר הזה ממצה את כל התורה כולה. ובכל זאת, עם כל הכבוד, קשה לי להאמין שילדה בת 11 תוכל לנטרל תוקף גם אם תבעט לו בביצים. ולכן, הייתי ממליצה לוותר על השיעור בשלב זה, ולהתמקד בהסברה הקוראת לה להימנע ממקומות חשוכים, מסוכנים או מבודדים, כדי למנוע מלכתחילה מצבים של סכנה לגופה או לנפשה. אם מאד חשוב לך לתת לה כלים להגנה עצמית, רשמי אותה לקורס הגנה עצמית, שם לפחות תלמד טכניקות שיש להן סיכוי. שלא נדע מצרות ליאת

יש לי ילד בן 7,בשנה אחרונה מעלה את נושא המוות, לציין שהוא זה שהולך למות בידיעה שמת הוא לא מרגיש כלום, הנושא מעסיק אותו הרבה זמן ומסקרן אותו מאוד, דבר שגורם לי לפחד עד מאוד מאוד מאוד. לציין שהילד הינו הילד השלישי שלי, מקבל המון תשומת לב וחיבה.

שלום ויקי, המוות הוא אחת התופעות הוודאיות בחיינו - אם לא הוודאית מכולם - ולפיכך הגיוני שהוא יעסיק אותנו בכל גיל. ילדים עסוקים מאד בסוגיית המוות, אם בזה שלהם, ואם בזה של יקיריהם. הידיעה שהמת אינו מרגיש דבר יכולה לנחם, ואני תוהה מדוע את פוחדת וממה בדיוק. האם את חושבת שהדיבור שלו על המוות מעיד על בעיה פסיכולוגית כלשהי? על כך שאינו מקבל מספיק תשומת לב? אולי אם תכתבי מעט יותר, אוכל לעזור מעט יותר. עד 120 ליאת

בתי בת הארבע ילדה בין שני בנים כל היום בוכה וצורחת ובמיוחד בלילה היא מתעוררת צועקת בוכה עושה פיפי במיטה במשך כל הלילה כבר חודשיים עד לא מזמן היינו קמים בעלי ואני מחליפים הכל מקלחים אותה ושוב לאחר כמה זמן מרטיבה ואותו סיפור חוזר על עצמו,אתמול השארתי אותה עם כל הכאב עם בגד רטוב צורחת כשאני רק מבקשת ממנה להמשיך לישון ולא לצרוחוהיא מבקשת שיקלחו אותה אמרתי לה שרק בבוקר עדשהיא בעצמה לפנות בוקר החליפה לעצמה מנכנסיים אך המשיכה לצעוק במשך כל הזמן ,אין לי מושג איך היא לא מתעייפת, אנחנו עייפים ומוטשים אני לא יודעת כבר איך להתמודד איתה כל מילה גוררת אותה לצעוק ולבכות, פשוט ילדה עם התנהגות קשה! חשוב לציין כי ביום פיפי עושה בשירותים אך קקי לרוב בתחתונים לאחרונה אנו רואים מעט שיפור אך רוב הפעמים הולכת לעשות קקי כי אנו שולחים אותה. אשמח לעזרה!!

שלום אור, להערכתי, במצב העניינים הנוכחי, יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, ולקבל הדרכת הורים מסודרת. לעיתים, כדי לטפל בחיי הלילה של המשפחה, יש להבין לעומק מה קורה בבית בשעות היום, מה הדינמיקה המשפחתית, אופי התקשורת, וטיב ההתקשרות בין הילד להוריו. מה שברור כרגע, זה שדרך הפיפי, בתכם מרוויחה אינטראקציה משפחתית נחמדה בכל לילה, כולל מקלחת ונוכחות אינטנסיבית שלכם בחדרה. ההתעסקות הרבה הזו בהחלט יכולה להיתפס כבונוס שחבל לפספס (גם אם זה קורה לגמרי לא במודע. אפשר לנסות ללמד אותה לטפל בעצמה, להחליף מכנסי פיג'מה, ואולי לעבור למזרן חלופי שיוכן בחדר. אני מאד מאד ממליצה לטפל בנושא בליווי איש מקצוע, שיראה את התמונה כולה, ויכוון אתכם בהתאם. בהצלחה ליאת

שלום לך! ביתי כמעט בת 6 מגלה לעיתים חוסר אמפטיה או לפחות מה שנראה כחוסר אמפטיה. לדוגמא: נפלתי במדרגות ונמרחתי על הרצפה במקום ציבורי היא מייד לקחה כמה צעדים אחורה ופלטה משהוא כמו אוף...איזה בושות...בעוד אנשים רצו לעברי ושאלו אם אני זקוקה לעזרה היא אמרה "רק אל תצלעי לי..." לא ברור מאיפה זה הגיע. התחלתי עבודה חדשה בני המשפחה איחלו לי בהצלחה בבוקר ואילו היא סרבה בכל תוקף לאחל לאמא הצלחה בעבודתה החדשה (שאת מהותה הבינה היטב ואין עבודה זו פוגעת בזמן שלנו יחדיו או בכל דבר אחר והיא יודעת זאת). בשני המקרים היא התנצלה והביעה דאגה לאחר מכן, אבל בלהט הדברים נראתה יותר דואגת לאיך זה נראה ופחות למה אמא מרגישה... באופן כללי היא ילדה מאוד אינטלגנטית ריגשית ויש לה חברים לרוב ומסוגלת להביע את עצמה מצויין. אבל אמא שעושה פדיחות זה כבר יותר מידי...ומה לגבי חשיבות ופרגון להורה שיוצא לעבודה חדשה. והסירוב להגיד בהצלחה למרות שזה חשוב לי מאוד והיא יודעת זאלת? אשמח לשמוע מה דעתך

שלום שירי, היכולת האמפתית, דהיינו היכולת לזהות נכונה רגשות של עצמי ושל האחרים, מתפתחת בהדרגה בשנות הילדות, ומגיעה לבשלות סביב גיל שש. עד אז, ילדים מתקשים לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ואין בכך משום זדון או פתולוגיה חברתית. לכן, כאשר את משתטחת במקום ציבורי, המחשבה ה'אוטומטית' שלה תופנה תחילה ל"פאדיחה" שנגרמה לה, ורק אח"כ לכאב שלך. זה טבעי ונורמלי אצל ילדים. באופן דומה, היא מתקשה להבין שמקום עבודה חדש מעורר אצלך התרגשות ואולי גם דאגה, ולפיכך אינה מעריכה כמוך את עניין הפרגון ואיחולי ההצלחה. כדי לפתח ולשכלל את היכולות האמפתיות של בתך, תוכלי לשתף אותה מיוזמתך ברגשותייך, ולבקש ממנה להתחשב בהם (שוב הגבולות!). גם עמדה מתחשבת ומכבדת שלך, כלפיה וכלפי אחרים, תשמש עבורה מודל להתנהגות אמפתית וחברתית תואמת. כרגע, נדמה לי שאת קצת מחמירה איתה, ומצפה ממנה לבגרות ובשלות שלא תמיד נמצאות עדיין אצל ילדים שני שש. שולחת לך מכאן איחולי הצלחה בעבודתך החדשה, ופרגון מלוא הטנא... ליאת

בני בן 4 ולפני 5 ימים הבאנו מבית החולים את אחיו החדש. הוא היה נאוד נרגש לקראת הלידה ולקראת המפגש עם התינוק, ואנחנו משתדלים לא להפחית כמעט מתשומת הלב שהיתה לו קודם, ובכל זאת בימים האחרונים, בערב, יש לו פתאום התקף של בכי. היום כששאלתי אותו מה קרה הוא אמר שהוא עצוב, ולא ידע להסביר למה. שלשום כשהחל לבכות פתאום גם לא ידע להסביר לי למה, ורק לאחר כ 5 דקות הוא אמר שהוא עייף ולקח את עצמו לישון... זו התנהות שלא ראיתי אצלו מעולם בעבר. האם זו התנהות צפויה לאחר לידת אח? התכוננתי לקנאה אבל לא לכזה עצב... איך אפשר לגרום לו להסביר למה הוא עצוב?

שלום יעל, ומזל טוב!!! מקווה שאת מתאוששת, ומצליחה לחזור לסוג של שגרה גם בימים לא פשוטים אלה, שלאחר הלידה. תינוק חדש המגיע הביתה, מפר את שיווי המשקל המשפחתי, ומשנה את חייהם של כל בני הבית, ללא יוצא מן הכלל. כל אחד מכם נדרש להסתגל להרכב החדש, וגם אם לא תמיד אנו מודעים לכך, מדובר בתהליך הגוזל משאבים נפשיים ניכרים. עבור ילד בן ארבע, אירוע מתמשך בו אמא נעלמת לכמה ימים, נשארת בבית היולדות, וחוזרת עם תינוק קטן שיונק ממנה כל מספר שעות, אירוע בו סדר היום משתנה מן הקצה לקצה, הבית מלא אורחים, אבא פתאום בבית, וההתרגשות, הו, ההתרגשות - עבור ילד בן ארבע זה באמת יכול להיות מציף, מעייף מאד ואפילו קצת מפחיד. ילדים בני ארבע, מתקשים עדיין לזהות ולשיים את רגשותיהם, בעיקר כאשר הם מורכבים ומעורבים. בהחלט יכול להיות שהאמירה "אני עצוב", מקפלת לתוכה קשת רחבה יותר של תחושות ורגשות כמו בלבול, התרגשות גדולה, דאגה ביחס לעתיד, געגועים למה שהיה, ואולי גם עצב קטן. אני מציעה לאפשר לו לבטא בחופשיות את רגשותיו, לעזור לו לקרוא להם בשם, ולהתאזר בסבלנות עד שהאיזון יחזור. מותר לו. מאחלת לכם הרבה נחת, שמחה ובריאות ליאת

האם יש דרכים ידועות לסייע לילד מעל גיל 10 לא לחשוש להסתובב בחוץ בשעות אחה"צ בחורף בהן החושך מתחיל מוקדם ? גם כשיש תאורת רחוב, יש מקומות חשוכים בדרך שעשויים לגרום לילד לחשש...

שלום אביעד, לא בטוחה שמוכרחים להתעקש על זה, אם הילד פוחד, שכן בגילו יש ממד מציאותי לפחד להסתובב ברחובות בחושך. באופן כללי, ניתן להפחית או למתן חרדות מסוג זה בדרך של חשיפה הדרגתית ל'מנות' קטנות של המצבים המפחידים, אך יש לעשות זאת מאד בזהירות ובהדרגה, באופן שיהיה מוסכם על הילד, תוך עידוד ותרגול של פעולות בהן הוא מרגיש שליטה ויכולת. בברכה ליאת

מבקשת המלצות לפסיכולוגית קו"ח מכבי שמתמחה בבני נוער באזור המרכז פ"ת ר"ג ת"א תודה דורית

שלום דורית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים/המשפחה שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן שנתיים וחצי + ילד בן 4 חודשים הם ילדים נבונים מקסימים ויפים יש לי בעיה עם הילד בן השנתיים וחצי שמקבל את כל האהבה האפשרית ואת כל הצומת לב מכולם מפני שהוא ילד מדהים ,כל יום הוא מציק לבן הקטן או שהוא נותן לו מכה חזקה או שהוא נושך אותו וכל זה ברגעים הבודדים שאנחנו לא רואים, יש לי אחיין בן 7 חודשים שהם ניפגשים הרבה וליפני יומיים כשהאחיין היתעורר מישנתו הבן שלי בן השנתיים וחצי עלה על המיטה של התינוק וניסה לחנוק אותו ,כל זה קורה רק כשהוא רואה את הקטנים למרות שהוא מקבל את מלא הצומת לב כשזה קורה אני ובעלי לוקחים אותו לחדר ומסבירים לו שאסור ליפגוע בגוף של הילדים שזה לא נעים להם הוא בוכה ומבקש סליחה וזה חוזר חלילה אפילו אחרי 5 דקות

שלום אתי, הילד שלך מגיב ללידת אחיו, ונותן ביטוי לזעם ולקנאה שלו בדרך של פגיעה אלימה בו ובאחיין שלך. עם כל ההבנה למה שעובר עליו, ועם כל הרגישות כלפיו, עלינו להבטיח את שלומם של הקטנים, ולא לאפשר לו בשלב זה להישאר איתם ללא השגחה. אבל בכך אין די, לדעתי. הילד הבכור שלך אינו מרגיש רק קנאה וזעם, אלא גם אהבה ודאגה כלפי אחיו התינוק. ולכן, לצד המשאלה לפגוע בתינוק ולהשמידו, קיימת אצלו משאלה נוספת, והיא שמישהו ישמור על התינוק, ויעצור את ה'מפלצת' המשתוללת בתוכו. התפקיד הזה, כך אני מאמינה שהוא חושב, הוא לגמרי שלך, ולכן עלייך להיות מאד ברורה ונחרצת, ולגרום לבן שלך להבין שאינך מרשה בשום אופן פגיעה בתינוקות, ושאת מאד מאד כועסת כשזה קורה. את הרוך, החמימות ותשומת הלב היתרה תני לו בהזדמנויות אחרות, לגמרי לא לאחר שהוא פועל באלימות. שם יש צורך בהצבת גבול ברורה מאד, ופרצוף כועס. מה את אומרת? ליאת

אני בעיצומו של גיל שנתיים האיום.... השטחויות על הרצפה וכו'... אני כמובן יודעת שזה תואם גיל והתפתחות ולא מצפה שזה יעלם רק רציתי עצה קטנה לגבי אם אני נוהגת נכון ואולי יש דרך / טיפ שההתקפות זעם יתקצרו מעט.... כשהבת שלי מבקשת משהו שהיא לא מקבלת או לא רוצה לעשות משהו, היא כפי שציינתי עושה התקפת זעם, נשכבת על הרצפה וכל הסצינה... בד"כ המשפט "לא רוצה" חוזר על עצמו במהלך ההתקף, אני נשארת מאוד רגועה, בתחילה אמרתי לה להגיד מה היא כן רוצה אך הבנתי שהיא בעצמה נראה לי לא יודעת מה היא רוצה ועכשיו אני פשוט משתדלת לא להגיד הרבה חוץ מכך "שאני כאן לידה, שקשה לי להבין מה היא רוצה, שאני רוצה לעזור לה ואני מחכה שהיא תקום ותגיד לי במילים ולא בבכי מה היא רוצה". אני לא מתרגשת, לא נענית לבקשה שלה אני יודעת שיש גישה של לחבק את הילד לעומת גישה של להתעלם / להניח לו - מה עדיף ? והאם בכלל להתייחס לכך שהיא בוכה במלל ? להגיד לה שהבכי לא עוזר, שתפסיק לבכות וכו' או להתעלם מעניין הבכי ולהתרכז בחיובי, במה היא רוצה עזרה ? תודה

שלום שקד, קשה לתת מתכונים שיתאימו לכל הילדים, ולכן, ליתר ביטחון, הייתי מנסה לשלב - התעלמות מוחלטת משאירה את הילד מאד לבד, ולכן כדאי לנסות להרגיעו במילים או במגע, ולראות האם יש בכך כדי לעזור קצת. אם הסצינה נמשכת, לחכות מעט, ואז לנסות להציע תרגיל הסחה. "חשבתי לעשות עוגה. אני אשמח אם תצטרפי ותעזרי לי. נראה לי שיהיה כיף". או "אני הולכת לעשות אמבטיה, בא לך לבוא גם? יהיה כיף ביחד" או "בא לי לראות טלוויזיה, אבל אין לי חשק לבד. בואי שבי איתי ונבחר איזה קלטת". אני מדגישה שאת ההצעות הללו חשוב להציע בקול שקט וברוח טובה, אך מבלי להיכנע לדרישתה המקורית שבגללה החלה המהומה מלכתחילה. כלומר - לא לתגמל על הצווחות, אלא רק לנסות להגיש לה סולם לרדת מהעץ. את החיבוק הייתי משאירה לאחרי שהצרחות מסתיימות, אולי כסוג של תגמול על היכולת להתגבר ולהירגע. אם אצלכן זה עוזר להירגע, מה טוב. אני נוטה להמליץ לאימהות להשתמש בתחושות הבטן שלהן, ולבחון מה מתאים להן ולילד שלהן. הכלל הוא להישאר עקבית ומציבת גבול, ועם זאת מכבדת, אוהבת ומכילה. בהצלחה ליאת

שלום, כבר נועצתי בך בעבר, ועזרת לי מאוד, אני גרה בחו"ל ואין לי אפשרות להיעזר מפה, הפורום, גם התשובות לאחרים מלבדי, ממש ממש עוזר ומעורר מחשבה. בני הקטן בן שנתיים וחצי. בשבועות האחרונים, בהדרגה, חל שינוי קיצוני בהתנהגות שלו, בלי שהיה שינוי בחיינו מלבד החורף שהתחיל (אני לא אומרת זאת בציניות שכן לדעתי זו חוויה קשה עבורו כי בקושי יוצא מהבית, והקור קשה, והוא לא בגן עדיין). השינוי בהתנהגות הוא כזה: התחיל לטפס על חלונות ולנסות לפתוח, בקומה שניה, הוא מטפס ונכנס לבד לאמבטיה, הוא כל הזמן מוריד בגדים ומסתובב ערום, גם כשיש אורחים וגם כשהבית קר. הוא כל הזמן מבקש לעשות אמבטיות, וכשאומרים לו לא הוא כאמור נכנס לבד בטיפוס מסוכן (סוג של קפיצת ראש) וגם פותח ברז מים ופשוט מתקלח לבד. לפעמים אני מצליחה לעצור את זה בזמן הטיפוס לפעמים לא. אם מוציאים אותו מהאמבטיה הוא צועק ובועט ומרביץ וצובט, אתמול נתן לי פעמיים נגיחות באף שכאבו תופת. בלילה הוא צועק שלא רוצה לישון במיטה שלו ומגיע אלי למיטה (אני מחזירה אותו כמובן אך הבכי נמשך זמן ארוך ומעיר את אחיו, יש פה חגיגה בלילה), וגם ההשכבה לישון היא מאבק. להתלבש הא שונא, וכמו שאמרתי קפוא פה, הוא מסרב ובועט וצועק עם כובע וכפפות ומעיל. לפעמים הוא מסרב ולכן ימים שלמים לא יוצא מהבית. אתמול הוא בכוונה שפך צלחת קורנפלקס על הרצפה, ואח"כ העיף צלחת מרק עד שנשפכה על השולחן כי לא רוצה מרק. הוא כמובן לא קיבל אוכל אחר ומאוד כעסתי עליו. הולכים לחברים הוא צורח שהוא רוצה לחזור הביתה ולא משחק בכלל. הכל מאוד קשה איתו. בזמנו התייעצתי איתך אם לשלוח אותו לגן כעת, בהתחשב בזה שזה קשה פה מאוד העניין הזה, ובעצתך החלטתי להמתין עוד. רק שכעת אני חושבת, אולי ההתנהגויות נובעות דווקא מכך שהוא עטוף יותר מדי בבית, נמצא בין כתלי הבית הרבה כעת, כשחורף (באביב בקיץ ובסתיו הוא מטייל המון בטבע, הולך לגינות, וכולי). וההרבצות שלו זה איזה מטענים של תסכול ושעמום? אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מגיבה בתקיפות על ההתנהגויות, ואפילו בכעס, למשל כשהוא מרביץ לי אני ממש כועסת עליו. הוא עושה את זה ממש באלימות פנימית כזו, והוא רק בן שנתיים וחצי. אני לא רוצה להישמע נוסטלגית, אך הוא היה ילד ותינוק נהדר, נוח, רגוע ושלו, נעים וחייכן וחברותי. אין לי מושג מה קרה לו. זה תופעות של גיל שנתיים הנורא? הוא לא מגיב ל"שיחות". הוא אומר: אני לא ארביץ יותר אמא, אבל ברור לי שהוא סתם אומר את זה, בלי שום כוונה למלא את מה שאמר, פשוט רוצה מחילה...בקיצור, נורא קשה לי איתו, ממש נורא. היום הולך ככה שאני מוציאה אותו מהאמבטיה או מלבישה לו בגדים עשר פעמים ביום, מורידה אותו מחלונות, אוספת דברים שפיזר, מחזירה אותו הלוך וחזור למיטה. זה סיוט. את חושבת שכניסה לגן תקל על השעמום שלו ותספק לו גירויים כאלה שהוא לא יצטרך לעשות מה שאסור בבית? איך את חושבת יהיה יעיל להעביר לו מסר? התגובות שלי תקיפות וברורות, ככל שאפשר, וכלום לא עוזר איתו. אה, ואם זה לא ברור, הילד מקבל תועפות תשומת לב אישית, בעיקר בבקרים לפני שאחיו בא מהבי"ס. אח"כ זה כבר יותר קשה ומתייחסים הרבה גם לאחיו, הרבה מאוד אפילו. עדיין לילד הקטן יש המון תשומת לב וטיפול אישי, אני מתחילה לחשוב כבר שיותר מדי...תודה שוב!

שלום מירב, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת מארצות הקור :-) מה שאת מתארת נשמע באמת לא פשוט, ועם זאת לא מאד זר להורים של פעוטות. את יודעת, מחקרים מצאו, למשל, שקבוצת הגיל הזו הכי רגישה לתופעות של אלימות הורית. הם באמת יכולים להוציא מהדעת, ונדרשים כוחות רבים לצלוח בשלום את ה'יומיות' הללו בלי להשתגע. ובכל זאת, מהתיאור שלך עלתה ארומה קלה שיכולה להחשיד לגבי קיומה של בעיה בוויסות התחושתי. אני הייתי מתייעצת עם מרפאה בעיסוק כדי לשלול זאת. זה חשוב לדעת, כי מה שנראה הרבה פעמים כהתנהגויות "דווקא", יכול להיות קשור לבעיות של תחושתיות-יתר או תת-גרייה, ואז אי טעם (וגם לא פייר) לכעוס על הילד. אני ממליצה לך לקרוא עוד באתרי ההורות על גיל שנתיים הנורא, ועל הצרכים הקוגניטיביים, המוטוריים והחברתיים של פעוטות בגיל זה. אם תרגישי שאת מתקשה לספק אותם, אפשר יהיה לשוב ולשקול שליחתו לגן. אחרי הכל, הרבה מאד ילדים מגיעים לגן מוקדם יותר, ולא קורה להם כלום. לפעמים גם שיקולים של נוחות ו"אוויר לנשימה" (של אמא) הם משמעותיים. אבל קודם - מרפאה בעיסוק. מאחלת לך חורף חמים, ואשמח לשמוע עוד עדכונים מפעם לפעם. בהצלחה ליאת

למען האמת, מאז שהוא קטן מאוד אני חושדת בזה שיש איזה תת-גרייה. למד ללכת מהר עם הרבה נפילות, כולל כאלה שהשאשאירו סימנים ובלוטות - אף פעם לא בכה. הוא ילד בלי חששות מכלום. מקבל מכות וממשיך הלאה. במקביל הוא דורש (ומקבל כמובן) המון חיבוקים ומגע גופני, המגע שלו לפעמים מאוד "מחוספס" - הוא נוחת עלי ומחבק. הוא אוהב לנגוח ראש כשהוא כועס ולפעמים אני תוהה איך לו לא כואבות הנגיחות האלה - כי לי זה ממש כואב עד דמעות. הוא ילד מאוד פיסי, מאוד מאוד. מצד שני, האם בעיה כזו יכולה להתעורר רק בגיל שנתיים וחצי? כלומר, גם קודם הרגשתי בתת הגרייה הזו, במובנים מסוימים, אבל ההתנהגות שלו לא היתה כזו "דווקאית". הוא לא היה נכנס 15 פעמים ביום לאמבטיה בקפיצת ראש, הוא לא היה מרביץ לי, או לכל מי שאומר לו לא. אני אנסה לברר את זה. בזמנו חשבתי שלאחיו יש בעיה הפוכה (חשש מהמון רעשים, פחד מגובה וכולי), ולא הצלחתי פה למצוא מישהי שתיתן לי שירות של ריפוי בעיסוק. אנו במדינה לא מאוד מפותחת מהבחינות האלה. תודה רבה, שוב, זה מאוד עוזר לי ההתייעצות הזו פה, ואני מקוה שאצליח לקדם את העניין, וגם אם לא חשוב לשים לב שאולי חלק מהדברים קשורים לעניין הזה.

שלום ליאת, בני בן 7 לומד בכיתה ב.(נבחר למסלול מצטיינים בביה"ס). הוא חזק פיזית ולכן תיגרות בין הילדים נגררות למצבים לא נעימים. דחיפה של ילד אחר נסבלת אבל כשהוא דוחף הילד עלול להפגע יותר וכד'. אני שואלת איך מנתבים את הכעס שלו למקומות אחרים. לחוג ספורטיבי (קראטה, גודו וכד') הוא לא מעוניין להצטרף. הוא היה בחוג קראטה כשנה ופרש מיוזמתו. אשמח לעיצה. תודה

שלום מיכל, ללא קשר לממדי גופו של הילד או לרמת האינטליגנציה שלו, חשוב לחנכו להתנהגות לא אלימה, ולעודד ביטויים מעודנים של הכעס והתוקפנות. ספורט הוא רק דרך אחת, אך הוא בהחלא לא הדרך היחידה. גם בבית יש אין סוף הזדמנויות לתרגל פתרון בעיות וקונפליקטים בדרכים מילוליות, ולנו המבוגרים יש תפקיד חשוב בתיווך ואימון. שמירה על גבולות וכללי התנהגות בבית מעודדת ילדים לאיפוק, עמידה בתסכולים ושליטה עצמית. ילדים הגדלים באווירה של פינוק-יתר, גבולות רופפים או משמעת נוקשה מדי, עלולים להתקשות יתר מאחרים בדחיית סיפוק ו-וויסות רגשות. ככל הנוגע לפריקת מתחים ואגרסיות, אפשר להיעזר בפעילויות הקשורות לגרייה חושית חזקה או נעימה, כמו ריצה, תיפוף, מקלחת חמה/קרה, אכילה של משהו טעים, יצירה, האזנה למוזיקה עם או בלי ריקוד, וכד'. כמובן שחשוב לחזק ולשבח תגובות בוגרות ומתאפקות, ולהתעלם ככל האפשר מה'בעייתיות'. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני כמעט בן 4. הוא נגמל מחיטולים ביום בגיל 2.5 ובלילה לפני כחצי שנה. הגמילה ביום עברה בסדר גמור. בלילה היה יותר קשה אך בסופו של דבר נגמל וכל הקיץ לא הרטיב בלילה. אך עם בוא החורף, ממש עם הימים הקרים הראשונים הוא התחיל להרטיב, כמעט כל לילה. אני מלבישה אותו חם בלילה כך שבטוח לא קר לו, בנוסף לכך אני מנסה לשים לב למה זה קשור, אך לא מצליחה למצוא קשר כלשהו למצב פסיכולוגי מסויים. הוא מתנהג רגיל לגמרי ונראה לי שהרטבות בלילה אפילו לא מפריעות לו והוא אפילו לא מודע לקיומם לאחר ההתעוררות. בהתחלה ניסיתי להזכיר לו לפני כל השכבה שבלילה כשהוא מרגיש פיפי שיקום או יקרא לנו ואף השארתי לו אור דולק בשירותים. למספר לילות זה באמת עזר אך לאחר מכן שוב חזר להרטיב. ניסיתי מס' לילות לא להגיד לו כלום חשבתי אולי זה יעזור אך גם זה לא עזר. באופן כללי באופי שלו קשה לו לדחות סיפוקים, קשה לו להתאפק ולחכות בסבלנות, אז חשבתי אולי זה בעצם קשור גם לקושי שלו להתאפק בלילה? האם יש לך עצה כלשהי מה עלינו לעשות כדי לפתור את התרחשות ההרטבות הליליות? תודה מראש מיטל

שני דברים שרציתי להוסיף: הוא מרטיב ממש בתחילת הלילה כשעה לאחר שהולך לישון ולפני השינה הוא כן הולך לשירותים. ודבר שני באחד הפעמים שהוא הרטיב ותוך כדי שאני ובעלי מחליפים לו הוא ביקש ממני שאחבק אותו. כמובן חיבקתי אותו ובאופן כללי אני לא מחסירה ממנו חיבוקים ונותנת לו הרבה חום ואהבה ומבלה איתו הרבה גם אני וגם בעלי.

שלום מיטל, אם אינך רואה סיבה 'פסיכולוגית' רגשית שיכולה להסביר את הנסיגה, יתכן שפיתרונות טכניים יתנו מענה. התייעצי בפורום הרטבת לילה, ובמידת הצורך נסו את טכניקות הזמזמים. בעיני, הרטבת לילה בגיל זה עוד נחשבת ראשונית (כחלק מתהליך הגמילה), ואפשר להתאזר בסבנות עוד קצת. בברכה ליאת

בני בן ה-7, בכיתה ב' מגלה סוג של דביקות כלפי ילד מסויים. (ממש מתחילת השנה) הוא מאד אוהב אותו ורוצה לשחק כמעט רק איתו. כשלילד השני לא בא לשחק איתו הוא אומנם משחק עם ילדים אחרים, אבל זה מתחיל ונגמר ברצון שלו לשחק עם אותו ילד. לאחרונה המורה העירה לי על כך שכשהם משחקים ביחד הבן שלי לא מוכן שאף ילד אחר ישתתף איתם מהפחד שייגנבו לו אותו, הוא אף הרחיק לכת וביקש מילדים בכיתה שלא ישחקו איתו. היום התארח אצלנו סתם ילד מהכיתה והבן שלי שאל אותו אם הוא אוהב אותו. כשזה ענה לו חיובית הבן שלי ביקש ממנו לאהוב אותו יותר מאת הילד השני. אני לא מבינה מדוע הוא בכלל צריך אישור שיואהבו אותו? המורה מצידה כשהבינה שהבן שלי מבקש מילדים שלא ישחקו עם הילד השני כעסה על בני מאד והבהירה לו שהוא לא מחליט לאף ילד ובצדק עם מי לשחק. היא אף עירבה את היועצת ששוחחה עם בני על העניין. חשוב לי לציין שבאופן כללי הבן שלי כן יוצר קשרים. אני מפגישה אותו אחה"צ עם חברים מהכיתה. המורה והיועצת אומרות שהוא ילד שמח וחברותי ושלא נראה שייש לו איזשהיא בעיה ובכל זאת אני מאד לא רגועה ולא יודעת כיצד לנהוג. כשאני מנסה לשקף לו את ההתנהגות שלו הוא כאילו מקשיב אבל למחרת בביה"ס אני מקבלת דיווחים שהמצב נשאר ככה ואף מחמיר. כאילו אין לו עמוד שידרה. יש לו אולי חרדה שלא מספיק אוהבים אותו. אני כבר ממש מיואשת מזה, אך בעיקר רוצה לעזור לו ולא יודעת איך.

שלום מיקה, כולנו רוצים להיות אהודים ומקובלים בתוך קבוצת ההתייחסות שלנו, וילדים (בניגוד למבוגרים) אינם מנסים להסוות זאת. גם הניסון לחבור לילד ספציפי, שנתפס מוצלח או אטרקטיבי יותר, הוא אנושי מאד ומובן, אך לעיתים נושא איתו פוטנציאל בעייתי. חשוב להמשיך לעקוב, ולראות שהמאזן החברתי הבריא בכיתה אינו מופר, ולהמשיך בפעולות הסברה ותיווך לילד, עד שיבין שיכולתו לשלוט בהיררכיות החברתיות בכיתה מוגבלת למדי. אם תרגישי שהדברים אינם נרגעים (סיכוי טוב שזה יחלוף מעצמו), אפשר יהיה לשקול טיפול קבוצתי, המיועד לילדים עם קשיים בהבנת הכללים החברתיים. בקבוצה, מתרחשות הדינמיות הקבוצתיות תחת עינו של מנחה הקבוצה, שיכול לשקף את הדברים, להתערב, ולחדד את ההבנה בנושא. נדמה לי שהייאוש שלך קצת מוקדם... :-) ליאת

ליאת שלום, לפני כ3 חודשים עברנו תאונת דרכים (בעלי, אני ו-2 ילדיי הקטנים). יצאנו ללא נזק גופני. האוטו טוטאל-לוסט. מאז התאונה, כשאנחנו נוסעים ברכב נסיעה ארוכה -הבן שלי הגדול בן שנתיים ו-10 חודשים כל הזמן אומר לנו לסוע לאט כדי שלא תהיה תאונה. גם אם נעצור בפתאומיות (נניח ברמזור או אוטו מלפנים שמאט לפתע) הוא מיד ישאל במעיין בהלה "מה קרה?". בקיצור, נראה שהוא ממש לא רגוע מעניין הנסיעה ברכב. חשוב לי לציין שאני מנסה להרגיע אותו ולומר שלא ידאג ושאני/בעלי נוסעים לאט ושלא תהיה שוב תאונה. אני מאפשרת לו לדבר על התאונה וממש לא משתיקה. אשמח לעצתך כיצד עוד ניתן להרגיעו? האם הטראומה הזו תעבור לו? כמו כן, מאז התאונה הוא כועס על חיילים כיוון שמיד לאחר התאונה היו חיילים במקום שטיפלו בנו והוא חשב שהם אלו שעשו איתנו את התאונה (הסברתי לו שהם רק עוזרים ושהם טובים). המון תודה (וסליחה על האורך).

שלום מורן, לאחר חוויה כ"כ קשה (גם אם לא התרחשה פגיעה גופנית בפועל, פוטנציאל הפגיעה קיים בתאונת דרכים, וגם ילדים צעירים יודעים זאת), אנו מצפים לתגובות רגשיות תואמות, ומה שאת מתארת עדיין יכול ליפול בקטגוריה הזו. הייתה בהלה, היה אולי גם 'בום', היו ניסיונות חילוץ, היו בדיקות רפואיות אולי, והיה הרבה מאד דיבור נרגש על הנושא בסמוך לתאונה ולאחריה. למיטב ידיעתי, עדיין קשה ליצפות מראש מי יפתח תגובה פוסט טראומטית ומי לא, כלומר - קשה לדעת מראש אצל מי התגובות הרגשיות התואמות שלאחר האירוע, יתמידו גם לאחר זמן סביר, ויפריעו למהלך החיים התקין. לכן, יש חשיבות לעיבוד של החוויה בדרכים 'מעודנות' של משחק דרמטי, שיחה, יצירה, וכל דבר אחר שמסייע לילד להתמודד עם החוויה בסביבה המוגנת. אפשר להמשיך לעודד אותו לדבר על החוויה (אך ורק כאשר היוזמה לכך באה ממנו), להשתמש בהומור, ולהדגיש אספקטים של שליטה במצב. אם תרגישו שההתעסקות בנושא והמתחים סביב התאונה אינם דועכים, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ו...סעו בזהירות! ליאת

שלום, בתי בת ה 5 ילדה יפה מקסימה , חכמה וחברותית. יש לה הרבה חברות שמתארחות אצלנו והיא אצלן. והיא גם נמצאת בחוג ריקוד. הבעיה שהיא ביישנית ולא אוהבת להופיע , אני אתן מס' דוג' *בשנה שעברה היו שתי הופעות מהחוג שלה והיא לא רצתה ללכת לשום הופיעה ולהשתתף- כמובן שלא הכרחתי אותה. *במסיבת הסיום בשנה שעברה היא סרבה להשתתף (למרות שהגננת סיפרה לי שהיא הייתה נהדרת בחזרות ,ידעה את כל המילים והתנועות.) *במסיבת יום ההולדת האחרונה שלה היא גם סרבה להשתתף - לא רצתה להלבוש את שמלות הנסיכה ולא לרקוד עם המפעילה (ממש לא דחפתי לכיוון יום ההולדת היא מאוד רצתה יום הולדת גדול ודיברה על כך במשך חודשים) היא קצת רגישה גם בגן אבל הגננת עובדת איתה על כך וחל שיפור (בעבר הייתה בוכה הרבה:אם אומרים לה משהו או שהיא לא מקבלת משהו שרצתה) יום היא מאוד משתדלת להתגבר לבד . ועכשיו לשאלתי: מסיבת חנוכה בגן מתקרבת והיא כבר הודיעה לי שאינה מתכוונת להופיע, שאלתי אותה מדוע והיא אמרה שהיא מתביישת מההורים. מה עלי לעשות? האם יש עצות שתוכלי לתת לי? האם את ממליצה לי לקחת אותה לטיפול? ואם כן לאיזה סוג? תודה מראש על תשובתך.

שלום יעל, בדיוק אתמול, יצא לי לצפות בתכנית טלוויזיה שבה ילדים-זמרים מופיעים לפני אולם ענק מלא מפה לפה. חשבתי לעצמי כמה מאותם מבוגרים מריעים, היו מוכנים לעמוד על הבמה, מול קהל האלפים, ולבצע את משימתם בלי לטעות, בלי לזייף, מבלי להסגיר את התרגשותם. חשוב מאד שהורים (וגם גננות ומורים) יזכרו שלא כולם נולדו עם חיידק הבמה, וחשוב מאד לכבד גם את ההתנגדות, הביישנות או הבחירה החופשית שלא להשתתף במופעים לפני קהל. יש אנשים שנלחצים מזה, ומשלמים מחיר רגשי כבד מדי על דקות ה'תהילה' הללו. אני ממצליצה לך מאד להניח לבתך, ולאפשר לה להמשיך ליהנות מהחזרות למופע, ולהחליט (גם ברגע האחרון) אם היא רוצה או לא רוצה להשתתף. הפנייה לטיפול הופכת רלוונטית רק כאשר החרדה החברתית או הביישנות הקיצונית מפריעות לה בתפקוד היומיומי השוטף. מסיבת חנוכה או מופע סיום שנה בגיל 4-5 עדיין אינם נופלים בקטגוריה הזו. בשמחות ליאת

שלום וברכה בבקשה ארצה המלצה לפסיכולוג לילד בן 9 , ילד מקסים פיקח בברכה

שלום דסי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. (לא לשכוח לציין גם באיזה אזור בארץ מדובר). מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

הילד הצעיר בן שנתיים וחצי. גמול שלושה חודשים. עושה לבד פיפי בשירותים שבוע אחר הגמילה בלי פספוסים בכלל. בשבועיים האחרונים מדי פעם משתין בכוונה על הרצפה. חשוב לומר: בכוונה. הוא מפשיל לעצמו מכנסיים, מחייך ומשתין על הרצפה. זה לא ש"בורח" לו במכנסיים. אני מנקה ואומרת לו לא עושים פיפי על הרצפה, בקול נוקשה וחמור אך בלי לכעוס. הוא עושה את זה רק איתי. לא עם בעלי או בגן. הוא ילד מאוד עצמאי וחמוד ומפותח.יש לו חוש הומור ולפעמים אני חושבת שההשתנה נועדה "להצחיק" אותי, כי הוא מחייך כשאני שמה לב. מה אני עוד יכולה לעשות כדי להפסיק את התופעה הזו? לומר לו , כמו שאני אומרת: לא עושים פיפי על הרצפה רק בשירותים", זה לא עוזר לי בכלל. הוא ממשיך. אולי זה תשומת לב שהוא צריך? הילד נמצא אתי מהצהריים אמנם - אך ביחד עם אחיו, שמקבל יותר תשומת לב ממנו צריך עשרה עם שיעורי בית כי לומד לכתוב, ויש גם הרבה עבודות בית והכל עלי - בעלי מגיע אחרי שהילדים ישנים ואין משפחה בסביבה או עזרה. אני חושבת שאולי הוא רוצה תשומת לב ממני, אני מנסה בשבת להקדיש יותר לקטן וגם בעלי בשבת נותן לו המון תשומת לב אישית, באמצע שבוע אני מודה שכמעט לא מגיעים לזה...אשמח לעצתך הטובה.

שלום ש', אני מאד מאמינה באינטואיציות הוריות בריאות, ונדמה לי שאת מזהה נכון את המסר ששולח לך ילדך הקטן. הוא אומר לך דרך הפיפי שאת שוכחת אותו קצת, ומקדישה לשיעורי הבית של אחיו הרבה מעבר למה שצריך ונכון. ילדים בני שנתיים וחצי אינם יכולים לסתפק במנת תשומת לב שבועית הניתנת להם בסופי שבוע. זהו גיל תובעני מאד, הדורש השקעה מרובה ומעורבות של ההורה. אולי אם תחשבי על הצרכים של גיל שנתיים-שלוש כעל בסיס טוב ליכולות הלימודיות בעתיד, יהיה לך קל יותר להשקיע גם בו. ועוד משהו - לגבי בנך הגדול. דוקא בשלב הקריאה והכתיבה, עיקר המשימות שמקבלים הילדים (כיתה א'?) מכוונות ומיועדות להקניית הרגלי עבודה עצמאיים, שהן לפי כוחם של הילדים. ברגע שאת לוקחת על עצמך את מלוא האחריות, ומשקיעה בזה שעות רבות כ"כ, את אינך מטפחת לומד עצמאי, אלא ילד תלותי, שהישגיו קשורים להשקעה שלך ולא לשלו. נסי לחלק בצורה מאוזנת יותר את המשאבים שלך, ואז שני ילדייך יהיו מפותחים ומרוצים יותר. מה את אומרת? ליאת

מתי יודעים מה הגבול הנורמלי ומה לא? יש לי ילד בן 8 ילד טוב חכם מצטיין בבית הספר בכיתת מצויינות חברותי מאוד עם הרבה חברים באמת יש לי נחת. הדבר היחידי שמציק לי הוא שהוא אוהב שהדברים נעשים כמו שהוא רוצה ולכן לעיתים מתרגז, הוא שונא לאחר ברמה שאם הוא יודע שיתכן ויאחר לחוג זה משגע אותו, לעולם לא יגיע לבית ספר באיחור או ללא שיעורים. הוא מאוד נלחץ מהדברים הקטנים האלה. השאלה שלי היא כזו - אני טיפוס כזה שלחוץ ודאגנית יתר על המידה. האם פשוט האופי שלו כמוני?

שלום גלית, אין ספק שילדים לומדים מהוריהם חלק נכבד מדפוסי ההתנהגות שלהם, אך לא תמיד זה ההסבר היחיד. לעיתים, הילדים ה'טובים ומצטיינים' (שרגילים, כמו שאמרת, להביא נחת), מפתחים תלות גדולה באספקה שוטפת של התפעלות ושבחים, ומאמינים בטעות שגם סדק או 'קלקול' קטן, יפגמו באהבת ההורים או בהערכה שהם מקבלים מסביבתם. כהורים טובים, אנחנו ממשיכים להתפעל מהילדים ולהגיד להם כמה הם נהדרים כאשר הם 'מפשלים', ונדמה לי שגם זה עלול להיות בעייתי לפעמים. בעיני, חשוב לנסות *לא* להגיב דווקא במצבי ההצטינות, ולנסות למתן את התרועות בכל פעם שהילד מצליח. את ה'נחת' וההתמוגגות אפשר לשמור למצבים וזמנים אחרים, כלליים יותר, שאינם נקשרים באופן ישיר או מיידי רק להצלחות והישגים. בברכה ליאת

שלום, יש לי בן חמש וחצי ובת שלוש. שני הילדים שלי מדברים נורא חזק. אני כבדת שמיעה. שומעת בערך 50% מיתר האנשים... אני חושבת שזה קשור...אני פשוט לא שומעת אותם וככל שאני עייפה עוד פחות שומעת. אבל אני מקבלת המון תגובות רעות מהסביבה על זה שהם מדברים חזק וצועקים. גם בגן של הבן הגדול, גם בגן הקודם וגם בגן הזה אומרים שהוא נורא צועק והקול שלו ממש חזק, אם בא חבר פה הביתה שומעים רק אותו, אבל מצד שני, אני את החברים שלו לא מבינה, הוא צריך לתרגם לי...הקולות החלשים של ילדים פשוט לא מובנים לי ובאמת מהבחינה הזו הקולות של הילדים שלי מתאימים לי. גם הקטנה ממש מדברת חזק וזה בולט בעיקר בחברה כי אז אני רואה שרק את הילדים שלי שומעים (: יש דרך לחנך הילדים שלי לדבר פחות חזק כשהם לא פונים אלי? הרי כל היתר לא זקוקים לקול החזק הזה. אבל הם קטנים והתרגלו... הילד הגדול שלי יודע שאמא לא שומעת טוב. לפעמים הוא קורא לי הרבה אפילו מהאמבטיה או שירותים ואני לא שומעת...אבל גם ילדים בני גילו יורדים על הקול החזק שלו ואומרים שהוא צועק. מה את חושבת? נראה לך שזה יתמתן עם הגיל או שתמיד הם יהיו מאלה שמדברים נורא חזק וזה מפריע לסביבתם?

שלום נועה, הילדים שלך מדברים חזק כי עבורם זו התנהגות הישרדותית. גם בטבע, גורי בע"ח לומדים את הצלילים והעוצמות שיביאו אליהם הכי מהר את אמא - וזה הכי טבעי בעולם. הילדים שלך התאימו את עוצת הדיבור שלהם לזו שיכולה לקיים ערוץ תקשורת איתך, וזה בסדר גמור. אני מציעה לך להתייעץ עם קלינאית תקשורת, ולשאול האם יש דרך ליצור עבור הילדים שלך הבחנה בין מצבים בהם עליהם לדבר בעוצמות משתנות. לתחושתי (המאד לא מקצועית) זה אפשרי. בהצלחה ליאת

ני ימ לשתי בנות, הגדולה בכיתה א והקטנה ב גן ואני בהריון בחודש חמישי מאז תחילת שנת הלימודים, בתי שבכיתה א הרטיבה פעמיים בהפרש של חודשיים במבלך השיעור כשדיברתי יתה על זה היא מתרצת את זה " לא הספקתי ". למרות שמאז הגמילה מחיתולים בגיל שנתיים וחודשיים היא לא פספסה וגם לא בתקופת הגן וגן החובה וגם לא בלילות.....

שלום לילי, "סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב", ונדמה לי שגם שני אירועים של תאונת פיפי אינם בהכרח מבשרים בעיה רגשית שדורשת טיפול. כיתה א' היא כיתה מלחיצה עבור הילדים, ואני נוטה להאמין לה, שבשליש הראשון של השנה היא ניסתה להתאפק כדי לא לצאת מהשיעור, מה שעלה לה ב'פספוס'. בהיעדר סימני מצוקה אחרים, הייתי מציעה להתעלם מההרטבה, ולכל היותר להציע לה להכניס לתיק תחתונים ומכנסיים להחלפה, למקרה חירום. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 11 עוד מעט, הבעיה שאני מגלה כל הזמן שהוא משקר ניסיתי הכל איתו שיחות, עונש ואין עם מי לדבר, הוא ממשיך לשקר, מה אני עושה???

שלום איילת, לא ציינת באילו נסיבות ומשקר, ומה מאפיין את השקרים שלו. מסתבר שלשקרים יש בדר"כ תפקיד כלשהו, הן כאמצעי להימנע מעונש, והן כדרך לזכות בהערכה או התפעלות. לעיתים, השקרים נעשים במודע, מתוך החלטה, ולעיתים הופכים לטבע שני - כמו מנגנון בשירות האגו. מסתבר שכולנו משקרים די הרבה, אך נוטים להיות מאד בלתי סלחנים כשמדובר בילדים שלנו. ככל שאנחנו כועסים יותר (גם על השקר עצמו), כך אנו עלולים לעודד את הנטייה לשקר, כי הילד פוחד מאיתנו ומעדיף לא להסתבך. אווירה פתוחה, מקבלת וסלחנית מעודדת אצל הילד את תחושת האמון והביטחון, ומגבירה את הסיכוי שהוא יבטח בנו ויוכל לדבר אמת. אווירה של חשדנות וחוסר אמון עלולה להחריף את הרצון של הילד לרדת למחתרת ולשקר. לכן, לתפיסתי, חשוב לגרום לילד להבין שאמירת האמת עדיפה בעינינו על פני שקר, ולהאמין שגם אמת בעייתית נצליח לקבל ממנו במינימום ביקורת. אם את נתקלת בשקר גס, הביעי מורת רוח, אך בלי עונש או כעס גדול ("אני לא אוהבת שאתה משקר לי. הייתי שמחה אם היית מצליח להתנהג אחרת"). בהצלחה ליאת

שלום רב...אני קארין אמא לאושר בן ה3. הילד לא מפסיק לבכות כול דבר הוא בוכה, לא נתנו לו הוא בוכה, ללכת לישון הוא בוכה, ללכת לגן הוא בוכה, קם בלילה בוכה בדרך כלל שלא מסכימים איתו הוא בוכה ומרביץ שאין בינינו הסכמה זה כי אין צורך כמו למשל תביא לי לשתות יש בבקבוק שתיה לא הרבה אבל מספיק לא אנ רוצה חדש אני לא מסכימה מתחיל לבכות הוא ילד יחיד שתמיד אני רצה סביבו אז היום מאז שהוא בגן ואני עובדת אני רצה פחות זה מלא דמעות עדוגם גיל שלוש הוא היה איתי בבית בלילה אני מעבדת שליטה וצועקת כי רק כחה הוא מבין אי אפשר הרגיע אותו בחיבוק כי זה הולך תעזבי אותי לכי מפה אני ממש לא רוצה שהילד יפגע נפשית אולי בעתיד הכוונה עצבנות יתר פחד או...העקשנות מוציאה אותי מדעתי אני ממש רוצה להיסתדר איתו ומתכננת את הבוקר או היום ותוך שניות עם העקשנות אני על הפנים אי אפשר לדבר איתו כי עם הוא רוצה משהו ואי אפשר לקבל ואני מנסה להסביר זה פשוט לא הולך תיסתמי לא דיברתי איתך ממש בעל הבית זה כנירא מפינוק יתר איך מתמודדים ? תודה מראש!

שלום קארין, את מאד צודקת: ההתנהגות של הילד שלך קשורה ככל הנראה לפינוק-יתר. כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, לפעמים אנחנו מבלבלים בטעות בין אהבה לפינוק, והתוצאה היא כעס ותסכול, הן אצל הילד והן אצל הוריו. כמו שציינת, מאז ומעולם "רצת סביב הילד שלך", ניסית לספק את רצונותיו ולהימנע מלהרגיז אותו. הוא למד שבאמצעות תלונות ובכי אפשר להפעיל אותך, ולגרום לך לעשות כרצונו גם כנגד רצונך. ההתנהגות הזו שלך גורמת לו לזלזל בך, ולדבר אלייך בחוסר כבוד גם כשאת באה לחבקו ולהרגיעו. השינוי, כפי שאני רואה זאת, יוכל להגיע כשיחול שינוי בעמדתך ההורית, ובנכונות שלך ללמוד להפעיל את סמכותך כהורה. את יודעת, כשאנחנו מדברים היום על 'הצבת גבולות', הכוונה היא לכך שמתישהו, נצטרך להגיד לילד שלנו: עד כאן! אחת הסיבות החשובות להצבת הגבול, היא כדי לשמור עלינו, ההורים, מרגשות של עוינות וזעם כלפי הילד. כאשר את מאפשרת לו לשעבד אותך, בסופו של דבר את צועקת ומענישה. אני ממליצה לך לקרוא בנושא 'גבולות' גם כאן, בפורום, וגם באתרי הורות בהם יש שפע של חומר בנושא. למען האמת, אני סבורה שבמקרה שלך, עדיף להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, במסגרתה תוכלי לקבל כלים מעשיים להתמודדות היומיומית שלך איתו. בהצלחה ליאת

הי ליאת. אני באה ממשפחה של פתיל קצר. בתור ילדה חוויתי הרבה התפרצויות של אבא שלי..לצערי הרב גם אני נהייתי כזו. יש לי כרגע שני ילדים קטנים, והם מדי פעם רואים את זה, לפעמים זה יוצא עליהם (אני צורחת וכועסת נורא), לפעמים על אבא שלהם, כלומר על בעלי. אני לא גאה בזה, אבל בזמן אמת מתקשה לשלוט בזה, זה כמעט משהו פיזי, אני מתחממת פיסית, ממש, והדופק עולה, אני מרגישה דם בראש בכל הרצינות. כמה שלא אבטיח לעצמי שזה לא יקרה, כשמשהו מקפיץ אותי ואני עייפה, אני מתפרצת וזה כמו התקפת זעם של ילד, זה נמשך כמה דקות ואי אפשר לעצור את זה. השאלה שלי איזה נזק זה עושה לילדים שלי. מה את חושבת? איך אני יכולה למזער נזקים? אולי לדבר איתם על זה? ואיך? למשל, היום צרחתי וקיללתי את בעלי בבוקר, ואחר כך הסברתי לבני הגדול, אפילו שהוא לא ראה את ההתפייסות כי הלך לבית ספר, אמרתי לו שאני ואבא השלמנו וזה לא היה יפה שכעסתי יותר מדי. לי ולבן זוגי יש יחסים אוהבים, עם הומור וחום וחברות, ואנו הרבה שנים ביחד, מסתדרים איש עם חסרונותיו של השני אני מניחה. בעלי לא עם אופי קרבני, הוא איש עם אופי חזק, והילדים שלי כמובן רואים את זה. לא שאני מנסה להקטין את הבעיה, אבל לטפל בה (עם שני פסיכולוגים שונים) הצלחתי רק במידה קטנה מאוד, וכרגע אין לי אפשרות כלכלית לעוד טיפול. אשמח מאוד מאוד אם תנסי להנחות אותי איך אני יכולה להסביר לילדים את ההתפרצויות שלי. לפעמים גם עליהם אני כועסת באופן שלא הולם את הסיטואציה, פשוט קופץ לי פיוז ממשהו שעשו. והרבה פעמים אני אומרת להם: סליחה שכעסתי יותר מדי. מעבר לכל זה אני חושבת שאני אמא טובה, בכל מקרה מאוד מאוד שם בשביל הילדים שלי, חושבת עליהם ואוהבת אותם ונמצאת איתם המון. אודה על עזרה כלשהי בהתמודדות איתם, וכאמור תניחי שעשיתי מה שיכולתי כדי להקטין את התדירות של ההתפרצויות האלה, אבל עייפות ומתחים אחרים בחיים, לא מאפשרים לי להעלים את זה לגמרי. תודה.

שלום שיר, הדברים שלך נוגעים ללב, בהיותם כנים ומנוסחים ברגישות ועם מודעות גדולה. את שואלת לגבי נזקים אפשריים, ונדמה לי שלפחות נזק אחד ברור וגלוי עין, והכוונה שלי היא להעברה הבין-דורית של דפוסי התמודדות ושליטה ברגשות. את קיבלת מאבא, וילדייך ייקבלו ממך. ההתנהגות הרגשית שלנו נקבעת גם ע"י דטרמיננטים מולדים של מזג, אך גם ע"י קודים תרבותיים ומשפחתיים נרכשים. נזקים נוספים קשורים אולי לעובדה שהורה בלתי צפוי עלול לעורר אצל הילדים נטייה לדריכות תמידית, עוררות, וצורך לרצות. נדמה לי שבמקום לבנות מערך אפולוגטי ש"יסביר לילדים את ההתפרצויות שלך", מוטב להשקיע בשיפור יכולות ההתמודדות שלך עם מצוקה וסערה נפשית, וטיפול פסיכולוגי הוא לא הדרך היחידה לעשות זאת. פעילות גופנית, אמנות ויצירה, מדיטציות, יוגה ודמיון מודרך נמצאו יעילים מאד בהפחתת לחצים. אפשר לנסות לספק לילדים הסברים מרגיעים, אך ספק אם הסברים אלה יפתרו כליל את הבעיה. אחדד את כוונתי: ילדים יכולים, למשל, לקבל הסבר מקיף על התופעות האקלימיות הגורמות לברק ולרעם, ועדיין - למרות הידיעה שהם אינם הורגים אותנו - הברק והרעם מעוררים בהם חלחלה ופחד, פעם אחר פעם. לכן, אני מקווה שתמשיכי לפעול לשיכוך העוצמות הרגשיות שלך, תהיה הדרך לשם אשר תהיה, להקפיד על שפה נקייה ככל האפשר (במיוחד כשאת רבה עם אביהם), ולרכוש מיומנויות של וויסות ושליטה עצמית, בטיפול או אימון אישי. בברכה ליאת

שלום רב, ביתי בת שנתיים החלה לאחרונה להיכנס להתקפי בכי כאשר אינה מקבלת משהו או שמתעוררת משינה , מדובר בבכי היסטרי השטחות על הרצפה, לא ניתן לדבר איתה כשהיא בבכי. אני מנסה לא לתת לה מה שהיא רוצה כשהיא בוכה אלא מנסה להסביר שרק אם תרגע תקבל את מבוקשה אך היא לא מקשיבה והבכי ממש מחמיר עד שהיא כמעט מתקשה להירגע בעצמה ונראה שהיא זקוקה לעזרה לצאת מהמצב הזה. האם מדובר בתגובה מדאיגה? כיצד עלינו לנהוג, אם ברכות או באסרטיביות? עד כמה לתת לה לבכות? זה יכול להימשך 5 דקות ויותר של בכי היסטרי. זו התנהגות שלא היתה קיימת, היא אמנם היתה בוכה כשלא קיבלה משהו אבל לא בבכי מתמשך והיסטרי. בעלי טוען שהיא זקוקה לנו שנעזור לה ומנסה בדרך רכה לגשת אליה, אני קצת יותר נוקשה ורוצה איפשהוא שהיא תלמד להירגע בעצמה. מה עושים?? אשמח לעזרה.

שלום נועה, התקפי הזעם המפורסמים של "גיל שנתיים הנורא" יכולים להוציא גם את ההורה הרגוע ביותר משלוותו, ומבחינה זו (כמו שאפשר לראות אפילו מהפניות הרבות לכאן)- את לא לבד. בגיל שנתיים הילד הקטן מצוי בסערה גדולה, שמקורה בדחף עצום לעצמאות ונפרדות, יחד נזקקות גדולה ותלות רבה בהורה. זו תקופה סוערת מאד, המאופיינת בבדיקת גבולות בלתי פוסקת, במרד ובמאבק. איכשהו, גם את וגם בעלך צודקים כאן. בעלך צודק, כי ילדה בת שנתיים עדיין אינה מסוגלת לווסת רגשות עוצמתיים, ולכן רצוי לעזור לה בעדינות ורגישות להירגע ו"לרדת מהעץ". יש גם מידה של צדק בדברייך, שכן ילדים בגיל זה חייבים ללמוד גבולות מהם, ולכן רצוי להימנע מכניעה לגחמות ודרישות לא הגיוניות. מבחינה זו, עדיף שלא להיכנע לכל דרישה כדי להרגיעה. גם כאן, כמו במשימות הוריות רבות אחרות, נדרשים איזון ושכל ישר, ולא מעט אינטואיציות הוריות בריאות, כדי לשרוד את התקופה הרגישה הזו. הבשורה הטובה היא שזה בהחלט נרגע, ועובר... עד גיל ההתבגרות. :-) ליאת

ליאת היקרה שלום, בתי בת 8 ילדה חברותית מאד וחכמה התחברה לאחרונה ל"מלכת הכיתה". החברה החדשה מאד מפותחת לגילה בהתנהגות ובמראה. בתי ממש סוגדת לה וכשהיא באה אלינו הביתה בתי אומרת לי אמא תראי איך היא רוקדת יפה/לבושה יפה וכו'. היא מסתכלת על חברתה בהערצה....אני מבינה שהיא מאד אטרקטיבית מבחינתה אבל חוששת שהיא קצת מקטינה את עצמה ופתאום חסרת ביטחון לידה. אני תמיד מחזקת אותה ואומרת לה כמי שהיא מוכשרת אבל היא לא ממש מתייחסת אלי. יש לציין שזה לא קורה עם חברות אחרות. מה דעתך וכיצד עלי לנהוג?

שלום גילי, ילדים מתחברים לילדים אחרים מכל מיני סיבות, ולפעמים גם כדי ליהנות מ"זוהרם", ולזכות כך בהערכה ושדרוג חברתי בקרב קבוצת בני הגיל. צריך לזכור שמדובר בילדים צעירים, שאין בהם תחכום ומורכבות, ולכן הסגידה למלכת הכיתה, שנדמית בעינייך משפילה או מבזה את בתך, אינה בהכרח נתפסת כך בעיני בתך או חברותיה. זו תופעה מוכרת מאד, שחולפת לבד כשחולף הצורך של החלש בהגנה או "תיאו?מו?ת" עם החזק. בעיני, חשוב להמשיך ולחזק אותה, להביע הערכה והתפעלות ממה וממי שהיא, וכל זאת, מבלי למתוח ביקורת או שיפוטיות כלפי הקשר עם הילדה החזקה. בברכה ליאת

התנהגות מינית מטרידה לבן 6 אני מאוד מוטרדת מהתנהגות של בני שקורה לפעמים. הגננת דיווחה על שחשף גופו בגן בפני 2 ילדים, הסייעת סיפרה על שחשף את ישבנו בפניה, הוא מבקש לפעמים מילדות להריח את הפות שלהן, הוא ילד מאוד עירני לריחות בכלל, ואפילו ביקש כמה פעמים מילדות שיעשו עליו פיפי. גם ממני הוא ביקש פעם-פעמיים את זה במהלך השנתיים האחרונות, כאילו בהומור ופעם כשהתרפק על ירכיי, קלטתי שהוא ניסה 'להסניף' אותי. היתה גם ילדה שביקרה אצלנו שגדולה ממנו בשנתיים והם ניסו להתכסות בשמיכה ולהציץ זה לזו וזו לזה. אני שומרת על צניעות סבירה בבית, עם גבולות ועם שמירה גם על תפישה שהגוף שלנו יפה ומופלא אבל פרטי מאוד. אני אם יחידנית לא בזוגיות מאז שאני אימא ולא ביחסים בכלל עם גברים והילד הוא ילד שגדל בבית ילדים שנתיים וחצי עד שהגיע אלי בגיל 4. כשביקרנו לראשונה בבית הילדים בו גדל ילדה אחת אמרה 'היי, הנה הילד שרצה להריח טוסיק'. זה לימד אותי שההתנהגות הזו קיימת מזמן, העו"סית של בית הילדים אמרה משהו מעורפל שהיה פעם משהו שהוא התעניין במין השני. לא ידוע שהוא נחשף למיניות בתקופת בית הילדים ומגיל שנה וחצי ואחורה לא ידוע מה היה אך לא דווח על פגיעה מינית. זה מאוד מטריד אותי מאחר ווהגננות חרדות ומגדירות את ההנהגות שלו כהתנהגות מינית לא תואמת גיל. פסיכולוגית שהתיעצתי איתה אמרה שההתפשטות תואמת גיל אך הבקשה היו פעמים שהגבתי בהסברה שכך לא עושים, כלבים עושים זאת ואנשים לא. המסר הוא מאוד ברור 'כל לא נוהגים' או 'אסור לעשות זאת'. הוא לא מאונן ולא נוגע בגופו כמעט בכלל בבית, זה מתבטא פעם בחודש או כמה חודשים, אך עדיין מטריד אותי מאוד. אנחנו בטיפול רגשי איתו זמן רב, אך הנושא הזה לא עלה בטיפולים למרות שהמטפלת יודעת על כך. מה לעשות כדי להיפטר מזה ? ? ?

שלום ענת, למרבה הצער, יש לעיתים התנהגויות והרגלים שקשה להיפטר מהם, במיוחד אם אין לנו מושג כיצד הם נרכשו מלכתחילה. הילד שלך הגיע אלייך עם 'היסטוריה', ולכן זה טוב שהוא נמצא בטיפול ומעקב אצל גורמים טיפוליים, שמכירים את הרקע שלו, את דפוסי ההתנהגות שלו, ואולי גם את הקשר האפשרי ביניהם. אני מציעה להעלות את דאגותייך בפני הפסיכולוגית שמטפלת בו, ולנסות להבין יחד איתה מה קורה לו. באופן כללי מאד אפשר לשער שבסביבה כאוטית, לא יציבה ורצופת אובדנים, ילדים קטנים מוצאים לעצמם נחמות קטנות, הנאות גנובות, ולפעמים גם גרייה בעלת גוון אירוטי - ובעזרתן לשרוד את המציאות הבלתי אפשרית עבורם. הנוכחות שלך, כהורה מיטיב ומגוייס, יכולה לשנות את תמונת החיים של הילד שלך, ואני מציעה לך לגייס את כל המשאבים הזמינים כדי לספק את כל צרכיו, שבוודאי עולים על אלה של ילד שלא עבר בחייו הקצרים חוויות של בית-ילדים. בהצלחה ליאת

בכל ביטוי מיני שבני הביע שיתפתי את המטפלת הרגשית שלנו. היא אמרה שאולי נחשף בגיל צעיר למין או אפילו משמיעה שמישהו אמר משהו והוא מפרש בדרכו, או שזה קשור לדימוי עצמי נמוך. לא מספיק לי להבין מאיפה זה מגיע. חשוב לי לקבל הדרכה כיצד למגר את התופעה. אנחנו בטפול רגשי שהתחיל בהדרכת הורים, עבר לטפול דיאדי וכיום הילד הולך לבד למפגשים (מזה 2-3 מפגשים אחרונים) עם אותה מטפלת. במקביל ריפוי בעיסוק עם דגש על ויסות תחושתי (גבולי) וטפול בפרחי באך. מה עוד לעשות??? כל כך חשוב לי שהוא ישתלב כראוי. כמובן שזה חלק מהתנהגויות מורכבות אחרות שהן הצקות לילדים בגן, חוצפה, אלימות לעיתים, חרדת נטישה, תסכול מדחיה, ולעיתים רחוקות השלכת חפצים. כל אלו התמתנו מאוד בבית מאז הגיע, אך בגן עוד מופיעות כמטרידות ומסכנות ילדים אחרים. הצוות אוהב וקשוב, מקבל הדרכה מפסיכולוגית של הגנים, ומעצבת התנהגות אמורה להתחיל להדריך גם את הסייעת איך לעזור לו. יש לו סייעת פרטית בגן, שאחרי הרבה הזעה הצלחתי להשיג לו. אנחנו מטפלים באופן מקיף. אותי זה לא מאוד מטריד, כי אני רואה שיפור והתקדמות ברוב התחומים באופן משמעותי, אך ההבדל בין הבית לגן עצום, והעובדה שבגן חוששים מהתנהגויותיו מדאיגה אותי מפני סטיגמות, משובים שליליים שמשפיעים על הדימוי העצמי... אם יש לך רעיונות ספציפים לנושא שהעלתי ההתנהגות המינית - אשמח ביותר. תודה עד כה.

שלום, הבת שלי בת 3, גמולה גבר חצי שנה. בשבוע האחרון "בורח" לה בין 8-10 פעמים ביום. היא טוענת שאינה מרגישה שיוצא לה והיא גם מתביישת שזה קורה לה. אני לוקחת אותה לשירותים, היא עושה, אנחנו מחכות לראות שאין לה עוד וכמה דקות אחר כך עושה שוב במכנסיים. אין שום דבר ריגשי או שינוי משמעותי שקרה לאחרונה שיכול להסביר את המצב.

שלום לירון, אנא, פני תחילה לרופא הילדים שלכם, ובקשי בדיקה מקיפה שתשלול בעיה בשרירי הסגור או כל בעיה בריאותית אחרת. לפעמים, בעקבות התאפקות ממושכת או עצירויות מרובות, מתפתח רפיון בשרירי פי הטבעת, וכתוצאה מכך עלולה להתרחש דליפה לא מורגשת. לעיתים יתכנו סיבות אחרות ממקור גופני. רק לאחר בדיקה כזו, אפשר יהיה לשקול קשיים פסיכולוגיים. בברכה ליאת

בוקר טוב, בני דוד בן שנה ועשרה חודשים. ילד מקסים, חכם ועצמאי. לפני חודשיים נולדה לנו תינוקת ומאז קשה לי אתו יותר ויותר. הוא הפך להיות מאוד תובעני ודורש את תשומת ליבי כל הזמן. מהרגע שהוא מגיע מהגן הוא מיילל ללא הפסקה ובוכה למרות שהוא מדבר מצויין. בלילות הוא מתעורר ובוכה וצורח ובועט. כשאני רוצה להחליף לו טיטול ולהכניס אותו למקלחת, אותה סצנה. אתמול קצת ירדתי מהפסים וצעקתי עליו ומשכתי אותו בכח כאשר הוא התנגד ובעט. אני מניחה שההתנהגות שלו היא מתאימה לגיל זה ובנוסף האחות החדשה. אנא ממך תני לי כלים כיצד להתמודד, מה לעשות. תודה רבה

שלום רוחמה, העובדה שנולדה לדוד אחות קטנה לא מזמן, אינה הופכת אותו לבוגר בן לילה, למרות שבאופן טבעי, כשנולד לנו תינוק חדש, הילד הגדול נדמה בעינינו לפתע כגדול ועצמאי יותר מכפי שהוא באמת. נדמה לי שכאשר זוכרים שמדובר בתינוק קטן שטרם מלאו לו שנתיים, קל יותר לגייס עמדה סלחנית יותר כלפי התופעות שאת מתארת. לבד מזאת, כדאי לזכור שמדובר בהתמודדות עם קנאה באחות התינוקת שגוזלת הרבה תשומת לב, ובהתמודדות עם המשימות ההתפתחותיות של גיל שנתיים, שזה אומר משאלה חזקה לעצמאות, מצד אחד, יחד עם תחושות של תלות והזדקקות, מצד שני. המענה לכל אלה, קשור ליכולת שלכם לאזן בין הכלה סבלנית ותשומת לב מרובה לצרכיו של דוד, יחד עם ההתעקשות על גבולות ועל דרישה בסיסית לציות ושיתוף פעולה. מציעה לך לקרוא קצת באתרי ההורות באינטרנט גם על קנאת אחים וגם על התופעה המכונה בהומור "גיל שנתיים האיום". אין לי ספק שתקבלי שם הבנה רחבה יותר על הצרכים של הילד בשלב התפתחותי זה, ואולי גם המלצות קונקרטיות לפעולה. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-9 (יש לו אחות תאומה)ילד מקסים, תלמיד טוב, אבל יש לו פתיל מאוד קצר, הוא מגיב במהירות ללא מחשבה על כל מקרה הכי קטן שקורה. התגובה תמיד מלווה במכה/בעיטה או משהו כזה. הוא מאוד תחרותי, קשה לו להתמודד עם הפסדים, קשה לו להתאפק בפני גירויים.... כיצד ניתן לעזור לו למתן את התנהגותו, לקחת צעד לאחור ולא להגיב במיידי. תודה אדוה

שלום אדווה, יש ילדים הנולדים עם מזג בסיסי סוער יותר, עם קושי בוויסות רגשות, או עם פגיעות כלשהי ממקור אורגני (כמו למשל הפרעת קשב וריכוז המלווה גם בהיפראקטיביות, אימפולסיביות, או שתיהן). היכולת לאפק דחפים, להתמודד עם תסכול ולדחות סיפוקים מתפתחת בהדרגה לאורך שנות הילדות, כאשר הילד נדרש לכוון את התנהגותו בהתאם לכללים הנהוגים בבית, להתחשב באחרים, וללמוד לחיות עם מגבלות הנאכפות ע"י המבוגרים או מכורח המציאות. כאשר הילדים מגיעים לגיל תשע ועדיין מתקשים לעמוד בתסכולים, אפשר לנסות להדק את הגבולות, אך אני נוטה להאמין שנדרשת הכוונה והדרכה הורית, ולעיתים גם התערבות טיפולית שתייעל את התהליך. פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4 בן יחיד, (אני אמורה ללדת בשבועות הקרובים). הוא ילד חכם ונבון מאוד, אך הוא לא משתלב בקלות בחברת ילדים אחרים. השנה הוא הולך לגן טרום חובה, בתחילת השנה גילה קשיי פרידה ממני, אך לאט לאט התרגל וכיום נשאר בגן בלי בעיה. מדי פעם הוא מספר לי שהוא משחק לבד, אני אומרת לו שלפעמים כיף גם לשחק לבד, אך מוסיפה שכיף גם לשחק עם חברים, ומעודדת אותו להצטרף למשחק עם ילדים אחרים. מדי פעם הוא חוזר מהגן ואומר לי שהוא עצוב כי ילד הרביץ לו בגן. אני אומרת לו שזה לא נעים שמישהו מרביץ ומוסיפה שאני כועסת על הילד שהרביץ לו, ושואלת אותו מה הוא עשה. הוא אומר לי שהוא בוכה והולך לספר לגננת או למטפלת. אני מוסיפה שזה נכון להגיד לגננת, מכיוון שלהרביץ זה לא יפה, אך גם מדריכה אותו שיגיד לילד שהרביץ כי אסור להרביץ וכי "אני לא מסכים שתרביץ לי זה לא נעים לי". אני מבינה שזו חלק מהאינטראקציה החברתית בגן, אך זה מאוד מבאס אותי כשהוא מספר שמרביצים לו (ושהוא בוכה), במיוחד כשזה קורה בזמן שהוא מנסה להצטרף למשחק עם ילדים אחרים. הילד שלי יותר חכם ועדין מהאחרים, הוא נבון (אני רואה זאת גם כשחבר בא אליו הביתה והם משחקים ביחד) ובעצם יתכן שזו גם ה"בעיה" שלו?? הייתי רוצה לדעת אם אני נוהגת נכון או מה עוד עלי לעשות כדי לעזור לו להינות מבחינה חברתית? דבר נוסף, הוא מאוד מזדהה עם דמויות חזקות חיוביות מסרטי ילדים ומבקש ממני לשחק איתו כאילו אחת הדמויות הוא החבר שלו וכאילו הוא משתתף בהרפתקאות של הגיבורים החיוביים האלה ואני משחקת איתו בכיף. אוסיף גם כי האווירה אצלנו בבית מאוד אוהבת, נעימה ונינוחה, אני ובעלי מאוד אוהבים אותו ומקדישים לו תשומת לב וחיזוקים רבים, אך לעיתים אני חושבת שאולי דווקא האווירה הנעימה בבית לא מכינה אותו מספיק טוב להתמודדות הכוחנית בגן? אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי טוב, פשוט אני מאוד "עסוקה" בהשתלבות החברתית של בני בגן, הרבה יותר מההתפתחות שלו מבחינת חשבון, אלף-בית וכו'. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי ואודה על התשובה.

שלום אודליה, לא ציינת מה הגננת אומרת על ההתנהלות של בנך בגן, והמידע הזה חשוב בהיותו שופך אור 'אובייקטיבי' יותר על מה שקורה שם. את עצמך מודה שהנושא החברתי רגיש אצלך, ולכן את נוטה להתעניין ולהגיב לנושא זה יותר מאשר לפעילויות האחרות בגן. ילדים רגישים נוטים להיענות לסקרנות ההורית, ולספק להם עוד ועוד מידע כדרך לא מודעת לגייס את ההורה ולהפיק ממנו תשומת לב מיוחדת (ואולי גם מידה של פיצוי) על מה שלכאורה עוללו לו בגן. בעיני, רצוי להימנע מרחמים מיותרים, ולפעול לחיזוק היכולות החברתיות של הילד בדרך של עידוד ואמון ביכולתו להסתדר. אני מציעה להתייעץ עם הגננת, ולבקש את חוות דעתה כמי שמלווה אותו מקרוב שעות רבות ביום. אם גם היא מבחינה בקושי ממשי, אפשר יהיה לשקול הדרכה הורית או התערבות אחרת, לשיפור מצבו החברתי. המשיכי לשמור על אווירה רגועה חמה ונינוחה בבית, אך גם כזו המציבה גבולות ומזמנת לילד מצבים בהם הוא נאלץ לוותר, להתחשב ולאפק את רצונותיו מפאת אלה שלכם. בעיני, זו הדרך הטובה ביותר להקניית מיומנויות חברתיות בסיסיות. בברכה ליאת

ליאת תודה רבה על התשובה. האמת, נפגשתי כבר עם הגננת והתגובה שלה היתה מאוד חיובית, לדעתה מבחינה רגשית, חברתית הוא מתפתח מצויין, והיא דווקא המליצה לחזק יותר התפתחות מוטורית וללמד אותו כבר לכתוב א-ב'. כנראה הבעיה יותר אצלי ובאמת נושא החברתי רגיש מדי עבורי.האם עלי להימנע משאלות כמו עם מי שיחקת בגן? או מי החבר שלך בגן? ושוב תודה, אודליה

היי בתי בת שבע משחקת דמויות שונות ובניהם גם את מורתה היום היא שאמרתי לה שהיא לא באמת המורה היא פנתה אלי בכעס ובכי שלא אקרא לה בשמה אלא בשם המורה ושהיא אכן המורה לא יודעת האם עלי לעשות משהו בנידון. לעיתים נדמה שהיא לא מבדילה בין מציאות למשחקי דמיון.

שלום יורי, לא ציינת באילו נסיבות קרתה התקרית הזו, ביניכן, ולמה היה לך חשוב להזכיר לה שהיא לא המורה. אם זה היה באמצע משחק משותף שלכן (או משחק שלה עם עצמה), אני יכולה להבין את התסכול והכעס שלה. אחרי הכל, למשחקי 'כאילו' דמיוניים יש חשיבות עצומה לפיתוח מיומנויות קוגניטיביות,רגשיות וחברתיות אצל ילדים, והם נפוצים מאד וטבעיים בחייהם של ילדים, גם בגיל שבע. אם, לעומת זאת, הכניסה שלה לדמות 'גולשת' גם אל מעבר לגבולות המשחק, ומתערבבת בתפקוד המציאותי שלה, אפשר להעיר בעדינות, ולחדד את ההבדל בין מציאות לדמיון. אני נוטה להאמין שמדובר במשחק 'כאילו' תמים, ולפיכך אין טעם ובטח לא הכרח "להעמיד דברים על דיוקם". בברכה ליאת

ביתי נכנסת לתפקיד משחקת עם עמצה ומדברת עם עצמה לא מעט לעיתים גם בסביבת חברים פעם היא הצהירה בפני חברותיה שהיכעסו אותה שהיא בוחרת לא לשחק איתם אלא עם העץ היא חיבקה ודיברה עם העץ והבנות צחקו עליה. מעבר לכך אם מוצאים אותה משלוותה ומבקשים למשל להכין שעורי בית או לבוא לאכול היא כועסת ויכולה לחטוף התקף זעם רציני שכולל זריקת מחברות קישקוש במחברת קללות בכי דריקת דלות תמיד היו לה תקופות התפרציות מעין אלו אך חשבתי שזה יעלם עם הגיל זה אומנם פחת אבל עדין דפוס. האם לאור התוספות עלי לעשות משהו. יש לציין שהיא תלמידה טובה סה"כ יש בעיות חברתיות לא מוצאת חברה מנסה כל הזמן להשתלב מחליפה חברות מבוישת וצערי משתקף ערך עצמי נמוך הרבה פעמים היא אומרת שהיא לא יפה והיא לא רוצה שיקראו לה בשמה וכדו.

שלום, ביתי בת שלוש ושבעה חודשים. לפני כארבעה חודשים עברנו דירה לבית גדול ומרווח יותר מהקודם, במהלך התקופה ראיתי שהילדה מפחדת בדירה החדשה לדוגמא- להישאר לבד בחדר משחקים, אפילו אם זה לכמה רגעים, כשהיא בשירותים היא רוצה לראות מישהו בסביבתה ואם אין מישהו לידה היא מנסה לסיים כמה שיותר מהר כדי לא להיות שם לבד וכו', בסך הכל היא נראתה מאושרת ושמחה אז לא ייחסתי כל כך חשיבות לפחדים האלו ותיארתי לעצמי שעם הזמן הם יעברו. אתמול קרה משהו שהימם אותי ואשמח לייעוץ. הילדה ישבה וציירה והייתה מרוכזת בציור, פתאום היא הסתובבה אלי ואמרה לי "אני לא אוהבת את הבית הזה, אני רוצה לחזור לבית שלנו, אני רוצה לחזור לבית הקודם, אני עצובה, משהו מפריע לי" במילים האלו בדיוק! היא חזרה כמה פעמים על "משהו מפריע לי", ניסיתי לדבר איתה ולהבין מה מפריעה לה, היא לא הצליחה לבטא מה בדיוק מפריע לה, אבל היא הצביעה לי על כמה חפצים שמפריעים לה בבית, כמו המנורה, הלול של אח שלה וכו'. לדעתי היא לא באמת התכוונה שהחפצים מפריעים לה אלה יש משהו מעבר שהיא לא מצליחה להגיד בשל גילה הצעיר. היום בבוקר היה שיר בטלויזייה והיא רקדה ופתאום עצרה ואמרה שוב "משהו מפריע לי", שוב ניסיתי להבין מה והיא שוב הצביעה על כמה חפצים והוסיפה גם שהיא שומעת אנשים מדברים בחוץ בזמן שלא היה שום רעש מבחוץ. אני די מודאגת מהמקרה ואני לא יודעת איך להתייחס ומה להגיד לה כדי לא להכביד עליה או להעיק. אשמח לייעוץ. תודה מראש :)

שלום מיכל, קצת קשה להבין בדיוק את 'איכות' התלונה שלה, ולו הייתי צריכה להמר, אפשר לייחס זאת לדמיון המפותח של ילדים בגילה, המייחסים לעיתים לחפצים ואובייקטים היבטים מאגיים או אנושיים, בשירות עולמם הפנימי. אני מציעה להמשיך לעקוב, להעניק הכלה סבלנית לפחדים שלה (שהתעוררו אמנם סביב המעבר לבית החדש, אך בהחלט יתכן שהיו מתעוררים גם בבית הקודם). עמדה הורית קשובה, שקטה וסבלנית מאפשרת לפחדי הילדות לחלוף מעצמם. במידה והפחדים אינם נעלמים בחודש חודשיים הקרובים, התייעצי שוב. בברכה ליאת

שלום, בני בן 9 וחצי, מאז שהיה קטן ועד היום קשה לו להתחשב באחרים. הוא מאוד תחרותי, ויפגע (קצת - דחיפה, לא יגלה דרך שהוא מכיר כדי שילד אחר לא ישיג וכו') כדי לנצח. מעדיף להיות בהפסקות או לבד או לנצח במשחקים. אם לא מנצח, בזמן שילדים אחרים ימשיכו הלאה, הוא יסתובב כעוס שעות בהרגשה שכולם לא פיריים. המורה אומרת שהוא לא מצליח לעבוד בקבוצה. ואם יש משימה שהוא לא מצליח ישר, הוא יעזוב ולא ינסה להתמודד. הוא אובחן כמחונן. יש לו חבר טוב אחד - וגם איתו הוא חייב להיות תמיד ראשון. למשל, יבחר משחק שהוא יודע שינצח בו. איך לעזור לו? האם יש ספר טוב עם עצות לפנות אליו בנושא? לאורך השנים ניסינו לכוון אותו אבל כנראה ללא הצלחה. תודה רבה מראש.

שלום גלי, ילדים מחוננים, בניגוד אולי למה שהיינו מצפים, סובלים מקשת של קשיים ובעיות אופייניות, עליהם אפשר לקרוא לא מעט במאמרים העוסקים במחוננות. מה שאת מתארת אופיני מאד לילדים המפגינים פער גדול בין התחום הקוגניטיבי לבין התחום הרגשי. לעיתים, מה שתורם עוד לקושי, הוא הפערים בין תחומים קוגניטיביים שונים, הנחווים ע"י הילד כבלתי נסבלים. כך, למשל, ילד מבריק מאד בתחום אחד, יכול להיות בטווח הנורמה או מתחתיה בתחום אחר, מה שיוצר אצלו ואצל סביבתו תחושה של אכזבה, החמצה וחוסר הבנה. ילדים מחוננים מתמודדים עם משא כבד של ציפיות, וכתוצאה מכך כל הפסד או כישלון נחווה כפגיעה נרקיסיסטית בלתי נסבלת. לכן, בניסיון להבין כיצד לעזור, אני מזמינה אותך לבחון באומץ את עמדתכם, כהורים, ביחס להישגיו. לפעמים הורים לילד מחונן נוטים באופן טבעי להתגאות בו, להתפעל מהצלחותיו ולשמוח בהן, מה שאינו נעלם מעיניו. היכולת לראות אותו כילד עם צרכים ייחודיים, ולא כ'מבריק' ומצטיין, יכולה למתן במידה רבה את הצורך הבלתי פוסק לנצח. כאשר הילד מרגיש אחריות לסיפוק הצרכים הנרקיסיסטים של הוריו, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להיכשל, ומפתח אוריינטציה של הימנעות מכל מה שעלול לסכן אותו בהפסד או כישלון. אני ממליצה לכם לקרוא עוד על הילד המחונן (יש לא מעט מאמרים ברשת וגם ספרות ענפה), ובמידת הצורך להיעזר גם בהתייעצות והדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

תודה רבה על תגובתך. מה שאת מתארת מתאים מאוד למציאות, ונותן הרבה חומר למחשבה. גם אם לא נעים להודות בכך.. אני אשמח מאוד אם תוכלי להמליץ על ספר שכתוב בצורה פרקטית להתחיל ממנו לשנות אמירות/התנהגויות שלנו? שוב תודה רבה, טוב שיש כיוון להתחיל ממנו, גלי

שלום, בני בן 3 וחצי. כשהיה בן 10 חודשים סבתו נפטרה. הוא כמובן לא זוכר אותה ומעולם לא שאל עליה (לסבא שלו יש בת זוג) אני מרגישה צורך לספר לו שהיתה לו סבתא, להראות לו תמונות שלה ושלו יחד כשהיה תינוק. האם הוא בגיל שכבר אפשרי לעשות זאת? אני חוששת שזה יעלה בו שאלות הקשורות למוות. ואם אכן זהו גיל שכדאי לספר לו, איך לעשות זאת?

שלום נורית, את מאד צודקת. ילדים צריכים להיות שותפים מלאים לאירועים משמעותיים במשפחתם, וכיסים של סוד אינם דבר רצוי. בעיני, אין צורך ואין טעם להמתין לרגע הנכון או לזמן המתאים, פשוט מפני שמדובר במידע ענייני שמראש לא היה טעם להסתיר. אילו תמונותיה של סבתא היו חשופות לעיניו מלכתחילה, התהיות הנוכחיות שלך היו נחסכות. בכל מקרה, אני בהחלט ממליצה לספר לו על סבתא, להראות תמונות, ולספר לו שהיא מתה כשהיה קטן. זו הזדמנות מצויינת להפגיש אותו גם עם נושא המוות, ממקום הרבה פחות טעון ונרגש (אצלכם). אוכל לשתף אותך ולספר שבמשפחתי, ילדים קטנטנים נלווים אלינו גם לבית הקברות, שהפך למקום מפגש משפחתי נעים באזכרות, המלווה גם בהומור ובעשייה משותפת (למשל עבודות גינון, השקייה וטיפוח חלקת הקבר). עשי מה שמתאים ונכון לך, ובלבד שלא יישמרו סודות 'אפלים' בחייכם. בשמחות ליאת

בתי בת 4ש מאוננת בפומבי באמצעות קצה של שולחן בסלון ללא הפסקה.איך מתנהגים כהורים?

שלום מיכל, אני מציעה לנהוג כאילו שהייתם רואים אותה מחטטת באף: הסבירו לה שגם אם הדבר נעים לה, זה מסוג הדברים שעושים בפרטיות, בחדרה, ללא נוכחותם של אנשים אחרים (גם אם הם בני משפחה). נסו להישאר ענייניים מאד, ללא כעס או מבוכה, ובמידת הצורך לגשת אליה, להזיז אותה מהשולחן בעדינות, ולכוון אותה לחדר שלה או לפעילות אחרת. בברכה ליאת

אנחנו הורים ל 5 ילדים. כולם התחתנו או גרים מחוץ לבית, למעט ביתנו הקטנה הלומדת בכיתה י בת 15. בתקופת הגראדים חששה ביתי להישאר בבית וטענה כי אצל אחותה הנשואה עם ילדיה היא חשה ביטחון. לכן עברה להתגורר אצלה בתקופה זאת. היום כשאנחנו אחרי הגראדים עדיין ממשיכה ביתי להתגורר אצל ביתי הגדולה והיא איננה מוכנה לחזור הבייתה. היא מכנה אותנו מבוגרים, מיושנים וניראה שיש קצת זלזול כלפינו למרות שביתנו הקטנה היא יחסית מנומסת. אנחנו מתחננים אליה שתחזור הבייתה אך היא מסרבת. מסתבר שיה לה רווח משני מהשהייה אצל אחותה בתקופת הגראדים. לצערי אין לי השפעה גם על הביתי הגדולה שלא עושה מאמצים לשדל את ביתי הקטנה לחזור הבייתה (היא מרגישה לא בנוח "לסלק אותה"). בנוסף לזה יש בעיה שביתי הקטנה מאחרת כל בוקר לבית הספר כי היא מתגוררת מחוץ לעיר בקירבת מקום. בית הספר החל לשלוח מכתבים על האיחורים והדגיש כי יפנה לקב"ס-קצין ביקור סדיר לפעול בעיניין. את מבינה שהעיניין מורכב מאוד? היועצת שוחחה עם ביתי שהביעה נחישות להתגורר עם ביתי הגדולה, אך לצערי הדבר פוגע באיחורים בבוקר. יצויין כי ביתי הגדולה חוזרת מאוחר מן העבודה ולכן ביתי הקטנה נשארת בבית עם הנכדים שלי. מה דעתך?

שלום רב, אני מבינה את מצוקתך, ואיכשהו, גם את בתך הקטנה שמצאה לה פתאום בית עליז ושוקק חיים. ובכל זאת, מקומה בבית, ועליה להישאר בסביבה המאפשרת לה להיות תלמידה ונערה מתבגרת, ולא להתפתות להתבגרות מהירה ומדומה, והישאבות לתפקיד של מטפלת בילדים. נדמה לי שאת מאמצי השכנוע יש להפנות לבתך הגדולה ןבעלה, ולהבהיר להם שהם גורמים לה נזק לטווח הארוך, גם אם כרגע כוונותיהם טובות. בקשי מגורמי החינוך והרווחה לדבר עם בני הזוג, ולעזור להם (ולכם) לחזור לשגרה, גם אם אינה מושלמת. בהצלחה ליאת

ילדים רבים בגילאי 4-6 סובלים מפחדי לילה, הכוללים פחד מהחושך, פחד ללכת לישון, פחד מיצורים דמיוניים, חלומות מפחידים, יקיצות מרובות במהלך הלילה וכדומה. במרפאה לרפואה פסיכולוגית בביה"ח שניידר בשיתוף עם מעבדת השינה באוניברסיטת תל-אביב נערך מחקר בהנחייתם של פרופ' אלן אפטר ופרופ' אבי שדה, המכוון לשיפור ההבנה של הופעת פחדי לילה בקרב ילדים צעירים ואופן הטיפול בהם. במידה ויתברר כי ילדכם סובל מפחדי לילה משמעותיים, נציע טיפול קצר, ללא תשלום. הטיפול מיועד לילדים בני 4-6. לפרטים נוספים והשתתפות, ניתן לפנות למיכל קפלן במייל [email protected], או בטלפון 054-4682588. ניתן גם ליצור קשר עם מרפאת השינה, טלפון 03-6407327.

שלום רב, מאחר שאני משוחדת קצת (פרופ' אבי שדה היה מורה שלי), ומאחר שמדובר במרפאה מצויינת המספקת שירות חינמי המקדם גם את המחקר בתחום, אני משאירה את הפרסום כאן, ומעודדת אנשים להרים את הכפפה ולהיעזר. בהצלחה ליאת

שלום ותודה על הפורום הנהדר יש לי שאלה לגבי גמילה הבת שלי בת שנתיים + 4 חודשים, ילדה נבונה ומקסימה, מדברת ברור ומבינה היטב. האמונה הכללית שלי לגבי גמילה היא שזהו מהלך טבעי שמגיע בזמן שלו כאשר הילד מרגיש מוכן פיזית ורגשית בעל ביטחון, הרגשת עצמאות, שייכות, יכולת והעצמה וכך אני משתדלת לעשות ולחזק בלי הקשר לגמילה. הבת שלי בשלב המשחק עם הגמילה, יודעת את המושגים, אומרת שהיא עושה בשירותים, הולכת לשירותים אך בפועל לא עושה שם כלום (רק בכאילו). אח"צ היא מבקשת הרבה ללכת לשירותים ואנחנו משתפים פעולה ואחרי זה מחזירים לה את הטיטול. בימים האחרונים לאחר שהיא בשירותים אח"צ שאלתי אותה אם היא רוצה לנסות להישאר בלי טיטול לשם הניסיון והחוויה. היא עושה במכנסיים כמובן, אנחנו לא מתרגשים ומשבחים אותה שהיא שמה לב שהמכנס רטוב ושכך זה מרגיש שאין טיטול. הכל בלי לחץ, הרבה עידוד וסבלנות. השאלה שלי אם עשיתי טעות.... האם לא הייתי צריכה להציע לה להוריד ולהתנסות בהרגשה הזו ? האם לחזור אחורנית ? לא להציע לה כלל להוריד טיטול ? כן להמשיך ולהציע לה פעם בכמה זמן ללכת לנסות לעשות בסיר ? בעצם השאלה שלי היא מה עושים מעשית בין שלב המשחק שנמשך כבר זמן מה לבין הגמילה בפועל, האם יש מקום להתערבות של ההורים (לקדם את התהליך ואיך ?) או רק לחכות בסבלנות עד שהיא בעצמה תוריד את הטיטול ותלך לשירותים לגמרי לבד ?

שלום לימור, כל הכבוד לך על הסבלנות והכבוד שאת רוכשת לבתך. את צודקת מאד כשאת מאפשרת לה מפגש יצירתי ולא מלחיץ עם הנושא. עם זאת, חשוב להדגיש, שתהליך הגמילה אכן תלוי בבשלות של הילד, אך הוא נעשה כדרישה התפתחותית **ביוזמת המבוגרים**. טרחתי להדגיש את זה, כי יש ילדים שמתלהבים מאד בהתחלה, ואז מחליטים ש"בעצם לא", ואז מתחילות הבעיות. אם את חושבת שקיימת אצל בתך הבשלות הקוגניטיבית (יודעת להגיד פיפי וקקי, ויודעת לזהות מתי היא צריכה/עושה), הרגשית (יכולה לעמוד במידה סבירה של תסכול, ולהתמודד עם דרישה הגיונית ממנה, ולהתמודד טוב גם עם מידה של חרדה), והמוטורית (מסוגלת לשבת מספר דקות על סיר או אסלה, להפשיל בצורה טובה למדי מכנסיים ותחתונים) - סימן שהגיע הזמן. מאימתי ש*את* מחליטה שהגיע הזמן, יש להוריד את החיתול, לאחר שיחה קצרה וחגיגית ("את כבר גדולה ונהדרת, ולכן כבר אפשר ללמד אותך לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, כמו כולנו. בהתחלה זה לא תמיד יצליח, ואולי יברח לך לפעמים, אבל זה בסדר. זה קורה לכל הילדים ובסוף הם מצליחים"). אפשר להיעזר כמובן בשפע החומרים הספרותיים והמוקלטים המוקדשים לנושא. אם אין בכוונתך להתחיל בתהליך, אני ממליצה להפסיק את משחקי הכאילו, כדי לא ליצור בלבול (פעם עם, פעם בלי, קדימה, אחורה, וכד'). מאימתי שאת מורידה את הטיטול, רצוי לא לחזור לאחור. קחי אוויר, והכיני את עצמך מראש לתאונות ופספוסים. זכרי שברוב המקרים לא מדובר בתהליך שהחל מוקדם מדי, אלא בחלק טבעי ובלתי נמנע שלו. בהצלחה ליאת