פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום...אני חוזרת אליך לגבי שאלתך אם יש נסיבות לגבי הוספת השם לבני בן החמש- זה שם מלידה שאני תמיד רציתי...לא שיש לי בעיה עם השם הנוכחי, אך אני רוצה לציין שאני מאוד רוצה להוסיף לו עוד שם.זו הסיבה. תודה מראש

אמא שלום, כאמור, שינוי שם לילד עשוי להחוות עבורו כמשהו מבלבל, ולא מובן. בנך יזדקק להרבה תמיכה מצדך כדי לעקל את השינוי ולהסתגל איליו. עליך לזכור שגם הילדים סביבו ישאלו אותו הרבה שאלות לפשר השינוי והוא צריך להיות מסוגל להתמודד איתם ולענות על שאלותיהם. בהצלחה

שלום, עקב מעבר של בני בן ה- 4 (אח לתאום באותו הגן) מגן פרטי לגן עירוני נכנס הילד לפחדים חזקים הכוללים סיוטים בשינה, הקאות בכניסה לגן בבוקר, בכי רב, קושי בפרידה ממהורה בגן. פחדים אלו הלכו וגברו, כיום לילד קיימים התקפי חרדה משעות הבוקר מרגע הקימה ועד לוידוא כי הינו הולך לגן, התקף זה גם נשמך גם בכניסה לגן הכולל, קוצר נשימה, מחנק, כאבי בטן, דיבור מבולבל, בכי, הקאות וכדומה. לוקח זמן בגן עד שהתקפת החרדה נרגע ע"י שיחות חיבוקים והרגעת הילד בכדי להביאו למצב מאוזן ולאחר מכען מסירתו ביידי הסייעת שתוכל לסייע לו בכניסתו לגן. במהלך היום, הלד נרגע ואף משלתב בפעילת הגן. אציין כי חווינו תהליך זה גם בקליטתו בגן הפרטי שבשנה שעברה שזו הייתה המסגרת הראשונה שלו, אך הפעם במינון גבוה יותר ובהתקפי חדרה חזקים לעיתים נדמה שהילד עומד להתעלף. זקוקים לעצתך, כיצד להתמודד עם הנושא. ההורים, רוינת ומנשה

שלום מנשה, העובדה שהצליח להתגבר בשנה שעברה על קושי דומה (שחלף) מעודדת מאד, וכך גם הידיעה שבמהלך היום הילד מצליח להירגע ולקיים שגרת-גן תקינה. לחרדה אקוטית יש סממנים אופייניים (אלה שתיארת), והגם שמדובר בחוויה קשה מאד לילד, ואולי גם להורים, אין בכך סכנה ממשית לשלומו. אגב, הסיכוי להתעלף במצב זה נמוך מאד, הודות לעלייה בלחץ הדם ובקצב הלב האופייניים לחרדה קיצונית. לעתים, המופע הדרמטי של התקפי החרדה, מעורר מתח וחרדה גם אצל ההורה, מה שעלול באופן מעגלי להחריף את הסימפטומים אצל הילד. לכן, רצוי שמי שייקח את הילד לגן יהיה ההורה היותר "חסין" מבחינה נפשית, ומי שמצליח להישאר רגוע יחסית גם מול ההתקף. אפשר לדבר על כך עם הילד בשעות שאחרי הגן או בערב (לעולם לא בזמן התקף), לומר לו שאתם רואים ומבינים כמה קשה לו, ומבקשים לחשוב ביחד איתו מה יעזור לו להרגיש טוב יותר. אפשר לתת לו איזה חפץ שייתן לו תחושת ביטחון (אבן יפה, בובה של גיבור-על, ואפילו טלפון נייד ממנו יוכל להתקשר אליכם). חפץ כזה עוזר לילד לחוש מידה של שליטה, ויכול להפחית את רמות החרדה. הסבירו לו שאתם סומכים עליו ובטוחים ביכולתו להתגבר, גם אם זה קשה לו. אני מציעה לקצר את השהות שלכם בגן, וליצור פרידה קצרה עניינית, למרות התקף החרדה. אפשר, במקרים מסוימים, להיעזר בעקרונות של עיצוב התנהגות. למשל, לתגמל אותו על הישגים חלקיים בפרסים קטנים, עד להשגת המטרה הסופית. לדוגמא: להבטיח פרס קטן על כל בוקר שבו לא בכה בבית, לפני שיוצאים לגן. אחרי שהושגה מטרת-ביניים זו, נתגמל על כל פעם שהצליח לא לבכות/להקיא באוטו, בדרך לגן. לאחר שהושגה מטרה זו, נתגמל על כל בוקר שבו הצליח "להגיד שלום" ולשחרר את ההורה, גם אם בכה/הקיא. לבסוף נעבוד על היכולת להיפרד ללא בכי, כמו גדול. במקרה כזה, חשוב לתגמל בפרסים קטנטנים, או במדבקות ששוויין יוגדר מראש בסכום כסף קטן, אותן אפשר יהיה לצבור לסכום גדול שיוקדש למשהו כייפי שהוא רוצה. ביום שאינו מצליח, הוא לא יקבל מדבקה, אך לא נגרע מדבקות שכבר נצברו. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב, תודה רבה על התגובה המהירה. אנחנו ניישם את הונשאים שהעלית. רונית ומנשה

הי, אודה לעזרתך. ביתי בת 10.5, כיתה ה', ילדה אמצעית, מאוד ריגשה ובוכה מאוד בקלות. בימים האחונים המצב החמיר, זה קורה לה לעתים ועכשיו כל הזמן - נזכרת בדברים לא נעימים שקרו בעבר, ובוכה. היא נכנסת לטנטרום של בכי, מייללת, לא רוצה לספר על מה היא בוכה כדי שלא נכעס עליה (כי באמת אין סבלנות לבכי על ריב שהיה עם חברה לפני שנה), מתקשה להרגע ואני לא יודעת איך להתמודד איתה. ברוגע, חיבוק ופינוק - עוזר לזמן קצר ואח"כ חוזרת שוב לבכי (או לסף דמעות). בכעס או חוסר סבלנות - לא עוזר בכלל... מן הסתם... היא הולכת לישון בדמעות, קמה בדמעות, ואני חייבת לציין שלמרות שזה לא דבר חדש, זה התגבר מאוד מאוד בימים האחרונים. ניסיתי לחקור ולנסות לשאול אם קרה משהו, אם היא רבה עם מישהו, אם מישהו כעס עליה או עשה לה משהו - היא אומרת שלא. כיצד את מציעה לי להנהל מול העניין הזה? תודה מראש, לימור

שלום לימור, נשארתי סקרנית מאד, ואני מניחה שלו ישבת מולי הייתי שואלת הרבה מאד שאלות הנוגעות לעברה של בתך, לינקותה, לאירועים מיוחדים בחייה, טראומות, אובדנים במשפחה, וכד'. בשנים האחרונות, נושא "הוויסות הרגשי" עורר הרבה מאד עניין מחקרי, ונצברו לא מעט הבנות ודרכי טיפול באותם ילדים הנוטים לבכות/לכעוס בקלות, להגיב בעוצמה ולהתקשות להירגע. לא ברור האם בתך סובלת מבעיה בוויסות הרגשי, או שהיא מגיבה כרגע למשהו ספציפי שהופך אותה פגיעה ועמוסה רגשית. ההבחנה הזו חשובה, לצורך מחשבה על דרך ההתנהלות מולה. אם את סבורה שמדובר במשהו כמו-אישיותי, המלווה אתכם לאורך שנים, אני מציעה לקרוא על נושא הוויסות הרגשי, או להיעזר באנשי מקצוע המתמחים בנושא. אם את מרגישה שמדובר במשהו חריג, "מקומי", שווה להתעקש ולברר (בסבלנות וברגישות המתבקשת) איך אפשר לעזור. לאור מה שאת מציינת ("לא רוצה לספר על מה היא בוכה כדי שלא נכעס עליה"), אני מבקשת להזכיר עוד מושג חשוב שנקרא "תיקוף" (validation), המתייחס ליכולת שלנו, ההורים, להכיל לכבד ולתת תוקף לחוויות והרגשות של הילד שלנו, ללא שיפוטיות או לעג. מה שעלול להיתפס בעינייך כ"ריב שטותי מלפני שנה" עלול להסעיר את בתך (אולי בעקבות אירוע שהדהד לשם), והתגובה חסרת הסבלנות שלך יכולה להסלים את המצב, ולגרום לה - לבד מהעניין עצמו - גם לתחושת בדידות ותסכול. בקיצור - לא קל... אם המצב ממשיך להדאיג אותך, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולפרוש את היריעה כולה, כדי לקצר תהליכים. בהצלחה ליאת

עזרת לי מאוד. עם הרבה סבלנות שלנו המצב השתפר, והיא משתדלת להתגבר ולחשוב חיובי ולא לבכות (ה"סף" עדיין שם). אני אמשיך לקרוא ולהעמיק בנושא הוייסות הרגשי. תודה על המענה ושנה טובה :-) לימור.

אני לא יודע איך להגדיר את זה ולמה בכלל זה קורה אבל יש לי פחד מרעשים חזקים, מוזיקה רועשת, רעש מהשכנים וכו'. איך ניתן לטפל בזה?

שלום א' רעש חזק נקשר - הישרדותית - בסכנה, ולכן יש בו מידה של היגיון. מדוע זה קורה לך, קשה להגיד. יתכן שקיימת אצלך איזו רגישות פיזיולוגית, שהופכת גם רעש סביר לחוויה אברסיבית (מכאיבה או מרתיעה מאד). יתכן שהפחד מרעש חזק הותנה אצלך בעבר מבלי שנתת על כך את הדעת. בהתנייה, אנחנו לומדים לפחד מגירוי ניטראלי (למשל מוזיקה רועשת) שהופיע בסמיכות לגירוי מאיים אחר (למשל כאב חזק). פחד שהותנה ניתן להכחדה בעזרת טיפול מיוחד (התניית נגד או הקהייה הדרגתית). כך, למשל, תוכל ללמוד להקשיב לרעשים בסביבה בטוחה, תחילה בעוצמה נמוכה ואח"כ בעוצמה הולכת וגדלה בהדרגה, מבלי לנסות לברוח, כדי להשיג תחושת שליטה בפחד או להכחידו כליל. ממליצה לך להתחיל בערוץ הפיזיולוגי-שמיעתי, ובמקביל, למצוא פסיכולוג קליני המיומן בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

הי אני אמא לבני 8 ו 6. חברתי אמא לילדה בת 7. כשהילדים משחקים חברתי הרבה פעמים מעירה לילדים שלי. תפסיק לצעוק את חופר , אתה עושה לבת שלי גם אני אעשה לך, ועוד הערות. אני יודעת שהילדים שלי ממש לא מלאכים. אבל אני רוצה אני להעיר להם ולא שהיא תעשה זאת. כי הדרך שלי שונה משלה. וגם הילדים לא יבינו למה היא צועקת עליהם ולא אמא זאת שמחנכת. כשאמרתי לחברה את זה היא אמרה שאני יותר מדי מגוננת עליהם. ושלא אתערב. זה קשה לי, כי אני חושבת אחרת. מצד שני אילי היא צודקת.? .... האם זה בסדר לתת לחברה להרים את הקול ולכעוס על ילדי כשאני בסביבה ואני יכולה לעשות זאת ? גם חלק מההערות שלה או סגנונו אני לא מקבלת. איך אגע שאני באמת לא מגוננת מדי ?

לאמא שלום, את צודקת ב"תחושת הבטן" שלך, אף אחד לא אמור לגעור או להרים את הקול על ילדייך במיוחד כשאת בסביבה בנוסף, אם הרבה אנשים יעירו מלבדך זה יבלבל את ילדייך ויפגע בסמכותך כהורה. רצוי שתבקשי מחברתך שתפנה אליך אם יש לה השגות על התנהגות הילדים ולא תעיר להם ישירות. ההחלטה אם ואיך להעיר להם תהיה במקרה זה לשיקולך בלבד. בהצלחה

שלום, אני אם חד הורית ויש לי 2 בנות 4.5 ו 6. בחודשיים אחרונים הבת הגדולה מסרבת ללכת לשישבת לאבא שלה בטענה שמשעמם לה שם. ניסיתי לברר מה הסיבה האמיתית אך לא מצאנו. השאלה שלי האם במקרים כאלה אני והגרוש חייבים להכריח אותה ללכת אליו או שכן לתת לה את זכות הבחירה במיוחד בגיל כזה? תודה

אילנה שלום, מאד שכיח שילדים להורים גרושים לפעמים לא רוצים ללכת לאבא והסיבות יכולות להיות שונות ומגוונות. לפעמים פשוט קשה לילד לעבור לבית אחר, לפעמים המעבר לסופשבוע לאבא מכתיב ויתור על מפגש עם חברות. בכל אופן חשוב להבין שהקשר של בתך עם אביה יתאפשר רק אם תקפידו על מפגשים שבועיים ויציבים. אם בתך ממשיכה להתנגד לבקר אצל אביה, כדאי שהוא ישוחח איתה לבד ויברר מה מפריע לה או חסר לה כשהיא נמצאת אצלו. כדאי באותה שיחה שהוא ידגיש כמה הוא שמח לפגוש אותה בכל פעם שבאה. בהצלחה

שלום, תודה על תגובתך. אני והגרוש דיברנו איתה כמה פעמים. אני הכנתי אותה כמה ימים מראש על כך שביום שישי הן נוסעות לאבא. בהתחלה היא הסכימה אך כשהכגיע לקחת אותן היא החליטה שהיא לא נוסעת. כך זה נימשך כבר כמה פעמים. האם בכל זאת להכריח אותה או שלתת לה להחליט האם ללכת אליו או לא? תודה מראש

אני ששי, ואני בן 17. הבנתי שאת פסיכולוגית. אז אולי תסבירי לי למה פסיכולוגים עונים על שאלה בשאלה. לא תמיד - אבל הרבה פעמים. מה זה נותן?. חוץ מזה, אני רוצה לדעת גם אם בנות באמת מרגישות רע נפשית בזמן מחזור, כמו שהן מספרות.

שלום ששי, פסיכולוגים הם עם לא קל, ויפה שאתה מנסה להבין את הרציונלים שלהם... כאשר מטופל מגיע לטיפול, נוצר מרחב מיוחד להתבוננות ועבודה סביב עולמו הפנימי, משאלותיו, תשוקותיו, מחשבותיו, מצוקותיו, וכיוב'. המטפל נוכח שם, אך מה שעומד במוקד הוא המטופל, שעושה שימוש בדמותו של הפסיכולוג לעיבוד תכנים מעולמו שלו. אם אשיב לך בפשטות על השאלה "בת כמה את?", אנחנו עלולים להחמיץ די הרבה הבנות הנוגעות אליך, ליחסיך עם אימא שלך, עם החברה שלך, עם נשים בכלל (כן, חלק גדול מהן סובלות מאד בימים שלפני מחזור או במהלכו. זאת לא אגדה...). יש גישות טיפול שמרניות, המכתיבות עמדה נוקשה מאד בסוגיה שאתה מעלה. הן קוראות למטפל להישאר "לוח חלק", עליו יוכל המטפל להשליך תכנים מעולמו התוך-נפשי (כלומר, כל עוד לא תדע בת כמה אני, אוכל להיות "אמא שלך", "חברה שלך", "המורה שלך" או "השכנה הנוראית מהקומה שמעליך"). כיום, יש גם גישות אחרות, מרוככות יותר, המדגישות את המפגש בין שני בני אדם סובייקטיביים, המתייחסים זה אל זה ופועלים זה על עולמו של זה. מטפלים מגישה כזו יהיו פחות 'עמומים', ולעתים ישתפו את המטופל בחוויותיהם או בפרטים אלה ואחרים מחייהם. גם שאלות אחרות של המטופל, שאינן נוגעות לחייו של המטפל, נושאות איתן פוטנציאל תובנתי שעלול להתפספס אם יקבלו מענה פשוט. לכן, מטפל חכם ינסה לברר תחילה מאיזה מקום נשאלת השאלה, ומה *באמת* מבקש המטפל ממנו. אני בטוחה שתשובתי אינה מניחה את דעתך לגמרי, ומעודדת אותך להמשיך ולדון בכך עוד במסגרת הטיפול שלך. שבוע טוב ליאת

הי ליאת יש לי ילדה מקסימה בת ארבע, נהדרת בגן, מביעה רגשות, מקשיבה, טובה לאחיותיה, עוזרת וכו'. אבל יש לה נקודות ביום שהיא כועסת, צועקת על אנשים, מדברת בציווי ובצורה מאוד מאוד לא נעימה. זה יכול להיות כלפי סבא /סבתא, חברים, אלינו. אני מרגישה שאנחנו מנסים לעשות את כל הדברים הנכונים וההתנהגות עדיין ממשיכה שנינו הורים מאוד סבלניים ורגועים, אנחנו לא מגיבים בכעס, לא מענישים, ומאידך לא עושים עניין מהנושא. בד"כ מסבירים שצורת הדיבור הזו אינה נעימה, מתווכים את הסיטואציה וכו' אנחנו גם דואגים לא לקטלג אותה בהתנהגות הזו (כשתלטנית או צועקת) ולהתייחס לאירוע כנקודתי. אנחנו דואגים לשבח אותה על התנהגות חיובית מה הדרך להתייחס להתנהגות זו ?

שלום, כאשר אנחנו סבורים שאנחנו עושים את הדבר הנכון, אך ללא הועיל, נראה שהגיע העת לבחון מחדש מה נכון, או "מה עובד". ברצוני להזכיר, גם לטובת הורים אחרים, שהמשימה החשובה שלנו, כהורים, היא להכין את הילדים שלנו למציאות החיים. עלינו ללמדם שלכל התנהגות יש תוצאה טבעית, רצויה או בלתי רצויה. כאשר בתכם מתנהגת בצורה פוגענית או מחוצפת, ומיד לאחריה היא זוכה לדיבור נעים מצדכם, הסבר סבלני ורגוע, או לחילופין התעלמות מהתנהגותה - למעשה לא לימדתם אותה דבר על המציאות. אדרבא, יצרתם מציאות מדומה, אשר בה היא מקבלת תגמול חיובי על התנהגות בעייתית. אין כל פלא, אם כך, שהתנהגותה הבעיתית נמשכת. גם אני נוטה להסתייג מענישה, ומעדיפה לתגמל התנהגות חיובית. עם זאת, כאשר ילד מתנהג בצורה פוגענית - בכל גיל - עליו ללמוד שתהיה לכך תוצאה טבעית ולא רצויה מבחינתו. אם היא מדברת בציווי, אין כל צורך להעניש, אלא רק להתעלם *לחלוטין* מתביעותיה, ללא כל הסבר. הסברים הם עניין חשוב, כל עוד הם נעשים במידה, וכל עוד יש בהם חידוש עבור הילד. אין לי ספק שבתכם כבר מכירה ע"פ את ההסברים שלכם. עתה הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. גם כאשר היא צועקת - אין טעם להגיב או להעיר. בעיני עדיף פשוט להתרחק ממנה, ולגרום לה להרגיש שחברתה אינה נעימה לכם. שוב, גם כאן חשוב להימנע מלתגמל אותה בתשומת לב רבה מדי (אותה היא מקבלת דרך הדיבור המפציר והרך שלכם). המסר הכללי שצריך לעבור אליה ללא מילים (!!!) הוא זה המשדר לה "כשאת חמודה ומשתפת פעולה נעים לנו איתך. כשאת צועקת, דורשת או מעליבה - את מפסידה אותנו. לא נהיה חברים שלך". חשוב לתדרך גם את הסבים, ולהזכיר להם שמותר להם לבחור האם לתת לה את מחוות האהבה שלהם, או לשמור אותן להזדמנות אחרת (אולי לביקור הבא). כאשר הילדה תלמד לקשר (אמפירית! מניסיונה!) בין התנהגותה לבין תוצאותיה הטבעיות, אין לי ספק שיבוא השינוי. זכרי שילד תובעני הוא לא ילד רע, אלא ילד שלמד להפעיל כך את סביבתו ביעילות. אם לא יילך לבד, נסו להגיע להדרכת הורים קצרה. זה עושה יופי של קיצור דרך לכל התהליך. בהצלחה ליאת

תודה ליאת אנחנו לוקחים במלוא הרצינות את תשובתך וברור לנו שצריך לשנות גישה. אך יש עדיין דברים שאנו לא מבינים... ברור שאם היא מצווה או צועקת אלינו מתעלמים מכך אך מה עושים במצב בו היא פשוט בוכה, ממצוקה או קושי כולשהוא, למשל היא יוצאת מהגן ומתחילה לבכות לא ברור מאיזו סיבה, קשה להתקרב אליה, לא נותנת אפילו רק לחבק אותה ללא מילים. לעיתים היא מגיבה כך מסירוב שהיא מקבלת לפעילות מסוימת, סירוב אסרטיבי למדי, והבעיה שלנו היא בתגובה הקיצונית שלה / שוברת הכלים. מה לעשות במצב זה ? להתעלם ? לגשת להיות איתה ? אני לא מתכוונת לוותר על תשובתינו, השאלה אם להיות איתה בקושי הזה לגבי הסבים - אין שיתוף פעולה... השאלה איך עלינו להגיב כאשר היא מדברת בצורה בוטה / צועקת / מצווה על אנשים אחרים (סבים וחברים שלה) האם להתערב ? לתווך ? לאסור דיבור כזה ?

שלום רב, לבתי בת התשע יש חברה, באותו הגיל. הן חברות עוד מהגן ולומדות יחד בכתה ד'. הן היו חברות מאוד טובות אך בתקופת החופש הגדול האחרון היחסים הצטננו מאוד, בעיקר בעידודי (הלא רשמי) וגם בתי לא גילתה התעניינות יתרה ולא ביקשה להיפגש. ה"חברה" יצרה קשר מספר פעמים במהלך החופש אך הפגישות היו מעטות מאוד ולא מי יודע מה מוצלחות ונעימות לבתי. לאחרונה, גיליתי שה"חברה" גונבת לבתי חפצים אישיים מחדרה ומחביאה אותם בתיקה (כל פעם חפץ אחר: בושם, ארנק, שרשרת, איפור... ומי יודע מה פספסתי...) מדובר בילדה (ה"חברה") "חזקה" חברתית ואף כזאת ה"מטילה אימה" על סביבתה, מתקשה בקבלת סמכות וגבולות, כשמשהו לא הולך לפי התכנית שלה היא "שוברת את הכלים ולא משחקים", מתעצבנת בקלות על שטויות, לא יודעת להפסיד בכבוד, יכולה לקלל, לדחוף, צריכה לשלוט במצב ובילדות שסביבה. נראה כי יש ילדות שממש פוחדות ממנה, לא בטוח שבתי לא... מהרושם שאני מקבלת, בבית היא מקבלת מסרים כפולים, כשהאב מרשה הכל והאם מנסה לשים גבולות, ללא הצלחה, עם מעט מאוד סבלנות כלפיה (אני אף הייתי עדה לכך שהאם "הפליקה" לילדה ודיברה אליה בצורה בוטה) כשלא "הולך" לילדה עם האמא היא עוברת לאבא, השובר את מילתה של האם ברגע. בין ההורים אין הסכמה ואין אחדות בכל הקשור להחלטות הקשורות בבת. מה גם שבבית לא חוסכים בקללות, ניבולי פה, ביקורת בוטה על מערכת החינוך, בית הספר, המורים - כל זאת לפני הילדה ללא "מסננת". ברור לי שהילדה צריכה טיפול ולכן שאלתי היא איך לשתף את האמא, אם בכלל, איך לעשות זאת נכון, אמין, רגיש ובצורה מקצועית עד כמה שניתן על מנת להמשיך לשמור על יחסי חברות עם האם. אין לי ספק שהשיחה, אם תהיה, תהיה מאוד קשה עבורי ובמיוחד עבורה. חשוב לי לציין עוד שבתי כלל לא מודעת לגניבות. אשמח לקבל הנחיות. תודה רבה מראש וחג שמח! דניאלה.

שלום דניאלה, גם אם כוונותייך טהורות, לא בטוח שהמשפחה של הילדה תקבל את המלצותייך ותפעל לאורן. כמו שזה נראה כרגע, מי שצריך טיפול והכוונה זה דווקא ההורים, כאשר הילדה בעיקר משקפת את המצב העגום בבית או ביניהם. להבא, אם את רואה את האם נוהגת בחוסר כבוד או מכה את בתה, תוכלי להעיר בשקט שכיום גם פליקים "חינוכיים" כבר אינם חוקיים, ומתוך שאת מבינה את מצוקתה ואת חוסר האונים שלה, את ממליצה לה מאד על הדרכת הורים. תוכלי לשתף אותה מניסיונך, אולי מרגעים דומים של תסכול וחוסר אונים שלך, כך שלא תחוש אותך כמתנשאת או מבקרת. אם חשובים לך יחסי החברות עם האם, נסי להיות זהירה, ולהמתין להזדמנות הנאותה שבה *היא* זו שתשתף אותך ותבקש את עצתך. עד אז, נסי לשמור על בתך, ולקיים את הקשר רק כל עוד הוא מתאים לכן ואינו הרסני. עצתי לך היא להימנע מלאבחן את הילדה, גם אם נדמה לך שהדינמיקה המשפחתית ברורה לך. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לשלושה ילדים הגדולה בת 17וחצי השניה בת 15וחצי והבן ב13, בזמן האחרון אני מגלה יותר ויותר סימנים שביתי מתחברת לקבוצת בנות שהן לסביות ודו מיניות, כאשר היתה בת 15 ביתי התחפשה למצעד הגאוה, לפני כשנה הלכה היא ועוד חברים שהם לא קשורים לקהילה,לתמוך בחבריה בקהילה, אני יודעת שהיה לה נסיון נשיקה עם משהי, מה גם שהיה לה נסיון נשיקה עם חבר שהיה לה כחודש כשהיתה בגיל 14 וחצי, ביתי אומרת שהיא דו מינית האם היא מבולבלת? האם זה יחלוף? האם היא למעשה לסבית ולא אומרת לנו את האמת? אני ממש לא יודעת מה לעשות מכיוון שמאז היותה קטנה הינה ילדה שונה, בדעותיה, שונה מאחיה, עצמאית מאוד מגיל צעיר, בעבר לבשה רק שחור,כיום יותר מבליטה את נשיותה אני ממש לא יודעת מה לעשות וכיצד לנהוג, האם זה רק הגיל שהיא מרגישה מבולבלת בזהות המינית שלה?או שהיא פשוט כך

שלום רוני, כמובן שלא אוכל לדעת מכאן דבר על נטיותיה והעדפותיה המיניות של בתך. אם היא "מפלרטטת" עם ה'קהילה' כבר מספר שנים, האפשרות שהיא לסבית (סגורה או מתלבטת) אינה נראית מופרכת. כאימא, אין שום דבר מיוחד שעלייך לעשות מלבד לאפשר לה להיות מה ומי שהיא, מתוך כבוד לבחירות שלה - כדי שלא תיאלץ לרדת למחתרת. הניחי לה לבחון בקצב שלה את מה שטוב ונכון לה, מתוך הכרה בכך שממילא לא תוכלי לשנותה. הזכירי לה עד כמה היא חשובה לך, יהיו בחירותיה אשר יהיו, עד כמה היא אהובה ומוכשרת, ועד כמה את מכבדת את החלטותיה (גם אם היית מעדיפה אחרת). בברכה ליאת

היי, אני בכיתה י"ב ומרגישה שאין לי כוח וחשק לכלום. שנה שעברה עשיתי את הבגרויות כמו זומבי וכל החופש הזה המשכתי על אוטומט ולא רציתי שום דבר, גם לא לצאת עם חברות או לעשות דברים. נמאס לי ועצוב לי ועכשיו התחילה השנה ואני מרגישה שאין לי כוח לחיות יותר ושעדיף היה שלא הייתי נולדת. הכל מרגיש סתם. אני לא יודעת מה לעשות, כי אני מבינה שכדאי שאפנה לטיפול אבל אני לא יכולה לפנות להורים שלי. הם בטוחים שהכל בסדר, בגלל שקל לי אז גם כזומבי הציונים שלי טובים ותמיד אני מחייכת ואומרת שהיה יום טוב. הם גאים בזה שאני בסדר ולא "עושה צרות של מתבגרים" ואני לא רוצה לאכזב או להדאיג אותם. אני זו שתמיד בסדר, אז איך פתאום אני אגיד להם שלא? הבסדר הזה חשוב להם... מה לעשות?

שלום, גם ההורים ההישגיים ביותר יודעים שציונים זה לא הכל, ושמצבו הרגשי של הילד חשוב לא פחות, ואף יותר ממצבו האקדמי והחברתי. אין לי ספק שמצבך לא יגרום להם לאכזבה ממך. אולי לדאגה, אולי לצער, אך בוודאי לא לכעס או אכזבה. אין לי ספק שהם יעשו הכל כדי להתגייס ולעזור (אם מדובר בהורים טובים ואחראיים, ואם את ילדה כה מוצלחת, הם כנראה כאלה...) אם עדיין קשה לך לפנות אליהם, פני ליועצת ביה"ס ובקשי את עצתה. הן יודעות לתת מענה למצבים כגון אלה. בהצלחה ליאת

שלום רב! בתי בת 2.9 ילדה נבונה ביותר ודעתנית ביותר. היא מסרבת לבצע כמעט כל פעולה שנדרשת לביצוע במהלך שיגרת יומה. בבוקר מסרבתלהיכנס לחדר האמבטיה על מנת לצחצח שיניים. לכשנכנסת, מסרבת לשטוף ידיים, מסרבת לצאת מהאוטו כאשר מגיעים ליעדנו, מסרבת להיכנס לאמבטיה ולכשנכנסת מסרבת לתת לי לסבן אותה, מסרבת לאסוף את הצעצועים לאחר שסיימה לשחק ואני יכולה להמשיך עוד ועוד. כל פעולה שצריכה להתבצע נתקלת בסירוב. אני מנסה לשמור על קור רוח, אני מטילה סנקציות מכל מיני סוגים שלעיתים עובדות אך לאחרונה נראה כאילו כלום לא יזיז אותה מעמדתה משהחליטה לעמוד בסירובה. ואני עומדת לרוב אובדת עצות אל מול חוסר האונים שלי וחוסר היכולת שלי האמיתית שלי לגרום לה לבצע את מה שסירבה. מה נכון לעשות במקרים כאלה? לתשובתך אודה, ענת

שלום ענת, בעידן הדמוקרטי בו אנו חיים, קשה מאד להחזיר להורים את האינטואיציות ההוריות הבריאות, ואת היכולת להפעיל ביעילות את סמכותם כדמויות מחנכות. כאשר את מתלוננת על ילדה ש*מסרבת* לעשות דברים בסיסיים הנדרשים ממנה, את מניחה (בטעות אופיינית מאד ורווחת) שיש לקבל את הסכמתה לכך. משפחה אינה גוף דמוקרטי, וילדים נתונים תחת סמכות הוריהם, המכתיבים מתוקף גילם ותפקידם את ההתנהלות בבית. ילד אינו אמור *להסכים* להתקלח, לצחצח שיניים או ללכת לישון בזמן. הוא אמור לעשות זאת מפני שהוריו החליטו כך. ברור שכדי שהמשפחה שלנו תתנהל בהרמוניה ושלווה, רצוי להשיג את שיתוף הפעולה של הילד, וכדי שזה יקרה עליו להבין שכדאי לו יותר לעשות את הדברים בנעימים וברצון. כאשר אין הדברים כך, עלינו לדאוג לכך שהדברים ייעשו, גם במחיר מחאות ובכי. לעתים קרובות, דווקא אצל ההורים הטובים והדמוקרטיים ביותר, מתפתח סוג של מאבק וקונפליקט, שמקורם בקושי הראשוני שלהם להציב את הגבול. לא אוכל להיכנס כאן להדרכת הורים מפורטת, שכן תקצר היריעה (ממליצה לך בכל לבי להגיע לפגישה או שתיים אצל פסיכולוג ילדים טוב), אך אוכל להמליץ בכל פה להימנע מדיבורים, איומים ועונשים, ולהתחיל לפעול בנחישות ושלווה. לבקש דברים פעם אחת בלבד, ואז לקום ולפעול ולדאוג שהן יקרו, בנעימות או בבכי, גם נגד רצונה. ככל שתהיו נחושים ורגועים, וככל שתימנעו ממאבק כבוד/כוח, כך גוברים סיכויי ההצלחה. נסו לשבח (בלי להגזים גם בזה) כל התנהגות קואופרטיבית, ולתגמל על כך במילים טובות או צ'ופרים קטנים. ממליצה לך לקרוא עוד בנושא זה כאן בפורום. נכתבו כאן הררים של דיונים והמלצות בנושא הצבת גבולות. בהצלחה וחג שמח ליאת

ביתי בת 12.5, בכורה, מוגדרת כמחוננת. ילדה חכמה נאה לאחרונה שמנה מעט. הנושא שמטריד אותי הוא שהיא לא יוזמת מפגשים חברתיים עם חברות, אין לה 'חברה אחות'. כשמתקשרים אליה, ומתקשרים, לא תמיד היא נענית להזמנה (אומרת שמשעמם לה עם החברה, לדוגמא). יש לה 3 חברות טובות שאיתם מוצאת שפה משותפת, גם הן מעט 'אאוטסיידריות', גם מולן היא לא יוזמת. מאוד מחוברת לפייסבוק ולמשחקי רשת, שם היא כן יוצרת חברויות ואף נפגשת עם החברות שפגשה בסביבת הרשת, גם אם גרות בערים שונות. לאחרונה הזמינה לראשונה ילדה מהרשת אלינו, וכשהגיעה ראינו שהיא צעירה ממנה בשנתיים, על כך הבענו פליאה. הייתי רוצה לדעת למה היה לה נח עם ילדה צעירה ממנה, וכיצד ניתן להביא אותה ליזום מול חברות בעצמה (לעיתים נראה כי אין לה בטחון ליזום או שאולי לא רוצה לקבל 'לא'). האם יש גורם שיכול לקדם את מיומנויות התקשורת של מתבגר?

שלום, התופעה שאת מתארת מוכרת לי מאד, ממפגשי העבודה שלי בקליניקה. רשת האינטרנט שינתה ככל הנראה את אופי המגעים החברתיים של בני הנוער והילדים, ואולי של כולנו, בעצם. יש מי שמתאבלים על כך, ויש מי שעבורם זו הצלה של ממש. גם אני, כמוך, סבורה שאין תחליף לקשר אינטימי וקרוב עם חברה-אחות, וכדי להבין מדוע זה לא קורה אצל בתך חשוב להכיר לעומק את ההיסטוריה שלה. תופעת הפורומים ומפגשי הפורומים הולכת ומתרחבת. הכוונה לקבוצות שיח ברשת, שהתלכדו מלכתחילה סביב עניין מסוים או הגדרה חברתית משותפת. הדמיון והעניין המשותף יוצרים חיבור מהיר, ואפילו סוג של אינטימיות מדומה או אמיתית בין חברי הקבוצה. לא תמיד לגיל יש משמעות. לילדים שהיו רוב זמנם בשוליים החברתיים - יהיו הסיבות לכך אשר יהיו - המפגשים ברשת יכולים להביא סוג של תגמול חזק מאד ומיידי. פתאום הם שייכים, שווים, נחשבים. השאלה הגדולה היא לאיזה סוג של קבוצה הילד הפרטי שלנו הגיע, ומה יכולות להיות השפעותיה המזיקות, אם בכלל. אני מציעה לגלות מעט יותר מעורבות, לשמור על תקשורת פתוחה (ולא שיפוטית!) עם בתך, ולנסות להבין מה מושך אותה לשם, ללא ביקורת. אם את חוששת שמדובר במיומנויות חברתיות לקויות (לא בטוח) או בדימוי עצמי שלילי וחוסר ביטחון (הגיוני יותר להניח), המלצתי היא להיעזר בפסיכולוג/ית המתמחה בעבודה עם בני נוער, במטרה לחזק את אמונתה בכוחותיה, בכישוריה וביכולתה להצליח. זו השקעה של זמן וכסף, אך בעיני בשלב זה מדובר בהשקעה נושאת פרי וחשובה ביותר. רצוי לא להציג לה זאת כניסיון "לתקן את מה שדפוק", אלא כדרך להעשיר את ההתבוננות שלה על עצמה ולרכוש ביטחון. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום, לבני בן שלוש וחצי התקפי זעם איומים כבר כמספר חודשים שהולכים ומתממשים יום יום. אנחנו כבר לא יודעים איך להתמודד איתו. תוך כדי התקפים הוא ממש צורח "אני מדבר עכשיו, שקט וכדומה", טורק חלונות/דלתות בחוזקה, מתרוצץ בכל הבית, בוכה בהיסטריה, משליך את עצמו לריצפה וגם חפצים שונים בדרך. ההתקף יכול להתחיל אפילו מבקשות קטנות שלנו כלפיו כגון לך תצחצח שיניים, או אם מישהו אמר לו משהו שלא אהב או שלא נתנו לו משהו שרצה. ניסינו כבר הכל, ענישה בחדר, התעלמות מהצעקות באיזשהו שלב אחרי שכבר נתנו הסברים, אפילו איומים כגון אם תמשיך ככה אז לא תילך לסבתא או לא תיקבל משהו וכדומה. לא עוזר והולך ומחמיר. מה השיטה הכי טובה להתמודד ולהיפטר מההתקפים האלו? חשוב לציין שיש הרבה שינויים בחייו בחודשים אחרונים: נולדה לו אחות, הוא נגמל ממוצץ, הלך לגן חדש והפסיק לישון בצהריים. ברור לנו שכל אלו הם הגורם לשינוי הזה. לפני כן היה ילד ממש טוב. תודה רבה על העזרה.

שלום אורית, כמו שכתבתי כאן ממש בימים האחרונים, דווקא בעתות משבר ושינוי, לצד ההבנה וההתחשבות בקשיים של הילד, נדרשים גם הדברים שיעזרו לו לחוש יציבות, קביעות וסדר. כאשר אנו מתמלאים רחמים ותחושות אשמה (כמו שקורה לעתים לאחר לידת תינוק נוסף, כניסה לגן חדש או אפילו גמילה ממוצץ), אנו עלולים ליפול למלכודת הכניעה, לוותר על גבולות המותר והאסור, ולעודד אצל הילד בלבול וחרדה. הוא מקצין את התנהגותו, כאומר - "עזרו לי להיווכח שהכל נשאר כשהיה, שיש לי הורים חזקים וסמכותיים. עזרו לי להתמודד עם התוקפנות שלי ועצרו אותי בזמן!"? לכן, הדרך הטובה (לפחות בעיני) להתמודד עם ההתקפים האלו, היא לחזור במהרה לגבולות, לא לאפשר לילד - גם בשעת רתחה - להתנהג בדרך הרסנית, לא כלפי עצמו, לא כלפי זולתו, ולא כלפי חפצים ורכוש. כאשר זה קורה, רסנו אותו בזרועותיכם ללא דיבורים, ונסו להרגיעו ככל יכולתכם. אל תיכנעו לדרישות לא הגיוניות, גם במחיר של התקף זעם. אדרבא, היו מוכנים לקראתו ללא פחד. אני מציעה להימנע ככל האפשר מאיומים ועונשים. הם אינם עוזרים, כפי שנוכחתם בעצמכם. הם רק מחלישים אתכם וגורמים לילד לחשוב שלמילים שלכם אין כל ערך. מנגד, עשו כל שביכולתכם להעניק לו ברוחב לב את זמנכם ותשומת לבכם, לא דרך הערוץ התובעני. נסו ליזום פעילויות מהנות איתו, ושבחו אותו כשהוא מתנהג יפה. ולסיום, הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים טוב יכולה לקצר מאד את התהליך ולתת כלים פרקטיים ויעילים להתמודדות עם מצבים ספציפיים. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום רב יש לי ילד בן 9 אשר סובל מחרדות, כאשר אנחנו יוצאים לחופשה הוא אינו מסכים לישון לבד, למרות שבבית עולה למיטה שלו בלי בעיה, עדיין קשה לו מאוד להתאפק עם פיפי בלילה ואחת לשבועיים בערך הוא פספס (וזה אחרי טבלה ועידודים וחיזוקים אין סופיים, עד לפי חודשיים זה היה בערך כל יום) בנוסף, מצד אחד אומר שרוצה כלב אך בורח ונכנס להיסטריה שכלב מגיע, מדמיין כל הזמן שמישהו הולך להכנס ולפרוץ לבית, מפחד מהחושך ועוד ועוד, איך ניתן להקל עליו? בבית הספר הוא תלמיד מצטיין וילד מוביל חברתית אך כל הזמן יש לו חששות רבות וחרדות שגורמות לו לבכי רב וללחץ בחזה, כאבי בטן ועוד

שלום, אני נוהגת לומר בהומור, שחרדות הן נחלתם של הילדים/אנשים הנבונים, הרגישים, המוצלחים והיפים... (אולי כדרך לנחם גם את עצמי במצבי חרדה). הגם שזו בהחלט (סוג של) בשורה טובה, לפעמים אין ברירה אלא להיעזר באנשי מקצוע מיומנים, שיכולים לסייע לילדים החרדתיים לתעל את מחשבותיהם לאפיקים פחות קטסטרופליים. הילד המוצלח שלך מתמודד עם רמות מצוקה גבוהות, שמתחילות לגבות ממנו גם מחירים סומטיים. זה בהחלט הזמן לפנות לסוג של טיפול רגשי (אפשר גם טיפול בהבעה - אמנות, תנועה, מוסיקה, וכו'), שיסייעו בהפחתת רמות הלחץ. כאשר אתם פונים להתייעצות, וודאו שהמטפל מיומן גם במתן הדרכה הורית, שתסייע לכם להרגיעו ביעילות מבלי להיגרר לרחמים או להשתעבד לחרדות שלו יחד איתו. בהצלחה ליאת

הי, בתי בת ה-8.5 תמיד היתה בישנית וסגורה בעיקר כלפי זרים. היא אינה משירה מבט ואינה עונה כאשר פונים אליה אנשים לא מהמעגל הקרוב. בשנה שעברה המורה התלוננה כי היא מסרבת להשתתף בפעילות ספורט בכיתה ובהפעלות יום-הולדת או כל הפעלה מחוץ לכיתה. לאחרונה אנו רואים החרפה במצב - 1. היא מסרבת לישון אצל חברות (למרות שישנה שם בעבר) מחשש כי תתעורר מחלום רע ולא נהיה שם 2. חוששת להגיע לבית הספר אם אין כמה מורות באזור בשעות הבוקר לפני הצלצול 3. מסרבת ללכת לחוג האהוב עליה מחשש שלא נגיע לאסוף אותה בזמן (למרות שזה אף פעם לא קרה) ניסיתי לברר עימה מה מעיק עליה, ואם משהו מציק לה. היא ענתה שאף אחד לא מציק לה, לא ברור לי ממה נובעים הפחדים ואינני יודע כיצד להתמודד עם התופעה ההולכת ומחריפה. יש לה הרבה חברות, חלק יותר פתוחות ופעלתיניות וחלק יותר סולידיות. רק אוסיף שיש לה אחות תאומה, משחוררת ופתוחה. מה עלי לעשות?

רק אוסיף שהיא ילדה חכמה ויפיפיה, עם כשרון לשפה ולציור. כאשר היא מרגישה במקום בטוח - היא משוחררת, וצוחקת ומצחיקה. בשנה שעברה השתתפה בטקס והופיעה בפני כל בית הספר וגם השתתפה בהצגות ומטלות כיתתיות.

שלום ע' תופעות של חרדה יכולות להופיע בכל גיל, לפעמים עם טריגר מזוהה ולפעמים בלי. ביישנות היא תכונה אישיותית, ובדר"כ מלווה את האדם לאורך חייו במידה זו או אחרת. בשונה ממנה, חרדה מופיעה בשלב כלשהו, ורצוי לטפל בה, בעיקר כאשר היא פוגעת ברווחתו היומיומית של האדם ובתפקודו השוטף. מן התיאור שלך, אני מבינה שמדובר במגמה שהולכת ומחריפה, ובנסיגה מן השנה שעברה. יתכן שכל אחת מהתופעות שתיארת אינה מדאיגה כשלעצמה, אך ההצטברות של כל זה כבר יוצרת הכבדה שמחייבת התייחסות. במקום לנחש מרחוק האם מדובר במשהו שיחלוף לבד או לא, במשהו רגשי או התפתחותי, במשהו נורמטיבי או חריג - אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך האם קיים צורך בהתערבות טיפולית או שאפשר להסתפק בהנחייה והכוונה שלכם. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

שלום רב, יש לי ילד בן 8 מנישואי הראשונים ולבן זוגי ילדה בת 4. לפני כמה ימים בן-זוגי תפס על חם את שניהם משחקים ברופא וחולה, כשבני "נותן זריקות" לילדה בכל הגוף, כולל באיבר מינה. היא היתה עירומה לחלוטין וסיפרה אח"כ שבני ביקש ממנה להוריד את כל הבגדים ואף דאג לסגור את דלת החדר לפני שהתחילו במשחק. אנחנו כמובן היינו המומים ובן זוגי נותר כועס ופגוע וקשה לו כעת לסמוך על בני. דיברתי עם בני רבות על כך ביום שזה קרה, והוא הביע צער וחרטה והבין שמדובר בדבר אסור והבטיח שזה לא יקרה שוב. שאלתי היא קודם כל האם זו התנהגות נורמלית? האם עליי לפנות איתו לטיפול? ואשמח גם לעצה כיצד עליי להרגיע את בן זוגי ולהחזיר את ביטחונו בבני. תודה

שלום, משחקי "רופא וחולה" או "אימא ואבא" מתקבלים בסוג של סלחנות כשמדובר בילדי גן, וגם אז - בשל הרגישות (המוצדקת) לנושאים של הטרדה מינית, אנו נוטים לטפל בהם בדרך של הסברה והידוק ההשגחה. כשמדובר בילדים גדולים יותר, רמת הסלחנות יורדת, שכן אנו מצפים מילדים בגיל בי"ס להיות מודעים לכללי ההתנהגות והשמירה על פרטיות הגוף וצנעת איבריו. לכן, חשוב לטפל בדברים ולא להסתפק בהבטחות. ראשית, יש לוודא שבנך לא נחשף למעשים/תכנים לא ראויים בעצמו. שנית, חשוב להבהיר שוב ושוב את הכללים הנוגעים לפרטיות הגוף, ולחדד אותם באזני הילדים - כל אחד עפ"י רמת הבנתו. למרות כל האמור כאן, עדיין האפשרות הסבירה היא שהמשחק ששיחקו אינו משקף נטיות עברייניות או שליטה דלה בדחפים מיניים (כמו אצל אנשים מבוגרים), אלא סקרנות מינית טבעית של ילדים, שקיבלה דרור בהיעדר השגחה/הסברה מספקת. השתדלו לא לתת לתקרית לטלטל את הזוגיות שלכם או את האיזון המשפחתי, ולא להתייחס לאירוע כמשקף בעייתיות של "הילד שלך" או "הילדה שלך". ילדים הם ילדים, והורים הם הורים. פעלו באחריות משותפת לרווחת כולכם, מבלי לבזבז משאבים על האשמות או הצטדקויות. אם נותר בכם חלק בלתי שקט, היעזרו באיש מקצוע, שיוכל להרגיע אתכם ולתת לכם כלים ספציפיים שיתאימו לנסיבות הפרטיות שלכם. בברכה ליאת

שלום אישתי ואני ביחסים מאוד לא טובים. ישנים בחדרים נפרדים. הילדה הצעירה, בת 7 ו ו10 חודשים שיש לה חדר משלה, ישנה במשך הרבה זמן בחדר עם האמא בחודשים שהייתי מאושפז. היום אני בבית ודרשתי שהילדה תחזור לשון בחדרה. נכון לעכשיו הילדה יכולה לבחור בימי חופש וסופי שבוע איפו לישון ובימי בית ספר ישנה בחדרה. הסידור הזה טוב? עדיף אולי שתישן קבוע עם האמא? כדי שתישן רק בחדרה? לילדה אין בעיה לישון בחדרה וכמובן שאין לה בעיה לישון אצל האמא. תודה

שלום דב, עקרונית, עדיף שילדים יבלו את שנת הלילה שלהם במיטתם, ללא קשר לטיב היחסים בין ההורים. יש משפחות בהן השינה המשותפת נתפסת כסוג של צ'ופר, וכל עוד הגבולות ברורים ולכולם הסידור נוח - אין בכך נזק. בין השיטין, ניתן להבין מדבריך שהשינה המשותפת של אשתך ובתך מעוררת אצלך מורת רוח, ואולי משקפת משהו מהמתרחש בזוגיות שלכם. אני ממליצה בחום לטפל במה שקורה לכם, ולנתק ככל האפשר את הילדה מהסיפור שלכם. אל תתנו לה לשמש בגופה "גדר חיה" או חייץ ביניכם, גם אם בפועל אתם בחדרים נפרדים. מעודדת אותך להניע תהליך של עבודה על הזוגיות שלכם, לא דרך דיונים תיאורטיים על הסדרי השינה בבית. מוטב לעשות את התהליך בעזרת מטפל זוגי, שיעודד אתכם לתקשורת פתוחה וישירה על מה שקורה ביניכם. מאחלת לכולכם רק טוב בשנה החדשה, ובכלל. הרבה בריאות ליאת

שלום,בתי בת 4 והיא פחות ופחות מקשיבה לי וכל התארגנות איתה (הלבשה, סירוק וכו), הופכת למתישה. היא בורחת וצוחקת ומסרבת באמתלות שונות (רוצה שמלה רק ורודה , רק נצנצים..). כל הסברי בקשותי ואיומיי, הם לשווא. מהי דרך הפעולה הנכונה? עייפתי מאיומים ואני רוצה לבסס קשר נעים והרמוני עם בתי וחא על בסיס איומים וכוחניות. תודה רבה.

שלום אורי, בתך ואת - שתיכן יחד - לוקחות חלק במשחק עם חוקים וכללים, משחק אשר בו כל אחת בתורה ממלאת את חלקה הצפוי מראש. היא עושה את מה שיפעיל את בקשותייך, כעסך, ואפילו את איומייך (שככל הנראה אינך מקיימת). את, מצידך, מגיבה בדיוק בהתאם לציפיותיה, מתרגזת במקומות הנכונים, כועסת, מבקשת, מאיימת, ולבסוף מותשת ונכנעת. קשר נעים והרמוני, ממש כמו בתזמורת מיומנת, מתאפשר רק כשיש מישהו שמנצח על העניינים: אומר למנגנים מתי לנגן ומתי לשתוק, מתי לנגן מהר ומתי לאט, מתי חזק ומתי חלש. תזמורת שחבריה אינם מצייתים למנצח נשמעת רע, צורמני ומאד לא הרמוני. לכן, לתפיסתי, הדרך להימנע ממה שקורה ביניכן, קשורה ליכולת *שלך* לבחור את המלחמות בתבונה. להניח למאבקים לא הכרחיים, בעוד בדברים העקרוניים - להפעיל את סמכותך כהורה, להימנע מדיבורים/תחנונים/איומים, ופשוט לפעול. אם אינה רוצה להתלבש, קחי אותה לגן כמו שהיא, גם אם תצטרך להתלבש במכונית או בגן. או לחילופין, הישארי בסלון בשקט (אם יש לך את הזמן), ואל תשתתפי במשחק. כמו בהרבה מקרים דומים לשלך, אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה עם פסיכולוג ילדים מנוסה, שיכולה לקדם מאד את התהליך ולתת לך כלים ספציפיים לנסיבות הפרטיות שלכן. בהצלחה ליאת

שלום,אני סבתא לשישה נכדים, ביניהם 3 בגיל 3-4. לפני חודש, בגלל בעיה של סוכרת נאלצו לקטוע לי בוהן אמצעית.אני כבר חודש חבושה, נועלת נעל מוזרה וכולם יודעים שיש לי פצע ברגל.(אגב, כבר חודשיים לפני הניתוח הייתי חבושה, אבל פחות בצורה דרמתית. ביום שני הקרוב עשויים להוציא את התפרים, להסיר את התחבושת וכנראה להיפרד מהנעל המגושמת. מה אני אומרת לילדים כשהם ישאלו על האצבע החסרה? אני בלחץ.

שלום חנה, ראשית, אאחל לך החלמה מהירה ושלמה, וחזרה מהירה לשגרת החיים. לא מזמן נשאלה כאן, בפורום, שאלה הנוגעת לפחדים של ילד מפני ילדה אחרת שגופה מצולק בכוויות (ראי פנייתה של אירנה הנושאת את הכותרת "בן 6"). כפי שכתבתי שם, הניסיונות לשמור את הילדים בסביבה סטרילית, אינה מיטיבה איתם, ופוגעת ביכולתם להכיל בשלווה ובבגרות חריגויות בלתי נמנעות הנקרות בדרכם. ובכל זאת, כולנו חשים אי נוחות כאשר "סכמת הגוף השלם" נפגעת. ילדים צעירים אכן עלולים להגיב בבהלה כאשר הם נתקלים ללא הכנה בגוף חסר או מעוות. לתחושתי, כאשר הדברים מוצגים לילדים כפשוטם, עם הסבר קצר וענייני ("בשל סיבוך של מחלת הסכרת, הייתי צריכה לעבור ניתוח ברגל. עכשיו יהיו לי ברגל רק ארבע אצבעות, אבל אני אהיה בריאה ושמחה ושום דבר לא יכאב לי יותר"). אין טעם להסתבך עם הסברים פלסטיים, או עם מונחים של כריתה/חיתוך וכד'. מאחלת לך, שוב, בריאות והרבה נחת ליאת

שלום, בעלי ואני החלטנו יחדיו להתגרש, יש לנו בן שגילו 4 וחצי, חשוב לציין שבעלי ובני מאוד קשורים אחד לשני,הקשר שביניהם הדוק ביותר, הם עושים הכל ביחד, אפילו כשאני נמצאת עם בני מחוץ לבית, לאחר שעתיים הוא מבקש לחזור הביתה להיות עם אביו, שאלתי היא כיצד אומרים לו שאביו ואמו נפרדים, אני מאוד מודאגת לגבי מה שיעבור עליו, איך אני יכולה לעזור לו ולהקל עליו? תודה רבה.

שלום ורד, הבשורה על פרידת ההורים אמורה להיות עניינית ובהירה, מותאמת לגילו וליכולת ההבנה של הילד. הדבר החשוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להקל עליו, זה לאפשר לקשר החיובי והקרוב שיש בינו לבין אביו להימשך באין מפריע, ולשמור על יחסי כבוד וחברות בינך לבין הגרוש שלך, לפחות ככל הנוגע לילד. זהו אחד המנבאים הטובים ביותר להסתגלות טובה של הילד למצב החדש, ויש ביחסים טובים כאלה כדי לצמצם משמעותית את פוטנציאל הנזק של הגירושין. לאחר הפרידה, חשוב להישאר קשובים למה שעובר על הילד, לעמוד הכן מול תגובות אבל, זעם, תוקפנות, נסיגה, אדישות, תחנונים - נורמליות וטבעיות כולן - להכיל אותן ולאפשר הסתגלות הדרגתית לסדרים החדשים בחייו. חשוב להימנע מרחמים או מוויתור על גבולות המותר והאסור. דווקא כאשר משהו מהותי נשבר בחיי המשפחה, חשוב לשמור על תחושת יציבות וקביעות, איפה שאפשר. בהצלחה ליאת

שלום. אני אב ליאיר שבשבועיים האחרונים חל שינוי של ממש בהתנהגותו. השינוי מתבטא בתגובות אלימות,מילולית ופיזית,בעיקר כשמעירים לו על משהו.הוא מתחיל להגיד "לך/לכי מפה" וגם מרביץ ובועט.זה קורה לפעמים גם ללא כל סיבה נראית לעין אבל בעיקר אם מעירים לא על משהו שעשה.אנחנו מנסים בדר"כ את עונש הניתוק ל2-3 דקות אך גם זה קשה כי הוא פשוט לא יושב. נשמח לשמוע עצה.

שלום אסף, פעוטות בני שנתיים-שלוש בהגדרתם הם בני אדם דעתניים, מאתגרים מאד, שטבעו בהתנהגותם האופיינית את המושג "גיל שנתיים האיום". בגיל זה מחריף דרמטית הפער בין "אני יכול/רוצה לבד!" לבין "אני קטן וצריך אתכם, אמא ואבא!". זהו גיל של משאלה גדולה לעצמאות, כאשר השאיפה משיגה בהרבה את היכולת. המתח הזה יוצר הרבה מתח פנימי אצל הילד, חרדות, ופגיעות להתקפי זעם. הורים נבונים משתדלים בתקופה זו לבחור את המלחמות בקפידה, לוותר על מה שלא מוכרחים להתנגש עליו, אך לשמור על הגבולות בו בזמן. גם ההורים הרגישים והחכמים ביותר אינם יכולים למנוע לחלוטין את התקפי הזעם, ולכן חשוב לעזור לילד "לרדת מהעץ" מבלי להיכנס למשחקי כבוד או מאבקי כוח. אין לאפשר לילד להכות את הוריו או להרוס חפצים גם בשעת כעס. בזמן סערה, מוטב לעזור לו להירגע בסביבה בטוחה (לא להעניש! הוא לא עושה שום דבר בכוונה. זה שלב חשוב בהתפתחותו). בעיני עדיף חיבוק (אם צריך גם חיבוק מרסן), עמדה שקטה אך אסרטיבית, ונכונות לוויתורים על מה שאפשר. אם קשה לכם, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע מאד. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

שלום, יש לנו 2 ילדות- בכורה בת 6 וקטנה בת שנתיים וחצי. הן רבות כל הזמן. הן רבות על כל דבר אפשרי אפילו על דברים שלא קיימים...למשל, הן רוצות מיטרייה לחורף אמרתי שאקנה להן הן רבו על הדמות שתיהיה על המטרייה עוד בטרם נקנתה. הגדולה רכושנית בצורה קיצונית וכל דבר שהקטנה נוגעת מוביל לריב. עכשיו הקטנה כבר למדה להתגונן אז כל היום הן רבות. זה מעייף ומרגיז. אנו מסיימים את היום מותשים.והאוירה בבית מאוד לא נעימה. מה לעשות ? לא לקנות שום משחק ? לתת לריב ולהתעלם? אשמח לעזרה. תודה וחג שמח, נעמי

שלום נעמי, אני מעתיקה למענך תשובה שנתתי כאן, בפורום, בעבר לשאלה דומה - מריבות בין אחים משקפות לעיתים קרובות ברית מוזרה ביניהם, שמטרתה לזכות באהדת ההורה ובמעורבות שלו. אני מבינה ומסכימה עם רצונך להוקיע ביטויי אלימות, ורצוי מאד להגיב לה באופן עקבי ונחוש. במקומך, הייתי עושה מאמץ להגיב *תמיד* לשניהם, ללא קשר למי התחיל, מי הרביץ ומי הלשין. תוכלי להגיב לכל מריבה אלימה בסנקציה שתכוון *לשניהם*, כמו למשל בהתרחקות שלך ("לא מעניין אותי מי התחיל, לא נעים לי אתכם כשאתם מכים וצועקים, אני הולכת לחדר שלי לנוח"), במניעת בילוי משותף ("חבל שאתם רבים ככה. התקלקל לי כל המצברוח ולא בא לי ללכת כבר לקניון/לסרט/לבריכה. ננסה שוב מחר"). עליך לצפות להגברת הווליום ולפרובוקציות בניסיון להחזיר אותך לעמדת השופט. הגיבי בשקט ("זה פשוט לא מעניין אותי. אשמח להיות איתכם כשתרגעו"), והשתדלי לגרום להם להאמין שבאמת לא אכפת לך. אני יודעת שזה קשה, אבל זה בהחלט אפשרי, ועובד. ובחזרה אלייך, נעמי - יש לא מעט ספרות בנושא. ממליצה מאד על הפרק הדן בנושא מריבות בין אחים בספר "ילדים. האתגר" של דרייקורס. ספר ישן וטוב שבעיני לא נס ליחו. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת בהצלחה ליאת

שלום ...מהי הדרך הנכונה לספר לילד בן חמש לגבי הוספת שם? אני רוצה לציין שהשם הנוסף יהיה הקודם לשמו הנוכחי. אשמח למענה בהקדם תודה מראש

שלום, שינוי שם אינו עניין של מה בכך, ואני מניחה שמאחורי ההחלטה עומד איזשהו סיפור. קשה לענות, כך, מבלי להבין את הנסיבות, אך הכלל החשוב הוא להיות קרוב ככל האפשר לאמת, מבלי להכביר בפרטים שעלולים להדאיג את הילד. תוכלי להכינו לכך שבהתחלה זה עלול להיות לו מוזר או מבלבל, אך כולכם תעזרו לו להתרגל. הדגישי את העובדה שהוא עצמו ורגשותיכם כלפיו נשארים ללא שינוי. הישארי קשובה לשאלותיו, והשתדלי לענות עליהן בכנות, מתוך כבוד והיצמדות לאמת. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

מחפשת המלצה על פסיכולוגית ילדים לילד בן 9 ,טיפול באמצעות משחק באזור נס ציונה, חברת מכבי

שלום מירב, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. מועדים לשמחה ליאת

היי ..מאחר ולא קיבלתי מענה לשאלתי... אשמח לדעת איך לספר לבני בן החמש על הוספת שם נוסף . מהי הדרך הנכונה לספר...איך להכין אותו לגבי זה ...או שפשוט להגיד לו וזהו..אגב השם הנוסף יהיה קודם לשמו הנוכחי. תודה מראש

לאמא שלום, יש הורים שבעקבות אירועים דרמטיים בחיי הילד מחליטים שהחלפת או הוספת שם תעזור לו. לא שיתפת בנסיבות שהובילו אותך לקבלת ההחלטה הזו אך אם את עדיין מתלבטת תוכלי לפנות אלי שנית. אם כבר החלטת על הוספת השם לבנך רצוי שתסבירי לו בפשטות ובהתאם ליכולתו להבין את הסיבות להחלטה, חשוב שתדגישי לו שהרגשות כלפיו לא ישתנו. בתקופה הקרובה חשוב שתעקבי אחר האופן בו הוא מתמודד עם השינוי ותהיי זמינה לשאלותיו ולתחושותיו. בהצלחה

שלום, ביתי הבכורה בכיתה יב' הגדולה מבת נוספת בת 16 ובן בגיל 14 מאז היותה קטנה היתה ילדה שונה אהבה את הפרטיות שלה, לא אוהבת שמתערבים לה בדברים, לא משתפת בכלום, עם אחותה אין כמעט תקשורת עם אח שלה מידי פעם,(האחים שלה מאוד חמים וביתיים)בגיל ההתבגרות צבעה צבעים בשיער, שומעת רוק,עשתה 4 הליקס, הלכה עם שחור, היו לה קבוצת חברה פנקיסטיים בהיותה בת 14וחצי היה לה חבר כחודש שהבנתי שנפרדו בצורה לא יפה. שנתיים האחרונות ביתי חזרה לשערה החום, הורידה את העגילים הכבדים אומנם ההליקסים (היא צוחקת על התקופה הזו)נשארו אבל הולכת עם עגילים יפים עדינים, החלה ללבוש שמלות יותר מודעת לגוף שלה, באמת ביתי עשתה שינוי ויותר מטפחת עצמה אבל אני יודעת שקשה לה מאוד עם עצמה היא מרגישה שונה. מעולם היא לא דיברה איתנו בפתיחות ותמיד האינפורמציה מגיע אלי "מסביב"-בטח לא ממנה. ביתי תלמידה טובה מאוד, נמצאת בצופים-היא מדריכה,מנגנת גיטרת בס, מתנדבת במדא ותמיד הסתובבה עם קבוצת חברים איכותיים שמהצד השני היתה הקבוצה ה"פריקית" , ביתי לאט לאט ניתקה עצמה מכל הקבוצה של החברה האכותיים שנמצאים איתה בהתנד'בות, בכיתה, בתנועת נוער וזאת בטענה שאיננה מרגישה שייכת לשם (היא מאוד מאוד נמוכה 148 לעומת הבנות בקבוצה שהן גבוהות 155 ומעלה וחתיכות וביתי לא מרגישה כך היא מרגישה שונה מאוד) שונה בדעותיה והחלה יותר ויותר להתחבר עם קבוצת ה"פריקים" מה גם שביניהן יש בחורה "עדי" לסבית שהן חברות מאוד מאוד טובות ויש להן הרבה דברים משותפים וכל יום מתראות וגם מתראות עם שאר חברי הקבוצה, ביתי אמרה לי שעם הקבוצה הזו היא מרגישה טוב והם מקבלים אותה כמו שהיא,אני ממש לא רגועה מהחברים האלו אני יודעת שהרמה שלהם לא מתאימה לביתי, הם חברה לא אכותיים, שותים,חלקם מעשנים, אני ובעלי ממש לא יודעים מה לעשות , רק אנחנו מנסים לדבר עם ביתי היא מתפוצצת עלינו ולא נותנת לנו לפתוח את הפה. אני רק שומעת שהיא נפגשת עם עם "עדי" אני משתגעת, וגם כשהן נפגשות עם שאר החברה אני ובעלי ממש מתוסכלים ולא יודעים מה לעשות. כיצד לדבר עם ביתי, האם לסמוך עליה כי חכמה, ממש חסרי אונים וכואב לנו לראות שזרקה את כל החברים הטובים שהיו לה מכיתה א ועד עכשיו.אני רוצה להוסיף שאינני מכירה ממש את החבורה הזו, הם היו אצלי פעמים בודדות בבית ביתי יודעת שאינני אוהבת שהיא הולכת עם החברה הזו ועם הקבוצה בכלל אני ממש משתדלת להיות נחמדה איתם כשאני רואה אותם,ואני רואה תמונות שלהם בפייסבוק והאינטואיציה האמהית שלי מרגישה לא טוב כלפיהם... אשמח לעצה חג שמח תודה

שלום הילה, הילדה שלך נמצאת בשלב התפתחותי חשוב, אשר בו משימתה העיקרית קשורה לגיבוש זהות בוגרת ועצמאית. במסגרת ה'מטלה' ההתפתחותית הזו, בני נוער עוברים דרך לא קלה של חיפוש, טעימה, מדידה ובחינה של אורחות חיים כאלה ואחרות. "כלל האצבע" אומר: כמה שיותר רחוק מההורים יותר טוב. המרד המפורסם בהורים ובכל מה שהם מייצגים, הוא חלק חשוב מהתהליך, ופסיכולוגים נוטים לדאוג ממנו פחות בהשוואה לדפוס מרצה ו"הולך בתלם". "עדי" אינה מסוכנת לבתך, וככל הנראה לא תהפוך אותה ללסבית, אם מלכתחילה אין נטיות כאלה. אני מציעה להניח לניסיונות להילחם ולהיאבק בבחירות שלה, ולעשות הכל כדי להשאיר ערוצי תקשורת פתוחים. בעיני, עדיף שתדעי לאן היא הולכת (גם במחיר של "לבלוע צפרדע" לזמן מה) על פני מצב בו הילדה תרד למחתרת לגמרי. אם בסה"כ היא מתפקדת היטב בביה"ס, ומפגינה מתינות ושיקול דעת ביתר אזורי חייה, נדמה לי שאפשר להירגע, גם אם את לא מתה על זה. אחד הדברים המדויקים ביותר שאפשר לומר על גיל ההתבגרות הוא - שזה עובר. המשיכי להשגיח ממרחק, ולשמור על תקשורת מכבדת ורציפה. מועדים לשמחה ליאת

שלום אני כועסת מאוד על בעלי וגם על עצמי בעצם שיחקתי עם הבנות במחשב זזתי משם לכמה דקות כשהגדולה (בת חמש ותשעה חודשים) נשארה אני חוזרת לאחר מספר דקות ואני רואה אותה צופה בסרט! ולא מאמינה למראה עיני בסרט בחורה מאוננת לבחור עם הרגל כשהבחור לובש אמנם מכנסיים ולא רואים כלום למזלנו הפסקתי מיד את הסרט ושאלתי את הילדה מה הראו שם היא אמרה שהיו שתי בחורות מאוד יפות והבחור אכל לבחורה את הרגל נלחצתי וכעסתי על בעלי שמאחסן את הסרטים במחשב ועל עצמי שעזבתי אותה בחדר לכמה דקות והראיתי כנראה את הלחץ שלי והכעס כי הילדה החלה לבכות הרגעתי אותה שהכל בסדר איתה והיא לא אשמה בכלום ואמרתי לבעלי באנגלית שאני מאוד מאוד כועסת עליו ודורשת שימחק את הסרטים הסרטים נמחקו הסבתי את תשומת לבה לסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק על בעלי חיים (בטלוויזיה) ובזה נגמר העניין איזה נזק נגרם? האם צריך לעשות משהו בעניין? הילדה חכמה מאוד ורגישה והבינה שקרה משהו על עצה מהירה אודה אני מאוד דואגת תודה

שלום דפני, את הדבר הנכון לעשות כבר עשית - סילוק החומרים הללו אל מחוץ להישג ידם ועיניהם של הילדים. כל תגובה (רגשת וסוערת) מעבר לכך מיותרת, מה גם שאנחנו מבינים מתשובתה של הילדה שהיא תפסה זאת באופן תמים למדי. כרגע, אני ממליצה לעבור לסדר היום, וכמה שיותר מהר יותר טוב. חג שמח :-) ליאת

שלום נכדתי פוחדת לישון לבד בחדר בלילה היא מתעוררת כמה פעמים בלילה ונכנסת למיטה של אימא שלה למרות שהאימא מסרבת להכניס אותה למיטה ,ומחזירה אותה לחדר שלה , היא בכל זאת קמה מאוחר יותר ושוב מעירה את האימא שלה ומבקשת להיכנס ולישון איתה , האימא חד הורית למרות כל הנסיונות להבין מה גורם לה לפחדים ,וניסיונות שכנוע והסברים מצד האימא ,וללא תוצאות הילדה לא צופה בסרטים מפחידים או אלימים,וכמו כן לגבי המשחקים בטלפון הנייד ,האימא מקפידה ועוקבת אחר הרגלי הצפייה של הילדה הילדה כרגע בכיתה ה אשמח לקבל תגובה דרך האימייל שלי אנחנו מתגוררים בארה"ב תודה רבה

שלום רב, התשובות בפורום זה ניתנות מעל גבי הפורום, ולא דרך מייל. פחדים בכלל, ופחדי לילה בפרט, הם עניין שבשגרה לאורך שנות התפתחותם של ילדים. לפעמים הם מופיעים בגיל הרך ולפעמים בשנות ביה"ס, ולפעמים - אצל ילדים מסוימים - גם וגם. לכל גיל פחדים אופייניים, ובגיל עשר וחצי הם בדר"כ אחוזים איכשהו במציאות (פחד מגנבים, מחוטפי ילדים, מאסונות טבע, מפיגועים, וכד'). יתכן שהעובדה שמדובר באם חד הורית מעצימה את הפחדים או מגבירה את הצורך של הילדה להיצמד אל האם. לפעמים, חוסר הביטחון של האם עצמה, או הרצון לפצות את הילדה על חסרונו של האב, הם שמחמירים את המצב. כאשר הפחד ממוקד וזמני (למשל, מופיע רק בלילה ולתקופה קצרה יחסית), אפשר להסתפק בנוכחות הורית סבלנית ומרגיעה, כפי שעושה בתך. אם, לעומת זאת, הפחדים זולגים גם אל שעות היום ומפריעים לתפקוד השוטף של הבת או האם, מוטב להיעזר באיש מקצוע ולקבל כלים והמלצות המותאמים לנסיבות הספציפיות. בברכה ומועדים לשמחה ליאת

איך מודיעים לילד בן 3.5 שנים שהכלב מת? מה אומרים כדי שלא יצור פחדים וטראומה? תודה

שלום רב, הידיעה על מותה של חיית מחמד, עצובה וכואבת ככל שתהיה, אינה אמורה ליצור פחדים וטראומה, כל עוד היא מוצגת לילד נכון. מסתבר שדווקא רעיונות משונים שהורים טובים בוחרים לספר לילדיהם, כמו רעיונות של עלייה לשמיים, הליכה לעולם אחר, ואפילו סיפורים על היעלמות מסתורית - כל אלה נושאים פוטנציאל מזיק יותר מהמציאות כפי שהיא. לכן, אני ממליצה לספר לילד בפשטות שהכלב החמוד שלנו מת (כי היה חולה/נדרס/הורדם, וכד'), ושעכשיו אנחנו עצובים מאד, כי אהבנו אותו ונתגעגע אליו. הסבירי לו שיצורים מתים מפסיקים להרגיש, ושעכשיו לא כואב לו כלום והוא פשוט נח. אם ישאל (רק אם ישאל), תוכלי להגיד שאת מי שמת קוברים באדמה, ואפשר - כשמתגעגעים - לבוא לבקר את הקבר (אם יודעים היכן הוא קבור, במקרה של כלב). עמדי הכן מול כל הבעת רגש שתגיע, מבלי להיבהל. מותר לבכות ולהתאבל, ואין בכך כדי להעיד על קיומה של טראומה. זו התגובה הבריאה, הנורמלית והמותאמת במקרה כזה. שלא תדעו צער. ליאת

היי בתי בת 3 אני גרושה כשנה וחצי. לאחרונה כל פעם שהאבא של הילדה בא להחזיר אותה היא מתחילה לבכות ונכנסת להתקף זעם. גם כשהיא נרגעת היא מבקשת את אבא לפני השינה ושואלת מתי אלך שוב לאבא. מה צריך לעשות כדאי להרגיע אותה? אני מרגישה אמא לא טובה בעקבות ההתנהגות של הילדנ

שלום לך, בתך מגיבה בכאב ובתסכול לפרידות החוזרות ונשנות מאביה, ואין בכך כדי להעיד על יחסה אלייך. למה אימא לא טובה? איך זה קשור? אביה נעלם יום אחד מן הבית, בגיל שבו קשה היה לה להבין את הסיבות לכך. מאז, הוא שב ומגיח אל חייה, אחת למספר ימים, מעניק לה הרבה חום, אהבה ותשומת לב, ואז נעלם שוב למספר ימים. כדי להרגיעה, חשוב - לפני הכל - להבין את רגשותיה ולתת להם תוקף ("אני יודעת כמה קשה לך להיפרד כל פעם מחדש"; "אני יודעת ורואה כמה את מתגעגעת לאבא. זה באמת נורא לא נעים"; "את צודקת, זה באמת עצוב וקשה לחכות בכל פעם לביקור הבא, אני יודעת"). אמירות כאלה אינן שופטות את הילדה על רגשותיה והתנהגותה, ומאפשרות לה לזהות ולקרוא בשם למה שהיא מרגישה. כשהיא בוכה מאד, אחרי המשפטים האמפטיים שתבחרי לומר, תוכלי להוסיף משהו כמו "יש משהו שאני יכולה לעשות עכשיו כדי לעזור לך?". אם אינה רוצה, תני לה להירגע בכוחות עצמה, וקבלי אותה בחיוך כשהיא נרגעת. אל תנסי לפצותה בפרסי ניחומים או מתנות, וגם אל תכעסי עליה. אהבתה לאביה אינה באה על חשבון אהבתה אלייך ואינה מרמזת על טיב האימהות שלך. עמדה מתקפת ורגועה מצידך תוביל בסופו של דבר גם אותה לקבל את המציאות כפי שהיא ולהסתגל אליה בהצלחה. עד אז, אפשר לבקש גם מאבא לבוא יותר, ולהישאר מעורב בחייה (מבלי להרגיש מאויימת או בתחרות ההורה הטוב). בהצלחה ומועדים לשמחה ליאת

שלום איך מספרים לילד בן 5 שאני מוסיפה לו עוד שם לשם הנוכחי? אני רוצה לציין שהשם שאני רוצה להוסיף לו יהיה הקודם לנוכחי.זה שם שאני תמיד רציתי ומאוד רוצה להוסיף לו.אשמח למענה תודה

אנא תקראי את תשובתי לשאלתך באותו נושא.

שלום ליאת יש לי ברשותך כמה שאלות בקשר לבני בן ה6 . 1.הוא עלה השנה לכיתה א ויש בכיתה ג ילדה מצולקת ברמות קשות .95%אחוז מגופה כוויות .מראה באמת קשה לצפייה .והילד מפחד מאד . היא איתו בקומה.הוא חושש מלראות אותה ולכן לא יוצא להפסקות . ואני מניחה שכל יציאה מהכיתה כמו לשירותים או הביתה (דברים שהוא חייב כי בהפסקה הוא בכיתה) זה מלווה בלחץ וחרדה .אפילו פעם בסיום היום כשראה מרחוק שהיא הלכה בכיוון מסויים הוא התחנן שנלך בדרך אחרת. כמובן שאת כל ההסברים שהיא ילדה רגילה ולא מפחידה וכולה כבר קיבל ממני מהמורה וגם שיחה עם המנהלת,אבל זה לא עוזר ולא יעזור לדעתי . מה כדאי עוד לעשות? 2.סבתא שלי שהייתה כמו הורה שלישי עבורי ומכאן כמו סבתא שלו (ביקר אצלה כל שבועיים) הלכה אתמול לעולמה :-( .עוד לא סיפרתי לו .ורציתי את עזרתך במה ואיך להגיד וכמה לפרט .האם להגיד שלא נראה אותה לעולם וכו או לתת לו להבין לבד .הוא ילד מאאד רגיש . 3.שיעורי בית- כל נושא שיעורי הבית הפך כבר לאנטי לא יודעת איך .הוא היה כותב לפעמים בכמות הרבה יותר גדולה ממה שמקבל כל יום בכיתה אבל בכל זאת הוא במין אנטי כזה.קבענו שעה והוא באמת קם .אבל כל הזמן מתלונן ואופים ו"כמה" ו"למה" וכאלה . איך לגשת לנושא לדעתך? תודה רבה דנה

שלום לך, אענה תחילה על שתי שאלותייך הראשונות. לעתים קרובות, הניסיונות שלנו להשאיר את הילדים בסביבה סטרילית, הרחק מנוכחותם המטרידה של החולי, הזקנה, החריגות והמוות, הופכים אותם פגיעים הרבה יותר, וכשהם נחשפים לקיומם הבלתי נמנע - התגובה אקוטית יותר. חריגים בהתנהגות או במראה תמיד יהיו בתוכנו, וחשוב לחשוף את הילדים גם אל השונה, וללמדם לכבד כל אדם, יהיה מראהו אשר יהיה. כרגע, תוכלי לגלות אמפתיה לקושי שלו, לעזור לו לווסת את החרדה שלו בדרך של הסטת המבט (אם יבחר לעשות כך) או התרחקות פיזית, אך בו בזמן אני ממליצה לשדר מסר ברור האומר - בית הספר הוא של כל הילדים, ויהיה עליך להתרגל ולהתמודד עם נוכחותם של ילדים נוספים, גם אם המראה שלהם פחות נעים לעין. כדי "ליידד" אותו עם המראה המצולק, אפשר לנסות לחפש צלקת על גופו או גופך, ולהסביר לו מה משמעותה (גוף שמחדש את עורו לאחר פציעה). אפשר לנסות לספר לו את סיפור הפציעה של הילדה, לדבר על רגשותיה ורגשותיו, ועל ניסיונותיה לחזור לחיים רגילים. באופן מאד דומה, גם עם עובדת מותה של סבתא, כדאי לנהוג באופן דומה. אל תנסי לבודד אותו או לשמור מפניו את העובדות. אדרבא, הציגי אותן בפשטות וביושר - "סבתא הייתה אישה מבוגרת מאד, וכמו שקורה בטבע, אנשים מתים לבסוף כשהם מאד מבוגרים. סבתא, ככל המתים, אינה מרגישה דבר. כלום לא כואב לה עכשיו, והיא סיימה את חייה בשיבה טובה. בעוד כמה זמן נוכל ללכת לבקר את הקבר שלה, ותוכל להניח שם אבן קטנה או פרח. סבתא אמנם לא תחזור אלינו, אבל אנחנו נאהב ונזכור אותה תמיד". משהו כזה. אוכל להרגיעך ולומר שבגיל 6 בנך ממילא כבר יודע דבר או שניים על מוות, ולכן אין טעם להסתבך בהסברי סרק. אפשרי לו לשאול שאלות אם ירצה, והשתדלי לענות *רק* על מה שהוא שואל, מבלי לפרט יתר על המידה אך גם מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים של עלייה לשמיים או לגן עדן. הסברים כאלה עלולים לפתח חרדות אצל חלק מהילדים. בעניין שיעורי הבית, יתכן שהוא חש בלחץ שלך, ומגיב בסוג של התנגדות. אמרי לו ששיעורי הבית הם מטלה *שלו*, ושאת סומכת עליו שיעשה אותם כמו שצריך. הזכירי לו שאת פנויה לעזור במידת הצורך, אך עודדי אותו לעבודה עצמאית. אל תדרשי ממנו שלמות, והשתדלי לא למחוק הרבה או להכריח אותו לעשות דברים שוב ושוב. ככל שתימנעי מלחץ ופרפקציוניזם משל עצמך, כך תגבירי את הסיכוי לגישה אוהדת ועצמאית כלפי שיעורי הבית. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת/קובי, שאלתי היא מתי סיוטי לילה הם תופעה שצריך להתייחס אליה? ברור לי הרי שזהו חלק בלתי נפרד מהחיים ומחיי ילדים, אבל כמה ומתי זה כבר מוגזם? הבת שלי בת 7 והיא מספרת בערך פעמיים בשבוע שחלמה חלומות רעים. לפעמים קוראת לי ומבקשת שאשב לידה ולפעמים מספרת יום למחרת שהתעוררה מחלום רע אבל הצליחה לחזור לישון. לרוב מסתדרת לבד ורק מספרת שהיה משהו. היא ילדה מאוד חכמה ונעימה, בוגרת והכל חלק בבית הספר. היא לא מדברת הרבה על החלומות הרעים, אבל כשקוראת לי היא בהחלט נסערת... גם מבחינתי שגרת היום לא נפגעת כי לרוב מתמודדת לבד, אבל עצוב לי עליה. האם להתייחס לזה באופן מסויים? האם זה פשוט טבעי? תודה רבה, דליה.

שלום דליה, חלומות רעים הם חלק נורמלי בחייהם של ילדים ומבוגרים, ובתקופות של מתח הסבירות להופעתם גדלה. כאשר זה קורה, עלינו להזכיר לעצמנו שמדובר בתופעה נורמלית ושגרתית, ולנסות לשדר את המסר הזה גם לילד/ה, גם אם לא בדיבורים. אפשר לשבת רגע לצד המיטה, ללטף ולהרגיע, אך לא להפוך את המפגש הלילי לאירוע משפחתי מהנה. רצוי לעזור לילד לחזור ולהירדם מהר ככל האפשר, מבלי להדליק אורות, מבלי לדוש בתוכן החלום, והכי חשוב - מבלי להציע מעבר למיטת ההורים. (אני מבינה שזה לא מה שקורה אצלכם, אך מדגישה זאת לטובת ההורים האחרים). אל תרחמי על בתך, כי חלימה משקפת עולם פנימי עשיר ודמיון פורה. עזרי לה לשמור על שגרת שינה (זמנים קבועים וטקס השכבה מרגיע), ועודדי אותה לשתף אותך במצוקות יומה (אם יש כאלה). נסי להתייחס פחות (בהתעניינות שלך) לחלומות הרעים, כדי שלא תלמד שאפשר להרוויח תשומת לב רבה יותר דרך הערוץ הזה. בואי נקווה שהעמדה השקטה והשלווה שלך תסייע בשינוי החוויה הלילית של שתיכן. חלומות פז ומועדים לשמחה! ליאת

בני בן 6, עם ADHD וכנראה גם PDD-NOS. לעיתים קרובות הוא עסוק בקילוף עור מכפות הרגליים או מהשפה העליונה, או בגירוד ריגעי של איברים בגוף כך שהגוף מתעוות מצד לצד, או במעין צביטות של הישבן (כאילו מנסה לשלוף תחתונים שנכנסו פנימה). יש תקופות שזה גובר עד כדי שזה ממש נראה מוזר ומרחיק ממנו ילדים מהכיתה (וגם מבוגרים). האם זה OCD? או משהו אחר? לאיזה רופא עלי לפנות? ולאיזה תת התמחות? האם יש לדבר כזה טיפול?

שלום יעל, ראשית, אנא קראי את תשובתי לשאלתה של אתי מלפני מספר ימים בנוגע לחיטוט בפצעים וגירוד. אולם - בשל החשד שהעלית בנוגע לPDD , חשוב מאוד לציין כי בהפרעות על הספקטרום האוטיסטי קיימות לפעמים בעיות סנסוריות. אחת מהן הינה מצב בו למערכת העצבית דרוש גירוי רב משום שהיא נמצאת בתת-תחושה. הגירוד (או גירוי עצמי אחר) מהוות דרך לעורר את המערכת. מומלץ לפנות לרופא התפתחותי או לפסיכיאטר ילדים לצורך השלמת האבחנה והמלצות לטיפול. שנה טובה, אמיר

שלום לך בתי בגן חובה אנחנו מזהים שהיא לא אוהבת לשחק עם הילדים לא מתוך ביישנות ואם היא משחקת אז יותר נמשכת למין השני הגננת זיהתה את העניין והיא מנסה לשלב אותה אך הילדה מתעקשת השאלה שלי מה הסיבות האפשריות? ואיך אפשר לפתור את הבעיה תודה לך מראש

שלום לך, לא ציינת מה היא *כן* עושה בגן. האם היא עסוקה ביצירה? משחקת עם עצמה? בוהה? כיצד היא מתקשרת עם הצוות? האם קואופרטיבית, או מרוחקת ושקועה בעולמה? אם לא מדובר בביישנות (איך אתם יודעים זאת?), מה זה יכול לשקף? האם בבית היא נפגשת עם חברים? האם שם היא משחקת איתם יפה? האם הקשרים שלה עם ילדים במסגרת המשפחה (אחים, בני דודים, שכנים) נראים טוב יותר? האם ההתפתחות שלה עד עתה (במיוחד הרגשית והשפתית) הייתה תקינה? האם היא יוצרת קשר עין תקין? האם כשהיא עם הבנים, היא מעדיפה סגנון משחק פיזי? האם יש צורך במגע חזק, או קשיים אחרים כלשהם שיכולים להצביע על בעיות בוויסות התחושתי? כל אלה (ועוד) הן שאלות חשובות שאיש מקצוע שואל כדי לנסות לבסס אבחנות אפשריות. כתבי מעט יותר, או - טוב יותר - התייעצי עם פסיכולוגית הגן. עדיף לזהות קשיים מוקדם ככל האפשר, כדי שהכניסה לכיתה א' בשנה הבאה תהיה חלקה. זכרי שמוטב לסייע מבעוד מועד, לפני שנוצרים גרעונות תפקודיים. היכולת ליצור קשרים חברתיים היא אינדיקציה להתפתחות תקינה, והיעדרה (אמנם לא תמיד) מחייב בחינה מקרוב והתייחסות רצינית. לפעמים זה רק "תיאבון חברתי חלש" שאינו מדאיג, ולפעמים רמז לקשיים בהם מוטב לטפל. עדיף לבדוק ולהירגע. בברכה ליאת

שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים. הולך לגן שנה שניה. אציין שמדובר באותו הגן משנה שעברה. הגן אינו המקום האהוב על בני. הבכי נמשך לכל אורך השנה. מפסיק במהלך היום אך הילד נשאר כבוי ועצוב רוב הזמן. השנה החלטתי להשאירו לישון בגן רק אחרי החגים על מנת לעזור לו בהסתגלות מחדש. לצערי, הימים קשים יותר מהשנה שעברה. הילד לא אוהב ללכת לגן, אומר שהוא לא אוהבת את הגן ורוצה הביתה. הפרידות בבוקר קשות מאד. צריך "לקרוע" אותו מעלינו (אני או בעלי לוקחים אותו בבוקר). כמה היום, כשאספתי את בני מהגן סיפרה לי הגננת שהיה אבא אחד בגן שליווה את בתו החדשה ונשאר שם כשעה. בני נצמד לאבא הזה וכינה אותו" אבא". כאשר הוא הלך מהגן החל שוב לבכות. מספר מילים על בני: מדובר בילד חכם מאד לגילו. מבחינה מוטורית, קוגניטיבית הוא הרבה מעל הממוצע. מבחינה רגשית אני רואה ממש קושי. בני רוצה להיות רק איתי. בלילה בוכה "אמא" "אמא", גם מתוך שינה. סובל מחרדת נטישה כשזה קשור בי. כיצד ניתן לפרש את ההתנהגות שלו היום בגן? איך ייתכן שפנה למבוגר אחר וקרא לו "אבא". אציין שבני מדבר שוטף לחלוטין. יודע בדיוק מי הם הוריו ולכן העניין הזה לא נובע מבלבול. מה זה כן יכול להיות? תודה רבה מראש טליה.

שלום טליה, נדמה לי שההיצמדות לאב והכינוי "אבא" משקפים את המשאלה שלו להיחלץ מהמקום הלא אהוב הזה. האם יש סיבה מיוחדת לכך שהחלטת להשאירו שנה נוספת במקום בו הוא כ"כ כבוי ואומלל? האם את סבורה שזו אכן המסגרת הטובה ביותר עבורו? זה נכון שלפעמים הבכי הממושך אינו קשור לאיכות הגן, אלא לאופי התקשורת של הילד עם הוריו, אך העובדה שגם בהיעדרך הוא נשאר אומלל בגן למשך שנה תמימה, בהחלט מעלה שאלה לגבי התאמתו לשם. במקומך, הייתי מנסה לבחון אפשרות להעבירו לגן אחר. לפעמים משבר הסתגלות קצר למקום חדש עדיפה על פני אומללות הנמשכת שנים. בברכה ליאת

שנה טובה, וגמר חתימה טובה. שלחתי לך מייל היום. מקווה שהגיע ליעדו... באהבה, עמית.

קיבלתי, קראתי, עניתי. :-) ליאת

שלום, יש לנו ילדה יחידה בת שנה ו- 10 חודשים. אנחנו מתכננים נסיעה לחו"ל למשך שבוע, בלעדיה. היא תהיה בת שנתיים, ותישאר כאן בבית עם סבתא שלה, שעימה היא שוהה כל יום כמעט מאז שהיא נולדה ומאוד מחוברת אליה. לגן היא נכנסה לראשונה לפני שבועיים, מתאקלמת לאט לאט. הנסיעה מתוכננת לעוד כחודש וחצי (גמיש, עוד לא סגרנו). אני מאוד חוששת לעזוב אותה למשך שבוע - האם בגיל כזה שבוע זה יותר מדי? האם שיחת וידיאו איתה בסקייפ (עם מצלמה) כשנהיה בחו"ל עלולה לבלבל אותה יותר בגיל הזה, או שהיא דווקא לעזור לה? האם יש עוד הנחיות כלליות שכדאי לנו לדעת? תודה רבה!

שלום מורן, עבור ילדים צעירים, פרידה של שבוע מההורים עלולה להיות בהחלט קשה. אין ספק שאם היא נשארת עם סבתא אהובה, זה יכול להקל, אך עדיין יש להיות מוכנים לכך שיהיה לה קשה, בעיקר בגלל שתפיסת הזמן לא מאד בשלה עדיין, וכל יום נדמה כנצח. קשה להעריך מראש כיצד היא תגיב לשיחות הסקייפ. צריך לנסות ולבדוק. תכינו הרבה מתנות קטנות לימים שלא תהיו (אחת לכל יום), מה שיכול להמתיק מעט את רוע הגזרה, וגם לסייע לה לעקוב אחרי הימים. סמנו מראש טבלה של שבוע, בה תוכל לצבוע יחד עם סבתא כל יום שעבר ושבו קיבלה מתנה. זכרו שלמרות הקושי הזמני, רוב הילדים מצליחים להתגבר על הפרידה ללא נזקים מיוחדים לטווח הארוך. מקווה שתצליחו ליהנות, ולהצדיק את המאמץ. נסיעה טובה, חופשה נעימה, וגמר חתימה טובה ליאת

שלום בתי בת שנתיים ו-9 חודשים. גמולה חלקית מחיתול בערך מגיל שנתיים (קקי עדיין מסרבת לעשות בשירותים). יש לה יכולת שליטה מלאה בצרכים, וזו הבעיה, שהיא אפילו יותר מידי שולטת. מתאפקת מעשיית פיפי במשך שעות רבות, בדר"כ זה קורה בגן. עושה כשקמה ב-7 בבוקר ואז יכולה להתאפק עד 5 אחה"צ כדי לעשות בבית. הגננת ניסתה כבר כל מיני גישות ואמרה לי עכשיו שהיא חושבת שכדאי מאוד שזה ייפסק כי זה משפיע על התפקוד שלה. כשמתאפקת יש לה התקפי בכי בגן ורואים שהיא סובלת וממש מחזיקה את זה. הגננת המליצה שאעשה עם הילדה שיחה על הנושא (היא מאוד בוגרת לגילה אפשר לדבר איתה) אך אני מתלבטת כיצד עלי לעשות זאת? האם יש לך עצה איך כדאי לנהל שיחה כזו? כך שלא אלחץ עליה בנושא, ואעזור לה למצוא פתרון לשחרר ולא להתאפק שעות כה רבות? תודה מראש מיכל

שלום מיכל, האם אתם יודעים מה הגורם להתאפקות? כדי לחשוב על דרכים אפשריות לפיתרון, חשוב לזהות את הסיבות שנחות תחת הסימפטום. האם היא פוחדת ממשהו? חוששת להיכנס לשירותים בגן? חוששת שיברח לה? האם הייתה חוויה כלשהי הקשורה לפיפי/קקי בגן? מדוע היא מתאפקת עם הקקי בבית? האם אתם עדיין מחזירים לה טיטול לצורך עשיית הקקי בבית? (מאד לא מומלץ). לתחושתי, יש כאן תהליך גמילה שקצת השתבש, ורצוי להבין מה קרה בדרך. מה שדי ברור, זה שכרגע יש כאן סוג של מאבק כוח, דרך עשיית הצרכים, שעולה במחירים רגשיים ואולי גם בריאותיים. אני מציעה להיעזר במומחה (פסיכולוג ילדים או יועצת גמילה), שיוכלו לנתח לאחור מה קרה, להבין מה משרת הסימפטום, ולעזור לכם (ההורים) לפעול ממקום חדש, שאינו לחוץ, כועס או מודאג. אינטואיטיבית, הייתי ממליצה דווקא לא "לעשות שיחה" (ששוב נותנת הרבה נפח לנושא), אלא להגיד בקצרה שאת רואה שהיא מתאפקת, וחבל לך לראות כמה זה מפריע לה בגן. הביעי ביטחון ביכולתה להצליח לעשות פיפי וקקי בשירותים, כמו גדולה, בבית ובגן, ופשוט הפסיקי להתייחס לנושא. הסבירי לה שאת סבלנית, ושאם יקרו תאונות תעזרי לה ללא כעס. כל האמור כאן, אינו תחליף להתייעצות ממשית, שתביא בחשבון את אופי התקשורת הכללית ביניכם בבית. בהצלחה! גמר חתימה טובה ושנה טובה ליאת

שלום בני בן שנתיים ועשר, גמול מחיתול ביום כולל שנת הצהרים כבר כ-9 חודשים לפני כחודשים הורדנו את החיתול גם בלילה אך הוא עושה פיפי בכל לילה לאחרונה הוא עושה אפילו פעמיים או שלוש בלילה כיצד לנהוג? תודה

עד גיל 5, לא מטפלים בהרטבת לילה. כדי להפסיק להרטיב בלילה דרושה בשלות מוחית, הן בהפרשת הורמון (אנטי דיורטיק הורמון) בלילה, והן במנגנון היקיצה בזמן שינה. בנך עדיין צעיר. אם מפריעה לך ההרטבה, תוכלי להחזיר את החיתול ולהמתין.

שלום דנה, גמילת הלילה מתעכבת ברוב המקרים בהשוואה לגמילה ביום, ולכן אפשר להחזיר טיטול למשך הלילה לזמן מה. סבלנות... גמר חתימה טובה ושנה טובה ליאת

שלום, ביתי הבכורה בת 13, נערה רגישה וביישנית. כישוריה החברתיים משתפרים מאוד, אך לוקח לה זמן להתחבר ולהיות חלק מקבוצה. עם זאת, למרות שעל פניו נראית שברירית ומופנמת, יש לה כוח פנימי מפתיע והיא תמיד עולה על כל הציפיות בהתמודדות עם שינויים, מצבים ואנשים חדשים וכו.. שאלתי - כבר תקופה די ארוכה שהיא מדברת לעצמה לפני השינה, היא מעריצה להקת בנים וכששאלתי אותה, אמרה שהיא כאילו משוחחת איתם לפני השינה ושזה מרגיע אותה ועוזר להירדם. לא מדברת לעצמה במשך היום ולכן הנחתי לזה. היום הייתי מחוץ לחדר והקשבתי, קצת "צנח" לי הלב, כי היא לא משוחחת עם עצמה, אלא ממש כאילו מנהלת שיחה עם חבר חברים דמיוניים... חשוב לי לציין שלאחרונה היינו בחופשות רבות בחדרי מלון קטנים וזה לא היה. כמו כן לי יש הרגל מילדות לשוחח עם עצמי ולעצמי ואני לא סכיזופרנית ונורמטיבית לחלוטין (עד כמה שדבר כזה קיים..). שאלתי - מה לעשות עם הנ"ל? לשוחח איתה? להניח לזה? יש דברים מסויימים שצריך לשים אליהם לב? תודה ושנה טובה, לי.

שלום לי, לא תמיד אפשר, על סמך תיאור כל כך חלקי וקצר, לבסס או לשלול אבחנות נפשיות. מה שאת מתארת יכול להיות אכן דרך להפיג את תחושת הבדידות באמצעות שיח משחקי ודמיוני, אך יכול להיות גם חלק ממשהו אחר, מדאיג יותר. מפאת גילה המתקדם, גיל בו ההבחנה בין מציאות לדמיון בשלה וחדה, אני ממליצה בכל זאת להתייעץ עם גורם מקצועי. גם אם לא מדובר בהפרעה רצינית, הייתי ממליצה על טיפול שיסייע לבתך לשכלל את כישוריה החברתיים, כך שתוכל ליהנות ממפגשים חברתיים ובינאישיים בשר-ודם, ולא רק בינה לבינה. הפנייה לטיפול לא צריכה להיות מוצגת לה כמשהו שנובע מהתנהגותה החריגה, אלא כדרך לעזור לה לרכוש/לשפר מיומנויות חברתיות/תקשורתיות יעילות. גמר חתימה טובה ושנה טובה! ליאת

שלום רב! בתי בת שנה ושמונה חודשים. היא יודעת ספרדית ועברית. החלטנו להעביר אותה השנה מסגרת חדשה היא עברה לגן פרטי . זו הפעם הראשונה שלה במסגרת של גן ממש. היא לפני כן הייתה מגיל 3-שנה ושמונה אצל מטפלת פרטית שטיפלה בה באהבה רבה ומסורה. יש לנו קשיי הסתגלות לגן היא בוכה כל בוקר שלוקחים אותה היא נכנסת לבית קטן בגן וזו הפינה הבטוחה שהיא מרגישה שם מוגנת . היא מראה סימנים מובהקים של קשיים ביום השני היא הקיאה כתוצאה מבכי רב . היא למדה בגן לתת צביטות ונשיכות לילדים היא למדה להרביץ גם. הגננת הענישה אותה שהיא הכניסה אותה לרבע שעה לחדר הגימבורי בוכה . אני ממש הופעתי לשמוע את הדבר הזה בסוף היום שבאתי לאסוף אותה. הילדה שלי תמיד הייתה טובה אני מבינה שקשה לה בגן היא עדיין לא סומכת על הגננת שלה ואני כן סומכת על המסגרת שבחרתי זה גן פרטי קטן דתי . \ אני קודם כל אמרתי לגננת שאסור לה להעניש ככה זה לא אפקטיבי הילדה לא תבין שבגלל שהיא הרביצה או נשכה ילד היא צריכה להיות בבידוד לרבע שעה בג'ימבורי. גם חבל לתת לה טראומה מגן חדש שפעם ראשונה היא נכנסת אליו. חשוב לי לציין כי המטפלת הקודמת היו לה 7 ילדים והיא טיפלה כמו סבתא מסורה לילדה ונתנה לה הרבה חום ואהבה. העברתי אותה כי רציתי שהילדה שלי תהיה עם ילדים בני גילה וגם שתהיה במסגרת של גן. מה לעשות ? חשבתי לתת לחגים לעבור אבל אם ימשיך המצב ככה גם חודש אחרי החגים מה כדאי לעשות?

שלום רחל, צר לי לשמוע על החוויות הקשות שאתם עוברים. לתחושתי, ילדתך נחשפת לרמות גבוהות מדי של תסכול ומצוקה, אליהן היא מגיבה בדרך היחידה העומדת לרשותה: בכי מר או זעם עצום. באופן אישי, אינני מצדדת בגישה מענישה, ומקווה שההרחקה שלה אל פינת הג'ימבורי (???) נעשתה כדרך לבודד אותה מהסיטואציה, ובלוויית אחת המטפלות, ולא כסנקציה מעליבה. נסי לוודא שוב שצוות הגן מיומן ומוסמך, ומבין את מאפייני הגיל של לקוחותיו הקטנים. מצרפת לך קישור למאמר קטן שכתבתי כאן בעבר, לגבי קליטה והסתגלות לגן חדש. מקווה שיהיה לך לעזר - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 בהצלחה והרבה סבלנות וכמובן שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 10 איסטניס וזה מגיע עד דרמות ,של בכי.אני לא כזה ,אבל גרושתי כן איסטניסית. ממה נובעת איסטנסיות?ואיך אפשר להשפיע עליו אחרת? אשמח לעזרה, שי

שלום שי, המושג בו בחרת להשתמש הוא כללי מאד, וקשה להתייחס אליו ברצינות/מקצועיות כאשר איני יודעת את הפרטים. האם מדובר על ילד שנגעל מכל דבר? האם על ילד שמאד חשוב לו הניקיון? ומה זה אומר? האם הוא מקפיד על סדר וניקיון ברמה האישית? ברמת הסביבה? האם הוא לא סובלני ל"חיפוף"? האם יש לו טקסים שהוא מבצע בהקפדה? יש התנהגויות שמתפרשות כ"איסטניסטיות", אך למעשה הן משקפות חרדה או בעיות אישיותיות. יש, לעומת זאת, התנהגויות שהן תוצאה של חינוך או אווירה בבית. לפעמים זה שילוב של שניהם. אם ההרגלים הללו מפריעים משמעותית להתנהלות החיים השוטפת, מוטב להתייעץ עם איש מקצוע ולשלול הפרעת חרדה. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

בעיקר,הוא נגעל מאוד, משתייה מאותה כוס ואכילה מאותה צלחת...

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל...אני ומשפחתי עולים מרוסיה ואנחנו מתגוררים בבית-אני,בעלי,אמא שלי,הבת בגיל 12 ועוד בת בגיל 5.עד לפני פחות משנה הבת שלי הייתה תלמידה מצטיינת והשתתפה בהרבה חוגים ובלטה בכולם בזכות כשרונה הרב,אך לפני פחות משנה המצב השתנה מקצה אל קצה.חליתי במחלת הסרטן ואולי זה מתבקש לומר שזה הטריגר שגרם לכל הסיפור לקרות,אך לדעתי זה הרבה מעבר לכך.הבת שלי החליטה שהיא מתביישת בעצם היותה רוסיה ובבית ספר היא סיפרה לכולם שהיא בכלל לא מדברת רוסית ולא מבינה בכלל את השפה,ואם פנינו אליה ברוסית בנוכחות חברים-היא הגיבה בצעקות וקללות שהנייר אינו סובלם.ההתנהגות שלה רק הולכת ומתדרדרת מיום ליום-בבית ספר היא בסדר מבחינה התנהגותית עם חבריה אך בתחום הלימודי היא ירדה בצורה דרסטית.בבית היא נהייתה בלתי נסבלת-כל היום עם האייפון,וכל פניה שלנו אליה נענית בקללות,צרחות וצעקות שנעוף לה מהחיים,שנעוף מהחדר,שהיא לא צריכה את האוכל המגעיל שלנו,ולא רוצה שנפנה אליה,ושבכלל עדיף שפשוט לא נהייה בסביבתה אחרת היא תברח מהבית.היא נשארת שעות באייפון ולא הולכת לישון ואם אנחנו מחרימים לה את האייפון זה מתקבל בצרחות וקללות שהנייר היה מסמיק.היא אפילו מכה אותנו במסגרת התפרצויות הזעם שלה ומאיימת עלינו שאם נציק לה אז היא תפנה למשטרה ותגיד שהיכינו אותה.היא בשום פנים ואופן לא מוכנה לבוא איתנו לפסיכולוג,ואני מרגישה שאנחנו יוצאים מדעתינו ולא מצליחים להתמודד איתה יותר.מה ניתן לעשות כדי שהמצב הקטסטרופלי והיום יומי הזה ייפסק ??

שלום אילנה, בתך הגיעה לגיל המפורסם, אשר בו המשימה ההתפתחותית שעל הפרק היא יצירת זהות עצמית מגובשת. מדובר בתהליך לא פשוט, שאורך זמן, ואשר הופך את גיל ההתבגרות לאחת התקופות המאתגרות והקשות עבור כל בני הבית. כחלק מחיפוש הזהות העצמית, מגיע המרד המפורסם בעולם המבוגרים בכלל, ובהורים הפרטיים בכלל, על כל מה שהם מייצגים. ההזדהות היא עם בני קבוצת הגיל, עם המוזיקה, סגנון הלבוש, הדעות והמניירות (כולל התנהגויות מדאיגות שמופיעות בהמשך, כמו עישון, שתייה, וצרות אחרות). במקרה שלכם, נוסף גם נושא ההגירה, כאשר התרבות הרוסית - על אף העושר והיופי שבה - נתפסת כמקור לתחושת חריגות ועל כן יש להסתירה. ובכל זאת, למרות כל ההסברים והתיאוריות, נדמה לי שיש כאן בהחלט משהו חריג בעוצמות, ובעיות קשות בתקשורת. אין טעם לבקש ממנה לבוא איתכם לפסיכולוג. לכו אליו בעצמכם, התייעצו, וקבלו כלים והנחיות איך לשרוד את התקופה הזו מבלי להרחיב את הקרע. יכול להיות שעקב מחלתך היא הרגישה זנוחה קצת, אולי גם מבוהלת, ואולי בכלל זו דרכה "להשאיר אותך בריאה ומתפקדת". דרך ה"קטסטרופה היומית". אני ממליצה בכל לב לפנות לפסיכולוג המתמחה בבני נוער, ולהגיע אליו להדרכה בלעדיה. אין לי ספק שגם בעקיפין ניתן להרגיע את המצב ולשפר את יכולתכם לתקשר ביעילות, גם אם זה יצטרך להיות בעברית בלבד, כמו שהיא מבקשת. מאחלת לך הרבה הרבה בריאות וכוח להתמודד עם המשימות שעל הפרק. זה לא קל, אך בהחלט אפשרי. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, אני אמא לבן בן 10 ולאחר מספר הדרכות הורים שלא צלחו אנו אובדי עצות. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג/ית בשוהם מנוסה עם בעיות התנהגות קשות. אודה על תשובתכם בדחיפות. תודה רבה.

שלום אורית, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום רב ביתי בת ה 3.5 ישנה אתנו - עם ההורים. היא אינה מוכנה לישון לבד, מאוד מפחדת. יש לציין כי לעולם ,מאז נולדה היא לא ישנה לבד. זה התחיל מהיותה תינוקות, היא היתה מתעוררת רבות בלילה(אפילו כל 15 דקות) ומתשישות שלי, לאחר לילות רבים ללא שינה, הפתרון להשים אותה לידי היה נוח, כך היא ישנה טוב יותר (וכמובן שגם אני). הבעיה שיותר מציקה לנו היא, שכשהיא מתעוררת ואנחנו לא לידה, היא פורצת בבכי היסטרי, ורצה מיד לחפש אותנו. מספיק שאחד ההורים בחדר לידה והיא מתעוררת רגועה. אך אם היא מתעווררת כשהיא בחדר לבד, אז יש בכי היסטרי. היא פשוט קופצת מהמיטה ובוכה. מה שכמובן לא מאפשר לנו לצאת מהחדר ולהמשיך את עיסוקנו. אם היא ישנה בצהריים, אני תמיד בסביבת החדר, שמא היא תתעורר ותיבהל שהיא לבד. או בלילה תמיד אחד ההורים נשאר בחדר. למעשה זה מאוד מפריע לתפקוד שלנו בבית, לזוגיות שלנו. ובנוסף יש תינוק בבית (בן חצי שנה) אם ברצוני אפילו לצאת מהחדר כדי להחליף לו חיתול, או להביא משהו, היא מיד נכנסת להיסטריה ובוכה. בבית יש שתי קומות, אני לא יכולה לעלות למעלה מבלי שהיא תתעקש שהיא גם עולה, או לרדת למטה. היא פשוט דבוקה אלינו. תמיד צריך להיות בסביבתה מישהו במרחק סביר. כך שגם בשינה וגם במהלך היום היא פשוט דבוקה אלינו. במגרש המשחקים תמיד צריך להיות לידה. אין לנו מושג מדוע היא מתנהגת כך . למרות שאנו מסבירים שאנחנו תמיד בבית, ואם היא רק תקרא לנו מיד נגיע. איך אפשר לעזור לה ולנו להתגבר על המצב? זה פשוט לא מאפשר לנו לעשות את המטלות ומלא אחר הצרכים של כולנו.תמיד צריך לחשוש שמא היא תתעורר ותבכה. ואם ברצוני ללכת לתינוק כי הוא בוכה , והיא למשל באמצע ארוחת ערב , אז פשוט היא מפסיקה לאכול, וחייבת לעלות איתי לחדר של האח הקטן. אציין כי הבעיה היתה קיימת עוד לפני הולדת התינוק. תודה מראש אור

שלום אור, את אומרת "תמיד צריך לחשוש שמא היא תתעורר ותבכה", ואני שואלת למה אתם כ"כ חוששים מהבכי? יש לא מעט ילדים (האמת - גם מבוגרים, לפעמים) שלמדו כי באמצעות הפחד ניתן לשלוט בסביבתם עד אבסורד. כרגע, כמו שאת מציינת נכון, ילדתכם הקטנה והנבונה מנהלת את הבית. אפילו כשהיא ישנה היא מפעילה אתכם, מפחד מה שיקרה אם תתעורר. להערכתי, זאת דוגמא למצב שבו נדרשת הסתייעות באיש מקצוע, שינחה אתכם כיצד להיחלץ מהשיעבוד. עד שתגיעו להתייעצות, נסי להתייחס פחות להיצמדות שלה, לא לכעוס על זה, ולהישאר אדישה ככל יכולתך ל"צל" הקטן שהולך בעקבותייך. בצעי את מטלות הבית ואת הטיפול בתינוק כאילו שהיא לא לצידך, ואל תגיבי גם אם היא עלתה בעקבותייך באמצע האוכל. אל תחממי את האוכל שוב, אל תפצירי בה באמצעות הסברים להתנהג כך או אחרת. פשוט התעלמי. תני לה את מלוא תשומת הלב בשעות הרלוונטיות, ועשי זאת בנדיבות ושמחה, מבלי להתייחס לזמנים שנצמדה אלייך. בעניין הלילה, נדרשת החלטה אמיצה להוציא את המיטה שלכם מהרפרטואר, גם במחיר של שבועיים שלושה שינה בחדר שלה (של אחד מכם). אני מחזקת את המלצתי לפנות להדרכת הורים שתקצר את התהליך ותייעל אותו. שנה טובה וגמר חתימה טובה, וכמובן הרבה הצלחה ליאת

ביתי בת ה10 שנים שסובלת מ-rsd אובחנה בשניידר לפני כ-7 חודשים וכיום בשיקום ילדים בתל השומר במשך 3 חודשים היא היתה בכיסא גלגלים היא לא יכלה ללכת עקב כאבים חזקים ברגליים ולפני 4 חודשים התחלנו בשיקום והיא התקדמה יפה מאוד כיום מזה 4 חודשים היא מתהלכת עם הליכון ולא מוכנה לנסות ללכת בלי ההליכון יש לה פחד והיא גם לא רוצה לנסות בשיקום אומרים שכיום אין שום בעיה רפואית והיא יכולה ללכת בלי ההליכון מה עלי לעשות איך אוכל להחזיר לה את הביטחון ללכת לבד בלי הליכון.

שלום ורדית, RSD (נקרא כיום CRPS) הינו מצב רפואי מורכב המשלב אלמנטים גופניים ונפשיים-רגשיים משמעותיים. על כן על מנת שהטיפול יהיה יעיל יש צורך בצוות רב מקצועי (פיזיותרפיה, טיפול פסיכולוגי ומעקב רפואי). לגבי הקושי של בתך להיפרד מהקביים, יתכן והוא נובע מחרדה אך יש לקחת בחשבון גם כי בדומה להתמודדות עם כל מחלה, עם הזמן מתפתחים רווחים משניים. יתכן והקושי להיפרד מהקביים קשור לקושי להיפרד מאותם גורמי רווח מהם היא נהנית כל עוד היא נעזרת בקביים (יחס מיוחד, "פטור" מטלו כאלה ואחרות, ייחוד חברתי וכו'). מומלץ מאוד להתייעץ עם אחד הפסיכולוגים במחלקת שיקום. בהצלחה, אמיר

מחפשת פסיכולוג לילד בן 5 באזור כפר סבא הוד השרון

שלום ליאת, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית הגן. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום בני בן 6.5 כיום החל כיתה א' , אוהב את הבית ספר ואוהב ללמוד, הוא גבוה לגילו ילד אהוב ומקובל על חבריו כך נימסר לי עוד מהגננת בגן בשנה שעברה ומכל הפניות של חברים להפגש עימו . הבעיה שאני מרגישה ולכן פניתי לעצתך היא שלמרות כל מה שרשמתי אני מרגישה שתגובותיו לכל מיני דברים שקורים הינם תגובות ילדותיות לדוגמא: אחותו הקטנה בת 3 לוקחת לו דבר מה (אציין שהוא מאוד רכושן ורגיש ) כתגובה הוא מתחיל לבכות במקום לקחת לה בחזרה ומתבכיין הרבה על כל מיני מצבים אחרים שמרגיזים אותו או שלא עושים מה שרוצה , ההתבכיינות ממש מוציאה אותי מדעתי כי אם אשווה מול אחותו בת ה-3 הוא בוכה פי כמה ממנה . הוא עדיין מפספס פיפי ועושה במיטה עוד לפני שעלה לכיתה א, תמיד היו לי איתו פספוסים רבים בלילה(מה אני צריכה לעשות לגבי זה ?). בנוסף כיום שהחלו חוגים וחבריו הרבים הולכים לחוגים הוא אינו מעוניין בשום אופן וגם כשלקחתי אותו לצפות בחוג הוא לא הסכים להשתתף ,אפילו שעוד הכיר ילדים שהיו שם(אני מרגישה שהוא ממש מתבייש להשתתף ), אציין שכבר מגיל 5 אני מנסה שילך לחוגים אך ללא שום רצון מצידו . האם זה נורמלי שילד בגילו לא רוצה חוגים אפילו לנסות ? אציין שגם בימי הולדת שהיו בגן הוא אינו הסכים להשאר לבד ביום הולדת והייתי נאלצת להשאר עימו שם.בעלי ואני חסרי אונים ולא יודעים איך לשלוח אותו לפחות לחוג שיהיה במסגרת , עם חברים, אודה לך מאוד על הכוונה ותשובה .תודה רבה .

שלום רב, מבקשת להדגיש עבורך מספר ביטויים שלך, שמנחים את כיוון המחשבה שלי - * "ההתבכיינות ממש מוציאה אותי מדעתי" * "תמיד היו לי (לי!) איתו פספוסים רבים בלילה. * כבר מגיל חמש אני מנסה שיילך לחוגים אך ללא שום רצון מצידו" * הייתי נאלצת (נאלצת?) להישאר איתו בימי הולדת" * בעלי ואני חסרי אונים ולא יודעים איך לשלוח אותו לחוג" נדמה לי שהאמירות הללו מדגימות עד כמה את ובעלך מושפעים וחסרי אונים מול התנהגויות טרוויאליות, שאין בהן באמת שום דבר מדאיג. בכיינות היא התנהגות נלמדת, שילדים מאמצים לאחר שלמדו שכך אפשר בקלות לגייס את ההורה. שימי לב מה אמרת: בכל פעם שלא עושים מה שהוא רוצה הוא בוכה. מסתבר שזה כדאי, אם כך אפשר לגייס את אמא או להשיג את מה שאני רוצה. באופן דומה, הוא משעבד אותך ומאלץ אותך לשבת איתו בימי הולדת. למה בעצם? אם אינו רוצה ללכת, תני לו להישאר בבית ולשלם את מחיר ההימנעות. כאשר את בסופו של דבר נכנעת ומצטרפת, את מחלישה את המוטיבציה שלו להתגבר. וגם בעניין החוגים. מה בוער? אם הוא לא רוצה ללכת לחוג, למה להכריח? למה לא לכבד את הבחירה שלו? אני חושבת שברגע שתרפו קצת, תוותרו על מאבקי הכוח, ופחות תתרשמו מהבכי, תתאפשר לו הזדמנות להתמודד, להתאמן בעמידה בתסכולים, ולהתבגר. אני יודעת שזה יכול להיות לא קל עבורך, ולכן ממליצה לך בכל לב על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים טוב, שייקצר עבורכם את התהליך וירגיע אתכם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

תודה רבה ליאת על ההכוונה אך לגבי ההימנעות ללכת לימי הולדת ולתת לו כביכול להפסיד או הליכה לחוג, אכן עשיתי זאת פעמים אחרונות בסוף שנה אך לא נראה שהפריע לו שאינו הולך לימי הולדת .אם לא אנסה להראות לו מה זה בעצם חוג איך יידע באמת אם הוא מעוניין ללכת , הרי אף פעם לא היה בחוג, אז איך הוא יבין שהוא מפסיד וירצה מתי שהוא כן ללכת לחוגים ?