פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום דוקטור ילד בן 13+ לא מצליח לקום ללימודים(הולך לישון ב 22:00 בערך) לפעמים יושן עד השעה 13:00 בדיקת דם כללית בסדר רק CMV-IGG U/ML 109.00 יש ניפוך בצומת לימפא בצוואר אבל בעקבות בדיקת דם נורמלית לא המליץ רופא משפחה על טיפול מסויים מה לעשות במקרה הזה? תודה מראש על התשובה

שלום זאב, בכל שאלה בריאותית, יש להתייעץ עם רופא הילדים שלכם. ובעניין הקימה בבוקר - יש ילדים (ומבוגרים) שקשה להם לקום בבוקר, כמעט ללא קשר לשעת ההליכה לישון. אנשים כאלה מתקשים מאד להשכים מוקדם ללימודים או לעבודה, ואם רק מתאפשר להם, הם מעדיפים לישון עד הצהריים. ועדיין, עם כל ההבנה, לא נוכל לפטור אנשים אלה מתביעות המציאות, והם נדרשים לקום ולתפקד במסגרות שלהם למרות הקושי. לכן, אני מציעה לך להודיע לבנך שמתוך דאגה לו ולעתידו, לא תוכל לוותר לו על הקימה בבוקר, אך תוכל לעזור לו בכל דרך שתקל עליו. זה אכן מתחיל כבר בערב: יהיה עליך להסביר שאם אינו מצליח לקום בבוקר, תוקדם שעת ההליכה לישון וכיבוי האורות בערב. בנוסף, אפשר יהיה להתנות "זמן אקסטרה" בערב (מול הטלוויזיה או איתכם) במידת שיתוף הפעולה שלו בבוקרו של אותו היום. אם אינו קם לביה"ס, חשוב ליצור תוצאה הולמת (למשל - לא יוכל לבלות מול המחשב או הטלוויזיה אם לא עמד במחוייבות הבסיסית של ביקור בביה"ס). באופן דומה, לא יוכל ללכת לחברים/לחוגים/למשחק הכדורסל, אם לא מילא את חובתו כנדרש. חשוב להציג את הדברים כתוצאה טבעית של התנהגותו ולא כעונש או מאבק. אני מציעה לשאול את הילד עצמו מה (לדעתו) יוכל לעזור לו לקום בזמן, ולנסות ליישם את הצעותיו. לפעמים הילדים יודעים הכי טוב מה יוכל לעזור להם, וכדאי להקשיב ולשקול זאת, לפני שפועלים בתקיפות או כעס. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 6.5 משקרת כדי להתחמק מעונש או מעבודה. למשל היא שיקרה וטענה שהמורה אמרה שלא צריך לעשות את שיעורי הבית או לגבי בלאגן שהיא עשתה בחדר ("לא אני גזרתי"). איך עליי להגיב? יש לציין כי יש לה אחות תאומה, וכל תגובה שלי נבחנת גם על ידה.

שלום רב, כדי שילדים לא ישקרו ולא יפחדו לספר לנו גם על ה'פאשלות' שלהם, רצוי ליצור בבית אווירה לא שיפוטית ולא מענישה (לפחות לא מענישה מדי...) ילדים משקרים מאותן סיבות שהמבוגרים משקרים - כדי לא להסתבך בצרות. אם ילדתך תדע שהאחריות להכנת שיעורי הבית היא שלה, והאחריות לבדיקתם היא של המורה, יש סיכוי להפחתה במספר ההתנגשויות ביניכן, וכמובן גם פחות סיבות לשקר (אם תגיע לא מוכנה לכיתה, היא תצטרך להתמודד עם כעסה של המורה ואולי גם עם סנקציות מטעמה, כמו הכנת שיעורי הבית ע"ח ההפסקה). באופן דומה, אני מציעה לא לארוב לה עם סידור החדר רק כי היא זאת שבילגנה אותו. הנהיגי דקות ספורות בכל ערב לסידור החדר, ללא קשר למי שבילגן אותו. אם היא תדע שסידור החדר הוא חלק מהשגרה, לא יהיה צורך להתחמק מהמשימה בתירוץ של "זה לא אני לכלכתי". ככל שהסביבה פחות "מחפשת אשמים", כך קטן הצורך להתחמק באמצעות שקרים. בברכה ליאת

בן 13.5 בגיל המגעיל כפי שאני מכנה עושה דברים שאינם מתקבלים על דעתי ועל דעת בעלי.לא תמיד קם לבית הספר , הולך לישון מאוחר,מציק מאוד לאחיו בן ה - 10 ברמות של צרחות מטורפות,מפיל עליו את כל תסכוליו.לא מתראה עם חברים אחה"צ ,סגור בחדרו,לא מרוצה מהאוכל שאני מבשלת (בעבר מאוד אהב את המאכלים שהייתי מכינה).גם אם אבשל מה שביקש באותו יום מתחרט ורוצה משהו אחר.קשה לי מאוד עם ההתמודדות העצבנית היומית איתו לא כל שכן בעלי שמאוד מתוסכל מהמצב. עליי לציין שהוא נפגש אחת לשבוע עם פסיכולוגית למתבגר ומהפגישות איתה הוא יוצא מאוד רגוע ומאושר.יום לאחר מכן הוא מתהפך ועושה כנ"ל.אשמח לקבל ייעוץ למצב זה. תודה וערב נעים

שלום איזבלה, ממליצה מאד לקבוע פגישה עם הפסיכולוגית של בנך, לבקש ממנה שתעזור לך להבין את הסיבות להתנהגותו של בנך, ותנחה אתכם כיצד להגיב נכון למצבים שתיארת. חשוב מאד לזכור שטיפול פסיכולוגי הוא לא "מוסך" שמתקן לנו את הילד. טיפול טוב בילדים מלווה גם בהדרכה הורית, המסייעת להורים להתכוונן טוב יותר לצרכים של הילד, כולל הצורך בגבולות וסמכות הורית (ולהערכתי שם הבעיה). אם הפסיכולוגית של בנכם לא תוכל לשלב הדרכת הורים בעבודתה, פנו לפסיכולוג אחר, שיוכל (בתיאום עם המטפלת של הבן) להנחות אתכם כיצד להגיב. בברכה ליאת

אני כל הזמן מנסה לפגוע בעצמי , שוברת רגליים וידיים , דוקרת את עצמי עם מחטים מצמידה קוביות קרח לגוף ומתייבשת בכוונה .. כרגע אני מנסה להתייבש עד שאני יתעלף ויגיע לבית חולים -לא שתיתי יומיים . ולמקרה שתגידו לי ללכת לפסיכולוג זו לא אפשרות מבחינתי מכה הרבה סיבות . אני מזוכיסטית ? מה אני נחשבת ? אני מטורפת ? בת 14

שלום רב, פגיעה עצמית היא דרך לא יעילה להתמודדות עם מצבים רגשיים עוצמתיים, האופיינית לאנשים עם קשיים בוויסות הרגשי. אני לא חושבת שאת מזוכיסטית, אלא נערה במצוקה, שמנסה להקל על עצמה בדרך הרסנית. גם אם הפגיעה העצמית מביאה למידה של הקלה לטווח הקצר, הרי שאינה פותרת את הקשיים והבעיות, ומהווה - כשלעצמה - בעיה חדשה נוספת. ממליצה לך מאד להתגבר על ההתנגדות, ולהגיע לקבלת עזרה אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, רצוי שיהיו בעלי ידע ומיומנות בגישת הDBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי). בברכה ליאת

הייתי רוצה לנסות את המחקר על הילדים שלי הילדה בת 17 והבן בן 9 אשמח לפרטים נוספים . הנייד שלי הוא 0504040007 תודה.

שלום בלה, לאיזה מחקר את מכוונת?

שלום. מעוניינת בהמלצה לפסיכולוג מאזור חולון עבור ילד בן 13 - בוגר, עצמאי, חכם אך מאידך עם בעיות חברתיות, כי מעט שמן, מתקשה ליצור קשרים חברתיים , בעל הערכה עצמית נמוכה , עדיפות במסגרת קופ"ח מכבי. תודה רבה!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

פסיכולוג ילדים

שלום, ילדתי לפני כשבוע תינוקת ובנוסף יש לי ילדה בת שלוש. כניראה שכניסתה של התינוקת החדשה משפיעה מאוד על הבכורה והיא הפכה לילדה מאוד עקשנית,בכיינית וכו.. יש לציין שלתינוקת היא מיתייחסת יפה מאוד והיא שותפה מלאה לטיפול בה. לי מאוד עצוב לראות עד כמה קשה לה המצב החדש. שאלתי היא:כיצד ניתן להקל עליה ותוך כמה זמן פחות או יותר ילדים מתרגלים למצב החדש? בתודה מראש.

שלום איילה, מזל טוב!!! ילדתך הגדולה/קטנה מגיבה כרגע לשינויים הדרמטיים בחייה: להיעלמות שלך לכמה ימים מהבית, לכניסתה של התינוקת החדשה, לאנשים הרבים שאולי פקדו את הבית בשבוע האחרון, להתרגשות ולשינויים ההורמונליים שחלו אצלך ומקבלים ביטוי בהתנהגותך, לשינויים בסדר היום שלה, וכיוב'. כוונתי היא, שלא מדובר בהכרח בגילויים של קנאה או כעס כלפי התינוקת (לכן אין להתפלא על כך שהיא מתייחסת אליה יפה), אלא בתגובה של פעוטה מבולבלת ונרעשת ליותר מדי שינויים בזמן קצר. בעיני, הדרך הטובה ביותר לעזור לה, הוא להחזיר כמה שיותר מהר את שגרת החיים, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לצרכים המשתנים לאור הנסיבות. דאגי לשמור על הרוטינות הרגילות של הארוחות וזמני השינה, של טקסי ההשכבה, המקלחת הסיפור והמשחק. תני לה לבלות בגן כהרגלה, להיפגש עם חברות כבעבר, ולצאת אל גינת המשחקים כמו בכל יום. עליכם לזכור שמדובר עדיין בפעוטה קטנה, שזקוקה מאד לתשומת הלב, להשקעה ולמילוי הצרכים היומיומיים, ולכן עדיף לספק אותם בנדיבות וברצון, כדי שלא תתבע אותם מכם בהפגנות רגזניות או בכי. מקווה שכולכם תוכלו להיאסף עד מהרה אל שגרת חיים בריאה, ולרוות נחת משתי בנותיכם. מזל טוב ובהצלחה ליאת

בוקר טוב ליאת, הנני פונה בשאלה בנוגע לאחי שכמעט בן 18. מזה כחודשיים הוא עושה ברוגז עם ההורים, לא עונה כשמדברים אליו, מסרב לאכול מהאוכל שמכינים לו וכד'. אני אחותו הגדולה בכ 18 שנה בקשר איתו ומנהלת איתו שיחות ברמה היומיומית בנסיון לשכנע אותו לשנות את גישתו אך ללא הצלחה ובכך פוגע מאוד בהוריי ...חשוב לציין שהוא אומר שאין סיבה שבגללה כך מתנהג. אני מאוד רוצה לעזור ואין אני יודעת איך, ההורים שלי מנסים בדרכם אך פוחדים לעשות "צעדיים קיצוניים" כיוון שבעבר כבר היה לו משבר ובו נעלם ללילה שלם מבלי להגיד היכן הוא וזה השאיר "צלקת" גדולה אצל הוריי. אני ממש אודה לעזרתך... יום מקסים, דבורה

שלום דבורה, הסיפור שלכם נשמע מורכב וכאוב מכדי לפתור אותו באמצעות עצה אינטרנטית מיד שנייה. ברור שקיימת בעיה בתקשורת המשפחתית, והרבה פחד באוויר. להערכתי, תוכלי לסייע להורייך אם תדחפי אותם להגיע להתייעצות והדרכה אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. צעדים 'הפגנתיים' מהסוג שאת מתארת נעשים כשיש "קהל" מגיב. לתפיסתי, יש טעם לעזור להורייך להבין את אחיך ואת התנהגותו בהקשר הרחב של הדברים, ולטפל בכך לא רק בקונטקסט הצר בשעת משבר. עודדי אותם לפנות לעזרתו של גןרם מקצועי. בהצלחה ליאת

בני , בן קרוב ל4 משחק בגן עם ילד אחד בלבד. כאשר החבר לא נמצא בגן או משחק עם ילדים אחרים, בני מעדיף תמיד לשחק לבד ולא עם ילדים אחרים. יש לציין שעם אותו ילד הקשר טוב, המשחק מפותח ומתנהלת תקשורת טובה. הוא מתקשה ליצור קשר עם אנשים/ילדים חדשים,מתבייש בהרבה מקרים, בד"כ לא יוזם תקשורת אך מגיב בצורה חיובית כשפונים אליו.אני מתקשה להבין מה הגורם להתנהגותו. איך אפשר לעזור? תודה

שלום לי, יש ילדים ביישנים, המרגישים נוח יותר בסיטואציות של "אחד על אחד" או בקבוצה קטנה, וזה בסדר. לבנך עדיין לא מלאו ארבע שנים, ולכן המיומנויות החברתיות שלו עדיין מבשילות. נסי לחשוף אותו למצבים חברתיים בסביבתו המוכרת והבטוחה (אפשר להזמין הביתה שני חברים יחד, ולעודד משחק חברתי רב משתתפים). אם אין כל אינדיקציה נוספת לקשיים בתקשורת החברתית שלו, נדמה לי שאפשר להירגע, ולאפשר לו הבשלה בקצב שלו. אם ההימנעות החברתית נמשכת ועקבית, אפשר לברר את הדברים במכון להתפתחות הילד או אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת שנה וחצי ונמצאת במסגרת משפחתון מגיל שנה, אליו הסתגלה במהרה. בחודש אוגוסט בע"ה אני צפויה ללדת תאומים. אני שוקלת עם הלידה לעבור עם משפחתי לבית אימי לקבלת סיוע (בעיר אחרת) לתקופה זמנית של כחודשיים. המשמעות הינה שבחודשים הללו ביתי לא תבקר במשפחתון (חודש אוגוסט חופשה ותחילת השנה בספטמבר), והיא תחזור למשפחתון כחודש לאחר תחילת השנה. לאור השינויים הרבים שעומדים בפניה: מעבר לבית אחר, גילה הצעיר, הצטרפות של שני אחים למשפחה, התנתקות זמנית מהמשפחתון ואז חזרה אליו, ברצוני להתייעץ עם המעבר הנ"ל יהיה נכון עבורה ולא יסב לה נזק רגשי. להשפעות הרגשיות של השינויים הרבים והמעברים שצפויים בפניה ישנה השפעה מכרעת על החלטתי, על כן אשמח לקבלת חוות דעת והמלצות כיצד להקל עליה במעבר. בתודה, ימית

שלום ימית, במצבי משבר (לידת אחים תאומים עלולה להיחשב ככזו, הגם שמדובר במשבר 'התפתחותי' בנסיבות חיוביות), אחד הדברים שיכולים לסייע לילד להתגבר זו השגרה. דווקא תחושה של יציבות ורציפות, מעגלי תמיכה זמינים (כמו גננת אוהבת וסביבה מוכרת) ורוטינה יומית מוכרת. מבחינה זו, הרעיון שלך פחות מוצלח בעיני. עם זאת, המחשבה על ניצול מעגלי תמיכה ועזרה עבורך, היא מחשבה מבורכת, ונכון יהיה לגייס את מי ומה שאפשר לצורך כך. אם תצליחי לגייס את אמא לעזרה בביתך - יהיה טוב יותר, ואם אין ברירה אין ברירה. לא תמיד הפיתרון האידיאלי מצוי בידינו, ולכן אפשר להתפשר, תוך מודעות למחירים האפשריים וניסיון לעמוד הכן לקראתם. מאחלת לך, בכל מקרה, לידה קלה והתארגנות יעילה להתרחבות הדרמטית של המשפחה הנחמדה שלכם. שיהיה במזלטוב! ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך. ללא ספק זו החלטה מורכבת שנושאת בחובה מחירים שיש לשלם וכואב לי מאוד שהבת שלי תצטרך לשלם אותם, במידה וזוהי ההחלטה שאקבל אנסה להערך במידת האפשר. יש לי שאלה נוספת: בחודשים האחרונים היא בודקת גבולות ועושה שימוש רב במילה "לא" שלמדה לאחרונה.הקושי העיקרי הוא בשעת הרחצה בערב וההלבשה בבוקר. ברגע שאנו מוציאים אותה מהאמבטיה היא מתחילה להתפרע ומתחילה לבכות כך שאי אפשר להלבישה. אנו נותנים לה כמה דקות להירגע ומנסים להסיח את דעתה, אך ברגע שאנו מנסים להתחיל להלביש ולחתל אותה היא חוזרת להתפרע ולבכות. לעיתים הדרך היחידה היא שבעלי מחזיק אותה בחוזקה ורק כך אני מצליחה לחתלה ולהלבישה. כך קורה גם בהלבשה בבוקר. אני מרגישה שאנו עושים משהו לא נכון.כיצד עלינו להתנהג במצבים כאלו הקורים מדי יום? תודה רבה!

רציתי לשאול על מה מעיד הדבר כאשר נערה בת 14 מורחת דם על קיר השרותים בנוסף לנזלת. זו לא הפעם הראשונה. אין לי מושג האם זהו דם מחזור או שמקור הדם הוא חיטוט באף. בכל אופן זה נראה לי חריג...

שלום רב, זה אכן חריג, ומחייב ברור, קודם כל עם הנערה עצמה. ההסבר שלה יכול להוות אינדיקציה טובה למצבה הנפשי, ולהכריע לגבי מידת המודעות שלה למעשה. לאחר שתשתעו את תגובתה, התייעצו שוב. בברכה ליאת

הי ליאת, שוב אני.. :-) הילד (5 וחצי) רוצה שניקח אותו לראות "איפה דודה *** גרה", שבכל מקרה אחר זה סביר והגיוני, אבל (את יודעת) אחותי "גרה" בבית העלמין.... האם לדעתך יהיה נכון לקחת בגילו לבית קברות? ואם כן, מה אומרים? איך מסבירים? אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות של מוות ובית קברות. אני חושבת שזה מוקדם מדי.. תודה..

היי, אני מאמינה בכל לבי (וגם נוהגת כך עם ילדי המשפחה שלי) שכמה שיותר מוקדם יותר טוב. למעט טקס הקבורה (שאינו נעים לאף אחד מאיתנו), בית קברות הוא מקום נעים, לרוב אסתטי ושליו. ילדים המצטרפים להוריהם לביקורים בבית הקברות, מקבלים את קיומם כעניין טבעי מאד, וההבנה לגבי משמעותם האמיתית מגיעה בהדרגה. אישית, איני אוהבת ביטויים "מרככים" כמו "הדודה גרה כאן...", שהרי רק אנשים חיים גרים איפשהו, והשאר אינם. גופם נקבר בבית הקברות, מאחר שאינם מרגישים דבר. הייתי אומרת משהו כמו "הדודה שלנו מתה ממחלה קשה, ויש לה קבר בבית הקברות, אליו אנחנו הולכים בכל פעם שאנחנו רוצים לזכור אותה. בית הקברות הוא מקום יפה עם צמחייה ושקט וציוץ ציפורים, ויש שם הרבה קברים של הרבה אנשים אחרים. בפעם הבאה שנלך לשם, תוכל להצטרף, אם תרצה, ולראות את הקבר עם השם שלה"). אוכל לומר לך שילדי המשפחה שלי לוקחים חלק בעבודות הטיפוח והגינון, משקים את הצמחים עם הצינור, ורואים את הביקור המשפחתי בבית הקברות כידידותי ואפילו נחמד (ככל שזה יישמע מוזר). אם תרצי, נוכל לדבר על כך עוד, גם בטלפון. בשמחות ליאת

צהריים מצויינים!!! יש לי ילד בן 4 חכם ושובב אך יש איתו בעייה שלא הצלחתי לפתור גם עם יועצת התפתחות(ייעצה לי לעשות עימו הכנה ובמידה ומתחיל בהתנהגות הלא ראוייה פשוט לקום ולעזוב את המקום) בכל פעם כשאנחנו מגיעים לאיזושהי התכנסות משפחתית במשך החצי שעה הראשונה הוא פשוט בועט בכל מי שמתקרב אליו, יורק על כל מי שמדבר איתו ועוד "פניני לשון למיניהן) אח"כ הוא מקסים ומשחק עם כולם וחברותי להפליא ומנומס, הבעיה הינה רק בהגעה. כבר דיברנו איתו ושאלנו לפשר ההתנהגות והוא אמר לנו שהוא מתבייש והוא רוצה שנרים אותו על הידיים אז בכל כניסה הוא מגיע על הידיים שלנו כשראשו חפור לנו בכתף ומי שמכיר אותו פשוט לא מתקרב אליו ומי שלא מכיר ומעז להתקרב עדיין חוטף. מה עושים???? איך גורמים לו פשוט להיכנס , להגיד שלום ופשוט להתנהג כמו כולם???(אנחנו מסבירים לו לפני כל יציאה כזו את מי הוא הולך לפגוש , מנסים גם להבטיח לו תגמול במידה ויתנהג כראוי...עדיין כשמגיע למקום עצמו הוא כאילו ילד אחר)

שלום חנה, חלק חשוב לקראת פיתרון הבעיה היא הכרת אזורי הפגיעות. כפי שגיליתם בעצמכם, מדובר בהתנהגות שנובעת מבושה ומבוכה ראשונית שחולפות תוך זמן קצר. הידיעה הזו משמעותית, שכן היא פותחת מספר אפשרויות לפיתרון. אפשר לחשוב יחד עם הילד מה יוכל לעזור לו בנסיבות הללו: האם להישאר לצידכם בשקט עד ש'יפשיר' (זה בעצם מה שאתם עושים היום, וזה פיתרון יעיל). האם יעזור לו להיכנס לחדר צדדי ולהירגע בעזרת משחק שקט או ספר. יש, כמובן, גם את האופציה התקיפה יותר, של הישארות בבית עם בייביסיטר בשעה שאתם יוצאים ("אנחנו יודעים שקשה לך, וכדי לא לכעוס עליך אנחנו בוחרים להשאיר אותך בבית, עד שתרגיש שאתה כבר רוצה ויכול להתנהג בצורה שאינה פוגענית או מעליבה כלפי האחרים"). כל דרך שתבחרו תהיה בסדר, כל עוד אינכם מצפים ממנו להתנהגות שכרגע אינה ביכולתו. מרגע שתסכימו לקבל עובדה זו, הפיתרונות יימצאו. המצב הפחות רצוי כרגע זה האכזבה והכעס הבלתי נמנעים שאתם חשים כלפיו בכל פעם שהוא "שוב מתנהג רע". בהצלחה ליאת

בתי בת ה-5 וחצי ילדה להורים גרושים. בשבוע האחרון יש אצלה פחדים כגון ללכת לשירותים לבד, היא רוצה שאני יהיה נוכחת לידה, פחד מזבובים היא נכנסת לחרדות שהיא רואה זבובים. היה לה השבוע חלום או שהיא דמיינה שעכביש הולך לה על היד היא התעוררה מהחלום כל כל מבוהלת ונכנסה להיסטריה. הייתי רוצה לדעת ממה נובע הפחדים האלו. מה אפשר לעשות.

שלום חגית, פחדי ילדות הם חלק מהתפתחות תקינה, וכל עוד אינם מפרים בצורה בריאה את השגרה, אפשר להתמודד איתם גם ללא התערבות מקצועית. סביב גיל חמד, מתגברות חרדות סביב שלמות הגוף, כלומר - במוקד הפחד עומדים מחלות ומוות. יתכן שזבובים נקשרו בתודעתה כמחוללי מחלות, ומכאן הפחד. באופן טבעי, ילדים מוצאים נחמה ותחושת ביטחון בנוכחותם של ההורים ובזמינותם. אלא שלעיתים, היענות מוגזמת של ההורה לפחד, יוצרת את מה שפסיכולוגים מכנים "רווח משני". הילד מגלה עד מהרה, שבאמצעות הפחדים שלו הוא יכול לשעבד את ההורה וליהנות מקרבתו החומלת עד כדי אבסורד. כך אנו רואים הורים שהולכים עם הילד לשירותים, מלווים אותו לכל פינה נידחת בבית - רק שהילד לא יפחד. לכן, ההמלצה שלי היא לנסות לאזן בתבונה בין הצורך להישאר קרוב ונוסך ביטחון ("הנה, אני כאן, ואני שומרת עלייך מהמטבח. הכל בסדר"), לבין ההכרח לתת לילד להתמודד מבלי להיגרר למערך שלם של תגמולים מיותרים. נסי לתת לזה הזדמנות לחלוף מעצמו, ואם אין שינוי, התייעצי שוב או הגיעי להדרכת הורים קצרה כדי לקבל כלים. בברכה ליאת

אני מבינה אותך לגמריגם לפעמים אמא שלי עושה דברים שמרגיזים אותי היא גורמתלי להיות מכוערת !!! לא סובלת אותה אני כלך כך מבינה אותך היא מעצבנת אותי

שלום לילך, אני מבינה שאת מגיבה לפנייה כלשהי. אם את מצפה להתייחסות כלשהי ממני, אנא כתבי יותר. יום טוב ליאת

שלום יש לי בן 6 ו4 חודשים בגן חובה לאחרונה הילד מגיב כול הזמן בעצבים דוגמא אני משחק איתו משחק והוא מפסיד הוא מתחיל להתעצבן ולבכות לא מקבל הפסדים ואכזבות גם עקשן מאוד מה זה אומר מה עלי לעשות

אם זה קורה רק לאחרונה הייתי ממליץ לבדוק ולחשוב קודם כל האם קרה משהו לאחרונה בבית, במסגרת חינוכית. הייתי גם מציע לבדוק במסגרת החינוכית אם מגיב באותה צורה וגם בודק בבית האם רק מולך מגיב כך או גם מול דמויות נוספות. במידה וקרה משהו או חל שינוי כדאי לבדוק האם זה משהו שאפשר לשנות או לעזור לו להבין מה קרה, לתווך לו זאת ולעזור לו לחשוב על דרכים להתמודד. בנוסף כדאי לנסות לשקף לו את הכעס והתסכול שלו כאשר מפסיד, לנסות לבדוק איך מרגיש ומה חושב על כך ולנסות לעזור לו לראות זאת העוד דרכים, למשל שהפסד אינו אומר שהוא לא טוב וכו. הייתי מסביר בפשטות שלעיתים מפסידים ולעיתים מנצחים. חשוב לשים לב שיש לו באמת גם ניצחונות מולך לעיתים.

שלום אוריה, לילדים קטנים יכולת גדלה והולכת להתמודד עם תסכולים, ולנו - ההורים - תפקיד חשוב בתרגול ושכלול היכולת הזו. כישלון או הפסד במשחק הם דוגמא מצויינת לתסכול, וזו הזדמנות נהדרת לתרגול. כמו שכתב לך אלעד, חשוב לתקף את חוויית האכזבה ("זה באמת קשה להפסיד, גם אני לא אוהב כשמנצחים אותי"), אך לתווך ולווסת (להסביר מה אפשר לעשות ואיך אפשר להגיב במקרים של תסכול ואכזבה). אם התגובה הקשה שלו מוגבלת רק למצבי כישלון והפסד, הייתי מנסה להבין מדוע. האם הוא התרגל ל"ליטרת ההתפעלות" שלכם, ומרגיש שרק כך הוא אהוב, שווה או מוערך? האם הוא חושב שניצחון הוא עדות לחכמה או כישרון? אם כך הדבר, הייתי פועלת לשינוי תפיסות אלה, אפילו תוך הדגמת השרירותיות של משחקי קוביה ("מה זה אומר אם ניצחתי אותך בסולמות ונחשים, האם זה אומר שאני יותר חכם? יותר מוכשר?"). במקביל, הייתי ממתנת את תגובות ההתפעלות במצבים של ניצחון. הדגישו את הכייף שבמשחק המשותף ופחות את התוצאה הסופית. אם אתם חשים שהוא מגיב קשה גם למצבי תסכול אחרים (לאו דווקא להפסד במשחק), יש טעם להתחיל להתעקש מעט יותר על הגבולות, ו'לאמן' אותו במצבים של התנגשו רצונות, מבלי לוותר. תוכלו למצוא בפורום זה התייחסות גדולה לנושא הגבולות, ואני ממליצה מאד לדפדף ולקרוא. בברכה ליאת

שלום. אחותי ילדה לפני שבוע תינוק עם מיקרוטיה באוזן שמאל. איך מתמודדים בעיקר עם האמא שנמצאת כרגע בדיכאון?

שלום מעיין, כשנולד תינוק לא בריא, זה כמעט תמיד גורר תגובה זו או אחרת של אבל ואובדן. עם זאת, כיום כמעט תמיד יש מה לעשות, גם אם זה כרוך בפרוצדורות רפואיות לא נעימות. מניסיוני, התגייסות לעשייה היא הדבר הכי טוב שאפשר לעשות במצב כזה, גם כדי להתעודד, וגם כדי להרגיש שליטה במצב שנראה לכאורה כגזירה נוראה. גם למעגלי התמיכה והעידוד המשפחתיים יש חשיבות קריטית בזמני משבר, וחשוב שיימצא בהם מי שיחזיק את התקווה להחלמה מלאה. תנו לאחותך את הזמן לעכל את הדברים, אך עודדו אותה לחפש את העזרה המקצועית והטובה ביותר עבור תינוקה. במידת הצורך, ואם אינה מתאוששת תוך זמן סביר, הפנו לתמיכה פסיכולוגית. בריאות ו...בהחלט גם מזל טוב!!! ליאת

בני בן שנה וארבע, וכבר תקופה ארוכה שלא מזיז לו שאנחנו אומרים לו (בתקיפות) על דברים מסוימים שאסור. למשל: לא לפתוח ארונות מסוימים, לא להרביץ עם חפצים על הויטרינה, או לא לגעת במטען שמחובר לחשמל. זה אפילו קצת משעשע אותו כשאני כועסת. האם זה נורמלי? מה אפשר לעשות?

בגיל כזה לרוב אין הילד מפנים את הגבולות שמציבים לו. חשוב שתהיה התמדה בגבול שניתן ושהמסר יעבור בצורה ברורה ושאין מסר כפול, למשל חיוך והנאה מהתנהגותו. כמו כן כדאי לשים לב שיש דברים שכן מותרים לו במקביל.

שלום מעיין, פעוטות לומדים על העולם דרך התנסות וחקירה בלתי פוסקים, ולכן קשה מאד לעצור פעוט סקרן שעדיין לא מבין סכנה מהי. מסיבה זו, רצוי מאד להתאים את סביבתם של תינוקות זוחלים או פעוטות שזה עתה למדו ללכת, כך שתהיה בטיחותית ומאפשרת. לכן, ממליצה על כיסוי שקעי החשמל (או הטענת מכשיר הטלפון בשקע שאינו בהישג ידו). כאשר הוא חובט עם (או על) חפצים שבירים, אל תסתפקו באמירת "לא", אלא קומו ממקומכם, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מהמקום בצורה חד משמעית. אין טעם לכעוס (זה סוג של תגמול כפי שציינת נכון), אלא רק לעצור זאת מיידית, כדי שילמד שאין אופציה כזו כלל. קצת עבודה, זה נכון... בשמחות ליאת

שלום רב בני בן 3.9 התחיל לחרוק שיניים בשבועיים האחרונים זה קורה רק במהלך היום בתגובה לכך שהוא שמח /כועס יש לציין כי הוא לוקה באוטיזם ועדיין לא מדבר אך למרות זאת אני מנסה להסביר לו, שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי למגר תופעה זו , ועד כמה נפגעות השיניים כתוצאה מכך ,תודה מראש.

שלום שירן, מציעה להפנות את השאלה לרופא השיניים. בתחושת הבטן שלי, כשמדובר בשיני חלב, הנזק אינו אקוטי. אבל זאת, כאמור, תחושת בטן ולא תשובה הנשענת על הבנה מקצועית. פני לרופא שיניים של ילדים ןהתייעצי. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת כ-16.5 עדיין מדברת עם עצמה ועורכת שיחות עם חברים דמיוניים. בנוסף היא הולכת המון בבית תוך כדי משחק עם עצמה והדמיית כיתה או מקום מפגש חברי. בתי אובחנה כ- ADHD. כבר דיברו איתנו שיש לה התפתחות מאוחרת LATE BLOOMING. שאלתי, האם עדיין תקין בגיל זה ? אם לא, מה עלי לעשות כדי להפסיק תופעה זו ? תודה

טובה שלום, חברים דמיוניים הינה תופעה המופיעה בדרך כלל בגיל הגן ולרוב נעלמת במהלך בית ספר יסודי. ישנם מקרים בהם התופעה נמשכת אך חשוב מאוד לבדוק האם קיימת הבחנה בין דמיון למציאות, האם החברים הדמיוניים (או המצבים הדמיוניים) מהווים תחליף להתמודדות עם אינטראקציות חברתיות במסגרת קבוצת השווים. בשל המורכבות הנובעת מהשילוב בין ה-ADHD והאיחור ההפתחותי, אינני חושב שאוכל לעזור לך באופן מספק במסגרת הפורום. אני ממליץ לפנות לפסיכולוג או לפסיכיאטר ילדים ונוער לצורך הערכה ויעוץ. בברכה, אמיר.

שלום ליאת, ביתי בת חמש וחצי (גן חובה) ילדה מאוד נבונה ורגישה.לאחרונה החלה לשאול שאלות על המוות: "מה זה למות?, מה קורה לגוף? האם מתים בגיל 100?"...בכל פעם עניתי לה בתשובות קצרות שמה שהנחה אותי זה להרגיע אותה שזה קורה כשמאוד מאוד זקנים. אך שמנו לב שהיא מאוד חוששת וכל הזמן בוכה מהנושא.נתתי לה דוגמא שסבא וסבתא שלי מתו ותיראי אנחנו וסבתא ממשיכים לחיות ולצחוק ולדבר אליהם כאילו הם פה. לא ידענו למה לאחרונה היא בוכה המון ומאוד מחוברת אלי ולבעלי יותר מבדר"כ. אתמול סוף סוף היא הוציאה את אשר על ליבה. היא חוששת למות! היא אמרה "שהיא לא רוצה שנמות לעולם, אפילו לא ליום אחד גם אם יהיה לה סרטן". ליאת, היא נחשפה לנושא בגן מילדים...מה לעשות? איך מסבירים שאלה החיים? תודה רבה וחג שמח נעמי

שלום נעמי, הידיעה שיום אחד נחדל מלהתקיים מצערת את מרביתנו, וכמעט כל אדם נדרש מדי פעם להרהור על מותו הוודאי. כשמדובר בילדים, החסרים עדיין את מנגנוני ההגנה הבשלים, הפחד מכה בעוצמה, ונדרשת ההרגעה הורית המנחמת. מה שאת עושה הוא נכון בעיני: האמירה שאנחנו ממשיכים לחיות, ליהנות ולצחוק למרות חסרונם של האהובים שמתו. הדגש כאן מוסת מן המוות אל החיים, מן הגעגוע אל האהבה, מן היגון אל שמחת הביחד. לפעמים גם הומור יכול לעזור ("אנחנו לא מתכוונים למות כל כך מהר"; "אין לנו זמן לבכות עכשיו, זה מבזבז לנו זמן יקר ויש המון מה לעשות"). מה שהכי חשוב, זה מה *לא* לעשות: רצוי לא להתפתות לאמירות מופשטות מדי על עלייה לשמיים, גן-עדן, ונשמות שמסתובבות כאן, שם או בכל מקום. אלה רעיונות שקשה לילדים לעכל. בדר"כ, נוכחות קרובה ו'בריאה' של הורים ובני משפחה, משמשת נחמה והרגעה. אם הפחד לא נרגע גם בעוד שבועיים שלושה, התייעצי שוב. בשמחות ליאת

יש לי 2 ילדים בן 6 ובת 3. ביני ובין בעלי אין שום יחסי זוגיות מזה שנתיים. אנחנו אף ישנים בנפרד. רב הזמן אנחנו בשתיקה. אין מריבות או צעקות. אני רוצה להיפרד אך חוששת מההשפעה על הילדים שמאוד קשורים אליו(הוא אבא מאוד מעורב ופעיל) אולם מצד שני חוששת מאוד מההשפעה של זוגיות לקויה כל כך על חייהם הבוגרים. אין לנו בעיה להמשיך לחיות יחד אך לא הייתי רוצה שתפיסת הזוגיות שלהם תהיה מעוותת כל כך. חברה הציע להסביר ם פרודים אך חיים יחד באותו בית. מה נכון לעשות? מה יגרום הכי פחות נזק?

שלום רונה, נדמה לי שלפני השאלה "מה נכון לילדייך או מה יעשה להם פחות נזק", ראוי לשאול מה נכון *לך* או לאביהם, כבני אדם (ולאו דווקא כהורים). אין ספק שלילדים עדיף לגדול במסגרת משפחתית חמה ומאושרת, עם אמא ואבא שאוהבים אותם ואוהבים זה את זה. במציאות, יש הרבה מאד וריאציות על המושג משפחה, וכנראה שהמצב האידיאלי לא תמיד מעשי אצל כולם. את יודעת, יש ילדים שעוברים טלטלות רבות בחייהם, ולמרות זאת הם גדלים להיות אנשים בריאים ושמחים, ויש כמובן גם את כל האפשרויות האחרות. נדמה לי שהאפשרות בה בחרתם - לחיות בבדידות וניכור תחת קורת גג אחת, רק כדי לא לגרום נזק לילדים - היא לא בהכרח המוצלחת מכולן. מציעה לך להגיע להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת (לאו דווקא של ילדים), ולחשוב ביחד איך תוכלי ליצור עבור עצמך סביבה מיטבית. אני מאמינה שכאשר ההורים שלמים ומאושרים (ביחד או לחוד) איכות החיים של הילדים משתפרת בהתאם. בברכה ליאת

שלום, בני הצעיר בן 13,חברותי,הילדים אוהבים אותו ורוצים בחברתו. לאורך השנים הוא התחבר גם לבנים שעושים מעשי קונדס. לפני כשבועיים בני השתמש במצית ועשה חורים ברשתות שבבית. לאור המקרה דיברנו איתו על הנזקים והוא הציע שיתן מכספו לתיקון הנזק ואכן לקחנו מכספו לתיקון הרשתות. המקרה האחרון שקרה שהסתובב בישוב עם 3 בנים בני גילו,לטענתו אחד הבנים אחז במצית והצית שיחים ותחנת אוטובוס בישוב כשבני היה איתו ועוד נער נוסף בעת המעשה. כיצד להגיב למקרה הנ"ל? מדוע נושא השרפה חוזר? אודה לתשובתך המהירה.

שלום רב, מאחר שמדובר בהתנהגות מסוכנת, שעלולה - בנוסף - לסבך את בנך עם החוק, הייתי מודיעה לו שלא תוכלו לעמוד מנגד, ולכן תפעלו מיידית לקבלת עזרה. הסבירו לו שעומדות בפניכם שתי אופציות: לפנות לרשויות החוק, או לגורם טיפולי, שיעזור לו (ולכם) להבין מדוע הוא פועל בדרך כה הרסנית ומסוכנת. מציעה להפעיל באורח דומה גם את ההורים של הילדים האחרים, ולאחד כוחות בנושא, כדי להימנע מהסתבכות בפלילים. בברכה ליאת

שלום ליאת ,. אני סבלתי לפני כשנה וחצי מהתקפי חרדה אשר יצאתי מזה בכוחות עצמי טיפול התנהגותי אך כיום אני סובלת מלחץ בגוף ללא סימנים שהיו לפני אני פשוט מרגישה מתח ברגליים ובידיים ואפילו לא נושמת נכון אני מוטרדת מאוד אין לי כוח לרוץ לבדיקות אשר בסוף הכל תקין אני מנסה להרגע אך זה יותר חזק ממני התחלתי חוג יוגה אך אני פוחדת שזה יחזור שנית או שזה יגרום לדברים חמורים אני פשוט לא יודעת למי לפנות לאיזה רופא האם טיפול אצלך יעזור .ותודה לך מראש

שלום אנונימית, אני מבינה ש"הטיפול ההתנהגותי" שעזר לך הוא טיפול עצמי, שיכול לפעמים להיות יעיל, אם קראת והפנמת את העקרונות החשובים (להימנע מההימנעות! להסכים לחשוף את עצמך להתקפים ולהקהות בהדרגה את הרגישות והחרדה). ועדיין, נשמע כאילו יש עוד עבודה לפנייך, ואפשר לעזור לך בתהליך הזה, בעזרת טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות מידי אנשי מקצוע, עם או בלי טיפול תרופתי בנוגדי-חרדה. יוגה מומלצת מאד כפעילות מפיגת חרדה ובריאה. לכי על זה! בברכה ליאת

שלום ביתי בת 3 בעוד כחודש. החלטנו לנצל את חופשת הפסח לגמילה מחיתולים. יש לציין שעד עכשיו היא התעניינה בחברות שעושות צרכים בשירותים, ישבה על הישבנון מספר פעמים ועל הסיר אבל מעולם לא עשתה צרכיה בשירותים או בסיר. הורדנו את החיתול לפני 5 ימים ומאז היא עדיין לא עשתה בסיר או בשירותים פיפי (קקי זה סיפור אחר- יפורט בהמשך). היא עשתה פעם אחת כשהושבתי אותה בזמן שעשתה וכך המשיכה להשתין לתוך הסיר. תגמלנו אותה במילים טובות ופרס. כשהושבתי אותה על הסיר היא ממש רעדה... נדמה שהיא פיתחה חרדה כלשהי מהסיר (שירותים בכלל לא בא בחשבון). היא מתאפקת שעות ומודיעה כל 5 דקות "יש לי פיפי" וכשאני מציעה לה לשבת על הסיר, כל פעם כזו, היא מסרבת בתוקף! ניסיתי לקחת צעד אחורה, להפסיק לשאול אותה אם יש לה פיפי לעיתים קרובות ולהפסיק לשכנע אותה לשבת על הסיר אבל מה אני אמורה לענות בתגובה ל: "יש לי פיפי"? לקיחת הצעד אחורה בינתיים לא עובדת... לגבי הקקי - היא סובלת מעצירות כרונית כבר יותר משנה וחצי - מקבלת "נורמלקס" כל ערב. עם החיתולים היא הייתה עושה קקי אחרי שהייתה מודיעה עליו כמה שעות קודם, מתאפקת - ולבסוף עושה בחיתול, כשמחזיקים לה את היד... אני לא יודעת איך תלמד לעשות בסיר. האם כדאי להציע לה חיתול רק בשביל שלא תהיה עם עצירות? היא ילדה רגישה באופן כללי ואני אשמח לקבל עצות כיצד לפעול במידה והיא מסרבת לשבת על הסיר ומתאפקת שעות. מחכה לעצות טובות גם לגבי הפיפי וגם לגבי הקקי... תודה

שלום יעל, בתך - לפחות ככל הנוגע לגילה - בשלה כבר מזמן לתהליך. אני מזכירה לך שהיוזמה לחינוך לניקיון היא של המבוגרים, והם שאמורים להורות לילד (מאימתי שהושגה הבשלות המוטורית והקוגניטיבית) היכן עליו לעשות מעתה את הפיפי והקקי. הורדת הטיטול צריכה להיעשות כהחלטה חד פעמית, הנעשית באופן גורף (למעט ללילה, איתו אפשר לחכות מעט יותר). אפשר לעשות מעין 'טקס' חגיגי קטן, שבו תכריזו "כמה היא גדולה ונהדרת", ושמעתה את הפיפי והקקי היא עושה בסיר או באסלת השירותים. רצוי ללוות את התהליך בספרים והקלטות בנושא, ולהביע התלהבות והתרגשות שמחה מהתהליך. הכינו את עצמכם לתאונות ופספוסים, וקבלו אותם ברוח טובה וסלחנית. ממליצה לך בחום להיעזר בעשרות המאמרים באתרי ההורות ברשת, המפרטים צעד צעד איך לעשות את התהליך נכון. העצה הכי חשובה שאני יכולה לתת לך מכאן, זה **לא** לתת לילדה לעשות קקי בטיטול מרגע שהחלטת להוריד לה אותו, שכן זה יכול לסבך מאד את התהליך, לעכב אותו ולבלבל את הילדה. גרוע מזאת - הרגל כזה עלול לסבך אתכם עם הפרעת הצטאות בעתיד ועצירויות. בהצלחה ליאת

ראשית, תודה על התגובה המהירה :) כבר עשינו את טקס "זריקת החיתולים לפח כי את ילדה גדולה", קראנו ספרים, דיוידי וכו'- הכול לקראת התהליך... היא שיתפה פעולה עם הכול בהתלהבות אבל כמגיע רגע האמת והיא צריכה לעשות פיפי או קקי (אחרי התאפקות של שעות) היא מסרבת בכל תוקף לשבת על הסיר או לבוא איתי לשירותים ומתחננת שאשים לה מכנסיים... כנראה שכך היא מרגישה פחות חשופה. אנחנו מגיבים כרגע ל"פספוסים" (הם לא באמת פספסוסים כשכל היציאות הן מחוץ לסיר בכל מקרה) בקור רוח ובאדישות מה אבל לא נראה שזה מפיג את החרדה שלה. איך את מציעה לנהוג במקרה כזה של סירוב לשבת? האם להמשיך כך, ללא חיתול, לקבל את הפיפי שבורח בשאננות או להכריח אותה לשבת על הסיר? (גם פרסים לא ממש עובדים...) תודה!

א. יש לי ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים. בכל דינמיקה עם ילדים בני גילה , כאשר משחקים איתה "חוטפים" מידיה את הצעעצועים והיא אינה לוקחת חזרה אלא "מייללת" ואומרת במעין בכי "אני רוצה את זה". שמתי לב שיותר נוח לה לשחק עם ילדים גדולים יותר - בני חמש, שם הדבר כמעט ולא קורה... כמובן שאני רוצה שהיא תשחק עם ילדים בני גילה. האם אני צריכה ללמד אותה לחטוף? האם הדבר מעיד על קושי במיומנויות חברתיות? ב. היא מפחדת לעלות על מגלשה, נדנדה - דבר שלא היה בעבר. בגינה לא עולה על מתקנים.מתקנים ששמים בהם כסף כדי שיזוזו מפחידים אותה. בפורים לא רצתה להתאפר בגן כמו שאר הילדים אשר הגננת אפרה אותם. אלה מס' דוגמאות לפחדים שלה. מה עלי לעשות? תודה וחג שמח!!

שלום דנה, כל התופעות שאת מתארת נורמליות לחלוטין, ואין בהן (כשלעצמן) כדי להעיד על בעיה כלשהי. ילדים בני שנתיים-שלוש עדיין מאד יצריים, ומתקשים לשאת תסכולים ולווסת את התוקפנות שלהם. לכן, בפעוטונים נראה הרבה יותר תוקפנות גולמית (נשיכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד') בהשוואה לגנים של ילדים בוגרים יותר, שכבר למדו לוותר, להתאפק ולפתור קונפליקט בדרכים מעודנות יותר. את לא צריכה ללמד את בתך לחטוף, אלא לשמוח שאינה אלימה. תני לה לשחק עם ילדים שנוח לה בחברתם, ובמצבים של התנגשות רצונות בינה לבין בני גילה - עזרי בתיווך. גם הפחדים ממתקני גינת השעשועים מעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה (היא כבר יודעת לזהות פוטנציאל סכנה ונזהרת ממנו, בצדק). גם תחפושות ואיפור מרתיעים מאד ילדים בגיל זה, שאינם יודעים להבחין היטב בין מציאות לדמיון. הילדים הרגישים והחכמים מגיבים בפחד ורתיעה מכל מה שמבלבל ומתעתע. זה מפחיד לראות איך נעמה, דניאל או שי הופכים פתאום, בעזרת איפור, למישהו אחר. אין לה עדיין כלים להבין "עד הסוף" שהם בעצם נשארים הם. בקיצור, תני לה זמן, ואל תתעקשי איתה על מה שלא מוכרחים. זה יעבור. חג שמח! ליאת

מהם השלבים המומלצים בקליטת ילד במשפחתון אחרי 8 חודשים בבית עם אמא ? לצערי יש לי רק שבוע לעשות את הקליטה בצורה המיטבית תודה מראש

שלום רב, ככלל, הכניסה למסגרת חינוכית בפעם הראשונה נושאת עמה פוטנציאל משברי, ובמיוחד בגיל של הילד שלך (גיל בו חרדת הזרים בשיאה). ממליצה לשמור ככל האפשר על הדרגתיות (כל יום קצת יותר), כשביום הראשון את נשארת איתו, אך מאפשרת לו להיעזר במטפלות. למחרת, עזבי אותו לחצי שעה. גם אם זה הולך נפלא, למחרת עזבי לשעה בלבד. ככל שתהיי סבלנית ולא תאיצי בתהליך, כך ייטב. במידת האפשר, היעזרי בסבתא, אבא, דודה, שכנה, או כל דמות מוכרת אחרת, שתוכל לעזור ולקצר את הימים במשפחתון גם מעבר לשבוע העומד לרשותך. זאת דעתי. בהצלחה ליאת

שלום, "תפסתי" את בנותי ( 7 ו 4) משחקות ללא תחתונים. משיחה עם שתיהן, כל אחת לחוד, הבהרתי שאסור לשחק אחת לשניה באיבר המין. הגדולה טענה שגם הקטנה ביקשה ממנה. הקטנה שאלה מה יקרה אם הגדולה ממש, ממש תבקש. אמרתי לה שבכל מקרה היא אומרת תמיד לא ואם זה לא עוזר, היא חייבת לבוא לאמא או אבא ולספר. לגדולה אמרתי שזה לא בריא למכניס לכלוך לגוף. 1. לא בטוחה שהגבתי נכון. 2. אני מוצאת את עצמי עכשיו שומרת עליהן ולא נותנת להן לישון אחת ליד השניה. (הן חברות מאוד טובות. אולם, אני חייבת לציין שהקטנה עושה יותר מדי מה שהגדולה רוצה ומוותרת הרבה, לפעמים מדי) אשמח לעצה... תודה וחג שמח

שלום דפנה, משחקים בעלי ניחוח מיני, הגם שהם רווחים מאד בקרב ילדים, אינם מקובלים, וחלקם עלולים ליפול לקטגוריה של פגיעה מינית. לכן, האיסור על משחקים בעירום מוצדק. ההסבר על פרטיות הגוף וצנעתו עדיף על ההסבר ההגייני, ויש לחזקו בכל הזדמנות ("הגוף שלנו, ובמיוחד האיברים המוצנעים המכוסים בבגדים, אינם נחלת הכלל. אנחנו לא נוגעים בגוף של מישהו אחר, גם אם הוא מהמשפחה שלנו ואנחנו אוהבים אותו, ולא מרשים למישהו אחר לנגוע בנו. אפילו אם זה נעים לנו או אם זה חלק ממשחק - אנחנו לא מרשים זאת"). רצוי להימנע מדרמות, ועדיף לעשות את ההסבר בשקט, בלי איומים והפחדות. ממש כפי שהייתם מסבירים שלא מכניסים חפצים לאוזניים או לאף. מועדים לשמחה! ליאת

הי ליאת, קראתי בעבר את תשובותייך בנושא חשיפת ילדים לסוגיית המוות ועל האני מאמין שלך בעניין. התחברתי לרוב הדברים שציינת, אולם הפן שחששתי ממנו יותר מכל הוא סוגיית הקבורה. והנה זה קרה, בהקשר של אבי שנפטר לפני שלוש שנים ושהבן שלי החל לשאול עליו. אחת השאלות הראשונות שהוא שאל אותי היא "איפה נמצאים האנשים שמתים". אני חושבת שלהכיל רעיון של קבורה באדמה בגיל כזה זה קשה מאוד לעיכול. מצד שני, אני לא מאמינה באלמנט הרוחני המתלווה לעניין כך שלא אמציא לו סיפור על עניין השמיים. בינתיים אמרתי לו שיש מקום מיוחד שבו הם נמצאים אבל שאף אחד לא באמת יודע איפה הוא, רק מי שמת יודע. איך את מציעה להציג את הנושא? בנוסף, הוא שאל איך המתים חוזרים או משהו דומה אז אמרתי לו שאי אפשר לחזור מהמקום הזה ואז הוא שאל אם זה מקום סגור או פתוח והחל לדמיין מקום קונקרטי כנראה ושאל על כך שוב ושוב, חוסר האונים של אי היכולת לחזור הטריד אותו כנראה. אשמח לעזרתך בעניין שתי תת-הסוגיות האלה. הוא זוכר כל מילה וכל רעיון וכל תיקון של רעיון ולכן חשוב לי לברור מילותיי בקפידה. מודה לך מאוד...

שלום רב, נושא הקבורה, כאשר הוא מוצג באופן ענייני ופשוט, אינו קשה לעיכול יותר מן הדברים עליהם כבר דיברת. כשעולה נושא המוות, אפשר לחזור ולהדגיש בפני הילד את העובדה שהמת אינו מרגיש דבר, אינו חש כאב,ואינו חוזר לחיות בתוכנו. אפשר לומר בהקשר זה ש"את המתים קוברים בבית הקברות" (תתפלאי, ילדים יודעים על רעיון הקבורה באדמה מגיל צעיר מאד, ומקבלים אותו כפשוטו. הפחד והרתיעה הם של המבוגרים!). אני חושבת שאפשר (וצריך) לקחת גם ילדים קטנים לבית הקברות (לא למעמד הקבורה שהוא באמת קשה לכולנו), להראות את המצבה של האדם האהוב, לתת לילד להניח אבן, להשקות את העציצים, ולקחת חלק בטקסי הזיכרון המשפחתיים הנערכים בבית הקברות. שלא נדע צער ליאת

שלום נורית, אנחנו הורים ל3 ילדים, י"ב, ח' וגן חובה. נמצאים בסיטאציות מאוד קשות עם הבן האמצעי לאור אופיו המורכב. אינו יכול לקבל מרות/ גבולות. מאוד ביקורתי, לא שבע רצון מכלום ואלוף ב"להשבית שמחות". לאחרונה, הוא מגיב בקיצוניות , צועק , טורק דלתות , אומר שאין לו סיבה לחיות ואף החליט השבוע לא להיכנס הבייתה, להישאר בכניסה ליד הדלת (לבד) עד השעה 1.00 בלילה, מאחר ולא הסכמנו לו להכניס חברים הבייתה בשעה 22.45.(דוגמא לאין גבולות /אינו מקבל מרות ו"משבית שמחות" -היינו באירוע שנאלצנו להגיע בדחיפות אליו ולאחיותיו כתוצאה מהסיטואציה). בבי"ס , מבחינה חברתית עד לא מזמן היה בסדר גמור, לאחרונה ניתקו איתו קשר מס חברים טובים (טוען שאינו יודע מדוע), ברמה הלימודית - ישנם מקצועות שמצליח יותר וישנם פחות(הוא החליט להשקיע רק במה שמתחבר). המצב הזה גורם לנו להישאב לתוך הסיטואציות הללו , גורם לאווירה עכורה , בתי הגדולה סובלת מהמצב מאוד מאחר והיא נמצאית בחברתו ובסיטואציות מורכבות לא מעט בזמן שהיא שומרת על הקטנה. 1. אודה לעזרתך, כיצד אנחנו אמורים להתנהג. 2. טיפול פסיכולוגי קליני. איך אנחנו משכנעים אותו כן ללכת לטיפול? תודה רבה

שלום נורית, לפני שמביאים ילד לטיפול, ובמיוחד במצבים בהם עיקר הקושי הוא בבית (ופחות בביה"ס), יש טעם לנסות ולהתייעץ עם פסיכולוג ילדים דווקא לצורך הדרכת הורים. כדי שילד יקבל מרות ויהיה קואופרטיבי (לא "ישבית שמחות"), יש צורך לחזק את ההורים, ולהנחות אותם כיצד להתנהל במצבים בהם נדרשת עמידה איתנה כדמויות סמכות. הכוונה היא לא לשבור את רוחו של הילד באיומים או במאבקי כוח, אלא להישאר קשובים, חמים, מאפשרים - מצד אחד, ומציבי גבול באחריות ועקביות - מצד שני. אני ממליצה בחום על פנייה להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים טוב, ורק אם יהיה צורך ובהתאם להמלצת איש המקצוע, אפשר יהיה לחשוב כיצד מביאים את הילד לטיפול. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בת, בת 3 שנים ובן בן 4 חודשים. חודש לאחר הולדת האח. הילדה החלה לעשות פיפי במיטה לאחר שכבר הייתה גמולה כחודש וחצי בלילה. אנחנו מקימים אותה לפחות פעמיים באמצע הלילה אך עדיין זה לא מונע ממנה בריחה של שתן. זה יכול לקרות בלילה אחד בין פעם לשלוש פעמיים.היום אפילו הייתה בריחת צואה מה שלא היה עד עכשיו. בזה קורה רק בלילה. אני מתוסכלת ועייפה מלהחליף לה כל יום מצעים!!!!! מה לעשות? הצילו?

שלום דניאל, לתחושתי מדובר עדיין בהרטבה ראשונית (כשעדיין אין שליטה מלאה, או בעצם כאשר לא התרחשה גמילה מלאה), ולכן קשה לדבר עדיין במונחים של רגרסיה. גמילת הלילה מתעכבת במספר חודשים אחרי גמילת היום, ולכן אין סיבה עוד לצעוק 'הצילו'. כרגע, גם בגלל שנולד לה אח קטן, אפשר לתת לה את "ימי החסד", ולאפשר לה לישון עם חיתול לזמן מה, עד שיתחמם קצת, ועד שתרגע ההתרגשות שסביב לידת האח. אין פיתרונות קסם לבד מסבלנות, הרבה אהבה וסלחנות. פיתרונות כמו פעמון/זמזם מתאימים לגיל מאוחר יותר. תנו לה עוד קצת זמן... חג שמח ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3.5 שנים, לה יש שני אחים גדולים 10 ו 13. השנה היא עברה לגן חדש, ההתאקלמות היתה קשה. עברנו את ההתאקלמות והכל היה בסדר גמור ואז.... התחילה להרטיב את התחתונים, מפספסת המון. בהתחלה פיספסה רק בבית ועכשיו זה גם בגן. אני וכל הבית כתגובה מעירה על זה שזה לא נעים, שהיא ילדה גדולה, שהיא מסוגלת לרוץ בזמן לשרותים בלי כעס או משהו כזה אבל כן מביעה אכזבה.היא אומרת שזה לא יקרה ושהיא תרוץ ולא תפספס... אשמח לטיפים להיתמודדות עם המצב. תודה ויום טוב.

כשבני בן הארבע וחצי לא מקבל את מבוקשו, הוא מתחיל לקלל,"אמא מטומטמת,מגעילה, אני אזרוק אותך לפח" כשאני מדברת אליו ומבקשת שיירגע ויפסיק,הוא מעביר את זה אליי.."אולי את תרגעי,אולי את תפסיקי?" גם אם שמה אותו בחדר, "לחשוב" על ההתנהגות שלו, כלום לא ממדר את ההתנהגות הזאת, על אף שאני לא נכנעת ונונת לו את מבוקשו,ההתנהגות הזאת חוזרת על עצמה..מה עושים?

שלום יעל, מול קללות, יש שתי טקטיקות פעולה מומלצות - האחת, התעלמות מוחלטת (!), עד שהילד יבין שאין למילים שלו שום השפעה על סביבתו, ויחדל מכך. אם את כבר נוקטת פעולה שיש בה סנקציה (הטקטיקה השנייה), עשי זאת ביעילות. כאשר את שולחת אותו לחדר "לחשוב" על התנהגותו, אין בכך שום דבר בלתי נעים שיגרום לו לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. לכן, כאשר הוא מדבר אלייך בגסות או בחוסר כבוד, תני לו להרגיש שהוא מפסיד אותך, שאת מתרחקת ממנו, ו"לא חברה שלו" למשך זמן משמעותי של כשעה-שעתיים. זה לא חייב להיות ברוגז מופגן, אלא התרחקות קרירה (ממש כמו שהיית עושה לבן הזוג שלך או לחבר בעבודה שהיה מתנהג אלייך בגסות). ילדים קטנים מאד תלויים בנו וזקוקים לנו, וכשהם מבינים שהתנהגותם עלולה להרחיק מהם את המבוגר ולגרום לו לכעוס או להיות פחות זמין מבחינה רגשית, הם לא ימחהרו לפגוע בו. הילד שלך למד, ככל הנראה, שאפשר לדבר אליך בגסות וחוצפה, ושלא יהיו לכך שום השלכות עליו או על היחסים ביניכם. אם את סבורה שלא תצליחי בכוחותייך, פני להדרכת הורים קצרה, אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב, בני בן התשע מוצץ אצבע מאז שנולד. ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים על כך שהוא כבר בוגר והרגל זה הוא ילדותי וצריך להפסיק. לא לחצתי. נראה לי שנזכרתי קצת באיחור.....כיצד גומלים ממציצת אצבע בגיל זה? גם אני בילדותי נגמלתי ממציצת אצבע ע"י מריחת "לק" מריר על האצבע..

שלום מירב, הגמילה ממציצת אצבע עלולה להיות קשה יותר בהשוואה לגמילה ממוצץ, ולכן נדרשת כאן גם המוטיבציה של הילד עצמו (ולא רק שלכם). נסו להגיע איתו לסוג של הסכם, לפיו המציצה תהיה רק במיטה, לפני השינה, ולא מול הטלוויזיה או בכל הקשר 'ציבורי' אחר. אפשר לנסות לתגמל ו"לשחד" קצת, בתקווה שזה יהווה תמריץ. אם יסכים למריחת הלק המריר, אפשר לנסות, למרות שבעיני יש בזה משהו קצת אכזרי. אני מאמינה שהמוטיבציה תתגבר כשיתחיל לישון אצל חברים או לצאת לטיולים של הכיתה/הצופים, ואז זה יקרה מהר יותר ובקלות רבה יותר. באופן אישי, אני נוטה שלא להיבהל ממציצת אצבע (גם אצלי זה נפסק בגיל מאוחר יחסית, וגם אצל חלק מילדיי), ומאמינה שכשזה יבוא, זה יבוא... בשמחות ליאת

יש לציין ללא בעיות התנהגות

בוועדת ההשמה יהיה צורך להביא בחשבון את יתרונותיה וחסרונותיה של כל מסגרת, ואת מידת התאמתה למאפיינים הספציפיים של ילדתך. בהצלחה!

שלום וברכה, ביתי עולה שנה הבאה לחטיבה ואנחנו לפני ועדת השמה באבחון יצא מנת משכל גבולי היא מגיל קטן לקווית למידה חרדות ובעיות רגשיות (מטופלת ברסיטל) באבחון שעשו לה בכיתה א' יצא לה בינוני נמוך עם לקות למידה בעיות קשב האם זו ירידה משמעותית, לאיזה מסגרת היא מתאימה שנה הבאה, האם החרדה מאוזנת ונתחיל בהמשך ריטלין זה מהלך נכון

שלום דלית, ההבדלים בין מנת משכל "בינונית-נמוכה" ל"גבולית" לא חייבים להיות גדולים מדי, ויתכן שהם משקפים את הגרעונות שנצברו בשנים שבין שני האבחונים. על שאלת ההשמה מוטב לדון עם מי שמכיר אותה, אבחן אותה, ומכיר את האפשרויות באזור המגורים שלכם. למרות שהמעבר לחינוך המיוחד/כיתה קטנה, או כל מסגרת ייחודית אחרת, נשמע מאיים ומרתיע, חשוב לציין שעבור ילדים מסויימים הוא מציל חיים ממש, ומאפשר התמודדות בתנאים הוגנים ומותאמים לצרכים הייחודיים שלהם. כמובן שטיפול בחרדה ובהפרעת הקשב יתרום משמעותית לתפקודה של בתך בכל מסגרת בה תהיה. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, בני נכנס השנה לגן טרום חובה. מדובר בילד עדין למדיי ורגיש אולם מאוד חברותי ושמח. מבחינה חברתית הוא פורח בגן. יש לו הרבה חברים, הוא הולך בשמחה לגן ונראה שמאוד נהנה שם. מצד שני - בגן יש אלימות מאוד קשה כבר שבעה חודשים. יש ילד אחד שמכה בצורה מסוכנת ומפחידה וגורם לילדים חבלות (לבן שלי דפק את הראש בחומת האבן בחצר, אותו דבר עשה גם לילד אחר, היו ילדים שגרם להם פנסים בעיניים, "בלוטות" כחולות נפוחות במצח ועוד). אותו ילד לפני כמה ימים הרים אבן בגודל של חצי לבנה על ילד אחר בגן המשחקים. להורים שלו לא אכפת והם לא עושים דבר. יש ילדים שממש פוחדים ללכת לגן ובוכים, אבל חשוב לציין שהילד שלי דווקא מאוד שמח ללכת לגן. בנוסף לילד המכה, יש עוד ילדים אלימים בגן (אם כי לא בכזו תדירות ועוצמה) והתחושה הכללית היא של סביבה אלימה מאוד שהגננת לא משתלטת עליה. מדובר בגננת שלפי מה שהבנתי היא עליה תלונות דומות בעבר והורים אומרים שהיא צורחת על הילדים כדי להטיל משמעת (מה שכנראה לא ממש עוזר...). הילדים חוזרים עם סיפורים כל הזמן על "זה הרביץ" ו"זה הרביץ" ואני רואה בגינה שהם כל הזמן הולכים מכות ביניהם אחהצ. הילדים גם מדברים באלימות מילולית וראיתי חבר של הבן שלי, שאני מכירה אותו משנים קודמות כילד מאוד עדין ומנומס, מקלל ומאיים על אמו במכות! לשממחתי הבן שלי לא מתנהג כך, אולם אני עדיין מאוד חוששת מההשפעה המצטברת שיש לסביבה כל כך אלימה על הילד לאורך זמן. בנוסף מה שהכי מטריד אותי כמובן הוא בטחונו האישי ואני ממש שולחת אותו בחרדה כל יום לגן שלא יכו אותו ושלא חו"ח יחזור חבול. בעלי ואני חוזרים ודורשים מצוות הגן לשים עין ולשמור עליו. יצויין כי מרבית ההורים שותקים ונותרנו רק שלושה הורים שפעלנו בנושא. היו לנו שיחות עם הגננת, עם הפסיכולוגית של הגן, עם אגף החינוך בעיריה, עם המפקחת במשרד החינוך. הבטיחו שהנושא מטופל אבל בפועל שום דבר לא משתנה. ההורים האחרים התייאשו ואני נותרתי לבד במערכה והתחושה היא שלא ניתן לשנות דבר במצב כזה. ההתלבטות שלי גדולה וממש מדירה שינה מעיני - האם להעביר אותו גן? מצד אחד הילד אוהב את הגן ומאושר חברתית, ויכול להיות שבגן חדש יהיו לו קשיי הסתגלות, יהיו קשיים חברתיים (במיוחד אם ייכנס לגן חובה עם ילדים שעולים יחד מטרום חובה, ואז יהיה לו קשה להשתלב בין ילדים שכבר מכירים שנה שלמה). מצד שני הבטחון האישי של הילד הוא הבסיס לכל ולא נראה לי סביר להמשיך לשלוח את הילד כל יום לסכנת נפשות כזו. ואם להעביר אותו גן - האם כדאי כעת (כדי שבשנה הבאה יהיה כבר חלק מילדי הגן ולא יתחיל מהתחלה לבד) או שעדיף לחכות עד סוף השנה?? אני חסרת אונים ולא יודעת מה הכי נכון לעשות בשביל הבן שלי. תודה מראש ורדית

שלום ורדית, מכל השאלות בפורום, קשה לי במיוחד עם שאלות מסוג זה. ההחלטה האם להעביר ילד ממסגרת חינוכית אחת לאחרת חייבת להתקבל מתוך שיקול דעת והיכרות מעמיקה עם כל הנתונים. לכל החלטה יש השלכות פוטנציאליות, חיוביות ושליליות, ואיני יכולה לקבל את ההחלטה עבורך. אוכל לומר כי בנקודת הזמן הזו, כשנותרו חודשיים-שלושה עד סוף השנה, ובהנחה שהילד שלך אוהב ללכת לגן ומרגיש בו טוב ובטוח, לא בטוח שהמאמץ כדאי. מצד שני, אם את שולחת ילד בתחושה שסביבתו מהווה סכנת נפשות מיידית - אז אין שאלה. בקיצור - אני מחזירה את ההחלטה אלייך, ומעודדת אותך להעבירו בשנה הבאה לגן עם צוות עליו תוכלי לסמוך. בהצלחה ליאת

שלום הבת שלי בת 3.5 שחקה באיבר מינה ובישבנה עם עפרון וצחקקה. יצרתי איתה שיחה והיא סיפרה לי סיפור ארוך על ילד שהכניס לה עפרון לאיבר המין ולטוסיק והוריד לה את התחתונים ולכלך אותה וכו היא ערבבה פרטים לא מציאותיים כמו שהיא נסעה משם ברכב ועוד. לציין שמדובר בילדה ינטיליגנטית מאוד שמדורגת בטיפת חלב מעל ליכולות הממוצעות של בהי גילה. להוסיף שהילדה אינה נישה לזרים סדר היום הקבוע: גן-סבא וסבתא עד 16:00 ואז צמוד אלינו ההורים. ני תוהה מה לעשות עם המידע והיכן הגבול בין הדמיון למציאות עובר? אני מאוד סומכת על הסיפורים שלה כי לרוב היא דייקנית אך הגננת טוענת שלא ראתה כלום. אודה לייעוץ והכוונה מקצועית.

שלום נועה, חשוב לחזור ולשנן את קוד ההתנהגות המקובל, ולהדק את ההשגחה בבית ובגן. בין אם הדבר קרה או לא, עלייך לפעול כך, ולבקש מהגננת לפעול באותה רוח. המשחקים הללו רווחים, לצערנו, בקרב ילדי גן, ויש לעשות הכל כדי למנוע אותם. הסבירי לבתך על הסכנות של תחיבת חפצים אל כל איברי הגוף (עין, אוזן, פה, טוסיק ופות), ועשי זאת בצורה שלא תפחיד מדי, אך תהיה תקיפה מספיק כדי שלא יעלה בדעתה לנסות זאת שוב. בברכה ליאת

שלום ליאת, שאלה כללית אבל מטרידה. איך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו לא קשים מדי עם הילד? כלומר, מעבר לתחושת הבטן שהיא לעיתים מטעה ומן הסתם מלאה ברגשות שאינם אובייקטיביים, איך אפשר לדעת איפה עובר הקו בין הצבת גבולות, משמעת, וכו' לבין נוקשות יתר, ביקורת מוגזמת, הקפדה יתרה על דברים שאולי צריך להתייחס אליהם כטפלים? האם האינדיקציה מתבטאת בילד עצמו ואם כן - איך מזהים בהתנהגות שלו את ההגזמה שלנו, אם אכן קיימת? (אני מדברת על רוח, על גישה כללית, לא על תחום ספציפי) המון תודה

את יודעת, האסוציאציה המיידית שעלתה בדעתי היא ההחלטה מתי להפסיק להקציף שמנת כדי שלא תהפוך לחמאה. לא תמיד קל להנחות מישהו מתי זה הרגע הנכון. פסיכולוגים נוהגים להשתמש במטריצה הזאת - חום ואהבה: נמוך גבוה גבולות ומשמעת: נמוך גבוה המיקום הנכון בטבלה הוא זה המשקף רמות גבוהות של חום ואהבה, יחד עם הקפדה על משמעת וגבולות. על מה מתעקשים ואיך, זו כבר שאלה של ערכים, תרבות, אישיותו של ההורה, אישיותו של הילד, אופי התקשורת ביניהם, ועוד. בעיני, הורה מודע, הפועל מתוך רציונל חינוכי ברור ועקבי, ויודע להעביר אותו בצורה מכבדת אל הילד, הוא בכיוון הנכון. אם אנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים הרבה בענישה, באיומים, בצעקות או באולטימטומים, יש סיכוי טוב שהשמנת הפכה לחמאה. אם הילד שלנו נראה כנוע, מרצה, מדוכא ומנומס מדי, גם אז יצא שכרנו בהפסדנו. בדומה, ילד מפונק, חצוף, בכיין ותובעני, מאותת לנו שברחנו לתא הלא נכון בטבלה. כאשר התקשורת שלנו עם הילד נשארת נעימה, מכבדת ויעילה, וכאשר רגעי הנחת רבים ותכופים מרגעי התסכול, העויינות והכעס, נוכל לשער שהצליח לנו. מה את אומרת? שלך, ליאת

ליאת, תודה על התשובה המקצועית והמעניינת. דעתי לא נחה כי אני מתקשה לשפוט אם הילד כנוע, מרצה, מדוכא ומנומס מדי. לא הייתי אומרת שהוא כנוע, אבל הוא בהחלט מציית לסמכות ומחזיק מסמכות מבלי לערער עליה, גם הסמכות טועה בשיקול הדעת (דוגמאות קונקרטיות מגננת בעייתית. בעיניו היא תמיד צודקת). מנומס מדי לא הייתי אומרת, הוא ביישן מכדי להיות מנומס, יותר בכיוון של התנהגות נמנעת. "שלום" ו"תודה" הוא ממש מתבייש לומר, הגעה למקומות מוכרים (גן, סבא וסבתא) תמיד מלווה אצלו במבוכה בכניסה ובהתחבאות. הוא לא מספיק בוכה (פיזיולוגית) לטעמי וזה מאפיין אותו עוד מהיותו תינוק, הוא יכול לשבת ימים שלמים כשמשהו כואב לו בגן (אוזן, בטן, רגל) ולא לומר את זה לגננת אלא לספר לנו בדיעבד שכל היום כאב לו. מדובר בילד סופר אינטיליגנט, סופר מפותח, סופר רגיש. לא יודעת אם כל הנ"ל שייך לעניין אבל בהחלט יש אלמנט של מופנמות שמעורר בי שאלות.

שלום רב , אשמח אם תוכלי לתת לי הכוונה לגבי קושי מסויים עם ילדיי, כיצד להתנהג וכו' השאלה הראשונה : בני הבכור בן שלוש ושלושה חודשים מזה כחודש מסרב בבוקר לצאת מהבית וללכת לגן וגם שם בוכה כשאני יוצאת ונרגע אחרי דקה , לדיברי הגננת לא רואה בגן קושי מסויים , משחק ונהנה , לפעמים שקט אבל כנראה בגלל שהוא הכי קטן בגן, יש לציין שמדובר בילד מאוד חכם אך רגיש מעט מפונק ,ניסיתי לדבר איתו ערב לפני איך נפרדים בבוקר ושיקבל מדבקה אם יעשה זאת בצורה בוגרת אבל זה לא עוזר , מה לדעתך אני יכולה לעשות על מנת להקל עליו ועליי את פרידות הבוקר? השאלה השנייה : בני בן השנה , ילד נמרץ וחביב אך כשאינו רוצה משהו או כשהוא רוצה שירימו אותו רוטן ועושה פרצוף עצבני , הילד ממש מתנהג כאילו הוא כועס וזועם, כיצד עליי להכחיד התנהגות זאת ,האם לתת לו להבין שזה לא מפעיל אותי כדי שלא יפתח התנהגות זאת או שמא עליי ללהיענות לו מיידית? סליחה על האורך בתודה מראש אביבית

שלום אביבית, העובדה שבנך נרגע מיד כשאת עוזבת את הגן יכולה להעיד על כך שה'הצגה' מיועדת כלפייך, ואינה בהכרח עדות לכך שרע לו בגן. יתכן שזה קשור לכך שאת בבית עם אחיו הקטן וגם הוא רוצה... אולי יהיה לו קל יותר להגיע לגן עם אבא, סבתא, או מישהו קרוב אחר, ממנו קל יותר להיפרד. אם אין ברירה ורק את יכולה להביא אותו אל הגן, הסבירי לו בקצרה שמעתה תיפרדו בפתח הגן בזמן קצר, כדי לא להקשות עליו. שבחי אותו על כך שהוא גדול ומתגבר, גם אם הוא בוכה. זכרי שה'פרס' והשבחים הם על המאמץ שלו וההתגברות, ולאו דווקא על כך שאינו בוכה. לגבי בנך הקטן, כדי להכחיד את ההתנהגות, דאגי לכך שמבחינתו לא יהיה לה כל תגמול. נסי להרים אותו ולהקדיש לו את מרב תשומת הלב כשהוא חמוד ומשתף פעולה, וצמצמי את תגובותייך למינימום כאשר הוא זועף. עם זאת, זכרי שמדובר בתינוק, שרפרטואר התגובות הרגשיות שלו עדיין מצומצם ובסיסי מאד. היענות מהירה למצבים של אי נחת, יכולה להביא דווקא להתנהגות רגועה ונינוחה, ולתחושת ביטחון ואמון בעולם. בברכה ליאת

בני בן ה-5 אמר לי "היום אני רוצה למות "זו פעם שניה בתקופה הקרובה שאומר משפט זה על מה זה מעיד?

שלום ליאת, משפט כזה יכול להעיד על מצוקה אקטואלית כלשהי, שחשוב לאתר. לא תמיד מדובר ברצון אמיתי למות או בכוונה אובדנית, ויש סיכוי שמדובר אף בחיקוי של אנשים/ילדים אחרים. לפעמים ילדים מגלים שאמירות כאלה מבהילות מאד את המבוגרים ומגייסות אותם. אני מציעה להתייחס במלוא הרצינות לביטויים כאלה, ולפעול לאלתר להפחתת רמות המצוקה של הילד. במידת הצורך, ואם את ממשיכה לדאוג, פני להערכה והתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום רב.מבקשת המלצות לטיפול בבעיית הרטבת לילה, בן 15. טופל בעבר באמצעות פעמונית,מטופל כיום במינירין מעל שנתיים. (במשפחה היסטוריית הרטבות ).האם יש טעם בטיפול המשלב פסיכולוג? אנא המלצות!!!

שלום, טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית התנהגותית, ובמיוחד כזה המשלב היפנוזה רפואית נמצא כיעיל לטיפול בבעיות הרטבה, אף במקרים בהם טיפול תרופתי או כזה המשלב אמצעים טכנולוגיים לא הצליח. פנו לפסיכולוג ילדים/בני נוער העובד בגישה זאת ושעבר הכשרה בהיפנוזה רפואית. אמיר. אמיר

שלום לך,לפני כחצי שנה התחלתי להיות אובססיבי לגבי עצמי.ז"א להתעסק בעצמי בצורה מוגזמת,בדימוי העצמי שלי,בדפוסי החשיבה שלי בקרב אנשים,בהאם אני בחרדה חברתית או לא וכן הלאה עוד ועוד נושאים הקשורים לעצמי. לפני שהתחלתי להיות אובססיבי ,הבעיה הרגשית שלי הפכה לתכופה יותר ויותר,והבעיה הרגשית ז"א שהתחושה שלי הייתה הופכת להיות לא טובה ומרירה בלב,ז"א להרגיש לא טוב עם עצמי.הייתי בטיפול פסיכולוגי והפסיכולוג תמיד אמר לי לזהות את המחשבות שמשנות לי את התחושה אבל תמיד התקשתי בזה.ברגע שהבעיה הרגשית נהייתה תכופה יותר ככה התחלתי להתעסק בעצמי יותר.כל ההתעסקות המוגזמת שלי הייתה כשהייתי בארצות הברית ככה שלא היה לי למי לפנות חוץ מלכתוב כל היום ולהתעסק בזה.כמו כן באותה תכופה התחלתי להרגיש חוסר ביטחון במחשבות שלי,למשל חוסר ביטחון בהיותי סטרייט,ועוד מחשבות כאלה.הבעיה של "ההתעסקות בעצמי" רק החמירה,הפעם זה כבר בצורה אחרת - אני כל הזמן מתעסק במה המצב הנפשי שלי,איך אני מרגיש,איך המצב רוח שלי, אני חושב עם המחשבות שלי טובות,או לא טובות,ממה אני סובל,איך זה בא לידי ביטוי,האם אני בדיכאון ,האם אני לא בדיכאון,איך הדיכאון מפריע לי, מה הפסיכיאטרית שלי אמרה לי בפגישה,מה אני חושב על זה,האם זה נכון או לא נכון ואיך,אני חושב עם אני יציב או לא יציב,מה מפריע לי אצלי,אם אני בדה פרסונליזציה או לא(אובססיה בלבד),עם הכדורים עוזרים או לא ומתי ואיך. עוד דברים כמו לנסות לנחש מה הרופאה תגיד לי בפגישה הבאה,ואני חושב על מה להגיד לי ואני בעצם מחפש מה מפריע לי בי כדאי שאוכל להגיד לה(אבל זה בעצם אובססיות). צורך אובססיבי להגדיר מהו כל דבר שמתרחש אצלי. בקיצור התעסקות קשה בעצמי. איך מתחילים לצאת מיזה?זה לא משהו שבמכה התפרץ אצלי,זה משהו שנרקם והתחיל בצורה מסויימת והפך לצורה קיצונית יותר כמו היום.

שלום לירון, הבעיה שלך אינה קשורה לתחום עיסוקו של הפורום הזה, ומעניין מדוע בחרת לכתוב דווקא כאן. שמחתי לקרוא שאתה מטופל גם תרופתית, שכן זה ערוץ התערבות יעיל כשמדובר במחשבות אובססיביות והתנהגות כפייתית. ובכל זאת, עם כל יעילותן של התרופות, אני מציעה לך לחזור לטיפול פסיכולוגי מסודר, שם תוכל לנסות להבין מה משרתת הנטייה האובססיבית, ואיך (עוד) אפשר לנסות למתן אותה. חזור לפסיכולוג שלך, או מצא לך מסגרת טיפולית חדשה. אני מאמינה שלבד זה יהיה ממש קשה. בהצלחה ליאת

שלום רב. החלטתי להכניס את הבן שלי בן שנה וחצי לגן פרטי לאחר התלבטות קשה . ובחרתי גן שלדעתי יתאים לילד. אך לאחר שכבר רשמתי אותו נתקלתי במשהו שמעורר בי שוב התלבטות קשה . ולכן אבקש את עזרתך בנושא. מדובר על צורת ענישה ( וכי אם בכלל מקובלת בגילאים אלו). ציטוט מתוך דברי מנהלת הגן : "...אחרי האוכל ושירותים הם לובשים פיג'מות, רואים סרטים מולטיפליקציונים וגננת מחלקת חתיכה קטנה של שוקולד כקינוח ומישהו שלא התנהג "טוב" כמו במקרה שמרביצים או מפריעים בשיעורים או התנהגו "לא טוב" בגן שעשועים (ברחו, עשו פעילויות מסוכנות), "לא מקבלים קינוח מתוק"... 1. האם צורת ענישה כזו היא תקינה? 2. האם זה יכול לגרום לטראומות ארוכות טווח והפרעות ( כגון הפרעת אכילה)? ועוד: הגננת נוהגת לגמול מחיתולים עיי פרס של מתן קוביית שוקולת בתמורה שהילד יתיישב על הסיר אודה לעזרתכך

שלום איילה, אישית, גם אותי מרתיעה צורה כזו של ענישה, גם אם אינה בהכרח מובילה לטראומות ארוכות/קצרות טווח. דווקא פרס קטן כעידוד על התנהגות רצויה יכול להיות יעיל. בכל מקרה, סנקציה שרירותית, במיוחד כזו הכרוכה במניעת אוכל או ממתקים, אינה ראוייה בעיני בהיותה בלתי קשורה להתנהגות הבעייתית אותה היא באה להכחיד. ענישה שרירותית נוטה להיות פחות יעילה כמעצבת התנהגות, בהיותה יוצרת תחושת מרמור ועויינות, ולאו דווקא הפנמה של מה *כן* צריך לעשות. לא מוכרחים לעזוב את הגן, ואפשר להעלות את הנושא לדיון ענייני. בברכה ליאת

אמיר שלום, שמי רון ואני נער כבן 16. ראשית, לא היה לי ממש מושג באיזה פורום לסווג את ההודעה הזאת והסיבה לכך נמצאת ממש בכותרת ההודעה. בכל אופן אני מקווה שתוכל לעזור לי כמיטב יכולתך. אז ככה, יש תופעה מוזרה ומטרידה שהתפתחה אצלי עד כמה שזכור לי כבר מגיל 10-11 והיא מתאפיינת בתנועות מוזרות של אצבעות כפות הידיים שבדר"כ מלווים בפרצופים, קולות וזמזומים חלשים. עם הזמן ניסיתי להבין מדוע אני מתנהג כך ובאילו מצבים וגיליתי שזה קורה לי בעיקר במצבי לחץ, חוסר סובלנות, ועצבנות יתרה. התופעה הזאת דיי מביכה אותי ולכן בחרתי לבקש התייעצות דווקא דרך מקור האינטרנט. אני נמנע עד כמה שאני יכול מלעשות את התנועות המוזרים הלאה כאשר יש מסביבי אנשים ולכן היא תוקפת אותי לעתים קרובות מאוד(עד כמה פעמים ביום)בעיקר כשאני לבד, בדר"כ בחדר שלי (מול המחשב, בזמן הכנת שיעורים ועוד). קרו בעבר כמה מקרים מביכים שההורים שלי תפסו אותי "על חם" מה שנקרא, ממש בזמן שהתופעה המוזרה הזאת השתלטה עליי, והם ביקשו ממני להפסיק עם זה ולא ממש הבינו מה קורה איתי. התופעה הזאת לא ממש בשליטתי ולפעמים אני עושה אותה כמעט בלי לשים לב (אפילו ממש עכשיו תוך כדיי כתיבת ההודעה הזאת). עם זאת חשוב מאוד לציין שאני ילד נבון, רציני, אחראי, פרפקציוניסט ומסודר מאוד. לא היו לי שום בעיות רפואיות או חברתיות חריגות בעבר והסביבה שלי מכירה בי כאדם שפוי לחלוטין. אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי בכל דרך שהיא ובכל אופן אודה לך מאוד! בתודה, רון.

שלום רון, מתיאורך נשמע שמדובר בטיקים ווקליים ומוטוריים קלים. נשמע שהתופעה מפריעה לך ואני מניח שהסתרתה מעיקה עליך לא פחות.כדאי לנסות ולשתף מישהו קרוב ולפנות לנוירולוג המתמחה בטיקים לצורך אבחון ויעוץ בנוגע לצורך בטיפול. בברכה, אמיר

ליאת שלום, יש לי ילד בן שנה ו-4 חוד' שנמצא מגיל חצי שנה בגן משפחתון המונה 9 ילדים עם 2.5 מטפלות מקסימות. מקום מקסים ואוהב עם חצר מטופחת ומרחב. הוא ממש שמח לללכת כל יום לגן. בשנה הבאה יהיה בן שנה+10 חוד' ורשמתי אותו לגן פרטי אחר לקבוצה של 24 ילדים בגילאים שנה ו-10 עד שנתיים ו-10 עם גננת מקסימה ושתי סייעות. אני מכירה את הגן כי הבכור שלי היה שם אך בקבוצה הרבה יותר קטנה (השינוי חל עקב חוק חינוך חינם שהשפיע רבות על הגנים הפרטיים). כעת בעלת המשפחתון הנוכחי הודיע לנו שהיא מוכנה להמשיך עם אותה הקבוצה בשנה הבאה ויהיו עד 12 ילדים בטווח גילאים זהה (שנתיים) עם 3 מטפלות אך לא תהיה גננת מוסמכת! כעת אני בדילמה - האם להעדיף את המשפחתון בקבוצה קטנה ללא גננת או גן בקבוצה גדולה עם גננת בעלת ניסיון רב? מזכירה לך שיהיה בן כמעט שנתיים ואם ילך לגן אחר אז יהיה הכי קטן בקבוצה. כמו כן חשבתי להשאיר אותו בפרטי עד גיל 4 כי אני לא רוצה שיכנס לגן עיריה בגיל שנתיים ו-10 כך שאם ישאר במשפחתון אז בשנה אחרי אצטרך שוב להעביר לגן פרטי אחר. תודה! שיר

שלום שיר, אכן החלטה לא פשוטה. כעיקרון, אני נוטה להמליץ על בחירת גן הנשענת - לפני הכל - על ההכשרה והמיומנות של צוות הגן. ללא קשר לגיל הילדים, תמיד רצוי שהצוות המטפל יהיה משכיל, מיומן, ומכיר היטב את הצרכים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים של הילדים. מאחר שאתם כבר נמצאים במסגרת עליה אתם סומכים, ומאחר שמדובר במסגרת קטנה ואיכותית, אפשר להשאיר את הילד שנה נוספת ללא חשש. השיקול של ריבוי מעברים פחות קריטי בעיני, שכן ילד בריא וסתגלן אמור לעמוד בזה לאחר תקופת הסתגלות קצרה. בקיצור - כל האפשרויות נראות בסדר... בהצלחה ליאת

שלום בני עוד חודשיים בן 7 היום אמר לי שנמאס לו מהחיים ושהוא לא רוצה לחיות שאלתי למה אמר כי לא טוב לי בבית ספר לא בבית לא טוב לי כיצד עלי לנהוג?

לנסות לברר איתו מה לא טוב לו בבית הספר ולהסביר לו שאוהבים אותו בבית. יש גם אנשי מקצוע בעניין הזה.

שלום דפנה, הביטוי 'נמאס לי מהחיים' או 'בא לי למות' נאמר לעתים קרובות כחיקוי של מה שהילד שומע מהמבוגרים בסביבתו, ולאו דווקא מעיד על רצון אמיתי לפגוע בעצמו. בכל מקרה, ברור שאמירות כאלה מבטאות מצוקה גדולה, וחשוב להתייחס למצוקה הזו ללא דיחוי. אם ידועים לך גורמי מתח בחייו, פעלי להפחתתם, ובמקביל הציעי עזרה - רצוי בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

בוקר אור ליאת, ת' בן 5 וחצי בגן חובה, חזר שלשום עם "פנינה" מהגן: אני לא יכול להרשות לעצמי לטעות. אסור לי לטעות. אני הכי גרוע בעולם ואני אף פעם לא מצליח לעשות כלום. זה הגיע אחרי שהוא לא ניצח אותי במשחק, ונכנס להתקף בכי והיסטריה וזה מה שהוא אמר (אזכיר כאן שהוא התחיל השבוע את החוג ב-מכון באונ', ולפי ההתרשמות הוא בין הבולטים בקבוצה..) לאחר בירור נוסף, הילד אומר שהגננת המשלימה אמרה לו שאסור לו לעשות טעויות. שוחחתי עם הגננת (מנהלת הגן. לא המשלימה) והיא טוענת שלדעתה הדברים הוצאו מהקשרם, שאין סיכוי שהמשלימה תאמר דבר כזה, אבל היא תבדוק בכל מקרה. מה אני צריכה לעשות, חוץ מלהדגים לו ולהסביר שגם אני טועה ולא קורה שום אסון.... תודה ליאת, וד"ש מהספתא :-)

לפולניה החביבה שלום, בדר"כ, עמדה פרפקציוניסטית (הכל או לא כלום) אינה תוצאה של אירוע או אמירה חד פעמיים, ומבחינה זו אפשר לזכות את הגננת המשלימה מאשמה. גם אם מדובר באמירה מיותרת, כנראה שלא "פה קבור הכלב". ילדים פרפקציוניסטים (בעיקר המחוננים והמוכשרים מעוררי ההתפעלות) למדו להשעין את תחושת הערך שלהם בעיקר על הצלחות והישגים בולטים, ולכן, כל כישלון או הפסד נושא איתו (מנקודת ראותו של הילד) פוטנציאל לנזק. כל טעות עלולה לסדוק את תחושת המושלמות, ומה שאינו מושלם אינו שווה. ילדים חכמים לומדים עד מהרה (לא נעים להודות...) שהישגיהם מעוררים אצל ההורים והסבים גאווה, סיפוק ושביעות רצון. מאחר שהם חסרים עדיין את היכולת לראות את הדברים בצורה מורכבת ורב ממדית, נדמה להם שכל כישלון מוריד להם נקודות, וזה משהו שילד קטן באמת לא יכול להרשות לעצמו. הוא לא יכול להסתכן באובדן אהבתו והתפעלותו של ההורה. לכן, אני מציעה להוריד באופן כללי את הלהט סביב אירועים כאלה, ולהישאר שקטה ושלווה גם מול התקפי הבכי ההיסטריים. נסי להסיט את המוקד מהתוצרים (ניצחון/הפסד/הצלחה/כישלון), והדגישי בתגובותייך את ההשקעה, המאמץ, התהליך, ההתמדה, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד. בעיני, גם שיחות ממושכות בנושא, כולל אמירות כמו "לא קרה אסון" או "כולנו טועים", הן עיסוק-יתר. זה קצת כמו לומר לילד לפני ביקור אצל רופא השיניים "אל תפחד, זה לא כואב בכלל". חשוב להניח לילד לפגוש את ההצלחות וההפסדים שלו, להיות שם כדי לעזור לו להכיל אותם, ולא לעשות הרבה מלבד הבעת צער קצרה ומתקפת, כמו למשל "זה באמת לא כייף להפסיד". הבשורה ה'רעה' היא, שילדים עם צורך הישג חזק נשארים כאלה לאורך זמן, והבשורה הטובה היא, שברוב המקרים הם באמת מגיעים למצויינות. יש לקוות שההצלחות לא יגבו מחירים רגשיים גבוהים מדי, ולא יסחפו את כל המשפחה לעיסוק יתר בנושא. מקווה שקצת עזרתי. דש בחזרה לסבתא הנהדרת! שלך ליאת

:-)))

שכחתי לציין את השקרים שבהם הוא משתמש על מנת לצאת ממצבים מביכים וחוסר רצון לקחת אחריות על מעשיו.

ראי תגובתי למטה.

יש לי שני ילדים .בני 10 ו - 14. בן ה-10 מגיב בצרחות כל פעם שאחיו מתקרב אליו.לא משנה אם הוא רק פותח את הדלת או שואל אותו שאלה.הוא מגיב בצרחות של "עזוב אותי" או "צא לי מהחדר" או "תעוף כבר". לצערי המצב בחודש האחרון מחמיר מאוד ואניובעלי אובדי עצות.כל השיחות איתו נופלות על אוזניים ערלות ואין כל הטבה מצידו. עליי לציין כי בן ה - 14 הוא ילד רגוע ,תלמיד טוב ואף פעם לא היתה בעיה שכזו איתם. באופן כללי בן ה - 10 מוכר כלוקה בלקות למידה ומטופל כראוי. הוא מגיב בצרחות כשהוא נופל,נשרט או סתם מישהו עבר לידו ונתקל בו.כל בעיה שקשה לו להתמודד איתה הוא מפרש ככאב פיזי של הבטן הראש הרגל היד.חבישות ופלסטרים מככבים אצלנו בבית מאוד. אנא ,ייעוץ בתודה וערב נעים איזבלה

שלום איזבלה, התיאור שלך מעורר שאלות אבחנתיות. יתכן שמדובר בהתנהגות של "פינוק", ואז נכון יהיה לטפל בה כמו בכל התנהגות דומה (שינוי מערך התגמולים, הצבת גבולות, וניהול מבוקר יותר של תשומת הלב שלכם. עם זאת, יתכן שמדובר במשהו אחר, קשיים בוויסות או רגישות אחרת ממקור התפתחותי שכדאי לשלול. ממליצה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, פנים אל פנים. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 3 ו 3 חודשים. ילד מקסים, מנומס, חברותי וחכם. משחק ומשתתף יפה מאוד בגן, מדבר במפגשים ומביע את דעתו ונהנה ממשחק עם חבר אחד או יותר. היה מספר פעמים אצל חבר מבלי שנשארנו איתו והתנהג מקסים. הבעיה מתחילה כשיש המולה, רעש וכמות גדולה של אנשים במקום אחד... הוא לא אוהב ללכת להצגות, שעת סיפור וימי הולדת. ואין מה לדבר על להשתתף.... במסיבות שנערכות בגן, מסרב להשתתף בפעילות המבוצעת ע"י כל הילדים ויושב עליי ללא תזוזה. כשאני מצליחה לשכנע להכנס להצגה או לשעת סיפור, הוא לא מוכן לשבת עם כל הילדים, אלא יושב עליי קפוא ומדי פעם מבקש לצאת. כאשר מעבירים חפץ או בובה ללטף, הוא לא מוכן לגעת או להתקרב. אציין שבסוף המופע, הוא זוכר את כל ההתרחשות ונראה שהקשיב והפנים יפה מאוד. ביום הולדתו בגן, רואים שהוא מתרגש ונהנה, אך לא מוכן ללבוש גלימה/ כתר. כך גם לגבי תחפושות, איפור, כובעים וחפצים. השבוע הלכנו לשני ימי הולדת עם מפעיל והילד היה פשוט מבוהל. לא הסכים להתקרב ולא נתן לי לעזוב לו את היד, אפילו כשהיינו רחוק מההתרחשות. לאחר שעזבנו את יום ההולדת, שאלתי אותו לראשונה מדוע סירב להשתתף או לשבת עם כל הילדים ואמר לי שהרגיש פחד. גם בחוגים בגן לא משתתף בפעמים הראשונות, אך לאחר שנפתח, משתתף בהדרגה. אני מאוד קשובה לצרכיו וחששותיו ומבינה שזקוק לקרבתי ולבטחון, אך אני רואה שהבעיה לא חולפת עם הזמן, אלא רק הולכת ומחמירה. כיצד עלינו לפעול על מנת לחזק את הילד ולהקנות לו כלים להתמודדות עם הקושי? אודה על עצתכם המקצועית.

שלום דניאלה, הילד שלך עדיין פעוט קטן, ומותר לו להסתייג (ואפילו לפחד) מהתרחשויות רועשות ורבות משתתפים. יש ילדים רגישים, שנרתעים מאד מסיטואציות 'לא צפויות', עמומות, רועשות או מציפות מבחינה רגשית. ליכולת שלך להישאר רגועה יש משמעות קריטית על התנהגותו של בנך. כאשר את נלחצת מה'חריגות' שלו, מנסה לשדל אותו או להאיץ בו "להיות כמו כולם", את עלולה להעצים את הקושי שלו, ולהעלות את מפלס החרדה. הציעי לו את נוכחותך המרגיעה, והזכירי לו (ובעיקר לעצמך!) שכל המסיבות וההצגות וימי ההולדת לא יברחו לשום מקום. הכל יחכה לזמן שיהיה קצת יותר גדול ובטוח. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד (אולי...) הדרכת הורים קצרה, שתעזור לכם להירגע. בשמחות ליאת

הבן שלי היה בדיוק כמו שאת מתארת והפנו אותנו למרפאה בעיסוק שמומחית בחושים. הוא עבר טיפול באמצעות דיאטה סנסורית והיום הוא ילד אחר לגמרי ומילד שהיה יושב בצד בכל מסיבה הוא הפך להיות המשתתף הכי פעיל. תעשי חיפוש בגוגל, יש המון חומר בנושא -ממליצה על הבלוג של אם דו גורית בתפוז.

ההשערה של שיר בהחלט רלוונטית, ושווה לבדוק. תודה.