פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת/קובי. אחיין שלי בן 4.5, גמול כבר שנתיים. הבעיה היא שמראשית התהליך ועד היום מפספס בלילות באופן קבוע (לא מתעורר מכך) ומתאפק במשך היום, כך שהוא אינו נכנס לשירותים אלמלא הפצרות של הוריו או כאבים וקושי להתאפק עוד. ההורים ניסו מגוון שיטות ובינהן לקיחתו לפיפי מתוך שינה, אך גם זה לא עזר. היום הם די השלימו עם המצב, ובכל בוקר מחליפים מצעים ומקלחים אותו. האם יש לכם רעיון כיצד ניתן לסייע להם וממה יכולה לנבוע התנהגות כזו?

שלום סיגל, הרטבת לילה בגיל זה עדיין נחשבת נורמטיבית, ואינה מדאיגה במיוחד. יש ילדים שנגמלים מהרטבת הלילה מאוחר יותר (לפעמים זו נטייה משפחתית), אפילו בגיל ביה"ס. כדי לחשוב על פתרונות, חשוב להבין יותר לעומק מה בדיוק קורה במשך היום. האם גם שם יש פספוסים? האם יש כעס או מאבק? האם יש הבדל בין פיפי לקקי? האם היו אירועי חיים שיכולים לתרום למצב, כמו לידת אח, כניסה לגן חדש, פרידות ואובדנים, וכד'? אפשר לנסות להתייעץ עם רופא הילדים ולשקול פניה למרפאת הרטבה. לטעמי זה עדיין מוקדם, ודורש עוד סבלנות ונדיבות כלפיו. ברוב הגדול של המקרים, גם הרטבה עקשנית חולפת מעצמה, עם הגיל. מזכירה שיש באתר שלנו גם פורום ייחודי לנושא זה, ואולי תוכלי להתייעץ גם שם. בברכה ליאת

שלום רב ביתי בת שנתיים וחמישה חודשים הילדה מאוד השתנתה לי בחודשים האחרונים היא סובלת מדלקות אוזניים כרוניות ואף הייתה מאושפזת פעמיים מתחילת השנה לאחר האשפוז האחרון שהיה לפני כ חודשיים למשך 11 יום שמתי לב שחזרה לי הביתה ילדה אחרת. אני רוצה לציין שבמהלך האישפוז היינו צריכים לתפוס אותה כנגד רצונה לפחות 4 פעמים ביום בשביל הטיפולים והילדה הייתה צועקת באימה ונלחמת בנו ובצוות הרפואי ביתי נמצאת איתי בגן במשך היום וגם שם שמו לב לשינוי משמעותי בהתנהגותה אני גם רוצה לציין שלפני 3 חודשים עברנו דירה לעיר אחרת אשר קרובה לגן ולחבריה לפני כל השינויים היא הייתה ילדה שמחה חיובית בעלת אומץ רב מאוד עצמאית תמיד היו אומרים לי בפעילויות אחהצ כמה מדהימה ועצמאית היא שהיא בכלל לא זקוקה לי לידה היא ממש הייתה מתעלמת ממני ונהנת עם חבריה עכשיו הילדה נכנסת להתקפי צרחות שיכולים להימשך גם שעה וחצי והיא נראת ממש מפוחדת רוצה אותי כל הזמן בקירבתה ממש לא משחררת ממני. התקף האימה יכול להתחיל ממכונית שעברה אופנוע משאית זבל עבודות של גנן באחד הבתים מחוץ לגן או כל דבר שמתעקשים איתה עליו כמו לשבת בלי לקום במפגש בגן או לשבת על הסיר אני כבר לא מצליחה להתמודד עם ההתפרצויות שלה היא עסוקה במשהו ופתאום מתחילה לצרוח אמא בואי בואי תרימי אותי אמאלה והיא נראת מפוחדת ולוקח המון זמן להרגיע אותה אני רואה פתאום ילדה שונה חסרת ביטחון כבר לא מנהיגה בין חבריה כפי שהייתה מפוחדת וכבויה אני מפחדת שהיא לא עוברת משהו נפשי כי היא באישפוז ממש עברה " אונס " על ידינו ועל ידי הצוות הרפואי החזקנו אותה בכוח ריתקנו אותה למיטה כשהיא צורחת את נישמתה ומתחננת שנפסיק נלחמת בנו ומובסת שוב ושוב 4 פעמים ביום למשך 11 ימים אני מפחדת שאין לי את הכלים לטפל בילדה ושאני יפספס משהו רגשי או נפשי אצלה אני רוצה את הבת שלי בחזרה מה עלי לעשות האם לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי זו התשובה או שיש משהו אחר שביכולתי לעשות אשמח לכל עזרה

שלום אלינור, יכול להיות שהמופע החדש שאת מתארת קשור לחוויות שעברה בחודשים האחרונים, הן כתוצאה ישירה מטראומת הטיפולים והן בעקיפין (למשל כתגובה לחרדה שלכם או למתח הכללי בבית). בנוסף היה גם מעבר הדירה, וכמובן יש ברקע את "גיל שנתיים הנורא", שעלול להימשך כתקופת מרד ומאבק גם עד גיל שלוש כמעט. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מציעה לנסות להירגע, ולאפשר לה לחזור לעצמה בקצב שלה, תוך שאתם נשארים רגועים, מכילים וסבלניים גם מול מופעי החרדה הקיצוניים. בזמן בהלה או פחד, נוכחות שקטה ונוסכת ביטחון מצד המבוגרים - עוזרת מאד. כשהיא צורחת בבהלה "אמא בואי!", גשי אליה בנחת, ואמרי בשקט "אני פה. הכל בסדר". אין טעם להסביר שאין ממה לפחד, או לאלץ אותה להתגבר בכל מחיר. נסי להימנע מרחמים או אשמה על מה שקרה בזמן האשפוז. הזכירי לעצמך שעשית הכל כדי שתהיה בריאה, גם אם נאלצתם להכאיב לה. זה חלק מחייהם של ילדים והורים רבים, ומרביתם מתגברים על כך ללא נזק רב לטווח הארוך. ככל שתצליחי להחזיר את השגרה לחייכם, כך היא עצמה תוכל לחוש שהסביבה שוב בטוחה ויציבה, ואפשר להירגע. לגבי טיפול, אני מאמינה שבגיל כה צעיר ההתערבות היעילה היא דרך ההורים. תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לעזור לה. במקרים מסויימים, אם ההתרשמות היא כי קיים משבר אמון או קצר בתקשורת הורה-ילד, אפשר לשקול טיפול דיאדי או משפחתי. להערכתי, אפשר בשלב זה להסתפק בהדרכה הורית קצרה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

גבי שלום. אנו גרים בקיבוץ בצפון. לפני מספר שבועות החליטה ועדת החינוך בקיבוץ, בשל ריבוי הילדים לפצל את הגן הנוכחי שבו בני נמצא כרגע ולהעלות רק חלק מהילדים לגן בוגר בשנה הבאה (רק הגדולים לפי תאריכי לידה) שאר הילדים ישארו בגן הנוכחי יחד עם שנתון חדש שיצטרף. מתוך 17 ילדים 10 עולים ושבעה נשארים. הגן היום הוא גן חד שנתי ואילו שנה הבאה יהיה דו שנתי 3-4 בקיבוץ יש גן בוגר אחד דו שנתי - 4-5 בהתעלם מאופן קבלת ההחלטה, אני רואה בפיצול הנ"ל פגיעה קשה בבני שכן הוא מאוד בוגר נפשית והבוגר ביותר בגיל מבין הילדים שנשארים איתו בגן. כל החברים שלו עולים לגן החדש ואין לו אף חבר שישאר איתו בגן. איך ירגיש כשיבין שכל החברין שלו עולים לגן של גדולים והוא נשאר בגן של קטנים? אני לא מוכן לקבל את ההחלטה ולהשלים איתה. הגשתי ערעור על ההחלטה של הועדה אך אני לא רואה רצון להיענות לערעור. אני מעוניין לקבל חוות דעת מקצועית על בני. חוות דעת כזו יכולה מצד אחד לתמוך בחששי ולעזור לי בערעורי בועדה ומצד שני אולי לבטל את החששות שלי ולגרום לי להבין שההחלטה לא תפגע בבני. מה עלי לעשות ולמי עלי לפנות? תודה רבה!!

יוסי שלום, אתה יוצא מנקודת הנחה ששילובו של בנך בקבוצה הצעירה תגרום לו להרגשה לא טובה וזה לא בהכרח נכון. אם בנך אכן ישתלב עם הקבוצה הצעירה הוא יהיה הילד הכי בוגר בקבוצה ויזכה במעמד מכובד של הילד הכי גדול והכי חכם בגן, שנית, ציינת שאתה חושש מתגובת בנך לעובדה שחבריו יעברו לקבוצת גן אחרת, מניסיוני, תגובת הילדים להחלטות כאלה מושפעת בעיקר מתגובת ההורים ולכן אם אתם תחשבו שההחלטה הזו היא טובה לבנכם, גם הוא יקבל אותה בפשטות וטבעיות. אם בכל זאת אתם חשים שמקומו של הילד עם הקבוצה הבוגרת תוכלו לפנות לפסיכולוג ילדים שיתרשם מבנכם ויחווה את דעתו בנושא. בהצלחה

שלום רב ! יש לנו שלושה ילדים , שהגדול בן 11 בכיתה ה' , היום באספת ההורים המורה אמרה לי שהילד ברגע שהיא מדברת אתו אחד על אחד , הוא ילד מאוד נבון עם ידע רב וחכם , אך בשיעור מול כל הכיתה הוא לא משתתף , והוא לא מחובר מספיק חברתית לשאר הילדים , הוא סגור ולפעמים מתבודד , יש לו קובץ חברים מאוד קטן לגיל שלו , היא טוענת שאומנם הוא מתחבר לקובץ האיכותי של הילדים , אבל הוא לא משתולל אתם , אלא לפעמים מעדיף לשבת בכיתה ולא לצאת להפסקה . חשוב לנו מאוד שהילד יהיה מקובל חברתית , ויזרום עם ילדים אחרים ולא יהיה פגיע , מה הם הדרכים שאנו אמורים לבצע כדי לשפר את הנושא החברתי אצל הילד ? נ.ב: אנו משפחה נורמטיבית לחלוטים , מעמד בינוני יציב , אחיו בני 6 ו 3.2 שנים . תודה מראש !

שלום בן, סליחה שתשובתי התעכבה קצת. אתה יודע, לא תמיד קל "לשים את האצבע" על המקור לקשיים החברתיים. 'כתב היד' החברתי שלנו תלוי בכל כך הרבה גורמים - אישיותיים, תקשורתיים, נסיבתיים, גנטיים, ואפילו אקראיים. כדי לחשוב על התערבות יעילה, חשוב לנסות ולהתחקות אחר הסיבות האפשריות למצב. לפני הכל, חשוב שנשאל את עצמנו האם קיימת מצוקה אצל הילד, ועד כמה נפגע תפקודו בעטיה. יש ילדים שקובץ קטן של חברים בהחלט מספיק להם, והם מאושרים ושמחים בחלקם גם אם אינם נמצאים במוקד המוביל של הכיתה. לעומתם, יש ילדים שכל הזמן מוקפים חברים, ועדיין אינם מסופקים. באופן דומה, יש ילדים שיעדיפו פעילות אינטנסיבית והשתוללויות, ולעומתם יש ילדים שקטים שהרעש וההמולה 'גדולים עליהם'. מה שחשוב, לדעתי, הוא לברר האם הילד שלכם מרגיש שהיה רוצה/צריך שהדברים ייראו אחרת. האם קשה לו? האם הוא חווה בדידות? האם הוא קרבן להצקות או להתעלמות? האם הוא לא משתתף בכיתה כי הוא חרד, מתבייש או עצור? או אולי הוא מעדיף כך. האם הוא נהנה ממיומנויות תקשורת טובות? האם בחיק המשפחה הוא מתנהג אחרת? האם נתקלתם בנטייה שלו לפרש מצבים והתנהגויות באופן מוטעה? האם הוא מתנהג לפעמים בשונה מהציפייה שלכם? התשובות לשאלות הללו יכולות להנחות אתכם, ולסייע למפות את הקשיים. אם אתם סבורים שמדובר בקשיי תקשורת, מיומנויות חברתיות לקויות או חרדה חברתית - מוטב לפנות לאיש מקצוע ולהיעזר. אם מדובר בביישנות, סגירות או "תיאבון חברתי" נמוך - אפשר לנסות לעזור לו בעידוד והכוונה, בהרחבת החוויות החברתיות שלו באמצעות חוגים ייעודיים, פעילויות ספורט, תנועת נוער, וכד'. אפשר לרתום גם את המורה לעזרה, וליזום פרוייקטים לימודיים משותפים, בהם יוכל להתבלט ולתרום בהתאם לכישוריו. בהצלחה ליאת

למשל אני יכול להבין למה אומרים שרוק כבד פחות בריא יש סוג מסויים של מוסיקה שלפי מחקרים טוב לבריאות הנפשית?

סטס שלום, אנשים משתמשים באמצעים שונים כדי לפרוק את רגשותיהם יש שעושים זאת באמצעות שיחה עם חבר, אחרים מאזינים למוסיקה , קוראים ספרים ועוסקים בספורט. ככלל כל צורות הפורקן הן לגיטימיות ואין יתרון של צורת פורקן אחת על פני האחרת ואין יתרון של סגנון מוסיקה אחד על פני האחר. סגנון המוסיקה שיסייע לך ההוא זה שהולם את רגשותיך באותו הרגע. לגבי קללות , כולנו מקללים פה ושם כתגובה לכעס או תיסכול אבל עדיף שתמצא לעצמך דרך יותר לגיטימית לפורקן כעסיך. בהצלחה

אני לא בן אדם שמקלל הרבה (טוב לא יותר מהאדם הממצוע) בכל מקרה מסקרן אותי לדעת עם יש מחקרים על כך שלקלל פחות יותר בריא לנפש כי מצד שני גם להחזיק בפנים נחשב לא טוב והאם יש איזהשהם מחקרים שמעידים משהו מסויים לגבי אנשים שנוטים לקלל או פחות נוטים לקלל??

סטס שלום, אנא ראה תשובתי בשאלה הקודמת שלך.

שלום, אני מגדלת לבד את בני בן 9.5 , בן יחיד. הוא בזמן האחרון התבגר ותפס עצמאות קצת יותר שזה חיובי.אבל יחד עם זה מאוד מתרגז על כל דבר, מתחצף "אני לא שואל אותך" "את לא תקבעי לי לא תחליטי עלי" ומרבה לדבר בצעקות וכעסים. למשל מבקש אוכל בצעקות וכו'. אני לא רואה שיש שינוי בביה"ס או עם חבריו, הוא תלמיד טוב ואוהב להצליח בלימודים וכן יש לו חברים. מה דעתך?מה לעשות?תודה רבה

שלום, אפתח במשפט שבו אני נוהגת *לסיים* מדי פעם את דברי: ממליצה בכל פה להגיע להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים, כדי לקבל כלים יעילים לשיפור ושימור הסמכות ההורית. דווקא כאם יחידנית, ומאחר שהאחריות ההורית כולה עלייך, חשוב שתגרמי לבנך להרגיש שיש מעליו (כן, מעליו! אין ביניכם מערכת יחסים שוויונית) דמות סמכות, עליה ניתן לסמוך, ובקרבתה אפשר לחוש תחושות ביטחון, יציבות והכלה. כאשר בנך מתרשם שהוא חזק ממך, "קובע", ומנהל את המשפחה - המשמעות היא שאין מעליו מבוגר שיודע טוב יותר מה נכון וצריך לעשות, שאין שם מי שישמור עליו, ייגן עליו ויקבל עבורו החלטות חשובות. כאשר את מאפשרת לבנך להתחצף או לדבר אלייך בחוסר כבוד, את מרוקנת או מחלישה את סמכותך, ומסכנת את בנך בקשיים רגשיים ובעיות התנהגות בעתיד. התפקוד הטוב שלו בבית הספר יכול לחזק את הנאמר לעיל, שכן מדובר במסגרת עם מערכת ברורה מאד של כללים וגבולות, המעניקה למרבית הילדים תחושת יציבות וביטחון. מעודדת אותך להגיע להדרכה אצל פסיכולוג ילדים, ולחזק את יכולתך לחנך ולהציב גבולות. זה אף פעם לא מאוחר, ותמיד מאד כדאי, במיוחד כאשר את מתמודדת לבדך עם קשיי גידולו. בהצלחה ליאת

תודה,אני אחפש פסיכולוגית. ומה לענות בינתיים להתחצפויות?איך להגיב?

שלום, אני חי עם בנזוגי מזה 3 וחצי שנים. יש לו ילדה בת 3.5. הכרנו ממש כשהיא נולדה. הוא (ואני) מגדלים אותה בחלוקה שווה עם האם. חצי מהזמן איתנו חצי מהזמן איתה, כשזה לרב יום כן יום לא לסירוגין. הצרה היא שאני ובנזוגי נפרדים. מעבר לכאב שלי לגבי הפרידה מהילדה והבנזוג אני רוצה להתייעץ לגבי איך לעשות את הפרידה מהילדה. האם בבאת אחת/ בהדרגה, האם היא תשכח אותי... אשמח לעצה טובה כדי שהיא לא תפגע מהסיפור.

שלום יונתן, הדרך להיפרד קשורה לאופי הקשר שנוצר בינך לבין הילדה. יש הבדל בין מצב בו תפקדת כהורה שוויוני ושותף מלא לגידולה, לבין מצב שבו אתה נוכח בחייה "רק" כבן הזוג של אביה. אם הילדה רואה בך דמות הורית משמעותית, ברור שאין זה רצוי (ואף עלול להזיק) להיפרד באופן שייחווה כנטישה או היעלמות פתאומית. עם זאת, המינונים ואופי המפגשים ביניכם חייבים להיעשות על דעת שני הוריה של הילדה ובהסכמתם. לטווח הארוך, ולאחר שתיפרדו סופית, סביר להניח שדמותך והחוויות הקשורות בך ידעכו ויתפוגגו בהדרגה, כדרכו של עולם. ועדיין, אני מאמינה שקשר משמעותי ומיטיב, במיוחד בשנים החשובות והמעצבות הללו, מותיר נדבך רגשי חשוב בתהליך התפתחותו של כל ילד, ומבחינה זו לעולם תישאר אבן דרך משמעותית בחייה. לא קל... בברכה ליאת

בני בן ה-16 מאוד לא אוהב להיפגש עם חברים, לדבריו הוא אוהב את הבית. הוא תלמיד טוב, לדברי המורה היא לא רואה בעיה חברתית בכיתה. חבריו של בני מתקשרים אליו מעוניינים לצאת איתו לסרט או להגיע אליו הביתה. אך הוא דוחה אותם בטענות שונות. הילד אוהב לצאת איתנו ההורים לכול מפגש משפחתי. אוהב מאוד את המפגשים עם הדודים ובני הדודים. ובכל זאת אנחנו קצת מודאגים. מה דעתכם? נ.ב - בני מתפקד רגיל, אוכל טוב, ישן טוב אוהב מאוד לצפות בסרטים. ומתקשר עם חבריו בווטסאפ.

שלום יוסף, על פניו, במיוחד אם מדובר בילד שמתפקד היטב, איני רואה סיבה לדאגה. עם זאת, הימנעות עקבית מפעילויות חברתיות מחוץ לבית או מהזמנת חברים יכולה (אולי, ממש לא בטוח) לאותת על סוג של חרדה ספציפית, אולי סוג של חרדה חברתית או חרדה כלשהי לשלומכם. אפשר לנסות לברר בזהירות, או להגיע (רק אם הוא מסכים) להערכה של איש מקצוע. בכל מקרה, ובזהירות המתבקשת, אני מעריכה שלא מדובר במשהו מאד מדאיג. המשיכו לעקוב, ואם תראו שהמצב מחמיר או מתמיד לאורך זמן - התייעצו שוב. בברכה ליאת

שלום, בני בן ה9.5 שיקר לנו בסיטואציות שנות. הוא עשה מעשה אסור ובו לקח משהו ממכשיר הטלפון של אביו בגלל שכעס עליו, כאשר אביו גילה שחסר לו חלק בטלפון, פנה אל בני הבית בשאלה האם ראו את החלק, כמובן שאף אחד לא ידע במה מדובר, ולמרות שחשדנו בבן שלקח אותו, לא האשמנו אלא פנינו אליו באלה כמו לכולם. הוא התמם ואמר כי לא ראה ולא יודע דבר. ניסינו לחפש כולם יחד על מנת לאפשר לו "למצוא" את החלק ולהביא אותו אולם הוא לא שיתף פעולה. עבר הלילה ובבוקר סיפרתי לו שאת החלק שצריך להחליף בחדש צריך לקנות בהרבה מאוד כסף וכדאי שכולנו שוב נחפש. באופן פלאי החלק "הופיע" על השולחן שלי בחדר השינה. התעמתנו איתו ושאלנו מדוע הוא לא מודה בזה שלקח, והסברנו שאנו כועסים בגלל אי ההודאה ולא בגלל הלקיחה של החלק, מעדיפים שיודה ולא ישקר אך הוא בשלו, "לא לקחתי, זה לא אני..." מיקרה כזה כבר קרה עו פעמיים לפחות, שהוא עושה מעשה ואז לא מודה שהוא זה שגרם לעניין ומתמם בפנים חתומות שאינו יודע על מה מדובר. אמרנו לו שאנחנו מאוכזבים מכך שלא הודה במעשה, וזה מה שמכעיס אותנו. למרות שנתנו לו כמה פעמים סולם לרדת בו ולצאת מהשקר. איך מטפלים בעניין על מנת שלא יהפוך את העניין להרגל? תודה

שלום עירית, ההתנהגויות שאת מתארת (שקרים, לקיחת דברים ללא רשות) קשורות בדר"כ למצבים רגשיים מורכבים, קשיים בתקשורת המשפחתית, כעסים ישירים או עקיפים, ולפעמים כל זה גם יחד. לגבי שקרים, נאמר כאן כבר פעמים רבות - המוטיבציה של הילדים דומה מאד לזו שלנו, המבוגרים: אנחנו משקרים כדי לא להסתבך, או כאשר אנו סבורים שאמירת האמת תהיה גרועה יותר. באקלים משפחתי חם, לא שיפוטי, פתוח ומקבל - הסיכוי לשקרים 'פתולוגיים' נמוך יותר. כרגע, גם לאור ניסיון העבר, אני מציעה לנסות להשתחרר מהצורך "לצוד" אותו בדבר שקר, ולהניח מראש שאם הוא עשה משהו שאינו ראוי, הוא כנראה מעוגן באיזה היגיון פנימי ילדי, ולא באישיות עבריינית. מוטב לטפל בכעסים שלו על אבא, ופחות בדרך שבה בחר להתמודד אתם. אם תכירו בכעס שלו (או אולי בתחושות הקיפוח/מרמור/קנאה, וכו') ותתנו לרגשותיו תיקוף ומקום, הצורך שלו "להתנהג אותם" יפחת. אם תרגישו שההתנהגויות הבעייתיות נמשכות, מוטב להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני שיעזור לכם. בהצלחה ליאת

שלום שמתי לב שהילד מוציא לשון בזמן כתיבה וציור. רציתי לשאול איך נקראת התופעה הזו? האם יש לה שם? למה זה קורה ועל מה זה מעיד? תודה!!

שלום, שרבוב הלשון בעת פעולה הדורשת ריכוז הינה תופעם שכיחה למדי בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. ישנן כמה השערות לגבי הסיבה לכך. אחת מהן מתייחסת לכך שהלשון "מעסיקה" איזורים רבים במח בחלקים מוטוריים ותחושתיים. כאשר אנו נדרשים לבצע פעולה מורכבת (וכתיבה וציור הינן פעולות מורכבות עבור ילדים צעירים), הדורשת הפניית משאבי קשב וריכוז, שרבוב הלשון החוצה מהפה (או הצמדתה לחלקו העליון של הפה), מביא להפחתה בפעילות המוחית באותם איזורים ומאפשר הפניית משאבים נוספים לאותה מטלה שנדרשנו לבצע. כאמור, זו תופעה נפוצה ומוכרת אשר לא מעידה על מצוקה או קושי רגשי. בברכה, אמיר

שלום רב ! אני ואשתי שתחיה זקוקים נואשות לקצת אוויר ורוצים לנסוע בפסח הקרוב לחו'ל לשישה או שבעה ימים. בתנו הקטנה היא תינוקת בת חמישה חודשים בלבד. לצורך כך הקפאנו כמות גדולה של חלב אם ובהסכמת חמי וחמותי ואף קצת ביוזמתם -סוכם שהתינוקת תישאר אצלם כל התקופה. חשוב לציין שאישתי נמצאת אצלם עם התינוקת כל יום ורוב שעות היום - והילדה זוכה לתשומת לב ופינוק מצד הורי האישה ומצד שתי אחיותיה הצעירות מידי יום ביומו כך שלסיכומו של דבר ,התינוקת נשארת בסביבה מוכרת עם נפשות שהיא מכירה וקרובה אליהם. מאידך - התינוקת נאלצת להתנתק מהאם וכמובן לאכול מבקבוקים בלבד למשך שבוע ימים. חשוב לציין - הילדה רב הזמן יונקת ומידי פעם אוכלת מבקבוק. מבחינת העיתוי - זוהי ההזדמנות היחידה שבה האישה תוכל לצאת לחופשה כזו כיוון שהאישה חוזרת לעבודתה בתום החגים ואין שום סיכוי שהיא תוכל לקחת שבוע חופש עד לשנה הבאה (ככה זה במגזר הספציפי שאשתי עובדת בו). מאידך - האם קיים חשש שעזיבת האם את הילדה בת ה-5 חודשים לתקופה של כשבוע ימים תגרום לנזק נפשי בלתי הפיך בשלב הזה? עד עכשיו חשבנו שבגלל שהיא קטנה ופחות מבינה אז עדיף עכשיו מאשר אח'כ כאשר היא תהיה בת שנה או שנה וחצי. מה המחקרים מראים? האם יש הבדל בסיכון שתיחרט צלקת בנפש הילדה הרכה אילולא תיסע האם בפסח הקרוב אלא למשל בסוכות או בחנוכה כאשר הילדה תהיה בת 10 חודשים או כשנה? תודה רבה

שלום, אני נוטה להסכים אתכם, נסיעה בגיל כזה, טרם התפתחותה של "חרדת הנטישה" היא לרוב פשוטה יותר עבור הילדים. זה לא שהיא לא תחוש בחסרונכם אך העובדה שהיא נשארת בסביבה מוכרת ועם דמויות משמעותיות תקל עליה. באשר לנזק נפשי, מרבית הילדים מתאוששים מהר, יכולים להופיע כל מיני סימנים לחוסר אך לרוב הם חולפים מהר. תבלו! קובי

בני בן 3.4, ילד שמח . שלא משתף פעולה עם אף מהדמויות "המלמדות אותו" כגון: קלינאית תקשורת (יש לו עיכוב בדיבור), גננת, מרפאה באומנות, פשוט לא מוכן להקשיב ולעשת את מה שהם מבקשות.לא מתמרד, פשוט לא עונה או משתף. בנוסף גם איתי שאני יושבת איתו על משחקי קופסא או כל דבר אחר .לא מוכן לשתף פעולה ובנוסף שאני רוצה לשחק איתו ועם אחותו בת השנה וחצי כולנו יחד, לא משתף פעולה אולי , לדקה-שתיים. הוא אוהב לראות טלויזיה(למרות שאני מגבילה אותו) ויכול לשחק עם עצמו במשחקים שלו (כמו מכוניות). בגן יש לו חבר אחד טוב, שאיתו משחק בעיקר . מה לעשות? אני אפילו לא יודעת לזהות בדיוק את הבעיה ואיך לטפל? הוא משדר "תעזבו אותי בשקט וזהו" הוא לא יוצר קשרים ... ושמח על דינמיקה כלשהי עם החברים עם הגננת, עם דמויות מלמדות,

שלום רווית, למרות הרצון לעזור, אני חושב שזה יהיה לא אחראי מצידי לנסות ולאבחן את בנך מרחוק ועם מעט פרטים. בכל מקרה ולמען הסר ספק, אני ממליץ לפנות למכון להתפתחות הילד או לפסיכולוג/ית ילדים כדי לערוך אבחון מסודר. בברכה קובי.

שלום, אנחנו מתגוררים בחול כשהשפה השולטת היא אנגלית. לפני ארבעה חודשים נאלצנו הילדים ( בן שלוש ובת שנה ושבעה חודשים) לעבור באופן זמני חזרה לארץ. כשעזבנו פה בני הבכור היה במסגרת גן היה מקובל וחברותי ושלט בשפה בצורה טובה מאוד. כשהגענו לארץ שני ילדים הוכנסו למסגרת ולאחר תקופת הסתגלות קלה, הם היו מאושרים בגן. לפני חודש חזרנו חזרה לביתנו. הילדים שניהם הוכנסו לאותו הגן שכבר היו בו ( הקטנה למעשה התחילה בגן) לגדול כבר היתה מסגרת של חברים. מאז שחזרנו, על אף ההדרגתיות( שבוע ראשון כמה שעות בלבד אחר כך הגדול ביקש וקיבל להיות בקבוצה של קטנים יותר עם אחותו ועם המורה שלו משנה שעברה) לבני הבכור קשיי הסתגלות קשים ביותר. ראשית, על אף שהוא מבין את השפה הוא מסרב להשתמש בה ולמעשה לא מנסה ליזום תקשורת בינו לבין הילדים האחרים. הוא בוכה המון במהלך הגן ומבקש להיות עם גננות שהוא מכיר וכמעט ולא רגוע במהלך הגן. החלק שהכי מפחיד אותי והכי מלחיץ הוא שבכמה ימים האחרונים הילד מסרב לישון. גם בלילה וגם במהלך היום בגן. הוא נרדם ומתעורר אחרי שעה ומההתעוררות הזאת, יש יקיצה כל רבע שעה בערך. הוא מבקש שאשן איתו, שאביא לו בקבוק, הוא מבקש אנשים מסויימים שיהיו איתו ( כמו אבא, המטפלת, הגננת שהוא מכיר) ובכלל נראה שהוא בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. במהלך שלושת הלילות האחרונים הוא ישן לא יותר משלוש שעות בלילה. (לסירוגין) אנחנו מתחילים לנסות להפגיש אותו עם ילדים מהגן לאחר שעות הפעילות, בנתיים נראה שזה לא מעודד אותו. מיותר לציין שאנחנו ממוטטים וחוששים מאוד. זה נראה לנו לא תקין לילד בגילו לישון כל כך מעט ואנחנו חוששים שזה מעצים את הרגשות שלו, ואת חוסר הבטחון שהוא נמצא בו. אנא, עזרתכם... תודה

שלום אורלי, מעבר בין מדינות, תרבויות ושפות אינו פשוט ומצריך תקופת הסתגלות, למבוגרים ולילדים. מהתיאור שלך, אני יכול לומר בזהירות, שנראה שבנך מגיב לשינויים וחוסר היציבות שהוא חווה בחודשים האחרונים, ומתקשר את זה לסביבה בהתאם לכלים שיש לו. מעבר חד כיווני יכול להיות לא פשוט עבור ילד בגילו, על אחת כמה וכמה מעברים חוזרים. במצב אידאלי ילד בגילו זקוק לסביבה יציבה ובטוחה, פיזית וחברתית, אך לפעמים המציאות לא מאפשרת לנו את זה. כרגע, אני חושב שלא צריך ללחוץ על הילד, להשתדל שלא לכעוס עליו במהלך הלילה על אף התסכול המובן. חשוב לשדר לו ביטחון ורוגע, לאפשר לו לבחור מה לעשות בשעות הפנאי- אם להיות עם חבר או לבלות זמן בחברתכם. אני מציע שלא להכריח אותו לדבר בשפה מסוימת לא בגן ולא בבית, ככל שתעשו מזה עניין גדול יותר כך הסיכוי שהוא ירפה מזה קטן. במהלך הלילה השתדלו שלא לנהל איתו שיחות נפש, תמצאו התנהלות אפקטיבית ותתמידו בה בלי הרבה מילים. נסו לערוך שיחות וידאו עם דמויות משמעותיות בארץ כך שלא יחוש שהן נעלמו לו. באותו כיוון, הוא יכול להכין להם ציורים וכד'. כרגע אני חושב שיש להמתין ולהמשיך לעקוב. אני ממליץ לכם בחום לגשת להדרכת הורים קצרה, לדמות מקצועית שתוכל לוות ולהנחות אתכם במהלך התקופה הקרובה. אני אומר זאת גם משום שעזרה כזו יכולה להקל עליכם מאוד, וגם משום שבמצבי משבר חשוב לבנות תוכנית הדרגתית שמטרתה לעזור לו ולכם, ולצד זה למנוע יצירת הרגלים שאח"כ יהיה קשה מאוד להיגמל מהם. בתקווה להסתגלות מהירה, קובי.

ביתי בת 11 חודש התחילה ללגן לגן עם 10 ילדים ו2 מטפלות היא מאוד קשורה אלי אך ההסתגלות הייתה יותר טובה ממה שחשבתי. היא בוכה קצת בפרידה אבל נרגעת מאוד מהר.. הבעיה שאני רוצה לעלות קשורה להתנהגות שלה בגן. בבית היא ילדה מאוד פעלתנית שזוחלת לכל מקום ולא יכולה לשבת דקה.. בגן יש מצלמות ואני רואה שהיא יכולה לשבת שעה שלמה על הספונת בלי לזוז! אני לא מבינה למה זה קורה.. מתי זה אמור להשתנות? היא רק שבוע בגן אמנם אבל זה מאוד מדאיג אותי כי זה נראה שהיא בדיכאון. בבית מתנהגת כרגיל משחקת יפה זוחלת ומתעניינת בכל מה שאפשר..תודה

שלום ליאת, מידת הפעלתנות וחקירת הסביבה של בתך מושפעת מרמת הביטחון שהיא חשה. בסביבה מוכרת, עם דמות קרובה ומשמעותית היא חשה בטוחה ולכן מאפשרת לעצמה לחקור, להעיז ולפעול. כשהיא בגן חדש, היא עדיין מסתגלת לסביבה ולא פחות מכך לדמויות המטפלות. כהורים, לפעמים אנחנו נוטים להילחץ ולהגיע למסקנות מהירות, אם מתוך רצון לגונן ולהגן על ילדנו ואם מתוך תחושת אשמה ותסכול בגלל ש"נטשנו" אותם והשארנו אותם בגן. התחושות האלו טבעיות מאוד, הכניסה הראשונה לגן בגיל כל כך צעיר מצריכה הסתגלות של ההורים לא פחות מהילדים. שבוע זה פרק זמן קצר מאוד, תמשיכי לעקוב אחרי ההסתגלות שלה ברוגע, אני מאמין שלאט לאט ובהתאם לטמפרמנט של הילדה, את תראי שינוי לטובה. קובי

שלום אני בת 13.5 בזמן האחרון אני מפחדת לישון הייתי ישנה עם אחותי בחדר אבל אכשיו היא התחילה ללמוד אז אני לבד לפעמים אני הולכת לישון עוד שכולם ערים אבל אז אני מתעוררת אחרי שכולם האדמו ושאני שומעת קולות מחדר של ההורים או של השכנים אני מתחילה להיחלץ ואני מפחדת נורא ביומיים האחרונים ישבתי עם הוריי

שלום, פחד מלישון לבד יכול לנבוע מכל מיני סיבות, כמו סרט מפחיד שראית, הרגל לישון עם מישהו בחדר, לחץ או קושי שאת חווה במהלך היום ומטריד אותך בלילה וכד'. זה מצוין שאת נעזרת בהורים, תמשיכי לשתף אותם ואל תתביישי- גם ילדים גדולים מפחדים לפעמים (וגם מבוגרים...). נסי למצוא יחד איתם דרכים או שיטות שיעזרו לך להתמודד עם הפחד, והקפידי להימנע מסרטי וסדרות אימה. כשאת הולכת לישון נסי להרגיע את הגוף, לנשום נשימות עמוקות, לחשוב מחשבות טובות. את יכולה להסיח את המחשבות על ידי קריאת ספר עד שתהיי ממש עייפה או הקשבה למוסיקה מרגיעה. אם את מרגישה שזה יוצא משליטה, לא עובר ופוגע בתפקוד שלך במהלך היום, תדברי על זה עם ההורים ותחשבי יחד איתם על האפשרות להיעזר באיש מקצוע. בהצלחה, ושתהיה שינה טובה ורגועה. קובי

שלום, רציתי לשמוע את חוות דעתך ומה נראה לך נכון לעשות בענין: ילדה בת ארבע בגן תת חובה שמגיעה הביתה עם תלונות חוזרות ונשנות של אלימות מילדים אחרים כאשר אני עוקבת אחריה ולא רואה דברים חגירים ואפילו לפעמים גם היא מרימה ידיים על אחרים ויודעת מצוין לדאוג לעצמה ולבטא את רצונותיה. האם מגיעה היסטרית לגן ולפעמים בדמעות מבקשת שאשים לב לידה יותר שיש הרבה אלימות כליפה דברים שלא נכונים אובייקטיבית. משיחה עם האם היא ספרה שלפני הבת היה לה תינוק קטן שנפטר ולכן היא דואגת כפליים לבת. מה אוכל לעשות במסגרת הגן כדי להקל על העומס הריגשי של האם בד בבד לתת לה בטחון שהילדה מתנהגת בנורמטיבית ואין צורך לגונןן יותר מידי? אשמח לתשובה מהירה תודה!

עדי שלום, נראה לי שכדאי להזמין את האם לשיחה בארבע עייניים ולהעלות את העובדה כי את שומעת ממנה שהיא חשה שבתה נחשפת לתוקפנות מצד ילדים בגן בעוד את מתרשמת כי הבת יודעת היטב לדאוג לעצמה. סביר להניח שמדובר באם חרדתית שעברה טראומה עם מות התינוק ומגיבה בדאגנות יתר כלפי בתה. המלצתי לך כי תציעי לאם שתמעיט בשיחות עם בתה על אירועי האלימות בגן ושתתן מקום גם לחוויות אחרות ושאולי תדגשנה דוקא יכולת התמודדות של הבת. יש להניח כי בעקבות זה הבת פחות תרגיש צורך לדבר על כך ובהמשך דאגנות האם תלך ותפחת. בהצלחה

שלום, בתי בת שנה ו-8 וכבר 6 חודשים היא במשפחתון גדול עם 20 ילדים. ההסתגלות שלה הייתה קשה ועד עכשיו היא מקבלת רק חלק מאנשי הצוות ואם אחרים היא לא משתפת פעולה, כך גם עם חלק מהפעילויות (עם ילדים אחרים היא משחקת, אוכלת וישנה בלי בעיות). כרגע אנחנו על סף מעבר דירה שיצריך גם מעבר לגן אחר. השאלה היא: האם יש לה בעיות בהסתגלות באופן כללי והאם תהיה לה בעייה להסתגל לגן החדש וכדי להימנע מכך? חשוב לציין כי כרגע בגן הנוכחי מרגילים אותה לסיר. האם מעבר יכול להיות טראומתי מדי ולגרום לעיקוב בגמילה מחיתולים? ולבעיות התפתחות/התנהגות אחרים? תודה

שלום לאם המודאגת, לשאלתך, אני לא חושב שיש באירועים אלו כדי ליצור טראומה. מעבר דירה וגן הם אירועי חיים הנחשבים כמשבר נורמטיבי אשר יש בכוחותיו של הילד לעמוד בו. יכול להיות, שבתקופה הראשונה זה יעמיס על בתך ויצור רגרסיות מסוימות, אך לרוב לאחר תקופת הסתגלות רמת הלחצים יורדת. חשוב שהמעבר לגן ילווה בכניסה הדרגתית ומותאמת לילדה. באופן כללי, אני יכול לומר שילדים כמו גם מבוגרים, שונים זה מזה בטמפרמנט ובקצב ההסתגלות שלהם. בנוסף, בגילה הצעיר של בתך אנו מסתכלים על יכולות ההסתגלות, ההיפרדות, העצמאות וכד' כתוצר של יחידת ההורה והילד. לכן חשוב לשדר לה ביטחון, כזה המגיע מתוך ביטחון שלך בה ובידיים בהן את מפקידה אותה. בשאלה שלך לא כל כך הבנתי האם היא מתרגלת לסיר או שהיא בתהליך גמילה מלא (כלומר מסתובבת ללא טיטול). בכל מקרה, זה יכול קצת להשפיע על תהליך גמילה (מבחינתי תהליך נכון מגיע כשהילד מראה סימני בשלות, ונעשה על ידי הפסקה מוחלטת משימוש בטיטולים), להאט אותו, אך כפי שציינתי זה משבר זמני וחולף. בהצלחה, קובי

תודה!!

הי, הבת שלי בת 4 וחצי, התחילה לפני שבוע לערך לדבר כמו ילדה קטנה. היא מחליפה את ה ש' (SH) בס'(S) וס' במקום צ'. היא מודעת לזה וזה כבר יוצא לה בצורה אוטומאטית, וכאשר היא שמה לב לזה היא חוזרת על המילה שוב אך בצורה המתוקנת. חשוב לציין שאין שום דבר חדש או חריג בבית ובגן. מתי צריך להתחיל לדאוג? נא עצתך בברכה, האבא הדואג.

שלום לאב המודאג, בשלב הזה אני לא חושב שיש סיבה לדאוג, אני מניח שתוך זמן קצר זה יחלוף מעצמו. כרגע אני מציע לא להתרגש מזה ולא להעיר לה על כך. אני מאמין שככל שתקפידו להתעלם מזה כך זה יחלוף מהר יותר. אני מזמין אותך להמשיך לעקוב ולעדכן במידה וזה נמשך. קובי

תודה רבה

שלום, אני ובעלי עומדים להיפרד ואני בחששות מתגובת הילדים (בני 5.5 ו9.5). החשש העיקרי שלי הוא מהילד הגדול שסובל מבעיות קשב וריכוז ורגיש מאוד. עלי לציין שהתחיל לפני כמה ימים טיפול בריטלין ומאוד מאושר מכך ומההשפעה החיובית של התרופה. האם זה נכון כבר לבשר לו או לחכות קצת ? כמה זמן לפני שהאבא עוזב את הבית כדאי לבשר? והאם זה בסדר שעובר לגור אצל אחותו שגרה מאוד קרוב אלינו או שכדאי לחכות שיוכל לעבור לבית משלו?(כרגע זה משיקולים כלכלים).

שלום דנה, נדמה לי שאפשר לומר באופן כללי, שעבור הילדים אין רגע "טוב" לבשורה כזו. זה תמיד חובט ומטלטל רגשית, ולזמן מה, שומט את הקרקע תחת הרגליים ומזעזע את תחושת הביטחון, היציבות והרציפות. עם זאת, משנפלה ההחלטה, ואבא עומד לעזוב את הבית, על הילדים לדעת זאת מספיק זמן מראש (כדי לעכל את הבשורה), אך סמוך יחסית לזמן הפרידה (כדי לא להכביד ולבלבל שלא לצורך). חשוב לתת לילדים הסבר אמיתי ככל האפשר, ולשרטט - גם אם בקווים כלליים - מה עומד לקרות, איפה אבא יגור, מתי יוכלו לראות אותו והיכן, כל כמה זמן ייפגשו, וכו'. נסו לקבל את ההחלטות שלכם בצורה שקולה, ולהימנע ככל האפשר ממצבים שיעוררו מתח או אי וודאות אצל הילדים. מרגע שתחליטו ותדעו לאן אבא יוצא, תוכלו להתחיל לחשוב על איך מבשרים לילדים. אל תעשו זאת לפני שאתם עצמכם יודעים פחות או יותר מה לפניכם. בעיני, אין קשר בין הפרעת הקשב שלו לבין הגירושין שלכם. בכל מקרה זו תהיה התמודדות לא פשוטה, שתעמיס לזמן מה על הפניות והקשב שלו בביה"ס. חשוב להיערך לזה מראש, ולעמוד הכן מול התגובות וההשלכות של הדברים על תפקודו. ממליצה בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, שיכולה לחסוך לכם תהיות וספקות. בברכה ליאת

היי אני לא יודע אם הגיל שלי עדיין רלוונטי לפורום הזה אבל אנסה בכל זאת, יש מישהי שאני ממש ממש רציתי ולא הלך, כל פעם אני מנסה לשכוח ממנה והיא לא יוצאת לי מהראש כי הייתי דלוק עליה כמה שנים טובות, אני רוצה לשכוח אבל לא מצליח, לפעמים אני עדיין מוצא את עצמי כותב עליה שירים או מצייר אותה ואני חושש שזה כבר נהיה אובססיבי אני רק רוצה לשכוח,מה עושים?

שלום יוסי, אתה יודע, למחשבות שלנו יש תכונה משונה: ככל שננסה לדחוק אותן מתודעתנו, כך הן שבות ופולשות לשם, על אפנו וחמתנו. אהבות ראשונות הן לא משהו שאפשר לשכוח. במקום לנסות לדחוק ולהרחיק את המחשבות על אהובתך, אני מציעה לקבל את הרעיון שהיית (וכנראה עדיין) מאוהב בנערה יפה ונהדרת, שלא נענתה לחיזוריך. למרבה הצער, זה קורה לכולנו. אהבה נכזבת שימשה מאז ומעולם בסיס ליצירות אמנות גדולות, לבלדות, רומנים, סרטי קולנוע, ועוד. כל זמן שמחשבותיך אינן הופכות לפעולות שעלולות להטריד *אותה*, אין בהן נזק, ולכן אין טעם או הכרח לנסות להיפטר מהן בכל מחיר. בבוא היום תימצא האחת שתדע להעריך את אהבתך ולהשיב לך את האהבה שכל כך מגיעה לך. עד אז, תוכל להמשיך ולעבד את חוויית ההחמצה והאובדן בדרכים היצירתיות שפרטת. בעיני זו הדרך הטובה והמעודנת מכולן. שבוע טוב ליאת

שלום. מדובר באוסף מקרים בלי קשר ביניהם אך ביחד יוצרים תמונה מוזרה לחלוטין. נער בן 14 מידי פעם יש לו התפרצויות הסטריות שנמשכות זמן רב. במהלכן הוא צועק על כולם וכל אחד מקבל ממנו הערה. הוא יכול לפעמים להסתובב בבית במשך זמן רב בלי לעשות כלום סתם הליכה ממקום למקום. הוא מסוגל לדבר על אותו נושא פעמים ככ רבות עד שאא לשמוע כבר. אין לו ככ תאבון ואוכל מעט מאד. שוקל 28 ק"ג בלבד. כל זה היה תמיד. אך בשבוע האחרון התחיל לראות דברים שלא קיימים כגון: הוא טוען שיש לו פצעים בראש למרות שאין כלום וכל הזמן משפשף את הראש או שהוא אומר שיש פירורים על השולחן למרות שהוא נקי לחלוטין וכדו. חוץ מזה הוא ילד רגיל לחלוטין לומד מצוין הולך לחברים אוהב לעזור לכולם וכו. אשמח מאד לתגובה. תודה מראש.

שלום איילת, לא ניסחת שאלה, ואני מניחה שאת מבקשת להבין מה פשרן של ההתנהגויות המוזרות של בנך. מאחר שקשה מאד (ולא מקצועי) לאבחן ממרחק על סמך מידע כה חלקי, הצעתי היא להגיע להערכה, פנים אל פנים, אצל פסיכיאטר ילדים ונוער. גורם מקצועי יוכל להביא בחשבון את הרקע ההתפתחותי והמשפחתי, לנסח, לשלול או לאשש השערות אבחנתיות. בהצלחה ליאת

שבת שלום,ליאת יקרה נכנסתי,חייכתי לך וזה עשה לי טוב את יודעת,אהבתי שאמרת לי שאותי אי אפשר לשכוח ושמגיע לי להיות במקום טוב...כל כך רציתי לכתוב לך בגאווה שניצחתי את כול השדים.התברר שעוד לא...היו לי כמה שבועות מאוד קשים.לא נורא אני בכול מקרה במקום טוב גם אם נופלת לפעמים.ויש לי בית מדהים.תסכימי איתי שלא כול אחת עם סיפורים כמו שלי מצליחה לנהל זוגיות ובית ברוך,חם ומתפקד.יש לי "דם של שורדת רותח כאש שגדוד חיילים לא היה מבייש"...מצד שני בא לי לפעמים להתעורר לריח של שוקו חם מהמטבח ולשמוע:"בוקר טוב,מתוקה..."עם כול כוס שאני מכינה לחבר"ה שלי אני מוזגת כנראה גם קצת לעצמי... יש לי המון עבודה עדיין,לא יודעת ממה להתחיל. שבת שלום ומבורך אוהבת אותך חני

שלום חני, אני בספק אם יש, אי שם, מישהו שניצח את *כל* השדים כולם. הילד שבנו חוזר ומשתרבב אל תודעתנו דרך ילדינו, וכנראה שהוא ימשיך כך גם כשנהיה סבים. יופי שאת נוהגת חמלה בילדה הקטנה שמגיחה מתוכך. זה לא פשוט להתפייס עם הילד שבתוכנו ולנהוג בו ברכות מזינה שכזו. מאחלת לך שבת טובה ושקטה, חני. :-)) ליאת

שלום בתי בת ה9 בטוחה שהיא בהריון , היא שמנה קצת לאחרונה ויצאה לה כרס קטנה , היא מתארת שיש לה תינוק ושהיא שומעת אותו ומרגישה את הבעיטות שלו מבפנים ... היא מדברת על כך רק איתי ולא עם אחותה הגדולה או מישהו אחר במשפחה . יש לציין כי הילדה חוותה וחווה גירושים קשים ובד בבד גם שתי משפחות חדשות ושני אחים למחצה משני הצדדים (תינוקות). היא בטיפול פסיכולוגי כבר שנה אולם הנושא הזה מטריד אותי יותר מיתר הבעיות , לא יודעת למה . ממה יכולים לנבוע דימיונות כאילו ? האם זה סימן למצוקה? סימן לפגיעה כלשהי ? היכן אוכל לקרוא חומר בנושא ?

שלום לינדה, כדי להתייחס ל"דמיונות כאלו", ולהשיב על שאלותייך, חשוב להבין היטב מהם, עד כמה היא עצמה מאמינה בהם, עד כמה מוצק בוחן המציאות שלה בהקשרים אחרים, ומה הן "יתר הבעיות" שפחות מדאיגות מבחינתך. דמיונות הן חלק בלתי נפרד מחייהם של ילדים (ולפעמים גם מחייהם של המבוגרים), ועפ"י רוב יש בהם משהו שמשרת את חיי הנפש. לפעמים הדמיונות משקפים משאלות, לפעמים הם סוג של בריחה, לפעמים הם אמצעי לעיבוד תכנים קשים לעיכול, ולפעמים הם עדות לשיפוט לקוי. יש, כמובן, אפשרויות נוספות. כדי להבין יותר מה תפקידום של הרעיונות הדמיוניים בחייה של בתך, אני מציעה ליזום שיחה עם מי שמטפל בה, ולשמוע את חוות דעתו. אין לי ספק ששם תקבלי נקודת מבט מבוססת ומהימנה יותר מזו שלי, מעצם ההיכרות עם הרקע והנסיבות הספציפיות שלכם. בברכה ליאת

קודם כל תודה על התשובה ... ביחס לתשובתך : בוחן המציאות של הילדה לקוי ,פעמים רבות ממציאה סיפורים שגם אם בבסיסם הם אמת כל התפאורה היא או מוגזמת מאוד או פרי דימיונה . לעיתים רחוקות יש לה הברקות של תובנות מעמיקות מאוד ואמיתיות . אני חושבת שהילדה ממש מאמינה שהיא בהריון , ראיתי אותה בחדרה יושבת ובוחנת את הכרס שלה , היא ממציאה סיפורים שהיתה אצל רופא נשים עם אביה , לא ידעה כמובן לומר רופא נשים אבל הסבירה איפה היתה (?!). לגבי יתר הבעיות : חוותה וחווה גירושים קשים ויש לה בעיות קשב וריכוז בבית הספר , לאחרונה חל שיפור משמעותי בהתנהגותה כשלפתע ההתפתחות האמורה , אני מוטרדת כי המטפלת שלה לא תהייה בשבועיים הקרובים ואין לי מושג מה המשמעות ואיך להתייחס לאימרות ולהתנהגות ... אנא עזרתך , כל תובנה תועיל.

נשמח לקבל המלצות על פסיכולוגים לילדים,גיל 4,5 מאזור בקעת אונו (יהוד,קרית אונו, גני תקווה, או יהודה)

שלום דנה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או פסיכולוגית הגן הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

שלום רציתי לדעת בתי בת ה3 ילדה טובה וקשובה בד"כ , בעוד פחות מחודש צפויה לנו לידה ב"ה היא מחכה(מלטפת ומנשקת את הבטן), עם זאת אנו נעבור דירה עוד חודשיים האם כדאי לחכות עם טיפול לאחר כל השינויים , אנו מנסים כמה שיותר להכין את הילדה ובכל זאת אני דואגת שאלו שינויים גדולים מידיי בבת אחת גם אחות וגם מעבר דירה , כרגע היא בסדר החלה קצת לגמגם אבל הבנתי שזה נורמלי, אודה להמלצת לפסיכולוגית באיזור המרכז(פ"ת) דרך הכללית , האם יש עוד מה לעשות ?

שלום קרן, לידת אח ומעבר דירה, נחשבים שניהם אירועי חיים נורמטיביים, שגם אם יוצרים תחושת עומס זמנית, עדיין נופלים לקטגוריה של משברים התפתחותיים - שהם לפי כוחם של ילדים. אישית, אני מאמינה שהתערבות עקיפה (דרך הדרכת הורים) עדיפה על פני עבודה טיפולית ישירה מול הילד, במיוחד כאשר מדובר בילדה כה קטנה (ולא בטראומה רצינית). אם בכל זאת תחליטי על טיפול, נסי להיעזר ברופא הילדים שלכם, מאחר שמדיניות האתר שלנו אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה, ולידה קלה ליאת

שלום רב, ביתי בת ה 9 נמצאת בחוג התעמלות אומנותית המשמעת בחוג היא מאוד נוקשה. כל זה לא היה מפריע לי אלמלא זה היה גולש להשפלות אישיות כלפי הבנות שבאות בעיקר מפי המאמנת הראשית שאני מפחדת הרבה פעמים להגיע איתה לשיחה שלא לדבר על אימות כי היא מאוד אגרסיבית בדיבור שלה גם כלפי ההורים. באימון האחרון (אימון לפני תחרות) היא ירדה על הבת שלי - מילים שהן לרוב והילדה תוך כדי התחילה לבכות. היא לא מתרגשת מבכי -להיפך דוגמא לאופי הדיבור שלה כלפי הבנות: מה את בוכה אני צריכה לבכות, גדלו לך הירכיים, אם תהיי שמנה לא תהיי מקובלת, אם היו עושים סרט על מפלצות היית בתפקיד הראשי. אני ובעלי רוצים להוציא את הילדה מהחוג ולהעביר אותה לחוג דומה שבו היחס הוא אחר לגמרי אבל ברמה נמוכה יותר והילדה לא רוצה כי היא אומרת שהיא רוצה להתקדם בתחום. המורה אמרה בתחילת השנה כשהיא נכנסה לחוג שהיא תעביר אותה עם הזמן לנבחרת אבל הבנתי שאין לה באמת כוונה כזאת היא פשוט רוצה לדרבן אותן להתאמץ יותר. אני לא יודעת מה לעשות.

שלום שוש, מנהיג/מאמן טוב יודע וחייב לדרבן את האנשים בדרך שתעודד אותם לתת את המיטב והמרב שבהם. לפעמים נדרשת עמדה קשוחה, לא מתפשרת ותובענית. ועדיין, חשוב מאד להבחין בין עמדה נחרצת כזו לבין התנהגות משפילה ומתעללת שנזק בצדה. בהסתמך על התיאור שלך, התנהגותה של המאמנת בלתי ראויה ואף מסוכנת, ואני מציעה לא להוציא את הילדה מהקבוצה, אלא לטפל בכך דרך ההנהלה הבכירה במקום. אם, למרות תלונתך, יינתן גיבוי להתנהגותה של המאמנת, ולא ייעשה דבר לשינוי המצב, יהיה נכון בעיני להוציאה משם ולהעבירה למסגרת המחוייבת לסטנדרטים חינוכיים ראויים. בהצלחה ליאת

לא קיבלתי תשובה אני מחכה בדחיפות מצטערת אין לי דואר אלקטרוני

היי טלי, לא ראיתי כל פניה ממך, ולכן לא קיבלת תשובה ככל הנראה. בכל מקרה (ורק מהנרמז בכותרת שלך) אומר באופן כללי, שיש הרבה מאד ילדים שפוחדים פחד גדול מתחפושות, מסיכות, ליצנים, אנשים מאופרים, ואירועים רועשים והומי אדם. פורים - שמח ומבדח ככל שיהיה - עלול להיחוות כסיוט עבור ילדים רגישים (גם ילדי בית ספר), וחשוב לכבד זאת ולהניח להם לחגוג (או לא לחגוג) כרצונם. בעיני אין טעם להכריח או להתעקש, שכן ברוב המקרים התופעה חולפת מעצמה, עם הגיל. בשמחות ליאת

שלום, אנו נוסעים יחד עם בננו בן ה13 לחו"ל לשבועיים. בננו בן ה16 לא רוצה להצטרף. בשנה האחרונה בננו הבכור התרחק מאיתנו בטענה שאינו רוצה קשר עמנו. בעבר היינו משפחה נורמטיבית עם יחסים נפלאים וחמים. הכל קרה בפתאומיות. חשוב לציין כי הבן הבכור שלנו נמצא בתהליך של טיפול פסיכולוגי משום שהוא מצוי בדכאון. מה לדעתך עלינו לעשות? כיצד להכין אותו לקראת העדרותינו בשבועים אלה? תודה

שלום אורן, אני מניחה שמאחורי התיאור הלקוני שלך מסתתרת התמודדות מורכבת, שמצריכה כוחות והשקעה רגשית עצומה. אני מבקשת להזכיר שגם ילדים שמתרחקים ומבטאים רצון לניתוק קשר, משתוקקים לעתים לכך שיתעקשו עליהם ויילחמו על הקשר. לכן, אני מציעה לעשות הכל כדי להתעקש על הצטרפותו לטיול. מאחר שמדובר בנער בדיכאון, ומאחר שיש גורם טיפולי בתמונה, אני סבורה שיהיה זה נכון להיוועץ בו ולפעול עפ"י המלצותיו. הפסיכולוג המטפל מכיר את הרקע, את מערכת היחסים ואת מצבת הכוחות של בנכם. לפיכך הוא זה שיכול להעריך איך תשפיע עליו ההיעדרות שלכם, ואיך נכון (אם בכלל) לעשות זאת. בברכה ליאת

שמחה לפגוש אותך כאן((-:

ברוכה הנמצאת!

שלום רב ! בני בן 5 ו3 חודשים אמר לפסיכולוגית(הייתה לצורך תצפית להשארות בגן ולא לעלותו לכיתה א') של הגן כי "בא לי למות " אחרי שהיה לו תסכול( בבית התסכול לא מתבטא בלזרוק דברים/קריעת דפים וכדומה .. כפי שקורה בגן ) שלא הצליח לרשום מילה מסוימת אני לא מתרגשת מזה כי אני מכירה את הבן שלי וזה בגלל תשומת לב . הפסיכולוגית אמרה שמיד צריך לקחת אותו להערכת מסוכנות " ? זה נורמלי ?נראה לי הזוי לגמרי .. תודה לעונה מירב

שלום מירב, כאשר קיימים הבדלים בולטים, בין הבית לגן/ביה"ס, בהתנהגותו של הילד - במיוחד בתגובה לתסכול - עולה חשד לבעיית גבולות בבית: ההורים נמנעים מלתסכל את הילד כדי להימנע מתגובה סוערת, וכך אינם נחשפים לגודל הבעיה, שמופיעה בעיקר בחוץ, בגן או בביה"ס. כחלק מהקושי להתמודד עם תסכול, יש ילדים שמביעים "רצון למות", עפ"י רוב לא בשל נטייה או כוונה אובדנית, אלא כדרך לאותת על המצוקה או לזכות בתשומת לבו/חמלתו/כניעתו של המבוגר. אני רוצה להאמין שזה ההסבר גם במקרה שלכם, אך בגלל שלא באמת הייתי שם, ומאחר שמדובר בפסיכולוגית מקצועית, אני מציעה להגיע לחו"ד נוספת, ולו כדי להירגע. בכל מקרה, במיוחד לפני הכניסה לכיתה א', אני ממליצה בכל לב להגיע להדרכת הורים ולקבל כלים שיעזרו לכם לסייע לילד לשרוד תסכולים ואכזבות. זוהי, למעשה, הבשלות הנדרשת לקראת הכניסה לבית הספר. בהצלחה ליאת

הי קודם כול תודה לגבי גבולות ,בבית הגבולות ברורים לגמרי . לגבי המנעות לתסכל את הילד זה לא נכון לגבי ,כי אני עושה לו כול מיני מיניפולציות בכדי לראות את תגובותיו .לעיתים יש כעס שמתבטא בלקמט את הדף או לעזוב את מה שהחל ומנסה לעשות משהו אחר אומנם קצת בכעס על עצמו אבל לא כפי שנמסר לי ע"י הגננת . לגבי הפסיכולוגית מפה ולהגיע למסוכנות מבחינתי אינה מקצועית כוון שהילד בסך הכול בן 5 ולא בן 12 שיודע בדיוק מה זה למות /לעשות משהו לעצמו וזאת לאחר שאני אדם מאוד מעורב כוון שאני עובדת במכבי ומתייעצת לא מעט על כול מיני סיטואציות שאנו נתקלים בחיים בכלל . אגב שוחחתי עם עובדת סוציאלית שלנו והיא הייתה בשוק שהפסיכולוגית לקחה זאת למקום של "מסוכנות " הזוי לגמרי .... חג פורים שמח

שלום, אני אמא לארבעה, שתי בנות ושני בנים. בני בן ה-8 (ילדי השלישי), נראה לי כסובל מ-OCD אם כי ברמה קלה, ואם כי לא הצלחתי מעולם לפנות למישהו שיראה אותו ויבחן (וניסיתי...). הוא התחיל לדבר בגיל מוקדם מאוד, והרבה לנהל איתנו שיחות. בתחילה זה היה מאוד נחמד, אך ככל שהזמן עבר הרגשתי שאני מנהלת שיחה של אנשים מבוגרים על ילד בן 2-3. בגיל 3 בערך הוא היה משחק עם מכוניות צעצוע ומניח אותן בשורה ישרה (ממש פלס) ואסור היה להזיז או להפנות מכונית אחת לכיוון השני מהשאר. כשהייתי מקריאה לו סיפור בלילה לפני השינה, הוא לא היה יכול להירדם או להירגע אם הספר היה נשאר בחדר שלו או חס וחלילה על המיטה שלו (זה לא שהוא היה מסודר במיוחד, זה פשוט "לא היה המקום" של הספר). בגיל 4-5 בערך הוא החליט שהוא כבאי. בתחילה התייחסנו לזה בצחוק אך הוא היה רציני ביותר, והיה רוצה להתקשר למכבי האש בכל פעם שהיה רואה אש או מריח עשן, או כל דבר אחר שיכול היה להזעיק את מכבי האש. הגננת היתה מתעקשת איתו ואיתנו שילד בן 5 לא יכול היות כבאי, הוא יכול להתחפש, יכול לרצות להיות כשיהיה גדול אבל הוא לא כבאי עכשיו. אני לא כ"כ הבנתי את ההתעקשות שלה והוא היה חוזר מתוסכל מכך שהילדים היו צוחקים לו ולא מאמינים לו. הוא רואה היום חיילים (סתם אוכלים בקניון, או הולכים ברחוב. אעם או בלי נשק) והוא חייב ל"המציא" סיפור מדוע הם כאן. איך הם נלחמו ברעים, איך הם ירו במישהו, הצילו את הבית או הקניון. כמובן שאי אפשר להסביר לו שהם סתם אוכלים, או חוזרים הביתה. הוא מאמין בסיפורים שלו ונתלה בהם. הוא לא מסוגל ל"התקדם" הלאה אם מישהו לא מסכים איתו או מאמין לו. בין אם זה כשמשחקים משחק, או רואים תכנית טלויזיה, או מדברים על מה היה בבית הספר. הוא יכול להישאר "תקוע" על הסיטואציה שעות רבות ולפעמים אפילו יום או יומיים. הבכי שלו וההבנה שלו הם ברמה של ילד בן 4 (בני בן הארבע מבין היום דברים שהוא עדיין לא תופס. לדוגמא סרט מצוייר על חיות מדברות. בן ה-4 אמר שאין דבר כזה חיות מדברות בעוד שהוא משוכנע שאלו אנשים מחופשים. ולא ניתן לשכנע אותו שזה סרט מצויר ולא אמיתי ומישהו עשה אותו במחשב). הוא חרד מהמוות, ממלחמות, מהצבא, מזה שהוא יהיה בצבא או מזה שבעלי, אבא שלו, הולך למילואים. מילה קטנה אחת בחדשות ברדיו בזמן נסיעה והוא תקוע על זה שעות וחייב הסברים מפורשים שכמובן לא מספקים אותו. לרוב אנחנו חסרי סבלנות כלפיו. לא מעוניינים יותר להסביר כי ממילא זה מיותר. הבנות הגדולות גם הן חסרות סבלנות וגם שאר הסביבה. דבר שלדעתי משאיר אותו עוד יותר מפוחד וחסר אונים. פניתי כבר לפני כמה שנים למכון להתפתחות הילד, פניתי לנוירולוג, פניתי למאבחן בהפרעות קשב וריכוז (גם כאן יש בעיה אם כי שולית בעיני וגם הרופא אמר שלא נכון כרגע לטפל בכך). הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית ילדים שלא רצתה להיפגש איתו ואמרה שהטיפול יהיה אפקטיבי יותר עם ההורים וכי אין צורך לשים תוויות. אני הגעתי לייאוש. אני מרגישה ויודעת שיש בעיה אך לא מוצאת מה היא, או אפילו מישהו שיהיה מוכן לראות אותו. כולם אומרים שהטיפול הטוב ביותר הוא עם ההורים. א. האם אני צודקת בחשיבה שלי על OCD ? ב. למי אני יכולה לפנות כדי שיראה את הילד ויבאחן ? תודה רבה

שלום לימור, ראשית, אני ממליצה לך להעתיק ולשמור את מה שכתבת כאן, כי זה תיאור מפורט וחשוב עבור מי שיאבחן את בנך. ולעצם העניין. יש הפרעות או התנהגויות ש'בולטות' ומובחנות יותר על סמך מהלכן בזמן. התנהגויות שיוגדרו כ"לא בהכרח מדאיגות" בגיל שלוש, ארבע או חמש, יוגדרו אחרת בגיל שמונה. לכן, ללא קשר לתשובות שקיבלת בעבר, אני ממליצה לך לפנות שנית לגורם מקצועי. הכתובת הרלוונטית היא פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים. לא אוכל לאבחן את בנך דרך כאן, אך ברור שקיימת חרדה ושאתם זקוקים לעזרה. פני שוב, ואל תוותרי על בדיקה קלינית מקיפה. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן4 שבגיל 3 וכמה חודשים כבר היה גמול לגמרי. ברקע - אח גדול בן 7 גם עם בעיית הרטבה בלילה. לפני שנה וחצי מעבר דירה. נולד תינוק חדש במשפחה, היום בן 5 חודשים. הילד בן ה-4 מלא שמחת חיים, ילד קונדסון שמחפש למתוח גבולות. אם איננו יושבים איתו ומעסיקים אותו הוא יחבל - יציק לאחיו הגדול, יקשקש על קיר, יזרוק צעצועים - זה לא ממש באותו הרגע ולא כל הזמן אך זה קורה. הבעיה שהוא ממאן ללכת לשירותים מאז שעברנו דירה כאשר היה בתהליך הגמילה. בהתחלה היה הולך לשירותים ואז התחיל לפספס צרכים במכנסיים. עד היום לא הצלחנו להגיע אליו בעניין הזה. אני כמעט בטוחה שזה רגשי כי הוא כן שולט בזה. הוא משתדל מאוד לא לפספס בגן/בצהרון כי הוא יודע שאני עוקבת אחריו ומשתפת פעולה עם הגננת. אבל בבית אם אני לא אכריח אותו לשבת על האסלה (ממש להושיב אותו לדבר עימו להקריא לו סיפור עד שיעשה) אז הוא ימצא פינה בבית ויעשה במכנסיו. אנחנו ממש אובדי עצות בעניין הזה. אנא עזרתכם הדחופה! אנחנו ממש צריכים לעקוב אחריו ואם הוא שקט אנחנו כבר חושדים במעשיו - לנו זה לא טוב, הוא מתוסכל מזה ואיננו מצליחים לצאת מהמעגל הזה.

שלום מיקלה, כפי שכתבת, נשמע שעשיית הצרכים בשירותים היא חלק מתוך מכלול שלם של התנהלות מול הילד. חשוב מאוד להבין האם ההתנהגויות האלו מופיעות רק בבית או גם במסגרות אחרות, אם כן אני מעלה חשד זהיר להפרעת קשב וריכוז שחשוב לאבחן אותה בגיל צעיר, להבין אותה ולטפל בה. אני מציע להתייעץ גם עם הגננת ולבחון את האפשרות. מעבר לזה, אני חושב שאת ובן זוגך צריכים לעשות חשיבה משותפת על אופן ההתנהלות שלכם מול הילד. לבחון, אילו התנהגויות אתם מחזקים ואלו התנהגויות אתם לא. לדוגמה, הרבה פעמים הורים לילד שובב ופעלתן רק מחכים לרגע בו הוא יעסיק את עצמו שיהיה להם קצת שקט. הם שבים ומשקיעים את מרצם בו ברגע שהוא עושה מעשה אסור או מסוכן, כך הילד לומד שאם הוא שקט אז יתעלמו ממנו ולהפך.. בנוגע לעשיית הצרכים, חשוב להעביר את האחריות אל הילד, כך שאם הוא מרטיב הוא מחליף את בגדיו. אם הוא עושה בשירותים יש לחזק אותו על זה. לדעתי כדי לחשוב שוב על אופן המעורבות שלך בנעשה בגן, המעורבות הזו מבהירה לילד כמה כוח ושליטה יש לו דרך הצרכים שלו. במרבית המקרים, כשיש נסיגה כזו בעשיית צרכים, היכולת לשנות ולהשפיע על זה נמצאת אצל ההורים. בתשובתי נגעתי רק בכמה נקודות מתוך מכלול שלם. אני ממליץ לכם בחום לגשת להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית קליני, הדרכה קצרה שתקנה לכם כלים להתמודדות יעילה מולו ובכלל. בברכה קובי

קובי ראשית אני מודה לך על התשובה. הסבת את תשומת לבי שבעבור הילד הוא רואה כמה כוח ושליטה יש לו בעשיית הצרכים. אנחנו מנסים המון להעביר אליו אחריות ומשתמשים במילים אלו כשאנו מדברים איתו בכל דבר. אתה שולט בזה זו אחריות שלך. אנחנו מגייסים אותו לעזרתנו ובכך הוא מרגיש בוגר וגדול ואחראי ומרגיש טוב עם עצמו. אך אי אפשר כל הזמן ממש להתנהל בצורה כזו, הוא לא ילד יחיד. אני רוצה שהוא ילמד להעסיק את עצמו מבלי להציק או לחבל. אנחנו מאוד מחזקים אותו כשהוא לוקח אחריות והולך לבד לשירותים או כשהוא עוזר ואוסף צעצועים או אפילו כשהוא סתם מתנהג יפה ולא מאתגר - זו המילה שאני משתמשת בה הרבה "כל הכבוד שאתה לא מאתגר אותי" או "אני מבקשת ממך לא לאתגר אותי עכשיו". אז לעתים זה הולך מצוין ואז שוב יש נפילה- לא מעניין אותי זריקת הצעצועים אך עשיית הצרכים מלחיצה אותי יותר בשבילו מבחינה חברתית בשלב מאוחר יותר כשכבר הוא ירצה להתגבר על זה ולאיוכל/ יצליח ויהיה ללעג במקום להשתלב.

כמה נקודות: * חיזוק צריך להיות על מה שהילד עושה ולא על מה שהוא לא עושה. כלומר, חיזוק כמו כל הכבוד שאתה לא מאתגר אותי ימשיך להתקיים רק כשלצד זה הוא כן מאתגר ולכן זה חיזוק שתלוי בהתנהגות שלילית- מבחינתו, אם תעלם ההתנהגות השלילית יעלם גם החיזוק.... המטרה לחזק את ההתנהגויות החיוביות עצמן. * הצבת גבולות בפרט וחינוך בכלל נגזרים מהמעשים של ההורים ולא מאמירות. זה לא שולל את הדיבור אבל הדיבור חייב להיות מגובה במעשים ברורים ועקביים. * רמת התסכול של ההורים מושפעת מרמת הציפיות (המודעות והלא מודעות) שלהם מהילד. אני מבין את הרצון שהוא יתנהל כמו כל ילד, אבל חשוב שהציפיות שלכם ממנו יהיו הדרגתיות וראליות. צמיחה ושינוי מתוך חוויה של הצלחה שלכם כהורים ושלו כילד. אני מסכים ומקבל את החשש שלך ולכן חושב שבשלב הזה חשוב להעריך את יכולותיו וכוחותיו של הילד, את הרקע לקשיים שלו, לצד הדרכת הורים שתסייע לכם בדיוק בנקודות האלו. בברכה קובי

שלום, אני לא בטוחה שזו הכתובת, אך אני כבר מיואשת. איך והיכן אני מקבלת המלצה על מטפל/ת מומלצים בטיפול ב- CBT הטיפול הינו עבור בתי,בעיות מתמשכות של הרבה שנים שאיני רוצה לפרט כאן. אזור מגוריי - בקעת אונו אמצעים כספיים - מוגבלים.

שלום רבקה, כדי לא להפוך את הפורום לזירת פרסום ובהתאם עם מדיניות האתר אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים בפורום. אני ממליץ לבדוק עם יועצת בי"ס או רופא הילדים שלכם. טיפולים מוזלים את יכולה לקבל דרך קופ"ח, אפשרות נוספת היא דרך הקליניקה לשרות הקהילה של אוניברסיטת בר אילן. בהצלחה קובי

שלום לך, בתחילת השנה בני נכנס לגן עירייה. בגן ישנו ילד בן גילו שמתמרן אותו וילדים אחרים בן להתנהג ולשחק רק לפי הרצונות שלו. הבעיה שלי היא שהוא לפעמים גם משפיל את בני ( במקרים האלה ערבנו את הגננת והיא טיפלה בזה). השאלה שלי היא האם ניתן להעצים את הבטחון העצמי של בני ע"י חוגים או כל דבר אחר? אני חייב חציין שאחרי כל מקרי אנחנו משוחחים עם בני, לצערי זה לא כל כך עוזר. אני ישמח לעצה מסויימת. בברכה, מישל

שלום, חוגים זו אפשרות מצוינת להעצמת הילד, למימוש הפוטנציאל שלו ולפיתוח תחושת מסוגלות. בגילו של בנך, הרצון להיות חלק מ.., חשש מביקורת בקבוצת השווים וכד' הם חלק אינטגרלי בתהליך ההתפתחות הנפשית והחברתית. ביטחון עצמי יכול לסייע ולהקל בתהליך הזה. לתפיסתי, הדרך לחזק אותו עוברת דרך חוויות ואינטראקציות בבית ומחוצה לו. ביטחון עצמי הוא היכולת לומר לעצמנו, בין השאר, דברים כמו "אני חזק, אני כשיר, אני מסוגל, אני יכול, אני מצליח, אני אהוב, אני מוצלח". כדי שילד יוכל לחשוב על עצמו במונחים כאלה (או קרובים לאלה), עליו להתנסות ולפעול, ולהשיג מידה של שליטה ויכולת בסביבתו. באווירה של פינוק-יתר, למשל, הילד פחות מתמודד, פחות עושה דברים בעצמו, ולפיכך יש לו פחות הזדמנויות לקשר בין כישוריו לבין תוצאות התנהגותו. בסביבה ביקורתית הילד מפתח חשש מכישלון, שיתוק ורגישות ייתר לסביבה. לכן, הדרך הטובה לחזק את הביטחון העצמי, משלבת - לדעתי - בין הרבה תשומת לב, השקעה, אהבה והתפעלות, לבין הצבת אתגרים, הצבת גבולות, דרישות וציפיות בתיאום עם יכולותיו. נסי לשים לב לגילויים של אסרטיביות, החלטיות וביטחון מצידו, ועודדי אותם כל עוד אינם מתנגשים עם כללי ההתנהגות בבית. עודדו את העצמאות שלו, וכבדו את דעתו גם אם אתם לא לגמרי מסכימים איתו. ככל שהוא יתרגל זאת יותר, כך הוא יהיה בטוח יותר ביכולותיו, בטוח לעמוד שלו. בברכה, קובי

שלום רב , אנחנו זוג 3 שנים ,כל אחד גרוש ולכל אחד יש ילדים מנשואים הקודמים רוב הריבים שלנו בגלל תפקוד עם ילדים .אנחנו מנסים לא להתערב ביחסים של ילדים -זה בנים באותו גיל כמעט והם בגדול חברים -אבל לפעמים יש מצב שצריך להתערב ואני מעירה לבן של לבן זוגי גם. הבעיה שכל אחד כמובן רואה את הילד שלו בצורה יפה יותר ובנוסף לבן זוגי יש חרדה שביום אחד ילדים לא ירצו לבוא אליו כי ירגישו מספיק טוב אצלו או יחשבו שהוא החליף אותם לילד שלי (אנחנו מתכוונים לעבור לגור בבית משותף).אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה ורבים. מה עושים ?

שלום ולרי, אין כאן דבר שנכון או לא נכון לעשות, החשוב הוא ההסכמות שאתם מגיעים אליהן ומה שמתאים ועובד עבורכם. באופן כללי, אני מאמין שהורים צריכים לגלות מעורבות נמוכה ככל שניתן בקונפליקטים של ילדים. בעת הצורך, המעורבות עצמה צריכה להיות נטולת שיפוטיות עד כמה שניתן. ברגע שהורה לוקח את תפקיד השופט והמכריע של מי התנהג יפה ומי לא, הילדים קולטים זאת ומפעילים את ההורה בהתאם. לעומת זאת, כאשר מניחים לילדים לפתור את הקונפליקטים לבדם הם עושים זאת מהר וטוב יותר, הם מפתחים יכולות חברתיות חשובות ושכיחות הקונפליקטים יורדת. החשש של בן זוגך טבעי, אך חשוב לעשות את ההפרדה שבין חינוך והצבת גבולות ובין אהבתם והקשר שלהם איתו. ממליץ לכם בחום לגשת להדרכת הורים קצרה, לקבל כלים, להרחיב את ההבנה ולהתאים את הציפיות שלכם אחד מן השנייה. בברכה קובי

בני בן 4.5 , ילד מאוד חברותי ,נעלב מהר, רגיש ,הגננת אומרת שגם הוא המנהיג בגן. הוא נולד עם אלרגיה למזון (שומשום ,בוטנים,אגוזים , שקדים,) ארמת סיכון הכי גבוהה. הוא נמצא בצהרון של העירייה כבר שנה וחצי, ואכל את האוכל הרגיל של הצהרון עם כל הילדים. לפני כחודש החילטו העירייה לאחר שנה וחצי לא לתת לבני את האוכל הזה ולתת לו אוכל אלרגני לחולי צליאק. בני לא רצה לאכול וביקש את האוכל הרגיש שהוא אותו מאוד אוהב ואמרו לו לא. הברירה היחידה שנשאר לי זה להכין לו אוכל בעצמי . אני כל יום מכינה לא אוכל כמעט כמו בתפריט של הצהרון כדי שלא ירגיש כזה שונה. בשבוע הראשון האחראית בצהרון עשתה לו ממש טקס כזה והוא אכל יפה במשך שבועיים, מתחילת השבוע הוא לא רוצה לאכול , שאלתי אותו למה הוא ענה לי שהוא רוצה לאכול כמו כולם, אני מסבירה לו שהוא לא יכול... וגם אפילו אני משתפת אותו בהכנה של האוכל . לא יודעת מה עוד לעשות הוא מאוד רזה בתת משקל ואני רואה שמפריע לו כל השינוי הזה שא במפתיע... אני נלחמת עם העירייה ולא ניראה לי שזה הרבה יעזור.

שלום ליאת, למען האמת לא נתקלתי במקרה כזה, לכן אולי כדאי שתנסי לגייס איש מקצוע מהתחום שיוכל לגבות בהמלצתו את הדרישה שלך מול העירייה. את המאבק הזה אני מציע לנהל מבלי לערב את הילד בזה, שלא יפתח ציפיות וכד'. מעבר לזה, אני מציע להדריך את הצוות שלא להיאבק או להכריח את הילד לאכול, אלא להציע ולאפשר אכילה גם מחוץ למסגרת הזמנים הרגילה. מעבר לענייני השליטה הקשורים באוכל, ככל שהעיסוק באוכל ובמאבק סביבו יגבר כך הוא עלול להתבצר בעמדתו עוד יותר. אפשר לחשוב על פתרונות יצירתיים כמו להושיב אותו לפני שאר הילדים ולתת לו תפקיד בצהרון בזמן ששאר הילדים אוכלים, תפקיד כמו אחראי ארוחת צהריים, לתגמל אותו החטיף שהוא אוהב או כל רעיון אחר שיכול לעבוד. מאותן הסיבות, את הבירור בגן האם אכל, כמה ומתי אני מציע לעשות עם הצוות באופן דיסקרטי, להשתדל שלא לערב אותו בזה. כמובן שבמקביל, חשוב שתגבי את תזונתו לפני ואחרי הגן. בהצלחה במאבק! קובי.

שלום! אני אמא לבן 4. היום לפני השינה קראנו ספר ובו איור של שני אנשים עם בטן גדולה ושמנה(לאיור אין קשר לתוכן הספר) כשבני ראה את האיור אמר שהבולבול שלו גדל כשהוא רואה אנשים שמנים. כששאלתי למה הוא חושב שזה קורה, הוא ענה שהוא אוהב אנשים שמנים ובא לו לפוצץ להם את הבטן. חשוב לי לציין שבעלי אדם שמן מאוד ואני בהריון עם תאומים (ובטן גדולה). בבקשה, כיצד בן 4 עושה קישור כזה בין גדילת איבר המין לאהבה? בין הגירוי המסויים לתגובה שלו אליו? אני מוטרדת ואשמח לנק' מבט מבהירה בנושא

שלום, אני נוטה לחשוב שהאמירה שלו קשורה יותר להריון ולהשלכות הלידה מאשר לנטייה או גירוי מיני. כל עוד אין עיסוק ייתר בנושא, או התנהגויות מיניות חסרות איזון אני לא חושב שיש סיבה לדאוג. בגילו יש עיסוק במיניות, אוננות ושאלות כמו איך באים ילדים לעולם. אני מציע לאפשר דיון פתוח בהתאם לשאלותיו, ולשלב הסברים על פרטיות הגוף. ברשת יש הרבה חומר טוב ומעניין על התפתחות המיניות והמאפיינים שלה בכל שלב, ממליץ לך לקרוא. בברכה, קובי

חן חן על אפשרות הייעוץ ביתי ילדה מקסימה ומצטיינת בתחום הלימודים, בתחום החברה אפשר לומר שהיא שורדת. ילדה מאוד בוגרת לגילה (ואני חשה אפילו בוגרת יותר מאחיה הבוגרים) לרקע כללי יש לה שני אחים בני 19 חייל ובן 23 שהשתחרר מצה''ל עקב התקף פסיכוטי כאשר היא הייתה בערך בת 9 הוא אושפז כ חודשיים ואני נעדרתי הרבה מהבית כדיי להיות במחיצתו. מאז היו עוד 2 אשפוזים וכמובן היא גם חובה את הסיטואציה של לפני אשפוז. כמו כן אני ובעלי פרודים וחיים בחדרים נפרדים איננו מדברים בננו כמעט ובכלל רק דברים דחופים ביותר בדר''כ לגבי הילדים. מצב זה נמשך כבר כשנתיים וחצי. אני אישה עצמאית ונמרצת ומובילה את משפחתי משתדלת להעניק ככל האפשר ויותר מבחינה רגשית וחומרית. (לבעלי יש בעיה של חוסר אינטליגנציה רגשית וקמצנות) ואני מנסה בכל מאודי להשלים את הפערים. עובדת קשה מאוד כדי להצליח לספק להם צרכים אלו. לצערי קורה אחת לשנה וחצי או שנתיים שאני נופלת למשכב של דיכאון חריף מאוד ומנוטרלת מכל עשיה ללא אנרגיות כלל וזה נמשך כשלושה חודשים לערך שפשוט אינני מתפקדת רק ישנה וכך גדלו ילדיי בידיעה שאני בתקופה של מחלה וזה יעבור. אחרי כל ההקדמה הזו שאלתי היא: ביתי נקייה ומסודרת רק בחדרה וארונה בצורה שכל אימא הייתה מקנאה. אך כל מה שקשור לשאר הבית ממש לא מעניין אותה גם אם הבית במצב של תוהו ובוהו ומרשה לעצמה גם להוסיף לכל התוהו את הבגדים שלה שלא בה לה לקפל או שאריות של לכלוך מניחה מחוץ לחדרה אך כשנכנסים לחדרה כאילו הגענו ''למוזיאון'' וכאשר אני מבקשת ממנה את עזרתה (לעתים רחוקות להוריד כביסה לערוך שולחן) היא מבקשת עוד כמה דקות וכמובן מתעלמת ולא נותנת יד אותי זה מאוד מעליב ואינני יודעת כיצד לנהוג הערתי מספר פעמים שלא נעים לי השפילה את עיניה וחוזר שוב ושוב אציין שבבית הספר תורמת מעצמה מעל ומעבר כדברי המחנכת. מתנצלת על האורך הייתי חייבת לתת רקע אני יודעת ששאלתי היא דבר כל כך פעוט לעומת מה שקורה אצלי בבית ובכל זאת זה כל כך מעליב אותי שאשמח לקבל את הצעתך. תודה מראש רות

שלום רות, המלצתי הראשונה והחשובה ביותר- התמקדי בכל הטוב שאת מתארת בה! את מתארת ילדה שמתפקדת נפלא לצד ולמרות כל הקשיים וחוסר היציבות שאתן חוות. השתדלי שלא להיעלב ממנה, ההתנהגות כזו אופיינית לבני גילה. את יכולה להעיר לה בשעת הצורך, אך במקום להביע את רגשותייך הדריכי אותה מה לעשות. כדי להימנע מוויכוחים סביב עבודות הבית, אני מציע לתת לה תפקיד קבוע שיהיה באחריותה. כך היא תוכל לתכנן את הזמן שלה ולבחור מתי נוח לה לבצע אותו, וכך הציפיות שלך ממנה יהיה ברורות ושגרתיות. תרגישו טוב, קובי.

שלום רב שמי הוא תהל ואני אמא ל תאומים בני שנה וחצי וילדה בת שלוש. הילדה בגן עד 16:30 והתאומים בבית עם אמא שלי. אני חוזרת בסביבות 16:00 ומשם מתחיל הבלאגן... אני נקרעת בין המשימות בבית והילדים. מאוד חשוב לי להשקיע ריגשית בהם אבל אני לא מצליחה "להתפצל" מאוד קשה לי לעשות פעילות משותפת בגלל הפרש הגילאים. אחרי ארוחת הערב בכלל מתחיל הכאוס, התאומים שאחרי מקלחת נכנסים לאווירת שינה בסביבות 7, כאשר אחד מהם נרדם לבד והשני צורח בכל פעם שאני זזה ממנו וככה זה גם בלילה, במקביל הגדולה שישנה צהריים בגן משתוללת ומאוד מקשה בהרדמת הקטנים וכמובן שהיא צודקת כי גם היא רוצה תשומת לב. איך אני משלבת ביניהם ועונה על הצרכים שלהם והכי חשוב איך אני יוצרת אווירה רגועה בשעת השינה. אשמל לקבל את דעתכם תודה מראש

תקשיבי,זו תקופת השרדות.עוד מעט יהיה יותר קל.הפתרון החלקי הוא-עזרה!!!איפה בעלך בערב בזמן ההשכבות?אולי יהיה לך נוח יותר להכניס את התאומים למסגרת ואז אימא שלך תוכל לעזור לך בשעות הכי קשות ואז תהי פחות לחוצה ופחות מתוסכלת?לחץ מטורף,תסכול ובכי מתמיד ברקע זה מתכון בטוח להסתבך עוד יותר.זכרי שילד בוכה כי זה דרך שלו לבטא המון דברים וזה לא אומר שהוא מקבל טיפול לקוי ((-:.נדמה לי שכדאי לך למצוא עזרה קצת לשעות הערב ולהפריד כוחות כדי לשמור על השפיות.על עצמך את זוכרת?..עוד מעט יהיה יותר קל.ומעניין למה בני שנה וחצי הולכים לשון ב7?הם ישנים מספיק בצהוריים?אני תמיד הייתי משתדלת לדאוג לסדר יום אחיד עד כמה שניתן ולהעזר בבעלי. מקווה שאחרי שנים תזכרי על התקופה זו בחיוך נוסטלגי. מאחלת לך הרבה כוח והצלחה אמא ל7(ש5 ביניהם היו רצופים)

היי אמא יקרה תודה על המענה המהיר והמעודד!!! כיף לשמוע מאמא עם נסיון רב כשלך שאפשר לשרוד. שעת ההשכבה ב 7:00 פשוט נראית לי הגיונית, הם ממש לא ממהרים לישון ואחד רק נררם כשאני איתו. הם ישנים בבוקר חצי שעה עד 40 דקות בין 9:00 ל 10:00 ואז שעתיים צהריים בערך מ 12:30 ועד 14:30 אשמח לשמוע ממך איך היה סדר היום בגילאים האלו. תודה רבה רבה מראש!!!

שלום תהל, כהורה, אני מבין עד כמה הסיטואציה עמוסה ומלחיצה. אין כאן פתרונות קסם ואלו אכן גילאים לא קלים, בטח כשמדובר בתאומים. מהתיאור שלך זה נשמע שהילדים נאבקים על תשומת הלב שלך (מבחינתם בצדק), החיובית והשלילית. במצב כזה, כשאחד הילדים "מבין" שדרך בכי, צעקות או התפרעות הוא זוכה לתשומת לב ולזמן משותף איתך, האחרים מבינים זאת מאוד מהר וכך נוצר לו כדור שלג שהולך ומתעצם. אתחיל מההרדמות, אני חושב שלעמוד ליד מיטתו של ילד זה פתרון בעייתי מאוד. נסי לחשוב על עצמך כראי דרכו הילד לומד על מהות המצוקה שלו וחומרתה. כשאת עומדת לידו את מעבירה לו את המסר שהבכי שלו מייצג מצוקה אמיתית שרק דרך הנוכחות שלך ניתן לווסת אותה. לכן, אני מציע לשנות את דפוסי ההרדמה, גם במחיר של בכי ארוך ולא נעים. ליצור תהליך התרחקות הדרגתי שבסופו הילד נרדם לבד. אני מאמין ששינוי כזה יסייע לו להרדים את עצמו גם במהלך הלילה. באשר לשעות אחה"צ. אני מסכים עם דבריה של האם המנוסה, כדאי לחשוב על דרך בה תקבלי עזרה. זה יכול להיות דרך בן זוגך, מישהו מהמשפחה, או אפילו תלמידת תיכון שגרה בסביבה ויכולה לעזור לך בשעה הקשה (אם יש לכם אפשרות כלכלית לזה). בנוסף, חשוב להתאים את הציפיות ליכולות שלך. אם את מתכננת גם להיות עם הילדים וגם לבשל ולסדר וכו', זה מצב לא אפשרי שמהותו תסכול ולחץ. נסי לתכנן ולבנות סדר יום קבוע ועקבי, זה לא יפתור את כל הקשיים אבל ככל שאת תהי בעמדה שמובילה ולא בעמדה מגיבה כך יהיה לך קל יותר. המלצתי האחרונה, אני מאמין שהדרכת הורים קצרה של כמה מפגשים תוכל לעזור לך מאוד, בהבנת הצרכים והמענה השונה לכל ילד, הרחבת מנעד התגובות שלך ובתכנון סדר היום. בברכה קובי

ליאת שלום, אני פונה אלייך להתיעצות והכוונה.הבן שלנו בכל שנותיו בוחר להימנע ממשחקים עם קבוצות חברים.גם כשמוזמן לשחק נמנע ומעדיף להיות לבד.עשינו אבחונים שנה שעברה,ונמצא כי יש פער גדול בין קוגנטיבי(מעל ממוצע לגילו)לרגשי(מתחת לממוצע),ולכן הקושי והבלבול.יש לו קושי בהגמשה מה שעוד יכול להקשות עליו. עלה השנה לכיתה א' והחל את השנה בהתרגשות התלהבות ללא סימני קשיים.בחודשיים האחרונים יש נסיגה-לא רוצה להגיע לביה"ס,ובבוקר כשאני מלווה לכיתה- הוא נשאר בכיתה (גם אם היא ריקה) ולא יוצא לשחק עם חבריו. משיחה עם מחנכת נודע כי גם בשיעורים בתק' האחרונה החל לחלום,לדלג על משימות ולא להשתתף בשיעורים,לעומת תחילת השנה- כלומר,קושי לשמר את הקיים .אנחנו רוצים לחזור לטיפול רגשי+הדרכת הורים אך המטפלת איתה עבדנו לפני כשנה וחצי עמוסה. אשמח להכוונה עד שתתפנה אלינו.הילד במצוקה יומיומית. גם המלצה על אנשי מקצוע מאיזור המרכז/שפלה יתקבלו בברכה תודה מראש.

שלום, דווקא משום שהילד כבר היה בטיפול ואתם בהדרכת הורים, את בטח מבינה את התועלת והשוני בין זה ובין עצות הניתנות מבלי להכיר את הסיפור לעומק. לכן, אני ממליץ לכם לשוב אל המטפלת ולבקש ממנה שם של פסיכולוג/ית באזורכם. כרגע, אני חושב שחשוב לשמור על מסגרת בי"ס, אתם יכולים לעודד אותו להצטרף בהפסקות לילד שהוא מרגיש קרוב אליו ולבלות את הזמן יחד איתו. אני מתנצל אם תשובתי לא עוזרת לכם, אני פשוט חושב שמוטב ותקבלו מענה מעמיק ויסודי יותר. קובי

שלום, עקב בעיה התנהגותית של בני הבאה לביטוי בגן הילדים, אנו מעוניינים לקחת אותו לאבחון אצל פסיכולוג ילדים. אשתי מתנגדת לפנות לפסיכולוג דרך קופת חולים בטענה שהדבר ירשם לו בתיק הרפואי שילווה אותו בבית הספר ובהמשך חייו ויתייג אותו כ"בעייתי". שאלתי היא, האם זה נכון? ואם כן, האם פניה לפסיכולוג פרטי תשנה את התמונה? תודה

שלום אלון, אני לא מוצא שיש בעיה בפניה דרך קופת חולים, פסיכולוגים בדיוק כמו רופאים מחויבים לסודיות רפואית (אלא אם יש סכנה ממשית). פנייה שכזו לא תפגע בו בעתיד. הדבר החשוב הוא לגשת לפסיכולוג מקצועי ומיומן, להתמקד באיתור הקושי ובטיפול בו. אתם יכולים לפנות למכון להתפתחות הילד או לפסיכולוג פרטי, העיקר שתחושו שאתם בידיים טובות. בהצלחה קובי

אז לא לפנות לפסיכיאטר ילדים ?

שלום רב, אינני יודעת אם אני כותבת בפורום המתאים אך אשמח אם תכוונו אותי . אני אם ל 3 יש לי ילד בן 5 (האמצעי) שהחל משנה שעברה היו לו קשיי הפרדות בבוקר הדבר היה מתבטא בקושי רב! בכי התקפי זעם רוקע ברגליו צורח ומשתולל ולעיתים היה בוכה מס' שעות עד שהיה מצליח להרגע . השנה הוא בגן אחר וניכר כי היה שיפור כלשהוא . הוא אובחן במכון להתפתחות הילד של "מכבי, אך שם נאמר לי שהילד "תקין" לחלוטין וכי אין לו שום בעיה התפתחותית וכי מה שהוא סובל הוא ריגשי , המליצו על תרפיה באמנות והוא אכן הולך פעם בשבוע . אך לא ניראה שזה כ"כ עוזר יש תקופות טובות יותר עד שפתאום שוב זה יוצא "מתחת לשטיח" . אציין שהעבודה של בעלי כוללת בן השאר נסיעות לחו"ל מידי פעם ובדרך כלל סביב הנסיעות או לפני שהוא חוזר או אחרי שהוא חוזר יש התקפים . אתמול לדוגמא בעת ששהה איתו בגינה הוא פגש חברה ושיחק איתה אחרי מס' דקות הילדה רצתה לחזור לאביה ששהה בבית הכנסת מאחר ובעלי לא רצה שהיא תחזור לבד הוא ביקש ממנו שיבוא איתו ללוות את החברה לאביה . הילד התפרץ צרח והשתולל אני הייתי בבית עד שלפתע אני שומעת את בעלי חוזר איתו והילד אחוז אמוק !!!! בעלי היה צריך לחזור להתפלל ולכן השאיר אותו הילד בפרוש לא הצליח להרגע אבל מה שהיה ניראה לי חמור מכול זה הסיפטומים הפיזיים שהיו לו יצא לו רוק קצף מהפה כולו רעד ואמר גם שהרגליים רועדות לו ושאין לו אויר וכואבת לו הבטן הרגשתי שהוא ממש לא שולט בזה וממש נבהלתי זה היה ניראה כמו התקף חרדה והוא רק צרח ואמר" אבא תחזור" אבא קח אותי איתך " למרות שבעלי כבר הלך . הוא לא נתן לי לחבק אותו ולהרגיע אותו . הגננת בגן גם כן מדווחת על התנהגות שכזו ועל שעות שלמות שקשה לו להרגע. אני ממש אובדת עצות ומוטרדת מאוד , האם יכול להיות שזה חרדה ? האם זאת חרדת נטישה ? אני לא רוצה ללכת סחור סחור אני רוצה לטפל בבעיה מהשורש שלה ! בשנה הבאה הילד עולה לגן חובה אני מפחדת שהילדים יתחילו לתייג אותו כילד פרובלמטי, בכיין וכו'... אציין גם שאני כיום בת 36 וסבלתי שנים מחרדות ואף טופלתי בכדורים . אנא עיזרו לי מה עלי לעשות ... בברכה רונית

שלום רונית, אני מבין את המצוקה הגדולה שאתם חשים, ומניח שלמצוקה הזו ישנן השפעות שונות על הקשר שלכם עם בנך. אני מאמין שבמקרה כמו שלכם הכוח האמיתי ליצור שינוי ולעזור לילד נמצא בעיקר אצלכם. לכן אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים בה תוכלו לעבוד על החזקה, הכלה והצבת גבולות בריאה לילד. במצבים כאלו זה נורא קשה שלא להיכנס לדרמה בה הילד נמצא, זאת למרות שהילד זקוק לדמות הורית שאינה נשאבת לתוכה. בהדרכת הורים אתם תוכלו לשכלל את דפוסי התגובה שלכם במצבי משבר, ולעבוד על ההתנהלות היום-יומית מולו. לאחר פרק זמן אני מציע לשקול יחד עם המטפל את הצורך בטיפול רגשי בילד. קובי.

שבת שלום. בני בן 7 , ילד שמח, עליז, אח תאום לבת. אמר בבית הספר "בא לי למות...." המורה התקשרה אלי כדי לעדכן. וביקשה לבדוק. למה הוא אמר את זה. אותי אישית זה לא מטריד, אני שומעת לא פעם ילדים (זרים) אומרים את המשפט הזה. אבל שביל ילד שאומר את זה צרךיך ללכת לפסיכולוג ???? אומנם בני הוא ילד רגיש, עלול לבכות מכל שטות. אך לעומת זאת פעיל בכדורגל, אהוד על הילדים. אוהב להזמין וללכת אל חברים. כשאמרתי לו ששמעתי מה אמר (בלי לומר שהמורה אמרה לי) הוא אמר שהוא יודע מה זה למות: "לא לאכול, לא לשחק, לא לראות את אמא...." והוא אמר את זה כי : "מציקים לי..." לדבריו. אני לא רוצה להיות היסטרית, "לרוץ" לפסיכולוגים, אך כיצד עלי להתייחס?? בברכת שבת שלוםקקק

שלום רב, אני מסכימה מאד עם כך שלא חייבים לרוץ לפסיכולוגים שלא לצורך. האמירה "בא לי למות" לא משקפת בדר"כ נטייה או כוונה אובדנית, אך הגיוני להניח שאינה נאמרת גם מרוב שמחה. ילד שאומר "אני רוצה למות" הוא ילד שלפחות באותו רגע לא טוב לו. מורים והורים רגישים חייבים להקשיב לאמירה כזו ברצינות רבה, ולבחון מה נח תחתיה. אם מציקים לו, חשוב לבדוק מי, מדוע, ובאיזו תדירות. את עצמך מעידה על כך שמדובר בילד רגיש שבוכה בנקל. מבקשת להזכיר לך שילדים אינם מתעסקים בעניינים ברומו של עולם. הם אינם מודאגים מההתחמשות האירנית או החור באוזון, ומה שנראה בעיני ההורים כ'שטות', עלול להיות מדכא מאד ומתסכל עבור ילד קטן. לסיכום, אני מציעה לנסות להקשיב לו יותר, לתקף את רגשותיו, ולתת לו תחושה שאינו בודד מול צרותיו. כשהוא אומר שהוא רוצה למות, תוכלי לומר משהו כמו "זה עצוב לי לשמוע. בטח משהו מאד מאד מציק לך כרגע. בוא נראה אם אני יכולה לעזור. מוכן לספר לי?". תגובה כזו, לפחות בעיני, מנחמת, מכבדת, ומשאירה הרבה תקווה. מה את אומרת? שבוע טוב :-) ליאת

תודה רבה על התייחסותך. מה אני אומרת ??? אני אומרת שאני "הולכת איתך..." לקחתי את התגובה שלך כיישום. אני מתייצת איתכם מידי פעם, ובדרך כלל מיישמת את ההמלצות. שבת שלום,

בתי בת 7 משקרת המון וממציאה דברים , כשהיא עושה דברים לא טובים בגן ואני שואלת אותה על זה היא ישר מכחישה ורק אחרי שיחה ארוכה היא מודה אך לא מדברת ומשתפת בפרטים , אם היא עושה דברים שהיא יודעת שהם אסורים כמו למשל לקחת דברים או ממתקים מילדים בגן , היא מסתירה זאת ואני מגלה מאחרים , גם כשאני מדברת איתה היא לא פתוחה ולא מסבירה למה היא עושה זאת , ילדה בת 7 למה צריכה לשקר ??

שלום גליה, אתחיל מהסוף - ילדה בת 7 משקרת כי (ממש כמו כולנו, קטנים וגדולים) היא מרגישה שככה היא מתחמקת מצרות. כאשר אנחנו מרגישים שאמירת האמת תסבך אותנו איכשהו - נעדיף להימנע ממנה. הילדה שלך מבינה ויודעת מה מותר ומה אסור, ממש כמו הנהג ש'גונב' רמזור כתום או חונה על המדרכה כנגד התקנות העירוניות. אם בתך מפרה את כללי הגן באופן עקבי, חשוב לנסות להבין מה קורה לה שם, מה נח תחת ההתנהגות הזו, והאם קיימת מצוקה לא מדוברת. האם היא גדלה באווירה מלחיצה? האם היא 'סוחבת' תסכולים או תחושות נחיתות? האם היא זקוקה לתשומת לב עקב מצב משברי כלשהו? בכל מקרה, יהיו הסיבות אשר יהיו, כדי להפחית התנהגויות של שקר או 'מחתרת', מוטב לבסס תקשורת חיובית, פתוחה ומקבלת, ופחות לתחקר או לעמת אותה עם המציאות. נסי לא לבלוש או לנסות לתפוס אותה בשקר, אלא דווקא להתעניין באופן חיובי במה שעובר עליה בגן. אם את מרגישה שבעיות ההתנהגות שלה מחמירות או מתמידות לאורך זמן, מוטב להתייעץ ולטפל לעומק אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

בתי בת 7 משקרת המון וממציאה דברים , כשהיא עושה דברים לא טובים בגן ואני שואלת אותה על זה היא ישר מכחישה ורק אחרי שיחה ארוכה היא מודה אך לא מדברת ומשתפת בפרטים , אם היא עושה דברים שהיא יודעת שהם אסורים כמו למשל לקחת דברים או ממתקים מילדים בגן , היא מסתירה זאת ואני מגלה מאחרים , גם כשאני מדברת איתה היא לא פתוחה ולא מסבירה למה היא עושה זאת , ילדה בת 7 למה צריכה לשקר ??

גליה שלום, ילדים משקרים מסיבות רבות חלק מהן נובעות מכך שהם יודעים שהם נהגו בצורה אסורה וחשים בושה על התנהגותם, חלק משקרים כדי להמנע מהתמודדות עם המציאות הלא נעימה ועם תוצאותיה - קבלת גינוי או עונש וגם כדי ליפות את המציאות. אם את שומעת על אירועים בעייתיים שקרו בגן ובתך מכחישה ולא רוצה לדבר על מה שקרה את יכולה להגיב בצורה מתונה ולהגיד לה שאת מבינה שקרה משהו בגן שקשה לה לדבר על זה איתך, אבל שמאד תשמחי להקשיב לה אם היא תרצה. מעבר לזה אל תלחצי עליה יותר, במקביל אל תחפשי מידע מהסביבה כי גם זה יבייש אותה. אם בתך תרגיש שגם כשהיא עושה מעשים פחות "טובים" את מקבלת אותה כמו שהיא ומוכנה להקשיב לה, למרות שאינך מצדדת בהתנהגותה ולמרות שאפילו אולי תענישי אותה, היא תבחר עם הזמן לספר לך על דברים אולי אפילו מיוזמתה. אני מניחה שאם תווצר בינכן סיטואציה כזו, גם הצורך שלה להשתמש בשקרים יקטן. בהצלחה

"פסיכולוגיה קלינית של ילד ושל מתבגר"...את יודעת,אני יכולה לכתוב ספר אוטוביוגרפי בשם כזה...תשלחי לי אקמול...אל תדאגי,לי זה לא מפריע אני עובדת קשה...תמיד הרגשתי משהו מוזר מביך כזה.אבל לא ציפיתי לזה...קשה לי.לקחתי מחברת וכתבתי בה במשך שעתיים ואפילו אין לי כוח להסתכל בה עכשיו.זה הרבה יותר קל ללמוד על זה כשזה לא קשור אליך,כשזה קורה לאנשים אחרים..ידע עוזר להבין,לדעת שאת בסדר אבל הוא לא עוזר להרגיע את הכאב...דמעות הן מלוחות בכל מקרה.פתאום שוב קשה נורא להתרכז ודמעות קרובות.אני לא יכולה לשפוך את זה על בעלי...פגישה רק באמצע שבוע הבא..."ככה זה" אני אומרת לעצמי "עוד לא התרגלת?"אי אפשר להתרגל לזה...יש לי פולים של אימון בעולם,אני מרגישה ש"כאן ועכשיו" אני במקום בטוח תחת השגחה של אבא שבשמיים.אבל כואב לי כואב...קשה לי להכיל שכל זה בא מתוך סיבוך שלהם עם עצמם,בתוך אהבה,מתוך רצון להטיב ולחנך,להכשיר לחיים...איך זה יתכן שאהבה משאירה כוויות?אהבה אמורה לחמם,לעטוף ולהכיל.אהבה זה נתינה לשני הכיוונים.כשאני אוהבת אני מחממת ומתחממת,נותנת ומקבלת.גם אם יש אי הבנות,עצבים,ימים קשים...למה אהבה השאירה בי צלקות לכל החיים שכבר נמעס לי להתמודד איתם...הרי, איך את אמרת,רצון של כל הורא לעטוף את ילדיו בחמימות ושפע...גם שלהם,ליאת...הם אנשים נורמטיבים אקדמאים.ילדה...מתבגרת...חצופה,רוחנית,מחפשת,עדינה,רגישה,כאובה,מפוחדת,קלופה,חברמנית,מקובלת,אהובה על חברות,משוררת,מפרסמת,אוהבת גיטרה ובודדה להחריד...ואשה שעל כל צעד קטן,על כל פיסה של עצמה נלחמה בדם...בא לי לכתוב ספר "מלחמת מעמקים" רק שאני בחיים לא אחשוף אותם לעיני כל... סליחה אם חרגתי מנושא הפורום כתבתי לך וזה הקל עלי עטף אותי קצת,חימם את הלב,איוורר את המחנק... אני אנצח גם הפעם. שבת שלום ליאת יקרה כמה טוב שיש אותך בעולם חני בחיבה

קצת בשוק מהבנות וקצת יותר גמור מאשר בסדר אבל הרבה הרבה יותר טוב.(-: אני אחשוב ש"מגיע לי כל כך" להיות במקום טוב שלך חני

שלום חני, שמחה לקרוא שאת מרגישה טוב יותר. אני יודעת שאת (כמו כולנו, בעצם) הרבה יותר מאימא או רעיה. לפעמים, כשהכל מורכב וסבוך - "מלחמת מעמקים" כפי שקראת לזה - מוטב להיעזר במישהו מקצועי. זה באמת חורג קצת מתחום עיסוקו (ויכולתו) של פורום באינטרנט. ובכל זאת, שולחת לך נגיעה רכה ועידוד. שיהיה שבוע טוב ושקט, חני ליאת

הי ליאת, ת' (בכיתה א) חווה קשיים אדירים בהכנת שיעורי הבית. אתמול ישבנו יחד שעתיים וחצי לפתור 4 (!) דפים בחוברת.. הוא מתחיל ב"אני לא יכול לבד, אני לא מבין כלום", אני באה אליו ואז הוא מתחיל "למרוח זמן": אמא רק לשאול אותך משהו אחד שלא קשור", "אמא רק לשאול מה השעה", " אמא מתי נסיים" וכו'.. נראה שהוא מנסה כל דרך אפשרית להתחמק מהכנת השיעורים. הסברתי לו שכרגע הוא חייב לעשות שיעורים, ולעשות אותם היטב (הוא עונה תשובות במילה אחת, לעיתים במילה שאפילו אינה קשורה לנלמד! אנחנו יותר מתקנים מאשר מתקדמים). אציין כי הוא ועוד שני ילדים מתקדמים יותר (הרבה יותר..) משאר התלמידים בכיתה. יתכן שנוצר לחץ בין שלושת התלימידים האלו-מי יסיים ראשון את החוברת, והוא בלחץ עד כדי היסטריה - לסיים ולהיות ראשון. לדעתי (ולדעת הפולניה-האם, הסבתא..) - יתכן שהוא זקוק למסגרת מאתגרת יותר, פחות "מרובעת"? מסגרת אחרת, שלא דורשת את הדברים הרגילים הסטנדרטיים שכולנו גדלנו עליהם.. (הוא מעל הממוצע הרי..) או שאולי אנחנו דוחקים אותו ובעצם אנחנו מלחיצים אותו? (בקיצור - לבוא אליך?....) :-) אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.. תודה פולניה

היי, בכיתה א', ובעצם גם בשנה-שנתיים שאחריה, אנו מניחים את היסודות ומכינים את הילד לקראת המשך ה'קריירה' האקדמית שלו. נדמה לי שנוכל להסכים על כך שהמטרה היא - לומד עצמאי, סקרן, יצירתי, חושב, בעל אוריינטציה חיובית ללמידה, השקעה והישג. מבלי להיכנס לעובי הקורה (בשביל זה נועדו באמת המפגשים הטיפוליים פנים אל פנים), נדמה לי שמה שקורה אצלכם כרגע עלול לסכן את השגת המטרה הנ"ל. ילד שמושיבים אותו בכיתה א' שעתיים וחצי על הכנת 4 דפי חוברת, עלול להרגיש תסכול, זעם, חוסר אונים ואפילו שנאה עזה כלפי לימודים בכלל וחומר הלימוד הספציפי בפרט. אני רוצה להזכיר (גם לטובת הורים אחרים שקוראים כאן בפורום) שכיתה א' היא כיתה טכנית מאד, שמטרתה רכישת יסודות הקריאה והחשבון. ילדים בכיתה א' אינם אמורים (גם לא בסוף השנה!) לכתוב "תשובות מלאות". שיעורי הבית נועדו לתרגל ולחזק את הנלמד בכיתה, ולהניח יסודות לעבודה עצמאית ולקיחת אחריות. אם הילד חכם ומוכשר במיוחד, שיעורי הבית חשובים אפילו פחות, בהיותם מתסכלים, משעממים וטכניים מאד. מה שאני מנסה לומר הוא, ששיעורי הבית חייבים (!) להישאר באחריותו של הילד, כאשר ההורים מעודדים, מכוונים ומנחים להרגלי עבודה נכונים. כאשר אתם רואים שהילד מתקשה בהכנת השיעורים ביום מסוים (כמו שקרה אצלכם), חשוב להניח לו, לאפשר לו לנוח ולהתאוורר, ולחזור אל החומר בזמן אחר. חשוב לזכור שטווח הקשב (הזמן שבו הילד יכול לתפקד ביעילות מול משימה קוגניטיבית) הוא בערך 20 דקות. אצל מבוגר זה 30-40 דקות. כאשר אנו מאלצים ילד לשבת מעל חצי שעה, עלינו להביא בחשבון שהוא יוצא מטווח הקשב, ואז אנו יוצרים מצוקה, התנגדות וכעס. גם אצלו וגם אצלנו. לסיכום, אני לא חושבת שהבעיה היא במסגרת, אלא בעמדה הלחוצה שלכם ושלו. עזרו לו להירגע, והקצו זמן הגיוני וריאלי להכנת השיעורים. כאשר את רואה שהוא מנסה "למרוח את הזמן" - הביני שזה הזמן למנוחה. פרק של "בוב ספוג" או כל פעילות משחררת אחרת עדיפה במצב כזה. גם הגעה לביה"ס ללא שיעורים (או עם הכנה חלקית) עדיפה בעיני על קלקול היחסים ביניכם או בין הילד לביה"ס. מסרי דש חם למלכה-האם, והורידי לחץ. עוד מעט חופש פסח... גם זה משהו... להתראות ליאת

הבנתי את הטעות (המרה, יש לציין) שלי נעשה כדברייך ואני מאמינה שנצליח הרבה יותר טוב.. :-) שבוע טוב תודה

שלום, הבן שלי בן 3וארבע חודשים. כיון הוא לומד בגן שפה כיון שלא מדבר טוב וכן שיש לו בעיה לתפקד עם ילדים בני גילו. עדיין אין לנו אבחון האם הבעיה שלו היא תקשורת או חרדה. בגן הוא לא מתקשר עם הגננות אך אם יוצא לחדר צדדי מתקשר מצוין! בבית מתקשר מצוין ואף משחק/רב עם האח שלו. בכדי שינסה להסתגל התחלתי להשאר איתו בגן קצת בבוקר אני רואה שילדים מרביצים לו והוא לא מגיב, גם לא זז. לוקחים לו ולא מגיב למרות שזה מפריע לו וכד'. השאלה מה אני אמורה לעשות עד שיגיע האבחון? בכל אופן לשלוח אותו לגן? עם איזה בעל מקצוע אפשר להתייעץ?(אני כבר מבולבלת מה קשור למי..) אציין שהוא אומר שלא רוצה ללכת אך כשלוקחים אותו, מכניסים אותו לגן לא מתנגד ולא בוכה.

שלום רחלי, גן שפתי מוגדר כמסגרת של החינוך המיוחד, וככזה, מתנהל ע"י אנשי צוות מיומנים ואיכותיים, שיודעים בדר"כ לתת מענה מצויין לילדים עם קשיים. נסי לשתף את הצוות בדאגה שלך, ולבקש התייחסות והשגחה בהתאם. האבחון (מכון להתפתחות הילד?) מאד חשוב, בהיותו ממפה את הקשיים, מזהה את הכוחות, ומנסח המלצות להתערבות. אם את מבקשת התייעצות נוספת, הכתובת היא פסיכולוג ילדים התפתחותי. בהצלחה ובשורות טובות ליאת

היי ליאת, מה שלומך? אני מחפשת ספר טוב על הורות/הדרכת הורים. מכירה משהו שבא לך להמליץ עליו? (ד"ש) לילך

שלום לילך, יש היום מבחר לא רע של ספרי הדרכה להורים. כמטפלת, אני מחפשת ספרים יותר 'יעודיים', המתייחסים לאוכלוסיית ילדים ספציפית. בשנים האחרונות, כמי שמתעניינת במיוחד בנושא הוויסות הרגשי (אצל קטנים וגדולים), אני נעזרת בספר מצויין, הכתוב אמנם באנגלית, אך קריא מאד. המלצתי עליו כאן לא פעם, בהיותו מתעסק בילדים המתפרצים, הלא מווסתים, התובעניים. הספר מכוון להורים ונותן הרבה כלים יעילים להבנה והתערבות. הנה - http://www.amazon.com/Parenting-Child-Who-Intense-Emotions/dp/1572246499 :-) ליאת

היי ליאת, דווקא בגלל שיש מבחר לא רע, התבלבלתי והחלטתי לשאול מה כדאי ומה נשמע לך טוב. הספר בקישור שצירפת נשמע מעניין! ויסות רגשי זה נושא שעולה אצל לא מעט מאיתנו- ילדים ומבוגרים.. מחכה להחכים :-) הרבה תודה! וסופ"ש נעים, (סיסים כבר ממלאים את השמיים בטיסות פראיות, והאביב כבר ממש עוד רגע פה).. מקוה שאת בטוב, להת' ;-) לילך