פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אני נכדה בת 18 המתגוררת קרוב לשנה אצל סבתי. הורי מתגוררים בשכירות וביתם קטן. בקרוב נעבור לבית גדול. לפני כחודשיים סיפרה לי סבתי כי היא גילתה שסבא בוגד בה. ולפני שלושה שבועות החלו טיפול זוגי. אני חיה בביתם וערה לשיחות שמתקיימות ביניהם וכן סבתי משתפת אותי בתחושותיה הקשות. יצויין כי סבי עובד ובעוד כשנתיים יצא לפנסייה. סבתי שימשה כמשפחה אומנת מזה כ 17 שנה ולפני כשנתיים ניטל ממנה הטיפול בילדים בשל "אי כשרותה לכך". עובדה זאת בפני עצמה מערימה קושי רב על תחושות פגימות של סבתי וחוסר ערך. סבתי כיום מטפלת בנכד אחר בן שנה עד לסוף השנה הלימודית. כל יום מתקיים ויכוח בין סבי וסבתי ועולות שאלות על המשך החיים יחד. וכן שאלות על ה"צלע השלישית". סבי מתייסר כל פעם מחדש בויכוחים נוקבים כאלה. בשיחות עם סבתי עולים תחושות אשמה קשות, חוסר ערך, ניחתות ופגימות. חוסר משמעות בחיים. ניראה לי כי מתגלים סמפטומים דיכאוניים בינהם הדוניזם, מצב רוח ירוד, העדר אנרגיה, עייפות, חוסר שינה, חוסר תיאבון. היא איננה רוצה להיפרד מסבי אך מאידך קשה לה לחיות עימו והיא אומרת שהבית והאווירה בו כבויים. אנא סייעי לי כדי שאוכל לסייע לה .תודה מראש

שלום רב, אני בטוחה שקשה מאד להיקלע אל תוך קונפליקט זוגי, במיוחד כאשר בני הזוג הם חלק מהמשפחה ואהובים עלייך כל כך. ובכל זאת, למרות (ואולי בגלל) הקירבה, לא תוכלי לקחת עלייך את תפקיד ההצלה. אני משוכנעת שמי שכן יוכל לעזור, הוא גורם ניטראלי ומקצועי, שיסייע לסבתא להתמודד עם האתגרים שנחתו עליה שלא בטובתה. לכן, אני מציעה לך לבקש מסבתא למצוא לעצמה מטפל/ת מנוסה, ולשחרר אותך מהצורך לייצר עבורה פיתרונות. כך תסייעי לה למצוא את העזרה המתאימה, ותשמרי על עצמך כנכדה אהובה ואוהבת של שניהם. בהצלחה ליאת

שלום רב! אנחנו הורים לתאומים בני ארבע עוד מעט בן ובת. ילדנו ילדים מלאי אנרגיה אהובים על סובביהם ונבונים מאוד. מאז שהם נולדו הם התרגלו להיות יחדיו גם בשעת האמבטיה ולא פעם גם בשירותים. מאז שהם התחילו לגלות ענייו באברי המין לימדנו אותם שלכול אחד יש אזור פרטי שלו שרק לו מותר לגעת ולאף אחד אחר לא. בחצי שנה האחרונה היו להם כמה תקריות "משעשעות" שהם נגעו אחד בשני וזה מאוד שיעשע אותם ואנחנו חזרנו ואמרנו שזה אסור. ילדיי אוהבים לרוץ ערומים אחרי האמבטיה או בבריכה הביתית להראות את איבר מינם ולעשות את ריקוד הטוסיק. לאחרונה אסרנו עליהם ללכת ערומים בבית אלה רק עם תחתונים בכדי להמעיט את התקריות והמגעים בינהם וגם בעצמם. הסברנו שמותר לדעת בגופנו שאנו לבד במיטה או באמבטיה. זה נושא שכול כך קשה לדבר עליו.הסכנות שהסביבה מנדבת לנו רק מעמיקות את הפחדים. מצד אחד אתה מנסה להציב לילד גבולות ברורים ומצד שני אתה מפחד לפגוע להם במיניות. מהי הדרך הנכונה למנוע מהילדים שכבר לא פעוטות יותר, לגעת באיברי המין של אחיהם? או אולי גם של אחרים? יש דברים שקורים בגן וזאת לאור הסיפורים שאנו שומעים בבית ודיברתי עם הגננת על כך. אני מאוד מוטרדת ומפחדת שיש דברים שאולי משפיעים עליהם ואין לי שליטה על זה. כמו כן לאחרונה הם מתחבאים ועושים דברים אסורים בסתר. אשמח לדעת כיצד עלינו להתמודד עם זה ולהעביר את המסר לילדים ללא כעס והענשה כי לאחרונה יצא שהגבנו בצורה חריפה בעיקר מכיוון שאין לנו את הכלים הנכונים להתמודד עם זה. אשמח לכול תשובה שהיא תודה.

אלונה שלום, ראשית אני מאוד תנצל על העיכוב במענה לשאלתך. סקרנות מינית מופיעה בקרב מרבית הילדים כחלק מתהליך התפתחות נורמטיבי. הנגיעות שאת מתארת הן חלק ממשחק הנובע מסקרנות טבעית. חשוב להמשיך וללמדם כי מדובר במקום פרטי, להציב גבולות ברורים ולהפריד ביניהם, בלי כעס, כאשר אתם עדים למשחק מן הסוג הזה. חשוב גם להזכיר לעצמכם כי מדובר בהתנהגות נורמאלית אשר אינה מעידה על פגיעה או הטרדה מינית מכל סוג שהוא. בהצלחה, אמיר.

פרופסור ראובן צבי פוירשטיין, איש האמונה והחסד, המחנך הגדול, האיש שנסך תקווה וסייע לרבים כל כך לממש את עצמם מעבר לכל גזרה והגדרה, הלך לעולמו, אך רוחו כאן, ודרכו ממשיכה. האמונה וההבנה כי האדם הוא בעל כושר השתנות חוצה עמים וגבולות, שיטתו של פרופ' פוירשטיין נלמדת ומיושמת על ידי מורים ומחנכים בעשרות ארצות. עוד ועוד אנשים נעזרים באמונתו האדירה של פרופ' פוירשטיין ובכלים שפיתח ומממשים את יכולותיהם. תלמידים, חברים, שותפים לאמונה ולדרך, וכל מי שמבקש לתמוך בהמשך פועלו המבורך מוזמנים לעצרת הזכרון שתערך במלוא 30 יום לפטירתו של פרופ' פוירשטיין. העצרת תערך ביום שני, ד סיוון תשע"ד ה- 2.6.14 באולם אוסישקין בנייני האומה ירושלים בשעה 18:30 https://www.facebook.com/events/299319566893478/?context=create&ref_dashboard_filter=upcoming&source=49

שיטתו ותלמודו של פרופ' פוירשטיין, משפיעה, נלמדת ומיושמת בעבודה עם ילדים ומבוגרים ברחבי העולם, פועלו רב השנים ראוי לכל הערכה.

שלום, יש לי ילדה שאוטוטו חוגגת 8 בעזרת אחיותיי הכנתי לה יומולדת ספא. ממש הפקה. אבל!! הילדה הזאת מאוד מתסכלת. מילדה טובה ומקשיבה היא הפכה בשנתיים האחרונות לילדה צעקנית וכחנית בוכה...וחצופה!!! היא מוכנה לשתף פעולה רק כשהיא יוצאת נשכרת ממשהו. זא אם לא מבטיחים לה משהו כדי שתעזור תעשה שיעורים תדבר יפה תתנהג יפה. היא פשוט לא מוכנה!! היא צועקת. מתווכחת על כל מילה. מתחצפת. בוכה. החיים שלי איתה הפכו לקשים מאוד. כבר אין לי כוח להיתמודדות הזאת. כי אני כל הזמן מדברת וכל הזמן מסבירה. והיא בשלה. כאילו היא חיה לבדה על הכדור. ומי שמסביבה רק צריך לתת ולתת ... אני כבר לא יודעת מה עוד לעשות. עונשים לא עוזר היתעלמות לא עוזר דיבורים לא עוזר הלימודים שלה ירדו. החוצפה עלתה. הבכי והויכוחים גם הם עלו. מה לעשות? איך לעשות?? מתוסכלת וכואבת

שלום לך, ראשית, סליחה על העיכוב בתשובה, ועל כך שחיכית יותר מהרגיל. ולעצם העניין - את יודעת, במובן מסויים כל הילדים - ובעצם כולנו - מוכנים לשתף פעולה כאשר יש שכר או תגמול כלשהו על המעשה. מה שקורה אצלכם, הוא למעשה התפתחות לא מוצלחת של מערך התגמולים שנוצר בבית. הילדה שלך למדה שאין קשר בין התנהגות לתוצאה: היא מקבלת הכל, כל מה שהיא רוצה, ללא קשר להתנהגותה, טובה או רעה. הנתינה האינסופית שלך, לימדה את בתך את השיעור החשוב ביותר בכלכלה: מה שניתן בשפע, ערכו יורד! בדומה, גם את עצמך, הופכת "מצרך זול", בהיותך נותנת את עצמך בשפע ובכל תנאי. לכן, המשימה החשובה שלך היא להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. עלייך להחזיר לעצמך את היכולת לעמוד מולה כדמות סמכות חזקה ועקבית, וזאת יש לעשות ברגישות נחושה, ללא עונשים וללא פרסים. כאשר את מבטיחה לה תגמולים בתמורה להתנהגות כזו או אחרת, את מעודדת אצלה אוריינטציה של מו"מ או וויכוח. אם את רוצה לתגמל אותה על התנהגות טובה עשי זאת ***לאחר*** מעשה, ואל תכריזי על כך מראש. בדומה, אל תאיימי בסנקציות מראש. כאשר היא מדברת או מתנהגת כלפייך בחוסר כבוד, דאגי להתרחק ולנהוג בה קרירות, כפי שהיית עושה לו חברתך לעבודה הייתה מתנהגת כך כלפייך. אם להודות על האמת, אני חוששת שתתקשי ליישם את התהליך בכוחות עצמך, וממליצה לך בחום להיעזר בפגישה או שתיים של הדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לחזק אותך ולתת לך כלים יעילים לעמוד במשימה. עד אז, הפסיקי עם הפרסים והמתנות, שכן הם תורמים לחיזוק הדפוס התובעני וחוסר הכבוד כלפייך. יש עבודה! בהצלחה ליאת

שלום לכם.. זקוקה לייעוץ.. בני בן 15 הובחן עם בעיות קשב והתחיל לקבל ריטלין שלדברי המורים גורם לשיפו מה, אך הוא סובל מסף תיסכול נמוך שמתבטא בעיקר במבחנים.. אם ניגש למבחן וראה שאלה או סעיף שאינו יודע את התשובה הוא נשבר ומיד נותן דף ריק למורה בתוספת הערות כמו אני לא יודע כלום, לא מבין, .. וכו.. איך אני יכולה לעזור לו במקרים כאלו.? תודה מראש

שלום בת חן, האם הילד עבר אבחון פסיכודידקטי? אם לא, אני מציע לגשת בזמן הקרוב ולבצע אבחון כזה. אם כן, חשוב להתייחס להמצלצות האבחון ולהעבירן לבי"ס. מעבר לזיהוי הפרעת הקשב, אבחון פסיכודידקטי מעניק הבנה רחבה יותר של הקשיים הספציפיים של הילד, המלצות לטיפול והתאמות באם יש צורך. את יכולה להעזר ביועצת בית הספר, לקבל הנחיות כיצד ואיפה לבצע את האבחון. בברכה, קובי

שלום רב.האם נתקלתם אי פעם בתופעה של פוביה מפני אדם אחר? בני בן השמונה פיתח בשנה האחרונה סלידה והימנעות מוחלטת מקשר עם אחיו הצעיר.לא מסוגל אפילו לשאת את מראהו.בכל שאר התחומים תפקודו מיטבי.נמצא בטיפול פסיכולוגי. אובחן בשניידר ונשלל אוסידי .נאמר לנו שמדובר בפוביה ספציפית.עקב חוסר מוטבציה הטיפול ההתנהגותי אינו מניב פרי.כך גם טי]ול תרופתי.(פרוזאק). יש לציין כי מאז ומתמיד לא היו בין הבנים קשרי קירבה אולם רק בשנה האחרונה הדברים החמירו בצורה קיצונית.הבית שלנו הוא בית אוהב והקשרים פתוחים וחמים ואף אנחנו ההורים מצויים בהדרכת הורים אבל בפועל אין שום שינוי במצב הבן וההימנעות שלו מכל היבט של קשר עם אחיו הולכת וגוברת.

שלום יעל, אתם מוקפים באנשי טיפול שמכירים אתכם ואת ילדיכם מקרוב. אני מבין שהפנייה לפורום נובעת מתחושת התקיעות וחוסר האונים (שהיא מנת חלקו של כל טיפול פסיכולוגי מוצלח), אך איני חושב שעל סמך תיאור חלקי של תופעה מורכבת אוכל לתת תשובה טובה ומדויקת יותר מאנשי המקצוע שעובדים אתכם. אתם מתמודדים עם תופעה לא פשוטה וכאובה, חשוב שתבואו עם השאלות החשובות האלו אל הגורמים המטפלים. בברכה, קובי

שלום, יש לי בן בן 2 ואשתי בהריון עם ילדנו השני. יחסינו מדרדרים ואני שוקל גירושין. אנחנו גרים בזכרון יעקב קרוב להוריה (מרחק הליכה). אני עובד באיזור תל אביב ולאחר הגירושין אני מאמין שאעבור דרומה ואתקרב לעבודה. אני שוקל מה האפשרויות מבחינת משמורת על הילדים. אני מאוד אוהב את הילד ולכן אני מאמין שארצה להיות קרוב לשניהם אבל בכל זאת אני לא רואה מצב שלא אעבור דרומה יותר, כי העבודה שלי תלויה בזה. מאוד מפריע לי הרעיון שהם יהיו קרובים לאמא ולהורים שלה ויאבדו איתי קשר עקב הגיאוגרפיה. האם ילדים בגיל כזה חייבים להיות במשמורת בלעדית אצל האם ? האם ניתן לעשות משמורת חלקית בחלק מהשבוע ? האם ניתן להחליף לסירוגין בין הורים ? האם הגיוני להפריד בין הילדים ? אני שואל מנקודת מבט פסיכולוגית עבור הילדים. בתודה מראש

שלום דני, עד כמה שאני יודע (כאמור אינני עו"ד), עד לגיל 6, חלה חזקת הגיל הרך. מה שאומר, שבהנחה וזה לא נוגד את טובת הילדים החזקה האוטומטית היא של אמם. טובת הילדים היא הגורם המכריע בכל השאלות שאתה מעלה. אני מאמין שהפרדת הילדים נוגדת את טובתם, כמו גם חלוקה לתקופות. ילדים זקוקים ליציבות, לשגרה מסודרת ועקבית. במצב האופטימלי, אופן החלוקה, תדירות המפגשים וכו', יכולים להיקבע מתוך תהליך של שיח מכבד והסכמות בין בני הזוג. חלוקת שווה של שהות הילדים בבית האם והאב היא אפשרית, אך לשם כך עליכם להתגורר מספיק קרוב כדי לאפשר להם הגעה למסגרות החינוכיות שלהם. אם עוד לא ניסתם, ועוד יש בכם תקווה שניתן לשקם את היחסים, אולי כדאי לשקול טיפול זוגי? בכל מקרה, אם אתם מחליטים להתגרש אני מציע להתייעץ עם פסיכולוג ילדים כדי שתוכלו לבצע את המהלך עם מינימום פגיעה בילדים. לדעתי, כל החלטה הבנויה על הסכמה והתחשבות הדדית טובה ועדיפה על פני שיח כוחני והתנצחות אין סופית. בברכה, קובי.

שלום, יש לנו בת מקסימה ומאוד ורבלית ואינטליגנטית בת כמעט שלוש. היא אומרת לי (אבא) כמה פעמים ביום "אני אוהבת אותך אבא", אומרת שהיא אוהבת את אח שלה (בן שנה וחצי), אומרת שהיא אוהבת את הכיסא האדום החדש שקנו לה... רק לאמא שלה היא דואגת להגיד פעם בכמה ימים "אני לא אוהבת אותך. אני אוהבת רק את אבא", ומרשה לעצמה גם לתת מכה לאמא. אמא מגיבה באיפוק, אומרת "זה מעציב אותי לשמוע אבל שתדעי שאני מאוד אוהבת אותך". גם אני דואג להגיד לה שזה לא יפה להגיד דבר כזה לאמא, ושאמא שלה אוהבת אותה מאוד, וגם שאסור להרביץ בשום פנים ואופן לאף אחד, בטח לא לאמא. איך ניתן לשנות את המצב הזה? האם צריך להגיב בצורה אחרת? תודה, אורי

שלום אורי, אני מבין את התחושות הלא נעימות שהתנהגותה מעוררת בכם, אך אני חושב שחלקן המכריע נובע מפרשנות לא נכונה שלכם את הסיטואציה. כשילדה משתמשת באלימות (לא משנה כלפי מי) יש להציב לה גבול, לומר שזו התנהגות שאינה מקובלת ולהציע לה תגובה חלופית. כשהיא אומרת שהיא אינה אוהבת את אמה, אתם מעניקים למילים שלה פרשנות ששייכת לעולם המבוגרים, אתם מגיבים מתוך המקום הזה ומגדירים את זה כ"חוצפה". הילדה מזהה שזה נושא רגיש, מעורר אתכם לתגובה ומעניק לה תשומת לב. במקום זה, אני מציע לא להיכנס לעימות, לומר משהו בסגנון של "את חופשיה להחליט את מי את אוהבת ואת מי לא, אמא בכל מקרה תמיד תאהב אותך". לא לנזוף בה, לא לבקר אותה ולא לעורר בה אשמה. ככל שאתם תתייחסו לזה ברצינות ובחומרה, כך היא תמשיך בהתנהגות הזו. פשוט להרפות... חשוב להבין שזה שהיא אומרת שהיא אינה אוהבת את אמא, לא אומר דבר על רגשותיה כלפיה. באופן כללי אני מאמין שהמרחב הרגשי של ילדינו הוא מרחב פרטי ואוטונומי. אנחנו יכולים לדרוש מהם לציית לכללי התנהגות מסוימים, אך לעולם לא נוכל להחליט עבורם אם להרגיש רגש כזה או אחר, בדיוק כפי שאף אדם לא יכול להחליט זאת עבורנו. (ושוב אני מאמין שלמרות ההצהרות שלה היא אוהבת את אמה). בברכה קובי.

אשמח מאוד לקבל תשובה, אנחנו ממש אובדי עצות...

שלום רב! בני בן 9 תמיד היה רגיש מאד מאד מחובר לצד הנשי שבו -תמיד היה שם לב לבגדים לאיפור שלי ותכשיטים שלי. כמו כן הוא עסוק מאד בעניין יופי שלו - שמתי שניסה איפור שלי בטענה שרצה להיות יותר יפה.הוא כל הזמן משחק רק עם בנות ומתנהג בצורה לא הכי גברית.הוא רוקד ריקודים סלוניים ומאד טוב בזה.האם התנהגותו מצביעה על נטיה הומוסקסואלית או ורנסג'נדרית ?????? אפשר לעשות משהו בנידון??? כי הילדים מאד אכזריים כשהם מגלים משהו שונה וכל הזמן מכנים אותו בשמות לא הכי נעימים.מצפה לתשובתך בכליון עיניים. ד.

שלום , אין הרבה מה לעשות כאשר הילד מגלה נטייה עקבית לפעילויות נוגדות-מגדר. רוב הילדים לומדים להצניע בשלב כלשהו את ההעדפה הזו, כדי להימנע מלעג ודחייה. חשוב שבסביבה המשפחתית והביתית הילד יחוש אהוב, בטוח ומוגן, ושאתם תקבלו אותו כפי שהוא. רק עם הזמן וההתבגרות אתם תדעו האם מדובר בהעדפה מינית או לא. בברכה קובי

גם לי יש ילד בגיל הזה עם התנהגות דומה, אשמח אם תרצי לשוחח, אם כן כיתבי לי בבקשה תגובה .

אשמח מאד לשוחח בנידון עימך

בני בן 3.5, עם עיקוב בדיבור עקב שמיעה לקויה. עבר ניתוח כפתורים לפני חצי שנה וכעת מטופל אצל קלינאית תקשורת. כיום מתקדם נהדר ולומד את השפה... אך מה שמפריע לי, שהוא מעולם לא אמר לי "אני אוהב אותך"

שלום דינה, הרגע לו את כל כך מצפה, הוא אחת המתנות היפות שהעניק לנו העולם הזה. הרגע בו הילד מבטה את רגשותיו במילים ברורות ומרגשות כל כך. אני מבין את הקושי, אך למרות זאת, ישנן כל כך הרבה דרכים בהם ילדים מביעים אהבה- בחיבוק, במבט, במגע ולפעמים גם בבכי. אני מאמין שזה רק עניין של זמן וגם הרגע לו את מייחלת יגיע. במקרה שלך, רגע זה יהיה מרגש עוד יותר משום שהוא יסמל הישג חשוב של אם אוהבת המשקיעה ומטפלת בבנה. כמו בכל דבר בחיים, הקושי מעניק לרגע משמעויות עמוקות ומרגשות שאינן מובנות מאילו. עוד קצת סבלנות, והרבה אהבה. קובי

שלום, בני בן 8 התחיל לפני כחודש להתעורר בלילה. בהתחלה זה היה פעם אחת בלילה, אבל בשבוע האחרון המצב החמיר ועכשיו זה קורה 10-15 פעמים בלילה. זה מתחיל בשעה בערך 11:30, הוא מתחיל לבכות, לבעות עם הרגליים,ת ממלמל משהו, מתהפך הרבה פעמים....כעבור דקה או 2 הוא נרדם. ואז אחרי 10 דקות הכל מתחיל מהתחלה...זה נמשך בערך שעה-שעה וחצי.......בבוקר הוא לא זוכר כלום.... מה זה יכול להיות? ולמי פונים ואיך מטפלים בזה? אנחנו די מדוכאים מהמצב...... תודה

שלום, מה שאת מתארת מתאים לתופעה הנקראת ביעותי לילה. בניגוד לסיוטי לילה, הביעותים מתרחשים לרוב בחלק הראשון של הלילה כפי שקורה אצלכם. לרוב, הילד לא זוכר דבר מזה בבוקר, ואין כל צורך להזכיר לו את אשר אירע בלילה. הרצון לבדוק עם הילד אם הוא זוכר מה קרה בלילה הוא טבעי, אך לרוב הוא רק מגביר את המתח ולא מסייע לו. בתקופה כזו חשוב להקפיד על שיגרת השכבה, ועל שעות שינה מספקות לילד. מחסור בשעות שינה עלול להגביר את התופעה. בזמן הביעות אפשר לשבת לידו תוך התערבות מינימאלית במתרחש. במקביל, אתם יכולים לבדוק אם חל שינוי התנהגותי בגן או בבית, האם יש נושאים המטרידים את הילד. אני אומר זאת למרות שבדר"כ ביעותי לילה לא מבטאים מצוקה הנובעת מהיום יום. אם התופעה נמשכת, או אם היא משפיע על זמן הערות של הילד, אתם יכולים לפנות לפסיכולוג ילדים קליני להתייעצות נוספת. בהצלחה, קובי

שלום.בני בן 10, בן יחיד.אני חד הורית. תלמיד טוב וגם יש חברים.אח"צ מעדיף צפייה במחשב על פני כל דבר אחר.אבל זה במקום להיפגש עם חברים מדי פעם.בד"כ צופה במחשב שעתיים ביום אח"צ.[ביום חופשי כל הבוקר הוא על המחשב אפילו 6 שעות וזה מתסכל אותי]. וכאשר הוא מסיים עם המחשב , זה בד"כ ב-8 בערב, אז פתאום הוא נזכר בכל מיני דברים שיש לו לעשות, לעדכן אותי על ביה"ס , לשחק קצת, לדבר איתי , לקרוא וכו' ולקראת 9.5-10 בלילה הוא במיטה.כל ערב כזה נגמר בכך שאני מתרגזת עליו וחבל לי שהוא צריך לישון באוירה של רוגז.אני סיכמתי איתו שבשעה 8.15 שיהיה במיטה,אבל זה קשה לבצע כי כמו שאמרתי המחשב תופס את רוב זמן אחצ שלו, ולפעמים הוא נזכר ב-8.15 שהוא שוב רעב או שרותים או נזכר במשהו שהוא חייב לעשות וכך עובר הזמן לכיוון 9 ויותר. וקשה לו להתעורר בבוקר.ביום עמוס כשיש לו חוג או ללמוד למבחן אני לא מאפשרת לו לראות מחשב הוא מאוד מתוסכל.ולעתים גם ביום כזה הא רואה מחשב כי זה עוזר לו קצת להירגע.את רוב זמנו החופשי מעביר מול המחשב, חוץ מחוגים ומידי פעם חברים.כיצד להתנהל איתו בעניין המחשב?ולעזור לו לישון בשעה מוקדמת יותר?הוא גם לא מחליף לפיגמה/מתרחץ/ומתארגן לשינה אם אני לא אומרת לו כמה פעמים כל דבר וזה כמובן מביא אותי לרוגז, וכך עד שהוא ישן אני לא יכולה להתפנות לדברים אחרים כי הוא לא יזוז מעצמו.מה את מציעה?

שלום, נדמה לי שהשאלות שאת מעלה כאן נוגעות יותר בשאלת הצבת גבולות לילד ופחות בזמן המחשב שלו. מהתיאור שלך זה נשמע שכשאת מציבה גבול ברור הוא עוזב את המחשב ואז מתחיל את המשא ומתן הלילי ... ברמה ההתנהגותית אני מציע לבנות לוח זמנים חדש וברור לפיו הילד הולך לישון בשעה שאת רואה לנכון. המחשב כשלעצמו אינו הבעיה , חשוב להבין את הסיבות בגינן הילד מעדיף לבלות מול המחשב ומה הוא עושה בזמן הזה. אם המחשב מהווה מפלט מסיטואציות חברתיות בהן הוא מתקשה אז הפתרון לא יגיע דרך צמצום זמן המחשב. במקרה כזה צמצום הזמן הזה רק יכול להגביר את החרדה והתסכול, ליצור נקודות עימות נוספות ולהגביר את המתח בקשר שלכם. אפשרות נוספת היא שיש לילד דיי זמן לבילוי עם חברים, כך שאת שארית הזמן הפנוי הוא מעדיף לבלות מול המחשב. במקרה כזה ובהנחה שהתכנים אליהם הוא נחשף תואמים את גילו, אני לא מוצא סיבה לדאגה. הבנת הסיבות חשובה כדי שתדעי במה והאם הילד זקוק לעזרה. החשוב הוא, שתציבי את הגבול באופן שלוקח בחשבון את שאר המטלות (אולי להקדים חלק מהן כך שיבצע אותן לפני שהוא מתיישב על המחשב), את הזמן המשותף שלכם ואת שעת השינה. בהצלחה, קובי

תודה רבה ! עזרת לי למקד את העניין .

ביתנו בת חמש וחצי, ילדה שמחה, חכמה, מדברת בשטף מגיל צעיר, משתוללת עם אחותה, מסתדרת עם חברים בגן, אבל ביישנית בכל מיני סיטואציות. כאשר מגיעים לביקור אצל הסבא והסבתא היא לא אומרת שלום. כאשר נותנים לה משהו היא לא אומרת תודה ונצמדת לאחד ההורים. כשהולכים ממקום מסוים היא לא אומרת להתראות. אם היא נשארת אצל הסבתא כמה שעות היא נפתחת ומדברת וצוחקת ומשחקת בצורה נהדרת. אנו הסברנו לה כמה פעמים שצריך להיות מנומסת ולהגיד שלום, תודה, להתראות כו'. גם בגן במהלך הארוחות כששואלים אותה מה היא רוצה לאכול, היא לעיתים לא עונה. כשאנו שואלים אותה לאחר מכן למה זה ככה, היא אומרת שהיא מתביישת, או כל מיני סיבות אחרות, כמו שהיא לא יודעת את השם של המאכל שאותו רצתה לבקש. היא מבקרת אצל חברות אחרי הגן וגם מסכימה שהורים אחרים יאספו אותה מהגן אל חברה. אבל כשאנחנו באים לאסוף אותה וההורה שאסף אותה שואל אותה שאלה, היא לא עונה. התגובה של ההורה היא בדרך כלל, משהו בסגנון "אה היא לא מדברת"... חלקם פשוט לא מציקים לה, וחלקם מעירים הערות. אצל הסבא וסבתא מצד אחד מעירים לה הערות בצחוק כמו, "מה, את עדיין לא יודעת לדבר", וזה חוזר על עצמו בכל ביקור. אצל סבא וסבתא מצד שני, הם לא מסכימים בשום אופן למצב ובכל פעם יוצרים ויכוח סביב זה, וטוענים שאנחנו לא מחנכים את הבנות שלנו. כמו כן, מתנים מתן ממתק באמירת תודה, אבל היא לא אומרת תודה ולא מקבלת את הממתק ולעיתים בוכה. הם לא מפסיקים להגיד לה שזה לא מנומס ושהיא חייבת להגיד שלום ולהתראות, והיא רק נצמדת אל הרגליים שלנו ומחכה שנלך. הדבר חוזר על עצמו כבר חודשים רבים. לסיכום בתנו מקבלת הערות אין סוף מהסביבה הבוגרת על זה שהיא ביישנית ולא מדברת ומואשמת אין סוף בזה שהיא לא מנומסת. וגם כלפינו יש ביקורת מצד הסבא והסבתא. אודה לעזרתכם, מה להגיד לביתנו, ומה להגיד למבוגרים שלא מרפים מהעניין.

שלום, ביישנות היא תכונת אישיות די יציבה שמלווה את האדם במידה זו או אחרת כל חייו, ואינה מעידה על בעיה פסיכולוגית או "חינוכית". לרוב, קיימת רתיעה ראשונית ממצבים ואנשים זרים, אך הקושי מתפוגג תוך זמן מה, והילד מפשיר ומצליח לתפקד היטב. כפי שאתם מתארים, כאשר היא נמצאת מספיק זמן בסביבה בטוחה ומאפשרת, היא מצליחה להיפתח ולהשתחרר. הביישנות יכולה להתמתן עם השנים, בעיקר אם הסביבה לא עושה מזה עניין גדול. חשוב להסביר לסביבה שתגובותיה אינן נובעות מזלזול או חוסר כבוד, אלא מתוך קושי ממשי להתמודד עם הסיטואציה. נסו לא להתרגש במצבים האלה שהיא לא אומרת "שלום" או עונה על שאלה שנשאלת, והקדישו לכך מינימום תשומת לב. גם הסברים לגבי הצורך להיות מנומסת כנראה לא יועילו, מהסיבה הפשוטה, שזו כנראה לא הבעיה שלה. אני מציע להכיר בכך שבתכם ביישנית ולאפשר לה את מידת הפתיחות והקרבה שהיא מסוגלת לחוות בכל רגע נתון. אם תראו שהביישנות פוגעת משמעותית ביכולתה לתפקד בחיי היומיום (מה שלא נראה לפי התיאורים שלכם כרגע), פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. לגבי הסבים, נסו לגייס אותם להיות "בצד שלכם" ולא "נגדכם". שתפו אותם במידת האפשר בקושי שהילדה חווה בסיטואציות שונות, הסבירו להם שלא מדובר בסוגיות חינוכיות אלא רגשיות ועמדו על כך שינתקו את הקשר בין אמירות תודה ושלום למתן תגמולים ופיצויים. חשוב לעודד אותם להמשיך להתעקש עליה ולהעניק לה תשומת לב כמו לשאר הנכדים. בהצלחה, קובי

תודה רבה על התשובה המפורטת!

שלום ליאת/קובי, מקווה מאד שתוכלו לעזור לעזור לי כי אני אובדת עצות. בני בן 5 וחצי נבון ומקסים נוהג בחודשים האחרונים "לגנוב" כסף שמוצא בבית ורץ מיד לקופה ומחביא שם. ניסית בכל מיני דרכים לשוחח אתו ולהסביר את חומרת מעשין- מבטיח ש"ישנה" את התנהגותוץ אך לצערי הענין חוזר על עצמו. מה לעשות ????? יש לי עוד בת (תאומה שלו) שאינה עושה דברים כאלו אך אני פוחדת שתלמד ממנוץ תודה על ההקשבה , דנה

שלום דנה, לצד ההסבר החינוכי החשוב, אני חושב שכדאי לנסות ולגשת לתופעה גם מכיוונים אחרים. כלומר, לנסות להבין מה מניע אותו להתנהג באופן הזה שוב ושוב, על אף האיסור הברור והגבול שאת מנסה להציב. החל מהסיבות הפשוטות כמו בשביל מה הוא חוסך? מה הוא חושב ומרגיש כשהוא מבצע את ה"גנבות" הללו? מדוע הוא בוחר בגנבה על אף האיסור הברור? מה הוא חושב שאתם מרגישים כשהוא עושה זאת, או איך הוא היה מרגיש לו היו לוקחים מכספו ללא ידיעתו? האם הוא מפצה על תחושת חוסר? וכד'. לפעמים, כשאנחנו מתקשים להכחיד התנהגות שעל פניו היא שלילית, אנו יכולים לעצב אותה לכיוונים נורמטיביים ואדפטיביים שגם יסייעו לו בהמשך. כך לדוגמה, אם מדובר בילד עם שאיפות, אסרטיביות ומודעות לכסף, אפשר לסייע ולחשוב יחד איתו על דרכים חלופיות דרכן יוכל להגשים את המטרות שלשמן הוא גונב. אם דרך דמי כיס, או דרך תגמול על פעולות שונות או כל דרך יצירתית אחרת. בברכה, קובי.

שלום , יש לי ילדה בת 5 שעד עכשיו היתה די בסדר עם חברים ובזמן האחרון התחילה להתבודד בגן להיות לבדה בחצר ,שאני שואל אותה היא אומרת שככה היא מעדיפה אבל אני לא חושב שזה נכון ף , כל פעם שיש חבורה גדולה של ילדים היא נרתעת וזזה הצידה וגם שונאת משחקי תחרות . האם זה טבעי או צריך לבוק טיפולית את הדבר ?

שלום, הימנעות מתחרות יכולה להעיד על תחרותיות גבוהה, רגישות, קושי בעמידה מול גבולות, קושי בוויסות רגשי וכד'. בגילה הצעיר יכולות להיות תקופות בהן הרגישות הזו עולה ויורדת והן לא בהכרח מעידות על קושי או בעיה מהותית. לצד זה, אני מציע למקד את תגובותיכם בתהליך, בדרך ובהשקעת המאמץ ולא במבחן התוצאה. זה מתחיל בדברים הקטנים בבית ועובר הלאה להתנהלות החברתית. אל תבקרו אותה ואפשרו לה לבחור במה לקחת חלק. עודדו וחזקו אותה על הדרך ועל הניסיונות שלה להתמודד. כשקורה מקרה כזה אתם יכולים לומר משהו בסגנון של "להפסיד זה באמת לא נעים ומאכזב, אך בכל פעם שאת מנסה את משתפרת וזה מה שחשוב". תמשיכו לעקוב כדי לראות אם ההימנעות שלה מתרחבת. בברכה, קובי.

שלום. יש לי ילדה בת ארבע וחצי. אני ואבא שלה מתגרשים. הוא אמור לעזוב את הדירה ב1/09. לא סיפרנו כלום לילדה וגם לא דיברנו על גירושין ומעבר לידה. הבעיה היא שכנראה שהיא מבינה מה קורה די מדוייק ולכן בזמן אחרון מאוד נתפסת לאבא וכל בזמן מציירת אותנו ביחד ורוצה שנלך אתה ביחד. אם הוא יוצא רגע למכולת ישר שואלת איפה אבא והיום אמרה לי " את רוצה לגרש אותו ". אני והוא לא מדברים בינינו ואם יש תקשורת היא באווירה של מתח ועצבים. חשבנו לספר לילדה על המעבר ופרידה רק יומיים לפני המועד אבל עקב התנהגותה בזמן האחרון אני מבינה שהיא בונה לעצמה סרטים בראש מה שנקרא ושאלה מה עושים ומה אומרים עכשיו כי עד מעבר יש עוד שלושה חודשים ולא נראה לי שמצב של חוסר וודאות בנוסף לבניית סיפור לעצמה הוא כל כך בריא אודה לליאת על התשובה

שלום אריאל, כפי שאת רואה בעצמך, ילדים הם יצורים תבוניים ומסיקי מסקנות, וקשה להוליכם שולל. הילדה שלכם חווה את האווירה המתוחה בבית, ואולי גם שומעת אמירות כאלה ואחרות, שמעוררות תחושת מתח ודחק. יתכן שהסיקה על ה"גירוש" לכאורה, דרך אמירות אחרות, שנאמרו בהיסח הדעת, אמירות שיש בהן מילים דומות כמו "להתגרש", "גירושין" וכד'. כרגע, אני סבורה שאין טעם לדון איתה בנושא, ואפשר לדחות אותו (מולה) עד לשבוע-שבועיים לפני שאבא עוזב. יומיים לפני זה קצת מאוחר לטעמי. אם היא שואלת מפורשות עליכם, אפשר לומר בפשטות שקצת קשה לכם יחד, ושאתם תמצאו לכך את הפיתרון. כך אינכם מסבכים אותה עם כל מורכבותו של המצב, ועדיין מכינים אותה לרעיון הפרידה. מזכירה לכם, ולכל ההורים המתגרשים/גרושים, שהסתגלות טובה של הילדים למצב העדין הזה קשורה ליכולתם של ההורים לקיים תקשורת פתוחה ושוטפת, תוך שמירה על עמדה מכבדת זה כלפי זו, ושיתוף פעולה מהודק ככל הנוגע לילדם המשותף. בהצלחה ליאת

תעני לי משהו בשירשור למטא. "ים" זה כינוי שלי בכול מיני מקומות((-: התבלבלתי קצת. מאחלת שבת שלום,שבת שמחזירה כוח לנשמה. חני,בחיבה

היי חני, השבתי לך למטה לפני שבת, והנה הגעתי לאחל גם שבוע טוב, רגע לפני החלפת המשמרת עם קובי. להתראות ליאת

אהלן קובי וליאת ותודה רבה מראש בני בן 2.9 בספטמבר יהיה בדיוק בן שלוש בעזרת השם. כרגע הוא נמצא בגן פרטי שמאוד טוב לו שם ואני מרוצה משיטת החינוך ומאנשי הצוות . איך אדע אם הבן שלי מוכן לגן עייריה ? הוא ילד חכם , מפותח שמח ומדבר שוטף. אני מתלבטת כיוון ששנה הבאה באותו הגן אני לא יודעת כמה ילדים יהיו בני גילו כרגע נראה שיהיו המון קטנים בגילאים שנה וחצי עד שנתיים וחצי . כמה ילדים צריך שיהיו בני גילו? והאם בכל זאת עדיף לתת עוד שנה שיהיה בשל מבחינה רגשית ובטחון עצמי בחממה? הוא עדיין לא גמול מ חיתולים אני מציעה לו תמיד לשבת בשירותים על המדרגות אפילו שלא עושה כלום , הוא לא אומר לפני שיש לו קקי או פיפי אך אני בגישה שלא להוריד חיתול וזהו אלא לתת לו שזה יגיע ממנו האם אני פועלת נכון ? תודה רבה

שלום גלית, אתחיל מהסוף. תהליך הגמילה נעשה ביוזמת ההורים, לאחר (!) שווידאו שקיימת בשלות מוטורית וקוגניטיבית. כלומר - כאשר הילד מסוגל פיזית לשבת על הסיר או האסלה, ולהבין מה רוצים ממנו. אני מדגישה "רוצים ממנו". כדי לחיות בחברה כבן-תרבות, מחוייב כל גור-אדם ללמוד את הרגלי הניקיון, ולעשות את צרכיו (רק!) במקום המיועד לכך. לכן, אני מציעה לא לחכות עם זה, ולהתחיל להציב את הדרישה בנועם אסרטיבי. כחלק משבירת מיתוסים, אזכיר גם כאן, שגן עירייה לא אמור להיות פחות איכותי/חם/מכיל בהשוואה לגן הפרטי. יש גנים טובים ורעים הן במגזר הפרטי והן בציבורי. עלינו לעשות הכל כדי למצוא לילד שלנו מסגרת איכותית שמתאימה לו, ללא קשר אם זה גן פרטי או גן עירייה. בעיני, להשאיר ילד בגן פרטי ("חממה") הוא פיתרון של הורים חרדתיים, שנבהלים מהמעבר. ילדים אינם גדלים בחממה, אלא במסגרות חינוכיות שאמורות לעודד את התפתחותם, תוך היכרות מעמיקה ומקצועית עם צרכיהם וכישוריהם. אל תפחדי. תני לילדך להיות גדול וכשיר, ועדכני את דרישותייך ממנו עפ"י גילו ויכולותיו. אין לי ספק שהוא מסוגל לעמוד בהן בהצלחה. מה את אומרת? ליאת

היי ליאת תודה רבה על התשובה , אני אומרת שאני אכן חרדתית ואני עצמי חוששת משינויים. אני מנסה לעשות את הטוב ביותר עבור הילד שלי אני גם משערת שלא תמיד אני מקבלת אולי החלטות נכונות והן וודאי מושפעות מהאישיות וממי שאנו כהורים , אני אחשוב על הכיוון האחר שאת מציעה ואולי אגלה שהשד לא כזה נורא - תודה

שלום רב, ביתנו היחידה בת 7, נבונה מאוד ומקסימה מצליחה ללא מאמץ בכל דבר בו היא חפצה. עם זאת, מגיל מאוד צעיר בלט (לנו)פער אדיר בין האינטליגנציה הקוגנטיבית הגבוהה, היכולות המילוליות, המוטוריות וכו' מול האינטליגנציה הרגשית. בגיל שנה נכנסה לגן מלאת ביטחון, פטפטנית, ידענית, דעתנית מאוד והיתה עסוקה בשלה. היא התייחסה לאנשי הצוות רק כשרצתה מהם משהו, התעלמה מבני גילה, דרשה לשחק עם קבוצת הבוגרים ושם היתה עסוקה בחטיפת צעצועים. עברו מאז 6 שנים ונראה כי דבר לא השתנה. לכאורה כשמסתכלים עליה היא נראית ילדה מאוד חברותית ונעימה. היא מצודדת מאוד בחיצוניותה ויודעת כיצד לפנות אל כל אחד בכדי להשיג ממנו משהו. הדבר שהכי צורם לנו הוא חוסר האמפטיה. על אף העובדה שמגיל צעיר אנו משוחחים עימה על הנושא, משחקים במשחקי תפקידים, משקפים מצב - עדיין נראה ללא הועיל, כל סיטואציה היא "מסובבת" לכך שהיא מסכנה ופגועה. הילדה מדקלמת תאוריות, אולם מתקשה ביישום. היא פשוט לא רואה את האחר. "מטלות" שילדים אחרים היו שמחים לעשות דוג' לחלק ממתקים או מדבקות לחברים קשות לה מאוד והיא תמיד תמצא סיבה מדוע לא עשתה זאת. לבד מההתנהגות הזאת היא מאוד "גמישה" לשינויים, אין בעיות של תסכול או פרפקציוניזם, היא בעלת ביטחון עצמי גבוה מאוד, חזותה החיצונית מאוד חשובה לה, היא יכולה לעמוד מול המראה שעות ונראה כי היא רואה רק את עצמה תרתיע משמע. האם ייתכן כי מדובר בהפרעת נרקסיזם, האם הבעיה ברת "הכחדה". על תשובתכם נודה.

שלום רב, היכולת לחוש אמפתיה קשורה לנטייה מולדת, לתהליכי חיברות, לטמפרמנט של הילד ואף לסגנון ההורות שחווה. הורים הרגישים לקשייו של הילד ומספקים לו מודל להתנהגות אמפתית, מעודדים אצלו את היכולת לשיתוף ואכפתיות, ואת הרצון לעזור ולנחם. לכן, חשוב שתימנעו מלייחס לילדה "תווית" של חסרת אמפתיה, ותשתדלו לעודד ולהתפעל מכל גילוי של התנהגות פרו-חברתית. אם תשמשו כמודל עבורה, יש סיכוי טוב שבסופו של דבר תיהנה גם מנתינה והתחשבות, ולו כדי "להיות כמו אמא ואבא". אני לא חושבת שמדובר בהפרעה נרציסטית, ומשוכנעת שאפשר לייצר שינוי בעבודה סבלנית, סלחנית ובלתי מתייגת. בהצלחה ליאת נ.ב - מצרפת לינק למאמר מעניין העוסק בהתפתחות האמפתיה אצל ילדים, ובגורמים להבדלים הבינאישיים בתכונה זו. הנה - http://www.gilrach.co.il/2011/02/%D7%9B%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%91-%D7%9C%D7%99-%D7%9B%D7%99-%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%91-%D7%9C%D7%9A-%D7%90%D7%9E%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%95%D7%AA/ בהצלחה ליאת

שלום. בתי בת ה 3 מפותחת מאוד לגילה וכחמה.הבעיה הינה שאני לא מליחה לגרום לה לעשות צרכים מחוץ לחיתול.כשאני מורידה לה חיתול היא מתאפקת ומפחדת להשתחרר ולעשות פיפי בסיר.היא אומרת "אמא זה יזרום עכשיו !!אני אומרת לה מצוין!תשתחררי ושיזרום.היא מבקשת שאני אשים לה חיתול.מה כבר לא ניסיתי ?!הסברים ,הדגמות ספר פשוט כלום לא עוזר !היא תלך בספטמבר לגן עירייה מה יהיה ?נא עזרתך

שלום מרינה, תהליך הגמילה מתחיל ומתנהל ע"י המבוגרים, כאשר הם מרגישים שקיימת בשלות קוגניטיבית, מוטורית ורגשית אצל הילד. מרגע שהחל התהליך, מורידים את הטיטול, ולא מחזירים אותו, אלא אולי לשנת הלילה (כי לפעמים השליטה בלילה מתאחרת בהשוואה לשעות היום). מרגע שהחלטתם על תחילתו של התהליך, עליכם להיות מוכנים גם לתאונות ופספוסים, ולהישאר שלווים מול האפשרות הזו. כאשר הילדה מבקשת טיטול, הסבירי לה שהיא כבר גדולה, ושהחלטת לסלק את הטיטולים. השאירי את הסיר במקום שתוכל לגשת אליו, ואמרי לה שגם אם יברח לה, זה באמת לא נורא. גם אם תתאפק זמן רב, וגם אם יברח לה, בסופו של דבר ההתנסות בחוויה תגרום לה להפסיק לפחד. אם את מרגישה שאינך יכולה לבד, פני להדרכה הורית קצרה. את יכולה להיעזר גם בשפע החומר הקיים ברשת, ולנסות לעקוב אחר ההנחיות. מה שהכי חשוב הוא להימנע מטעויות, והטעות הכי נפוצה היא ההורדה וההחזרה של הטיטול. אל תחזירי לה את הטיטול גם אם היא מבקשת, כי אז המסר מאד מבלבל. אם תישארי בעצמך שלווה ורגועה, משהו מזה יעבור גם אל בתך. בהצלחה ליאת

ליאת , תודה על תגובתך , השאלה האם התאפקות יכולה לגרום לנזק רפואי ? תודה

שלום רב, הייתי רוצה לדעת אך אלי ולבעלי להתנהג עם הילד שלנו, בן 3 בדיוק, במצבים שאנחנו מבקשים ממנו משהו לא לעשות והוא פשוט מסתכל לנו בעיניים ועושה בכוונה. או שאנחנו מבקשים ממנו לעשות משהו והוא פשוט מתעלם מאיתנו לחלוטין כאילו אין איש לידו והוא בכלל לא שומע. מדובר על ילד נבון מאוד, שמתעניין כמעט בהכל וזוכר כל דבר שמסבירים לו ומספרים לו. אך כאשר הדבר נוגע להתנהגות ולבקשות שלנו אז הוא ישר אומר לנו "לא רוצה" ומתעלם מאיתנו לבקשה שניה ושלישית. הפתרון היחיד שמצאנו עד עכשיו אלו איומים על משהו שהוא אוהב. לדוגמה: "אני אסגור לך את הטלוויזיה" ואז הוא מתעצבן ומתחיל לבכות ולתת באגרוף על השולחן או אפילו נותן לנו אגרוף ברגליים. או שאנחנו מאיימים שאנחנו לא ניתן יתר צעצועים. לפעמים אנחנו אומרים לו שאנחנו לא רוצים לשחק איתו יותר ופשוט מתעלמים ממנו מספר דקות. כתוצאה מכך הוא מסתובב סביבנו, מבקש את תשומת ליבנו, רואה שלא מקבל אותה אז הולך ועושה את מה שביקשנו ומבקש להיות חברים. הבעיה היא שלא תמיד יש לנו זמן למשא ומתן זה, כי לפעמים מדובר על סה"כ להתלבש בבוקר לגן, כשבמקביל אנחנו צריכים למהר לעבודה, והוא מתחיל עם ה"לא רוצה" ומתחיל לשחק במשחקים במקום להתלבש. האם כדאי לנו ללכת להדרכת הורים/ייעוץ פסיכולוגי עם הילד או בלעדיו? דבר נוסף, האם יכול להיות שבגיל 3 כבר יש לו בעיית קשב וריכוז? הילד מעבד ריכוז תוך פרק זמן קצר מאוד. בדקת הליכה מהדירה ועד האוטו הוא מוצא עניין בכל אבן, כל עלה וכל דבר חדש שיש באמצע הדרך. באמצע הלבשה הוא עושה 4-5 דברים במקביל: מוצא משחק שהוא ראה בזווית עין, פותח/סוגר חלון, רץ בחדר ולפעמים הוא מוצא עוד תעסוקה. האם אלו סימנים ראשונים? תודה, גליה

שלום גליה, פעוטות בני שנתיים-שלוש יכולים להיות "דובוני לא-לא" רציניים. הם מגלים נטיות חזקות לעצמאות, ובוחנים את הגבולות שוב ושוב. הם סקרניים מאד, חקרניים, ותזזיתיים (ואין בהתנהגותם כדי להעיד בהכרח על הפרעת קשב). לצד ההבנה וההיכרות עם המאפיינים ההתפתחותיים האופייניים לגיל, על ההורים להניח את היסודות להתנהגות חברתית נאותה, כלומר, לאמן את הילדים הקטנים להתמודדות עם תסכול ואכזבה, ועם קבלה וכבוד כלפי דמויות סמכות. חשוב להדגיש (אני עושה זאת בכל הזדמנות) שילדים אינם נולדים עם גבולות. זהו תפקידם של ההורים, וכאשר הם מתקשים בכך, רצוי להיעזר בהדרכה של גורם מקצועי. איני חושבת שהילד שלך צריך טיפול פסיכולוגי, ומשוכנעת שפגישה אחת או שתיים אצל פסיכולוג ילדים המיומן בהדרכה הורית, תביא לשיפור משמעותי. בהצלחה ליאת

מה זה אומר שבכל פעם כשהבן שלי בן ה15 משוחח עם המורה שלו הוא פשוט מניח את הידיים על השולחן ואת הראש על הידים במצב שכיבה ומנדנד את הרגליים ללא הפסקה כל שיחה ובאופן קבוע זה ממש לא נעים לנהל שיחה כך ומה זה אומר לפי שפת הגוף ?

שלום שיר, איני מומחית לשפת גוף, אך נדמה שלא חייבים מומחיות כדי לזהות מבוכה, ביישנות או אולי אפילו חשש המתעוררים בסיטואציה הנדונה. הייתי מהמרת שבסיטואציה שתיארת בנך היה מעדיף להיות במקום אחר. נראה שהשיחה הזאת לא מאד נעימה גם לו. מה את אומרת? ליאת

חוקרים בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה מחפשים משתתפים בכיתות ז'-ט' למחקר בתשלום. המחקר בנושא התפתחות חוויית העצמי הבסיסי בגיל ההתבגרות. השתתפות במחקר כרוכה בשני ראיונות עם פסיכולוגית בני שעתיים כל אחד. משתתפים יקבלו תגמול של 100 ¤ על השתתפותם, ואפשרות לשיחת משוב. הראיונות מתקיימים בחיפה, תל אביב, רמת גן, גבעתיים, הרצליה ורחובות. מסירת מידע נוסף מותנה בהסכמת הורים. לפניות: 04-8249685 או [email protected]

בהצלחה!

הי,ליאת התגעגעתי אליך מאוד נכנסתי לכאן,ראיתי את הירוק שלך והוא חימם לי את הלב. יש לי שיר בשבילך... עד שניה אחרונה אשב לצידך נשימות אחרונות אספור תלית לבנה מונחת לידך... אצלנו הסוף צחור. בכאב תהומי אקשיב ללבך לצעדיו כושלים... עוד כמה דקות תפגשי עם עצמך בעולם שכולו חיים. חיבוק אחרון על גבול הוויה רגעים נמסות של חום שלום יקרה,שלום ציפייה.... מרגישה שנפ המרום... אבקש מרופאים לעזוב את חדרך כדי לבכות את נפשי לבד אלוקים בעצמו נלחם בשבילך... ה' אלוקים אחד! אשב בפינה על הכיסא הנמוך ואתבל חירשי. אצעק לדיין ששוב הוא ברוך אתחנן אליו על נפשי. קרועה חולצתי,זולגות הדמעות בוכה ילדתי בפנים: מפחד עלי מי ישמור בלילות?.. אענה לה בחום:”אני..." "כאשר אתפרק עייפה מלכאוב מחכה לשעת מותי את מי אחפש יחפה ברחוב?” אשיב לה בחום:”אותי..." "כשגופי הקטן יישרף מבושה למי אגלה את כולי? כאשר אצטער שנבראתי אישה?” אשיב לה בחום:”לי..." "כשאלך לאיבוד בין שבילי המבוך ודמעות יכסו פנאי על מי בעולם אצליח לסמוך?” אשיב לה בחום:”עלי...” "אם כאב מערפל ינתק מחושים ו אפחד מכוחות שלי... איפה אמצא מקלט לנפשי?” אשיב לה בחום "אצלי... בואי,מתוקה,אני חזקה, יש לי כוח לשמור עליך כנסי לביתי,אני מחכה לחיוך מאושר על פניך...” 9.05.2014 מה את אומרת?... יש לך משהו חם?

שלום חני, שיר מרגש מאד ומעורר מחשבה. האם את עצמך כתבת אותו? האם תוכלי לכתוב מעט יותר על הנסיבות בו נכתב? שמחה לראותך כאן, ליאת

כן,זה שיר שלי.חזרתי מהפגישה והיה לי עצוב. כאילו מישהו נפתר,מישהו שנעלם פעם ותמיד הייתה לי תקווה שהוא יחזור.מישהו שאהבתי כול כך,ציפיתי כל כך.מין חלום שעטף אותי בחום.הרגשתי שהגיע זמן להגיד "שלום" לחלום שהמרום נפאר לקבל אותו.ואז כתבתי את השיר.כשהתחלתי עוד לא ידעתי לאן זה מוביל.הרגשתי שכואב לי,כואב מאוד ועצוב.כשסיימתי נדהמתי והוקל לי.ככה בערך זה היה.

סליחה אם מעמיסה עליך.רוצה לשתף ...................... ממקום למקום התהלכתי. בבתים שונים התארחתי. את בגדיי בדמעות כיבסתי. ובדרכים את עצמי חיפשתי. במראה השבורה התבוננתי. לאלוקים שלי התחננתי. שישמור על תקווה דועכת ויתן לי כוחות ללכת. ליד הרבה מדורות התחממתי. גם שלי יום אחד הקמתי. מאושרת אותה חיבקתי ועל כול להבה נאבקתי. את מרה השחורה כבשתי כשפצעים בחמלה חבשתי, רסיסים כואבים אספתי ובחום דמעתי עטפתי. כשילדיי בשמיכות כיסיתי ומכאב תהומי בכיתי "אמה,שאלתי,למה? לא חיבקת אותי בפיד'אמה? מדוע במקום "ביחד" זוכרת אני רק פחד? מדוע בעת חולשה את מכרת אותי לבושה? מדוע היה לך נוח שנמחקת אני בכוח? כמו חרק מעצבן נמחצת חנוקה בידי מפלצת? כמו רכוש מיותר שותקת להרגיש בכול זות שייכת... את צודקת שבאמת אין וויכוח עם מי שמת... כבר שנים אני לא מתווכחת תבורכי בבריאות ונחת. כבודך ככבודי מרגישה כמו בשר מבשרי בתחושה... דורותיך בעולם הקמתי כשבאש דמעותיי התחממתי... מכבדת אותך בשרשרת- מתנה מבתך הבוגרת גם התאמתי אליה צמיד- את מוזמנת אלינו תמיד. תפילותיך התקבלו בשמיים: יש לי כוח ואור בעיניים. יש המון אהבה בלב חוץ משכול תהומי וכאב. אם מתאים לך-אני מוצלחת! תבורכי בבריאות ונחת! כואב לי לראות בתמונות שערות שלך,לבנות... את חוליה שלי בשרשרת בחלקך על חלקי שומרת. אולי פעם יהיה לי כוח באמת עד הסוף לסלוח ולבדוק אם שרד הגשר שעליו התנתק הקשר... בינתיים קבלי שרשרת- מתנה מבתך הבוגרת. אם תרצי לענוד גם צמיד- את מוזמנת אלינו תמיד... 5/05/2014

שלום, יש לי 3 ילדים. הגדול בן 10, האמצעית בת 6 וחצי והקטן בן 4. הקטן ילד קשה מאוד, היפראקטיבי, לא ממושמע, כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה הוא מקלל ולא יודע ללכת למיטה ולישון כמו האחים שלו. או שהוא נרדם בסלון בלי ששמנו לב, או שהוא משתחל למיטה שלנו להירדם או שצריך לשבת לידו הרבה זמן. אנחנו כבר כמה חודשים מנסים להרגיל אותו להירדם לבד בחדר ועושים את השיטה שאחרי סיפור ונשיקה משאירים אותו במיטה וכל פעם שהוא יוצא מחזירים אותו. הוא לא מוכן להישאר במיטה והוא כל הזמן רץ החוצה עד שאנחנו פשוט עומדים בכניסה ושומרים שלא יברח. מה שקורה זה שהוא בוכה בהיסטריה בכי קורע לב וקורא בצרחות לאח שלו בן ה-10 מהחדר השני שיבוא להציל אותו ואז אח שלו בן ה-10 מתחיל לבכות וצועק אני לא יכול אני לא יכול לשמוע אותו בוכה תפסיקו עם זה תפסיקו עם זה מה אתם עושים לו? אני לא יכול ממשיך ובוכה וצורח כמו אני לא יודעת מה. והאמת שזה מטריד אותי יותר מהילד בן ה-4. כי הבן הגדול לא מתמודד עם הבכי של אח שלו ברמה שהבכי של אח שלו עושה לו עצבים בגוף כזה והוא פשוט בוכה אפילו שאנחנו מסבירים לו שזה לטובתו וככה הוא ילמד להירדם כמו ילד בוגר. בנוסף לכך שהוא בוכה וצורח הוא גם צועק עלינו ומתחיל לצעוק תעזבו אותו לכו מפה מה אתם עושים לו? אני רוצה לציין שלדעתי הוא גם ילד עם פחדים ואני מקווה שהפחדים לא יהפכו לחרדות. מה עושים?

שלום גלית, אני שומעת את חוסר האונים שלך, ומסכימה שאתם זקוקים לעזרה. את יודעת, ילדים יכולים לחוש בטוחים ומוגנים כאשר הם נתונים תחת חסותם של הורים סמכותיים, חזקים ועקביים. בנכם הצעיר, כך נראה, מנהל אתכם, מחליט מתי והיכן יילך לישון, אינו מכבד את סמכותכם, מתקשה לשאת תסכול ואף מקלל וצורח כדרך להשיג את מה שהוא רוצה. במצב עניינים זה, בנכם הבכור מזהה את חוסר האונים שלכם, ומנסה בדרכו הילדית "לנער" אתכם, ו"ללמד אתכם" להיות הורים טובים יותר לו ולאחיו. פחדים הם חלק מתופעות הלוואי במשפחות עם בעיית גבולות, וזאת מאחר שילד המרגיש חזק מהוריו יתקשה לסמוך עליהם. לכן, אני ממליצה לכם מאד מאד להגיע להדרכה הורית ולקבל כלים שיחזירו לכם את היכולת להתנהל מול הילדים כדמויות סמכות. אל תתפתו להגיע ליועצת שינה, כי לא מדובר בבעיית שינה, אלא בבעיית גבולות וסמכות. כאשר תוכלו לעמוד מול התובענות של הילד הקטן, ולא להיבהל מהבכי שלו ושל אחיו, הילדים ייווכחו שיש על מי לסמוך ויירגעו. פנו לפסיכולוג ילדים קליני, המיומן בהדרכה והכוונה הורית. בהצלחה ליאת

מאז שנולד אובחן רפלוקס חצי שנה אחרונה לא הקיא לאחרונה כל יום מקיא פעם ביום לא רוצה לאכול רק junk food . לפעמים נדמה שהוא עושה את זה בכוונה.יש לציין אין חום ואין שלשולים.הגננת מספרת שברגע נותנת לו עוף הוא מקיא לה.

שלום אולגה, מציעה לפנות אל רופא הילדים שלכם, ולהתחיל מבירור בריאותי. עם ובלי קשר להקאות, חשוב לבסס הרגלי אכילה נכונים ובריאים, כשלצורך התחלה רצוי להימנע מלקנות ולהכניס הביתה ג'אנק פוד. בריאות ליאת

שלום למומחי הפורום! יש לנו בן חמוד ועם המון מרץ בגיל שנתיים ו-3 חודשים, שבד"כ היה לו סדר יום קבוע והיה הולך לישון בשעות קבועות מבלי לעשות בעיות (לרוב היה במיטה ב-8 בערב ונרדם מהר). במהלך פסח גמלנו אותו מחיתולים, ואז התחילו הבעיות: חוץ מהעובדה שהוא עכשיו מתאפק 3 ימים בין קקי לקקי (שזה עוד בסדר, כי בסופו של דבר הוא עושה בשירותים ואני בטוח שבעתיד הוא לא ינסה להתאפק כ"כ הרבה זמן ברצף), התהליך שמתרחש עד שהוא נרדם נמתח לשעתיים ולעיתים יותר, כך שעכשיו במקום להירדם בשמונה בערב - הוא נרדם רק בסביבות עשר... מה שקורה זה שהוא מתקלח, אוכל ארוחת ערב, מצחצח שיניים, עושה פיפי והולך למיטה - שם אנחנו קוראים שני סיפורים ואז אני או אשתי יושבים איתו כמה דקות ליד המיטה בחושך (מאז שעבר למיטה גדולה משלו הוא קצת פחד להיות לבד בחושך אבל זה כבר עבר לו), ולאחר מכן אומרים לו לילה טוב ויוצאים מהחדר. עכשיו מתחילה הסאגה: הוא מתחיל לבקש לעשות פיפי וקקי כל הזמן - בנוגע לקקי, אנחנו לא יכולים כל הזמן להיות בטוחים אם באמת יש לו או אין לו קקי (כאמור, הוא מתאפק 3 ימים) אז אנחנו לוקחים אותו לשירותים, שם הוא כמובן מבסוט מכל העיניין ומשחק עם כל מה שהוא יכול להגיע אליו, אבל קקי הוא לא עושה וגם לא מראה סימנים שיש לו. אחרי כמה דקות שברור לנו שקקי הוא לא יעשה, אנחנו מחזירים אותו למיטה ואז הוא מתחיל לבקש לעשות פיפי. מיותר לציין שלפני השינה הוא עושה פיפי, ולעיתים אנחנו לוקחים אותו לעשות פיפי גם אחרי שמסיימים לקרוא את הסיפורים - אבל הוא עדיין מבקש לעשות ולפעמים אנחנו לוקחים אותו לאסלה, שם הוא לא עושה פיפי כי אין לו. אם אנחנו מתעלמים מהבקשות שלו לעשות פיפי, לאחר כמה דקות הוא עושה בכוונה פיפי במיטה, וגם על הרצפה. כנראה שהוא נהנה לראות אותנו עובדים ומחליפים לו מצעים, כי כשאנחנו לוקחים אותו להמשיך ולעשות פיפי בשירותים - שוב פעם אין לו כלום. משכיבים אותו לישון, ואז הוא שוב פעם מבקש פיפי - ואז שוב פעם עושה על המיטה ועל הרצפה, ושוב פעם זה חוזר על עצמו - לעיתים קורה שאנחנו מחליפים לו מצעים 5 פעמים בערב אחד! זה מאוד מעצבן, ובעיקר את אשתי שיש לה כבר פיוז קצר מאוד כי במקום ללכת לישון כמו שצריך, הילד מפזז ומשחק לו בזמן שמתעסקים איתו ועם המצעים שלו (לא ממש אפשרי להחליף לו מצעים בחושך של החדר ומבלי להחליף לו תחתונים וחולצה וכו', ובכלל "להתעסק" איתו, אבל אנחנו משתדלים לעשות את זה כמה שיותר זריז כדי שלא ירגיש שהוא "זוכה בפרס" ומקבל את תשומת הלב שהוא רוצה במקום ללכת לישון). חשוב לציין שבמהלך היום נדיר שהוא יפספס ויעשה פיפי במכנסיים - הוא יודע ומרגיש מתי יש לו פיפי ומבקש ללכת לשירותים רוב הפעמים, וגם בגן כמעט שלא מפספס. מה עושים?! הילד משקר לגבי הפיפי/קקי שלו בערב, ולאחר שמתעלמים הוא "מעניש" אותנו ע"י עשיית פיפי במיטה ועל רצפת החדר! אנחנו אובדי עיצות, וזה ממש מכעיס ומעצבן אותנו שגם השקט שלנו שסוף סוף אנחנו "זוכים" לו בערב - גם זה נלקח מאיתנו, ואפילו שברור שזה זמני, אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם ההתנהגות הזו...

שלום שי, לא בטוח שכל הסצינה הלילית הזו נעשית במכוון, וגם אם כן, אני מציעה (אך ורק בלילה, לפני השינה) להשתמש בתחתוני הגמילה המפורסמים, שמבחינת הילד הם תחתונים, אבל למעשה הם טיטול סופג. נסו לא להתרגש מהמרווחים שבין קקי לקקי. יש ילדים עם מחזורי יציאות ארוכים יותר. התרכזו בשלב זה בביסוס השליטה בצרכים לאורך היום. יתכן שהמתח שלו ("יברח לי או לא") מפריע לו להירדם. הטיטול יעזור לו להירגע ולישון. בקיץ, תוכלו לנסות להוריד את הטיטול גם בלילה. כרגע, זה יחסוך לפחות את הסדינים הרטובים... בהצלחה ליאת

אצלנו הסיפור זהה לחלוטין. רק שאצלנו מדובר בילדה בת שנה ותשעה חודשים שנגמלה בעצמה לפני חודשיים אבל לא מוכנה להשאר עם תחתונים חיתול או חיתולי גמילה היא מורידה אותם ואז עושה במיטה בכוונה. גם יכול להיות 3-4 פעמים. נשמח לעצה נוספת תודה!

יש לי ילד בן חמש שמתקשה לחבר מילים במשפט ומוותר מהר כאשר קשה לו בחלק מהדברים אחרי איבחונים ופגישות הבנתי שמה שהילד סובל ממנו הוא בעיות רגשיות!!!! אין לנו אלימות בבית ..יש קצת עצבים לפעמים וויכוחים ביני לבין אשתי...אני לא יודע איך להתמודד עם זה "אנחנו לקראת פירוק התא המשפחתי"...לצערי הרב...אשמח להכוונה ולו קטנה ...

שלום רב, הילדים שלנו נחנו ביכולת מופלאה לחוש ולספוג את האטמוספירה בבית, גם כאשר הדברים לא מדוברים. התפתחות תקינה ונורמטיבית של ילדים מתרחשת בסביבה יציבה ומיטיבה, ועלולה להשתבש או לסגת (זמנית) במצבי משבר. כאשר התא המשפחתי מתערער, הגיוני להניח שהילדים שלנו יגיבו בהתאם. לכן, העצה הטובה ביותר שאני יכולה להשיא לך, זה לעשות הכל כדי לשתף פעולה עם אשתך, ולפתור את בעיותיכם בצורה מכבדת ורגועה ככל האפשר. אם החלטתם להיפרד, עשו זאת במינימום מאבקים, תוך ניסיון לשמור על תחושת היציבות והרציפות בחייו של הילד. נסו לא לנהל מאבקים על גבו או באזניו, ולשתף פעולה ככל יכולתכם בנוגע לרווחתו וחייו. זה אתגר לא פשוט, אך משתלם מאד בסופו של דבר. בהצלחה ליאת

שלום הבן שלי כמעט בן 5, כבר מעל שנה שהוא התרגל להתאפק לקקי, אבל ברמה קשה. לפני כשנה עברנו בדיקות כדי לבדוק שלא מדובר במשהו פיזיולוגי, שזה נשלל בעיקר מהעובדה שכשהוא כבר עושה קקי- הוא אומר שזה לא היה כואב. בנוסף, כדי למנוע עצירויות בגלל ההתאפקויות הוא מקבל אבקת פגלקס ובאמת כל היציאות שלו רכות. ועדיין... הוא כבר פיתח מיומנויות כאלה שהוא יכול להתאפק שבוע שלם, מתנדנד וקופץ, ולא רוצה לאבד שליטה ולעשות, שום הסבר או שכנוע ואפילו הבטחות- כלום לא עובד. כששואלים אותו הוא אומר שהוא מפחד שיכאב לו, אפילו שאני מזכירה לו שהוא תמיד אומר שזה לא כואב לו. הוא בכור לעוד אחות ואח, אהוב על כולם ומקבל תשומת לב בשפע מה אפשר לעשות? לאיזה כיוון של טיפול ללכת? לי זה נראה משהו של שליטה, שהוא לא רוצה לאבד אותה

שלום אביבית, כאשר אנחנו, המבוגרים, מנסים להשפיע, לשנות או להתערב במעגלים הטבעיים של גוף הילד (אכילה, שינה, יציאות) אנו עלולים להניח את היסודות למאבקי שליטה. יתכן שבנך חווה בעבר כאב בגלל עצירות, ולכן גם נמנע ומתאפק. כרגע, אתם דואגים לריכוך הצואה, ובכך למעשה מסתיים תפקידכם. אני ממליצה מאד להימנע מלהעיר לו, ולאפשר לתהליכים הטבעיים של הגוף לעשות את שלהם. גם אם יתאפק שבוע שלם, בסופו של דבר הקקי ייצא בשלום, והוא ילמד לשחרר ולהחזיר לעצמו תחושת שליטה וביטחון. הניחו לו. זה יחלוף. בברכה ליאת

אני רוצה לומר תודה רבה על ה'מיני יעוץ' שנתת לנו כאן. החיים שלנו השתנו לחלוטין בעקבות ההנחיות שלך. ישבנו עם הילד ואמרנו לו שאנחנו לא מעירים לו יותר , הגוף הוא שלו והוא יודע הכי טוב מה צריך לעשות. ובאמת מאותו היום התעלמנו מכל הקפיצות וההתבכיינויות בנושא. השבועיים הראשונים היו קשים, אבל אז הוא החל להיכנס מיוזמתו לשירותים. אחרי שנתיים של התאפקויות שלא נגמרות! שוב, תודה על העבודה היפה שאתםן עושים כאן אביבית

יש לי 3 בנות בגילאי 9 , 8 ותינוקת בת חודשיים . ביתי האמצעית בת ה8 אוהבת לנשק ולחבק, מבצעת את כל המטלות שלה בשלמות (ש.ב, מסדרת את המיטה בבוקר ) , אחראית ללו"ז שלה היא מעניקה לסביבה המון גם בבית (מתנדבת לנקות את השולחן עבור אחותה, מחממת לה אוכל כשהן חוזרות מבית הספר וכו') וגם לחברות בכיתה (ממה שאני רואה וגם לדברי המורה) לעיתים קרובות היא נוחלת אכזבות כאשר הסביבה אינה מעריכה את התנהגותה כראוי ולא גומלת לה על כך , היא מאוד מתוסכלת מזה וקשה לה בסיטואציות חברתיות בהם היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה. אם לדג' משחקים במשחק שהיא לא רוצה או שהיא מגלה שחברות נפגשו בלעדיה או כשאחותה הגדולה (הפרש של שנה ) מביאה חברות לבית ולא רוצה לשתף אותה במשחק . אני משתדלת לתווך לה את הצד השני של המטבע , להעסיק אותה יותר כשיש לאחותה חברות, לבקש מאחותה שכן תשתף אותה מידי פעם, להזמין לה חברות או לשלוח אותה לחברות . היא תמיד הייתה רגישה מאוד - אבל לאחרונה היא ממש רגישה , בוכה מכל דבר, מתלוננת ש"את לא מבינה אותי" ולא מוכנה להסביר אני משתדלת להכיל את ההרגשה שלה אבל אני מרגישה שאני כל הזמן "מטיפה לה " שזה לא נורא, שכך אנשים מתנהגים, שזה לא סיפור גדול מידי ולראות את הצד השני ... דבר נוסף (אולי לא קשור) קשה לה להתמיד במקום שבו היא לא מנצחת או שהיא חושבת שהיא לא מרגישה שהיא עושה אותו באופן מושלם מה נכון לעשות ? האם נכון ללכת איתה לטיפול? האם

שלום רעות, לפני שפונים לטיפול, חשוב לנסות ולמצות את העזרה מבית, אולי בעזרת הדרכת הורים. הילדה שלך "נלכדה" בתבנית הילדה הטובה, מה שמעמיס עליה רגשית ומסכן אותה (בחוויה שלה) באובדן האהבה וההתפעלות מצד הזולת. מסתבר שקשה מאד להיות ילד טוב לאורך זמן. זו עבודה קשה, שלא תמיד משתלמת. לפעמים דווקא הילדים השובבים, הבעייתיים וה"דווקאיים" מקבלים את עיקר תשומת הלב של ההורים והמורים. הילדים הטובים, שמרגישים נפגעים, עלולים לנסות ולהתאמץ אף יותר, לעשות דברים באופן מושלם, מה שמקשה עליהם להתמודד עם הפסדים וכישלונות. במקרה של בתך, נראה שכדאי לחלץ אותה מהתפקיד של הילדה המושלמת, ולגרום לה להבין (במעשים ופעולות, לא בדיבורים) שהיא אהובה ומוערכת גם כשהיא פחות "מושלמת". נסי להתרשם פחות מהבכי והתלונות, ולעודד אותה לאסרטיביות והתמודדות, מבלי "לגהץ" לה את המציאות. ממליצה לך לנסות לחפש כאן בפורום תשובות נוספות שניתנו בנושא, דרך מילות החיפוש "פרפקציוניזם" (ילד פרפקציוניסט, התמודדות עם תסכולים, וכד'). בהצלחה ליאת

שלום רב בתנו בת 3.5, ילדה רגישה, חכמה, עם קשיים מסוימים בויסות רגשי. רק עכשיו ניתן להגיד שהסתגלה היטב למסגרת הגן (גן עירייה, טרום-טרום חובה). היום קיבלנו שיבוץ לשנה הבאה לגן עירייה אחר בו כיתות טרום-חובה בלבד. משמעות הדבר שבגן חובה היא תצטרך שוב להחליף מסגרת (ושינוי מסגרת נוסף מצפה לה כמובן בכניסה לכיתה א'). שאלתי היא האם ההחלפה העתידית התדירה זו של מסגרות (בטרום-חובה ושוב בחובה) עלולה להזיק לה? האם יש לכך יתרונות? אנו מתלבטים האם להגיש ערעור ולנסות לקבל שיבוץ לגן בו יבלו הילמדו שנתיים ברצף (טרום-חובה וחובה) או שמא להישאר עם השיבוץ הנוכחי. ברור לנו שיש גם שיקולים נוספים, המקנים יתרונות לאפשרות כזו או אחרת (חברים, קרבה פיזית, ועוד), אך חשוב לנו בראש ובראשונה להבין את השלכות המעברים התדירים בגיל רך כל כך. תודה רבה

שלום עדי, אין ספק שמעבר ממסגרת חינוכית אחת לשנייה כרוך בתקופת הסתגלות בלתי נמנעת. ועדיין, לתחושתי, הורים נוטים לייחס למעברים הללו מאפיינים "משבריים" ואפילו טראומטיים - מבלי שתהיה לכך הצדקה. פעוטות בני שנתיים ושלוש עלולים להגיב קשה בחודשי הגן הראשונים, אך אותם ילדים ממש יכולים להסתגל לגנים הבאים בקלות רבה יותר, שכן הם כבר מתורגלים בשגרת הגן, מכירים את הילדים ומצויידים בכישורים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים מפותחים יותר. לכן, אני אישית נוטה שלא להתרגש מהחלפת גנים כל שנה, כל עוד המעבר נעשה ברגישות המתבקשת, עם תמיכה וליווי בימים הראשונים, ורצוי גם עם חבר אחד או שניים מהמסגרת הקודמת. בהצלחה ליאת

שלום בתי, בת 4.5 שנים. הייתה שלוש שנים בגן פרטי ומאוד מקובלת חברתית. הייתה לה " חבורה" שלה של בנות חברות מאוד טובות. עם אחת מהן היא שומרת על קשר עד עכשיו. בספטמבר האחרון נכנסה לגן עיריה, בלי אף חבר מהגן הקודם בגלל איזור שונה. בגן מחצית הילדים היו משנה שעברה עם חבורות סגורות. חצי מהילדים היו חדשים, מתוכם מעט מאוד בנות. אחרי חודשיים התחלנו עם ביקורים. לרוב זה בנים כי היא התחברה אליהם יותר טוב. יש מפגשים גם עם בנות אבל עם פחות התלהבות מצדה. הבעיה היא שבאופן כללי היא לא מצאה לה חברות וחברים שהיא באמת נהנית אתם ולא נוצרו חברויות טובות. אי אפשר להגיד שיש לה אפילו חברה אחת טובה בגן. נפגשת עם הרבה אבל אין לזה הרבה משמעות. היא גם נהייתה סגורה הרבה יותר החל מהשנה הזאת וזה לא השתנה. היא עדיין מדברת על חברים מהגן הקודם כמו על חברים הכי טובים שלה ואומרת עם דמעות בעיניים שהיא רוצה אותם ואת הגן הקודם ושאני אבטל את הגן הנוכחי והיא על בסיס יום יומי היא שואלת כשהיא קמה בבוקר האם הולכים לגן היום וכשהיא שומעת שכן היא מתבאסת וכשזה שבת ממש שמחה. כשאני שואלת מה הסיבה שהיא לא רוצה ללכת התשובה היא שהיא לא אוהבת את הילדים בגן בשנה הבאה היא ממשיכה בגן עם רוב הילדים הנוכחיים והתחלתי להרהר האם להעביר אותה גן כמו שהיא מבקשת. אני די מאמינה לה במה שהיא מספרת כי החומר האנושי של הילדים הוא לא להיט. מחצית מהם אני לא רואה איך היא מתחברת אליהם. מחצית מהבנות בחבורות סגורות ודווקא האופי שלהן יותר מתאים לבת שלי וחלק אחר לא כל כך הולך מסיבה זו או אחרת. בנוסף השנה בת שלי נהייתה גם הרבה יותר עצבנית אני די מתוסכלת לשמוע איך בת שלי מרגישה ועובדת עיצות איך לנהוג נכון ומה לעשות אנא, עזרתיך

שלום ארי, בגיל ארבע וחצי עדיין מוקדם לדבר על הקשרים החברתיים במונחים של חברות עמוקה וטובה (כמו של ילדים/אנשים גדולים יותר). הילדים בגיל זה עושים את צעדיהם הראשונים בזירה החברתית, והמפגשים של אחה"צ נעשים ברוב המקרים ביוזמת ההורים. ילד בריא ומסתגל אמור להצליח לתפקד כמעט בכל הרכב חברתי, למעט במקרים חריגים של קבוצת ילדים מאד בעייתית. מסיבה זו, המחשבה של להעביר ילדים ממסגרת אחת לשנייה אינה מאד מקדמת, מה גם שמחקרים מצאו שילדים משחזרים את הסטטוס החברתי שלהם גם במסגרת החדשה. אני ממליצה לאפשר לה מגעים חברתיים מגוונים, לעודד אותה לקיים תקשורת נעימה עם הילדים הקיימים, ולא להתרפק על "מה שהיה פעם". אם, גם בהתייעצות עם הגנת, את מרגישה שיש לבתך בעיה חברתית ממשית, התייעצי עם פסיכולוגית הגן, ובדקי אם יש צורך בשיפור המיומנויות התקשורתיות/חברתיות שלה. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 4 ולא אוהבת לתת דברים משלה, פרט לילדים/אנשים שהיא אוהבת בצורה יוצאת דופן. אני מנסה לעבוד על הצד החיובי ולעודד אותה בכל פעם שהיא נותנת, אבל עדיין איני רואה התקדמות רבה. יש לציין שהיא ילדה יחידה ואנחנו מאוד רחבי לב, כך שאין דוגמא רעה מצידנו. כשניסיתי פעם אחת להבין ממנה למה היא לא מכבדת אותי בממתק, היא אמרה לי שזה כיוון שאני מגבילה אותה בלראות טלויזיה. שאלותיי: כיצד לנהוג איתה על מנת שלא תהיה קמצנית? האם ההתנהגות שלה נובעת מחרדה מסוימת? האם יש קשר בין ההגבלות שלי להתנהגות זו? תודה, אורית

שלום אורית, היכולת לחלוק עם אחרים היא יכולת מתפתחת, אותה רוכש הילד בהדרגה, בין היתר בהשפעת המבוגרים בסביבתו. רכושנות היא צורך טבעי של כולנו. הורים רבים, המצפים מן הילד להתחלק בצעצועיו או רכושו, היו מתקשים לוותר על חפצים החשובים להם. עלינו לזכור שמה שנראה בעינינו חפץ חסר ערך, יכול להיות חשוב מאד עבור הילד הקטן, ולכן הוא יתקשה לוותר עליו לטובת מישהו אחר. לצד החשש (המוצדק) שהילד שלנו יהיה קמצן, עלינו לחשוש גם מהאפשרות שיהיה מרצה וכנוע, חסר אסרטיביות וחרדתי. המצב הרצוי בעיני הוא מצב של איזון בין הצורך הטבעי והמותאם של הילד להרגיש "זה שלי! אני לא רוצה להתחלק הזה" (ידיעה והכרה בערך עצמי) לבין הצורך לקיים את הפשרות החברתיות המתבקשות מתוך נדיבות או השלמה. אני מציעה, לכן, להניח לבתך להתעקש על מה שחשוב לה, תוך שאת מציעה לה לבחור משחקים או חפצים שעליהם קל לה יותר לוותר בסיטואציה החברתית. נסי להתערב כמה שפחות באינטראקציות החברתיות שלה, ולאפשר לה להתנסות בתוצאות התנהגותה. אל תעירי הרבה ואל תרבי בנאומי תוכחה, אך שבחי אותה כשהיא מוותרת וחולקת רכוש בנדיבות. נסי להימנע מלתייג אותה כ"קמצנית" או "חברה לא טובה", כדי שלא תיווצר התנהגות שתתאים לתבנית הזו. לתחושתי, עם הזמן היא תאמץ את ערכי הבית והמשפחה, ותלמד לשמוח בנתינה. סבלנות... בברכה ליאת

שלום, רציתי לשאול שאלה עם הילד לא הצליח להתאפק וברח לו הצואה זה בסדר שהמורה כעסה על הילד ליד כול הילדים הילד בכיתה א' הילד פחד לספר לי הסתיר ממני רק אחרי כמה ימים המורה התקשרה וסיפרה ואמרה לי שהיא כעסה עליו מאוד

שלום טלי, לתפיסתי, דיי בתחושת ההשפלה מעצם בריחת הצואה, זו תחושה קשה שאין צורך להוסיף עליה ביקורת פומבית שרק מגבירה את תחושת הכישלון, האשמה וההשפלה. אני חושב שאת צריכה לקבוע פגישה עם המורה הזו, לברר מה בדיוק קרה שם בכיתה ולבקש ממנה לעדכן אותך או את המחנכת באם מקרה כזה יחזור שוב, ולהגיב כלפי הילד בצורה רגוע ולא בפורום הכיתתי. להסביר למחנכת שמדובר באירוע בו הילד איבד שליטה ולא באירוע מכוון ומתריס. חשוב להמשיך ולעקוב, להסביר לילד שהוא לא אשם בזה אך לתזכר אותו שאם הוא חש בצורך הוא צריך לפנות למורה ולבקש לצאת לשירותים. קובי

אני ילדה בת 17, מאז ילדותי האמא לא טיפלה בי והתעלמה ממני ורק האבא טיפל בי, לאורך שנות הבגרות שלי האמא מפלה ביני לבין האחים, נותנת להם כסף, אוכל, ולי לא, מכל דבר קטן שעשיתי הופכת לטרגדיה, תמיד מוציאה אותי רע, מתהפכת עליי כל הזמן, עויינת אליי, עושה לי פרצופים ונזפת בי,אדישה אליי, אטומה למצוקות שלי, תמיד היתה רעה אליי, היא מנצלת אותי והופכת אותי למשרתת של הבית ומוציאה עליי את כל העצבים שלה ואני רק מרצה אותה. השאלה שלי אני רוצה להבין מה הסיבות שאמא מתנהגת אליי כך? למה היא מתעללת בי? למה היא שונאת אותי? ומה אני יכולה לעשות כדי לשנות את המצב. תודה

שלום גלי, קשה להבין מכאן מדוע את חווה התנהגויות כאלו מאמך. בכל מקרה, חשוב שמישהו מבוגר יעזור לך ולה לתקן ולשפר את היחסים שלכן. במקרה שלך אני חושב שאת צריכה לגייס את אבא, לספר לו מה את מרגישה ולשקול יחד איתו פנייה לעזרה מקצועית, פסיכולוג/ית או אפילו יועצת בית הספר. חשוב שאמך תדע מה את מרגישה וחשוב ששתיכן תקבלו כלים להתמודד עם הרגשות האלו. אל תישארי עם זה לבד! לא משנה הסיבה, את לא אשמה בזה. קובי

ליאת שלום, בני בן ה-7 חזר היום מבית הספר וסיפר לאביו כי מצא 400 ש"ח בחצר בית הספר וכי הוא דיווח על כך לאחת המורות האחראיות, שלטענתו ערכה בירור האם הכסף נגנב או אבד למישהו, ובסופו של דבר לא איתרו למי שייך הכסף, ולכן הוא לקח את הכסף בעצתה על מנת שנעשה בירור ונחליט מה לעשות עם הכסף. לפי השתלשלות העניינים הבנתי כי לא הגיוני שיאפשרו לו להסתובב עם 400 ש"ח שלא שייכים לו, ומיד בדקתי את הארנק שלי ואכן היו חסרים בו אותם 400 ש"ח שהוצאתי מהכספומט לפני יומיים. ניהלתי עימו שיחה הוא המשיך בגרסתו, ובסופו של דבר העמדתי אותו במקומו (ללא כעס ) ואמרתי לו שאני יודעת שהוא לקח לי את הכסף מהארנק והוא הודה בכך. לשאלתי מדוע עשה זאת טען כי כבר הרבה זמן אנו מסרבים לקנות לו ערכת לגו שהוא רצה, ולכן חשב שאם ישיג את הכסף נקנה לו אותה.כמו כן טען שזה סכום לא כזה גבוה ואפשר לפרוט את הכסף, ופשוט משעמם לו וערכת הלגו תעסיק אותו מאוד. בסיכום השיחה ציינו בפניו כי עשה מעשה שאסור לעשות בדומה לגניבה אך ציינו כי הפעם אני מוותרת ולא מענישה אותו. הדגשנו את החשיבות של יושר ואמינות אך אני עדיין לא בטוחה שהוא הפנים זאת. בני הוא תלמיד טוב, ילד ממושמע בסה"כ, לא נראה כי יש לו חסך רגשי וכן חסך חומרי מבחינת צעצועים וכו'. אודה לעצתך כיצד לנהוג במצב זה ומה עלינו לעשות על מנת שלא יקרה שוב ? בתודה מראש

שלום, האמת, אין הרבה מה להוסיף. אני חושב שפעלת מצוין, באופן פרופורציונאלי מציב גבולות ולא מתלהם. כל עוד מדובר באירוע חד פעמי כזה, אני לא חושב שיש לנקוט בצעדים נוספים. רק להמשיך ולשמור על דיאלוג בוגר, פתוח ולא ביקורתי שלכם עם הילד. בהצלחה, קובי

אני יוצאת עם חבר כבר מספר רב של שנים . אי בת 21 והוא גדול ממני בשלוש שנים.לפני שבוע וחצי גיליתי שהוא בוגד בי עם בחורה אחרת. היום בדיעבד אני משחזרת סימנים מטרימים שהעידו על קשר עם אחרת. בנוסף חודש לפני כן שמעתי הקלטה שלו עם אותה בחורה עימה הוא מנהל קשר. כשהעלתי חשדות על הקשר הוא הכחיש בהתחלה והמשיך להיפגש עימה אך כשעליתי סופית על הקשר הוא נשבע והבטיח שאני האחת והוא לא מוכן להפסיד אותי. קשה לי מאוד בסיטואציה הזאת. אני מבקשת ממנו לדעת פרטים מדוייקים על מהות הקשר ותוכנו אך הוא מתחנן בפניי שאפסיק לחפור בו ושאניח לו. הוא מבטיח שהדבר לא יחזור על עצמו ושהוא אוהב רק אותי.בכל פעם שאנחנו משוחחים על זה הוא מחוויר ומתקשה לדבר ומכה בראשו ואומר: למה עשיתי את זה?? לי מאוד קשה לא לדבר על זה עד אשר לא אקבל תשובות . אי הוודאות הורס אותי ומקשה עליי בתפקוד. ומסתבר שזה גם מקשה עליו. אני בהחלט רוצה לתת צנס לקשר בינינו אך זה לא הולך. היום הבטחתי לו שיותר לא אדבר איתו על זה זה קשה מאוד. מה לעשות?

שלום רינה, הבגידה, הפיזית והרגשית, היא חוויה מכאיבה ומטלטלת. לפני שאביע את דעתי, אני חושב שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לך מאוד בהתמודדות ובהבנת היחסים הזוגיים שלך. זו רק דעתי, בידייך הבחירה מה לקחת ממנה... אך אני חושב שבגילך הצעיר, להתחיל קשר זוגי ממקום פגוע כל כך, מקום בו האמון הבסיסי ביותר בין בני הזוג נמחץ, עלול להתברר כטעות קשה. מעבר לבגידה הפיזית (לא שאני מצדיק אותה), הבגידה הרגשית, ניהול קשר רומנטי נוסף והשקרים הנלווים לכך, הם תמרורי אזהרה חשובים. מניסיוני, כשאדם אומר "עשיתי טעות" אך במקביל לזה לא עושה עבודה אמיתית של הבנה וחשיפה, ההתנהגויות חוזרות על עצמן שוב ושוב. חשוב שתחשבי עם עצמך מה את מוכנה לקבל ומה לא, מה מגיע לך ומה את רוצה. בברכה, קובי

המילה היחידה שהילד שלי יודע להגיד זה: אבא ולכל דבר הוא קורא אבא האם לקשר את זה לכך שאבא לא נמצא בסביבה והוא מחפש אותו או פשוט זה בגלל שהוא יודע להגיד רק את המילה הזאת אז לכל דבר קורא אבא? חשוב לציין שאני מדברת איתו הרבה ומלמדת אותו מילים חדשות, הוא תקוע באות ב אומר הרבה בבבב וכל הזמן אבא. תודה

שלום פז, תופעה טבעית ושכיחה, אני לא חושב שיש קשר בין הדברים. אבא זו המילה הראשונה של מרבית הילדים. ממליץ לך לצבור ידע שיעזור לך להבין את ילדך ואת השלבים ההתפתחותיים שהוא עובר. יש המון חומר ברשת. בברכה קובי

שלום, מדובר בבתי בת ה-12: אוכלת מעט, לעיתים זוללת. אוכלת באופן לא סדיר. לבית הספר אם אתן לה כריך לא תאכל אך אם אתן לה כסף תקנה אוכל. בסך הכל אוכלת מעט, מדברת על טבעונות וצמחונות. כשלא אוכלת הסיבה היא שאינה רעבה. האם יש מקום לדאגה? כיצד ניתן לאבחן? בנוסף: מצאנו אצלה סיגריות... הודתה שעישנה עם חברה (חיזקתי אותה על כך שלא נסתה לשקר). שאלה למה אסור, מה הרע בזה וכד'. הבהרנו לה שזה מזיק מאד ושזה גם אסור בגילה. יש מה לעשות מעברה לכך? תודה!

שלום, על פניו, אין בדברים אלו כדי להעיד על הפרעת אכילה. חשוב לשים לב האם לצד זה ישנם שינויים נוספים, כמו- עיסוק יתר במשקל הגוף, עיוות בתפיסת הגוף (מרגישה שמנה וכד', אכילה בסתר וכו'). בכל זאת, אני חושב שאם באינטואיציה שלך את מרגישה שמשהו עובר על הילדה, אז חשוב לבחון מה הילדה מנסה לתקשר דרך ההתנהגויות הללו. באותו קו, עישון סיגריות בגיל צעיר עלול להעיד על משהו שיש לברר את טיבו. למשל- מצוקה חברתית, ריצוי חברתי וביטחון עצמי נמוך, בעיית גבולות, תחושה שאינה מוחזקת וכד'. זה לא מחייב אבל שווה בדיקה. כרגע, חשוב להמשיך לשמר ולתחזק קשר פתוח וכנה, שמעניק ביטחון, הגנה, הכוונה וחום. בברכה קובי

"תחושה שאינה מוחזקת" - וכו' - אתה בעל המקצוע, בתור הורה קשה לי להבין ביטויים כאל ה שלך הם מובנים וברורים. אנא הסבר... תודה!

היי , לאחרונה בתי בת קרוב לשש נחשפה לקטעים מסרט ואחת הדמויות ממש הפחידה אותה. מאז הצפיה בסרט היא כל הזמן מפחדת וזה מתבטא בכך שהיא לא נשארת לבד בחדר (גם ביום), היא לא זזה בבית בלי ליווי ואם היא חייבת זה בריצה ממקום למקום, היא כל הזמן מסתכלת לצדדים בפחד ובלילה היא עוברת למיטה שלי. בנוסף, היא מדברת על זה המון ושואלת שאלות רבות, אנחנו מנסים להסביר לה שזה דמות בסרט ושהשחקן התחפש וכדומה והיא אומרת שהיא מבינה את זה אבל לא מסוגלת להתגבר. ניסינו להגיד לה שבעבר בהיותה קטנה יותר היא פחדה מאריות והיא התגברה ולכן יכולה להתגבר גם על זה, אך שום דבר לא מצליח. הילדה ממש מפוחדת ואנחנו ממש חסרי ישע לגבי זה. איך ניתן לעזור לה ? אודה מאוד להדרכה בנושא .

שלום, לרוב ילדים מחלימים באופן טבעי מפחדים כאלו. תמשיכו לחזק אותה ולהעביר לה תחושת ביטחון בכלל וביכולתה להתגבר על זה בפרט. במצבים של פחד וחרדה ילדים מגיבים למציאות פנימית מפחידה ופחות למציאות החיצונית. תפקידכם הוא לתווך לה את המציאות החיצונית, לפעול באופן שמשקף את המציאות בה אין באמת סכנה ובו זמנית לגלות אמפתיה והכלה לתחושות הסובייקטיביות שלה. לכן, אני מציע להמשיך ולעודד אותה לעצמאות במהלך היום כמו גם בלילה, לגלות הבנה לפחד, לא לבקר אותה ולהמשיך לאתגר אותה כך שתפנים (מתוך הניסיון המצבר) שוב את הביטחון בסביבתה. כמובן שחשוב להגביר את הביקורת שלכם על התכנים אליהם היא נחשפת. בהצלחה קובי

ליאת שלום בתנו הקטנה בת שנה וחצי. תגובותיה במצבים בהם לא מקבלת את מבוקשה חזקות מאוד: צרחות, בכי, צביטות, תלישת שער מראשה, מכות למי ששמחזיק אותה ברגעים אלה, ועוד... איך להגיב ברגעים אלה?? נעזרנו בך מאוד כשהתמודדנו עם ההתנהגויות הלא רצויות של בתנו הגדולה (כרגע בת שלוש וחצי) - כל עצותיך ייושמו בהצלחה! אך אצל הקטנה העוצמה הרבה יותר חזקה וגם ההתנהגויות הללו הופיעו הרבה יותר מוקדם, ואני מרגישה שחסרים לי כלים להתמוודדות עם ההתנהגויות המתוארות שמותאמים לגיל צעיר כל כך - שנה וחצי. תודה רבה רבה

עלי להוסיף כי מדובר בפעוטה מפותחת מאוד לגילה, תקשורתית, מסתגלת היטב ונבונה. ההתנהגויות שתיארתי עוצמתיות אך גם קצרות מאוד מבחינת משך הזמן שלהן. מה שאנחנו עושים עכשיו זה לעצור אותה (מלחטוף צעצוע, מלעמוד על השולחן, מלקפוץ מגובה רב, וכדומה - תלוי מצב)ולהגיד ברוגע ובנחישות "אני לא מרשה. לא חוטפים / לא דוחפים / לא עומדים על השולחן". היא משתוללת בעוצמה כמה שניות (עד דקה) אך גם נרגעת מהר. האם זו תגובה נכונה? ומהי התגובה הנכונה לניסיונות שלה לתלוש שער מראשה? כרגע אנו עוצרים לה את היד ואומרים שאנו לא מרשים. האם זה נכון למקד את תשומת הלב בפעולה זו? ושוב תודה

שלום מיכל, נשמע שבסה"כ אתם פועלים באופן נכון ומידתי. על פניו נראה כי בתך מגיבה לתסכול אותו היא מתקשה להכיל, לכן חשוב להמשיך ולהציב לה גבול באופן עקבי ופרופורציונאלי, הן מבחינת התגובה והן מבחינת האיכות הרגשית שלה. כלומר, לשמור על קור רוח, אסרטיביות, רגישות ואמפתיה למצוקה שלה. חשוב לשים לב ובחון עם עצמכם מתי ועד כמה יש צורך במעורבות שלכם בסיטואציות השונות, להשתדל והימנע מחיזוק חיובי להתנהגויות שליליות. כך לדוגמה, אם היא חוטפת צעצוע לאחותה, אני מציע לחזק את אחותה לעמוד על שלה ולצמצם את תשומת הלב לו הקטנה זוכה בעקבות התנהגותה השלילית. בנוגע לתלישת השיער, בשלב הזה אני מציע לנהוג באופן דומה לכל התקף זעם אחר, לחבק אותה בטרם היא תולשת את שיערה ולמנוע ממנה בעדינות מלתלוש את שיערה. אם את מרגישה שמדובר כאן במשהו שקצת יוצא משליטה או למען הסר ספק, אתם יכולים לפנות להדרכת הורים קצרה שלרוב עוזרת במצבים כאלו. קובי

תודה רבה על תשובתך.

שלום ושבוע טוב, בני בן 2.5 התחיל בתהליך גמילה לפני כשבוע. מאז, הוא מצליח עם הפיפי באופן די חלק. באשר לקקי- נראה שהוא סובל מכאבי בטן קשים, קשה לי לומר האם כתוצאה מעצירות או התאפקות, שנמשכים אחת ליומיים. כשהכאבים מתחילים גופו מתכווץ לסירוגין והוא מבקש ללא הרף שנרים אותו. מה שקרה בשבוע האחרון זה שהרמנו אותו, עד שבשלב מסויים לא הצליח להתאפק עוד ושחרר בתחתונים או על בגדיו והתלכלך. בזמנים אלו אנו מנסים להיות רכים איתו, להסיח את דעתו, לספר סיפור ומידי פעם מבקשים שישב על האסלה, אך הוא בשום אופן לא מוכן (יושב לפיפי קצר מקסימום) ומבקש לצאת מהשירותים. מה אפשר לעשות? כיצד ניתן לעזור לילד? האם יש בכך להצביע על בעיית הצטאות בהמשך?

שלום, שבוע בתהליך גמילה זה פרק זמן קצר מאוד בכדי להגיע למסקנות.. אם כאבי הבטן הופיעו עם תחילת תהליך הגמילה ולא לפניו, סביר להניח שהן תוצר של החשש מעשיית קקי ולא מגורם רפואי אחר. כרגע, אני מציע להמשיך לפעול באופן דומה לזה שבו פעלתם. חשוב לשמור על קור רוח, להסיח את דעתו, להרגיע את הילד ולחזק אותו על הצלחות, קטנות כגדולות. אם עדיין לא ניסתם, נסו להושיב אותו על סיר, לפעמים זה יכול להקל על הפחד. יש הרבה חומר ברשת וכאן בפורום על חרדה מעשיית קקי, ממליץ לעבור על זה. כפי שאמרתי, כרגע נסו לשמור על קור רוח וסבלנות. מזמין אותך לעדכן בהמשך. קובי

הי ליאת. יש לנו שתי בנות הבכורה בת שבע וחצי והצעירה חמש עוד מעט. עם הגדולה היו לי התמודדויות קשות סביב בדיקת גבולות והיום בעזרת הקשבה לקול הפנימי שלי והתעקשות שלנו במקביל,אנו חשים שיש ברכה בעמלנו..הצעירה למעשה, כמעט לא היו התמודדויות מאטד קשות איתה.בגן כל הגננות מספרות על ילדה נעימה,אהובה, וכאשר בדקתי אם היא.גם שומרת על עצמה ולא רק טובה לכולם,תמיד אמרו לי שהיא "לא פראיירית" ובשקט שלה היא פותרת מצבים לר נעימים עם חברים..עם זאת לאחרונה יש לי תחושה לא נוחה סביב כמה מצבים שבהם עלתה לי שאלה כמה היא מתמודדת עם ביטחון...יש לה שתי חברות טובות בגן,אחת מהן די שתלטנית ורכושנית .בביקורי החברה אצלנו תמיד רוצה לצאת עם מתנה כלשהי וכמעט תמיד בתי לא אומרת "לא" ובאה לשאול אותי.אני הרשיתי בחלק מהפעמין וגם דיברתי עם בתי ואמרתי לה שלא צריך תמיד לצאת מחברה עם מתנות...אחרי זמן בתי ספרה לי שאטתה ילדה אמרה לה שאם לא תתן לה מתנה היא לא תהיה חברה שלה...שוב חזרתי ואמרתי שחברות נמצאות אחת עם השניה כי כיף,כי אוהבות, לא בגלל מתנות וגם דיברתי עם אמה של אותה חברה שמאוד הסכימה איתי וסיפרה על הקושי שלה לעמוד בפני התובענות של בתה. לאחרונה בתי מספרת ששתי החברות אמרו לה שיש לה ריח מסריח מהפה ושאלתי מה עשתה והיא אמרה "אמרתי אותה לגננת"..בכלל תחושתי היא שהיא אומרת הרבה ש"אמרתי אותה" ואולי מעבר לחזות הנעימה שלה, היא חשה פחות בטוחה בעצמה?שוב אציין כי גננות אומרות לי כי לא רואות הרבה ילדות כאלה מיוחדות אבל אני רוצה בשבילה שתדע לעמוד על שלה!גם בבית היא רואה שהגדולה מנסה להתחמק ממטלות והחא רוצה לעיתים לעש עבורה ואני לא מרשה לה ואומרת לה שאת זנ בקשתי מהגדולה והיא לא צריכה לעזור..יש לי תחושה חמוצה ..מה דעתך?

שלום גלית, מהתיאור שלך אני לא שומע על משהו חריג המצריך התערבות מיוחדת. נשמע שבתך הצעירה פיתחה רגישות גבוהה לתחושות של אחרים באופן שלעתים יכול לבוא על חשבון רצונותיה שלה. אני חושב שהדרך בה תוכלי לעזור לה לאזן בין צרכיה לצרכי אחרים כולל בעיקר הדגמה בפועל וחיזוקים. ביטחון עצמי מתפתח מתוך ניסיון אישי ומתוך גדילה בסביבה אוהבת, המציבה גבולות מידתיים, מאפשרת ולא ביקורתית. אני מציע לשים לב לסיטואציות בהן היא עומדת על שלה, לחזק אותה ולאפשר לה זאת גם אם מדובר במשהו שמנוגד לדעתך, באופן דומה, נסי לנהוג כך בכל פעם בו היא מגלה מחשבה עצמאית. כשהיא מבקשת למלא את תפקיד אחותה, אני מציע למקד את התגובה שלך ברעיון ולאו דווקא בה, כלומר, לומר שלכל אחד תפקידים ואחריות בבית שעליו למלא בעצמו. להשתדל ולהימנע מהשוואות בינה ובין אחותה, גם מהשוואה מרומזת שבסופו של דבר פוגעת בשתיהן. חוץ מזה, נשמע שמדובר בילדה רגישה מאוד, שעם הזמן והשימוש הנכון בתכונה זו תוכל להפיק מכך המון. קובי

הילדה בת 10 יש לה אילמות סלקטיבית טיפלנו בה בטיפול במשחק משנה לשנה המצב החברתי קצת השתפר אבל עדיין היא לא מדברת בכיתה החברות לא רוצות לשתף אותה בגלל שאומרים שהיא שקטה והיא חוזרת ממורמרת הביתה. האם יש טיפול קבוצתי עם ילדים עם אילמות סלקטבית שאולי יוכל לעזור לה יותר?

שלום אורלי, טיפול קבוצתי לשיפור מיומנויות חברתיות יכול להועיל אך ורק אם הילדה בשלה לכך. אחרת, קבוצה שכזו עלולה להחוות ככישלון ולהגדיל את החרדה העומדת בבסיס האילמות. ממליץ לכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני על בסיס הערכת יכולותיה. ייתכן שיש, אך אני לא מכיר טיפול קבוצתי המתמקד בילדים עם הקושי הספציפי הזה. בברכה קובי.

אני בזוגיות שנתיים וחצי עם גבר שמגדל את ילדיו במשמורת שלו ועד לא מזמן התגוררנו ביחד. יש לנו ילד משותף שעכשיו מתגורר רק עימי ורואה את אבא רק פעם בשבוע בגלל הילדים האחרים שגרים אצלו. אנחנו גרים מרחק של שעה וחצי לכן לא מסתדר להפגש יותר. הילד שלי בן 9 חודשים. איזה השלכות יש בגיל הזה שהילד רואה את אבא רק פעם בשבוע?

שלום פז, התשובה לשאלה המאוד חשובה שלך היא מורכבת... בעולם מושלם משפחה היא זוג הורים מאושרים המגדלים את ילדיהם יחד וכו'. במציאות זה לא תמיד כך. אני לא יודע לענות לך על ההשלכות משום שהן תלויות בהרבה גורמים כמו טיב הקשר עם אביו, איתך, טיב היחסים בינכם, היכולות הרגשיות של כל אחד מכם, תחושת האב כלפי בנו, המודל האבהי שלו והמודל האימהי שלך וכד'. מצד שני, אין לי ספק בכך שילד זקוק לדמויות קבועות, אוהבות ומיטיבות. מכיוון שאין באפשרותך (לפחות כרגע) להשפיע על תדירות הקשר, לדעתי, חשוב להקפיד על פגישות קבועות ועל זמן איכות של האב עם בנו. השתדלי שלא לערב את הילד בקונפליקטים (אם יש כאלו) או בחילוקי הדעות שלכם. במקרים רבים האהבה והיציבות של ההורה הדומיננטי חשובה ועונה על מרבית הצרכים שיש לילד. מקווה שעניתי על שאלתך... קובי

מה שקורה כרגע שאנחנו לא בקונפליקט אלא מנסים לעשות הפרדת כוחות. התגוררנו כולנו ביחד עם הילדים של בן זוגי וזה לא עובד,לכן אנחנו מקווים להגיע להסדר שחצי שבוע יהיו אצלו בבית שלו וחצי שבוע הוא יהיה איתי ועם הילד בבית שלי, כרגע במשך החודש הקרוב הילד שלי יראה את אבא שלו רק פעם בשבוע עד שזה יפתר, אבל החשש שלי שבמשך החודש הזה יגרם לילד שלי נזק כי הילד בגיל של לפתח חרדת נטישה שזה מגיל 8 חודשים. היום למשל הוא ראה את אביו למשך 4 שעות ואחרי שהאבא נסע הילד שלי כל הזמן אמר אבא וחיפש אותו, אין מצב שיגרם לילד נזק במשך החודש הזה?

כפי שאמרתי, זה לא מצב אידאלי אך גם לא כזה שבהכרח יגרום לנזק נפשי. נסו להגיע ליציבות מהר ככל האפשר, בינתיים הנוכחות הקבועה, היציבה, הבטוחה והרגועה שלך עונה על מרבית צרכיו של הילד. קובי.

שלום רב, יש לי בן ובת בני שנה ו-8. אני עובדת משרה חלקית, כך שכל אחה"צ אני לוקחת אותם מהגן ומבלה איתם עד השינה. אפשר לומר שאני מקדישה להם 100% מהזמן הזה, כיוון שאני מספיקה לעשות את מטלות הבית בשעות הבוקר או אחרי שהם הולכים לישון. היום הייתי חייבת לעשות משהו שקשור לעבודה והגיע אליי למייל אחר הצהריים, כשהיינו בבית. ניסיתי להסביר להם שאמא עסוקה ושישחקו קצת ביחד. הם פצחו בבכי עד השמיים, החזיקו לי את הרגליים ולא הצלחתי לעבוד יותר מחמש דקות. רק אז הבנתי כמה הם לא יודעים להעסיק את עצמם בכלל. אני כל הזמן איתם, ובמידה ויש לי משהו אחר לעשות, אין לי שום סיכוי לעשות אותו. זה החשש העיקרי שלי מלחזור לעבוד במשרה מלאה. מה יקרה אם אצטרך לעשות חלק ממטלות הבית אחר הצהריים בזמן שאני איתם? אובדת עצות, ואשמח לדעת אם לדעתכם בגיל הזה אפשר ללמד אותם לאט לאט לשחק גם לבד, כשאני רק בסביבה, אך לא משחקת איתם בפועל. כיצד אני עושה זאת? תודה רבה וסליחה על האורך אביגיל

שלום אביגיל, ראשית, תגובת ילדייך תואמת את גילם. לתפיסתי, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בדרך הדרגתית שעוברת ממצב בו את נמצאת איתם ומפעילה אותם, נמצאת אך פאסיבית, נמצאת בטווח ראיה וכו'. בגילם הצעיר עיקר המסר מועבר דרך ההתנהגות שלך ולאו דווקא באופן מילולי. מילים במקרים כאלו רק מדגישים את המרחק ומקשים על התהליך. במקום מילים, אני מציע לתפוס את הרגע הנכון בו הם מעסיקים את עצמם ולבצע את מה שאת צריכה, או לסקרן אותם בפעילות כל שהיא (ציור, משחק) להיות איתם בתחילתה ולאט לאט לסגת. ככל שהם יגדלו כך הם יחלו להעסיק את עצמם באופן עצמאי ומשוחרר מנוכחותך. בנוסף, נסי לשים לב לרגעים בהם הם מעסיקים את עצמם והקפידי שלא להתערב באופן יזום בפעילות שלהם, ככל שתקפידי לעשות זאת כך יגדל טווח היכולת שלהם. קובי

שלום בני בן ה3 וחודשים עושה פיפי במכניסם כבר תקופה ממושכת. עברנו באוגוסט למקום חדש, בתחילת השנה במעון הכל היה בסדר, לאחר שהחליפו לו מטפלת התחיל לפספס ( היתה תקופה גם קקי). בינואר בעלי טס לחו ל וזה התגבר גם בבית התחיל לפספס לא רק במעון. איך אני עוזרת לא לעבור את זה. מה אסור לעשות ומה מומלץ.לבי נקרע כל פעם שזה קורה כי אני יודעת שקשה לו ואני לא יודעת איך לעזור לו. תודה מראש טל.

שלום טל, לא ציינת במשך כמה זמן היה גמול. תהליך הגמילה הוא תהליך הדרגתי, לעתים גם במצבים בהם נדמה לנו שהילד כבר גמול, זה עדיין לא מוטמע אצלו באופן מלא. לפעמים נסיגה בתהליך הגמילה קשורה לנסיבות חיים כפי שאת מתארת אך לפעמים זהו חלק מהתהליך. בכל מקרה, אני חושב שבשלב זה יש לעודד ולחזק את הילד על ההצלחות שלו (עשיית קקי למשל), לא לבקר ולא להעניש על אי ההצלחות. כשהילד מפספס אני מציע לפעול באופן פשוט וטכני, להחליף את בגדיו ולא להכביר במילים או בתשומת לב המדגישים את כישלונו ואת התגייסותך דרכו. עשיית צרכים ואכילה הם שני נושאים הזוכים לעיסוק מוגבר בקרב הורים החל מרגע לידתו של הילד, הילד חש בזה ומבין שדרך עשיית הצרכים שלו הוא יכול לגייס את הסביבה ולהביע את מצוקותיו. אני חושב שבמקרה שלכם חשוב שתבחני עם עצמך איך התחושות המכאיבות שעולות בך משפיעות על אופן התגובה שלך. כמו בהרבה מקרים, גם כאן נקודת המוצא הרגשית חשובה לא פחות מאופן התגובה. כשאני פועל מתוך תחושות אשם, רחמים או צער אני משדר מסר שונה ממצב בו אני פועל מתוך ביטחון ואמונה ביכולותיו של הילד. נקודת המוצא הרגשית שלך מכניסה פרופורציה לחרדות ולדאגות של הילד. כך לדוגמה, הילד מגיב מתוך חרדה שאביו נעלם ולא ישוב, ואילו את מגיבה אליו מתוך ידיעה ברורה ובטוחה שהוא ישוב. המסר הרגשי שאת מעבירה נותן בילד תחושת ביטחון ומאפשר לו להתגבר על החרדה. ממליץ לקרוא ברשת על תהליך הגמילה וצורותיו השונות, אם את מרגישה צורך בזה את יכולה להיעזר באיש מקצוע שילווה אתכם בזה. בהצלחה קובי

שלום רב. איך מבשרים לילדים בני 6 ו-10 שאבא ואמא נפרדים? יודעת שקשה מאוד לתת תשובה מפורטת כאן אבל אולי איזשהו טיפ? ובכלל מה עדיף? הורים אומללים יחד שלא מסתדרים, או הורים פרודים? התשובה כאילו ברורה לי ועדיין מרגישה שעושה נזק לילדים על אף שרואה את הנזק המתהווה כיום.. תודה רבה

שלום רוני, תהליך גירושין בכל מקרה מהווה טלטלה גדולה למשפחה כולה, אני לא חושב שיש דרך קלה לספר זאת לילדים. לדעתי, הדרך הטובה ביותר היא להישאר קרובים לאמת ככל האפשר, לנסח את הדברים באופן המותאם ליכולת של כל אחד מילדייך. חשוב שתגיעו מוכנים לפגישה הזו, נסו להציג חזית אחידה ורגועה. ילדים זקוקים ליציבות ולוודאות, כך שככל שתדעו יותר מה ואיך הולך להיות כך יוקל להם. נסו לתאר להם מה הולך להיות, איפה אבא יגור, מתי יפגשו איתו והיכן וכד', הדגישו את אהבתכם במילים ובמגע והסבירו שבכל מקרה אבא ואמא יישארו אבא ואמא גם אם לא יחיו יחד באותו הבית. בנוסף, במקרים רבים ילדים מקבלים שינויים בהתאם לדרך בה הם מוצגים להם, לכן חשוב לבוא ממקום רגשי שלם ובטוח ככל האפשר. אני לא יודע אם יש תשובה אחת נכונה לשאלה מה עדיף. אני מאמין שהורה טוב הוא הורה שטוב לו. אם כך, השאלה היא מה טוב לכם? אני ממליץ לכם להיעזר בליווי מקצועי שיסייע ויכוון אתכם במהלך התקופה הלא פשוטה הזו. קובי

שלום, הבן הבכור שלי בן חמש וחצי, עולה לכיתה א. היה בן יחיד עד לפני שנתיים בו נולדה אחותי, מסתדר איתה יפה. הבעיה שלי שהוא עדין מרטיב בלילות, ניסיתי לגמול אותו מטיטולים והוא מרטיב ולכן חזר לטיטול בלילה אותו דבר בנסיעות ארוכות, הוא עם טיטול כי בדרך כלל נרדם ותוך כדי בורח לו. מה ניתן לעשות? תודה!

מיכל שלום, בגיל הזה הרטבת לילה עדיין נחשבת נורמטיבית, יש ילדים שנגמלים מאוחר יותר אפילו בתקופת בי"ס. האם בנך נגמל כבר וחזר להרטיב או שעוד לא הצליח להשיג שליטה בלילה? ספרת שלפני שנתיים נולדה אחותו, יש ילדים שמחכים בהתנהגותם סממנים של האח התינוק כביטוי לרצונם לקבל מהאם יותר תשומת לב. תוכלי להמתין ולראות אם ההרטבה חולפת מעצמה עם הזמן. בהמשך אפשר ללכת להתייעץ אם רופא הילדים שלו. בהצלחה

שלום, יש לי תינוקת בת 3.5 חודשים, היא בשלב של להכניס כל דבר לפה, הבעיה היא שכאשר היא מכניסה לפה צעצועים ( מכל המינים: גומי, פלסטיק, צעצועים רכים) היא ממש מתעצבנת עד שנהיית אדומה ומתחילה לצעוק ולפעמים לבכות מתוך עצבים, זה נראה כאילו היא רוצה לטרוף אותם ולא מצליחה... מה לעשות? אני אציין שכאשר היא מכניסה ידיים שלה לפה היא מבסוטה ולא כועסת.

שלום אלונה, ממליץ לך לקרוא ברשת על "השלב האוראלי". בגילה של בתך הפה מהווה מוקד גירוי מרכזי (פסיכולוגי ופיזיולוגי), כך שהכנסת צעצועים לפה מהווה דרך לחקור את העולם. אני מניח שהפרשנות שלך לגילויי התסכול שלה נכונה. בשלב כזה אני מציע להניח לה לחקור ולחוות את התסכול (באופן מידתי לגילה) העולה מחוסר יכולתה לבלוע את הצעצוע, ככל שהיא תרבה בניסיונות כך היא תבין שזה לא אפשרי ותאסוף עוד מידע על העולם. קובי