פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בתי בת 3.5 בגן עירייה. היום יידעה אותי הגננת כי כאשר סבבה בחצר הגן ראתה את בתי שוכבת עם חולצה מורמת וילדים נוגעים לה בפופיק. היא בקשה ממנה להחזיר את החולצה למקומה.... לאחר מכן שוב סבבה בחצר וראתה את בתי שוכבת על בטנה, מכנסיה ותחתוניה מופשלים במקצת ושלושה ילדים רוכנים מעליה עם מקל. שוחחתי עם בתי והבנתי כי הם נוהגים לשחק ברופא וחולה ובודקים את הגוף עם מקל גם באזור הטוסיק והפיפי. שוחחנו על כך שעליה לשמור על איברייה הפרטים ולא להרשות שיגעו בהם ולא להרשות לאף ילד/ה להוריד את בגדיה. שוחחנו על כך שבמשחק רופא וחולה אפשר לבדוק את הבטן והגב בלבד עם היד ועל הבגדים. שאלותי: על אילו עוד דברים עלי לשוחח עימה בנושא זה? אילו ספרי ילדים מומלצים יש בנושא? והאם יש לך עוד טיפים מעשיים שיוכלו לסייע לי? תודה מראש אפי

שלום אפי, משחקים מהסוג שאת מתארת משקפים סקרנות טבעית ונורמטיבית, הגם שכיום הם נתפסים (במידה רבה של צדק) כבלתי ראויים ובלתי לגיטימיים. לטעמי, אינך צריכה לעשות דבר מעבר למה שכבר עשית, מלבד לבקש מהגננת להדק את השגחתה בגן (זוהי חובתה!), ולהשגיח יותר גם בבית. בברכה ליאת

ילדי הוא די בוגר ביחס לגילו כל יום הוא הולך בלי תיתול, אבל כש יש לו קקי הוא מסרב לשבת בשירותים. ניסיתי הכל, פעם אמרתי שנגמר התיתולים ולא שמתי לו יומיים אבל הוא סירב ללכת לשירותים והתאפק.. לא ינולתי לראות אותו סובל ונכנעתי. מה עושים?

שלום רב, לא תמיד התאפקות כרוכה בסבל גדול כ"כ, ולפעמים אין ברירה. כאשר את מציעה לילד טיטול לצורך עשיית קקי, את יוצרת בלבול, ומסכנת אתכם בבעיות עקשניות יותר. סלקי את הטיטול, ועזרי לו בסבלנות, תשומת לב ואפילו פרסים ומתנות להתגבר על הפחד. תוכלי לומר לו שאת סלחנית וסבלנית גם לתאונות פה ושם, ובלבד שיעשה את הקקי לא בטיטול. מציעה לך להיעזר בשפע המאמרים ברשת, המציעים הנחייה והכוונה כיצד לגמול ילד בתהליך נכון. http://www.google.co.il/webhp?source=search_app#hl=iw&tbo=d&site=webhp&source=hp&q=%D7%92%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94+%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D&oq=%D7%92%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94+%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D&gs_l=hp.3..0l10.1432.4963.0.8888.14.8.0.6.6.0.200.885.3j4j1.8.0...0.0...1c.1.jAwtsVc13_8&bav=on.2,or.r_gc.r_pw.&fp=58273c92202f4184&bpcl=38897761&biw=1241&bih=584 בהצלחה ליאת

אני גרה בנהריה מחפשת ביאוש פסיכולוג ממוחה לשליטה בכעסים לבני בן ה-13 תודה

שלום נורית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בנוסף, תוכלי להיכנס ללוח המודעות באתר 'פסיכולוגיה עברית', בחלק שמוקדש לסדנאות או טיפולים קבוצתיים, ולבדוק אם יש משהו שמתאים לכם. בהצלחה ליאת

אבא שלו גם אבא של הילדים שלי. חינוך של אמו לא תואמת לשלי,,,, לא מזמן גילינו שהילד גנב מהשכנה שלו נכה כסף ו2 פאקטים סיגרות,,,, לאחר שהפיליפינית שמה לב היא אימה על אמו במשטרה,,,, הילד הודה באשמה ... שאלה שלי איזה עונש מתאים במקרה הזה? ולמה הוא עשה את זה?

שלום רב, גניבות של ילד בן 12 אינן משקפות בדר"כ בעיה בחינוך או כשל מוסרי, אלא דווקא בעייה רגשית הדורשת התייחסות. זו קריאה לעזרה ואיתות על מצוקה. מסיבה זו, עונש פחות רלוונטי כאן. בעיני, חשוב להפנות את הילד לטיפול רגשי, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי אוטוטו בת שנתיים ילדה בריאה ושמחה, נרדמת לשנת הצהריים בגן ללא כל בעיה, הרדמות עצמאית (מעולם לא לקחה מוצץ, ואין לה חפץ מעבר). בבית - נרדמת רק עם בקבוק גם בהתעוררויות הליליות (היתה עם ציצי עד לפני חודשיים). לאחרונה מבקשת לעשות פיפי בסיר או בשירותים. אבל נראה שזה הפך להיות משחק - גם בהשכבה וגם באמצע הלילה היא יכולה לבקש ארבע-חמש ושש פעמים "יש לי פיפי". יש לציין שרוב הפעמים אכן יוצא לה פיפי. אני נותנת לה כיוון שאני רוצה "לתמוך" בה בתהליך הגמילה אך מצד שני אני חוששת שזה הפך להיות כלי לעניינים בלילה כיוון שבאותה מידה היא מבקשת מים או "בקבוק חדש וחם"... מה דעתך? עצתך? תודה רבה רבה מראש!

שלום ליליאן, בהחלט יכול להיות שההשתנה המרובה היא תוצאה של השתייה התכופה בלילה, ולכן אפשר לנסות להגביל את כמויות המים, או להציע תחליפים כמו מים בכוס (כדי לשבור את הקשר בין השתייה ליניקה מהבקבוק). נסי לקצר למינימום גם את זמן הבילוי בשירותים (בשעות הלילה), למעט בדיבור, לא להדליק אור גדול, ולהיעזר בתחתוני גמילה שיחסכו זמן החתלה בלילה. כשהפיפי בשירותים לא יהפוך לאינטראקציה משפחתית נעימה, אולי תפחת המוטיבציה הלילית. בהצלחה ליאת

שלום בתי הבכורה (יש עוד 2 בנות בנות שנה ו4 שנים) בת 9 סובלת מיפיגור שכלי קל ונמצאת בבית-ספר בחינוך מיוחד.בנוסף היא סובלת מ קשב וריכוז.ו היא חוצפנית ומתוכחת איתנו על הכל ,מקללת ומרביצה לאחותה (הבת 4).ההתנהגות שלה מאוד מעצבנת וכמובן שיש לה פחדים.בבית-ספר היא מתנהגת יפה מקשיבה אין לה כבוד.נסינו לקבל טיפול אצל פסיכאטר ו בשרות הפסיכאטרי של הקהילה(חינם) אבל הם טענו שלילדה אין בעיה ו שיש בעיות התנהגות ו גבולות ואנחנו צריכים לקבל הדרכה הורים.מעולם לא קיבלנו.נסינו את כל העונשים שיש חדר,צעקות לשבת בעונש כלום. לדבר אלה בצורה בוגרת ,לאיים באם לא תעשי............לא תקבלי..אבל גם זה לא עזר.אנחנו הולכים להורי בשבת והיא מאוד אוהבת אבל גם שם היא חוצפנית ,מקללת ,לא רוצה להכינס לבית ,אומרת לא טעים לי אוכל,מגעיל ,ולעצבן את כולם.את רואה שהיא נהנת ש כועסים עליה שאבא שלה מדבר איתה וכועס עליה .היא אוהבת להרגיז.מה עושים?אני מנסה להתעלם מהשטיות שלה בבוקר שהיא מתחילה אם לא רוצה להתלבש ,לא רוצה בית-ספר אני לא עונה לה ואז היא מרביצה לאחותה...אך להתנהג אליה?אך להתגבר על החוצפה.על כך שהיא מתווכחת על כל דבר?????????? תודה מראש נ.ב. היא מאוד קנאית בכל דבר היא מקנא המורה אומרת שהיא נותנת אמחמאה לילד אחר או חלה הביתה או שיש לה איזה מעדן היא ממש מקנא ולא יכולה להירגע שאין לה.זה נורמלי?

שלום רב, הדרכת הורים טובה אינה מסתכמת בעצות בפורום אינטרנטי. כדי ללמוד כיצד להגיב נכון לילדה וכיצד להשיג שיתוף פעולה, עליכם להגיע למפגשים עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם, צעד צעד, בהתאם למה שנכון לכם ולילדה. חשוב להבין שיחסי הורים-ילדים הם תוצאה של התנסויות רבות, כאשר כל אחד מהצדדים (הילד-ההורה) מפרש, חושב, מצפה ומגיב למה שהצד השני עושה. זו מערכת של משוב הדדי, וכל צד מושפע מהצד שכנגד. כאשר את מפרשת את התנהגותה של בתך כרצון להרגיז או להתווכח, את מרגישה באופן בלתי נמנע כעס ועויינות, מה שמכתיב גם את התנהגותך. בטיפול (או הדרכת הורים) אפשר ללמוד להתייחס לאירועים והתנהגויות באור חדש, וכך ליצור את השינוי. תחילה אצלנו, ואז גם אצל הילד. פנו להדרכת הורים בהקדם, כדי לא לצבור עוד ועוד תסכול וכעס. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן החמש, מתחנך בגן חובה, ילד מקסים ושובב. לאחרונה (בחודשים האחרונים), הוא החל לדבר על מוות, חלומות רעים בלילה, ופחדים. הדבר החריף והיום הוא מדבר על כך באמצע משחק משותף, בילוי עם חברים או בן השעשועים. הוא מתחיל להיכנס ללחץ או למין "התקף" ולומר שיש לו פחדים והוא לא יכול להפסיק לחשוב עליהם. בהתחלה זה החליץ אותי מאוד, וחיבקתי, נישקתי והרגעתי אך זה לא עזר זה פשוט הלך והתגבר.... אז נקטתי בגישה שונה, קצת יותר חריפה ואמרתי לו שדי, מספיק, "יש עוד המון זמן עד שנמות" (או כל פחד אחר שהיה לו לצורך העניין)ובתגובה הוא היה חוזר מהר מאוד לשחק. לאחר כל ארוע כזה, אני מלאה ברגשות אשם, אני לא יודעת אם התנהגתי נכון או שפשוט הוא הבין שאי אפשר לדבר איתי על הנושאים הללו. אני יודעת מנסיון עבר שלא צריך להתבלבל בין החוכמה של הילד ליכולות הרגשיות שלו. אשמח לעצתך כיצד עליי לנהגות כאשר סיטואציה כזו תתרחש בעתיד בשנית.

שלום חלי, כמעט כל ילד מתמודד מתישהו עם רעיון המוות, ולכן עלינו לעמוד הכן מול שאלות קשות או מופע חרדתי מפעם לפעם. התגובה הנכונה בעיני (אם בכלל יש כזו) משלבת בין שתי העמדות שנקטת: אמפתיה, הבנה וחמימות מצד אחד, ומצד שני ענייניות "חותכת עניין" במצבים בהם הילד נכנס למעגלים אין סופיים של עיסוק-יתר בנושא כה מדכא/מפחיד. לפעמים אפשר לעשות זאת בהומור (זה תמיד טוב כשמתעסקים במוות), ולפעמים בצורה מעמתת יותר, הכל תלוי בילד ובמה שמתאים לו. באופן כללי, המסר המרגיע הוא כזה שמותיר את הילד עם תחושת שליטה ("אנחנו לא רוצים ולא מתכוננים למות בקרוב, ולכן אנחנו שומרים על עצמנו, אוכלים בריא, חיים בריא, נזהרים מסכנות, ונערכים ככל יכולתנו לחיים ארוכים של שמחה ובריאות"). כמו אצל כולנו, אני מניחה שגם אצל בנך זה יעבור או יתמתן בהדרגה. בברכת עד 120 ליאת

לפני כ-11 ימים גמלנו את ביתנו הבכורה ממוצצים. שוחחנו על הנושא חודשים רבים לפני כן, והגמילה היתה בהסכמה. נסענו לצפון לתלות את המוצצים על עץ מוצצים בקיבוץ, והכל היה טוב ויפה עד שהגיע הלילה. ביתי מאוד מתקשה להירדם בלילות ורוצה שאהיה לצידה שעות רבות. אתמול היא נרדמה רק ב-22:45. היא היתה מאוד קשורה למוצצים שלה, ועכשיו קשה לשתינו. אשמח לעיצה טובה :)

שלום רב, למציצה יש תפקיד מנחם ומרגיע בחייו של הילד הקטן, ולכן אני נוטה להאמין שכל עוד הילד זקוק למוצץ, יש להניח לו, מלבד - אולי - להגביל את המציצה לשעות משבר (למשל רק למיטה, לפני השינה). אם החלטתם לגמול את הילדה באופן חד-צדדי (יש גם אסכולה כזאת), עליכם להתכונן לקשיים, ולהיערך לשעות הקשות הללו מראש. כלומר, לצפות למספר לילות קשים, ולהתאזר בהרבה סבלנות, נדיבות וגמישות, ולעזור לה לצלוח את הרגעים של לפני השינה באמצעותכם. אפשר לשבת לצידה וללטף אותה קצת, להציע לה מוסיקה מרגיעה, בובת פרווה מנחמת, או אפילו טלוויזיה דולקת בחדר, שקצת יסיחו את דעתה ויעזרו לה להתגבר. בהצלחה ליאת

שלום רב אני נער בן 16.5 שלומד בישיבה תיכונית בפנימיה ולמרות שאני שם שנתיים אני עדיין מתגעגע הבייתה ומבקש להשתחרר הרבה בעניי אנשים אפילו זה מוזר איך אפשר להיפטר או להדחיק את הגעגוע הזה להורים ולהיות בבית בתודה מראש

שלום יוני, בעיני זה בכלל לא מוזר, הגעגועים הביתה, והם עשויים דווקא להעיד על קשרי משפחה טובים, ועל אותנטיות (אמיתיות) רגשית ראוייה להערכה. אני מאמינה שרוב הילדים מתגעגעים גם הם, אך אינם מעיזים להודות בכך. לטעמי, לא מוכרחים להילחם בזה כ"כ. הגעגועים עצמם מספיק קשים מכדי להוסיף עליהם רגשות משניים כמו אשמה, בושה או צורך להסתיר. אדרבא, תוכל לשאת אותם בגאווה (סימן שיש לך בית חם וטוב), ולעשות הכל כדי לשמור על קשר במהלך השבוע, דרך הטלפון, המחשב, ואולי גם דרך מכתבים או יומן אירועים אישי אותו תוכל לחלוק עם בני המשפחה בשבתות. אם אתה מרגיש שהגעגועים מקשים עליך לתפקד, פנה לקבלת עזרה מגורמי התמיכה בפנימיה (יועצת, פסיכולוג, וכיוב'). גם פעילות נמרצת, יצירתית או אקדמית, יכולה להסיח את הדעת, ולסייע בהקלת הגעגועים הביתה. בהצלחה ליאת

שלום,ביתי בת 5 בגן חובה ילדה נבונה, רגישה ועדינה. יש לה חבר בגן שהיא נפגשת איתו גם אחרי הצהרים. היום הגננת אמרה לי שהוא נתן לה סטירה בפנים ושהוא מרשה לעצמו להרביץ לה. שוחחתי איתה והבנתי שהוא מאיים עליה שאם לא תשחק איתו הוא "יכסח אותה ויוציא לה את העין" והיא מפחדת שזה יקרה. ואני בטוחה שזה כבר תקופה שהוא מכריח אותה לשחק איתו. שוחחתי עם אמא של הילד (שהיא חברה) וגם הגננת עדכנה אותה.שוחחתי עם הבת שלי והסברתי לה שהיא צריכה לבחור את חבריה ושלא תרשה לאף אחד להכות אותה. כמו כן, הסברתי לה שהיא לא צריכה לפחד ממנו וכי אמא אבא והגננת כאן כדי להגן עליה. לא נראה לי שזה עזר, נראה לי שזה יותר מורכב מזה והילד הזה מפחיד אותה וכופה את עצמו עליה. מה לעשות? האם יש לך עצה להסבר ? תודה נעמי

שלום נעמי, מציעה לכם לנהל את השיחה באופן גלוי, בנוכחות שני הילדים, האימהות והגננת. אם את חוששת שהקשר המוזר הזה נכפה עליה, אפשר לנסות לצנן קצת, לפחות בשעות אחה"צ. חשוב להבהיר לגננת את אחריותה על שלומם של הילדים בשעות הפעילות בגן, ואת מחוייבותה להדק את ההשגחה במקרה זה. בשמחות ליאת

שלום, אני מחפשת מטפל/ת: פסיכולוג או תחום טיפול רגשי אחר, לא כל כך משנה העיקר שיהיה מישהו מבקעת אונו או פ"ת, דרך מכבי, לטיפול בבן 10 עם ADHD.

שלופם אפרת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, אני כבר די מיואשת והגעתי לשלב שאני מרגישה שצריך להוציא את הילד שלי מהבית ושהוא פשוט בלתי נסבל. בני בן 7.5, ילד סנדוויץ בין בת בת 9.5 ובן בן 3. מאז ומתמיד היה האמצעי בעל טמפרמנט אקטיבי מאוד ועצבני. לפני כשנתיים הגיע למצב של אלימות כלפי כאשר נכנס לסוג של "קריזים". הלכנו לפסיכיאטרים וניסינו עם תרופות להרגעה (שעשו לו רק רע) ובלי תרופות והשקט די חזר אחרי שהפסקנו תרופות ואנחנו הלכנו להדרכת הורים.הוא אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז אבל ברמה מאוד נמוכה שלא מצריכה טיפול. לאחרונה, הילד נהיה שוב עצבני, בבית הספר מתחילים ריקושטים שלא היו בכיתה א', ובבית בשנייה שנכנס הביתה אם אין לו תעסוקה הוא "מתחיל לטפס על הקירות", מרביץ, מתחצף, מציק וצורח צרחות נוראיות כאשר מועלה לחדר להירגע. אנחנו כל הזמן בלחץ איך להעסיק אותו וגם זה לא תמיד נותן פיתרון. בבקרים, ההתארגנות לבית הספר גם היא קשה מכיוון שהוא מושך את הזמן עד לקצה ומלחיץ את כולם. חשוב לציין, הוא מקבל המון תשומת לב חיובית והמון שבחים כשמתנהג יפה, אבל הוא פשוט הופך למעין "מפלצת" באופן פתאומי (אפילו המבט בעיניים משתנה). עם כל הדרכת ההורים, אנחנו כבר מרגישים שאנחנו מרימים ידיים, ומסתובבים עם יסורי מצפון על כך שאנחנו לא סובלים את הילד שלנו - הוא יכול רגע אחד להיות מקסים ואוהב ושנייה אחרי כן מפלצת נוראית שפשוט מערערת את כל הבית. סופי שבוע הפכו לסיוט של חיינו ועוד יותר כאשר הם גשומים ואין לאן לצאת. אני חייבת עזרה לפני שיקרה משהו נוראי.

שלום רונה, (כתבתי לך את אחת התשובות הארוכות והמושקעות של הזמן האחרון, והכל נמחק לי ברגע אחד של חוסר תשומת לב. אנסה לשחזר )-: ) נראה כי בנך סובל מבעיה בוויסות הרגשי. ילדים עם בעיה כזו בדר"כ מגיבים לאירועים באופן קיצוני, מגיעים מהר מאד לרמות גבוהות של עוצמה רגשית, מתקשים לחזור ולהירגע תוך זמן סביר לאחר האירוע המסעיר, מתקשים להבחין בין מצבים, תגובות, סיבות ותוצאות, מתקשים להבין מה חשוב ומה לא, ומשותקים מול קבלת החלטות או בחירה. למרבה הצער, חלק גדול מהתגובות הבעייתיות הללו הופכות לדפוס התנהגות עקבי, ויוצרות אצל ההורים, המורים והסביבה החברתית ציפייה להתנגשות דרך קבע. באופן עצוב, התגובות שלנו, ההורים, יכולות להעצים את המצב ולהחריף אותו, גם כאשר הכוונות שלנו טהורות וטובות. התגובות שלנו להתנהגותו של הילד נוצרות לאור ההנחות שאנו מניחים ביחס לאותה התנהגות. הציפיות והשיפוטים שלנו (מה שאנחנו חושבים על הילד) ישפיעו על מה שנרגיש כלפיו ועל תגובותינו אליו. זה עלול להיות בעייתי, כי אנו פועלים לאור מה שנראה כאמת, אך לא בטוח שהוא אכן כך. לדוגמא, את מניחה שהוא מתחיל להתנהג כמו מפלצת בצהריים כי הוא משועמם, "מטפס על הקירות" ומחפש תשומת לב, בעוד שייתכנו הסברים אחרים לגמרי: אולי הוא חזר עייף מביה"ס? אולי היה לו יום איום ונורא? אולי המורה כעסה עליו? אולי רב עם החברים? אולי בכלל התנהג למופת, אבל זה גזל ממנו הרבה כוחות והוא פורק את זה בבית, בסביבתו הבטוחה? אולי ה'מפלצת' שלך אינה אלא ילד מתוסכל, עייף, רעב או כאוב? מרגע שאנו מניחים שהוא "רק מחפש תשומת לב", אנו עלולים להחמיץ את הצורך האמיתי של הילד. המטרה שלי, כמובן, אינה לגרום לך ייסורים או אשמה. אני מניחה שהיומיום שלך קשה מנשוא. יש ילדים שמהווים אתגר גדול עבור הוריהם, ומסיבה זו, רצוי לא להישאר עם זה לבד. אני מציעה לך בכל לבי להגיע לפסיכולוג ילדים מנוסה, הבקי גם בשיטות טיפול המכוונות לבעיות וויסות (כמו למשל DBT), ולבקש עזרה מקצועית. אני מאמינה ששינוי בתפיסות ובעמדות של ההורים כלפי הילד, ושינוי דפוסי התגובה שלהם אליו, יכולים להביא לשינוי משמעותי גם אצלו, ולצמצם למינימום את המאבקים והסערות בבית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, קודם כל תודה על תשובתך- לשם שינוי מישהו שמזהה באמת בעיה. עד היום כל מי שפגש את הילד (מורים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים) טענו שהכל בסדר ושהבעיה היא בנו ושאנו מגזימים. אני כבר שנים מנסה למצוא עזרה ואין ספק שהדרכת הורים עזרה לנו קצת אבל היא לא עזרה לילד עצמו להתמודד. אחרי כל התפוצצות כזו, יש כמובן שיחה ביננו והילד תמיד נותן סיבות- חבר שהציק, מורה שכעסה ולפעמים הוא פשוט נכנס למין מרה שחורה ובטוח שכל העולם נגדו. הוא בסדר וכל האחרים הם רמאים, חצופים וכו'- אני באמת אודה לך אם תוכלי לכוון אותי למישהו שבאמת יקשיב לי ואז יעזור לילד להתמודד עם העולם ועם הרגשות שלו

שלום, רציתי לשמוע את חוות דעתכם. אני בת 43 רווקה, בן זוגי בן 44 גרוש + ילדה בת 14. לא גרנו יחד מבחירה של שנינו, היינו יחד 5 שנים. נפרדנו לפני כשבועיים ביוזמתו,5 שנים שניתן לומר שבהן הסתדרנו טוב. והוא הרעיף אהבה גדולה. בחור מקסים. במהלך השנים הללו, טרם הכרתי את ביתו, גם כשרציתי הוא טען, שהוא ניסה כמה פעמים לשכנע אותה והיא לא היתה מוכנה בשום אופן להכיר אותי, ומכאן ששבתות כמעט שלא בילינו יחדיו מהסיבה שהילדה היתה איתו כל שבת, אל תשאלו אותי איך זה שהאמא וויתרה על הילדה בשבתות, אבל אלו הסדרי הראיה שהם קבעו מלכתחילה מאז הגירושים, הילדה אצלו כל שבת ובמהלך השבוע אצל האמא. יש לציין שהוא היה בחור מדהים, אוהב ומעניק ללא גבולות. (עלי העיב מידי פעם העניין שהבת לא היתה מוכנה להכיר אותי כי זה מנע מאיתנו לעשות דברים יחדיו בשבתות וחגים, ועיצבן אותי עוד יותר שהוא לא פותר את העניין אולי בייעוץ מקצועי איך לעשות זאת נכון) לפני כשבועיים הוא ביקש פסק זמן (מבחינתי פרידה) היות וסיפר שהעובדת הסוציאלית מבית סיפרה של הבת קראה לו לשיחה ונאמר לו בשיחה שיש ירידה משמעותית בלימודים, שהבת אינה אוכלת (אני לא יודעת אבל אולי מדובר בסוג של אנורקסיה אבל לא בטוחה), מגיעה עייפה מאוד לבית ספר, והוא מבחינת הילדה הדמות הדומיננטית והמגוננת, וכנראה יש לה חרדה שיעזוב אותה, או שמרגישה שהוא לא מספיק איתה ,לי בעצם אין מושג מה חומרת הבעיה עם הילדה, אך הסביר שכעת הוא חייב להקדיש את כל כולו בביתו, וזה אומר בתקופה זו ייקח אותה כל יום אליו, לדבריו הוא לא רוצה לעשות לי עוול ושאהיה מתוסכלת מהמצב, או שאהיה איתו כשהוא מוטרד ולא מצליח לשמח אותי, הוא בחר בנתק מוחלט בטוענה שלא רוצה להפריע לי בחיים גם אם אחליט לצאת עם אחרים, היות וביתו תצטרך בתקופה זו להיות אצלו כעת יום יום. מספר ימים לאחר הפרידה היות והנושא הציק לי מאוד ונשארתי עם סימני שאלה, רציתי לאמת את הנושא שאכן הסיבה לרצון שלו להיפרד זה ביתו ולא דברים שנוגעים אלי שגרמו לו להחלטה הזו. באותה שיחה אמר הוא שהוא אוהב אותי ושלא אתעסק בכלל בניתוחים לגבי, והסיבה היא נטו ביתו היות וצריך להקדיש את כל כולו, ואמר ש:"אם אנחנו נצטרך להיות ביחד אנחנו נהיה בסוף". אני מרגישה שליבי נשבר, ומאוכזבת מאוד שלא בחר להתמודד עם הקושי יחד איתי, גם אם זה אומר שאצטרך לוותר ולראות אותו מעט מאוד, גם שיחות טלפון אין ביננו כעת, פשוט נתק. מה אתם חושבים ? אשמח לשמוע את חוות דעתכם. איריס

שלום איריס, קשה לדעת מדוע בחר כפי שבחר, והאם הסיבה האמיתית לפרידה נעוצה במצבה של הנערה. בכל מקרה, אוכל לומר לך שהורים גרושים לכודים פעמים רבות ברגשות אשם כבדים בשל העוול הגדול שנעשה, כביכול, לילדיהם בעקבות הגירושין. כאשר הילדים מפגינים בעיות רגשיות קשות או - כמו (אולי)במקרה שלכם - הפרעות פסיכיאטריות, האשמה מחריפה אף יותר, ועלולה לפגום בשיקול הדעת עד כדי צעדים חריגים שלא לצורך. יתכן שההחלטות שלו ישתנו כשהמצב יתייצב, ויתכן שלא. בכל מקרה, עלייך להיות חזקה, ולהבין שלילדים יש קדימות, במיוחד אם מדובר בתופעות מסכנות חיים. מקווה בשבילך שהעניינים יירגעו, ושתוכלי ליהנות ממערכת יחסים מתגמלת ומאוזנת כמו שמגיעה לך. בהצלחה ליאת

שלום! הייתי מעוניינת שתפני אותי לפסיכולוג באיזור ירושלים שיכול לטפל בבעיות רגשיות בילד בן 10 וחצי+הדרכת הורים. תודה

שלום יעל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב שאלתי בקשר להתנהגות שחוזרת על עצמה והיא משיכת חולצה והרחקתה מהגוף כל כמה דקות, בטענה שהיא מפריעה מציקה, ההתנהגות חדשה, בני טוען שהחולצה מציקה לו, ראיתי שזה חוזר עם כל חולצת טריקו,הילד מקסים חכם מאוד, חברותי וכו ולא נראו עוד תופעות, אמרתי לא שינסה להפסיק אחרת זה יהפוך להרגל, והוא אמר שאני יעזוב ולא אתיחס וזה יעבור לבד, הילד בין שבע, מה דעתך?

שלום ללה, מציעה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ולשלול בעייה תחושתית. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת 4. מזה זמן אני עדה לדפוס שחוזר על עצמו: כל פעם שהיא נמצאת בשלישיה היא תתלונן ששתי הבנות האחרות לא משחקות איתה, לא משתפות אותה ועוד...הבנות יכולות להתחלף, אבל התלונה חוזרת. לאחרונה פתאום התחילו לרדת/לצחוק עליה בגינה. כל פעם ילדה אחרת יורדת עליה. לבי נכמר. אני עובדת עצות ומוטרדת מאוד. זקוקה להכוונה בבקשה.

שלום רב, בגיל ארבע ילדים מתקשים עדיין להתמודד עם סיטואציות חברתיות מורכבות, ולכן עדיף לעודד מפגשים של "אחד על אחד" או להישאר בסביבה כדי "לתווך" מצבי קונפליקט. נסי לא לרחם על ילדתך, אלא לסמוך עליה ולהעביר מסרים מחזקים ומעודדים. ("את משחקת יפה, את גדולה וחכמה. תנסי להסתדר עם הבנות". או "אם צוחקים עלייך תתרחקי, ותשחקי עם מי שיודעת להיות חברה טובה"). התייעצי גם עם הגננת, ואם גם היא סבורה שקיימת בעיה במיומנויות החברתיות של בתך, פעלי לקבלת עזרה מקצועית. כרגע, זה לא נשמע ככה... בהצלחה ליאת

בני בן החמש וחצי, נגמל בגיל שלוש די בקלות, אך צואה מאז ועד היום הוא מבקש לעשות בטיטול. פעם אחת הוא עשה בשירותים ולא היה מוכן יותר. אחרי תקופה החלטנו ל"העלים" את הטיטול זה גרם לו לאי עשיית הצרכים עד עצירות שגרמה לו לא להרגיש טוב. לפני מעל לחצי שנה ניסינו בתהליך שוב הוא עשה פעם או פעמיים בשירותים ושוב הפסיק, השאלה עד כמה להתעקש איתו

שלום דורית, סילוק הטיטולים הוא חלק מתהליך הגמילה כבר מראשיתו. ברגע שאנחנו מחזירים לילד את הטיטול לצורך עשיית קקי, אנו מניחים יסודות לבעיה העקשנית שאת חווה כרגע. לדעתי, אין לאפשר לילד לחזור לעשות קקי בטיטול, גם במחיר של עצירות זמנית או בריחת צואה אל התחתונים. אפשר לעזור לילד בתזונה עתירת סיבים או בתכשירים מרככי צואה (אך לא בחוקן!), להתאזר בסבלנות ולעודד הרבה בשבחים ואפילו פרסים. במידת הצורך, אפשר להתייעץ בפסיכולוג ילדים ולקבל תמיכה והכוונה מותאמות יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 5 בדיוק. ילד נורמטיבי לגילו מבחינת התפתחות , נמצא בגן חובה. מבחינת רקע משפחתי: אני ואביו נשואים ויש לנו עוד בת בת 11 מבחינת התנהלות רוטינית הוא מתנהל באופן תקין קם והולך לישון בזמן וכו'. מה הבעיה? עקשנות מאוד גדולה עד כדי כך שאני מזהה כי האגו מנהל אותו ולא המחשבה. דוגמאות: 1. הוא מביא משחק קטן לגן בתחילת יום הלימודים - כאשר מתחילים לשבת למפגש הגננת מבקשת להכניס את המשחק - בני לא מסכים ואם הוא מכניס אז הוא כועס כל היום, עושה פרצופים, לא מדבר עם הגננת ומסוגל לומר לה: אני לא אוהב אותך, או אני שונא אותך וכו' 2. לפני מספר ימים חגג יום הולדת: הכנתי מסיבה והוא ראה שאני מאוד טורחת ומאוד שמח וחיכה לערב. כחצי שעה לפני המסיבה ביקשתי ממנו לסגור טלוויזיה בה צפה בתכנית שהוא מאוד אוהב מכיוון שהייתי צריה ללכת להביא את אחותו הגדולה מהחוג וכמובן שהיה עליו לבא עימי. בני לא הסכים לסגור את הטלוויזיה, אני כמובן התעקשתי וסגרתי את הטלוויזיה והוא קם מהספה ואמר לי בדרך: אם כך תבטלי את המסיבה אני לא משתתף - הסברתי לו שטרחתי והוא חיכה והזמנו אנשים שקנו לו מתנות ועליו לכבד אותם וכו'. לא עזר כלום ! האורחים באו והוא אמר להם אין מסיבה ואני לא רוצה את המתנה שלכם, שלחתי אותו לחדרו. גם לכיבוי העוגה הוא צעק מהדר אני רק מכבה את הנרות וחוזר לחדר (אגב שהצצתי בחדר - לא הפריע לו שום דבר והוא שיחק עם עצמו) 3. אם אני פוגשת חברה שהיא אמא של ילד מהגן, גם אם החבר לא נוכח הוא מסוגל לומר לאמא: דויד מטומטם (אני הסברתי לו אחר כך שלא מדברים כך גם אם חושבים וכו'...כלום לא עוזר) - בסוף נתתי עונש שהוא לא צופה בטלוויזיה 4. הייתה לו תמונת קנבס עליה צייר בגואש - הוא יצא מהקווים ולקח מגבת יבשה לנסות לנקות את הגואש, אמרתי לו שאני אביא לו מגבת רטובה, כי היבשה תהרוס את הקנבס והבאתי לו מגבת רטובה - הוא לא הסכים לנקות עם הרטובה ולבסוף אמר לי אם את לא מסכימה אני זורק את התמונה. אמרתי לו התמונה היא מתנת יום הולדת השקעתי רבות בקנייתה ובזריקתה אתה מזלזל בי (הסברתי לו כך שיבין) - בסוף הוא לא ניקה את התמונה עם המטלית הרטובה, לא המשיך לצייר והניח את התמונה בצד. 5. אני חייבת לציין שהדבר כך מגיל 0 - גם בגיל שנה וחצי סגרתי לו טלוויזיה לאחר שסיים לראות תכנית אהובה ומכיוון שלא הסכים הוא ישב ליד הטלוויזיה הסגורה במשך שעה וחצי - כן כן. כלומר, הוא כאילו מעניש את עצמו גם במחיר של להפסיד. אני חשה משתדלת להיות מאוד תמציתית בהוראותי אליו לא להיגרר לויכוחים אך אני חשה שהדבר הולך ומחמיר וצפויות כאן בעיות התנהגות לא פשוטות - אשמח לעצה תודה דבורית

שלום דבורית, את צודקת מאד. דפוס התקשורת ביניכם בעייתי, ונודף ממנו ניחוח חזק של מאבקי כוח וכבוד. הילד מתמקח איתך, מאיים עלייך ומעניש אותך, ואת נופלת בפח, כדרכן של הרבה אימהות טובות, שלא רוצות לריב. העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, שיוכל להחזיר לך את העמדה הסמכותית שקצת אבדה לך. חשוב להדגיש, גם לטובת הורים אחרים, שענישה ו'הורדת ידיים' מהסוג שאת מתארת *אינה* הצבת גבול. בבית שיש בו גבולות ברורים, והורה סמכותי נוסך ביטחון, אין עונשים אלא שיתוף פעולה ויחסים הרמוניים. כרגע, הילד שלך סבור שהוא החזק וה"קובע" בבית, ויש לזה אחיזה במציאות. הפיתרון, כאמור, הוא לא להנמיך אותו או לגבור עליו במאבקי כבוד וכוח, אלא להנהיג סוג חדש של תקשורת בבית, המשלב חמימות וכבוד כלפיו, אך גם סמכות והחלטיות הורית. אפשר ללמוד זאת בנקל בעזרת הכוונה מקצועית קצרה. בהצלחה ליאת

שלום בעלי נוסע מטעם העבודה לשבועיים, שאלתי איך להכין את הילדות (3.5, 1) והאם נכון בזמן שהוא שם לעשות טבלה של הימים עד שחוזר ? כמובן שאני מנסה לשמור על שגרה, הוא יתקשר וידבר איתנו ושולח תמונות במחשב

שלום רב, מן הסתם, ההכנה נחוצה בעיקר לילדה הגדולה, שמבינה יותר את משמעותה של פרידה. מציעה לומר זאת ימים ספורים לפני הנסיעה (לא יותר משבוע קודם לכן), ולדבר על כך באווירה חיובית ונינוחה. הסבירי שתוכלו לשמור על קשר רציף, וששגרת החיים תימשך כרגיל. "טבלת ייאוש" יכולה להמחיש בצורה קונקרטית את מרכיב הזמן, אך לא בטוח שיעלה בכלל צורך כזה. אפשר להכין טבלה כזאת לקראת השבוע השני, קצת כמו ספירה לאחור, כדי להכניס ממד של התרגשות לקראת שמחת המפגש ופתיחת המתנות... :-)) בשמחות ליאת

שלום, הבן שלי בן 5, ילד יחיד.מאוד חכם. הגננת התקשרה אלי היום ובכלל בכל פעם שהיא רואה אותי היא מתלוננת על ההתנהגות של הבן שלי. היא טוענת שהוא מפריע לה בריכוז, משמיע קולות, לא מקשיב לה, מתחצף אליה והוא נטפל לילד אחד בגן. עד לפני שבוע זה היה ילד מסויים ומהשבוע זה ילד אחר. היא טוענת שהיום הוא הרביץ לילד ונשכב עליו והיא נאלצה להפעיל כוח כדי להפריד בניהם. לא רק היא אלא הם היו שלוש שהפרידו בניהם. כמו כן היא סיפרה שהילד מספר שאבא שלו מכה אותו, דוחף אותו, בועט בו, משכיב אותו על הריצפה ומגלגל אותו... כשאני שואלת את הילד מה קורה בגן הוא אומר שהכל בסדר והיה כיף והם למדו על .... ושאני שואלת אם נתנו לו עונש לפעמים הוא אומר שכן אבל הוא לא זוכר למה... וכשאני מתעקשת הוא אומר שלא הוא התחיל אלא הילד השני ושהוא רק הגיב ואותו רואים ולכן מענישים אותו. והוא שוכח לא להגיב אלא להתלונן אצל הגננת. בכלל כל פעם הגננת אומרת לי והילד שומע שאולי עדיף להחליף לו גן... היום היא התקשרה ודיברה אלי מאוד לא יפה ולדבריה ולשמחתי הרבה היא הזמינה פסיכולוגית שתסתכל ותביע דעה. אני מאוד שמחה כי אולי באמת יש בעיה ואני אדע איך לטפל בה. בעיני הגננת לא מצא חן שאני ובעלי יצאנו הערב והילד נשאר לישון אצל אמא שלי... ושמחר בבוקר אמנם אני אקח אותו לגן אבל אולי לא אספיק לדבר איתו על מה שקרה היום בגן. כמו כן היא רוצה שאני אכעס עליו ואעניש אותו על ההתנהגות שלו בגן למרות שלא הייתי שם. לגבי עונש אמרתי לה שאני לא מענישה אותו על משהו שקרה בבוקר כי אין לזה אפקטיביות ושאני אדבר איתו לגבי בעלי - לפעמים באמת הוא הולם את הילד כשזה משתלול וקופץ על הספה (כאשר בעלי יושב עליה). האם יכול להיות שהילד מפרש את זה לא נכון? השבוע ביום ראשון היא התקשרה אלי לעבודה ודרשה שאני אדבר עם הילד על ההתנהגות שלו (הוא לא הקשיב לה ) ... ועוד בטלפון... ניסיתי והילד לא שיתף פעולה בטלפון. לגבי ההתנהגות שלו בבית - בדרך כלל הכל בסדר , יש פעמים שאכן הוא לא מקשיב לי, מתעקש ואפילו מתחצף אבל אז אני מכניסה אותו מהר למסגרת והנושא מסתדר. אני מרימה עליו קול ושמה אותו בפינה שיספור עד שירגע. במידה ואני אחליט להחליף לילד גן (הגננת מאוד אוהבת דרמה והיא מתקשרת אלי הרבה ובכל הזדמנות שאני מגיעה לגן מדברת איתי מה שגורם לי לעייפות נפשית, חוסר ריכוז בעבודה) האם זה יזיק פסיכולוגית על הילד? הוא אוהב את הגן ואת החברים שלו. מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות? האם יתכן שהוא היפראקטיבי? האם יכול להיות שיש לו בעיות ריגשיות? במידה וכן, איך מטפלים? מה ניתן לעשות? אני כבר אובדת עצות, ואשמח ליעוץ תודה רבה מקרב לב

שלום רב, אתחיל דווקא מהסוף - בהחלט יתכן שמדובר בילד פעיל יתר, תזזיתי, או כבעל בעיות רגשיות, אך כדי לבסס אבחנה מסודרת ולטפל בה נכון, בהחלט יש צורך בהתייעצות פנים אל פנים (כולל תצפית על הילד) עם פסיכולוגית ילדים. מעבר לכך, חשוב להדגיש שני דברים עקרוניים: 1. גם ילד עם בעיות אורגניות או רגשיות יתפקד טוב יותר בסביבה ברורה, המציבה כללי התנהגות וציפיות עקביות מהילד. הבית והמשפחה הם "בסיס האם" או "כן השיגור" ממנו יוצא הילד אל העולם. לכן, במקרים רבים של בעיות התנהגות, אני נוטה להמליץ על הדרכה הורית, ושיפור יכולתם של ההורים לשמש דמויות סמכות יעילות. 2. טלטול הילד וניעורו ("הולם את הילד"?) נחשבים פעולה אלימה, ומעבר לכך שזה אסור עפ"י חוק, אין בכך כל תועלת חינוכית. זה עלול להעביר מסר המתיר אלימות, שלא לדבר על הנזק הרגשי. את צודקת מאד בסירוב שלך להעניש את הילד בבית על התנהגותו בגן. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ולכן, אני מציעה (ללא קשר להתנהגותו בגן) להתחיל להציב גבולות ברורים מאד בבית, בצורה תקיפה ועקבית. אני מניחה שחסרים לך כלים יעילים לצורך כך, ולכן זו עוד סיבה לחזק אותך לפנות לעזרתה של הפסיכולוגית, או של הגן או באופן פרטי. בהצלחה ליאת

אשמח להמלצה על פסיכולוג - עדיף פסיכולוגית ילדים באזור גדרה/רחובות/אשדוד. [email protected] תודה עדי.

שלום עדי, איני מכירה מטפלים בילדים באזורכם, ומעבירה את השרביט לשאר קוראי הפורום. אנא התגייסו לעזור, דרך המייל של עדי. בהצלחה ליאת

שלום הבן שלי שנתיים וארבעה חודשים נכנס לראשונה לג בגיל שנתיים וחודשיים עד אז היינו מבלים הרבה במשחקיות שם היה פוגש ילדים לא מנסה להתחבר אליהם שזה בסדר לפני גיל שנתיים בנוסף לכך היה נורא מפחד ומתרחק מהילדים תמיד הרגשתי שיש לו קושי קל במוטוריקה עדינה וסובל מגמישות יתר בני הוא ילד חכם מאוד מתקשר מעל ומעבר למצופה מגילו שואל המון שאלות למד לדבר מאוד מוקדם גיל שנה ושלושה חודשים מחפש המון תשומת לב בעיקר ממבוגרים עד כה לא היה מרכיב פאזלים קוביות ציור התעסק בעיקר במוטוריקה גסה בעיקר לזרוק חפצים עכשיו החל מעט לצייר ולהעסיק את עצמו זורק ממש מעט חל שיפור בהתנהגותו מאז שנכנס לגן אני מוטרדת מעסיקה את עצמי במחשבות שאולי הוא סובל מהפרעות קשב וריכוז למרות שלאחרונה עם הצבת גבולות מצידי הוא מאוד ממושמע עדיין בודק גבולות מתפרץ בזעם אבל מצליח לווסת את עצמו. חששתי נורא לרשום אותו לגן כי ידעתי שחברתית הוא לא מתקשר עם ילדים למעט בת דודה שלו בת 4 ובת של חברה שאוהב להציק לה פחות לשחק אתמול קיבלתי טלפון מהגננת שאיתי לא מפסיק להרביץ לילדים ולאחרונה זה מחמיר ועושה את זה כל היום היא אומרת שיש לו קושי לתקשר עם הילדים ולכן מציק להם וגם לא תמיד ממושמע היא ניסתה ליישר איתי קו לגבי הכללים בבית כשהוא מנסה להרביץ לי הוא ישר מבין שלא התנהג יפה ונותן לי נשיקה ומבקש סליחה מה אני עושה איתו גבי הגן? איך גורמים לו להפסיק להרביץ הילדים נורא מפחדים ממנו ולא מתקרבים אליו.. מה עובר עליו לאחרונה אני לא יודעת אצלנו בבית הכל בסדר? האם יש לבני סימנים מקדימים לבעיות קשב וריכוז??

שלום רב, להתנהגות סוערת, אלימה או אימפולסיבית יכולות להיות סיבות רבות, והשכיחה שבהן היא בעיית גבולות בבית, ולאו דווקא הפרעת קשב וריכוז. אם הילד הקטן שלך מכה אותך, קיימת בעיה, ויש לטפל בזה ולא להסתפק בנשיקה ובקשת הסליחה. מאחר שמדובר בילד קטן מאד, אפשר להיות מעט יותר סלחניים, שכן בני השנתיים עדיין מתקשים לווסת את רגשותיהם ואת הביטוי ההתנהגותי שלהם. ממליצה לך מאד להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולפעול בעצתן. בהצלחה ליאת

מבקשת המלצה למטפלת או פסיכולוגית מנוסה ועם תוצאות שתעזור לבתי שנתקפת הרבה פעמים בלחץ וחרדות כבר כ 5 שנים. באיזור נתניה והסביבה. דחוף! תודה

שלום רות, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הכתובת שלי [email protected]

שלום רב, האם ידוע לך על סדנא לטיפול בכעסים לילד בן 10 באיזור המרכז? תודה

שלום אורנה, חפשי כאן - http://www.hebpsy.net/bulletinBoard_list.asp?cat=folder&typ=10&page=1 או כאן- http://www.hebpsy.net/bulletinBoard_list.asp?cat=folder&typ=7&page=3 אני אישית איני יודעת כרגע על סדנאות שנפתחות בנושא. בהצלחה ליאת

בני בן ה- 7 לומד בכיתה ב' מבנה גופו קצת גדול לגילו והוא די חזק. לפעמים מאוד קשה לו להתגבר על הכעסים שלו, מנסה, משתדל אבל לא תמיד מצליח. לפעמים בלי להתכוון זה נגמר בזה שהילד השני מקבל ממנו מכה חזקה והמורה מפרש זאת כאלימות. רציתי לדעת מה ניתן לעשות איך לעזור לו.

שלום סיגל, מכה חזקה אינה מתגלגלת מאליה מילד לילד, ולכן *אכן* מדובר באלימות, ולא בפרשנות. כדי לעזור לילד לשלוט בדחפי התוקפנות שלו אפשר לקבל הדרכה הורית וללמוד כיצד להציב גבולות בבית בדרך יעילה ועקבית, ואפשר לשלוח את הילד לטיפול רגשי, שיכוון לסיבות העמוקות לכעסים שלו וירחיב את רפרטואר התגובות שלו במצבים של תסכול. בהצלחה ליאת

תודה שהחזרת לי תשובה. הייתי רוצה לדעת למי בדיוק אני אמורה לפנות אנחנו גרים בפרדס חנה האם יש מישהו שאת ממליצה ללכת אליו. אודה לתשובה מהירה.

שלום רב בני בן ה-17 שינה את ההתנהגות בחודשים האחרונים. הוא יותר מסתגר לא רוצה לקום בבקר מרגיש שכל החברים הם לא באמת חברים חושב שהעולם רע לפני כן הוא היה המון עם חברים לוחם צדק בדרך נעימה אהוב ומקובל אם תוכלו לעזור לי דרך המייל שלי למצוא מטפל שיוכל לעזור לו תודה ש.א

שלום ש.א מאחר שאין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, אנא כתוב הודעת המשך ובה כתובת המייל העדכנית ואזור המגורים שלכם, כך שיוכלו להישלח אליך המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 7 חצי, בכיתה ב'. יש עימה בכיתה ילדה שההשפעה שלה על בתי לא טובה בלשון המעטה. היא גוררת אותה להתנהגויות שליליות כגון התחצפות, אי ציות לכללים ואתמול אותה ילדה אף היתה מעורבת במקרה של אלימות עם ילדה אחרת ובתי עמדה מהצד ועודדה את אותה ילדה להרביץ. אותה ילדה נמצאת עם בתי גם בצהרון. אנו אסרנו על בתנו לשחק עם אותה ילדה, אך אין לנו שליטה על מה שקורה במהלך היום ומסתבר שהיא כן בקשר איתה. ניסינו לדבר עם בתנו בשקט להיגיון, ניסינו לדבר עימה בצורה תקיפה, ניסינו את שיטת הענישה, אך כלום לא עוזר והיא עדיין ממשיכה להיות בקשר ולהיות מושפעת לרעה מאותה הילדה. האם נכון האיסור להיות בקשר עם אותה הילדה? האם יהיה נכון להוציאה מהצהרון ולהעבירה לצהרון אחר? מה עוד ניתן עשות כדי למנוע את ההתנהגות הזו וההיגררות אחרי אותה הילדה? אודה לתשובות. בברכה, גלי

שלום גלי, כבר התייחסתי בעבר לסוגיה זו. אנא קראי, ואם יהיו לך שאלות נוספות את מוזמנת. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-21097#message-21097 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-59529#message-59529 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-32772#message-32772 בהצלחה ליאת

בני בן ה 14 זקוק לפסיכולוג. אם יש לך המלצה לפסיכולוג מכבי, באיזור תל-אביב או רמת השרון אודה לך מאוד. אורלי

שלום אורלי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן ה 6 וחצי מאוד רכושן לא מוכן שאפטר ממשחקים שלו שלא בשימוש לא מוכן לתת או להשאיל לאף אחד כלום דוגמה אחותי באה עם הילדים שלה לאמי בגלל מצב בעוטף עזה רצתי להשאיל לה משחקים לילדים שלא ישתעממו מתחיל לעשות פרצופים לשאול הם יחזירו לנו וכאלה רשמתי את אחותו לחוג גיטרה ואותו לא כי המורה אמר רק מכיתה ב כועס ולא מוכן שהיא תקבל כל דבר והוא לא איך עלי לנהוג ?

שלום דפנה, יש ילדים רגישים יותר, שמתקשים לחלוק את החפצים שלהם עם זולתם. בדר"כ, קל לנו יותר להיות נדיבים מתוך חוויה של שפע. יש ילדים שמסיבה כלשהי מרגישים חסוכים, גם אם אין לכך אחיזה במציאות האובייקטיבית. לפעמים, דווקא ההקפדה ההורית על מדיניות של "שווה בשווה" מעוררת בילד את הצורך לעמוד כל הזמן על המשמר. גם עמדה הורית נדיבת-יתר, שאינה מכבדת מספיק את הצורך של הילד לשמור על רכושו, עלולה להביא לתוצאה ההפוכה. כרגע, אני מציעה לכם להניח לילד להגן על רכושו, ולכבד את ההתנגדות שלו להתחלק. אל תוכיחו אותו על כך ש"זה לא יפה" או "לא חברי", כדי לא להוסיף קושי על קושי. תוכלו להסביר בשלווה לילדים האורחים ש"לדני קצת קשה להיפרד מצעצועים בימים אלה, אז נוותר לו ונמצא משהו אחר, שהוא יסכים לחלוק". גם מול אחותו, הייתי מנסה להימנע מהשוואה וחלוקה שווה. אפשר להגיד בשלווה משהו כמו "כל אחד מקבל בבית שלנו מה שהוא צריך, ובמסגרת האפשרויות שלנו". כך אתם מחנכים לסובלנות, אך גם מאמנים את הילד לעמוד בתסכול ואכזבה. בשמחות ליאת

שלום כמה זמן טיפול נימשך? ואם קיבלתי אותו זמן מסוים בתוך מסגרת והודיעו לי שהטיפול אמור להסתיים האם אני יכולה להמשיך טיפול אצל אותו פסיכולוג באופן פרטי?

שלום יעל, קשה לתחום טיפול למשך זמן 'נכון' שיתאים לכולם. פרויד ענה על שאלה דומה (מה אורך המסע?) באמירה "תלוי בגודל צעדיו של הנווד". במסגרות ציבוריות רבות מדברים על טיפול של כשנה, אך ההגבלה נעוצה ברשימות ההמתנה הארוכות, ובצורך לחלק את המשאבים בין מכסימום פונים. ככלל, יש טיפולים הנמשכים מספר חודשים, ויש - כמה שנים. בדר"כ יש אפשרות לעבור ממסגרת ציבורית לקליניקה הפרטית של המטפל, זאת לאחר תקופת צינון כלשהי (תלוי בכללי המקום, גם כאן אין אחידות), או באישור מיוחד של הנהלת המסגרת הציבורית. עדיף לדבר על כך עם המטפל/ת שלך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. אנו הורים לילד בן כמעט שש בגן חובה (ולעוד ילדה קטנה). לפני חצי שנה חזרנו לישראל אחרי שגרנו בחו"ל, חזרנו בסוף השנה והילד שלנו יליד אמצע דצמבר. בגלל שהוא גבולי מבחינת גיל ובגלל שרק בסוף גן חובה חזרנו לארץ והשנתון בחו"ל היה שונה (שם הוא נחש שנתון מתחת כי השנתונים מתחילים בספטמבר) - החלטנו על השארה בגן חובה. לא רצינו לעשות לו גן חובה חודשיים ואז מייד כיתה א, היה נראה לנו שזה יותר מדי בשבילו בעיקר כי גם מבחינת גיל מפרידים כמה ימים בינו לבין השנתון שמתחתיו. כעת התחילה השנה, והוא נורא מתלונן על הגן: אומר שהכל לתינוקות. שמשעמם לו. הייתי באיזה מפגש וראיתי שהוא צודק, כלומר הילדים ממש בפער גדול ממנו, התכנים של הגננת מותאמים לילדים קטנים. אמנם יש עוד כמה ילידי דצמבר שנשארו, אבל הוא גם ילד בוגר מאוד וחכם מאוד מאוד (חושבים שהוא מחונן קצת, מעולה בחשבון וגיאומטריה, יש לו יכולת מילולית לא רגילה בשתי שפות, הוא באמת מוכשר). כשבאים חברים מהגן נצבט לי הלב, אני מרגישה שהוא גדול מהם לא בכמה חודשים אלא בכמה שנים. הוא ממש מדבר אחרת, הטון אחר, המשחק אחר, הכל, הם נראים לידו כמו תינוקות באמת ולא בגלל הגובה (הוא קטן מבחינה פיסית)....כעת אני חושבת שעשינו טעות. האם הטעות הזו תלך איתו כעת שנים? אחת הסיבות שהשארנו אותו, אגב, זה שלמרות שהוא בוגר וחכם, הרגשנו שאין לו את היכולות החברתיות שיש לילדים ישראליים שגדלו פה בגנים הענקיים. בני היה בחו"ל במסגרות קטנות ומגוננות, ופה זה ג'ונגל... ובשנה שעברה כשחזרנו הרגשתי שהוא צריך עוד שנה להתחספס, אחרת יאכלו אותו הילדים העצמאיים, החצופים והבטוחים בעצמם שיש בישראל... זה נכון, הוא התחספס ופיתוח יכולות חברתיות מתאימות לסביבה. אבל כעת הפער עוד יותר גדול, כי היכולות החברתיות שלו תואמות לילדים סביבו, ויתר היכולות גבוהות בהרבה... מה דעתך? יש מה לעשות?

שלום נועה, אנסה להיות זהירה בדברי - גן ילדים טוב, אפילו גן שאינו 'גן חובה', אמור לספק גרייה איכותית שלא תשעמם גם ילדים בכיתה ג'. לעיתים קרובות תלונות על שיעמום משקפות קשיים רגשיים וחברתיים של הילד, או רמה נמוכה של גן. אחרי הכל, בגן טוב יש מגוון רחב של אזורי פעילות ותחומי עיסוק, וכמעט כל ילד יכול למצוא בהם מה לעשות. נסי לבחון באומץ את המצב, ולטפל בו בהתאם להבנות שתגבשי. בהצלחה ליאת

שלום רב, אנחנו תושבי המרכז. ביום חמישי עם האזעקה הראשונה והכניסה למקלט ילדתי הגיבה בתגובת הקאה במקלט. אתמול עם השמע האזעקה בבוקר(תפסה אותנו במרחב לא מוגן-תחת כיפת השמיים)ילדתי הגיבה בבכי היסטרי.באזעקה השנייה בערב התחילה להקיא ללא הרף גם במהלך הלילה ללא הפסקה. בבוקר היה בסדר(עכשיו זה הבוקר...). האם זו תגובה נורמלית? מה עושים? עניין נוסף יש לי גם ילד בן 8 עם צרכים מיוחדים שמגיב בהיסטריה לאזעקות-לרעש האזעקה ומתהלך אחר-כך שעות וצועק "אין אזעקה". האם זה נורמלי? מה עלינו לעשות? יש למי לפנות? בברכת יום טוב ותודה מראש. יום רגוע!

שלום רב, הקאות יכולות להיות חלק מתגובת חרדה חריפה, ומהבחינה הזו מדובר בדבר נורמלי. ככלל, מה שיכול לנבא התמודדות טובה עם חרדה ויכולת להירגע, זו רמת המתח והחרדה של ההורים. כאשר אנחנו מתוחים וחרדים (וזה די הגיוני וטבעי בימים אלה) הילדים מגיבים באופן דומה, ולכן חשוב מאד שאת עצמך תעשי הכל כדי לחוש מוגנת, בטוחה ושלווה ככל יכולתך. נסי להעסיק את עצמך ואותם בפעילויות נעימות ויצירתיות ככל האפשר, ולהזכיר לך ולהם שמדובר במצב זמני, שיש מי ששומר עלינו, ושיש לנו יכולת טובה להגן על עצמנו במעגל הקטן והקרוב ובמעגלים הרחבים יותר. אם תגובות החרדה מתמידות גם בין האזעקות, או נמשכות זמן רב לאחריהן, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

מחפש פסיכולוגית ילדים דוברת אנגלית רהוטה ועברית רהוטה לפרויקט חינוכי לילדים

היי רן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

היי ליאת אני גרה בקריית מלאכי ואחי הקטן כתוצאה מה קאסמים כל פעם שהוא שומע הוא מחוויר ומתחיל לבכות היום התחילו לו פשוט כאבי בטן ושילשולים והוא כל היום בוהה במשהו מה אפשר לעשות

שלום לאה, תגובות החרדה שאת מתארת הן "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי". הישיבה חסרת האונים מול ההפצצות המסיביות שאתם חווים מקשה על כולם, גדולים כקטנים, ולכן, חשוב מאד ליצור ככל האפשר הרגשת ביטחון ושליטה. נסו לארגן בממ"ד פינת יצירה, שתאפשר לכולכם לנצל את זמן הישיבה בו בדרך יצירתית לטובת הכלל. במקרים מסוימים, ועם ילדים מסוימים, יכול לעזור עיסוק דווקא באובייקט המפחיד. כך, למשל, אפשר להכין "פצצות קסאם" מתוצרת בית, מבקבוקי פלסטיק ריקים, ובכך להגחיך את הדבר המפחיד (להדביק על ה"פצצה" עיניים, שפם, אוזניים, או כל דבר אחר שיהפוך אותה ללא מפחידה או מצחיקה). אפשר לספר סיפור בהמשכים (תלוי בגיל הילד), לארגן חידונים מוזיקליים, לשחק במשחקים שבבית ולנצל את הזמן להתבוננות באלבומי משפחה, הכנת עץ משפחתי, או כל פעילות נעימה ומסיחת דעת אחרת. במקרים של חרדה אקוטית, עדיף לנסות להתרחק לזמן מה, להתאווררות בצפון הארץ, כדי לנוח ולצבור כוחות. שולחת לכם עידוד וכוח, ומתפללת שייגמר מהר מהר. בברכה ליאת

מקווה ששלומך טוב אני מודאגת בעקבות המצב הבטחוני ...אמנם אלו ימים קשים במיוחד לתושבי הדרום ואני דואגת וליבי איתם מה גם שיש לי שם משפחה שאני חוששת לשלומם..אבל הפחד הכי גדול שלי מכך שהלחימה הזאת מתעצמת וממשיכה לאיזור המרכז ושוגרו לפה טילים מלחיץ אותי מאוד המצב. לא יודעת מה עושים עם זה..

שלום חן, המצב הבטחוני אכן מלחיץ, ומבחינה זו כולנו נמצאים באותה סירה. לא נעים להתמודד עם פחד הטילים, עם הדאגה למשפחות האהובות הנמצאות תחת אש, והחרדה לשלומם של החיילים שלנו, המחכים לפקודה. במצבי אתגר כאלה, חשוב שכל אחד יוכל למצוא לעצמו (על סמך ניסיון העבר) את הדרכים והמנגנונים שעובדים בשבילו כמשככי חרדה ומתח. יש אנשים שהישיבה הממושכת מול מקלט הטלוויזיה עושה להם רע, ולאלה מומלץ ליזום פעילויות אחרות מפיגות מתח (ספורט, משחקי מחשב, טיפולי חן, יציאה לבית קפה, קריאת מגזינים, עבודת יד, וכד'). יש אנשים שהמידע הזורם מכלי התקשורת נותן להם תחושת ביטחון ושליטה. בעיני, גם אלה זקוקים להפוגות מפעם לפעם. יש מי שעוזר לו לשאת תפילה, להתנדב למשימות עורפיות, או לסייע למישהו אחר שפוחד. הבשורה הטובה היא שמדובר במצב זמני, שיחלוף בסופו של דבר, ויאפשר לכולנו לחזור לשגרה המבורכת. עד אז, אין לנו ברירה אלא להתחזק ולהיעזר אלה באלה. נקווה לטוב ליאת

נקווה שהימים יעברו בשלווה וברוגע ושהכל יסתיים כבר תודה על דברייך

שלום, אני אמא לבן יחיד בן 8, הוא נפגש הרבה עם בני דודים, בד"כ מסתדר עם הקטנים יותר מגילו.הבעיה במפגשים עם הילדים של גיסתי ובעלה, שהגישה שלהם היא שתמיד הילדים שלהם צריכים לקבל הכל (הם גם לא אומרים להם לא בעניינים של חינוך רגיל אין להם סמכות על הילדים)ולא מחנכים אותם שצריך גם לוותר כשצריך, כך יוצא שבכל מפגש איתם הבן שלי מוותר לילדיהם במשחקים והתיסכול גדול.למשל בני משחק במשחק כלשהוא, והילדה בת השנתיים (!)בוכה מיד שהיא רוצה, אז זה נעשה עניין גדול, וגיסתי מיד מתערבת ומבקשת מבני לוותר לה "כי היא קטנה".אם בני לא מוותר, האמא נכנסת לעניין ומבקשת מבני לוותר !במקרה כזה אני גם מתערבת ואומרת שהוא משחק ושילדיה יחכו.אבל כמובן יש הרבה מתח וכל מיני נסיונות להביא את בני לוותר. הבעייה שבני חש במתח בחברתם(וגם אני..)וכבר התחיל להתרגל לוותר להם אוטומטית. אם זה היה עם חברים, אני הייתי פחות מפגישה עם בני איתם, אבל כאן זה משפחה קרובה ונפגשים די הרבה. כיצד עלי לעזור לבני במצב כזה?וכיצד לדעתך עלי לנהוג?זה מאוד מציק כי זה משהו מתמשך ואני לא רוצה להרגיל את בני לוותר בצורה כזו.עלי לציין שכאשר הם מתארחים אצלנו אני מתייחסת אליהם בצורה מאוד יפה ולא כמו שהם מתנהגים. אודה לתשובתך

שלום רב, הדברים שלך גורמים לי להיאנח קצת, ולחשוב (שוב!) כמה הכל היה פשוט יותר לו היינו מניחים לילדים שלנו להתנהל בכוחות עצמם, ולפתור את הקונפליקטים ביניהם בכלים שלהם. את יודעת, הבעיה מתחילה באופן שבו אנחנו תופסים את המושג "וויתור". האם וויתור משמעותו כוח, עוצמה ונדיבות כלפי הזולת, או שמא חולשה, כניעה והתבטלות עצמית. אני נוטה להאמין שלו היינו מניחים לילד בן שמונה וילדה בת שנתיים להסתדר בעצמם, הפיתרון היה בא מעצמו, והוויתור - אם היה מגיע - היה משקף נדיבות והסכמה. כרגע, המאבק על המשחק (ואני ערה לאפשרות שאני טועה!) משקף סוג של תחרות סמויה או משחקי כבוד, או אפילו וויכוח חינוכי עקרוני בינך לבין גיסתך, או בין שתי המשפחות. לפעמים, מספיק שצד אחד מחליט לא להשתתף בזה, כדי שהעניינים יסתדרו. אני מציעה לך להמשיך ולחנך את בנך לסובלנות ושיתוף, לסמוך עליו גם מול הדודים ובני הדודים, ולהימנע - אפילו באופן הפגנתי - מכל התערבות במצבים הללו. כאמור, כשאין עם מי להתווכח או להתחרות, זה פשוט לא קורה. בברכה ליאת

קראתי את ההמלצות איך לתווך את המציאות המורכבת לילדים, ועם זאת לא מצאתי תשובה לשאלה מורכבת יותר שתישאל בוודאות על ידי הבן החכם שלי: למה? למה צריך לרדת למקלט? למה יש אזעקה? למה יורים עלינו טילים? להגיד בכלל שיורים עלינו טילים? מה נכון להגיד מעבר לזה שזה מה שצריך לעשות כרגע? גרים במרכז. תודה רבה לך

שלום רב, בגיל ארבע, ובהנחה שהמושג "טיל" או "פצצה" טרם נכנס ללקסיקון, אפשר לדבר על כך שבזמן אזעקה צריך להיכנס לחדר המוגן כדי לא להיפגע. לצורך השוואה, כאשר אנחנו קושרים ילד בכיסא הבטיחות ברכב, אנו לא נכנסים למה בדיוק יכול לקרות לו, אך מסבירים שהחגורה שומרת עלינו מפגיעה ופציעה. ילדים בני ארבע כבר מכירים בדר"כ מושגים כמו מלחמה או ירי. למרבה הצער זה חלק מרפרטואר המשחקים שלהם כבר מגיל צעיר. אפשר להגיד, לכן, משהו על מלחמה המתחוללת בעזה ("די רחוק מכאן")ועל אמצעי זהירות שאנחנו נוקטים ליתר ביטחון כדי לא להיפגע. אפשר לספר על החיילים ששומרים עלינו ועל ארץ ישראל, ולהדגיש שמדובר במצב זמני. כמובן שלילדים גדולים יותר חשוב לספק הסברים מדוייקים יותר, אך גם מולם לנסות להישאר קשובים למה שהם שואלים ולהישאר ברמה הזו, מבלי להכביר בפרטים מעוררי חרדה. בברכת שקט ושלווה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 3 וילד בן 15, אני ממש לא יודעת איך להתנהג ולהגיב, קשה לה לקום בבוקר, היא לא מוכנה ללבוש את הבגדים, מתעקשת שהיא לא רוצה את הבגדים, אני מנסה לתת לה לבחור, גם זה ללא הצלחה. אני מגיעה בבוקר לעבודה ללא אוויר, עצבנית ולא מרוכזת. גם בערב ממשיך הטקס, היא לא רוצה להתקלח, לא רוצה לאכול. אני צריכה את עזרתך,היא מגיבה בצרחות נוראיות, אני מנסה לקנות לה פרסים, לדבר יפה וזה לא עובד, מנסה בצעקה, גם זה לא עובד,נא עזרתך איך להתנהג במצבים כאלו?

שלום מלכה, כדי להשיג שיתוף פעולה ואווירה הרמונית בבית, נדרשת עבודה חינוכית לא קלה, לאורך זמן. ילדים קטנים אינם גדלים בחלל ריק, והם פועלים ומגיבים בהתאם למה שהם לומדים מסביבתם. לתחושתי, מתוך רצון טוב ועמדה דמוקרטית, את מאפשרת לילדתך מרחב גדול מדי של קבלת החלטות, הרבה מעבר ליכולותיה כבת שלוש. אולי חלק מזה קשור לכך שהילד הבכור שלך כבר בוגר יחסית. ילדים בני שלוש אינם 'קובעים' האם ומתי הם יקומו בבוקר, האם ילכו או לא ילכו לגן, האם יתקלחו, וכד'. בדיוק לצורך כך המציאו את ההורים :-) עלייך לזכור שאת המבוגר האחראי בבית (ואבא, כמובן), והילדה הקטנה שלך אמורה לכבד את סמכותך ולפעול בהתאם לדרישותייך, כל עוד הן הגיוניות ותואמות גיל. כרגע, נראה שאת חוששת להפעיל את סמכותך, ומאפשרת לבתך לנהל אותך דרך המחאה הבוטה או הבכי. לכן, אני ממליצה לך לקרוא (ברשת, כאן בפורום, באתרי ההורות השונים, וכמובן בספרי ההדרכה המצויים בשפע על המדפים) כיצד מציבים גבולות בחיי היומיום בדרך יעילה ועקבית. אני מוצאת שהספר (הישן, יש לומר) "ילדים: האתגר" של דרייקורס, הוא ספר מצויין, שנותן מענה ענייני ובהיר לסוגיות שאיתן את מתמודדת. הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני יכולה להיות מועילה מאד אף היא, ועשויה לקצר ולייעל מאד את התהליך. בהצלחה ליאת

הגננת אומרת לי כבר מספר פעמים שהן שלי (בן ארבע וארבע חודשים) לא כ"כ משתלב עם ילדים בגן. בתוך הגן משחק עם ילד אחד או שניים...ובחצר הוא בעיקר לבד. ממה שנאי מדברת איתו נרהא שהוא מאוד נעלב בכל מיני סיטואציות שקורות עם ילדים - למשל הילדים למדו על אלוהים אז הבוגרים בגן אמרו לאחד הילדים בגילם "אלוהים אלוהים הלוואי שתהרוג את...." הילד הזה הגיב בצחוק..."דווקא בא לי לההרג" ככשני הילדים שהבן שלי משחק איתם עשו את אותו הדבר הוא נעלב - והחליט שיותר הוא לא משחק איתם לעולם.... הוא לא מוכן ללכת לחבירם בלי אמא....אבל שמח מאוד ללכת לחבירם ולהזמין אליו.אני כמובן ממשיכה לעשות את זה בגבול הסביר (פעם פעמיים בשבוע...)אבל - הוא אף פעם לא יוזם בעצמו מפגש כזה. האם כדאי לדבר איתו עלה נושא? נחמד לו בגן...אבל אני רואה שלא יותר מידיי.... הוא ילד דברן....אבל כנראה קל לו יותר לחפור למבוגרים.... קשה לי לחשוב שהוא בודד....

שלום רב, כמו שכתבתי כאן ממש לא מזמן, הסיבות לנידוי או הזנחה חברתית לא תמיד ברור לנו, אך נדמה לי שאפשר לומר שככל שהילד צעיר יותר, התקווה לשינוי גדולה יותר. מזכירה שקיים קשר הדוק בין יכולות חברתיות טובות לבין סביבה משפחתית שיודעת ויכולה להציב ציפיות מהילד, סביבה שמאפשרת עצמאות, עמידה מול אתגרים ותסכולים, ושמירה על כללי התנהגות ברורים ועקביים. לפעמים, מתוך רצון להגן על הילד, ההורים הופכים וותרניים מדי, מפנקים מדי, מגוננים מדי, וכך בעצם - במקום לעזור ולקדם אותו מהבחינה החברתית - התוצאה הפוכה. מציעה לך להתייעץ עם הגננת או פסיכולוגית הגן (אם לא מדובר בגן פרטי), ולבחון לעומק מה קורה באמת בתוך קבוצת הילדים. במידת הצורך, אם לא יושג שינוי, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי אחיינית בת שנתיים וחודשיים, ורבלית מאוד, חברותית מאוד ומאוד נבונה. ביום חמישי מעדתי ופתחתי את היד (יש תפרים). סיפרו לה על זה. אתמול היא שאלה אותי: "כואב לך?" "איזה רופא? דר....?" אני עניתי עניינית. סיפרתי לה שנפלתי והלכתי למקום שנקרא בית חולים, ששם יש הרבה חולים ורופאים, ושם טיפלו בי וחזרתי הביתה. לא כואב לי ואת לא צריכה לדאוג". היום היא שוב שאלה אם כואב לי. זה מחלים יפה. היא גם שאלה על האזעקות והבומים. אנחנו גרים במרכז. מה לענות לה? עדי

שלום עדי, ילדים יודעים ויכולים להתמודד גם עם תכנים "קשים", כל עוד אלה מוגשים להם בשפה נגישה ובדרך עניינית. הדרך ה'בטוחה' יותר, היא זו המכוונת בדיוק יחסי למה שבאמת מעניין אותם. כלומר - הקשבה למה שהם שואלים, בירור זהיר של מה באמת מעסיק אותם, וניסיון לענות ככל האפשר ביושר ובשלווה. אין צורך (וטעם) להכביר בפרטים פלסטיים או בתיאורים, וגם לא להגיד הרבה פעמים "אין מה לדאוג" או "אין מה לפחד". אמירות כאלה עלולות דווקא להגביר חרדה. עדיף לכבד את הפחד, לעשות לו מקום, ולדון בו באופן נוסך ביטחון. למשל - "שמעת היום את האזעקה? (בחיוך) פחדת קצת? זה באמת יכול להפחיד כששומעים רעש חזק או בום, נכון? אז מה עשית? מי היה איתך? מה חשבת שיקרה?....." מקווה שכולכם בריאים ושלמים, גוף ונפש. :-) ליאת

נכדתי בת 8 היא מאוננת 3פעמים ביום במשך40 דקות ומשמיעה קולות האם זה תקין??

שלום נעמי, אוננות היא פעילות נורמלית ולגיטימית אצל ילדים, כל עוד היא נעשית בפרטיות ומחוץ לטווח ראייתם של אחרים. אם האוננות הופכת לעיקר פעילות הפנאי של הילד, ובאה על חשבון תפקוד תקין לאורך היום, יש טעם להתייעץ עם גורם מקצועי. בברכה ליאת

שלום, האחיינית שלי מציירת באופן עקבי ילדה עם גוף קטן וראש גדול. האם זה יוצא דופן ומה המשמעות של זה? תודה, שלומי

שלום שלומי, לא ציינת בת כמה האחיינית שלך, אך כדאי לדעת שילדים צעירים נוטים לצייר כך דמויות אדם. באופן כללי, ניתוח ציורי ילדים צריך להיעשות באופן זהיר ומבוקר, וכל אמירה דיאגנוסטית חייבת להתבסס על יותר ממקור מידע אחד. איני ממליצה לבסס אבחנות או השערות רק על סמך ציור, אלא אם הוא נעשה בידיים אמונות. בברכה ליאת

שלום רב!! בני בן ה9 ילד חכם מאוד ואף פעם לא היה מוקף ומצד שני תמיד יזם לקשרים חברתיים ולא קיבל סירובים. לאחרונה חלה החמרה בעיקר לאור מריבה בינו לבין חבר שגררה נגדו מספר ילדים שהיו עדים לכך... בנוסף לכך כם לאחר שחבר מבלה איתו מסמר שעות ומגיעים חברים נוספים למקום ניטרלי הוא דואג לציין כי אינו חבר שלו על מנת למצוא חן בעיני יתר החברים. בני חוזר לאחרונה בוכה מכל מפגש חברתי עקב הצקות, קללות וסילוקו מהאזור); אנחנו כהורים מנסים לתת לו את כל החום והגיבוי אל נקרעים ולא ממש יודעים כיצד ניתן לשנות את המצב ולהחזיר אותו למצב בו יסכים ללכת לארועים חברתיים.וירגיש שלך כולם נגדו!! אשמח לקבל הכוונה ותשובה בהקדם והאם מצב זה הפיך או שעלינו לשקול להעבירו כיתה?

שלום איריס, העברת כיתה עוזרת לעיתים רחוקות, ולכן מומלץ להשתמש בה רק כמוצא אחרון. לפני כן, ובמיוחד במצבים שעולה מהם ניחוח של חרם, חשוב לערב את הצוות החינוכי בביה"ס, ולבקש את התערבותם. במרבית בתי הספר יש כיום כלים ותכניות מגירה לטיפול במצבים חברתיים מהסוג שאת מתארת. בקשי שיחה עם המורה, היועצת *והמנהלת*, והביעי את דאגתך מהמצב הקיים. במקביל, נסי להציע לבנך פעילות חברתית נעימה בשעות אחה"צ (חוגים, ספורט, תנועת נוער, וכד') או ליזום יותר מפגשים של "אחד על אחד". דחייה או הזנחה חברתית לא תמיד מעוגנות במרכיבים מציאותיים, אבל לא תמיד כלל זה נכון. לעיתים, יש היבטים מסוימים בהתנהגותו או אישיותו של הילד עצמו שתורמים למצבו החברתי. איני אומרת שזה בהכרח המצב אצלכם, אך חשוב לנסות לבחון באומץ גם את האפשרות הזו, ובמידת הצורך לטפל בשיפור המיומנויות החברתיות. הבשורה הטובה היא שגם מצבים חברתיים שנראים מאמללים וחסרי תקווה, ניתנים לשינוי ושיפור, ואסור להרים ידיים. נסי להזכיר זאת לילד שלך, לעודד אותו ולחזק את התפיסות העצמיות שלו. זה אף פעם לא מזיק. בהצלחה ליאת

שלום, אני נער מתבגר ואני בזמן האחרון מרגיש כמו לחץ או פחד גדול כזה כל פעם שאני שומע רעש חזק מתחזק מבחוץ כמו אופנועים אוטובוסים מטוסים. אשמח לדעת איך אני מטפל בבעיה. תודה.

שלום ליאור, אני מניחה שהרגישות בנושא קשורה לאירועים הגדולים המתרחשים בחוץ. אופנוע חולף, או כל רעש חזק אחר ההולך ומתגבר, עלול להיתפס (לפחות בהתחלה) כאזעקה, ואזעקות (לפחות במדינה כמו שלנו) מבשרות סכנת חיים. זה מאד טבעי שבמצבי חירום, מלחמה, או דריכות בטחונית, הרגישות אצל כולנו מתגברת. ברוב המקרים, כשהמתיחות הסביבתית מתפוגגת, יורד גם מפלס החרדה. אני מקווה שכך יקרה גם אצלך. עד אז, נסה להתנתק קצת מהחדשות, לעסוק בפעילות נעימה או מרגיעה, בספורט, או בכל דבר שיכול להסיח את הדעת מהנעשה בחוץ. אם החרדות יימשכו גם אחרי תקופת הלחימה, פנה לעזרת פסיכולוג קליני, והתייעץ עמו. בברכה ליאת

בתי בת שנתיים ו5 חודשים, אין לה בעיה רפואית שידוע עליה. התחלנו גמילה מחיתול בגיל שנתיים עם סיפורים (ספרים על גמילה) והמון עידוד וסבלנות. הילדה לא הייתה מוכנה והחזרנו חיתול. לפני חודשיים בעצת הגננת התחלנו גמילה שוב, הילדה ממש חכמה ומבינה לעשות בסיר, אך לא מבקשת ועושה צרכים על עצמה. למרות שאנו מעודדים ישיבה בסיר. ( יש לציין שהתייעצתי עם גורמים וההנחייה הייתה בעיקר סבלנות ולא ללחוץ על הילדה). לעניות דעתי זה לא תהליך גמילה, משהו לא תקין ואין שיתוף פעולה. מה לעשות ולאן לפנות לטיפול?

שלום אורלי, הכתובת להתייעצות היא פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

שלום, אבקש לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים לילד בן 9 הסובל מחרדה באזור ראשון לציון,רחובות, נס ציונה. תודה רבה !

שלום נעמה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן ה5 וחצי גמול כבר שנה וחצי לחלוטין השנה החל לעשות צואה במכנסיים. מה עושים?

שלום ינאי, כדי לדעת מה עושים יש צורך להבין מה בדיוק קורה. האם הוא עושה את כל הקקי במכנסיים? האם בורח לו קצת? האם קדם לכך אירוע עצירות קשה? האם יש בעיות בתקשורת איתו? האם סבל משלשולים לאחרונה? בקיצור - המקצוע שלנו, הפסיכולוגים, מורכב יותר מעשיית קסמים. צריך להבין לעומק ורק אז לנסות לפעול. אם אתה חושב שמדובר בנסיגה על רקע פסיכולוגי, מוטב לפנות להתייעצות מסודרת עם פסיכולוג ילדים. אם אינכם רואים סיבה לכך, שווה להתייעץ גם עם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ותודה. מדובר בילד עם pdd שעונה על כל הקרטריונים. לא מדברר כלל. כן הוא עושה את כל הקקי במכנסיים ואחר כך מוביל אותנו לאמבטיה(שמאוד אוהב) שנקלח אותו. לא בורח לו,הוא עושה זאת במודעות לדעתי.התייעצנו עם הרופא שלנו הוא יפנה אותנו לפסיכולוג שהמליץ לנו לתת לו להתקלח כמה שהוא רוצה, ולעודד אותו למרות הכול.הכול טוב ויפה רק שלא ממש עזרה המלצה ...

שלום,יש לי ילדה בת שנתיים,לפני כשבועיים ילדתי בת נוספת ומאז ההתנהגות של הבת שלי השתנתה היא מכה אותי ,דוחפת לא שומעת בקולי.מתרוצצת בבית.גם כאשר אסורני אומרת לה שהדברים שהיא עושה אסורים היא עושה בכוונה .חשוב לציין שאני משתפת אותה שיש לה אחות קטנה והיא מידי פעם עוזרת.אינני יודעת איך וכיצד להתמודד עם זה.אשמח מאוד לקבל תגובה :)

שלום טלי, מזל טוב להולדת בתך השניה!!! ילדים צעירים עלולים להפגין התנהגויות לא מווסתות ואף מקצינות בתגובה ללידת אח/אחות. חשוב לקבל זאת בהבנה, לתקף את הרגשות הטבעיים שמתעוררים אצלה, כמו כעס, קנאה, שמחה, דאגה, וכד'. ועדיין, אין לאפשר התנהגות הרסנית או תוקפנית. ילדתך עדיין קטנה מאד, ולכן אין לצפות שתגיב להסברים מילוליים. כאשר היא נסערת, עשו הכל כדי להרגיעה, ולהסיח את דעתה. ממליצה לך לקרוא את שפע המאמרים שגוגל מחזיר בתגובה למילת החיפוש "לידת אח חדש". הנה מה שפורסם כאן, בדוקטורס, בנושא - http://www.doctors.co.il/ar/9212/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA+-+%D7%90%D7%97+%D7%97%D7%93%D7%A9+%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94 בהצלחה והרבה נחת ליאת

בוקר טוב, ילדתי בת ה 6.5 התחילה לפספס בלילה (פעמים בשבוע)לאחר שהיא כמובן הייתה גמולה מגיל 3 ללא פיספוסים כמעט (אולי פעם בחצי שנה...) מתעוררת לבד באמצע הלילה לשירותים (רוב הזמן מתאפשקת לילה שלם). היא הולכת לשירותים לפני שינה, לא קר לה, לא קרה משהו מיוחד במשפחה, יש את הישרה הטובה והרגילה... היא טוענת שזה זיעה ולא פיפי וגם לא מתעוררת כי רטוב לה אנחנו לא ממש מתיחסים לזה, מקלחים מחליפים מצעים וזהו. שאלתי, למה היא חזרה אחורה? איך מדברים איתה על זה? מה עושים? תודה סוזי

שלום סוזי, הרטבת לילה מהסוג שאת מתארת יכולה להיות קשורה באמת למצב רגשי, גם אם על פניו אין מוקד מצוקה ברור. לפעמים המתח קשור לבית או המשפחה, ולפעמים לביה"ס או לקבוצת החברים. אני מציעה להמשיך לטפל בזה באופן הנכון, בדיוק כמו שאתם עושים היום, ועם זאת לנסות לצמצם ולהפחית גורמי לחץ אפשריים. אם המצב נמשך מעבר למספר שבועות, התייעצי שוב. בברכה ליאת

היי , מעוניינת בייעוץ לגבי ביתי בת ה-4 שבגמילה מחיתולים כבר שנתיים אין לה שום בעיה בריאותית, מודעת לכך שיש פיפי אך מעדיפה לעשות על עצמה (פיפי בלבד). רופא המשפחה אומר שמדובר במשהו ריגשי חייבת לציין שהילדה מקבלת המון תשומת לב ממש זקוקה לעזרתך אני אובדת עצות.

שלום דקלה, קשה מאד לתת ייעוץ דרך האינטרנט, במיוחד אם עלה כבר כיוון מחשבה על בעיה רגשית. מאחר שאין לי כל רקע התפתחותי, או מידע על תהליך הגמילה (שככל הנראה היה לא מוצלח), הצעתי היא להגיע לפסיכולוג/ית ילדים קליני/ת, לתאר את הבעיה, ולחשוב יחד איך לעזור לכם. לתחושתי, בשלב כה מוקדם, תספיק הדרכה הורית קצרה וממוקדת, ולאו דווקא טיפול רגשי לילדה. זו, כמובן, רק תחושת בטן. בהצלחה ליאת