פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הבת שלי בגיל שש מלפני שנתיים בערך יש לה הרגל לחיצה על הבטן התחתונה,שאלתי אותה פעם למה היא עושה את זה והגיבה כי הגוף שלה אומר לה ללחוץ ,המורה התלוננה כי היא לוחצת גם בכיתה,מה אפשר לעשות עם זה,ואיך להסביר לה שהיא בגיל כזה ? תודה

שלום גבי, אני מניחה שאת מדברת על סוג של אוננות, ויש לטפל בכך בדרך של הסברה בלתי מתפשרת ("אני מבינה שהפעולה הזו נעימה לך, אך לא תוכלי להמשיך בכך כל עוד את נמצאת בחברת אנשים. תוכלי להקשיב ולהיענות לגוף שלך כאשר את לבד, בחדרך או בכל מקום אחר ללא אנשים אחרים". כאשר את רואה אותה עושה זאת, קומי, הפסיקי אותה ושלחי אותה לחדרה. אפשר להנחות את המורה לנהוג בדרך דומה, ולא לאפשר לה לאונן בכיתה. בברכה ליאת

שלום רב, האם את יכולה להמליץ לי על פסיכולוגית נוער אשר עובדת באיזור שוהם והסביבה? תודה רבה. א.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4 , ועדיין עם חיתול. ללא ספק גיל מאוחר מידי. 3 פעמים התחלנו תהליך , וחזרנו אחורה לחיתול. בפעם האחרונה, עשה מידי פעם בשירותים , גם פיפי וגם קקי, תוך שידולים רבים מצידינו. עד שהתחילה השנה ונכנס לגן חדש , שעם כל הקושי בהסתגלות לגן החדש הוא סרב להתקרב לאזור השירותים , והיה מתאפק תוך כדי ריצה מצד אחד של החדש לצידו השני, ואינו מוכן בשום אופן לעשות בשירותים או אפילו לא ליד העצים. מהגן התקשרו וביקשו שנאסוף אותו כי הוא "סובל" . גם בבית , הרגשנו שהוא סובל בהתאפקויות. חזרנו לחיתול, וסיכמנו כי לאחר שיסתגל יותר לגן (אחרי החגים) ננסה בשיתוף להתחיל שוב תהליך. היום פשוט נוח לו להיות עם חיתול , ומסרב לעשות בשירותים. יש לו איזה מחסום, אינו מסוגל לשחרר... לא לוקח אחריות ולא יוזם הליכה לשירותים. ההתפתחות שלו תקינה. ילד חברותי וכו.. הוא רשום לגן פרטי למרות שיכול היה ללכת לגן מועצה.. בגלל החיתול אנו "מתיסרים" כספית בעלויות גן פרטי. תודה

שלום רב, לאור הכישלונות החוזרים שלכם, אני מציעה להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי מומחה, פסיכולוג ילדים קליני או מרפאת גמילה, ולקבל הדרכה הורית מסודרת. לתפיסתי, הבעיה נעוצה בקושי שלכם להתמיד בתהליך (מתוך רצון טוב, רחמים או פחד להזיק לילד), ונדמה לי שגורם מלווה יסייע בהרגעת חששותיכם ויחזק אתכם שלא להישבר ולא להציע את הטיטול כאופציה. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. מה זה מרפאת גמילה. היכן יש כזו מרפאה? יש צדק בדברייך לגבי הקושי שלנו להתמיד, אך הוא נובע מבעיה אחת שלא הצלחנו להתמודד: במקום זר אינו מסכים להתקרב לאזור השירותים, ולעיתים קרובות גם בבית, והוא מתחיל להתאפק שעות , וכשצריך פיפי, מתחיל לרוץ מקצה אחד של החדר לקצה שני..בלי הפסקה. כאן כשלנו, כי לא מסכים ללכת לשירותים..לא עוזרים שום שיכנועים. גם בגן הציעו לנו בהתחלה כשעוד הלך לגן עם תחתונים , להגיע לאסוף אותו בטענה שהוא "סובל"-כשרץ מצד לצד. איך את מציעה להתמודד עם בעיה זו ? תודה

מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים ומכונים דרך הפורום, מציעה לך לבדוק עם רופא המשפחה שלכם (הוא יידע!) או להתייעץ בפורום ההרטבה באתר זה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אודה לך אם תוכלי להמליץ על פסיכולוגית ילדים באזור שוהם והסביבה. תודה מראש.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה רבה עבור תשובתך! ניסינו כבר מספר שבועות אך עדיין אני מוצאת את עצמי עם המסרק ביד והגומיה עשרים דקות בלנסות לעשות קוקו שישביע את רצון ביתי... היא צורחת ומה שקורה שהיא יורדת להסעה עם דמעות ואני מרגישה נורא.... כנראה שאני לא יכולה להתמודד איתה היא ילדה עקשנית דרך אגב בבית הספר היא מתנהגת יפה ולא צורחת רק בבית !!!! האם לדעתך צריך לקחת אותה לפסיכולוגית שתדבר איתה או שאין צורך? מה לעשות? המון תודה על עזרתך ליאת

שלום ליאת, לדעתי, אין צורך לקחת את הילדה לפסיכולוגית, אלא להגיע בעצמכם (את ובעלך) להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית ילדים קליני/ת. בברכה ליאת

שלום, התייעצתי עמכם בעבר לגבי נסיעות עבודה וכתוצאה מכך לקחתי את בתי איתי לארצות הברית מספר פעמים. שוב אני חייבת לנסוע למקום מאוד רחוק (טיסות של כ-30 שעות לכל כיוון והפרש שעות של 13 שעות). הילדה תהיה בת שנתיים ושלושה חודשים כשאסע. לקחת אותה איתי יהיה מאוד קשה ויקר - קשה גם לה כי הפרש השעות והטיסות קשות. מדובר על נסיעה של שבוע. נראה שהפעם אין לי ברירה אלא להשאיר אותה. היא בגן ואחרי הצהרים יש בייביסיטר קבועה, אבא וסבתא. ולשאלה - האם יש הבדל מבחינתה בין שבוע ל- 9 ימים? אני מתפתה להוסיף יומיים חופש, כי מדובר על יעד אקזוטי ומעניין. תודה על הייעוץ! אמא

שלום רב, אם ילדתך נשארת עם אנשים קרובים ומוכרים, פוטנציאל הנזק של הפרידה קטן. קחי בחשבון שבגיל כזה הגעגועים קשים, וכל יום בלעדייך נדמה כנצח. קשה לי לומר לך אם יש או אין הבדל בין שבוע לתשעה ימים. תנסי לחשוב על כך במונחים של צום: מי שצם שבוע כנראה לא ימות אם האוכל יאחר ביומיים, אבל קשה להגיד שמנקודת מבטו אין הבדל בין 7 ל-9 ימים, נכון? מפרגנת לך את הנסיעה, בכל מקרה. דרך צלחה ליאת

הרבה תודה על התשובה. בזמן שעבר התברר לי שבן זוגי רוצה להפרד. הזוגיות מרוחקת מאז נולדה הילדה, וטיפול אינו בא בחשבון מבחינתו. רציתי לשאול אם גיל שנתיים טוב לגירושין יותר או פחות מגיל שלוש. הילדה מאוד חכמה ומפותחת לגילה, מדברת שוטף ומבינה הכל. קשורה לאבא. אצטרך לעבור דירה עימה, אך מתכננת להשאר באותה העיר ולא להעביר אותה גן. שאלות נלוות - האם כדאי לאפשר לה לישון בשני בתים או רק בבית החדש עם אמא? האם לראות את אבא ואז את אמא אחרי הצהריים זה טוב או מבלבל? האם בשבת כמה שעות עם אבא ואז לחזור לאמא זה טוב או מבלבל? הנסיעה עדייין תתקיים, הפרידה תהיה מספר שבועות או חודשים אחרי. אני תוהה אם כדאי למשוך עוד כמה חודשים, שתגדל עוד קצת.. ילדה מאושרת, קצת קצרת רוח. כתינוקת היתה רתחנית ובכיינית, אבל עכשיו היא צחקנית, חברותית, דעתנית ועצמאית.

שלום, ביתי בת שנתיים וחצי. ילדה רגישה ופעלתנית שעד לפני כשבועיים אהבה מאוד תשומת לב, התעניינה באנשים זרים והייתה חברותית מאוד. לאחרונה חל שינוי קיצוני בהתנהגות שלה : היא נעשה מודעת יותר לעצמה ולכן מגיבה בביישנות לסיטואציות שקודם לא הפריעו לה. זה , אני מניחה , נורמלי. אבל בשבוע האחרון יש אנשים מסויימים, זרים, בעיקר גברים אבל לא רק, שמעוררים בה ממש פחד - היא רואה אותם מרחוק (אם זה אב בגן שעשועים, או סבתא חדשה שבאה לקחת ילד אחר מהגן), היא בורחת למבוגר הראשון הצמוד אליה, טומנת ראשה עמוק בחיקו ולא מוכנה להרים את הראש עד שעוזבים את המקום או שהזר עזב... ניסיתי לחשוב, יחד עם הגננת, אם קרה משהו שגרם לה פתאום לפחד מזרים אך לא עלה לנו רעיון. מה לדעתכם עושים במצב כזה? איך עלינו לנהוג? האם עלינו לתת לה את התמיכה ולחבק או להסביר לה שאין ממה לפחד ובכוח לתת לה להתמודד עם זה? נשמח לעצות מהירות, מעט מודאגים...

שלום דנה, באופן כללי, חרדת הזרים מאפיינת דווקא תינוקות בני 6-16 חודשים, אך לעתים נראה אותה גם אצל תינוקות גדולים יותר או פעוטות, כמו שאת מתארת. החרדה משקפת בדר"כ התפתחות קוגניטיבית תקינה, ושכלול של יכולות ההבחנה בין מוכר ללא מוכר, בין בטוח ללא בטוח, צפוי ולא צפוי. גם התפתחותו של הדמיון נמצאת בתנופה בגיל זה, ולכן נראה עלייה גם בפחדים נוספים, כמו הפחד ממפלצות, חיות, ומצבים לא מוכרים. כמו במקרה של כל חרדה אחרת, אין טעם להסביר ש"אין ממה לפחד", אלא להישאר רגועים, קרובים וזמינים להכיל את הפחד ולמתן אותו. ברוב הגדול של המקרים זה עובר לבד. ליאת

לבני בן ה 5 יש בחודשים האחרונים אובססיה מוזרה: הוא לא מוכן שניקח דברים הביתה אם לא קנינו אותם. זה יכול להיות הפתעות שמחלקים בסוף יום הולדת לילדים, כדור שמצאנו בטיול, או אפילו נוצה של ציפור שבעלי הרים מהריצפה (בעלי רק הרים אותה והילד נתקף פאניקה שמא ניקח אותה). אם הוא חושב שאנחנו הולכים לקחת משהו הביתה (גם אם זה משחק שחילקו בעבודה שלי ורציתי להביא לבני התינוק), הוא נכנס לטנטרום והוא חייב לוודא שלא ניקח את זה. האם התופעה מוכרת? נורמלית? איך מטפלים בזה? זה (בנוסף לבעיות אחרות) גורם להמון מתחים בינו לבין אביו, שלא מוכן לקבל את ההתנהגות המוזרה הזאת, וגם אותי זה די מעצבן.

שלום דליה, אני מניחה שלהתנהגות ה'מוזרה' יש הסבר מניח את הדעת כלשהו, שפשוט אינו נגיש לך כרגע. יכול להיות שה'צדקנות' המופרזת היא תגובת נגד לדחף המאד חזק דווקא לקחת ללא רשות. לפעמים, חוש הצדק המפותח בגיל הזה (או מה שנראה כמו מוסריות נוקשה) מקורו בפחד מפני הסמכות המענישה, שיכולה להיות אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו ש"מעניש את מי שלוקח דברים הביתה בלי רשות". כרגע, נודף מהתיאור שלך ניחוח חזק של חרדה, ולכן שווה לנסות לברר ולהרגיע, במידה ומדובר ברעיונות מפחידים של שכר ועונש. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן החמש וחצי מאוד חברותי, שזה טוב ויפה. הבעיה היא שגם עם זרים ברחוב מתחבר; אומר שלום , מפטפט. כמובן הוא לא מסתובב עדיין בגילו לבד בחוץ... אבל רוצה להכין אותו לחיים אח"כ.. רוצה להסביר לו שלא נהוג לדבר עם זרים, אך לא יודעת איך להסביר לו מה הסיבה. כלומר- למה אני לא רוצה שיתחבר לזרים ברחוב.. אני לא רוצה להגיד דברים שלא מתאימים לגילו .אשמח לייעוץ ממך. תודה מראש. שבוע טוב. מיכל.

שלום מיכל, הילד שלך בוטח באנשים, ובעיני זה טוב, ומעיד על כישורים חברתיים, על ביטחון בעצמו ואמון בזולתו. כרגע, מאחר שממילא הוא אינו מסתובב ללא השגחה, אפשר לנסות להטמיע את המסר הכללי, לפיו אנחנו מכבדים כל אדם, אך בדר"כ לא פונים למישהו שאנחנו לא מכירים. לא הייתי מנמקת זאת בנימוקים בטיחותיים, אלא דווקא נורמטיביים, כמו "לא מקובל" או "לא נהוג". בעיני, מוטב שיראה במבוגרים כתובת לעזרה בשעת צרה, ולאו דווקא תוקפים פוטנציאליים. בעתיד הלא רחוק, אפשר יהיה לחדד מסרים הקוראים לו להישמר מסכנות, כולל סכנות מאנשים לא מוכרים. להערכתי, בגיל חמש ילדים כבר ערים לכך שיש בעולמנו "טובים" ו"רעים", וההבנה הזו תתרחב ממילא עם הגיל. כרגע, בהחלט יכול להיות שהאמון הרב שהוא נותן באנשים ברחוב קשור גם לעובדה שהוא לא לבדו. חשוב לציין כאן, גם לטובת הורים אחרים, שילדים הנופלים קרבן להטרדה או פגיעה הם (בהכללה גסה)ילדים הזקוקים להרבה תשומת לב, וילדים 'עצמאיים' מדי, שההשגחה עליהם רופפת. הפוגעים מנצלים עובדה זו, והתוצאה ההרסנית אינה מאחרת לבוא. חשוב לעמוד על המשמר, בלי לעורר אצל הילדים פחד מיותר. שלא נדע ליאת

שלום ליאת, בני בן 6, עלה השנה לכיתה א'. הוא ילד חכם מאוד, בדרך-כלל שקט ועדין, רגיש, אהוב מאוד על חבריו בכיתה ואין איתו בעיות התנהגות. אבל בבית המצב שונה. לאחרונה התחיל להתנהג "לא יפה", מקים צעקות בכל פעם שמשהו לא נראה לו, מדבר אלי בחוצפה, לא מקשיב, תמיד יש לנו ויכוחים על נושא סידור החדר/הבית מהצעצועים שלו, נוטה להתווכח שעות על כל "פיפס" ולאחרונה אומר גם דברים לא נכונים, למשל, שאני מרביצה לו (מה שלחלוטין לא נכון). עם כל ההבנה שאולי המעבר לכיתה א' משפיע עליו, אני מבהירה לו שאני לא מסכימה להתנהגות כזו וכל עוד הוא מתנהג בצורה לא מכבדת, אני לא מוכנה להיות במחיצתו, והולכת לעשות משהו אחר. היום הוא הגזים לגמרי והבהרתי לו בשיחה (רגועה עד כמה שניתן), שאני מלווה אותו לסבתא, אבל לא נשארת איתו שם, כי גם שם הוא מרשה לעצמו להתנהג לא יפה וזה לא מקובל עלי ואני אבוא לקחת אותו בחזרה הביתה יותר מאוחר. (הוא ביקש בעצמו ללכת לסבתא, בדרך-כלל אני נשארת אתו, אבל היום אמרתי שאני לא מוכנה). מרגע שאמרתי לו והתרחקתי ממנו שמתי לב שהוא מנסה לשפר את התנהגותו, אבל החלטתי שאני לא מוותרת ושהפעם הוא צריך להרגיש שבאמת נפגעתי (גם אמרתי לו את זה מפורשות). השאלה שלי אם אני פועלת נכון, אם זה לא גורם או יגרום לו להרגיש דחוי, מסולק או לא אהוב וכדומה. אני דואגת בכל הזדמנות להראות לו ולומר לו שאני אוהבת אותו ונותנת לו חיזוקים חיוביים, אבל אני אישית חושבת שאסור לתת לאף אדם להתנהג בצורה לא מכבדת, גם לא לילד שלי. מה דעתך? תודה ושבת שלום.

שלום רב, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שמתפקידנו ללמד את הילדים שלכל התנהגות שלהם יש תוצאות והשלכות - חיוביות או שליליות. אם ילדך ילמד שאת מתרחקת ממנו בעקביות בכל פעם שהוא מזלזל בך, ושהוא יכול להרוויח אותך דווקא בהתנהגות טובה, הסיכוי שהתנהגותו תשתפר גבוה. נדמה לי שהחשש שלך שירגיש דחוי, מסולק או לא אהוב - מיותר. כדאי לזכור שיש הבדל בין *הילד שלנו* לבין *מה שהוא עושה*. אם תסבירי לו שאת מגיבה להתנהגות שלו ולא אליו, הוא יבין את המסר. בברכה ליאת

שלום לכולם. יש לי אחיינית מדהימה בת שנתיים. היא היום ביקשה מכל אחד מאיתנו (מההורים שלה, סבתא שלי וממני) לספר לה סיפורים על הילדות שלנו (סבתא שלי זה היה מצוין כי היא סיפרה לה על הילדות בפולניה והחופש בכפר וביער).אני סיפרתי לה על הכלב שהיה לי. רוצה לשאול: כשהייתי קטנה אימא שלי למדה לנהוג. בפעם הראשונה אחרי הטסט, אבא שלי ישב לידה והיה "נהג מלווה". הוא כל הזמן אמר לה: "גז, גז, גז". אני כל הזמן אמרתי: "קלאץ' קלאץ' קלאץ'". כשאמרתי זאת הייתה אומרת: "לא צריך". ואז, על גשר רוקח, משכתי את הארמברקס ו... האוטו נעצר. אז אמרתי: "עכשיו צריך". האם אפשר לספר לה סיפור כזה? וגם להגיד שאימא שלי מאוד כעסה?

התבלבלתי ואני אדאג שתשובה תגיע לי למייל.

שלום עדי, כוחם של סיפורי ילדות מרתקים, בהיותם אותנטיים. למה בעצם לא לספר? ליאת

ההודעה היא על מעון וילד בן שנה

קיבלתם תשובה. אמנם קצת באיחור, אבל זה היה ממש לא במתכוון. סליחה :-) ליאת

תודה על תשובתך, אך אני רוצה לחדד את שאלתי. אין לי ספק, שהצבת גבולות נכונה ומותאמת תורמת לתחושת בטחון של ילדים. השאלה אם להגבלות תזונתיות יש אותו אפקט חיובי, או דווקא להיפך - הן יוצרות תחושת חוסר ותסכול, ואף מגבירות את הכמיהה אל "הפרי האסור". אשמח לשמוע את דעתך. לאה

שלום לאה, הצבת גבולות נכונה, לפחות בעיני, שומרת תמיד על האיזון הנכון ועל הגמישות. במקרה של ממתקים, למשל, מאפשרת סיפוק של הצורך הטבעי ל'מתוק', אך מגבילה בכמויות כדי לשמור על הבריאות וכדי לא ליצור את ה"גריד" שעליו את מדברת. הפשרה, אגב, יכולה להתחיל כבר בסופר, בבחירת דברי המתיקה שנכנסים הביתה, כמו חלבה, חטיפי אנרגיה, או פירות יבשים, שהם גם בעלי ערך תזונתי כלשהו. אני יודעת שאת מבקשת הכרעה בינך לבין אחותך, אבל אני מתחמקת איכשהו. מה אכפת לי להיות מהאו"ם?... ליאת

שלום ביתי אוטוטו בת 5 ואני מגלה אצלה סימני מופנמות וביישנות מול אנשים אם היא לא מכירה היא לא תדבר או תציג עצמה בשום אופן אתמול ניסיתי לשוחח איתה על הגן ולנסות לשמוע מי הם חבריה ומה לומדים והיא ממעטת בפרטים כששאלתי אם עושים מפגש ואם שואלים שאלות היא ענתה שמצביעה אבל אף פעם לא רואים אותה כאמא אני מאוד רוצה לעזור ולפתח אותה אך איני יודעת כיצד ואני חוששת שמא אני ובעלי תורמים לסגירות הזו מרוב הפינוק והעטיפות סביבה (ילדה ראשונה) מאז שנולדה אנחנו מלטפים..מחבקים....קונים....ומרגישים אכזבה כאילו כל הטוב והעדינות כלפיה עשו אותה ילדה חלשה ... כשאני רואה הורים אחרים ואת התנהגותם ה"קרה" יחסית אני מרגישה שאולי זו הטעות ולא היה נורא אם הייתה שומעת כעס סביבה או יותר סמכותיות.. האם בגיל כזה האופי כבר מוטמע כך שקשה לשנותו? הילדה מעדיפה את הבית ואת הטלויזיה על רוב האירועים החיצוניים למרות שבהיותה קטנה יותר לא השארנו אותה דקה ללא פעילות חיצונית והפגשנו אות עם הסביבה כאמא אני זוכרת מצעירותי עודף השקעה בסביבה מבחינת העצמה של האחר ואני לא יודעת אם זו השלכה שלי על התנהגותה דבר שאולי יעצים את הבעיה או שכן קיימת בעיה אני כל הזמן חוזרת וחושבת כמה היא מופנמת...סגורה..חסרת בטחון ואני יודעת כמה קשה להסתגל כך בחברה שלנו והכי הייתי רוצה בעולם לשחרר אותה היא נמצאת בחוג (לימודי) וגם אליו לא רצתה ללכת אתמול אך הייתי עקשנית והלכנו אני רוצה לרשום אותה לחוג ריקוד אך היא לא מעוניינת אני מרגישה שהיא חוששת לקראת דברים חדשים או דברים שעלולים לשים אותה בפוקוס אגב...כאשר "נבלעת" בין אנשים מוכרים לא שמים לב למה שאני מעלה....ונראה שהכל על פניו בסדר אך אני מרגישה אחרת אשמח לכל עזרה אפשרית מאחר ואיני מפסיקה לחשוב על זה.... היא נכנסה השנה לגן עירייה ואיני יודעת כיצד מסתגלת האם לשתף את הגננת או שעדיף "לשחרר"... על מנת שלא ליצור תווית שעלולה עוד יותר להעצים את המצב ??.

שלום אלונה, מופנמות וביישנות אינן חולשה, וכך גם ההעדפה להיות בבית. מדובר בתכונות אישיות יציבות למדי, לפחות לאורך שנות הילדות. ובכל זאת, אני מסכימה מאד עם ההשערה שלך, לפיה סגנון הורות עוטף ומגונן-יתר עלול לתרום לחוסר הביטחון של הילד. אם תחשבי על כך, אנו בונים תחושת כשירות ויכולת על סמך הפעולות וההישגים שלנו, וכאשר מישהו פועל במקומנו או חוסך מאיתנו התמודדות - סביר שנרגיש תלויים וחסרי יכולת. לכן, כרגע, נסי לסמוך על בתך ועל יכולות ההתמודדות שלה, ולהניח לה לפלס את דרכה בקבוצת הילדים ובגן, ללא התערבותך. זו אינה הורות 'קרה', אלא הורות מעודדת ומצמיחה. חושבת שתצליחי? ליאת

בוקר טוב, מגיל מאוד צעיר היו לילד שלי פחדים. הפחדים באו והלכו, אבל כל הזמן התחלפו: פחד מזרים ברחוב, פחד ממעליות, פחד מבריכות, פחד מחרקים, פחד מלהיות לבד, פחד מדם, ולאחרונה פחד שיחטפו אותו. עליי לציין כי לפני כשנתיים הוא היה עד לתאונת דרכים בה נפצע ילד, אשר מייד לאחריה חלה החמרה במצב. בימים אלה הוא פוחד ללכת לבד אפילו לשירותים או להישאר לבד במקלחת. בנוסף יש לילד טיקים, גם הם מתחלפים: כחכוח בגרון, השמעת קולות, ליקוק השפתיים, נגיעה בפה וכו וכו. לפני כשנה הוא נפגש עם פסיכולוגית למשך כחצי שנה שבה היה שקט, אולם עם גמר הטיפול החרדות חזרו ביתר שאת. בינתיים יצרתי קשר עם מרפאת החרדה בשניידר והצטרפנו לרשימת המתנה לטיפול הקבוצתי. הדילמה - הילד חווה גירושין שלי ושל אביו לפני כ-3 שנים וכן מספר לא מבוטל של מעברי דירות. אני ובן זוגי מזה תקופה ארוכה מעוניינים לעבור לגור ביחד בדירה יותר גדולה על מנת לאפשר לילדיו לינה מסודרת בחדר משלהם (נכון לעכשיו כשילדיו מגיעים הם ישנים באותו חדר עם ילדיי). כך שלמעשה כרגע שוב עומד על הפרק מעבר דירה. עליי לציין כי: 1. במסגרת מעבר דירה זה הילד יישאר באותו בי"ס. 2. אי מעבר דירה כאמור יעמיד את הזוגיות שלי בסכנה. השאלה הנשאלת היא האם מעבר דירה בתקופה זו בה הילד מתמודד עם חרדות קשות עשוי להשפיע לרעה עליו ו/או על הטיפול הצפוי לו במרפאת החרדה?

שלום לי, אכן דילמה. ככלל, מעבר דירה (או כל משבר 'נורמטיבי' אחר) יכול לעבור לגמרי בשלום, אם מעגלי התמיכה של הילד זמינים ורגישים. אני חייבת להודות שהדאגה שלי מתעוררת לאו דווקא ממעבר הדירה, אלא מכך שהזוגיות שלך אינה יציבה דיה ("אי מעבר דירה כאמור יעמיד את הזוגיות שלי בסכנה"), ובכל זאת את מוכנה לצאת להרפתקה חדשה ולטלטל את כולכם פעם נוספת כדי לרצות מישהו אחר. אחרי הכל, ילדים יכולים לגור בחדר אחד לזמן מה, מבלי לסכן את הוריהם בפרידה. בעיני, זאת הדילמה המרכזית והחשובה כרגע, וחשוב להקשיב גם לה. אני שומעת שהילד שלך מאד עמוס כרגע, ולכן חשוב לצמצם גורמי לחץ בחייו. מעבר דירה יכול להיות מערער או מחזק, ורק את יכולה לדעת לעומק את פוטנציאל הנזק, אם קיים כזה. העובדה שאתם מתחילים טיפול במרפאה המצויינת של שניידר מרגיעה מאד. אולי שווה לחכות קצת עם ההחלטה, ולהתייעץ עם המטפל. בהצלחה בכל מקרה ליאת

הבן שלי הוא ילד נבון, מבין ענין מהר, אבל נוטה להכות על דברים במשך שעות. כל הזמן רוצה לדפוק על חפצים ומקשה את השהיה בבית במחיצתו. כל בקשותיי שיפסיק נענות בשלילה. רוב הזמן הוא משחק בצורה כזו שהוא משחק עם בובות קטנות (נינג'גו) וזורק את הבובות/מכוניות /מה שלא יהיה מגובה. הצעצועים נשברים אבל זו דרך המשחק שלו. בגן הוא ילד חברותי . אוהבים אותו מאוד. הגננת מדווחת על קשיים להושיב אותו לאורך זמן. גם לי בבית קשה להושיבו לצייר וכו'. הוא בעיקר רוצה שאשחק אתו משחקי מלחמה.ובעיקר נוטה לדפוק על חפצים ולזרוק צעצועים כדרך משחק. לא יודעת איך להתמודד עם זה. אודה לתשובתך.

שלום אורלי, כדי להנחות אותך כיצד להגיב ולהתנהג, חשוב להבין עד הסוף מדוע בנך מתנהג כפי שהוא מתנהג: האם זו פריקת מתח? האם מדובר בהתנהגות אגרסיבית? האם קיימת שאלה התפתחותית? האם יש בעייה בוויסות החושי? כרגע, עד שתבררי לעומק את הסיבות (האם הגננת המליצה על אבחון?), תוכלי לבקש ממנו לחדול מהדפיקות והזריקות, ואם אינו נענה לבקשתך - להתרחק ממנו פיזית או לבקש ממנו להתרחק לחדר אחר. הודיעי לו שלא תקני לו בזמן הקרוב בובות נינג'גו, מאחר והן נשברות ממילא. השתדלי ככל יכולתך לשמור על שלווה ורוגע בעודך אומרת זאת, כדי שלא יחווה אותך מענישה או כועסת. הסבירי שחבל להוציא כסף על משהו שיושמד תוך דקות, ושאת מעדיפה שאת המשחק הקשה הזה יעשה עם חפצים ששבורים כבר ממילא. במקביל, נסי לחזקו בשבחים והתפעלות בכל פעם שהוא משחק בצורה רגועה ולא הרסנית. בהצלחה ליאת

אני בתהליכי אבחון אבל "התרופת בזק" שנתת לי בהכוונתך איך עלי להתנהג מסייעת לי מאוד.תהליכי האבחון ארוכים ומעיקים וההכוונה שנתת לי מגבה את תחושותיי . אעשה כן. תודה

שלום רב, בני בן ה- 5 וחצי לא מצליח להירדם בלילה בלי טקסים קבועים ושאלות קבועות. אנו עונים לו על כל השאלות, נותנים נשיקה וחיבוק, וזה לא מספק אותו. הוא חוזר על אותן שאלות. לפעמים קרוב לחצי שעה. הדבר מאד מתיש אותי ואת בעלי. לפעמים זה מגיע למצב של ממש עצבים.הבנו שיש ילדים שקשה להם הפרידה, אז אנו מנסים ממש בסבלנות איתו. אבל זה מאד מתיש אותנו. מה עושים? תודה

שלום רב, אפשר לנסות לסכם עם הילד על זמן מוגדר מראש (חמש דקות נניח) שבו יוכל לשאול כמה שהוא רוצה. לאחר מכן, עפ"י הסיכום מראש, תצאו מהחדר או שתשבו עוד מספר דקות לצידו, ללא אומר ודברים ("כי עכשיו צריך ללכת לישון"). חלק מהרציונל של הצבת גבולות קשור לכך שהורה מותש הוא הורה עויין, המתקשה לתפקד ביעילות. לכן, עם כל ההבנה לקשיים שלו, אני ממליצה 'לחתוך' את הטקס לפני שלב ההתשה והכעס, גם אם זה יגרום לילד מידה של כעס או אכזבה. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן 5 אשר מטופל בריפוי בעיסוק בשל "חיפוש סנסורי" - חיפוש תנועה (בעיות בוויסות ופוטנציאל להיפראקטיביות...) התחיל חוג התעמלות. המדריכה התפעלה מאד מכישוריו והמליצה להצטרף לחוג תחרותי, מה שמצריך נסיעה ארוכה יותר ומינימום פעמיים בשבוע. היא חושבת שבחוג הנוכחי ואפילו אם נקפיץ אותו לרמה מעליו (כיתות א-ב) הוא ישתעמם. אני בתור ילדת ADHD זוכרת שגם אני הייתי בחוגי ספורט תחרותי כל חיי הצעירים ושזו היתה נקודת האור ביום שלי. האם נכון להכניס אותו למסגרת כזו שיכולה להכניס אותו ללחצים (התחייבות ונסיעות, משמעת חמורה יותר, ילדים טובים ממנו, הפסדים...)? או שדווקא יש בזה פוטנציאל לחיזוקו - ייחוד, הצטיינות, כישורים חדשים וחיזוק הביטחון העצמי ומיומנויות מוטוריות? אשמח לדעתך המעניינת ומאירת העיניים תמיד. תודה!

שלום תמר, כל הפוטנציאלים שהזכרת, ה'טובים' וה'רעים', קיימים בסיפור הזה. הצלחות והישגים משמעותיים לעולם כרוכים במחירים (מכאן הם שואבים את ערכם), והשאלה אם אנחנו מוכנים לשלם אותם תלויה בלא מעט גורמים. כשהילד שלנו בן חמש, עדיין קשה להיוועץ בו, ואת ההחלטות עלינו לקבל בשבילו. נדמה לי שהדילמה שלפנייך אינה שונה מהותית מזו הניצבת בפנינו כשאנחנו רושמים את הילדים ללימודי פסנתר, כינור, בלט או כדורסל. אנו מאפשרים להם לצאת לדרך שסופה בלתי נראה כרגע. משטר האימונים בגיל חמש אינו דומה לזה שבגיל 7 או 10 או 15. גם התחרויות בגיל זה 'ידידותיות' יותר, כך אני מקווה, ומאפשרות בנייה איטית של הרוח הספורטיבית הנחוצה כ"כ לכוכבי ספורט. בעיני, ההבדל המהותי בין החוג החובבני לזה המקצועי-תחרותי נעוץ בכך שהילד טועם (גם אם זה יהיה לזמן קצר, בסופו של דבר) מהדבר האמיתי, ולא מה'כאילו'. מה רע, בעצם? אם תתייחסי לזה כאל משהו פחות גורלי, ויותר הרפתקני, אולי תוכלו ליהנות יותר, את וילדך. ההחלטה, כמובן, נשארת שלך :-) בהצלחה ליאת

שלום ליאת.אניחוששת שהחמצת אותי.בשום שלב לא השארנו את בתי לבד בסיטואציה .נצנו לה הכוונה מה לומר כשלא נהיה איתה למצבים דומען אם יהיו וגם אמרנו לה שנדבר עם המשפחה בעצמנו. וזאת עשינו ולאחר מכן גם שיתפתי אותה בשיחה עם הוריי ובהבנה כי לא ייכשה שום דבר בכוח.אחד החששות שלי הוא לא להחמיץ נצב של נוכחות ולכן הכיוון שאליו לקחת את הדברים לא היה מותאם בדיוק למה שהיה בפועל.בכל מקרה טיפלנו בכך ונתנו את מירב הנוכחות שלנו.תודה לך.

היי גלית, כנראה שבאמת החמצתי אותך, ומה שאת מדגישה כאן באמת מרגיע. לפעמים, בשל מגבלות המדיה הזו, ובהיעדר קשר עין ו'מנגינה', הדברים יכולים להתפרש ביותר מדרך אחת. אני שמחה שפעלת כפי שפעלת, ובכך חסכת לבתך ולבני המשפחה תסכולים נוספים. סליחה אם חווית אותי שיפוטית או נוזפת. הכוונה שלי היא *תמיד* לשמור על הילדים. :-)) סוף שבוע נעים ליאת

שלום לך, אני אמא לשני ילדים, הגדול בן 6 וחצי כמעט והשניה בת 3. עם הבכור עשינו מעט טעויות ולא העמדנו גבולות ברורים בזמן. כמובן שהתעשתנו בסופו של עניין, ושנה שעברה בעלי ואני פנינו להדרכת הורים פרטנית אשר שינתה לנו את דרך החיים והיחס מול הילד. הילד הינו ילד מקסים, כולו לב ענק, רגיש ביותר. אך יחד עם זאת, ישנם התנהגיות קשות ולא מוסברות ואני מרגישה שיש צורך בעזרה אך איני יודעת איזו סוג של עזרה. לדוגמא: טוב לב ככל שיהיה, פעמים רבות צוחק על ילדים, חסר אמפטיה וכמה שמסבירים, בסופו של דבר "חוזר לסורו". זאת אומרת כל יום אני עושה עימו שיחות איך להתנג בחברה, איך להתייחס לחברים וכשאני מגיעה לבית הספר אני שומעת שקילל או הרביץ. כשנשאל מדוע עושה זאת, הרי דבירנו על כך , אומר שקשה לו והוא שוכח איך להתנהג.אני לא מעוניינת להחל בעונשים איני רואה איך זה תורם, ואני לא מעונינת לגרום לו לתחושת כישלון. יש לו חרדות בעיקר מפרדות- מאוד קשה לו שמישהו מאיתנו יוצא או "נפרד" לאחר יום בילוי עם אבי או אחותי. כשהולך לישון מתחיל לשחזר דברים לא נעמיים שעשה לנו במהלך היום ומשחזר אף את הבעות הפרצוף שלנו ומתנצל. ממש כואב לו על שהכאיב בכל דרך. אך אינו מתנצל על דברים שעשה לילדים-זאת אומרת אני לא מרגישה סוג של חרטה. חשוב לי לציין לא מדובר בילד אלים עם בעיות התנהגותיות קשות, ממש לא. אבל יש הערות עליו, שמנסה כל הזמן לבדוק עוד ועוד גבולות. אני מרגישה שהוא יודע איך להתנהג בחברה אך אינו מצליח ליישם זאת, כאילו משהו "משתלט עליו" . איני מעוניינת להמתין עם זה ואני כן מרגישה שהוא ואנחנו צריכים עזרה, מבחינה לימודית-הוא מצויין, מבין, קורא, למדן. גם מבחינת המשקל- אני מודאגת, הוא החל להשמין מאז שאחותו נולדה, והינו ילד פעיל אך לא יורד במקשל (כמובן שבודקת זאת בתחום הרלוונטי) אך אני מניחה שגם להשמנה יש קשר. אני מרגישה שמשהו בראייה שלו את החברה אינו נכון. כמו שאמרתי, מצד אחד מאוד אמפטתי- יכול לראות קבצן ברחוב וממש כמעט לבכות שכואב לו הלב ומצד שני לתחוק וללעוג לאחרים. האם עלי לפנות לפסיכולוג התנהגותי או "רגיל" . אשמח לתשובה, תודה.

מה שקרה מכיוון שלא הועמדו גבולות ברורים בזמן, הילד פיתח דפוס התנהגות לקבלת תשומת לב גם אם בדרך השלילה. הוא אינו "מרגיש" איך הוא מתנהג באמת. איני מעוניינת שזה יהיה האישיו שלו, אבל זה קורה הרבה-אמא/אבא-איך התנהגתי? או איך שאני מגיעה לקחת אותו- ישר אומר היום התנהגת כך וכך. חבל לי ליצור תחושה לא נעימה אצלו. בנוסף, הוא מתחצף, מדבר לא תמיד יפה. אני חייבת לציין שלי הרבה יותר קל איתו מכל אחד אחר, לי הוא בהחלט מקשיב וממושמע, לוקח הרבה אנרגיה ממני אבל יש תוצאות (כשאני איתו). זאת אומרת, עובדה שאינו מיישם את מה שאני מבקשת ממנו, בקיצור, אני צריכ ההכוונה, תודה.

שלום מירה, להערכתי, למרות הדרכת ההורים שעברתם, יש עדיין מה לעשות, בעיקר בהמשגת המציאות, המוטיבציות שלו, והעמדה ההורית שלכם. כל עוד קיימת אצלך סלחנות כלפי התנהגות אלימה (כאשר הוא לועג, מקלל ומרביץ - הוא מתנהג באלימות), וכל עוד להתנהגות זו אין תוצאות שיעזרו לו להבין את הקשר בין התנהגותו לבין השלכותיה החיוביות או השליליות, ספק אם יהיה שינוי. אני ממליצה מאד להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני המומחה בהנחייה והכוונה של הורים, לקראת עמדה סמכותית ועקבית (לאו דווקא מענישה). בהצלחה ליאת

שלום, אני עתידה לחזור לעבודה (חלקית - שני חצאי ימים) כאשר בתי תהיה בת חמישה חדשים. היא יונקת מלא ונמצאת עמי רב הזמן. האם עזיבה של 6 שעות פעמים בשבוע באופן קבוע תהיה מוקדמת מדי עבורה, או יכולה ליצור אצלה טלטלה רגשית כלשהי. אודה לתשובתכם, גבי.

שלום גבי, אם בתך נשארת בהשגחתה של דמות אמינה ומיטיבה, לא צפוי לה כל נזק מעצם הפרידה הזו. בהצלחה ובשעה טובה! ליאת

שלום ליאת , בתי בת ה 4 מוצצת אצבע מגיל 3 חודשים לערך. ניסיונותינו לעבור למוצץ בינקות נחלו כישלון חרוץ. מהגיל שכבר ניתן היה לשוחח איתה ולהסביר בפשטות שזה לא בריא לשיניים ניסינו ליצור מעברים לבובת פרווה אהובה או למולל משהו אהוב אחר כדי שיהיה קל יותר להפרד ממנו בעתיד ,וגם זה לא ממש צלח ... נכון להיום מציצת האצבע היא בעיקר במצבים הבאים: שעמום, צפייה בטלוויזיה ובמצבי תסכול כאשר אנו כועסים לעיתים על התנהגות לא מתאימה לדעתנו או כאשר אנו מסרבים לבקשה מסוימת ובבוקר עם ההשכמה. בלילה היא לא ישנה עם האגודל בפה - היא מכניסה אותו לפה פעם פעמיים , מוציאה ונרדמת לבד בד"כ. לשמחתנו הדיבור לא נפגע כלל אבל אנו חוששים על ההשפעה העתידית של השיניים שיחליפו את שיני החלב שעלולות לבלוט ומבנה הלסת . אנו מנסים קצרות להסביר שזה לא טוב לשיניים או מציעים להחזיק משהו אהוב במקום ולעיתים פשוט אומרים " תוציאי אצבע מהפה " כאשר כאן אנו יודעים שזה לא טוב כי כך היא משיגה את תשומת לבנו ואנו מחזקים אותה בפעולה זו .... נודה באם תוכלי לייעץ לנו כיצד נוכל לסייע לגמילה והאם כלל ניתן לעשות זאת בגילאים האלה ? תודה !

שלום אריאלה, אני שייכת לאסכולה שאינה דוחקת בילד להיגמל ממוצץ או מאצבע לפני שהוא מוכן לכך. בגיל ארבע, יש ילדים שעדיין זקוקים להרגעה והנחמה שמספקת המציצה, ובעיני אפשר להתיר זאת, אך להגביל זאת לתחומי הבית והמשפחה. בגיל מעט יותר מבוגר, כאשר אפשר יהיה לגייס את המוטיבציה של הילדה, אפשר יהיה לחשוב על פיתרונות/תחליפים. בסופו של דבר, יש לזכור, הרוב המכריע של הילדים מוצצי האצבע נגמלים בכוחות עצמם (גם אם מעט מאוחר בהשוואה למוצץ), מבלי שנדרשה לשם כך פעולה מיוחדת. לא כל הפסיכולוגים מסכימים בשאלה זו, ולכן אדגיש שזו דעתי, וכך נהגתי גם כאימא. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הייתי מעוניינת להתייעץ איתך לגבי בחירת פסיכולוגית עבור הבת שלי מתוך רשימה של הביטוח. מכיוון שאני יודעת שאסור לפרסם פה בפורום, אשמח לדעת כיצד ניתן לשלוח לך הודעה פרטית ע"מ שתוכלי לייעץ לי מתוך השמות. תודה רבה ויום טוב!

שלום ענת, את מוזמנת לשלוח לי למייל האישי, ואנסה. לצערי, אני לא מכירה הרבה פסיכולוגים שעובדים עם קופות החולים, ולכן כדאי להנמיך ציפיות (ממני). ליאת [email protected]

שלום, בתי בת 6 (כיתה א'). בתי מתקשה במסגרות חברתיות - מאד פאסיבית ושקטה, צריכה ש"יעשו את המאמץ" ויבואו אליה - אחרת נשארת לבד. לעומת זאת, בבית - בדיוק ההיפך - היא דומיננטית (מדיי), משתלטת על אחותה (הקטנה ממנה), מנסה לקבוע את סדר היום, מדברת בחוצפה אל ההורים..ומשתוללת כשלא מקבלים את דעתה. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה... מזה זמן רב אני מעונינת בהכוונה וייעוץ, אבל לא יודעת למי לפנות - איזה סוג טיפול הכי מומלץ (פסיכולוג קליני? חברתי? התפתחותי? חוג למיומנות חברתית?) אשמח לקבל גם המלצות על מטפלים - באזור המרכז.

שלום רב, באופן אישי, במיוחד כשמדובר בילד קטן, אני מעדיפה כמעט תמיד להתחיל בהדרכת הורים ולאו דווקא בטיפול פרטני לילד. פסיכולוג ילדים קליני הוא כתובת טובה, לפחות לצורך התייעצות ראשונית והכוונה. זו דעתי. לגבי המלצות - אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים דרך הפורום. תוכלי להוסיף כתובת מייל אישית, ולקוות שיישלחו לך המלצות לשם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת שנתיים וחצי החלה להשתמש בשפה שאנחנו לא אוהבים- כמו למשל "פיו פיו, אני אהרוג אותך", "אתם מעצבנים", "מעייפים אותי".. אומרת לסבתא שהיא לא רוצה שתהיה לה סבתא או שלא רוצה שהיא תהיה אצלנו בבית. אני משתדלת לא להתרגש ולהימנע מלהגיב, אבל כן מרגישה שצריכה לומר משהו. יחד עם זאת לא רוצה להעיר על כל מילה שיוצאת לה מהפה, ולכן משתדלת להעלים עין. באופן כללי הילדה מאוד נוחה, יש גבולות בבית. מתארת לעצמי שזה מהגן. בנוסף, בתקופת החגים נפגשה עם בן הדודה שלה, ילד חמוד ושובב מאוד. מאז היא בועטת וזורקת חפצים כמוהו ובאופן כללי מביעה יותר אלימות. יעבור מעצמו? תודה רבה !!!

שלום רב, כמו שנכתב כאן מס' פעמים בעבר, מילים "לא יפות", אלימות או מעליבות, במיוחד בגיל הרך, שואבות את כוחן הכמעט-מאגי מתגובותיהם של המבוגרים. הילד הקטן, שלמד את המילים דרך חיקוי, מגלה שהן מעוררות אצל המבוגרים תגובה מיוחדת ויוצאת דופן, ושמח לבחון את השפעתן שוב ושוב. לכן, הדרך הטובה בעיני היא התעלמות מוחלטת, עד שיעבור מעצמו. זה עובד רק כשההתעלמות היא מלאה ומוחלטת, גם אם זה מאד לא פשוט עבור ההורים. בהצלחה ליאת

היי, בני בן 3, ילד מקסים וחכם, עלה לגן עירייה ומתחילת השנה נתקל בקשיי הסתגלות. בשיחה שעשינו עם הגננת נאמר לנו שרוב היום הוא משחק לבד, ללא חברים, אין לו רצון לשבת ולסיים משחק כמו שצריך, עובר ממשחק למשחק. הוא גמול, אך עדיין בורח לו פיפי בלילה, כל לילה. גם במהלך היום בגן הוא התחיל לפספס. איתנו בבית הוא לא מפספס כלל למעט השינה בלילה כשאנו הולכים לגן הוא מסרב להיכנס ומבקש ללכת הביתה. אך בבית הוא מזכיר את הגן כחוויה נעימה. בבית הוא מתנהג למופת, מבקש לשירותים כשיש לו, משחק נהדר עם אחותו הקטנה (בת שנה וחצי). מתבטא יפה מאוד. אך בגן הגננת מתארת ילד אחר לגמרי. היא מבקשת עכשיו להצמיד לו סיוע גננת עזר פעמיים בשבוע, יש לציין כי כשאנו נמצאים בסביבה לא מוכרת הוא מסתגר לעצמו ולוקח לו זמן להיפתח לילדים שהוא לא מכיר, הוא מאוד ביישן. הוא נולד בניתוח קיסרי עקב האטות בדופק, ויש לו היפוטוניה שבעקבותיה הוא עדיין עושה פיזוטרפיה מגיל 7 חודשים. יכול להיות שבגלל ההיפוטוניה הוא מתקשה לשחק במשחקים בגן,או מתקשה להתרכז?? מה אוכל לעשות למענו על מנת לעזור לו?.

שלום רב, כרגע, אנחנו נמצאים עדיין בתקופה שבה 'לגיטימי' לראות קשיים בפרידה בבוקר, לפחות אצל הקטנים והרגישים. חופשות החגים מעמיסות על הילדים הקטנים קושי, ומפריעות לתחושת הרציפות והיציבות. אפשר לצפות שמעכשיו זה יסתדר. ילד המתמודד עם קשיים התפתחותיים, עלול להפגין מצוקה חריפה יותר בתקופת הקליטה , וילדים היפוטוניים עלולים להתקשות, בנוסף, בפעילות המוטורית בשעת משחק ויצירה. כרגע, הייתי לוקחת בשתי ידיים את הצעתה של הגננת, ונותנת לו 'דחיפה' בגן. בבית השתדלו להימנע מכעס ושיפוטיות, ולהתאזר בסלחנות וסבלנות עד שתחזור השגרה. אם הקשיים יתמידו, ייתכן שיהיה צורך באבחון מסודר, לקראת העלייה לכיתה א'. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי אחיינית בת 7.5 עם תאבון מוגבר לדברי מתיקה ועם עודף משקל ניכר. לעיתים קרובות היא מוותרת על הארוחה, אך נתפסת לאחר מכן זוללת בהיחבא עוגות וממתקים. לטענת אחותי, אימה של הילדה, אם יגבילו את הילדה באכילת דברי מתיקה, להיטותה תגדל עוד יותר. בהנחה שנשללת בעיה רפואית הגורמת לכמיהה מוגברת למתוק, אני תוהה אם בענייני אכילה נדרשת הצבת גבולות נחרצת ועקבית כמו בשאר תחומי החיים. האם על ההורים להימנע לחלוטין מהכנסת דברי מתיקה הביתה, רק כדי לא להעמיד את הילד בניסיון שמעבר לכוחותיו? (ואני לא נכנסת כרגע להיבט הבריאותי). איך אפשר להקנות הרגלי אכילה בריאים לילד שנולד עם SWEET TOOTH בלי לגרום לו תחושת חוסר מתמשכת, ובלי להפוך אותו למבוגר שמן ומתוסכל ?

שלום לאה, בעיני, החינוך לאכילה בריאה ו'נכונה' מתחיל - ממש כמו חינוך בכלל - מרגע לידתו של הילד. "אכילה רגשית", שאינה תוצאה של רעב טבעי, יכולה להיות נקודת הסיום של כל מיני נתיבים, חלקם כאלה הרצופים רצון טוב ואכפתיות (למשל כאשר *כל* בכי של התינוק מקבל מענה דרך הבקבוק או השד). אין ספק שאיזון הוא שם המשחק, וזה נוגע להרגלי החיים בכללותם, ולא רק לכמות הממתקים שנכנסים הביתה. ממה שאת מתארת לא לגמרי הבנתי האם מגבילים אותה או לא. אם אין הגבלה, מדוע היא אוכלת בהיחבא? ואם יש כוונה להגביל, מדוע יש בבית כמות גדולה של עוגות וממתקים? בקיצור - כמו בכל נושא אחר, רצוי לפעול מתוך שיקול דעת, מחשבה ורציונל חינוכי ובריאותי שיעזור לנו לעמוד מאחורי ההחלטות שלנו, ולא להיאבק בסגנון חופשי, שרק יבלבל את הילדה. בברכה ליאת

בני יהיה בן 5 עוד חודש. כבר תקופה ארוכה שהוא מפחד מחושך, (שזה נראה לנו הגיוני), אבל לאחרונה זה התרחב לכך שהוא מפחד להיות לבדו בכל אחד מחדרי הבית. בכל חדר שהוא נמצא הוא חייב שמישהו ישמור עליו. הוא אומר שהוא פוחד ממפלצות, ופעם אמר לי שהוא רואה דמות של יובל המבולבל שיוצאות ממנה מפלצות. בלילה הוא ישן לבד בחדרו (בד"כ מבקש שנישן איתו, אבל אנחנו לא נשארים הרבה זמן), והוא מכסה את עצמו לחלוטין בשמיכה כי ככה הוא "מתחבא מהמפלצות". 1. האם הפחד הזה נורמלי? האם זה נראה כמו חרדות שבגינן נוטלים טיפול תרופתי בגיל מאוחר יותר? 2. האם התיאור שהוא ראה דמות של יובל המבולבל שממנה יוצאות מפלצות היא משהו מעורר דאגה?

שלום יעל, הפחדים שאת מתארת הם פחדים נורמטיביים, והם נפוצים מאד בשנות הילדות בשל הקושי (הנורמלי!) להבחין היטב בין מציאות לדמיון. חרדות המחייבות התערבות תרופתית הן כאלה המשבשות באופן חמור את התפקוד היומיומי, ובדר"כ לא מדובר בחרדות הילדות החולפות מעצמן. כרגע, לפחות ממה שאת מתארת, איני רואה סיבה לדאגה. הישארו קרובים ונוסכי ביטחון, ואפשרו לו להיצמד אליכם במידת הצורך. היזהרו לא להיגרר לאבסורד, ולא לשנות את כללי ההתנהגות בבית בגלל הפחדים. כלומר, אם הוא פוחד, הרשו לו להישאר קרוב, אך אל תיצמדו אליו מיוזמתכם. התנהגו ככל האפשר רגיל, וקוו לטוב. לתחושתי, זה יעבור גם ללא טיפול. אם מסיבה כלשהי המצב מחריף או מתמיד מעבר למספר שבועות, התייעצו עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

מדובר בילד שעבר התעללות פיזית מאביו ( מכות ואיומים ברצח אם יספר)וסובל מחרדות, לאחרונה התגלה שהילד פגע מינית באחותו הקטנה, כיצד יש לטפל במקרה כזה כשהאם מפחדת לספר לרשויות מחשש שיכלאו את הילד ומעומס נפשי רב( האם בהריון, לאחר מספר הפלות טבעיות). וכן איך הסביבה אמורה להגיב כשהילד נהנה לדבר בקול על סכינים שהוא אוהב, ואפילו מחביא לעצמו סכין כדי להפטר מכמה אנשים כדבריו החצי מחויכים... הייתי חייבת להתייחס לכך עקב התנהגותו עם אחותו כשראיתי שהוא שבוי בדמיונותיו וחששתי שגם פה חלילה ....אז אמרתי לו שמי שלוקח את החוק לידיים, מסתבך עם החוק, כלא וכו. עשיתי טוב?!!! אנא התיחסי נא לכל השאלות. תודה רבה

שלום יהודית, כמו שאת למדת מגוף ראשון, ילדים או מתבדרים צעירים שחוו התעללות פיזית או מינית, עלולים להפוך בעצמם לתוקפים, ולהרחיב את מעגלי הפגיעה במשפחה. אני מבינה את החשש שלך ממיצוי הדין עם הנער או חלילה מהסתבכות עם החוק, ואני חושבת שהוא מוצדק ביותר. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כרגע, זה לדאוג לכך שבנך ובתך יגיעו במהירות האפשרית לטיפולם של אנשי מקצוע מנוסים. שניהם קורבנות הזקוקים לעזרה וטיפול ברמה המיידית, וכל דחייה מסכנת את שניהם. אני רוצה לציין שקיימת חובת דיווח עפ"י חוק, בכל מצב של פגיעה בחסר ישע, ושני הילדים הללו נפגעו (ואולי עוד נפגעים) באופן חמור. פני לעזרה, דווקא בשל מצבך השברירי, והניחי לאנשי המקצוע לעזור לך ולחלץ אותך מחוסר האונים בו את נתונה. ליאת

שלום רב, ביתי בת 5.5 (ילדת סנדוויץ') מאוד מאוד רגישה. בחודש האחרון כל לילה בוכה שיש לה מחשבות רעות, פוחדת שהיא תמות וחלא תוכל יותר לשחק ולצייר, היא לא רוצה להיות זקנה ולמות. עניין המוות מאוד מעסיק אותה ומפחיד אותה. כמה שמסבירים לה שגם אנחנו ובוודאי היא רחוקים מאוד מהמוות ואנחנו עוד צעירים זה לא עוזר. אציין שהילדה לא חוותה מוות של קרוב משפחה ו/או אחר. בכלל היא ילדה מאוד דרמטית וקצת מלנכולית. מעבר לכך ילדה יפה, חברותית (רק השנה ). כל לילה בחודש האחרון רטואל קבוע של בכי באותו נושא. דיברנו גם עם הגננת שהתייעצה עם הפסיכולוגית של הגן שטענה שזה גיל שמאוד מתעניינים בנושא זה והמליצה על ציור שמח שהילדה תצייר כל לילה. בהתחלה זה עבד אך לא עוד. מה עושים? האם כבר בגיל כזה ללכת איתה לפסיכולוג? אנא המלצתך לפסיכולוגית פרטית/ דרך מכבי בגבעתיים. סליחה על האורך. מאוד מודאגת....

שלום גלי, אני מסכימה מאד עם פסיכולוגית הגן, ואם תדפדפי כאן בפורום שלנו (היעזרי בכפתור החיפוש למעלה, לפי מילות מפתח) תפגשי לא מעט פניות דומות של הורים לילדים בגילאים שונים. המודעות למוות מתחילה עוד קודם לגיל חמש, אך בגיל זה, עם המודעות העולה לסכנות של חולי והיפגעות, מחריפים גם פחדי המוות, ומציפים מאד. בהיעדר מנגנונים מפותחים של הכחשה והדחקה, מתקשים הילדים בגיל זה לסלק את המחשבות המטרידות, ולכן נראים לעיתים מוצפים או מבועתים מהרעיון. בדר"כ, נוכחות קרובה ומרגיעה של ההורים מצליחה להשתיק לזמן מה את הפחדים, ואפשר להיעזר במקביל גם בספרות ילדים טובה (כולל האגדות הקלאסיות) ובפעילויות סובלימטיביות של יצירה ומשחק. נסו לא להיבהל מאד ממה שקורה לה, להישאר רגועים וענייניים, ולענות באומץ גם על שאלות קשות ("כן, כולנו נמות פעם, אבל יש לנו יכולת טובה לשמור על עצמנו ועל בריאותנו כך שנוכל לחיות המון המון שנים בשמחה ונחת"). אם המצב מחמיר או נמשך מעבר לעוד מספר שבועות, פני להתייעצות נוספת עם פסיכולוג ילדים. (אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים דרך הפורום). בהצלחה ו....עד 120! ליאת

שלום שמי שרון ,יש לי שלושה ילדים 10.5,8,3 האמצעי מזה כחודשיים החל בהתנהגות קשה במיוחד שלא נראתה מעולם ,זעם קשה ,אלימות ,קללות התחצפות קשה ,התעקשות שלא ללכת לביס (עירבתי את הגורמים בביס)אך מה שמלחיץ אותי הינו שלאחרונה התחיל לדבר על מוות ,אני רוצה למות ,שהדליק לי מנורה אדומה איננו מתנהג ברציונליות גם כשמסבירים ומנסים להגיע לשורש העניין ,יש לציין כי לאחיו הבכור יש הפרדת קשב וריכוז מה שכמובן מובן לי שבמשך שנים הייתה התרכזות סביבו והוא דורש את מקומו ,יחד עם זאת למרות שאנו מנסים לתת לו מקום וזמן איכות רק עבורו לא רואים שיפור ,מה עליי לעשות ??

שלום שרון, שינוי קיצוני בהתנהגות, במיוחד אם הוא מלווה בהצהרות אובדניות, מחייב התייחסות רצינית. אין זה אומר בהכרח שקיימת סכנה אובדנית, אך בוודאי קיימת מצוקה. יתכן שמדובר באמת בחיפוש אחר תשומת לבכם, אך זה יכול להיות גם דברים אחרים, כמו מצוקה בשעות הלימודים, בעיה חברתית, בעיית גבולות, ואפילו הפרעת קשב לא מטופלת. מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית ביה"ס, ובמידת הצורך לשקול טיפול רגשי המלווה בהדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לנו ילד בן שנה... שהיה עד עכשיו בבית, והתחיל מעון....מעון 15 ילדים ,וקשה לו לישון שם...וגם הוא יותר עצבני מלפני המעון....האם זה רק הסתגלות של התחלה..או שאנחנו צריך לשים לב אל זה כאל איתות ולחפש לו מסגרת יותר קטנה...ובכלל מסגרת אחרת....הוא ילד מאוד פעיל, ושמח ובמעון הוא בוכה ולא יישן. מה אתה ממליצה לעשות? גדעון

בנתיים היוא יחסית יותר טוב במעון....הבעיה היא שתוך כדי בדקתי גנים פרטיים.....וגיליתי שיש גנים שהם 6 ילדים בקבוצה, משהו שעשה לי מאוד טוב .ואני רוצה להעביר אותו למקום יותר קטן, אבל עכשיו אני מפחדת שעוד שינוי יפגע בו....אני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות....

הי ליאת בתי בת השש אחות לבת שלוש. שתיהן מאוד שונות. הגדולה מופנמת ונפתחת לאט יותר. כשאנו נפגשים עם בני משפחה מסויימים ואני מדגישה מסויימים, מהמשפחה המורחבת, יש כאלו שמקבלים קשה את זה שהיא לא ממהרת לחבק לנשק ולדבר. אמא שלי למדה לחכות וזה משתלם כי כעת הילדה מדברת איתה, מבקשת דברים, לא נמצדת אליי וזה טוב. עם אבי שהוא סבא שלה זה יותר קשה. הוא לוחץ עליה לדבר איתו, לתת חיבוק או נשיקה וכבר יצא שמרוב תסכול הוא אמר שהוא ייתן לה נשיקה בכוח. בעיניי זה לא מוצא חן וזה נטובע גם ממנטליות אחרת שבה הוא רואה את הילד כמי שאמור לרצות את המבוגר ואנו לא רואים זאת כך. היום היינו בביקור וחזרנו עם תחושה עגומה בגלל משהו שקרה כאשר אני לא ראיתי. הייתי במטבח ובנו של אחי ביקש מבתי נשיקה. בתי נתנה לו -בעלי היה לידם. הוא אמר לה שאם תתן לו נשיקה נוספת הוא יקנה לה משהו מהחנות, ומשסרבה, אמר לה שרק תתן לו על הלחי והיא סרבה. בעלי אמר לי בדיעבד שהוא לא אהב את זה ושדיבר איתה ואמר לה שכאשר זה קורה עליה להרגיש חופשיה לומר- אני לא רוצה, ואכן כאשר גם אחי ניגש וביקש נשיקה היא אמרה אני לא רוצה והוא עזב אותה. אני נלחצתי מכך שבעלי אמר לי שהנשיקה הראשונה היתה באזור הפה, לא משהו עם גוון "מיני" אלא משהו של קרבה כנראה אבל אני לא אהבתי את זה. אמרנו לה שוב בדרך שמותר לה לומר שהיא לא רוצה ועליה לומר זאת בקול רם וברור כי עד כה היא התפתלה ממצבים כאלה. אני מבינה אותה כי מצד אחד אנו מעודדים אותה כן לדבר ולהפתח כי בסה"כ אוהבים אותנו ואותה ורוצים בקרבתה אך אם זה ממש לא נעים לה שתאמר. אני משתדלת לא לעשות מזה עניין מאוד גדול אך בדעתי לדבר עם אבי שפעם הבאה איני רוצה לשמוע שיש חיבוקים או נשיקות בכוח. מה דעתך? אגב כששבנו הביתה היא נראתה עליזה ושמחה, שיחקה הרבה והיתה במצב רוח מאוד טוב. חג שמח

שלום גלית, לאור מה שאת מתארת, כניסיונות לכפות על בתך מגע נגד רצונה, עלייך להתגייס ולעזור לה, ולא להשאיר את זה רק בידה. ילדה בת שש (כמו הרבה בנות אחרות, הרבה יותר בוגרות) לא תמיד יכולה להתנגד ולעמוד מול הלחץ המופעל עליה, והתוצאה עלולה להיות הרסנית. לכן, כנסי לשיחה את בני המשפחה הנוגעים בדבר, ואמרי להם מפורשות שאת אוסרת עליהם להפעיל עליה לחץ למגע או נשיקות כנגד רצונה. הסבירי שאין לראות בהתנגדות שלה חוסר אהבה או זלזול, אלא זכות בסיסית וחשובה שיש לכבד. אני מדגישה שוב שזה לא מספיק לעודד אותה ולהגיד ש"אם זה ממש לא נעים לה שתאמר". היא ילדה קטנה הזקוקה להגנה שלכם. בברכה ליאת

שלום ותודה על הפורום הנהדר !!! יש לי שאלה לגבי חפץ מעבר ומוצץ אני ובעלי מתלבטים האם צריך לגמול או להגביל את השימוש בשניהם לילדתינו בת 3 ו3 חודשים. בגן הם רק ישנים צהרים עם מוצץ, בבית כשהיא מגיעה היא ישר רצה לשניהם, בשבתות כל עוד אנחנו בבית היא מסתובבת איתם. אנחנו לא מוציאים אותם מהבית אלא אם נוסעים נסיעה בסופ"ש שכוללת שינה. המוצץ כבר עושה לה איזה עיוות בפה והבובת סמרטוט שלה "דבוקה" לה ליד בבית. היא ילדה מקסימה, בוגרת, מקבלת חיזוקים ואנחנו מרגישים שהמוצץ הפך ליותר הרגל מצורך. השאלה באיזה גיל צריך לגמול או להגביל אפילו יותר (למשל רק במיטה) או לחכות שזה יבוא ממנה ? תודה

שלום רב, אני אישית שייכת לאסכולה שאינה דוחקת בילד להיפרד מחפץ המעבר או מהמוצץ לפני שזה בא ממנו, בוודאי כשמדובר בילד לפני גיל ארבע. כרגע, הייתי מנסה להגביל את המוצץ רק לזמנים של מנוחה או הירדמות, ולא נוגעת בכלל בבובת הסמרטוט. לחפץ המעבר(או לחפצי המעבר במקרה שלכם) יש תפקיד חשוב ביותר בחיי הנפש של הילד, והוא מצליח לוותר עליהם בקלות רק כשתפקידם מסתיים. עוד קצת סבלנות... ליאת

שלום, בשלושה השבועות האחרונים פיתחה ביתי מחשבות אובססיביות ופחדים שיש לה מחלה (למשל סרטן או מחלת לב), היו לה שניים-שלושה אירועים של דפיקות לב מואצות , בשילוב עם רעד. מתלוננת על כאבי בטן, נכנסת ללחץ מתופעות פיזיולוגיות נורמאליות ומפרשת אותן שהן סימן למחלה וכו, נהיתה מודעת לנשימות שלה ומתלוננת על קושי בנשימות. נהיתה חרדתית בכל הקשור לבריאותה והכל מלווה במחשבות בלתי פוסקות על כך. עקב כך היא גם נהייתה מדוכאת קצת, ירידה בתיאבון. מה אני אמורה לעשות? האם ייתכן שזו תקופה שפשוט תעבור? האם כדאי לפנות לאיש מקצוע? אם כן האם לפסיכולוג ילדים או פסיכיאטר ילדים?

שלום אפרת, אני יודעת שקיבלת מענה בערוץ אחר, ומרשה לעצמי לפסוח על המענה גם דרך כאן. לילה טוב ליאת

הנכד שלי בן 9 וחצי. היה שמן ומלא...לאחרונה ירד עשרה קילו הוא הפך להיות צמחוני...כמו אמא שלו..הוא הפסיק לאכול...כל הזמן טוען שאינו רעב...במהלך היום אוכל מעט מאוד אולי דבר קטן אחד. אנחנו מאוד מודאגים...הוא מרבה להסתכל על הרכיבים

שלום דגנית, לא ציינת מה בדיוק מדאיג אותך. האם את חוששת שבריאותו תיפגע? האם את חוששת מהתנהגות כפייתית סביב ספירת הקלוריות? אם אמו של הילד שותפה לדאגה, תוכלו להתייעץ עם רופא הילדים, עם דיאטנית של ילדים, או עם פסיכולוג ילדים. ברצוני לציין כי קיימות כיום מרפאות לטיפול בהפרעות אכילה של הילדות (בביה"ח איכילוב, בביה"ח שניידר, ובוודאי גם במרכזים נוספים). שווה לדעת. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות, אחי הקטן בן ה-12 מתנהג כמו ילד בן 4. הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז אך אני ומשפחתי לא יודעים איך להתמודד איתו יותר. מאז שהיה בגן חובה מאובחנת אצלו הבעיה, אך זה הלך והחמיר בשנה וחצי האחרונות. הוא מקלל, מרביץ, וחוטף התקפי זעם מוגזמים (מאוד!). הבעיה היא שבבית הספר הוא בסדר גמור, ותלמיד מעולה, ובבית הוא מרשה לעצמו להתפרק ולהשתולל. אשמח אם תעני לי כי אין לי ולהוריי מושג איך לגרום לו להירגע. תודה מראש, מאיה.

שלום מאיה, בדר"כ, כאשר קיים פער משמעותי בין ההתנהגות בביה"ס להתנהגות בבית, עולה הסבירות לקיומה של בעיית גבולות. חשוב לציין שהפרעת קשב וריכוז אינה מסתכמת בקשיים לימודיים, והיא משפיעה על ההתנהלות הרגשית והחברתית, וניכרת כמעט בכל זירת תפקוד. גם ההורים המסורים והסבלניים ביותר, עלולים להתקשות בהתמודדות עם ילד הסובל מההפרעה, ולבקש עזרה מבחוץ. להערכתי, יש טעם בפנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, ולקבל במקביל גם הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום רב אני סבתא לילדה בת 11 שסובלת מעודף משקל ולא מהשמנת יתר(כך הגדירה זאת הדיאטנית ),נכדתי לא מקפידה על ההוראות שקיבלה,אמה משתדלת לא לקנות חטיפים הביתה ולא ממתקים,אלא רק במינון מועט ,אך זה לא עוזר,לילדה יש תיאבון וקשה מאוד לעקוב אחריה. מה עושים?(גובהה 1.52 ומשקלה 50) תודה מראש

שלום ברכה, ברמה הפרקטית, איני רואה דרך מלבד הסתייעות בדיאטנית המיומנת בעבודה עם ילדים. לפעמים, במקרים של היענות נמוכה, שווה לשקול עבודה בקבוצה, שיכולה לעודד ולדרבן בהשוואה למאבק בודד במשקל העודף. כיום, אנחנו כבר מודעים גם לחלקים הרגשיים המשפיעים על הרגלי האכילה שלנו, ולכן, במקרים של זלילה בלתי מרוסנת יש להיוועץ גם עם אנשי טיפול (פסיכולוג ילדים, מטפלים בהבעה, וכד'), שיוכלו לבחון את דפוסי התקשורת בבית, את הרקע ההתפתחותי והרגשי, ואת האספקטים הלא מודעים של הפרעת האכילה, אם קיימת. בברכה ליאת

שלום, בתי כמעט בת 11. ילדה חמודה ונבונה. בכיתה וגם בבית היא שמחה חיונית ופעילה מאוד. הבעיה מתחילה כשהיא מגיעה למקומות "זרים" או חדשים. אז היא מכונסת יותר, שקטה ולא מעורבת. זה כולל גם ביקור אצל סבתא או דודה למשל. היא פשוט יושבת בצד, בדרך כלל לא "מתערבבץ" עם ילדים אחרים, עונה בקול נמוך לשאלות, ולי היא נראית אפילו קצת במצוקה. בוודאי באי נוחות! מה עושים? האם לטפל אצל מומחה? אני לא רוצה להפוך משהו לבעייתי מידי... מה דעתכם? אגב, שוחחתי איתה בעדינות. אבל לכל סיטואציה בודדת היה לה תירוץ אחר להתנהגותה. למשל - "היו מידי הרבה אנשים, אני לא אוהבת..." "היו מידי הרבה ילדים קטנים..." או אפילו - "רק אנחנו באים אליהם והם כמעט ולא..."

שלום נטע, ביישנות היא תכונת אישיות יציבה למדי, ולמרות הטרדה המסוימת שהיא יוצרת בנסיבות ספציפיות, היא אינה מפריעה למהלך החיים הכללי, ומאפשרת גם תפקוד חברתי תקין במעגל הקרוב. לכן, אם בקבוצת בני גילה, בסביבה המוכרת, ובקרב המשפחה הקרובה, בתך מתפקדת היטב - אין צורך לפנות לטיפול, אלא רק להסתפק בעידוד וסלחנות. אם, לעומת זאת, אתם מתרשמים שקיימת מצוקה ברמת היומיום, בדידות חברתית או הימנעות עקבית ממצבים חברתיים, יש טעם לבחון האם קיימת פוביה חברתית או בעיית חרדה אחרת, ולטפל בה בהקדם. בהצלחה ליאת

שלום לכולם . יש לנו ילד בן שלוש וחצי שרוב הזמן הוא מקסים אבל כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה או מתעצבן הוא ישר מתחיל לקלל ולירוק אנחנו כבר חסרי אונים מה לעשות?

שלום אלון, הילד שלך לא למד להתמודד בהצלחה עם תסכול ואכזבה. כדי שזה יקרה עלינו, ההורים, לאמן את הילדים במיומנות הזו, ולחשוף אותם בהדרגה למצבי תסכול: דהיינו, מצבים בהם אנו מצפים מהם להתאפק מלעשות משהו שהם רוצים, או לעשות משהו שהם אינם רוצים. לפעמים, כדי לחסוך מעצמנו את סצינות הזעם, אנו נוטים לוותר, ואז הילד מחמיץ את ההזדמנות לאמן את "שריר" ההתאפקות. כדי ללמוד להציב את הגבולות ביעילות, עלינו לבחון באומץ את המקומות בהם קשה לנו להישאר סמכותיים מול הילד. בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לחסוך חלק נכבד מתחושות הייאוש וחוסר האונים, ולסייע להורים להפעיל ביעילות את סמכותם. ממליצה לכם בחום להגיע להדרכה כזו, אצל פסיכולוג ילדים קליני, וללמוד כיצד לעצור את ההתנהגות שתיארת. באופן כללי מאד אוכל לומר שהדרך לשם כרוכה ביכולת שלכם להישאר רגועים מול התקף הזעם, לא להיכנע לו, ולא לאפשר לו לפגוע באדם אחר או ברכוש. עמידה איתנה ועקבית בדר"כ מניבה תוצאות חיוביות. בהצלחה ליאת

אם מישהו מכיר, אני מחפשת פסיכולוגית ילדים מומלצת באיזור רמת גן גבעתיים. ילד בן 5 וחצי. תודה, שרון

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן השנתיים נוהג כבר כמה חודשים להרביץ לי ולאחותו בת ה-6, בכל פעם שמשהו אינו מוצא חן בעיניו, במגוון תחומים. אם אני שולחת אותו לשבת על כסא לפסק זמן הוא ניגש ויושב בשמחה ומחכה שאומר לו לקום ללא תוצאות, נסיתי לאחרונה להשתמש בשיטת- הולדינג, הוא בוכה מעט אבל זה לא משפיע על התנהגותו האלימה. במשך כל הזמן אני משבחת אותו על התנהגות חיובית, הוא ילד מתוק ומקסים ואוהב מאוד לחבק ויחד עם זאת תוקפני. מה עוד לעשות?

שלום רב, בנך הפעוט מכה אותך בתגובה לתסכול, ולאור מה שאת מתארת, הוא עושה זאת פשוט כי זה אפשרי מבחינתו. הסנקציה המשונה שאת נוקטת (ישיבה לפסק זמן) משעשעת אותו, ואינה מרתיעה אותו מלהמשיך לפעול בתוקפנות כלפייך או כלפי אחותו. כדי שהאלימות תיפסק (קשה לדבר בגיל זה במונחים של אלימות, ואולי עדיף לדבר על התנהגות לא מווסתת ותוקפנית, די בהתאם לגיל), עלייך לדאוג לעצור אותו בתקיפות ובעקביות בכל פעם שהוא מנסה להרים יד, ולהרחיק את עצמך ממנו לזמן מה. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, וללמוד כיצד לפעול באסרטיביות, ולא לבלבל בין אהבה וחום לבין פינוק וחוסר גבולות. לאור מה שסיפרת, התנהגותו הבוטה החלה כבר בהיותו תינוק, ואני מניחה שהסלחנות שלך כלפי התנהגותו זו בגיל הכ"כ צעיר, גרמה לו להמשיך בכך עד עכשיו. שני את הכללים, ועשי זאת בהתמדה ונחישות. בהצלחה ליאת

שלום יש לי בן שהוא בן ארבע וחצי שנמצא בגן חובה ילד עצמאי פיקיח טוב מבלינה לימודית ,כל ילדי הגן עולים לכיתה א רק הוא ועוד שני ילדים שהם מתחת לגיל יהיו עוד שנה בגן . בני ילדי היפראקטיבי שהמורה אומרת שהוא לא מתרכז בפעילויות שצריכות ריכוז והוא כל הזמן נע המליצה עליו שהוא יקבל שעות שילוב מגננת חינוך מיוחדי הזמנתי לוועדה כדי יחליטו אם הוא יקבל שעות עזרה בוועדה המליצו שהוא ירד לגן טרום חובה בכדי שהוא לא ירגיש שהוא לא יכול כמו ילדי הגן וזה יתסכל אותו יותר בגן יש עוד שני ילדים שהם כן עולים לכיתה א עם בעיות קשב וריכוז .אני מתלבטת אם להאשאיר אן לא הוא כבר בגן מתחילת השנה .תודה

שלום לובה, אני מניחה שההחלטה להעבירו לגן אחר התקבלה לאחר שיקול דעת של אנשי המקצוע (גננת, פסיכולוגית, ויתר חברי הוועדה), המכירים את הרקע שלכם ואת היכולות של בנך. מניסיוני, שיתוף פעולה בין ההורים והצוות החינוכי יכול לקדם מאד את הילד, בהשוואה למאבקים והתנגדויות. לכן, מציעה לך לשקול בחיוב את כיוון המחשבה הזה, ולפעול בעצת המומחים ובעלי הניסיון. בהצלחה ליאת

בני בן שנה ועשרה חודשים ומזה חודשיים הוא נושך את עצמו על בסיס קבוע במהלך היום. כאשר הוא כועס הוא נושך את עצמו ומכה ביד השניה ושהוא רוצה להפגין אהבה כלפי מישהו הוא שוב נושך את עצמו וביד השניה תופס את אותו אדם. כמובן שהוא מכאיב לעצמו ולאחרים. רציתי לדעת ממה זה נובע וכיצד ניתן להתגבר על הבעיה?

שלום חן, פעוטות בגילו של בנך עדיין מתקשים לווסת את רגשותיהם ולתת להם ביטוי מילולי, מעודן או מאופק. מסיבה זו, אנחנו רואים בגיל הזה תוקפנות מאד בוטה, כמו מכות, דחיפות, נשיכות או משיכות שיער. באופן דומה, גם גילויי אהבה עזים, יקבלו אופי עוצמתי למדי. חיבוק יכול להיחוות כחניקה, ונשיקה תהפוך לנשיכה. יתכן שבנך כבר הפנים את האיסור לפגוע באחרים, ולכן פורק את את רגשותיו תוך שהוא מפנה את התוקפנות כלפי עצמו. תוכלי לנסות להציע לו אסטרטגיה חלופית שאינה פוגענית ומכאיבה, כמו למשל למעוך כדור עצבים או בובת פרווה רכה, או כל חפץ אחר שיוכל לשאת את עוצמת הרגשות שלו. במקביל, חשוב לעודד אותו לדבר, לקרוא לרגשות בשמם, וללמוד את תוצאות התנהגותו לטווח הקצר והארוך. הבשורה הטובה היא שהתנהגויות אלה חולפות עם הגיל, כשיכולות הוויסות משתכללות ומתרחבות. חג שמח ליאת

לאחרונה בתי בת ה- 6 החלה להשתמש בשקרים כדי להמנע מתגובה כועסת על מעשיה (לרוב אני אומרת שאני כועסת, מסבירה לה שוב למה המעשה שלה לא נכון/ מתאים אצלנו בבית וזהו) לדוגמה בכל פעם שהיא מרביצה לאחיה בן ה- 2 או אתמול כשמזגה לעצמה קולה מהמקרר, למרות שיום קודם נאמר לה שהיא אינה רשאית למזוג לעצמה, לשאלה האם שתתה קולה אמרה שלא, ששתתה חלב , אחרי שטיפת המטבח התברר שאכן שתתה קולה ורק אחרי שהקולה נשפכה על הרצפה, המשיכה ושתתה חלב...ויש עוד ועוד אני מפחדת שאם לא אצליח לעלות על השקרים הקטנים היא תרגיש שהם נותנים לה כוח ותמשיך להשתמש בהם.

שלום רב, כנראה שכולנו משקרים מפעם לפעם (יש מי שהעריכו את מספר השקרים *היומיים* של מבוגר ממוצע בכמה עשרות), בדרך כלל כדי לא להסתבך בצרות. בתך אינה יוצאת דופן, מבחינה זו, רק שמפאת גילה השקרים שלה אינם מתוחכמים במיוחד, והעלמת הראיות אינה מקצועית. באופן כללי, באווירה שאינה שיפוטית מאד ואינה מענישת-יתר, הסיכוי לשקרים יורד. אם היא תוכל להגיד "מזגתי לי היום קולה כי לא הצלחתי להתאפק...וקצת נשפך לי", והיא תדע שלא תתפוצצי עליה בכעס או בתוכחה, היא תרגיש פחות צורך לחלץ את עצמה באמצעות השקר. נסי לוותר על המארבים, ובמקום זאת להשקיע באווירה של סלחנות ותקשורת פתוחה. השקר נותן כוח רק כל עוד אמירת האמת מסבכת אותה בצרות. יש עבודה... חג שמח ליאת

תודה ליאת על התגובה, בעיקרון אין אצלנו בבית התפוצצויות, אני אף פעם לא מרימה את הקול על ילדיי, בעיניי אלימות מילולית גרועה באותה מידה כמו אלימות פיזית, אבל הבנתי את הכוונה בתשובתך, נעבוד על זה . תודה ומועדים לשמחה.

ליאת שלום. בני בן ה 9 מתקשה לישון תקופה די ארוכה. אציין שהוא נוטל רק בימי ביס ריטלין לטיפול באימפולסיביות אנו הורים גרושים והוא בנ יחיד. לפני כחודשיים נישאתי בשנית והוא ביחסים ממש טובים עם בנזוגי. גם שמציעה לו לישון במיטתי הוא מתעורר באמצע הלילה ומבקש שאדליק טלויזיה אשב איתו בסלון וממש לא שולט בחרדה. אנו נמצאים בטיפול לעיצוב התנהגות והצבת גבולות וגם בניסיון להציב גבול בזמן כיבוי טלויזיה לפני שינה לא עובד. אני ממש אובדת עצות. אציין שגם אצל אבא שלו מתקשה להירדם ומתעורר בלילות. אודה לעצתך.  

שלום קרן, יש לי קושי לייעץ במקרים בהם הילד או ההורים כבר נמצאים בטיפול, זאת מתוך החשש לומר משהו שלא יהיה בהתאמה לכיוון המחשבה של המטפל שלכם ורק ייצור בלבול. אוכל לומר באופן כללי מאד, שעיצוב התנהגות הוא לא תהליך קסם, והוא אורך זמן. התנאי המרכזי והחשוב ביותר להצלחה - זו העקביות וההתמדה. יכול להיות שמה שאינו עובד לכם, מושפע מכך שאת מרחמת או מופעלת בעצמך ע"י החרדה שלו, מתקשה להישאר נחושה ואסרטיבית, ומוותרת (גם אם זה רק מדי פעם). ממליצה לך מאד להביא את הקשיים אל הטיפול שלכם, ולבקש מעורבות גדולה יותר של המטפל (אולי הנחייה קצרה טלפונית מדי יום, לתיקון או כיוונון טוב יותר של מה שאת כן עושה). בהצלחה ליאת

ביתי בת 9 פוחדת מאד מכלבים הדבר פוגע בתפקודה - נמנעת להתארח אצל חברות עם כלבים יש בכוונתי לפנות למאלפת כלבים העוסקת בתחום פחד של ילדים מכלבים ללא הכשרה פסיכולוגית אבקש לדעת איזה פתרונות את מציעה טיפול פסיכולוגי? אימוץ כלב? תודה!

שלום מיכל, הפיתרון של פנייה למאלפת הוא מצויין בעיני. מאלפי כלבים (טובים!) דווקא בקיאים מאד בפסיכולוגיה של ההתנהגות, גם אם לא עברו הכשרה פורמלית. כמובן שבעיני אימוץ גור כלבים זה תמיד דבר נהדר, אך יש לעשות זאת *רק* אם זה מתאים לכם באמת לאורך זמן, ולא כגחמה או פיתרון לטווח קצר. כלב זו מחוייבות ואחריות לשנים רבות, וכדאי להביא זאת בחשבון לפני שמאמצים אותו. בברכת הב שמח ליאת

ליאת שלום, בתי בת 4 וארבעה חודשים. ילדה נבונה מאד, סקרנית ורגישה. נכנסה השנה לגן דו גילאי, כאשר היא מהצעירים שבילדים. על פניו, נראה שהשתלבה היטב, הולכת ברצון, חוזרת במצב רוח טוב וגם מדיווחי הצוות עולה תמונה של השתלבות מוצלחת. יחד עם זאת, לאחרונה החלה לשאול שאלות בנושא המוות, ניכר שהנושא מטריד אותה - מפחדת שאביה או אני נמות, מדברת על כך שלא רוצה למות בעצמה וכד,. אנחנו נותנים מקום לפחדים ולעצב, אומרים שזה יקרה בעוד הרבה מאד שנים ומנסים להרגיע אך נראה שהיא די מוטרדת. בנוסף (ואולי ללא כל קשר)נראה שמשקיעה מאמץ רב בלהיות "ילדה טובה" (דבר שלא אפיין אותה קודם לכן)וגם חשוב לה להצליח ללמוד לכתוב ולקרוא מילים מסויימות (אנחנו ממש לא לוחצים בכיוון אבל נראה שמשהו באווירת הגן לוקח אותה לשם). ביומיים האחרונים שמנו לב למעין "טיק"(?) איזושהיא תנועה שהיא עושה עם הפה תוך כדי דיבור. אנחנו מתעלמים אבל חוששים שאולי היא מתמודדת עם מתח רב מדי. אשמח לשמוע את דעתך ומה ניתן לעשות על מנת להקל עליה... תודה מראש, טל

שלום טל, כמו שכתבת נכון, בתך מגלה את עובדות החיים, והמוות - לצערנו - הוא חלק מהן. לפעמים, ואני אומרת זאת בזהירות, גננות מלאות מוטיבציה נכנסות סביב ראש השנה ויום כיפור לנושאים של שכר ועונש מיד אלוהים. יש ילדים שנכנסים לסוג של חרדה בתקופה זו, ומשתדלים מאד להיות טובים כדי לא להרגיז את אלוהים. אם זה נראה מתאים לילדה שלכם, זאת הזדמנות מצויינת להזכיר לה שאלוהים אוהב מאד את כל הילדים, גם (ובמיוחד) את השובבים שבהם. הניחו לה בנושא הכתיבה, ונסו לא להתייחס לניסיונותיה להרשים אתכם בידענות האוריינית שלה. זה באמת מוקדם מאד ולא רלוונטי בגיל זה. ברוב המקרים פחדי המוות והמתחים שציינתם חולפים מעצמם הודות לנוכחות הורית מרגיעה. אם תרגישו שהמצב נמשך זמן רב או מחמיר, פנו להתייעצות והדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת, הנני אם יחידנית לבן 7. לפני מספר שבועות פניתי אלייך לקבלת ייעוץ לגבי בני בן השבע שמערים קשיים בבוקר ללכת לבית הספר, מסרב להיכנס לכיתה ואף מסרב ללכת לצהרון. בבית, כאשר יש לו התקף זעם הוא מרביץ לי וממש עובר גבולות אדומים. מתחילת שנת הלימודים אני עוברת סיוט אחד גדול. בבית הספר, אני משאירה אותו בוכה והולכת, לרוב מנהלת בית הספר מטפלת בענין, אחרי כשעה מכניסה אותו לכיתה. לטענתה, אחרי שאני הולכת זה עובר לו. בענין הצהרון, מצאתי לו מסגרת אחרת, קטנה יותר, אימא שאוספת את בנה מבית הספר תאסוף גם אותו (לטענתו בצהרון אין לו חברים). במקביל, פניתי לפסיכולוג ילדים, כבר בפגישה הראשונה נתבקשתי להביא אותו. לשמחתי בני שיתף עימו פעולה. הפסיכולוג אמר לי שבני ילד חכם, נבון ולא מדובר על הפרעה נפשית. לפגישות הבאות נתבקשתי להגיע לבד כדי לקבל כלים כיצד להתמודד עימו באלימות כלפי ובענין הסירוב ללכת למסגרות. הדברים שנתבקשתי לעשות מאוד קשים לא קלים, אבל אני מאמינה שאני בדרך הנכונה. מה שמטריד אותי זהו ענין אחר: כל יום בני שואל אותי שאלות שמטרידות אותו שבעיני הם מאוד מוזרות ומדאיגות אותי כגון: "אני אמות אי פעם", "כשאהיה גדול אני אהיה חייב להתחתן?", "כשאהיה גדול אני חייב לעבוד", "אני חייב להתגייס לצבא"\ "האם יש ילדים יפים יותר ממני", "למה קשה לי לבחור בין שתי בנות יפות מכיתתי שתהיינה חברות שלי". זוהי רק דוגמה קטנה מבין קובץ השאלות שאני נשאלת כל יום. מיותר לציין כמה שזה מתיש ובמקביל כמה שאני מודאגת. האם זו תופעה שנקראת: "מחשבות טורדניות אובססיביות". האם יש קשר בין כל מה שהוא עובר לאחרונה. האם כל זה קשור למניפולציות שהוא עושה לאחרונה. אודה לך אם תוכלי להביע את דעתך המקצועית. בברכת חג שמח דניאלה

שלום דניאלה, הדברים שמטרידים את בנך הם נורמליים לחלוטין, והם מעסיקים כמעט כל ילד בשלב זה או אחר בחייו, בין אם הוא מבטא אותם ובין אם לא. הדאגה מפני העתיד, ומפני פרידה מההורה (בעקבות נישואין או מוות), יכולה להיות מעט יותר נוכחת ועוצמתית אצל ילדים להורים יחידנים, ויש בכך כדי להעיד על בוחן מציאות תקין, והבנה טובה של המציאות. שתפי את הפסיכולוג שלכם בכך, והקשיבי גם לדעתו, ובעיקר להנחיותיו אשר לדרך התגובה המומלצת לסוג כזה של שאלות. בהצלחה וחג שמח ליאת

היי אני בן 15.... ואני נגעל נפשית ופיזית מניגוב התחת שלי זה פשוט דוחה אותי כל כך שיש מצבים שאני שעתיים בשירותים ואני לא מגזים כי אני מנגב ממש לאט די אני לא יכול לסבול להריח או לראות צואה זה מגיעל אותי כל החיים שלי ככה מה לעשות ?

שלום רב, פנה לפסיכולוג קליני המתמחה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, ובקש עזרה. אין סיבה לסבול חיים שלמים ממשהו שיכול להיפתר בשיחות עם או בלי טיפול תרופתי נוגד חרדה. בהצלחה וחג שמח ליאת