פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

מ 27/08/14 | 11:08 שלום בני בן 7 חודשים מתעצבן נורא מכל דבר ממש מקשה את כל הגוף שלו.... לא יכול לשחק חצי שעה בשקט. תמיד צועק, יכול ללטף אותנו ואחרי דקה ליצבוט בכוח רב האגרופים עדיין קפוצים, לא כל הזמן! אולי זה קצת באשמתי כשהוא נולד תמיד הייתי בלחץ תמיד רציתי להגן עליו הכי טוב שאפשר יוצאים ממש לעיטים מהבית המון אצל המשפחה אבל בתוך הבית ואצל החברים בבתים שלהם. ובנוסף ללחץ שתמיד הייתי בו חמתי הייתה מלחיצה עוד יותר....אנחנו כרגע גרים אצלה אם בעלי מה לעשות ? איך לשנות את זה? האם צריך לעשות לו בדיקה כלשהי. אשמח לעצה או עזרה

בגיל כה צעיר קשה לעשות הערכה מבלי לשמוע יותר. יחד עם זאת יש לומר כי מגוון ההתנהגויות אשר נמצאות בטווח הנורמלי הינו רחב, ואין זה חריג שתינוק בגיל הזה מגיב בבכי או באמצעות הגוף במצבי תסכול. בנוגע לחרדה שלך, שרץ מצייינת שאת מרגישה שהיא רבה, מומלץ לפנות להדרכת ההורים. אם אני לא טועה, ניתן לפנות גם להתפתחות הילד בקופת חולים לצורך כך. בהצלחה, אמיר

מה אומרים?? הילדה קצת מעל הממוצע במשקל משווה את עצמה לאחרות כמובן לרזות יותר למה כל כך מטריד אותה המשקל בגיל הזה אמרתי לה שאני חושבת שיש לה גוף יפה לילדה ואם היא לא מרגישה בנוח עם הגוף שלה שתעשה כושר אני עושה כושר 3 פעמים בשבוע לפעמיים היא היתה מצטרפת אלי אני מלאה ואין לי בעיה אני עושה כושר בשביל ההרגשה

שלום, נשמע שהתגובה שלך הייתה נכונה וטובה. אם היא חשה שלא בנוח עם משקל גופה את יכולה להמשיך ולעודד אותה לפעילות גופנית ולתזונה בריאה. להמשיך לחזק אותה ולהחמיא לה. עיסוק במשקל ובדימוי הגוף, הן תופעות שכיחות בחברה שלנו בה הרזון מהווה חלק בסיסי מאידאל היופי כפי שהילדים נחשפים אליו. אך כל עוד תמשיכו לעודד אותה וכמובן שלא לבקר אותה היא תלמד להתמודד ולקבל את עצמה. בהצלחה קובי.

ילד בזמו אחרון לא מכשיב לאימא צואק שובר דברים עם הזהם. רק לאבא הוא מכשיב. למה צריך ישר לתת תרופה של rispond.אני מבקשת עזרא שלך דחוף. תודה מראש.

שלום, כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לצורך הדרכת הורים. משאלתך אני מבין שהומלץ כבר על טיפול תרופתי, אם אתם לא בטוחים שאכן יש צורך בכך , כדאי לפנות לרופא אחר שיתן חוות דעת נוספתת. בכל מקרה, כדאי לקבל הדרכת הורים. בהצלחה, אמיר.

שלום, שמי שקד ואני סטודנטית לניהול מערכות מידע במכללה האקדמית תל אביב יפו. בחרתי במסגרת סמינר בלימודים לבדוק את היקף השימוש בייעוץ רפואי מקוון בקרב גילאים שונים ואתם המדגם המושלם בשבילי! אני יודעת שהתשובה הראשונה היא לא אבל זה ממש קצר ובשבילי זה המון! אשמח מאוד אם תענו על השאלון המצורף (ממש 3 דקות). השאלון הוא אנונימי והנתונים הם לצורך סטטיסטיקה בלבד. המון תודה על שיתוף הפעולה! https://docs.google.com/forms/d/1mM0237PGZIMogXar8GqPRoeAKCQtt-T1DsuHhunlHmY/viewform?usp=send_form

בהצלחה!

היי. תינוקת בת שנה ו - 11. עד כו הייתה בבית עם סבתות. סבתא אחת פעם בשבוע והשניה כל שאר הימים למעט סופ"שים. בהעדרותינו, כאשר ילדה נשארת בבית עם הסבתות - מצנהגת רגיל. לא בוכה, ישנה בצהריים וכו'. מזהה את שתי הסבתות וממש שמחה לראותם. בספטמבר מכניסים את הילדה למסגרת של גן. באוקטובר רוצים לנסוע לחופשה בת שבועיים ללא ילדה. אחת הסבתות (זאת שנשארת איתה יום בשבוע) מבקשת להשאיר את הילדה בביתה. אנחנו חוששים מסיבות הבאות: 1. הילדה הייתה בביתה מספר פעמים אך לא לאחרונה. 2. ילדה נכנסת למסגרת של גן ילדים בספטמבר ולכן עוברת שינוי סביבתי. האם יש סיבה לחשוש ? האם יתכן שנגרום לה נזק כל שהוא אם נשאיר אותה אצל סבתה ? אודה לתשובה.

שלום סיימון, שאלות חשובות, אך לצערי נפש האדם היא לא מדע מדויק ולכן אוכל לענות לך בקווים כללים. לתפיסתי, הקו המנחה במקרים כאלו הוא להיצמד לשגרה עד כמה שניתן, ושתהיה דמות משמעותית בסביבת הילדה. כניסה לגן היא שינוי משמעותי, ולכן מהבחינה הזו התזמון שלכם אינו אידאלי. זה לא אומר שייגרם נזק בלתי הפיך לילדה, אך זה עלול להקשות עליה. העובדה כי לא הייתה בבית הסבתא לאחרונה לא אמורה להשפיע באופן מהותי, חשוב לראות מה עובד. אם שינה בבית הסבתא או שינה בביתכם. באופן כללי, מרבית הילדים מגיבים להיעדרות ממושכת של הורים (רגרסיה, שינויי מצב רוח, קשיי שינה וכד') אך לרוב התגובה היא זמנית וחולפת עם הזמן לאחר חזרת ההורים. קובי

תודה על התגובה. האם יש סיכון לנזק נפשי כל שהוא בלתי הפיך ?

שלום רב, בני בן 7, עולה לכיתה ב'. ילד מופנם שלא מרבה לדבר על מה שמרגיש. הוא ישן באופן קבוע באותה מיטה עם אחותו בת ה-9 כי הם פוחדים לישון בנפרד והשינה יחד נותנת להם ביטחון. בשבועיים האחרונים הוא מתעורר כמעט מדי לילה, מגיע אלינו למיטה וטוען שלא מצליח להירדם. אנחנו מאפשרים לו להיכנס למיטתנו וגם אז לוקח לו המון זמן להירדם. מדובר על ילד שעד כה היה ישן במשך לילה שלם רצוף. אנחנו גרים באיזור השרון וחווים את איום הטילים באופן מינימאלי, אך האם יכול להיות שזה מה שמטריד אותו וגורם לו לחרדה, ליקיצות לילה ולבעיות הירדמות? איך כדאי להתייחס לעניין? אודה לתשובתכם, גלי

שלום גלי, התעוררות כזו יכולה להתרחש בכל תקופה, אבל אי אפשר לפסול את האפשרות שהאווירה הכללית חודרת גם לילדים ומשפיעה עליהם ממש כפי שהיא יכולה להשפיע עלינו. בשלב הזה אני מציע לפעול על פי האינטואיציה שלך, ולאפשר לילד את מה שאת מרגישה שהוא זקוק לו כדי לחוש בטוח. כדי למנוע הרגל, אפשר לנסות פעולות נוספות, כמו להחזיר אותו למיטה ולשהות לצידו. את יכולה לנסות לבחון מה מעסיק או מטריד אותו (לא בטוח שיש משהו אחד ברור), דרך משחק, שיחות חולין וכד'. בכל מקרה מוטב לצמצם את החשיפה שלו לשידורי חדשות. קובי

יש לי בן 3. מקסים רגיש חכם ונבון. בחודש האחרון נוצר מיני טקס בלילה שבו הוא שואל אם האור המרכזי סגור והצדדי פתוח. אם הדלקנו מזגן. ומבקש לסגור את הדלת איפה. לא יחסתי לכך חשיבות. הנחתי שאם זה עושה לו טוב ומקל על תהליך ההרדמות זה סביר וגם ידוע שילדים אוהבים עקביות. אבל שמתי לב לאחרונה שלפני שהוא מכניס את המוצץ לפה הוא עושה מעין תנועת נפנוף עם היד מספר פעמים מה שלא הצלחתי למצוא לו סיבה הגיונית. (קשור או לא, לפני כן הוא היה מסתכל על הנוצץ לפני שמכניס לפה על מנת לוודא שהציור עליו או שמו שכתוב עליו יהיו בכיוון הנכון). פתאום חשבתי שאולי יש בזה משהו כפייתי ואשמח לחוות דעת / הכוונה / עצה. תודה רבה מראש

שלום לימור, לילדים קטנים יש לא מעט טקסים כפייתיים - הם זקוקים שדברים ייעשו כך ולא אחרת, כדי להרגיש בטוחים בסביבה משתנה. הם מקפידים על טקסים של לפני השינה, על אופן סידור המיטה, ועל כיוון הציור שעל המוצץ או הצלחת. ברוב המכריע של המקרים לא מדובר במשהו מדאיג, אלא בתופעה נורמטיבית חולפת. פעולות רפטטיביות יכולות להיות גם חלק ממצבים אחרים, מורכבים יותר, אך במקרים אלה הן אינן "עומדות לבדן", אלא חלק ממופע רחב הרבה יותר. על פניו, לאור התיאור שלך, אני נוטה לחשוב שמדובר במשהו חולף. אם המצב יימשך או יחמיר, התייעצי שוב. בברכה ליאת

אני ממש רוצה כלב ,אבל אמא לא מסכימה...היא אומרת שהיא יודעת שזה פשוט בלתי אפשרי ושאנחנו לא נוכל לעשות את זה והיא טוענת שזה לא בגלל שאנחנו חסרי אחריות ,ההפך היא טוענת שאנחנו מאוד אחראיים ובוגרים אבל במיוחד שאני י"א עכשיו ואחותי עולה ל-ז' אז יהיה קשה לנו וזה סתם יידפק בסוף... היא אומרת לי להשקיע בינתיים בקטעים החברתיים שלי...אבל אין לי איך ! יש ממש רק ילד אחד שהוא חבר מאוד טוב שלי ויש לנו הרבה דברים ודעות במשותף אבל הוא לא ילד שיוצא עם חברים ,הוא יותר כזה ילד של המשפחה שלו......היו לי כמה חברים שכן נהגתי ללכת איתם והכל אבל הקשר נותק איתם קצת והם התחברו לחבר'ה אחרים מגעילים סנובים מתנשאים שבחבורה שלהם נכללת 3 בנות שעדיין תקועות עם התנהגות של כיתה ב'...והם מתלהבים כל הזמן "יואו איזה כיף היה אתמול לשתות לדפוק ת'ראש ולעשן" וכל החרא הזה מול כולם ,ככה שזה יוצא לא רק שהם הפכו למתלהבים מפגרים ,זה גם מביך להסתובב עם אנשים כאלה שצועקים ומדברים על זה במסדרונות בשביל תשומת לב שיחשבו שהם מגניבים. ועכשיו החלק החברתי השני - הנערי מסיבות שיושבים מעשנים ושותים...אני מכיר כמה כאלה ,הם אוהבים אותי ויש כמה בנות שחושבות שאני חמוד כזה אבל הבעיה היא שאני לא מתחבר אליהם ,אני לא ילד כזה של מסיבות שתייה ועישון ואין לי חיבור איתם ,לא אותו הומור ונושאי שיחה בכלל...והבנות שם מחפשות גורילה שמעשן ושותה או אוחצ'ה שנראה כמו תרנגול שמכינים לשחיטה ,ואני לא כזה ואני ממש לא מתכוון להשתנות ולהפוך לאחד כזה כי זה מה שאני שונא יותר מכל... אז בכל מקרה ,אין לי באמת יותר מדי מה לעשות מבחינה חברתית ,אני לא הולך להסתובב עם אנשים שאין לי איתם חיבור רק כדי לרצות את כולם שתמיד אומרים לי "קום מהמחשב ותמצא חברים !" שזה משפחה בעיקר....לצערי הרב הם לא מבינים מה עובר עליי ולא מבינים את המצב בשיט ואני לא מתכוון לספר להם או להשתנות כדי לתקן אותו ,אני אוהב את מי שאני ויש לי חלומות שאני רוצה להגשים ושאני עובד עליהם כבר עכשיו(אבל לא סיפרתי לאף אחד ,כולם חושבים שאני כל היום מגרבץ מול המחשב בלי סיבה ורק משחק). ההורים שלי גם גרושים ואבא שלי היה איתנו ופינק אותנו עד תקופה מסוימת ואז הוא הלך עם הזונה שהוא חבר שלה ועכשיו הוא משקיע יותר בילדים שלה מאשר בנו ואז אומר שאנחנו לא שמים עליו זין...הבנאדם פאקינג משלם את החשבון בצפר של הילדים המזדיינים שלה וכשאימא שלי שאלה אותו אם הוא יכול לקחת אותנו לבית קפה הוא אמר לה "אין לי כסף לקחת אותם כל שבוע לבית קפה !" למרות שכבר עבר חודש וחצי מאז הפעם האחרונה שאפילו ראינו אותו ! ביום שבת הוא לוקח אותם לים לאיזה חוף פרטי של חבר ואותנו הוא שאל אם אנחנו רוצים ללכת לשחק טניס לשעה ב-9 בבוקר כי אחרי זה "הוא הולך לים עם חברים"...איתו אני לא מחפש קשר יותר. ועכשיו לנושא העיקרי - כל החלל הזה שנוצר ,כשניסיתי להגיד לאימא שלי היא אמרה שזה סתם...אבל היא לא מבינה שהכלב הזה ,שתמיד רציתי יכול לעזור למלאות את החלל הזה ולשמח אותי ,להשאיר אותי יציב ומאושר...אבל היא פשוט לא מבינה והיא בשלה...אומרת שאני לא אהיה מסוגל לעשות את זה...הבעיה היא שרק בתקופה האחרונה התחלתי להבין את המצב שלי והתחלתי להבין את הסיבות ככה שכרגע יש לי כל סיבה להשקיע בלימודים ובו זמנית לטפל ולהעניק אהבה לכלב שלי שבסופו של יום יהפוך לאחד הדברים הכי יקרים לי ! במיוחד כשהמצב החברתי שלי לא בשמיים ,הכלב הזה יכול להעניק לי כל כך הרבה...אבל אני מכבד את אמא שלי ,היא נתנה לנו צ'אנס כבר ודפקנו אותו אבל הכל השתנה מאז ואני הרבה יותר אחראי אבל היא פשוט לא רוצה כלב....היא רואה את זה כבלתי אפשרי והיא אמרה שהיא תשקול את זה אם נוכיח את עצמנו דבר שאני יודע שישכח ולא יקרה. בכל מקרה אני אוהב אותה ואני לא רוצה לפגוע בה ולגרום לה להרגיש רע(משהו שהייתי זבל מספיק לעשות לא מעט פעמים). האנחנו זה אני ואחותי שנראה לי הזכרתי.

שלום נועם, כמי שמחזיקה שני כלבים בבית, אוכל לומר לך ביושר, שהגם שמדובר בידידי אמת - יש בכך גם לא מעט טרחה. הנוכחות של כלב בבית גוזרת הוצאות לא מעטות, צורך בניקיון (כולם ללא יוצא מן הכלל משירים שיער, פגיעים לפרעושים וקרציות, ומדי פעם מפשלים בעשיית הצרכים), טיפוח, חיסונים - וכל זה, כשהם בריאים. מי שלא מת על הרעיון מלכתחילה, יתקשה לעמוד בכל זה בלי להשתגע. לכן, לפחות בעיני, במקום להשקיע מאמצים בלשכנע את אמא, עדיף להשקיע מאמץ בשינוי התפיסות החברתיות שלך. נדמה לי שאתה נוטה לכעוס על החבורה שסביבך, לעשות להם הערכת חסר (בטוח שלא כולם גורילות ואוחצ'ות לפני שחיטה), ולהתמקד בשוני ה'זועק' בינך לבינם. נערים בגיל 16 בהחלט עלולים להתנהג בצורה מוזרה, ראוותנית ורהבתנית, להיראות מגוחך לפעמים ולעשות שטויות. אני נוטה להאמין שתחת מופע האימים הזה, קיימת בבני הנוער הרבה נדיבות, שמחה, חיות ואהבת אדם - ולכן אני מאד אוהבת להיפגש עם בני נוער, להקשיב להם ולבלות במחיצתם. אני מעריכה בזהירות, שיש לך ולהם הרבה מאד מן המשותף, ונדמה לי שאם תניח לחלק מן השיפוטיות שלך, תוכל להתקרב ביתר קלות, ואולי גם ליהנות. אם, לעומת זאת, אתה חש שאי אפשר לגשר על התהום ביניכם, קום ומצא לך אנשים לטעמך. יש לא מעט מסגרות התנדבותיות הממגנטות אליהן בני נוער איכותיים, שמוכנים לתרום ממרצם וכישוריהם לטובת אחרים. אני משוכנעת שעשייה למען אחרים תוכל לעזור לך גם בהתמודדות עם הסיפור העצוב והלא גמור שלך עם אבא. זה אכן נשמע סיפור מורכב וכאוב, ונדמה לי שאני מצליחה להבין את הכעס שלך. אתה מאד צודק. החיים יכולים להיות מאד לא הוגנים. לעתים, הדרך להתמודד עם זה עוברת דרך המפגש עם אנשים אחרים, שמצבם קשה משלנו. אני בכוונה לא כותבת לך ללכת לטיפול או משהו, בהנחה שהאופציה הזו מוכרת לך. לדעתי, דרך של עשייה אופטימית למען הזולת יכולה להיות לא פחות אפקטיבית. התנדבות באחת מהאגודות למען בעלי החיים, למשל, יכולה לשרת גם את הצורך החברתי-רגשי שלך, וגם את הצורך למצוא נחמה בקשר עם כלב חמוד על בסיס יומיומי בלי לעצבן את אמא. מה אתה אומר? ליאת

ניסיתי ,באמת שניסיתי במשך שנים ואין שום חיבור...לא קבעתי ישר שכולם ככה ,יצא לי להכיר במשך שנים ולהתנסות בסביבות חברתיות שונות ואין שום חיבור. בנוגע להתנדבות - אני כרגע עולה ל-י"א ואין לידי מקומות שאני יוכל להתנדב בהם שלא נדבר על זה שצריך בערך 3-4 שעות ביום של התנדבות ואין לי איך לעשות את זה...כשהכלב איתי בבית זה יותר נוח לטפל בו בסביבה שלי ,הוא מעודד אותי כשקשה וכל העניין של להוריד אותו ולהביא לו אוכל והכל זה יותר קל לדעתי ,ואני מדבר מניסיון קודם(הייתי אצלנו כלבה לשבוע אחרי שהתנדבתי ב-SOS ולא היה לי איך או זמן להגיע לשם אז הבנו כלבה אלינו הביתה והיה יותר קל בשבילי אבל לצערי היא הייתה כלבה עם בעייתית עם חרדת נטישה אז היה טיפה יותר קשה מכלב רגיל). אמא שלי אומרת שכל מה שאני אומר בנוגע לזה שהוא מעודד ושאני צריך את זה זה חרטא כי אני רוצה סתם כלב...היא לא מבינה אותי וזה משגע אותי ,היא גם קראה את מה שכתבתי ועדיין לא אכפת לה !

בס"ד שלום רב, יש לי תאומות בנות 5.5 ועוד שנה כיתה א'. אחת הבנות יותר פותחת פיזית וגם עצמאית יותר ומלאת ביטחון עצמי גדול יותר. לעומתה אחותה התאומה גם ילדה עצמאית חברותית אך עם פחות ביטחון עצמי והתחושה שהיא נשענת על אחותה במידה מסוימת או שהנוכחות של אחותה איתה כעת באותו גם ( אומנם לא באותה קבוצה) מקלה עליה וגורמת לה להרגיש תחושת ביטחון. ישבתי עם הבנות והסברתי להן שעוד שנה כיתה א' וייתכן כי בכיתה א יפרידו אותן כיתה . לבת הראשונה כמובן לא היתה שום התנגדות ובעיה אך לשנייה כן היא מייד החלה להוריד דמעות ולומר שהיא לא רוצה לעלות לבי"ס היא רוצה להישאר בגן. תחילה חשבתי להפריד אותן אך לאחר שראיתי את תגובת הבת השנייה חשבתי אולי יהיה יותר נכון כן לשים אותן באותה כיתה בכיתה א' ובכיתה ב' להפריד בינהן והסיבות הינם : מעבר מגן לב"יס הינו שוק לכשעצמו, כללים חדשים , מסגרת חדשה נהלים חדשים מחנכות וצוות חדש הכל חדש ולא מוכר. והמחשבה להפריד אותה מאחותה לכיתה אחרת ובמקביל לתת לה להתאקלם למציאות החדשה גורמת לי לחשוב שאולי מציאות זו עלולה להשבית את הילדה מבחינת הכל כי מחשבותייה יהיו תמיד הישרדות קיומית מול המסגרת החדשה הילדות החדשות הכללים הנהלים החוקים ומכאן כמובן הרמה הלימודית שלה עלולה להיפגע מה שיוריד מאוד את הביטחון שלה יותר ממה שהוא כעת , כי כעת היא ברמה לימודית מאוד טובה בהתאם ללימודי הגן . ולכן חשבתי לשים את שתיהן בכיתה אחת ע"מ להוריד מהילדה ההתמודדות המחשבתית עם עצמה מול הסביבה החדשה וכו' כפי שכתבתי הנ"ל ולאפשר לה להתאקלם בנחת למסגרת החדשה לכללים נהלים חוקים לימודים חברה וכאשר בשנה אח"כ כאשר נפשה הוטמעה במציאות החדשה יהיה לה יותר קל לשנות כיתה וליצור לעצמה חברה חדשה אני מאוד מתלבטת עדיין יש כאלה שאומרים להפריד ויש כאלה שלא ושי את נטיית ליבי כפי שציינתי הנ"ל הייתי שמחה לשמוע דעתכם. תודה רבה ,

שלום טל, בעיני, הנוכחות הקרובה של התאומה ה"חזקה", אינה מאפשרת לאחות הרגישה יותר לפתח מנגנון של הסתמכות עצמית וביטחון. כפי שכתבת נכון, היא נשענת על אחותה, וכך למעשה נשארת פסיבית ותלותית. מאחר ואין "פרוטוקול" מקצועי אחד בנושא זה, אוכל לומר לך מה אני הייתי עושה (כאמא) לו נקלעתי למצב דומה. הייתי מפרידה בין הבנות כבר בגן, ומאפשרת לכל אחת מהן לבסס מעגל חברתי תומך, איתו תוכל לעלות לביה"ס מתוך תחושת שייכות ויכולת. יש לפנייך (לפניהן) עוד שנה שלמה של גן חובה, ושנה זו חשובה מאד בביסוס יכולות חברתיות ואורייניות. הפרידי ביניהם כבר השנה, וחזקי את מה שצריך לחזק בזמן הרב שעומד לרשותך. בהצלחה ליאת

שלום. הנני בת 22 אמא ל2 ילדים, הגדולה בת 3 והקטן בן שנה..הגדולה מאד אוהבת חברה,מוצלחת, שואלת המון שאלות, מאד שנונה, מקבלת הרבה תשומת לב מאיתנו ההורים וגם מהגננות, בתקופה האחרונה משהו כמו 5 חודשים היא נעשתה ממש קשה..היא כל היום הולכת אחריי ואחרי בעלי , אם אני במטבח היא לא תישאר בחדר לשחק, אור לשירותים היא לא תלך לבד, אם אני מבשלת במטבח היא תבוא להיותי לידי, היא כל הזמן מבקשת שאשב לשחק איתה ועם אחיה ואני יושבת איתם המון אבל אני מסבירה לה מדי פעם שאמא צריכה עכשיו לעשות דברים ושתמשיך לשחק אך היא ישר קמה אחריי וגם אחיה הקטן הולך בעקבותיה ואז יוצא שאפילו שאני הולכת לנוחיות הם יושבים לי מאחורי הדלת..וגם בשינה היא לא מסכימה שאקום מלידה עד שתירדם..לפני שבוע עברנו דירה לעיר אחרת..כרגע המצב אותו דבר-מה מקווה שתייעצי לי מה לעשות אור שתגידי לי אם אני אמורה לגשת לייעוץ פסיכולוגי?! תודה

ענבל שלום, כשהתנהגותו של ילד משתנה אנחנו מנסים להבין מה הגורם לשינוי, אם היו אירועי חיים בסביבתו של הילד שמסבירים את השתנותו. לפני חצי שנה בנך גדל מתינוק שבעיקר ישן לעולל שאולי יושב או זוחל ובעיקר מעורר הרבה חיבה ותשומת לב מכל הסביבה וגם מהוריו. תשומת הלב הרבה שכנראה הופנתה איליו עוררה בבתך חששות, היא הרגישה אולי שהיא קצת "ננטשה" ואבדה את מקומה המרכזי והבטוח אצל הוריה. אני ממליצה שאת או בעלך תקדישו מידי פעם אחר צהריים רק בשבילה ושההורה השני ישמור על אחיה. בהזדמנות זו צריך להגיד לך כמה היא גדולה ומיוחדת עבורכם וכמה כייף לשוחח ולשחק איתה. חשוב שתגידו לה שאפילו שאתם מטפלים באחיה זה לא אומר שאתם אוהבים אותה פחות. רצוי גם שתשתפו אותה בטיפול באחיה התינוק כי "היא ילדה גדולה ואחראית". ככל שהיא תרגיש שמקומה ומעמדה בבית בטוחים כך היא תרגע וההתנהגויות שציינת יחלפו מעצמם. בהצלחה

גבי שלום. אנו הורים לילדה מחוננת (מכון סאלד) בגיל 10, כזו שמבחינה לימודית הכל בא לה בקלות. יום אחד בשבוע היא לומדת במסגרת נפרדת עם עוד ילדים כמוהה. היא ילדה שקוראת המון ומתעניינת בהמון . אך ( וסליחה שאנו נשמעים מתלוננים) ... יצירתיות אין. יוק. מספר הפעמים שראינו אותה יוצרת משהו משלה, חושבת קצת מחוץ לקופסה , או אולי מפתחת רעיון מעבר לגבולות הוא קטן מאוד. אולי אפשר לקרוא לזה עצלנות אבל אנו מרגישים שזה יותר מזה. למשל אם היא בונה בלגו אז תמיד היא תבנה לפי תוכנית מוכנה, או בציור היא תעדיף לקשט משהו ולא לצייר מהראש. מאד טכנית. פה ושם יש ניצנים של כתיבה יוצרת אבל ממש מעט. קיווינו שהלימוד במסגרת למחוננים אולי תצליח להוציא ממנה קצת יצירתיות אבל זה לא קורה. אנחנו מחפשים רעיונות איך לגרום לה לצאת מהקופסא, לבטא את עצמה . נ.ב. יש לה יצר תחרותיות מפותח ואולי אפשר להתשמש בזה. תודה מראש שחר.

שחר שלום, אני חושבת שאתם דואגים לשוא ומנגד משדרים אכזבה כשבתכם לא נוהגת לפי ציפיותיכם. ילדה מחוננת היא ילדה עם כישורים גבוהים בכל מיני תחומים ולא בהכרח שכל ילד מחונן יבטא את כישרונותיו וכישוריו באופן זהה, או יפגין יצירתיות זהה. מחוננות זה פוטנציאל של כישורים ויכולות לחשיבה ברמה גבוהה ונדרש מרחב פנימי וחיצוני כדי שכל ילד ימצא את הדרך הנכונה עבורו לביטוי כישרונתיו. אני חושבת שיעזור לבתכם אם תקבלו אותה ואת בחירותיה כפי שהן ותשדרו לה שאתם גאים בה וסומכים עליה. אם כך תנהגו תעודדו בהמשך גם ביטויים של יצירתיות. בהצלחה

שלום רב .. בני בן השלוש וחצי גמול לחלוטין בוקר ולילה מחיתולים מגיל שנתיים וחצי.. בחודש האחרון מתאפק ונמנע ללכת לשירותים לפיפי.. אני רואה לפי התנועות גוף שלו שהוא מתאפק מציעה לו מספר פעמים והוא מסרב ומתעצבן ואומר שאין לו. עד שלבסוף בורח לו במכנסיים.. ההרגשה היא שהוא לא רוצה לפספס את המשחק/ תוכנית/ טיול בחוץ בשביל להתפנות..הוא בן יחיד כרגע אני בהריון נוסף.. וגם בגלל החופש הגדול אינו נמצא במסגרת כרגע אלה איתי בבית..(לא יודעת אם זה קשור) ניסתי פרסים והפתעות בכל פעם שלא יפספס לא עובד..

שלום שלומית, אני נוטה להסכים איתך, שמדובר בהתאפקות "לטובת" דברים מעניינים יותר. צריך להיזהר לא להיכנס למאבק סביב הנושא, כדי שלא יתפתחו תגובות "דווקא". כאשר את רואה שהוא צריך, הפסיקי אותו, קחי אותו לשירותים גם מול מחאות, והימנעי מנאומים והטפות. אם את מרגישה שזה *ממש* כרוך במלחמה מולו, הניחי לזה, ואל תגיבי גם אם בורח לו. הכיני לו בגדים להחלפה וצמצמי למינימום את תגובותייך. זה יעבור. בהצלחה ליאת

בני בן 7. הוא כל הזמן חוזר באובססביות על תנועות מסוימות כגון להסתכל שוב ושוב על עקבים בזמן הליכה, לדעת בעצמו הברכיים ואז ידיים שוב ושוב , לגעת בי שוב ושוב ושוב בשתי ידיו עד כדי הצקה , להתנועע בחוסר נוחות כאילו זבוב מציק לו. זה מדאיג אותי מאוד להסתכל עליו מהצד ולפעמים אני כועסת עליו ומבקשת שיפסיק. אבל נראה שזה לא בשליטתו. מה זה יכול להיות ?! מה עושים ?!

שלום, מה שאת מתארת יכול להתאים למצב חרדתי מוכר, שבו פעולות חוזרות וכפייתיות משמשות מעין טקס משקיט ומרגיע. אין טעם לכעוס עליו או להתעצבן, אלא דווקא לפעול להרגיעו. ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לאבחן ולהציע התערבות מתאימה. במקרים מסוימים אפשר לעצור את זה "כשזה עוד קטן", במקרים אחרים נדרש טיפול מעט ממושך יותר, ובמקרים עקשניים יותר אפשר להיעזר בטיפול תרופתי נוגד חרדה. כאמור, הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

רציתי לדעת איך מתמודדים בצורה משכילה עם מתבגרת (17) שגונבת. אחותו הקטנה של בן זוגי נתפסה גונבת בכמה מקרים שונים, מאחותי, מאחיותיה, ומחברתה הטובה ביותר.. באחד מהמקרים כשנתפסה אמה התעמתה איתה, וזה לא עזר. יש לציין שזה משפחה ללא הרבה כסף, לכ חסר אוכל אבל אין להם חיי מותרות, הם משפחה דתית והילדה ספציפית מורדת בכל מובן המילה, הולכת עם מכנסיים, מחללת שבת , יש לה חברה וכו'.. היום מצאנו בושם שנעלם לאחותי )המקרה השני עם אחותי שלי, גנבה בעת ביקור בביתנו), והשארנו אותו במקום בו החביאה אותו, עד שנדע איך להתמודד.. הפריטים שנגנבו הם בגדים, קרם פנים מאוד יקר(לדעתי, לא יכולה להוכיח...), ובשמים..כולם ברבים, כמו כן היא גונבת כסף אם הושאר סתם ככה מיותם... היא גם משתמשת ללא רשות לאחותה בדברים, ואף הורסת/גומרת לה אותם... ולא משנה כמה היא מבקשת, היא לא מפסיקה.. מה עושים? שכן המצב הכלכלי שלהם פסיכולוג זה לא אופציה :/

שלום חן, בגיל כזה, גניבה עדיין יכולה להיות סימפטום לבעיה רגשית, ולאו דווקא ביטוי לנטייה עבריינית. על פניו, ככה זה נשמע לי. בכל מקרה, גם מה שמתחיל כבעיה רגשית, עלול לסבך אותה עם החוק. לכן, אני חושבת שאין טעם להימנע מטיפול רק בגלל בעיה תקציבית. אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי גם דרך קופת חולים (מחיר זול יחסית) או דרך מרפאות משרד הבריאות (חינם, אך תור ארוך). עד אז, נדמה לי שמדיניות ההשתקה אינה משרתת את המצב. עליה לדעת שאתם יודעים על הגניבות, מודאגים מאד בגינן, ודורשים ממנה להחזיר את מה שנלקח שלא כדין. בברכה ליאת

ברצוני להתייעץ איתך בעיניין חשוב: הכנתי שיבוץ של תלמידים שעולים לכיתה ז. והרכבתי שתי כיתות מדעים. מדובר בכיתות של תלמידים שעברו מיונים ושובצו בכיתה. מחנכת אחת של אחת הכיתות ראתה בטעות מיפוי שהכנתי על שתי כיתות המדעים וכעסה מאוד לגלות שבכיתתה יש פי 3 תלמידים עם נסיבות משפחתיות מורכבות לעומת בכיתה של המחנכת המקבילה. נסיבות שבהן: אם אלכוהוליסט,אב טבע בים, טיפול רווחה, אח עם פיגור, יחסים עכורים בין התלמיד להוריו...ועוד כהנה וכהנה. לטענתה בכיתה שלה יש יותר תלמידים עם קשיים משפחתיים ולכן אין חלוקה צודקת ושווה של תלמידים. והדבר הנוסף הוא: היא סיפרה לי שלימדה תלמיד מסויים תנך וכשר ילדה שהיא תחנך את אותו תלמיד לא הסכימה כלל ודרשה להעבירו לכיתה השנייה משום שלא הסתדרו ביחד. מה דעתך? האם להעביר תלמידים?

שלום, אני רוצה להאמין שהשיבוץ שערכת נשען על חשיבה ושיקול דעת, ולא נעשה באופן אקראי. עם זאת, לפעמים גם לאחר שיקול דעת זהיר, יתכנו "מחשבות שניות". אם את חושבת שיש ממש בטענותיה של המורה, ושיש בכך כדי ליצור עומס חריג עליה כמחנכת, שווה לשקול מחדש את השיבוץ. ממליצה לך להיעזר לצורך כך עם איש צוות אובייקטיבי נוסף, אולי אפילו עם מנהל/ת ביה"ס. בהצלחה ליאת

שלום הילד שלנו בן 3 וחודשיים,התפתחות תקינה בכל המובנים,מדבר חופשי כבר מגיל 2 וחצי.הבעיה:על כל דבר הכי קטן הוא מגיב בבכי.בוכה לכל דבר הכי קטן לפעמים,בעיקר כשמתעורר משנת צהריים,בוכה ממש בהיסטריה אם לא מקבל מה שהוא רוצה.דוגמא:מתעורר משינה ורוצה לאכול חביתה בפיתה במיטה.אם אומרים לו שיקבל לאכול ליד השולחן,מתחיל בכי היסטרי שקשה להרגיע. בנוסף הוא עדיין דורש בקבוק כשהולך לישון. הילד הוא משותף לי ולאשתי מנישואים שניים.יש לנו עוד שתי בנות גדולות 18ו21 , בן 13 של אשתי מנישואים קודמים ובן 13 שלי מנישואים קודמים. אשמח מאד לקבל עצה מה לעשות.

שלום אסף, בכי היסטרי "שקשה להרגיע", במיוחד כשמדובר בילד שאינו תינוק, יכול להעיד על בעייה בוויסות הרגשי (רוב הפעוטות בגיל שנתיים-שלוש אינם מאד מווסתים, ממילא), או על בעיית גבולות, דהיינו - כניעה חוזרת של ההורים לבכי ההיסטרי. כאשר אתם נכנעים ומוותרים לו (כדי שיהיה שקט...) אתם חוסכים ממנו את ההזדמנות לתרגל עמידות למצוקה ותסכול, ומבססים אצלו אסטרטגיה בעייתית להשלטת רצונו. לכן, הפיתרון כרוך ביכולת שלכם לא להיכנע לצווחות, מצד אחד, ומאידך - בגלל גילו הצעיר - ביכולת שלכם לעזור לו להירגע מבלי לספק לו את הדרישה הבלתי הגיונית. כך, למשל, לא תרשו לו לאכול חביתה בפיתה במיטה, אבל תעזרו לו להירגע בעזרת ניחומים והסחת דעת, מבלי להשאירו צורח, עם תחושת בדידות ונטישה. אחרי שיירגע, הציעו לו את החביתה בפיתה בשולחן האוכל, ואולי גם צ'ופר קטן לקינוח, כתגמול על כך ש"הצליח להתגבר כל כך יפה". עשו זאת גם אם צרח. כך תתגמלו את זה שהצליח להירגע בסוף. כאשר אתם נכנעים לדרישה שלו, אתם למעשה מתגמלים את ההיסטריה. בהצלחה ליאת

שלום רב,אני אם חד הורית ל-4 ילדים.גרושה מזה 4 שנים.בני השלישי בן 6.5ש' החל לסבול בלילות מפחדים.הוא מדמיין עצמים בחדר,מפחד שיקחו אותו לכלא ומדמיין כאילו הוא תינוק.מסתכל על עצמו ושואל בן כמה הוא..זה מצב חדש עבורנו.היו שני ארועים שבאחד מהם הוא רעד ואפילו הקיא.לציין,שלאחרונה הוא ממש מתגעגע לאביו.תמיד הוא מתגעגע,אבל לאחרונה הוא מדבר על זה הרבה.הילדים רואים את אביהם והיחסים טובים.יותר מכך,היו שני ארועים של התנתקות למשך דקה שהוא לא תיקשר בהם.בעקבות זה נקבע לו מועד ל-eeg.קשה לשמוע את הילד שואל:"אמא,מה קורה לי?או אני מרגיש שזה לא אני?מה עושים? תודה רבה!

שלום עינת, מציעה לסיים את הבירור הרפואי, לפני שנכנסים לאספקטים הפסיכולוגיים. מה שברור, זה שקיימת רמת חרדה גבוהה, הן אצל הילד ואולי גם אצלכם. חשוב לזכור שההבחנה בין מציאות לדמיון עדיין יכולה להיטשטש בגיל זה, ולכן אנחנו רואים גילויי חרדה אצל ילדים בעיקר בלילה, לפני השינה. יש ספר נחמד שעוסק בנושא זה ממש, שנקרא "בלילה חשוך אחד" מאת אורה אייל. ממליצה מאד להיעזר בו, גם כשמדובר בילדי בי"ס. נסי להישאר רגועה מול התקפי החרדה הללו. במידה והבירור הרפואי לא יעלה דבר (מתפללת שאכן כך) שווה יהיה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל הנחיות מפורטות כיצד לעזור לו. במידת הצורך, אפשר יהיה להתערב גם מול הילד עצמו, ולסייע לו בעיבוד תכנים תוך נפשיים בדרך של משחק בחדר הטיפול. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

בני בן ה-11 ילד מחונן שמצליח מאד בלימודים אך לפני כל מבחן כשהוא הולך לישון הוא נתקף חרדה שהוא לא למד מספיק ושהוא ייכשל (תמיד לומד לפני מבחנים ביוזמתו)ובגלל הפחדים הללו קשה לו להירדם בלילה. בנוסף מדי פעם אני מנהלים שיחות ביוזמתו על בגרויות,אוניברסיטה ובאיזה מקצוע הוא יעסוק בעתיד. אנחנו ההורים לא מפעילים עליו לחץ לללמוד, לא מצ'פרים על ציונים טובים או אומרים ומראים אכזבה על ציון שהוא לא 100. תמיד אומרים לו שאנו גאים בו ושאם הוא למד והקשיע לנו זה מספיק. איך ניתן לעזור לו להוריד את הלחץ לפני המבחנים

שלום הילה, רמה מתונה של חרדה לפני מבחן היא עניין רגיל, ואפילו מועיל. החרדה מדרבנת ללמידה וכשהיא ברמה סבירה היא נמצאה קשורה להישגים מצויינים. רמות גבוהות מדי של חרדה, ממש כמו היעדר חרדה מוחלט, עלולות לפגוע בביצועים. לכן, חשוב לומר לילד שזה בסדר להיות לחוץ לפני בחינה, אך חשוב בה במידה לסייע לו להפחית ולמתן את החרדה, או לפחות לשלוט בה. אם חרדה מופיעה רק בערב הבחינה, אפשר לנסות ללמד אותו טכניקות של הרפייה, הסחה, ואפילו דמיון מודרך. אפשר לעשות זאת בעזרת מטפל קוגניטיבי-התנהגותי, אך אפשר לנסות גם לבד. למשל, לצאת ערב קודם לאכול גלידה או פיצה, לראות סרט מצחיק, לעשות מדיטציה של הרפייה, לרקוד, לשיר, לעשות פעילות ספורטיבית נמרצת, וכיוב'. אם תראו שהמצב לא משתפר, מומלץ להיעזר באיש מקצוע. בינתיים, נסו לשחרר לחץ וליהנות מהחופש. בהצלחה ליאת

שלום רב: ביתי בת 22,יפה וחכמה ורגישה.היא סובלת בדכאון וקיבלה ציפרולקס,החליטה שזה לא עוזר והפסיקה.בחודש האחרון היא מרגישה בדאון,אני לא יודעת כיצד לנהוג,אם אני מנסה לעזור היא מוציאה עלי את הכעסים וטוענת שאני לא מכירה אותה ,שאני שופטת ומתיחסת אליה כאל ילדה.מצד שני היא צריכה עזרה ואני דואגת.אשמח ליעוץ כיצד לנהוג. תודה

שלום דליה, העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך היא פשוט להיות איתה. לבטא את מה שאת מרגישה, את הדאגה, את האהבה ואת הרצון להיות שם בשבילה ולעזור. משבר דיכאוני הוא חוויה לא קלה בחייו של אדם אבל היא יכולה להתגבר עליו ואף לצאת מחוזקת. אל תנסי לכפות את העזרה שלך או לבצע מהלכים ללא ידיעתה. פשוט תציעי את עזרתך ותני לה לבחור מתי ואיך היא רוצה להיעזר בך. נסי להקשיב למה שיש לה לומר, גם לביקורת (על אף שזה לא קל), אל תתווכחי ונסי לחשוב על הדברים. ובעיקר, תאמיני בה ובמה שזרעת בה כל השנים. את נמצאת בסיטואציה לא קלה להורה, אבל למרות זאת יכול להיות שזהו פתח לשינוי שבטווח הארוך יחזק את הקרבה והפתיחות ביניכן. קובי.

שלום יש לי שני ילדים האחד בן חמש והשניה בת 1.8. הבעיה היא עם הבת היא מאוד רכושנית רוצה בלעדיות עליי, לא מסכימה שהוא יחבק אותי ישכב לידי ממש כלום כמובן אני לא מסכימה לדבר הזה אבל ממש היא צורחת ובוכה. איך אני גורמת לה להבין שמגיע לו גם "יחס" לא יודעת בדיוק איך לנסח את אבל איך אני גורמת לה להבין שזה בסדר שאני יהיה גם עם אחיה. הוא מאוד אוהב אותה דואג לה ואף מותרת לה לפעמים וגם היא, בניהם שהם לבד ממש אחים לתפארת .רק שאני נמצאת היא מתהפכת.

שלום ליאת, קנאה וחיקוי בין אחים זו תופעה נורמטיבית עם תפקיד חשוב בהתפתחות התקינה. בגילה הצעיר, עיקר הלמידה מתבצע מתוך התבוננות בתגובות והתנהגות הסביבה ופחות מהסברים הגיוניים. אין כל קשר בין טיב היחסים בין האחים ובין רגשות הקנאה ההדדיים שלהם. הפגנת המחאה שלה נוכח היחס שמקבל אחיה הבוגר טבעית גם היא, אך אין זה אומר שעלייך להיכנע ולפעול על פיה. דרך חוויות חוזרות בהן על אף תשומת הלב שהענקת לאחיה את עדיין נשארת אם אוהבת שמקדישה זמן גם לה, היא תלמד לחלוק ולוותר ממקום בטוח יותר. זה לא יקרה ביום, אך לאורך זמן היא תרכוש יכולת חשובה זו שתסייע לה בהמשך ותעניק לה יכולת בין אישית חשובה. בהצלחה, קובי

אממ, היי. אני בת 17, קוראים לי אופק. יש לי הרגשה מתמדת שלא אחיה עד גיל מסוים. לא סגורה עליו בדיוק, אבל בסביבות 26-27. אני לא אובדנית ואין לי כוונה להתאבד או משהו כזה, אני פשוט מרגישה שלא אחיה לאחר הגיל הזה. אידרס או משהו. רציתי לדעת אם יש אנשים שהרגישו תחושה דומה של מוות במועד כלשהו, ואכן מתו. וגם אם יש אבחנה לקטע הזה^ תודה רבה:>

שלום אופק, מוות הוא תופעה "מוזרה" מאוד. לאורך כל החיים אנחנו מתמודדים עם המחשבה הזו- שיום אחד נמות. אנחנו מתמודדים עם העובדה הזו בדרכים רבות, כמו הדחקה, חיפוש משמעות, שאלת שאלות וחיפוש אחר תשובות, אומנות, אהבה, רוחניות, הגשמה ועוד. אני לא יודע לענות לך אם קרו מקרים כאלו או לא... אבל יכול להמליץ על ספר שקראתי כשהייתי בגילך. לספר קוראים "האדם מחפש משמעות", כתב אותו פסיכולוג יהודי ניצול שואה בשם ויקטור פראנקל. זהו ללא ספק הספר שהכי השפיע עליי, ספר שהניח בי יסודות חשובים שהמשכתי לפתח ולעסוק בהם בחיי האישיים והמקצועיים עד היום. קובי

שלום קובי, כנראה שהייתי צריכה לציין, אבל אני ממש לא מפחדת מהמוות. אין לי רצון לדחות את המוות שלי כמה שאפשר, או דבר כזה. כשיגיע, אקבל אותו בברכה. אך אם באמת הייתי יודעת שלא אחיה לאחר גיל 27 למשל, הייתי בונה את חיי אחרת. העניין מעניין אותי כי אני רוצה לדעת האם זה דבר נפוץ, והאם יש סיכוי שההרגשה שלי נכונה.

שלום התייעצתי פה לא פעם בעבר על בני נער מתבגר כמעט בן 17 עם התפרצויות זעם עד לאגרוף עם שבר ביד ,מצבי רוח ועוד ... הוא התחיל טיפול פעם ראשונה שהוא אצל פסיכולוג ומחר יהיה הטיפול השלישי הפסיכולוג עדיין מאבחן אותו (כמה זמן דרוש לאבחון ?) כבר בפגישה הראשונה אמר שיכול לעזור לבני(נתן לו לצייר משהו ) לא עוזבת אותי המחשבה האם בחרנו במטפל טוב ... אני יודע שזה יכול לקרות עם כל מטפל שהיינו בוחרים הוא דרך קופת החולים ומישהו זרק לי שמטפלים דרך הקופה פחות נחשבים ... לא שחשוב לי הוא עם תואר ד"ר - והילד שלי מרגיש איתו בנוח . איך אפשר לדעת שפגענו ? כמה זמן זה במסגרת הסביר כדי לדעת ? תודה וערב נעים

שלום, אני מבין את החשש ואת השאלות החשובות שאתה מעלה, אך לצערי אין להן תשובה פשוטה. טיפול נפשי הוא תהליך מורכב בדיוק כפי שבני האדם הם יצורים מורכבים. בניגוד לטיפול רפואי שאת התוצאות שלו אפשר לבחון בטווח זמן קצר, טיפול נפשי חותר להבנה ולריפוי של אנשים עם היסטוריה ארוכה של חוויות ותחושות, ובשל כך אורך זמן. אני לא יודע איזה אבחון הפסיכולוג עורך לבנך, אך אני מניח שמסקנות מסוימות וראשוניות (בהתאם לחובת החיסיון הרפואי) הוא יוכל למסור לכם בזמן הקרוב . הקושי, בעיקר כשמדובר בבני נוער, הוא בעיקר של ההורים הנאלצים להתמודד עם המון חוסר וודאות שמלווה בדאגה כנה לילד. לכן, חשוב לשתף את המטפל במחשבות ובתחושות שלכם לכל אורך התהליך. בניגוד לסטיגמה, ישנם מטפלים מצוינים גם דרך קופת החולים, ולדעתי השאלה החשובה היא האם הוא מטפל טוב לבן שלך. את התשובה לשאלה הזו תקבלו עם הזמן, אך אתם יכולים לשאול אותו כבר עכשיו על הניסיון שיש לו עם מקרים דומים, ההכשרה שלו וכו'. בברכה, קובי.

בתי בת 9 וחצי שנים , בת יחידה להורים מבוגרים. בגיל 9 חלה התפתחות מינית מוקדמת ,ועם ההתפתחות ישנם שינויים בהתנהגות שאפשרי להתמודד איתם(הרופא אמר שאם אנו לא יכולים להתמודד או אם אנחנו מבחינים שקשה לילדה אפשרי לעכב את ההתפתחות)ילדתי חברותית, שמחה , תלמידה מצטיינת ,לפני כיומיים התעמתה עם אבא שלה , עלתה לחדרה בכעס רב , לאחר ארוחת ערב ביקשה "שיחה אינטימית איתי" פתחה ואמרה- "אני לא יודעת מה תהיה התגובה שלך , אבל כשהייתי בחדר היה לי צורך לקפוץ מן המרפסת , וגם שהתנדנדתי בנדנדה היה לי צורך לקפוץ. הגבתי בצורה עניינית ולא התייחסתי לכך יותר. יש לציין שמערכת היחסים בבית טובה פתוחה וזורמת. איך עלי להתייחס?

שלום טופז, במקרים רבים, התפתחות מינית מוקדמת מהווה מקור ללחץ נפשי ועלולה לפגוע בביטחון העצמי ובתפקודה של הילדה. במישור הרפואי, למיטב ידיעתי, לפני שמחליטים אם להתערב בהתפתחות חשוב לאבחן את מקורה ולשקול את נחיצות הטיפול. העובדה שהתקשורת שלך עם בתך פתוחה יכולה לעזור לה מאוד בהתמודדות. חשוב ליצור שיח פתוח בנושא, לאפשר לה להביע את מצוקותיה וחששותיה, להבהיר שהיא אינה פגומה או מקולקלת, לעזור לה מניסיונך כאישה ולהעניק לה מידע ותמיכה. בנוסף לזה, אני מציע להתייחס ברצינות לאמירות שלה, דרכן היא מביע את רוצנה להיעלם ולהעלים את הקושי. נסי לשאול ולבין מה עובר בראשה ברגעים האלו, מה מוביל אותה למחשבות האלו. אני מבין את הקושי לדבר על נושאים מורכבים ורגישים כאלו, אך אני מאמין שככל שאת תהיי רגועה ופתוחה כך היא תחוש מובנת ומוכלת. העובדה שהיא משתפת אותך במחשבות האלו מעודדת מאוד, אך ליתר ביטחון אני מציע לך לשקול עזרה והדרכה מקצועית, אם דרך יועצת בי"ס או דרך פסיכולוגית קלינית. בברכה, קובי

תודה רבה ,התגובה המקצועית שלך חיזקה את מחשבותי. אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית שתתאים לבתי , כשהנתונים מעט מורכבים מאחר והיא בת יחידה להורים מבוגרים בהתפתחות מינית מוקדמת ,ורצון "להעלם".

שלום , בני בן 6 אח לילדה בת 3.5. בני הוא חכם, אוהב מאוד עבודות יצירה, חברותי מאוד, אוהב לשחק עם חבריו אך גם מפונק בשל העובדה שהוא נכד ראשון לשני הצדדים . בחודשים האחרונים הוא החל להפריע במהלך המפגשים בגן, לא להקשיב , לנסות להצחיק את כולם כשהם במפגש, לא מקשיב לגננת רק לאחר מס' פעמים שהיא כבר נדרשת להרים את קולה. וניסינו המון שיחות ולדבר איתו ולתקופה קצרה זה עזר וחזר חלילה. כיום הוא בקייטנה בבית עם מישהי שהינה גננת מוסמכת עם עוד 12 ילדים בגילאים שלו ושל אחותו והוא שוב לא מקשיב, מפריע, אם לא עושים משהו שהוא רוצה, רואים משהו שלא מעניין אותו הוא מפריע, מקלל ולאחרונה החל להשתמש באלימות פיזית, מרביץ לילד שלוקח משחק, דוחף ילדים קטנים, או שאם מעצבנים אותו הוא ישר שולח ידיים. התחלנו בשיחות , בלצאת איתו רק אני , הוא ואבא שלו ( אנחנו נשואים והמצב רגיל בבית), זמן איכות. זה עזר בדיוק ליומיים. והתחלנו איתו עכשיו טבלת התנהגות לחזק את ההתנהגות החיובית אך לצערי זה לא עוזר. מה ניתן לעשות, אני לא מבינה מדוע הוא מתנהג כך בעוד שאחותו לעולם לא הרביצה ולא קיללה. הוא עולה לכיתה א' ואני חוששת שהוא ימשיך בהתנהגות הזו . אני ובעלי מיואשים ואובדי עצות. מדברים איתו ולא מבינים מה אפשר לעשות כדי שיפסיק להתנהג כך ושיתחיל להקשיב לנו

שלום מאי, היכולת להכיל תסכולים, לווסת התנהגות ולהביע רגשות באופן מקובל מתפתחת בתוך סביבה שמאפשרת אימון. כלומר, תפקידכם הוא ללמד אותו להתמודד עם תסכול, לדעת לשמוע "לא" ולהגיב לאכזבה באופן לא אלים. ההתמודדות עם אלימות הילד מתחילה בהצבת גבולות ברורים ועקביים, ונמשכת באופן התגובה שלכם לאלימות שלו. בשלב הזה, אני מניח שבנך נוקט באלימות משום שלמד שבאופן הזה הוא מצליח להשיג את מבוקשו, שבעצם אין קשר בין ההתנהגות שלו (אלימות) ובין התגובה שלכם (זמן איכות עם אבא, שיחות אישיות עם אמא, פינוקים מהסבים וכד'). לכן, חשוב לשנות את הקשרים, בשעה שהוא אלים אתם צריכים לנקוט בפעולה ולא בדיבורים, ליצור מצב בו אלימות מביאה תוצאות שליליות עבורו. במקביל, חשוב שיבין מהי ההתנהגות הרצויה והמקובלת, ולעבוד איתו על תגובות אחרות בעזרתן יוכל להרגיע את עצמו. כדי לקצר וליעל את התהליך הזה אני ממליץ לכם להגיע להדרכת הורים בנושא אצל פסיכולוג ילדים קליני. בנוסף, ישנם הרבה דיונים בנושא גבולות ואלימות ילדים בפורום, מציע לכם לחפש ולעיין בהם. בברכה קובי.

מדובר בילד אינטיליגנטי מאד בכיתות מצויינות עם קשיים חברתיים ומודעות סביבתית נמוכה שאובחן בסכרת נעורים לפני שנה בסביבות הרצליה

שלום חגית, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה קובי

שלום רב האם לעובדה שאנו כהורים לא מצליחים לצור קשרי חברות עם הורי הגן האחרים, עלולות להיות השלכות על ההתפתחות (החברתית, הרגשית, וכו') של בתנו? היא בת ארבע, וכבר שנתיים אני מוצאת את עצמי מחוץ לחברויות שנוצרות בין הורי הגן. זה לא היה מטריד אותי אילו לא הייתי עדה לכך שישנה לכך השפעה ישירה על חיי החברה של בתי. היא מוזמנת פחות לחברות, למרות שמשחקת איתן מאוד יפה בגן. היוזמות שלי להפגיש בינה לבנות אחרות לא תמיד מתממשות, או שלא מקבלות המשך לקשר יציב ומעמיק גם בשעות אחרי הצהריים. לאחרונה זה בולט לי במיוחד, ואני לא יודעת מה לעשות!! כואב לי שאולי בגללי (אני מופנמת ולא חברותית במיוחד, מתקשה בניהול סמול-טוק, וגם קצת קשה לי עם עברית דבורה) התפתחותה של בתי תהיה פחות טובה... יש לה קשר נפלא עם בני משפחה ובני דודים בני גילה, וזה כולל בילוים משותפים, הצגות, לינה ועוד. בנוסף, יש לה חברה אחת שהיא כן נפגשת איתן באופן קבוע גם בשעות אחר הצהריים. האם חייבים מעבר לזה? האם חששותיי מוצדקים?

שלום נטלי, על פניו, לא נשמע שיש לבתך קושי חברתי מסוים. לשאלתך, ביקור אצל חברות בשעות אחה"צ הוא חלק משלל האינטראקציות החברתיות והקשרים הבינאישיים אליהם נחשפים ילדים. זה לא חלק הכרחי, ובמקרה שלך נשמע שגם בלי ביקורים סדירים בבתי חברות בתך מקיימת מספר קשרים חברתיים מספקים. בברכה, קובי

שלום וברכה, ברצוני להעלות שאלה בנוגע לבתי בת ה-4.5, ילדה נבונה ובוגרת, שהחלה לאחרונה לדבר בצורה שונה, בעיקר בנוכחותם של חברים ומשפחה מורחבת (לאחר שעובר שלב המבוכה). כשהיא עושה זאת, היא מטה את פיה הצידה ומשנה את קולה ואת טון דיבורה. נדמה שהיא עושה זאת מתוך נסיון להרשים, למצוא חן, להנות מתשומת לב ומהתפעלות. האמת היא שזה די מרגיז ולא חינני, אבל אנחנו מתאפקים ולא אומרים דבר. מה יכול להיות מונח בבסיסה של התנהגות שכזו והאם התעלמות היא הדרך העדיפה שעשויה לסייע לילדה להיפטר מהצורך להתנהג כך. תודה רבה.

שלום תמרה, את מתארת תופעה שכיחה ותואמת לגילה. את יכולה לבקש ממנה לדבר רגיל, בלי כעס ולא מתוך נזיפה. מעבר לכך, ככל שתתייחסו לזה פחות כך זה יחלוף מהר יותר. בברכה קובי

בתי עולה לכיתה ב כאשר כל הזמן בתדירות כמעט בלתי פוסקת עושה צרכיה בתחתון. כאשר הנחתי לה תקופה לא מבוטלת של שנה ממשיכה היא לעשות זאת. כעסתי עליה והרמתי ידיים מאופן התנהגות זאת ואמרתי לה אם ככה את רוצה תטפלי את בבעיה ותנקי לבד, ואל תגידי לי אפילו אני לא רוצה לשמוע ולראות. במהלך כיתה א היא משתדלת לא לעשות בכיתה וכך היא מתאפקת עד שהיא מגיעה הביתה ועושה את צרכיה בבית שוב בתחתון. אני מיואשת מכל המצב ואיני יודעת מה לעשות. ניסית פעם אחת ללכת לפסיכולוגית אבל תוך כדי שתי טיפולים שלא הגיעו בכלל לדיבור מול הילדה ולא נתנו לי כלים לכך כמו מה עליי לעשות אולי גם בגלל שהפסיכולוגית לא נתנה איזשהו הסבר או מענה כלשהו שיסביר את המצב. ויתרתי על טיפול זה, וחשבתי כי אם אניח לה אז היא תפסיק לבד. אך הבעיה נמשכת ואינני יודעת עוד מה לעשות.

שלום לילך, בשלב הראשון חשוב לפנות לרופא הילדים, לוודא שאין בעיה רפואית. בהנחה שאין בעיה רפואית, לרוב הרטבה על בסיס רגשי היא רק סימפטום אחד של תופעה רחבה יותר. לכן, למרות הרושם השלילי שהניסיון הקודם הותיר בך, כדי להבין את התמונה המלאה, את מקור הקושי של הילדה ואת אפשרויות הטיפול, חשוב שתפנו לפסיכולוג/ית ילדים בהקדם, עוד לפני תחילת שנת הלימודים הבאה. אני מניח שכמוך, גם בתך חשה חסרת אונים נוכח ההרטבות, וככל שהתופעה תימשך כך הנזק הנפשי והחברתי יגדל. בברכה, קובי

שלום , יש לי ילדה בת 7 חודשים. בגיל הזה היא כבר מבחינה בין זרים למשפחה ובוכה כשנתקלת באדם שאינו מוכר לה. הסבתא מהווה דמות מרכזית עבורה שכן במהלך היום היא מטפלת בה שעות רבות. שאלתי היא האם אני יכולה לנסוע לחופשה בת 5 ימים ולהשאירה אצל הסבתא מבלי שנסיעה זו תגרום לה לחרדת נטישה כלשהי? זאת בייחוד לאור הקרבה המיוחדת לסבתא. אודה לתשובתך בהקדם . בברכה. אמא מודאגת..

שלום, אין פרוטוקול ברור בנוגע לשאלה "איך להימנע מחרדת נטישה", מאחר וכל ילד מגיב אחרת. באופן כללי, כפי שציינת בעצמך, חרדת הזרים נמצאת בשיאה בגיל זה. מאחר והיא מיועדת להישאר עם סבתה האהובה, הסיכוי לנזק ארוך טווח נמוך. עם זאת, עלייך לדעת שעבור תינוקת בגיל כזה, פרידה כזו כמוה כנצח. זה יהיה לה קשה. יש ילדים שמגיבים לטווח הקצר בתגובות רגרסיה שונות, שחולפות מאליהן, ויש ילדים שאינם מפגינים מצוקה כלל. בסופו של דבר, הורים רבים נוסעים, חוזרים בשלום, ומוצאים את הילדים בריאים ושלמים, פיזית ונפשית. בואי נקווה שכך יהיה גם אצלכם. נסיעה טובה! ליאת

שלום , יש לי ילדה בת 7 חודשים. בגיל הזה היא כבר מבחינה בין זרים למשפחה ובוכה כשנתקלת באדם שאינו מוכר לה. הסבתא מהווה דמות מרכזית עבורה שכן במהלך היום היא מטפלת בה שעות רבות. שאלתי היא האם אני יכולה לנסוע לחופשה בת 5 ימים ולהשאירה אצל הסבתא מבלי שנסיעה זו תגרום לה לחרדת נטישה כלשהי? זאת בייחוד לאור הקרבה המיוחדת לסבתא. אודה לתשובתך בהקדם . בברכה. אמא מודאגת..

שלום, חרדת פרידה אכן מופיעה כחלק מתהליך התפתחות תקין. בהיותה של הסבתא דמות משמעותית מאוד בחיי בתך נראה כי זה יקל על בתך בימי החופשה שלך. אמיר.

שלום אני אם חד הורית הבן שלי בן 5 והוא אלים כלפי במידה ואני לא עונה לדרישותיו או לבקשותיו הוא מתחיל לזרוק חפצים לנשוך למשוך בשיער שלי ולשרוט אותי מה עושים ולמה הוא מתנהג כך אני מעניקה לו חום ואהבה אני המון איתו קונה לו הכל בגן הוא מתנהג יפה עם הילדים פעם אחת הוא נשך את הגננת כשלא רצה להישאר בגן בבוקר כשמתי אותו בוכה והייתי מה עושים ואיך להפסיק זאת !!!!

שלום חניתה, אם תדפדפי בפורום שלנו, או תיעזרי במילות החיפוש "ילד אלים" "ילד מכה", תמצאי בוודאי המון תשובות שניתנו כאן בעבר לפניות דומות. את שואלת שתי שאלות: למה הוא עושה זאת? ואיך להפסיק זאת? התשובה לשאלה הראשונה די פשוטה. הוא עושה זאת כי זה אפשרי. הילד שלך למד שכדי לקבל את מבוקשו עליו להפעיל אלימות - וזה פשוט עובד. הוא למד שאין שום קשר בין התנהגותו (האלימה מאד) כלפייך, לבין תוצאותיה (את ממשיכה להיות חמה, אוהבת ונותנת ללא גבול). הדרך להפסיק זאת כרוכה ביכולת שלך לייצר קשר יותר מובהק בין התנהגות לתוצאתה. מעבר לצורך (והחובה!) שלך לשמור על עצמך, מוטל עלייך ללמדו להתמודד עם תסכול, לדעת לשמוע "לא", ולהגיב לאכזבה בדרך לא אלימה. ילד שאינו מסוגל לכך, עלול לשלם מחירים רגשיים וחברתיים כבדים. אני ממליצה לך להגיע ללא דיחוי להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, שינחה אותך ויחזק אותך בדרך המאד לא פשוטה הזו. המלצתי זו נובעת לא רק בשל התנהגותו של הילד, אלא גם - ובעיקר - כדי לסייע לך לוותר על עמדתך כהורה "טוב מדי", ולהיכנס לתפקיד ההורה הסמכותי והיעיל. לתפיסתי, ההבחנה בין "חום ואהבה" לבין "פינוק משחית" היא קריטית, ועל כולנו, כהורים, מוטלת האחריות לא לבלבל בין שני המצבים הללו. שולחת לך עידוד והרבה כוח להתחיל בשינוי כבר מחר. ליאת

אנא, קראי את התכתובת כאן, ובתוכה תמצאי הפניות לדיונים קודמים. שם מדובר אמנם בילד צעיר יותר, אך העקרונות זהים. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-14672#message-14672

אני גרה בבית קרקע עם גינה קטנה.בגינה דלת כניסה לחצר בו אני גרה בחורה מבוגרת עברה פיצחה גרעינים וזרקה מהפה את הגרעינים על המדרכה מול הדלת בגינה.מקרה נוסף בחורה זרקה לכיוון הפח מרחוק ניר הפח פרטי נמצא ליד המדרכה מול הדלת בו אני גרה.הנייר נפל על המדרכה והיא אפילו לא טרחה להרים.מה היתי צריכה להגיד לה.לי אין עצבים לריבים אבל זה מרגיז אותי.ומה היתי צריכה להגיד לבחורה זרקה מול הדלת בגינה גרעינים מהפה? תודה

סליחה רציתי להוסיף הבחורה זרקה מפיה גרעינים מול דלת הכניסה בו אני גרה .מדובר בבית קרקע. מול דלת הכניסה בגינה .נמצא מדרכה ציבורית תודה מרא

שלום ריקי, נדמה לי ששאלתך חורגת מתחום עניינו של פורום זה. ובכל זאת, בהנחה שלא תמיד נוכל לשלוט על התנהגותם של האחרים (במיוחד ברשות הרבים), נוכל להתמקד בהתנהגות שלנו, ולהשתדל להימנע מלהיפגע ולפגוע. מה שאת מתארת באמת מרגיז. אפשר לנסות לבקש בנימוס להתחשב ולא ללכלך, אפשר לנסות להציב פח אשפה נאה בקרבת הבית, שיזמין את האנשים לעשות בו שימוש, ואפשר גם לפנות לרשויות (אם מדובר במזהמים קבועים ומוכרים לך). לפעמים, במיוחד אם מדובר בתופעה חד פעמית ועם אנשים מהסוג הלא סימפטי, מוטב להבליג כדי לא להפוך תקרית קטנה למלחמה גדולה. בברכה ליאת

ביתי בת 7. יש לה חברה טובה אך למעשה חברתה החליטה לנסות להרחיב את מעגל חברותיה ולהכיר חברות נוספות. ביתי נפגעה מאוד והרגישה שהיא לבדה. היא נפגעת מאוד כשבזמן משחקי חצר חברות מגלות סודות אחת לשנייה. היא נעצבת כששתי חברות אחרות נעמדות מולה ומציבות עמדה אחידה מולה. בחוג שחייה היא ממאנת לשוחח עם חברות אחרות שאינה מכירה בטענה שהן לא חברותיה. מה לעשות?

שלום, כאשר הילדים שלנו גדלים, עליהם ללמוד להסתגל לפשרות הבלתי נמנעות של החיים החברתיים. לרעיון שלאדם אחר - גם אם הוא חבר קרוב - יש רצונות וצרכים משל עצמו; לרעיון שאנשים אחרים יכולים להתנהל עפ"י סטנדרטים שונים משלנו, וזה בסדר; ובמיוחד לרעיון שלא תמיד העניינים יתנהלו עפ"י הרצון שלנו. ילדתך רק בת שבע, ולכן היא מתמודדת צעירה עם סוגיות נורמטיביות ושכיחות. מריבות בין בנות, במיוחד סביב נושא ה'בלעדיות', שכיחות מאד בגיל ביה"ס היסודי, ואני מציעה לא להתרגש מדי כשהן צצות. כאשר היא מתלוננת באזנייך, נסי להישאר רגועה, ולתווך לה את הנושא מתוך עמדה אמפתית וקשובה. חזרי והזכירי לה כמה את סומכת עליה, והביעי את בטחונך בנוגע ליכולתה להסתדר. הזכירי לה שאפשר להיות חברה טובה, ועדיין להתרועע עם ילדות אחרות, וספרי לה מניסיונך על התנסויות דומות שחווית. אני מבקשת להזכיר כי כישורים חברתיים טובים מתחילים בבית. נסי לעודד אצלה התנהגויות של שיתוף פעולה, וויתור והתחשבות, כדי שתוכל ליישמן במצבים חברתיים שמחוץ לבית. אני מציעה לשדר הרבה הבנה כלפי הכעס והעלבון שלה, אך בו בזמן לעודד דפוסי פעולה 'בוגרים' יותר, כמו הבלגה והימנעות מ"שבירת כלים". בהצלחה ליאת

הגענו למצב שרז פגוע אחרי כל מילה או משפט שאני אומרת לו. הוא בן 11, עולה לכיתה ו. מגיב בכעס וכמעט בכי. נראה כי הוא רגיש מאוד. כשנמצא אצל סבתו הוא רגוע ושלו. ובכיתה לדבריו אף אחד לא מרגיז אותו. יכול להיות שגם אני לחוצה ועצבנית בשל המצב הביטחוני שקצת נרגע ואולי גם בשל החופש הגדול...איך להירגע??? ראיתי בקופח כללית תוכנית לילדים / ביופידבק, מה דעתך?

שלום רב, המצב הביטחוני משפיע על מרביתנו, גם אם לא תמיד אנו מודעים לכך. מבחינה זו, יש לקוות לשיפור כשקצת יירגע. אם את מרגישה שהרגזנות של רז מתמידה לאורך זמן, ומאפיינת בעיקר את האינטראקציות איתך, בבית, אזי יש טעם להיעזר, ולנסות לבסס דפוסי תקשורת אחרים בבית. מדברייך, אני מבינה שקיימת אצלך מודעות לחלקים שלך בתוך האינטראקציה, וזה צעד חשוב ומשמעותי לקראת שינוי. ההבנה שמצב הרוח שלנו והאופן בו אנו מבטאים את רגשותנו משפיעים על ההתנהלות של הילדים, חשובה אף היא. יש בכך כדי לחדד את המודעות לאופני התגובה שלנו, ולעודד אותנו לשינוי. באופן כללי, אימון בביופידבק יכול לסייע לילדים לא מווסתים, לעזור להם לזהות טוב יותר מה הם מרגישים ולעדן את תגובותיהם. בעיני, אפשר להסתפק בשלב ראשון בהדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

אני יודעת שיש מקרים קשים ומורכבים עם ילדים אך מקרה כזה פשוט קורע לי את הלב... התלמיד שלי לומד בכיתת מופ"ת מצטיין במתמטיקה ומדעים. ******** (ההודעה נערכה) התקיימו וועדות החלטה בעיניינו השנה והחליטו לתת הזדמנות לפני הוצאה מהבית. התלמידה מרבה להעדר, שקט ומאוד מתוק. ******(ההודעה נערכה). התלמיד לא פנוי ללמידה ובאיבחון פסיכודיאגנוסטי שעבר יש סימני דיכאון. סבתו היא דמות משמעותית עברו אך גרה רחוק. עם מבצע צוק איתן הוועדות התמסמסו והתלמיד לא יוצא מהבית וילמד השנה בבית הספר. עד שיתקדמו עם הוועדות אינני יכולה לדרוש דבר מהילד שמתפקד כהורה. איזה דוגמא ומודל יהיה ליתר הילדים בכיתה? הדבר ייתפס כאיפה ואיפה. איך בכל זאת לדרוש מבלי ללחוץ?

שלום, לפני שאענה, אציין שערכתי את פנייתך, מאחר שהיו בה הרבה פרטים מזהים. אנא, השתדלי לגלות רגישות לנושא זה בפורום ציבורי כמו שלנו. ולעצם שאלתך. כפי שכתבתי בתגובתי הראשונה אלייך, שם למטה, ביה"ס והצוות החינוכי מהווים לעתים קרובות עוגן לילדים שספינת חייהם נטרפה. ביה"ס - על משימותיו ומטלותיו - הוא המקום המיטיב היציב והעקבי ביותר, וחשוב שהצוות יהיה ער לכך. איש חינוך רגיש ונבון, יודע ויכול לעזור לילד נזקק מבלי להבליט את חריגותו, כדי שההתייחסות של קבוצת הילדים (ולפעמים גם של הילד עצמו) תהיה כאל ילד רגיל ונורמטיבי. 'הנחות' גדולות, הנעשות בגלוי, לא תמיד משרתות את הילד, ועלולות להחריף את תחושת הנחיתות, החריגות והייאוש שלו. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות למענו, זה להתייחס אליו כאל ילד רגיל, להתפעל מיכולותיו, ולהישאר קשובה לאספקטים הרגשיים ולתנודות במצב רוחו. העזרה שלך, אם בכלל, צריכה להינתן ברלוונטיות לקשיים, ובעיקר בעמדה מכבדת וקשובה כלפיו. כמו תמיד, גם במקרה זה רצוי לעבוד במשותף עם הגורמים המטפלים, ובהתאם למדיניות שלהם. בהצלחה ליאת

שלום וברכה, יש לי תלמיד באולפן בן 14 ואחיו בן 16. שניהם לומדים באולפן. עלו לארץ לפני שנה בערך יחד עם אמא ושני אחיהם. האב הצטרף רק עכשיו (האב מהמר -בעייתי מאוד) לאחר שהאם הביאה אותו. המשפחה תושבת חוזרת- בפעם הראשונה הגיעו ארצה ב 2005 כולם ביחד. לשני הילדים נטייה להעדר מבית הספר. הם שקטים מאוד, בעלי חוש הומור ומשתלבים יפה בחברה. אך הנטייה להעדר גורמת לצבירת פערים. אני מקדישה להם תשומת לב אך קצת מפספסת אותם. מה לעשות?

שלום, לפעמים אנחנו עובדים עם מי (ועם מה) שיש. נוכל להתנחם בכך שילדים צעירים וחברותיים רוכשים די מהר את השפה, אם לא בערוץ הפורמלי, אז בערוץ האלטרנטיבי. עשי הכי טוב שאת יודעת במסגרת הזמן שלך איתם, ונסי לגייס את האם לשיתוף פעולה מהודק יותר. לפעמים עדיף לתת פחות אך בנעימים, מאשר להתעקש על הדרך האחת ה"נכונה" במחיר של קלקול היחסים. מה את אומרת? ליאת

ליאת שלום. אני אמא לתינוק מתוק במיוחד בן 3 חודשים, נינוח ורגוע בד"כ, ללא בעיות מיוחדות. לאחרונה, הוא התחיל להתעורר פעמיים- שלוש בשבוע בשעות מוקדמות מאוד (5:00, 4:30), ומסרב לחזור לישון. הוא נינוח וחייכן, ואין זה נובע מאי נוחות או כאב. פשוט "נגמרת לו השינה". (מיותר לציין שזה קורה לרוב כאשר מתוכננים ימים עמוסים או ארוכים במיוחד... :)) כרגע, אין לתינוק סדר יום. אוכל כשהוא רעב, ישן כשהוא עייף, מבלי שאני "מושכת" או מאלצת אותו לפעילויות או לזמנים מסוימים. האם לדעתך זו הסיבה להתעוררות בשעות הכ"כ מוקדמות? ואם כן, האם לדעתך הגיע הזמן לסדר יום נוקשה יותר? תודה רבה! רוני ;)

שלום רוני, כתב היד שלך נראה לי מוכר. התינוק המאד (מאד!) מתוק שלך מתעורר שמח ליום חדש, כי הוא יודע שיש למה לצפות. סדר יום נוקשה הוא פיקציה שאימהות צעירות מנסות לשווא לטפח. עפ"י רוב, לתינוקות כה צעירים יש אג'נדה משל עצמם, ומוטב להשלים עם זה, ולנוח בהתאם לשעות המנוחה שלהם. באופן טבעי, תינוק מטופח שצרכיו מסופקים בהתאמה אליו, מסגל את עצמו לכללי הבית, ומתארגן בסופו של דבר על סדר היום המקובל. לכן, התשובה שלי היא: כן (לסדר יום בקווים כלליים), לא (לסדר יום נוקשה), ובטח (להרבה בילוי אצל סבתא). לטובת הקוראים התמימים והמשתאים, מדובר בתינוק חמוד במיוחד, לאמא טרייה ונהדרת, שעושה עבודה מצויינת. מהיכרות אישית. אגב, אותה אימא ממש, בהיותה תינוקת בגיל זה, הפליאה לישון עד שעות הבוקר המאוחרות, פשוט כי אף אחד לא הסכים לקום לכבודה לפנות בוקר. ליל מנוחה אמא

מזל טוב סבתא ליאת ואמא רוני. התרגשתי לקרוא את ההודעה והתגובה.. אין לי ספק שעם הדרכה צמודה של סבתא כזו, כייף לתינוק החמוד מאוד (מאוד!) :) רוצה להודות לך בהזדמנות זו על התגובות המחכימות ,המלמדות והרגישות שלך.. אני לומדת ממך הרבה ואף תורמת מרעיונותייך לסטודנטים אותם אני מלמדת. בהזדמנות זו רוצה להודות לך שוב על תגובתך האמפתית ,מכילה, תומכת, וכל כך רגישה .. לפני מס' שנים בני התגייס והתחיל בטירונות.. חשבתי שאמות מדאגה, חרדות ועוד חרדות.. כתבתי לך הודעה בפורום הזה, למרות שידעתי שהפורום הזה לא הכי מתאים לכך.. כתבתי, כי הרגשתי שאני צריכה את התמיכה שלך.. וקיבלתי ממך תגובה ששמורה אצלי עד היום.. קראתי בה שוב ושוב.. עד היום אני חודה לך על כך.. שתרוו נחת ושמחות מהנכד,הבן החמוד. דפנה.

נשאלה שאלה לחידוד הבעיה.

מציעה ליצור קשר עם הפסיכולוג המטפל, ולחשוב יחד איתו על העמדה הנכונה מול הנער. כל ניסיון שלי לנתח את המצב מכאן או להמליץ המלצות יהיה מצומצם, שטחי ולפיכך אולי גם לא יעיל. את מביאה לכאן מקרים קשים, ואין לי ספק שהיומיום שלך מציף ומתיש. כל איש טיפול חש לעתים קוצר יד ומבוכה מול כל הכאב הזה, ולכן נדרשים שילוב כוחות, חשיבה יצירתית ועבודת צוות על בסיס קבוע. מחזקת ומעודדת אותך לא לוותר ליאת

ולדי עולה חדש מינואר 2013. בכיתת האולפן התגלה כליצן, לא רגוע, והמורים התלוננו עליו. הוריו גרושים, אביו בחול ואימו נישאה שנית. הוא הופנה להערכה נוירולוגית אך משום שאין לנער אזרחות אין לו ביטוח בריאות. ככל הניראה קיימות בעיות קשב וריכוז שהבדיקה נעצרה. האם אפשר לעזור לנער במצב כזה?

שלום, בעיני, לכל ילד אפשר לעזור, אם הלב פתוח והנכונות קיימת. עד שיגיע לטיפול המיטבי, אפשר להגמיש עבורו את הדרישות, ולהתאים את משימות הלימוד ליכולותיו. כמחנכת הכיתה, תוכלי לשגרר אותו באזני המורים המתלוננים, ולבקש גם מהם התחשבות ואורך רוח מול קשייו. בברכה ליאת

יש לי תלמידה שמבחינה התנהגותית מאוד רועשת חצופה. השנה הייתי צריכה להפריד בינה לבין חברותיה בשל השפעה שלילית עליהן. היא מאוד בולטת מתמרדת ומתמרמרת. המשפחה חד הורית והאם משתפת פעולה עם בית הספר והאב מכור לשעבר. מבחינה לימודית יש לתלמידה יכולות טובות אך כאמור התלמידה עסוקה מאוד לעצמה. זה מאוד מתיש לרדוף אחריה ולחזר אחריה שתלמד ואני אמפטית כלפיה . מה את מציעה לי?

שלום, כמו שכתבתי באחת מתגובותיי הקודמות אלייך, חשוב שנוכל לראות את ההתנהגויות הבעייתיות של הילדים כניסיונות (לא תמיד מוצלחים) לשרוד מציאות קשה. את ודאי יודעת, שכדי ללמוד נדרשים כוחות, ואנרגיה נפשית פנוייה. נסיבות חייה של הנערה הזו, באופן כמעט בלתי נמנע, הותירו אותה כעוסה, מתקשה לבטוח במבוגרים, ואולי גם מיואשת ומרגישה שאין לה מה להפסיד. הדרך לליבם של הילדים ה"קשים" כרוכה ביכולת להכיר ולתקף את רגשותיהם, לקבל אותם כפי שהם, במינימום שיפוטיות, וביכולת להכיל גם את התנהגויותיהם המתריסות. את צודקת, זה עלול להיות מתיש מאד, אך מתגמל בה במידה, כאשר זה מצליח. מחזקת אותך ומעודדת אותך לא לוותר. בהצלחה ליאת

שלום, אני מטפלת בתינוקת בת שנה וחצי (מגיל חצי שנה) חשוב לציין שיש בינינו קשר טוב ואני מרגישה שנעים לה איתי. בימים האחרונים יש לה התקפי כעס (לא יודעת אם זו המילה הנכונה) היא מתרגזת עלי (ללא כל סיבה ) ולא רוצה שאתקרב אלייה- זה קורה בימים האחרונים מאז שדודתה מגיעה בבוקר לארגן את הגדולה (במקום אבייה שנמצא במילואים) - היא נצמדת לדודה שלה, מתרגזת ולפעמים בוכה כשאני רק מתקרבת, לא מוכנה שאאכיל או אארגן אותה ורוצה שרק דודתה תהיה איתה. חשוב לציין שעד עכשיו (כשאביה של התינוקת היה בבית)זה לא היה קורה והיא לא הביעה כלפיי "אנטי" שכזה.. יכול להיות שלפעמים רצתה את אבא שלה אבל ממש לא דומה למצב עכשיו . בבוקר היא מקבלת אותי יפה ונראה שהיא שמחה לראותי אבל מהר מאד מצב הרוח שלה מתהפך. אינני יודעת כיצד לנהוג משום כשאני מתקרבת היא מתעצבנת עוד יותר וכשאני מתעלמת אני גם מרגישה שזו לא הבחירה הנכונה.. חשוב לציין כי ברגע שאני איתה לבד היא חוזרת לעצמה- חייכנית, משחקת יפה ואפילו מחבקת אותי.. אשמח לקבל עיצות כיצד עלי לנהוג משום שאני מרגישה שבימים האחרונים אני ממש צריכה להיאבק איתה.

שלום איילת, דווקא הסיפא של דברייך - אמור להרגיעך. העובדה שהתינוקת נהנית בחברתך כשאתן לבד, מעידה על הקשר הטוב והבטוח שנוצר ביניכן. חשוב לזכור שתינוקות בגיל זה מתחילים לגלות עניין חברתי גדול. חרדת הזרים נסוגה, ומפנה מקומה להתעניינות גדולה באנשים, הגם שאלה נתפסים כאובייקטים (חפצים) מסקרנים ולא כיצורים עם רגשות משל עצמם. אני מניחה שההתנהגות שאת מתארת קשורה לסקרנות והחיבה הגדולה כלפי הדודה, ולקושי הנורמלי להתמודד עם תסכול ואכזבה. אין סיבה להיעלב או להתבאס מתגובותיה של הילדה. אדרבא, רצוי להישאר נינוחים ורגועים מול הרגזנות שלה, ולעזור לה להירגע (לא להתעלם!). אני משוכנעת שאם תוכלי לשים את הפגיעה והעלבון בצד (או במילים אחרות, לא "לקחת את זה אישי" מדי), תפעלי אינטואיטיבית נכון. המשאלה של הילדים הקטנים היא שהמבוגר המטפל בהם יוכל לשרוד גם את התקפות הזעם ולהכילן. לתחושתי, הכל בסדר :-) בברכה ליאת

תודה :)

היכן ואצל ניתן לטפל באילמות סלקטיבית ילד בן 13?

שלום אבי, אבחון האילמות הסלקטיבית חייב להיעשות ע"י איש מקצוע מיומן, שיוכל להבדילה מהפרעות אחרות, דומות. בדר"כ, מי שמאבחן את המצב לאשורו, יודע גם להמליץ על מטפלים מנוסים שמכירים את הנושא. ככלל, הטיפול באילמות סלקטיבית ניתן ע"י פסיכולוגים או פסיכיאטרים לילדים, קלינאיות תקשורת או מטפלים בהבעה (מוסיקה, תנועה או אמנות) - אך גם מתוך אלה חשוב לוודא שמדובר באנשים עם ניסיון בתחום ספציפי זה. לפעמים, הטיפול מלווה גם בתרופות נוגדות חרדה, בעיקר אם הקושי לתקשר עם זרים התפתח למה שנראה כמו חרדה חברתית. יש ברשת לא מעט מידע על ההפרעה ועל מרפאות ואנשי מקצוע המתמחים בטיפול בה. בשל גילו המאוחר, יחסית, של הילד, חשוב מאד מאד להגיע לטיפול בהקדם, שכן השפעותיה של הפרעה "עקשנית" שלא טופלה עלולות להיות משמעותיות בהשוואה למופעה אצל ילד קטן. בברכה ליאת

הי, ליאת, שמי אתי אמא לבן, בן 4.5 בן מאובחן כ - adhd מגיל 3 בערך. יש לי בעיה בגן, לטענתם הוא שובב, אינו מקשיב, לא מסוגל לשבת במפגש וכאשר "יורד המסך" (כך הם מבטאים זאת), הוא זורק מלא דברים, מעיף כיסא, נדבר לא יפה ואף דוחף את הגננת. אני חייבת לציין, כי מכל מה שנרשם פה, אין לזה זכר בבית,. ההתנהגות בבית מדהימה, ילד מקסים, שיכול שעות לשחק עם עצמו. הבעיה רק בגן ובצהרון. היינו תקופה בריפוי בעיסוק, עכשיו אנחנו בשחייה טיפולית ולגבי ההתנהגות, אני ממש אובדת אצות. חשוב לי לציין כי הוא מאוד חברותי ואהוב על ילדים. אשמח לעצתך

שלום אתי, לא קל להיות אמא לילד ADHD. לעתים קרובות, הפער בין הבית לגן/ביה"ס קשור לפער שבין היותו "סולו" בבית לבין היותו חלק מקבוצת ילדים גדולה. ההתנהלות בקבוצה דורשת מילדים לעשות פשרות, להתאפק, לחכות בתור, להתנהל עפ"י לוח זמנים נוקשה, לציית למבוגר בלי להתווכח, לעשות דברים גם כשלא בא לו, או לא לעשות דברים שהוא דווקא רוצה. עוד פער בין הבית לגן, יכול להיות קשור לנכונותה של המשפחה להתאים את הסביבה לילד (או לקושי שלה להציב גבול), וכך למעשה מתארגנת סביבה סטרילית, שמוכנה לעשות הכל כדי שהילד לא יכעס או יתפרץ או יתוסכל. במצב עניינים כזה, הילד נראה כמי שמתפקד נהדר, אך זוהי אחיזת עיניים, כי הכל נעשה כרצונו. מאחר שהילדים שלנו נאלצים להתמודד גם עם סביבה חיצונית (שאינה עושה להם הנחות), חשוב שנוכל להכשירם לכך. ילדי ADHD צריכים ליהנות מהתחשבות והתאמה של המסגרת, אך זאת מבלי לאפשר להם להרוס את המסגרת. כשאמרתי שלא קל להיות הורה לילד כזה, התכוונתי, בין השאר, לכך שנדרשת מההורה היכולת לשתף פעולה עם הצוות החינוכי, לצד ההכרח לסנגר על הילד ולייצג את צרכיו המיוחדים. חשוב לי לציין כאן, גם לטובת הורים נוספים, שהטיפול בADHD חייב להיעשות ע"י אנשי מקצוע מיומנים ומנוסים, ובהתאם למסורות טיפול מוכרות שהוכחו כיעילות. הורים רבים חוששים להגיע לפסיכולוגים קליניים או פסיכיאטרים, ומעדיפים (לרוב, כדי להימנע מטיפול תרופתי) הרפתקאות "טיפוליות" חלופיות, כמו שחייה, רכיבה, תזונה ותוספי מזון שיעילותם מוטלת בספק. לפעמים ההשתהות הזו עלולה לעלות במחירים של דחייה חברתית, גירעונות לימודיים ופגיעה בתחושת הערך העצמי של הילד. אני ממליצה מאד לטפל בהפרעת הקשב בדרכים המקובלות והיעילות, ורק אח"כ לפנות לחוגים האחרים, כהשלמה מהנה או צ'ופר. בהצלחה ליאת

בוקר טוב,בתי המקסימה בת 5 ילדה שמחה, אנרגטית בוגרת ופקחית מטריד אותי העיסוק הרב של באוכל. חשוב לציין שכבר עכשיו היא לא ילדה רזה, אפשר לומר ילדה שמנה יחסית לבני גילה ובאחוזון משקל גבוה. איך זה בא לידי ביטוי ? 1.לקיחת כמויות גדולות של אוכל יחסית למצופה מבני גילה - גם אם מונח על השולחן אוכל בריא. 2. חשיבה שמנה - היא לוקחת 2 מעדנים אותו דבר מהמקרר, משווה ביניהם בגובה , מי שיותר גדול לדעתה אותו היא לוקחת. 3 . אכילה משיעמום - היא סיימה לאכול ארוחת ערב משמעותית ומלאה בהחלט לאחר כמה זמן שוב חוזרת ומתלוננת על רעב ומבקשת לאכול משהו קטן. 4. אכילה בהיחבא - לעיתים , בעיקר אחרי שכבר הערתי לה שהיא אכלה מספיק ושהיא צריכה לשמור על הבטן והשיניים שלה היא עלולה לקחת אוכל וללכת הצידה לאכול. חשוב לי לציין שמגוון המאכלים שהיא אוכלת עשיר ומגוון . אשמח לעזרה כיצד לעזור לה לשמור על אורח חיים בריא.

נטע שלום, לא ברור מדבריך אם העיסוק הרב באוכל ובאכילה של בתך מקורו בתגובה רגשית לאירועי חיים כמו כניסה לגן חדש או שינויים במשפחה או שמקורו בקושי רגשי אחר. מאחר ואוכל הוא נושא טעון וכבר ציינת שבתך אוכלת בהחבא ומתביישת בתשוקתה למזון, אני מציעה לך לפנות ליעוץ בנושא אצל פסיכולוג לילדים. בהצלחה

שלום רציתי לדעת האם יש טיפול תרופתי לילד בן 12 עם התסמונת של ODD. ואם לא מה ההמלצות. בברכה ותודה אסנת

שלום אסנת, ההפרעה שאת מזכירה היא למעשה מופע רחב של התנהגויות בעייתיות, המלווה לעיתים קרובות גם בקשיים נוספים, כמו הפרעת קשב וריכוז, היפראקטיביות, חרדה, דיכאון ובעיות משפחתיות. לפעמים, לצד הפסיכותרפיה הפרטנית והדרכת ההורים(ההכרחיות!) נשקלת גם התערבות תרופתית המותאמת לקשיים הספציפיים, בהתאם לשיקול דעתו של פסיכיאטר הילדים. כלומר, הטיפול התרופתי אינו מכוון ל odd במובנה הרחב, אלא לסימפטומים הנלווים (כמו ריטלין במקרה של הפרעת קשב, נוגדי חרדה או תרופות מרגיעות אחרות במקרים של אי שקט חריף, וכד'). בברכה ליאת

תלמידה עולה חדשה הלומדת באולפן כיתה ח. עלתה ארצה בנובמבר 2013 עם אמא בן זוג ואחות גדולה. לאחות הגדולה סכיזופרניה. התלמידה כמעט לא מחייכת. סגורה מופנמת. מתביישת באחותה הגדולה הלומדת אף היא באולפן. התלמידה כמו הר געש שותק לא משתף . לאחרונה צבעה את קצוות שיערה בכחול. בן הזוג של האם מצטייר כדמות תומכת. חיובית ועוזרת לאם. הילדה לא חברותית במיוחד ונטייה לחשדנות. כיצד אוכל לפרוץ את המעגל שבו נמצאת הילדה ולהגיע אליה?

שלום, מזמינה אותך לקרוא את תשובותיי לדניאל וליועצת החינוכית, כאן מתחת. אם יהיו לך שאלות ספציפיות, את מוזמנת לחדד. כל אחד מהילדים הללו הוא סיפור מורכב, ואני מניחה שלא קל להגיע אליהם. נדמה לי שעצם המשאלה להתקרב, לפתוח את סגור הלב ולסייע, תוכל להוביל אותך נכון. חשוב לזכור שילדים עם היסטוריה קשה כ"כ, נוטים לפתח עמדה הגנתית, "קיפודית", ואפילו מתריסה כנגד העולם וכנגד המבוגרים שלא הצליחו לשמור עליהם מספיק. כדי להגיע אל הילדים הללו ולהרוויח את אמונם, נדרשים זמן, סבלנות, ויכולת הבלגה. הילדים הללו הפסיקו להאמין, אך הם משתוקקים שיתעקשו עליהם. חושבת שתוכלי? בהצלחה ליאת

היום שיתף אותי בני ואמר כי חברו הזמין ב"פרטי" בפלאפון ליום הולדתו במסעדה. בני לא קיבל הזמנה ליום ההולדת. הוא שמע כל כך מחבר אחר שרצה ללכת למסעדה עם בני. בני הביע פליאה רבה משום שהוא מגדיר אותו כחבר טוב מבין 10 החברים הטובים שלו. ניסיתי לברר אולי החבר שכח להזמינו...ובני יברר זאת דרך חבר אחר. בני השיב: אם הוא שכח אותי כניראה אני לא חשוב לו. בני השיב: זה מוזר, אנחנו יוצאים יחד בקבוצה תמיד עם חברים נוספים ולא ברור מדוע לא הוזמנתי. לא ידעתי איך להקל על כאבו של בני. הצעתי לבני לומר לחבר החוגג לאחר המסיבה מזל טוב וכך לפתח שיחה ולברר את העיניין. איך להרגיעו?

שלום, החיים החברתיים של הילדים שלנו עלולים להיראות לעיתים כמו רכבת הרים משונה, הנעה במסלול עולה ויורד, במיוחד בתחילתו של גיל ההתבגרות, אשר בו מתרחשות תהפוכות קוגניטיביות ורגשיות גדולות. חברויות ישנות נפרמות, ואחרות מתהדקות, ועל הילדים להסתגל לשינויים הללו, לפעמים במחירים של כאב ועלבון זמניים. כהורים, לא תמיד יש לנו את היכולת להשפיע על מה שקורה בזירה החברתית, אך יש בכוחנו לבסס אצל הילד שלנו את החוסן והעמידות לאכזבה ועלבון. הזכירי לילד שלך כמה הוא אהוב ומוערך במסגרת המשפחה, והביעי אמון ביכולתו להתאושש מפגיעה, גם אם הכאיבה. עודדי אותו לפתור קונפליקט בדרכי שלום (כפי שעשית!) וללבן את רגשותיו וחוויותיו באופן תקשורתי ויעיל. הזכירי לו את הקריטריונים לבחירת חברים קרובים, ולמדי אותו לשמור על עצמו מקשרים שאינם מתגמלים, פוגעניים או נצלניים. ולבסוף, ורק אם זה באמת מתאים למקרה שלכם, בררי איתו באומץ, האם משהו בו או בהתנהגותו עלול לסכן אותו בדחייה חברתית. אם יש משהו כזה, חשוב לסייע לו להיות מודע לחלקו, ולפעול לשינוי המצב. בהצלחה ליאת

אני מחנכת שלו. הוריו גרושים. אביו לא בקשר איתו. לאם יש זוגיות חדשה וממנה יש לו אחות בת 6. לאחרונה בן הזוג עזב את הבית. לתלמיד קשיים חברתיים איומים. היה קורבן לצחוקים לעג והתעללות של תלמידים בהיותו בכיתה ז. בכיתה ח טופל ע"י פסיכולוגית בית הספר. מדריכת pdd צפתה בנער ושללה pdd. יש בו לקות חברתית. בשנה האחרונה התבגר מעט, אך עדיין יש לו יציאות לא מתאימות. הוא מתנהג כילדותי. בכיתות ז, ח קיבל שיעורי שילוב - אסטרטגיות למידה. התלמיד עבר אבחון דידקטי. איך לעזור לילד שבעיניי נחשב עוף מוזר ?

שלום דניאל, כפי שכתבתי בתגובתי האחרונה, ממש כאן מתחת, למורה יש תפקיד חשוב - כמעט קריטי - בחייו של הילד המתמודד. מאחר והנער שאת מתארת נמצא בטיפול של גורמים מקצועיים, נדמה לי שהדרך לעזור לו קשורה ליכולת לראותו לאו דווקא כ'עוף מוזר', אלא כנער מכונס, שמנסה לשרוד בתוך מציאות מתעללת בדרך לא תמיד יעילה. תופעות של רגרסיה (לשלבים התפתחותיים מוקדמים יותר) מתרחשות כאשר ילדים נקלעים למציאות משתקת או כאשר מסלול ההתפתחות התקין נקטע. סביבה מכילה, אמפתית ומכבדת יכולה לסייע לנער כזה לשוב ולבטוח בעולם ובמבוגרים שסביבו. אני מציעה "לראות אותו" יותר, לשאול לשלומו, לשאול אם צריך עזרה, לעשות למענו מחוות התחשבות ולהימנע מרחמים. חשוב לגלות עניין ולהתעדכן גם בנעשה בטיפול שלו, ולשמור על תקשורת קבועה עם המשפחה והגורמים הטיפוליים. הללו יוכלו לשתף אותך בהבנות שלהם על ההתקדמות שלו ועל הדרכים לעזור לו כפי שנראות מנקודת מבטם. בהצלחה ליאת

מדובר בנער כבן 15 אמפולסיבי. הגיע מחינוך מיוחד בכיתה ז ולאחר וועדת השמה הועבר לכיתה רגילה. כלומר ח, ט כיתה רגילה. הילד אנטי הכל והוא לא פשוט בכלל. הוריו גרושים ואין קשר עם האב. את האם מפטרים חדשות לבקרים מעבודתה והמצב הכלכלי קשה. בנוסף האם חסרת כוחות. השתתפה בקבוצת הורים מפרוייקט מסויים. הטיפול התרופתי ריטלין שאמור ליטול לסרוגין. לאחרונה נתפס מעשן בטח בית הספר. התלמיד הורס שיעורים. לצורך פרנסת המשפחה עבד הנער במקומות עבודה שוק וסופר. התלמיד לווה ע"י פסיכולוג של הפרוייקט. כמו כן עבר אבחון דידקטי בשל קשיים לימודיים. לאור האמור לעיל אודה על התייחסותך.

שלום, נשמע סיפור מורכב. מה שאלתך? נסי לחדד. ליאת

הסיפור אכן מורכב והמציאות הזאת הילד כאמור מגלה אנטי כלפי הסביבה. כיצד אצליח לרכך את הילד?

תלמיד כיתה ח. הוריו גרושים מאז היותו בן 3.לאחרונה אביו החל הליך משפטי לקבל אפוטרופסות על בנו בטענה שהאב החורג היכה את בנו כי ההורים היו שתויים. הילד במצב קשה משום שהוריו נלחמים עליו. מהזוגיות החדשה של האם יש ילדה משותפת בכיתה א. כמובן שיש עו"ס למשפחה המתייחס להיבטים באירוע. כאמור הילד מופנם אומלל. לאביו הביולוגי יש ילד משותף עם אשתו החדשה. כיצד לסייע לילד?

שלום, את מאד צודקת ברצונך להתגייס למען הילד. מאחר שאיני בקיאה בפרטים ובמצבו האישי של התלמיד, אדבר באופן כללי על תפקידם של המורים במצבים כגון אלה. מערכת החינוך היא אחד המוסדות ההמשכיים והיציבים ביותר בחייהם של ילדים. כל ילד מבלה בין כתלי ביה"ס שישה ימים בשבוע, שעות רבות בכל יום, וזאת לאורך שנים. בית-ספר והצוות החינוכי מספקים לילד מסגרת יציבה גם בשעה שהתמוטטה המסגרת העיקרית של חייו. ככזה, הוא משמש עוגן, נקודת אחיזה יציבה בזמן של שינויים קשים ודרמטיים בחייו. שלא כמו במשפחה, בה טרודים ההורים בבעיותיהם ובמאבקם זה בזו, המורה מהווה גורם אובייקטיבי בלתי מעורב מהבחינה הרגשית, ולכן גם מתפנה לתמוך בילד ברגעיו הקשים. בבית הספר עומדים לרשות הילד מומחים שונים, המסוגלים ויודעים לעזור לילד בהסתגלותו למציאות החדשה (יועצת, עובדת סוציאלית, פסיכולוג ביה"ס, מטפלים באמנות, וכו'). המורה היא הסוכנת הראשונית והחשובה, והיא שדואגת להנגיש עבורו את השירותים הללו. הטיפול האישי בילד הניצב מול אתגר משפחתי קשה שכזה, יכול להיעשות במסגרת שיחות אישיות, בהן יוכל לבטא את רגשותיו, חששותיו, לבטיו וכעסיו בעקבות המשבר המשפחתי שנכפה עליו. כך יכול הילד ללבן את הקשיים והבעיות שלפניו, ולקבל הכוונה לדרכי התמודדות יעילות עם המצב החדש. דרך התערבות נוספת שבאה בחשבון היא קבוצתית. אם קיימים בכיתה ילדים נוספים המתמודדים עם גירושין (אף אם אינם טריים מאד), אפשר לקיים שיחות תמיכה קבוצתיות, בהן הילדים יכולים לאוורר את רגשותיהם, חששותיהם ולבטיהם, מבלי להרגיש חריגים מבויישים. המורה היא הכתובת הראשונה והטבעית עבור הילד מחוץ למסגרת המשפחתית. הדרך בה היא תתייחס לשאלותיו תקבע, במידה רבה, את נכונותו להמשיך ולשתף אותה (או מבוגרים אחרים בסביבתו) בבעיות המציקות לו. התייחסות חמימה ואמפתית לרגשותיו, תוך מתן הסברים ענייניים, תספק לו הבנה ותמיכה ברמה הראשונית. המורה יכולה להזמין גם את ההורים, ולשגרר את חששותיו ודאגותיו. במקרים בהם קיים חשש לקשיים רציניים יותר, או במקרים בהם חשה המורה כי היא חסרה את הכלים המתאימים, מוטב לגייס את איש המקצוע שייגבה אותה. אני מברכת אותך על הרגישות והנכונות להירתם ולעזור, ובטוחה שתמצאי את הדרך. בהצלחה רבה ליאת