פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אי אפשר בלעדיך...

הנה אני... טיפסתי בעצלתיים, והגעתי אל הצמרת, כדי לומר לילה טוב. ולהתראות מחר ליאת

שלום ד''ר. בני בן 4.5 יש לו פחד של שהוא ילך לאבוד או שיעזבו אותו. למשל אם אנו נמצאים בפארק שעמועים ואני החלפתי מקום יבישה בלי ךהודיע לו, אז הוא נכנס להיסטריה של בכי.הוא רואה שבמקום איפה ישבתי אני לא נמצאת ונכנס ללחץ. וככה בכל מקום. אף פעם לא השארנו אותו איפשהו או שכחנו לקחת.אנו משפחה מאוד אחראית. כל הזמן אנו מסבירים לו שהוא הכי חשוב לנו ואנו לא נעזוב אותו.זה לא עוזר. אולי זו טראומה מגן ? מה יכול לעזור? תודה רבה.אירנה

שלום אירנה, בגיל ארבע חלה הצפה של פחדים "לא הגיוניים", בשל היכולת הקוגניטיבית והמוטורית שנותנת 'קפיצה' גדולה. העולם הדמיוני פעיל מאד בגיל זה, ולכן יופיעו גם הרבה פחדי מפלצות לפני השינה ופחדי נטישה. כדי לסייע לו להתגבר על הפחדים, אין טעם לומר שהם לא הגיוניים, גם כי זה לא לגמרי נכון (לפעמים את נעלמת לו מהעיניים לכמה דקות, וזה באמת מבהיל), וגם כי זה לא מרגיע. במקום הסברים - או בנוסף עליהם - הייתי מנסה לתת לו תחושת שליטה וביטחון, תוך תרגול וחשיבה על פיתרונות למקרה של... אפשר לשוחח על האפשרות של הליכה לאיבוד (מה עושים? למי פונים?) לעזור לו לשנן את מס' הטלפון שלך או את כתובתו. ללמד אותו לפעול עפ"י סדרת פעולות. "מה אתה עושה אם אתה רואה שאני לא על הספסל? איפה עוד אפשר לחפש? האם אפשר לבדוק בעוד מקום?". כשאתם במסגרת מוגנת (בבית או בחצר מוכרת) אפשר לשחק במחבואים בגרסה מרוככת, כדי להתמודד עם הפחד שתעלמו לו. צריך לעשות זאת בזהירות ובאופן ידידותי כדי לא להשיג תוצאה הפוכה. בנוסף, יש על מדפי הספרים לא מעט ספרי ילדים העוסקים בפחדים מסוגים שונים, והם אהובים במיוחד על בני הארבע שמזדהים מאד עם התכנים. השתדלו לא ללעוג או לכעוס, להגיב בסבלנות ואהדה, עד יעבור זעם. והוא עובר בסוף... בהצלחה ליאת

שלום רב אנחנו בני זוג בני 25 אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד אני מאמינה שקשר מתוך בניה של ואומנם יש בנינו פערים בגלל ניסיון חיים איך עלי לא לאבד את הראש שהוא מתנהג כמו ילד או שהוא חי

שוב שלום, למרות ייאושך, אני שבה ומפנה אותך לפורומים המיועדים לפניות מסוג זה. מבוגר שמתנהג כילד בהחלט נופל להגדרות אישיותיות עליהן אפשר להתייעץ בפורומים עליהם המלצתי לך. בברכה ליאת

שלום רציתי לדעת איך נכון לגרום לתינוק בן 5 חודשים וחצי לישון במיטה שלו . הוא ישן בעריסה ומתעורר בערך 3 בלילה כשהוא רעב. נכון לדעתי לנסות לפתור קודם את המנהג לאכול באמצע הלילה אבל אני לא יודעת איך .כי המנה האחרונה שלו היא בין 8-9 בערב ואז הוא רעב. האם נכון לתת לו מים במקום אוכל??(כבר ניסינו וזה לא עובד הוא רעב..) אשמח לקבל תשובה או הפנייה למקום אחר חוץ מזה הוא מקסים.

שלום שני, לטעמי, במחצית הראשונה של שנת החיים הראשונה (וגם בהמשך) עדיין אפשר להתאים את עצמנו לצרכיו של התינוק, גם אם אינם בהתאמה מוחלטת לנוחותנו. השאלה האם ומתי לגמול אותו מארוחת הלילה שלו, תלוייה במשקל גופו, בשאלה האם הוא יונק עדיין או לא, ובתזונתו הכללית במשך היום. אינטואיטיבית, הייתי ממליצה לך לא לדחוק בתהליך, ולנסות - לכל היותר - להסמיך את מנת הערב שלו. איני רואה קשר בין ארוחת הלילה למעבר למיטה משלו (אלא אם את מתעצלת לקום לחדר אחר. במקרה כזה, תוכלי להציב את מיטת התינוק, במקום העריסה, בחדרכם). תוכלי, כמובן, להתייעץ גם עם אחות טיפת-חלב בעניין זה. סבלנות... ליאת

יש לי בת בת 21.בקיץ שעבר היתה חודשיים בהודו ונסעה עם חברה ועוד 2 בנות שהכירה באינטרנט. חשבנו שהיא נרגעה, אך לפני מס' שבועות סיפרה שחברה מהעבודה היתה בירדן וגם היא מתכוונת ליסוע חשבנו שאלו מילים בלבד אך לא, הנערה תכננה טיול וחיפשה שותפים.מצאה 3 בחורים שמוכנים לטייל איתה ונסעה איתם למרות שאמרנו לה שזה מסוכן ואפילו ישנה עם 2 מהם בשטח לילה אחד, שאר הלילות ישנו בבתי מלון.שאלתי היא איך להרגיע אותה מלעשות דברים מסוכנים כי היא מתכננת עוד טיולים עד אוקטובר שאז היא תתחיל ללמוד. תודה, ההורים המודאגים.

שלום חיה, גם הודו וגם ירדן הן מדינות אליהן מגיעה תיירות ישראלית סדירה, ולכן נסיעה לשם אינה מוגדרת - לפחות פורמלית - כהתנהגות מסוכנת או חסרת אחריות. למרות האמור כאן, כאמא, אני מזדהה מאד עם החרדה שלך, ומאמינה שהייתי מגיבה כמוך, ומעדיפה טיולים 'קונבנציונליים' יותר. לרוע המזל, הילדים שלנו מפסיקים לשמוע בקולנו עוד קודם לגיל 21, וכל שנותר לנו זה לבקש התחשבות בדאגה שלנו, שתתבטא בשמירה על עצמם ושמירה על קשר סדיר עם הבית. מתפללת איתך לבואו המהיר של אוקטובר :-)) ליאת

שלום, בתי בת 4 ורבע ולה אח בכור בן חמש ורבע.היא ילדה מבריקה, רגישה, בעלת אוצר מלים מרשים, דברנית ומחוברת אליי מאד. בחודשים האחרונים, לאחר תקופה בה חיקתה את כסיסת הציפורניים שלי, היא הלכה ו"השביחה" את ההתנהגות והיא כוססת ומקלפת את הבשר של אצבעותיה...זה מגיע לרמה שכל כף ידה באזור שמטביעות האצבעות ועד פרקי האצבעות קלופים ומחוספסים. אנו מזכירים לה כל פעם להוציא ידיים מהפה והיא נהנית להזכיר לי גם, ואני מיד מבצעת את תזכורת הזו אבל אין לי מושג איך מטפלים בעניין הזה...אשמח מאד לעצתך. אמא אוהבת.

שלום רונית, כסיסת ציפורניים והעור שמסביב להן יכולה להיות ביטוי למצוקה, ובהמשך - הרגל כפייתי המחולל נזק ממשי, בריאותי ואסתטי. זוהי התנהגות 'פורקת מתח', ולכן, כדי שתוכל להיגמל ממנה יש לפעול בשני כיוונים. האחד, הפחתת גורמי מצוקה מזוהים בחייה, והשני, הרחבת רפרטואר התגובות שלה למצבי לחץ. כלומר, למידת דרכים חדשות, יעילות ולא הרסניות להתמודדות עם מתחים. כך, למשל, אפשר להציע לה פיתרונות 'חושיים' חלופיים כמו מעיכת "כדור עצבים", לישת פלסטלינה, מציצת קוביות קרח, מקלחת חמה/קרה, פעילות גופנית אינטנסיבית, וכד'. אם את מרגישה שיש כאן מוטיב חזק של חיקוי, נסי להיגמל בעצמך, ובכך תשמשי מודל להתמודדות טובה יותר עם לחץ והרגלים של פגיעה עצמית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך. אני חייבת להדגיש מספר אלמנטים: 1. היא לא כוססת ציפורניים ועור שמסביב אלא מקלפת עם השיניים את עור האצבעות עצמן...את העור של פנים כך היד באיזור שמקצה האצבע (טביעת האצבע) ועד פרק האצבעות שנושק לכרית כף היד...זה מזעזע לראות ולחוש.. האם זו עדיין בגדר התנהגות פורקת מתח סבירה?! 2. אני כוססת ציפורנים מגיל 5 ומודה שהגמילה קשה לי עד כדי בלתי אפשרית אולם אעשה הכל כדי שתפסיק עם התנהגותה...האם זה אפשרי? האם כדאי ללכת איתה ולבחור "פורק מתח" אחר כמו הכדור עצבים?... 3. האם לא יותר חשוב לרדת לסיבת המתח וגורמיו? איך אני מזהה גורמי מתח בחייה? היא טוקטיבית, רגישה, מדברת על כל מה שעובר עליה (במושגים שהיא יכולה, כמובן) ומעבר לחיבור מאד חזק אליי, אין לה התנהגויות רגשיות יוצאות דופן....איך מעצימים אותה!? תודה על הסובלנות והתשובות, רונית.

שלום עינת, ניסיתי כמה פעמים לכתוב לך, אבל מאוד קשה לי עם הנושא הזה. הפעם אזרתי אומץ - אני שוטרת (לדעתי זה מאוד רלוונטי לבעייה) ובתקופה האחרונה בתי, בת השש, מרבה לדבר איתי על הפחד שלה מכך שאמות באופן פתאומי, היא גם ציינה בפני מספר תרחישים שעוברים בראשה (תאונה בדרך הביתה, ש"הרעים" ישיגו אותי וירו בי, שיקרה לי משהו נורא בבית או במקום העבודה...). כשהיא מתחילה לדבר על הנושא, זה בדר"כ מלווה בבכי היסטרי, ולא משנה מה אני עושה לוקח זמן עד שהיא נרגעת. היא סיפרה לי שזה קורה לה בדר"כ בגן או כשהיא בחוג, כשבשלב מסויים היא מאוד מתגעגעת אלי ואז מגיעה גם המחשבה שאולי יקרה לי משהו נורא ואני אמות ואז היא לא תראה אותי לעולם ותתגעגע אלי כל החיים, או לחילופין שהיא תחזור הביתה ואז היא תראה שאני מתה (פרפרזה לדברים שהיא אומרת לי). היא מציינת תסריטים מאוד מפורטים ומדאיגים (אותי לפחות), הלב שלי מחסיר פעימה כשהיא מדברת איתי על זה. ממש קשה לי לראות אותה חסרת אונים, זו ילדה עם טונות של שמחת חיים, היא מצחיקה, סוחפת, חכמה מאוד (מחוננת) ובעלת אינטיליגנציה רגשית מפותחת מאוד. לא משנה מה אני אומרת לה היא תמיד מוצאת טיעונים שמחזקים את הפחד שלה ולכאורה מחלישים את התשובות שלי. אני מוכרחה לציין שהיא האמצעית, יש לה אחות שגדולה ממנה בשנתיים ואח צעיר שנולד לא מזמן... האם זה חלק מההתפתחות הטבעית והתקינה? מה לעשות? מה לענות? אני בעצמי בוררת את המילים כשאני עונה לה כדי לא להגיד חלילה משהו שעשוי להתפרש אצלה לשניים, או יותר, כיוונים. אני מאוד אודה לתשובתך.

ערב טוב, חרדות מוות מאד אופייניות לגיל 5-6, ובמקרה של בתך נוסף גם ממד מציאותי בשל אופייה של עבודתך. כמו במקרה של כל פחד אחר, ההמלצה היא לא להיטלטל עם הילד, ולהישאר רגוע ונוסך ביטחון ככל האפשר. תוכלי לומר לבתך שסכנות הן אכן חלק מהחיים, ואיש אינו מוגן מפניהן לחלוטין. עם זאת, אנחנו יכולים לשמור על עצמנו, להיזהר בכביש, להישמר מה"רעים" בעזרת שוטרים, סוהרים ואמצעי זהירות סבירים. אין טעם לומר "לא יקרה לי כלום" כי זה טיעון לא נכון ולא משכנע. האמת היא טיעון שאינו מתפרש ליותר מדי כיוונים: הסיכוי להיפגע קיים, אך הוא קטן מאד, ורוב האנשים מצליחים לחיות בשלום שנים רבות יחד. תוכלי לומר לה שגם את עצמך לא רוצה להיפגע, ועושה הכל כדי לשמור על עצמך, כמו שהיא שומרת על עצמה, ואת סומכת עליה שהיא בסדר גם אם היא רחוקה ממך. עמדה שקטה ועקבית כזו, תרגיע אותה בסופו של דבר, יש להניח. אם החרדות נמשכות, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה יותר מפורטת. מאחלת לכולנו חיים שקטים, בריאים וארוכים :-)) ליאת

תודה רבה ליאת, אני משתדלת לנהוג כהמלצתך והאמת היא שזה די עוזר...:-) היא מצליחה להרגע מהר יותר ומבינה את מה שאני מסבירה לה. תודה על תשומת הלב והתגובה יום נעים

תודה שענית על שאלתי, אך לא הבנתי דבר בתשובתך. כפי שהסברת-במידה שמשאלת הילד מתממשת הילד אחוז רגשי אשמה וחרדה שנובעים מהיצרים ההרסניים, וכאן עולה שאלתי איך קשורות האשמה והחרדה ליצרי המוות אם האשמה נובעת מהסופר אגו?

שלום טל, יש לי הרגשה שאת באמצע עבודת הגשה בפסיכולוגיה. פורומים הם לא הדרך לחסוך מאמץ. חזרי לספרים. כולנו היינו שם... :-)) בהצלחה ליאת

שלום רב אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד

שלום שרלי, הפנייה שלך אינה נוגעת לתחום עיסוקו של הפורום שלנו. אנא הפני את שאלותייך לפורום פסיכולוגיה קלינית או לפורום פסיכותראפיה. בהצלחה ושבת שלום ליאת

שלום רב אנחנו בני זוג בני 25 אני יוצאת עם בחור ללא ניסיון חיים אישי וניסיון עם בחורות חוכמת חיים אין לו אפילו אנחנו יוצאים כשנתיים והקשר הולך מאוד קשה הוא יותר מידי ילדותי זה מתבטא בכך שאין לו טקט לדברים שאומר לא חושב פעמים על התגובה שלו . והוא שומר הרבה בבטן ולא משתף אותי מה קורה איתו גם שאנחנו רבים או שאנחנו רבים הוא פשוט בורח וכול הרבים מסתכמים בכך שכול פעם הוא בורח ולא יושב איתי להיתמודד היחס שלו אל ההורים הוא כול היום צועק אם אומרים לו משהו בטובתו אל החברים שלו היחס שלו טוב ואפילו עוזר מעל ומעבר ואל האחים שלו הוא תוקפני גם שרוצים שיעשה טוב לכולם וישנה הוא כועס והוא באופי שלו מאוד חצוי הוא דומה לאבא ולאמא שלו בתכונות שלו לאחרונה גילתי שהוא טיפוס שנוטר טינה ואף נקמן באופיו מה שגורם לנו הרבה מריבות ומחלקות ולדעתי לפני מה שמתי לב אבא שלו לא לקח חלק בדמוי העצמי שלו ובביטחון העמי לא נתן לא חינוך ודרך ארץ מה שמשתמע מכול זה שיש דברים שלא ברור לו שלא עושים וככה לא מתנהגים אני מוצאת את עצמי כמחנכת אותו אני בנאדם עם ביקורת עצמית גבוהה שמנסה לרסן את את עצמי אבל כול פעם שזה קורה הוא עושה משהו והורס את הכול לדעתי אימו גם להשקיע מספיק בחינוך שלו או שהוא בנוי לשגרה רטונית ואני בדיוק ההפך לצאת להתאורר קורה פעם ב.. כי הוא כול הזמן עייף מהעבודה ולימודים ואנחנו רבים על זה כול הזמן וגם שאומרים לו ביקורת בדרך טובה הוא אומר טוב הבנתי וחוזר שוב על אותה טעות בצורה אחת וחוץ מזה הוא אומר נתקן נתקן יש סכוי שהמצב ישתנה או יחמיר יותר עם הזמן ??? מה עושים כדי שהקשר ישתנה או ?? שאיאפשר לתקן ממש מיואשת אין לי כסף לטיפול זוגי ולא בטוחה אם להישאר או להפריד אני מאמינה שקשר מתוך בניה של ואומנם יש בנינו פערים בגלל ניסיון חיים איך עלי לא לאבד את הראש שהוא מתנהג כמו ילד או שהוא חי

מביא עימו עוד ועוד ועוד עבודה, עוד כסף לחשבון הבנק?

שלום רב, עבודתי באתר נעשית בהתנדבות מלאה, מתוך רצון אמיתי לעזור, וגם מתוך רצון לגוון ולהעשיר את עבודתי בתחום בריאות הנפש. אני מודה לך מאד על ההתעניינות בחשבון הבנק שלי. שבת שלום ליאת

העיקר שאת נהנית מנדלבאום. שבוע טוב יקירה. נ.ב סחתיין על ההומור

שלום רב בני בן 7 בקרוב. בלילות, סביבות השעה 22:00 ואילך עד לשעה 02:00, בוכה מתוך שינה לסירוגין. מדבר, מתיישב, בוכה, מתווכח ועוד. אני ניגשת אליו, מדברת איתו, מחבקת, מלטפת ונותנת לו מיים לשתות. הוא חוזר למצב מאוזן ושוב עוברת חצי שעה ושוב אותו הסיפור. זה לא קורה בכל לילה אבל זה קורה יותר מדי פעמים. והפלא ופלא..בבוקר אני שואלת אותו על מה הוא חלם כי הוא בכה והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. בבקשה עזרתכם. לא נראה לי שהוא ישן כל כך טוב.

שלום שני, את מתארת תופעה מוכרת של מצבי-ביניים, הדומים לשנת חלום, בהם הילד נראה ומתנהג כאילו היה ער, אך למעשה אירועי הלילה נשארים מחוץ לתודעתו כאילו ישן שנת ישרים. איני בקיאה מאד בתחום זה, וככל שידיעתי מגעת אין במצבים אלה סכנה (למעט במקרים בהם הילד הולך בשנתו ויכול להיפגע). תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים, שבמידת הצורך יפנה אתכם למעבדת שינה לבירור מקצועי או טיפול. בברכה ליאת

ביתי בת ה-13 נמצאת בזמן האחרון בקשר עם בחורים בני 17 אתמול בעלי נכנס לחדרה וראה אותה מצ'וטטת עם בחור בגיל 17 מאוד כעס ואמר לה שזה לא בסדר וזו לא פעם ראשונה נראה לי לא תקין כל העניין הזה האם עליי לאסור עליה להשתמש במחשב? איך עליי לפעול? אני מעוניינת ללכת לפסיכולוג קליני כי אני לא יודעת מה לעשות תודה

שלום פנינה, פסיכולוג קליני, גם אם הוא מוכשר מאד, אינו אמור להחליף את מקומם של ההורים כדמויות סמכות וכמחנכים לילדיהם. עצם הצ'יטוט באינטרנט, אינו סיבה להפנות ילד לטיפול פסיכולוגי. תקשורת באמצעות תוכנות למסרים מיידיים היא צורת בילוי נפוצה אצל בני נוער, ונדמה שזה אינו פוסח על איש מהם. למרות שברוב המקרים הידע הטכנולוגי של הילדים גדול משל הוריהם, עדיין ניסיון החיים והבנת הסכנות הם אצל ההורים, ועליהם להישאר עירניים ומשגיחים גם בזירה הוירטואלית. רשת האינטרנט, ממש כמו בריכת השחייה, מסוכנת למי שלא יודע 'לשחות', ולכן מוטל עלינו לחנך את הילדים לגלישה חכמה וזהירה, כדי שיוכלו לשמור על עצמם ביעילות. בחורים בני 17 נמצאים סביב בתך לא רק במחשב, וכמו שלא תוכלי (ולא תרצי) לאסור עליה לצאת מהבית, כך לא נכון לאסור עליה להיכנס למחשב. עדיף לבסס תקשורת פתוחה וטובה איתה, ולפתוח גם את הנושאים של 'בינו ובינה' לדיון חופשי בבית, תוך שאת מצביעה על ההשלכות האפשריות להתנהגויות שאינן הולמות את גילה. בברכה ליאת

ליאת שלום! ביתי בת שנה ועשרה, ילדה חכמה, זריזה, פעילה, ובאופן כללי מתפתחת יפה. לפני כ4 חודשים היו לה פחדים שהרופאה הגדירה כחרדת נטישה, היא לא הסכימה לעשות שום דבר לבד אלא רק בליווי צמוד שלי או של בעלי, בעזרת סירופ פסיפלורה ושבועיים של פינוק משנינו (ללא גן) היא חזרה לעצמה. לפני כשבוע הופיעו פחדים שונים, היא מפחדת להתקרב למדרגות (אף פעם לא הסכימה לרדת בעצמה, אבל עכשיו מבוהלת להתקרב) מפחדת ללכת ברחוב אלא רק בידיים או בעגלה, מפחדת לרדת מהכיסא שלה לבד (כשהילדה מפחדת רואים שהיא מבוהלת ולא סתם מתפנקת) מפחדת להישאר לבד בלילה ולישון, מסוגלת להישאר ערה שעות כדי לוודא שאנחנו לא יוצאים מהחדר, ובנוסף התיאבון שלה גבר בצורה משמעותית (שזה יכול להיות דבר חיובי, אבל זה מאוד לא מתאים לה) בעיקרון הופנינו למכון להתפתחות הילד (יש לנו שלושה חודשים עד שהתור יגיע) אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות, האם להיכנע לפחדים ולדוגמא לישון איתה בלילה או שהדבר רק יעמיק את הפחד? מה בעצם עושים בינתיים? תודה מראש חני

שלום חני, פחדי ילדים הם עניין נפוץ וטבעי, כשאופיים ועוצמתם עוקבים בהתאמה אחרי ההתפתחות הקוגניטיבית. כאשר הילד הקטן מיטלטל ונסער בשל פחדיו, מוטב שתגובת הוריו תישאר רגועה ככל האפשר, וכך גם שגרת יומו. אם - בגלל הפחדים - הילד זוכה לפתע בהטבות והקלות יוצאות דופן (כמו שבוע חופש מהגן או שינה במיטת ההורים, או תשומת לב בלתי פוסקת), הרי שבאופן כלשהו יהיה לו קשה יותר לוותר עליהם. פסיכולוגים קוראים לזה "רווח משני". לכן, כשאתם נתקלים בהתנהגות מפוחדת, השתדלו להישאר עניינייים: הרגיעו ככל האפשר, הביעו אמון ביכולתה להתגבר, והשתדלו למצוא פתרונות מועילים (גם אם לא מושלמים) שיקלו עליה אך לא ישעבדו אתכם. אני מסכימה מאד עם ההחלטה לפנות לעזרה מקצועית, ומאמינה שזה יכול לחסוך בעיות בעתיד. שבת שלום ליאת

שלום, ברצוני לשאול שאלה הקשורה לתסביך המוכר בילדות-תסביך אדיפוס והרי היא: בן דודתי איבד את אביו שניפטר מהתקף לב בהיותו בן 5. לפי מיטב ידיעתי בנושא "תסביך אדיפוס", זהו תסביך המתקיים אצל בני 5 בערך, וזאת לאחר שהילד הספיק להכיר את איבר מינו שהופך למקור תשוקותיו המיניות, ובמקביל מתאהב באימו שהופכת לאהבה הראשונה בחייו, ומאחר שהוא מודע לכך שהיא שייכת לאביו הוא שונא את אביו ומפנטז להרגו ולזכות בלב אימו, אך בעקבות הרגש החזק שחש לאביו עולה גם הפחד שמא האב יכריז מאבק שבסופו יסרס את את איבר מינו שכאמור הוא מקור תשוקותיו יחד עם אימו. אם כן, לאחר שתוצב בפני הילד דילמה קשה שמכבידה עליו מאוד, יחליט לוותר על האם לזכות אביו ולזכות באהבת הוריו המקנים לו ערכים, ואת אהבתו לאימו יחליף באהבה למישהי אחרת, במקום אימו. האם לבן דודתי עשויים להיות רגשי אשם בעקבות מות אביו שקרה בשלב האדיפלי לחייו? האם הוא באמת מסוגל לחשוב או להאמין שהוא גורם מות אביו?

שלום טל, תסביך אדיפוס אינו אלא מודל תיאורטי, אחד מיני רבים, ייחודי ומקסים, להסבר עולמו הפנימי של האדם. עפ"י הגישה הפסיכואנליטית, כאשר המשאלה האדיפלית לסילוקו של האב מתממשת ברמת המציאות, תתעורר אשמה וחרדה גדולה מפני הדחפים התוקפניים שנחווים כהרסניים עד מוות. בברכה ליאת

בתי כבר כמעט בת שש (עולה לכיתה א') ואינה מוכנה בלילה לפני השינה לשחרר את המוצץ. כל שיטה שניסיתי כמו הבטחה למתנה, שיחה והסברים כי היא בוגרת,- לא עלו בהצלחה. יש לציין כי היא גמולה ממוצץ בשעות היום מגיל שלוש והיא מודעת כי היא כבר גדולה (כשבאות חברות היא מוודאת שהמוצץ אינו במקום גלוי או מבקשת כי אחביא אותו). האם להעלים את המוצץ בבת אחת? או שיש סיכוי שאי פעם תישן בלי המוצץ??? אשמח לשמוע את עצתכם אמא

שלום אפי, אחת הסכנות ב"גמילה מיוזמת הילד", היא הימשכות התהליך גם אל גילאים בוגרים יותר בהשוואה לגמילה היזומה ע"י ההורים. אישית, אני מעדיפה את הגישה המאפשרת לילד להחליט בעצמו מתי הרגע הנכון. כרגע, הייתי מנסה 'לאחוז בשני הקצוות', ומנסה לפתות את הילדה להיפרד מהמוצץ בעצמה. כדי שזה יקרה, הייתי מכוונת את השיחה לשעות היום, אולי אפילו בנוכחות אדם אחר שיהווה גורם לחץ. בשעות היום יש סיכוי גדול יותר להסכמה, גם אם בחצי פה. אל תנסי לעשות זאת בערב לפני השינה. מרגע שהיא תתן את הסכמתה (יתכן שזה ייקח כמה ימי נדנוד מצידך, אבל זכרי - רק בצהריים!), סלקי את כל המוצצים לבלי שוב. נסי להביע השתתפות בכאב הפרידה והציעי עזרה מורלית ופרסי ניחומים. אין לי ספק שגם אם יהיו כמה ימים קשים, הגאולה בהחלט באופק. בהצלחה, ותעדכני... ליאת

שלום רב,אני אחות של ילדה בת 17 מז חודשים מסוגרת בבית , הפסיקה ללכת לבה"ס ואינה יוצא החוצה היא טוענת שאנשים רודפים אחריה ורוצים לפגוע בה היא חיי פחד כשאנחנו אומרים לה באים נלך בחוץ ביחד איתנו או לקניות היא אינה רוצה כלל לצאת בחוץ, אנחנו המשפחה מודאגים מאוד מאוד ולא יודעים מה לעשות לקחנו אותה לפסיכאטר ושם נתנו לה כדורים נגד פחד רסאל משהו כזה)היא לקחה את הכדורים בערך שבוע זה מלווא בתופעות לוואי שגרם לה לישון הרבה וחולשות וכאלה, אחרי שבוע היא הפסקה את הכדורים ןהיא לא רוצה להמשיך לקחת כי היא אומרת שזה לא עזר לה בכלל,המצב שלה אותו מצב היא חיי בפחדים אנחנו לא יודעים מה לעשות לאן לפנות היא ילדה שהיתה עושה הרבה רעשים במובן הטוב) ילדה שמחה וכו.. כיום היא בשקט לא כמו שהייתה כול הזמן רק מתפללת היא אומרת שרוצה לחזור בתשובה היא במחשב מול אתר של דתיים הרצאות, היא ירדה הרבה מאוד במשקל מה עושים איזה טיפול יש לפחדים למי פונים,היא הפסיקה את הלימודים כיתה י"א וזה חבל לנו חבל לה. אני מאוד אשמח לשמוע הצאות או לפנות אותי לגורם כול שהוא בתודה רב טלי.

שלום טלי, עליכם להגיע בהקדם לפסיכיאטר, ולספר לו על ההיענות הנמוכה של אחותך לטיפול התרופתי. לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה, עם מינימום תופעות הלוואי. כמו שזה נשמע מפיך, מצבה מחייב הערכה פסיכיאטרית. בהצלחה ובבריאות ליאת

שלום ליאת קודם כול אני רוצה להודעות לך על תשובתך המספקת , ודבר שני שאחותי לא מוכנה בשום פנים באופן ללכת לפסיכאטר או לקחת את הכדורים שוב היינו אצל פסיכאטר לפני חודשיים ושם נתנו לה את הכדור לקחה אותו שבוע והפסיקה יותר לו מוכנה לקחת , עד שכמה שאנחנו משכנעים אותה לפחות חצי כדור לא מוכנה היא אומרת שהיא בסדר גמור ואין סיבה שתקח את כדורים,השאלה היא האם יש איזה טיפול כול שהוא ללא כדורים על מנת שתחזור לחיים שגרתיים כמו שהייתה, כי כרגע היא סגורה בתוך בית ולא יוצאת מה אפשר לעשות שלא תפחד יש פתרון לזה??? תודה טלי

שלום. אני גרושה כבר חמישה חודשים ויש לי שני ילדים, בת שבע ובן שלוש. בני בן השלוש בשבועיים האחרונים התחיל להרטיב במכנסיים כמעט ארבע פעמים ביום אם זה תוך כדי משחק, כשכועסים עליו ולפעמים ממש סתם. אני לא יודעת אם לשייך את זה לגירושים ואני לא יודעת איך להגיב ומה לעשות כשזה קורה. הייתי רוצה לדעת מה לעשות. תודה רבה!!

שלום עינב קשה לומר מה הסיבה לתאונות שאת מתארת. לא ציינת כמה זמן בנך כבר 'יבש', ואיך היה תהליך הגמילה שלו. מה שאת מתארת כבריחת שתן, בהחלט יכול להיות עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני. גמילה היא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסגור של שלפוחית השתן. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים עד שיגיע לשירותים, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי. ישנם מצבים, דוגמת אלה שאת מתארת (שינה עמוקה, משחק מרתק, או מצבי לחץ) בהם המוח מתעסק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב ל'אות' מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. כרגע נראה שהפספוסים נובעים מכך שהוא שקוע מאד במשחק, ולא מתייחס בזמן ל"איתותים". לא ברור אם זה קשור גם לגירושין. הרטבה יכולה להיות קשורה למצבי דחק, ובדר"כ יהיו עוד ביטויים לכך. בינתיים תוכלי להזכיר לו לעשות פיפי לפני שיהיה שקוע במשחק, ולהשתדל לסגל לעצמך סגנון כעס מתון שלא ילחיץ אותו. כשבורח הפיפי, הימנעי מכעס וביקורת. תני לו זמן והשתדלי להפחית גורמי לחץ ביומיום שלו. סבלנות... ליאת

אני רוצה להוסיף שהילד גמול מגיל שנה ושמונה חודשים ולא היו לנו מקרים כאלו בעבר. לכן אני משייכת את זה לגירושים. בנוסף להרטבות הוא נהיה אלים בגן. הוא מרביץ לילדים לפעמים סתם בלי סיבה.(אני עובדת באותו פעוטון שהוא נמצא ולכן אני רואה את הדברים.)והמכות שלו הן נורא אגרסיביות דבר שלא היה קיים לפני הגירושים. אני משתדלת לא לכעוס כשהוא מרטיב במכנסיים אבל לפעמים הוא עושה לי "דווקא" כשאני כועסת עליו (על משהו אחר לגמרי) ופשוט עומד ומרטיב. מה לעשות?

תודה על המענה אבל איפה אקבל האבחון,,ואיפה לפנות ???

שלום דינה, אני מציעה לך להיעזר לצורך כך ביועצת ביה"ס שתוכל להפנות אותך לאבחון מקצועי באזורכם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, יש לי תינוקת בת שנה וחצי שיודעת לספור עד 10, מזהה את כל סוגי החיות וזוכרת שירים שלמים בע"פ, מזהה אנשים ובעלת רצון ללמוד עוד ועוד. הבעיה שהרצון לגירוי וללמידה גורם לה לא לרצות לישון ולשנן דברים שלמדה במשך היום עד שהיא נרדמת. המאמר על תינוקות מחוננים באמת התאים לתאור. הייתי מבקש את עצתך בעניין ואולי גם הדרכה להורים. תודה

שלום עודד, כמו שכבר נאמר כאן בעבר, ילדים מחוננים וסקרנים קשה מאד לעצור. הם מבקשים באופן פעיל גרייה מתמדת, וסופגים לתוכם עוד ועוד, מכל מקור אפשרי. כהורים, יש ביכולתנו להעשיר את סביבתו של הילד, ולהרחיב בהדרגה את טווח ההתנסויות שלו. אין טעם רב להורות לילד תכנים אורייניים סדורים, אותם ילמד עם חבריו בבוא היום בביה"ס או בגן, אלא להתמקד בהעשרה כללית, כמו סיפורים ושירים, פעילויות יצירה, מפגש עם תוצרי אמנות (מוסיקה, אמנות פלסטית), חשיפה לחוויות מגוונות דרך טיולים בטבע, ביקורים במוזיאון, בסיפרייה, בנגריה, בבית יציקה, וכד'. כדאי לזכור שללא קשר לערכיה של מנת המשכל, לילדים - ובעיקר לתינוקת בת שנה וחצי - יש צרכים נוספים, מוטורים חברתיים ורגשיים, ואין להזניחם גם נוכח מצויינות קוגניטיבית. העמסת ציפיות-יתר על ילד כה צעיר יכולה לעלות במחירים רגשיים כבדים. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת 10 שהיא מאוד פקחית,,מרוכזת יותר מדיי,חייכנית,,מאוד חכמה אבל הבעיה שהיא נתמקדת בהרבה דברים שמדרדרים את לימודיה לפעמים לוקח לה שעות להבין דף אחד מחומר הלמידה למרות שהיא יכולה ללמוד בעל פה שיר ב 4 דפים שלמים תוך 10 דקות..היא מתנהגת בצורה אלימה עם אחיה ,,מכה אותם ,,מוציאה מלים מהפה שאני אפילו כאימה לא מוציאה,,בכתה המורה אומרת שהיא שתמיד משחקת עם הארנק או הקלמר למרות שהמורה אומרת שאם תתרכז לדקות היא תהיה מס' 1 בכתה..והיא לומדת שעותץ שעות ולא מביאה ציונים ..מדברת על דברים בכלל לא קשורים לגילה,אוהבת דברים של גדולים תמיד מסתכלת על אחיה למה הם ולמה אני ואני מציינת שאני אפילו נותנת לה יותר מכולם אבל תמיד מדקדקת על כל קטן למה הם,,אבתקופה האחרונה היא צועקת על אחיינה בן ה 7 חודשים ומתנהגת כמו מפלצת צעקות איתו ..מה אעשה ??"?מה אתה מציע לי ??

שלום דינה, מהדברים שלך קשה לבסס מוקד קושי ברור, ולתחושתי יש טעם רב באבחון פסיכו-דידקטי, שיוכל לבחון קיומם של ליקויי למידה או טווח קשב מוגבל, שיכולים להשפיע במידה רבה הן על ההישגים הלימודיים והן על המצב הרגשי ועל התפקוד החברתי והבינאישי. אבחון מוקדם יכול לסייע באיתור מוקדי הקושי ובהתאמת ההתערבות הטיפולית לצרכים הספציפיים של הילדה. אני מדגישה שליקויי למידה יכולים להופיע גם אצל ילדים נבונים מאד. כאשר יש פער גדול בין היכולות לבין הביצועים בפועל, כמו שמתארת המורה של בתך, החשד הראשון שעולה הוא בכיוון זה. פנו לאבחון. בהצלחה ליאת

בני בן כמעט שנתיים. תקשורתי, חברותי, אוהב מגע, ומלא חוש הומור. עדיין לא מדבר משפטים, אבל כן מלים. מה שקורה בזמן האחרון זה שיש לו נטייה לסדר חפצים בטור, או שורה. הוא מסדר חפצים מאותו סוג (מכוניות, חיות, צורות) בשורה שיכולה להיות ארוכה מאד. אם מישהו מזיז לו, או נוגע- הוא מתעצבן, ובוכה. זה קורה גם עם כוסות בזמן ארוחת הערב- הוא דורש את כל הכוסות של כולם - ומסדר בשורה. כשמישהו לוקח בחזרה לשתות, הוא כועס. אני חוששת, לא מבינה מה זה אומר. חוצמזה כאמור הוא די מקסים! מה עושים?

שלום נולה, גיל שנתיים, שיש מי שקוראים לו "האיום", מתאפיין בהתנהגויות מרד ודווקא, כשהילד הקטן מנסה לאלף (או לאלץ) את המציאות לצרכיו ורצונותיו. ההתנהגות שאת מתארת יכולה להתאים לשתי מגמות התפתחותיות נורמליות של גיל שנתיים. האחת, התרחבות מואצת של יכולת ההמשגה (הבנה שדברים משתייכים ל'משפחות' או קבוצות כוללניות וגדולות יותר כמו חיות, צבעים, כלי תחבורה, כלי אוכל, וכו'). מגמה נוספת היא היצמדות עקשנית לטכסים קבועים, שחייבים להתרחש ב-ד-י-ו-ק כמו שהוא צריך ורוצה. בשלב זה ילדים נוטים לפתח טכסי רחצה, השכבה לישון, אכילה, התלבשות, ומשחק, וכל ניסיון לעשותם אחרת מתקבל בפרץ מחאה. אין טעם להיכנס למאבקים מיותרים, לפחות לא כל עוד מדובר בהתנהגות שאינה מזיקה. התנהגות כפייתית מתחילה להדאיג רק כאשר היא נמשכת זמן רב, תופסת חלק מרכזי מהיום, ומפריעה לתפקודו השוטף של הילד. נראה שלא זה המקרה, ולכן אני ממליצה להתאזר בסבלנות וסלחנות, ולנסות להתעלם מהמשחק, או להצטרף אליו ולשכלל אותו כך שיהפוך להנאה משפחתית משותפת ("אני אקח חיה אחת, ואתה תנחש מה חסר"). בהצלחה ליאת

שלום בתי בת 3, עירנית ומדברת מגיל מוקדם מאוד. יש לה זיכרון מצויין לשמות מקומות ואירועים היא יודעת לזהות את כל הספרות ואת שמה מדברת עם הגייה נכונה כמעט מגיל 0 (מעולם לא היה לה ס בתור ש למשל) היא משחקת את משחק הזיכרון עם כל הזוגות ומוצאת זוגות כילדה גדולה היא מנהלת איתי משא ומתן (בצחוק כמובן) כמה בייגלה היא תוכל לקבל (אני אומרת 5 והיא 10, אני 6 והיא 7.. ) סופרת כמותית ולא רק מילולית עד 10 וגם באנגלית (יש משפחה באנגליה) יודעת את כל החיות באנגלית, צבעים ועוד מילים (אין אנגלית בבית חוץ מלימוד כי היא שומעת ושואלת) שואלת המון שאלות כל הזמן... לומדת לשחות וכבר ממש מגיעה להישגים בשיעור עם בני 4 איך ניתן לשמר יכולות אלו מבלי להרוס לה? אנחנו לא רוצים להפוך אותה לתחרותית או לקלקל לה את היצירתיות (היא מ א ו ד יצירתית גם.) תודה

שלום הדס, בגיל שלוש עדיין אין מבחן מהימן למדידת משכל. המשיכי לספק לבתך סביבה עשירה ומגוונת ככל האפשר, לעודד אותה לגילויי חקרנות, לאפשר לה לפעול על סביבתה בצורה יצירתית, להעשיר את עולמה באמצעות ספרות ושירה מותאמת לגילה, לחשוף אותה למוסיקה, לטבע, לאמנות, ולכל מה שיכול לספק לה חוויה מרגשת. יכולות יוצאות דופן קשה מאד לדכא, ולכן אל לך לדאוג שמא תקלקלי... בברכה ליאת

לאחרונה פנתה אלי אחת המטפלות במסגרת של בני וסיפרה לי שבני החל לגלות את מיניותו - הוא חושף את אבריו, הולך אחרי הבנות לשירותים וגם מנסה לגעת בהן באברים אינטימים. בבית אנחנו משפחה "פתוחה במינון הנכון" (לדעתי). אין לנו בעיה להתלבש לידו או להרשות לו להכנס לשטח האמבטיה כשאנ/בעלי במקלחת. הוא גם עושה אמבטיה עם אחותו שהיא בת שנה. עם זאת, מעולם לא הכנסתי אותו איתי לשירותים ואני גם אומרת לו שהשירותים הם מקום פרטי. איך מתמודדים עם העניין? איזה שיחות עלי לנהל איתו? האם זה מצב נורמלי? אני מנסה "לטפטף" לו שהגוף שלנו הוא רק שלנו ולאף אחד אסור לגעת בו בלי רשותנו וגם לנו אסור לגעת באחרים בלי רשותם. בני הוא ילד חכם מאוד ומפותח מאוד, לדעתי הוא מבין אבל אני מרגישה ששיחה כזו מביכה אותו כי הוא לא עונה לי ומתעלם בהפגנתיות.האם יש ספר שאת ממליצה עליו שמטפל בסוגייה?

שלום שירה, העיסוק הגובר בגוף ובאיברי המין בהחלט תואם לגיל. בגיל 4 כבר קיימת הבנה בסיסית של מותר ואסור, ולכן קודים של התנהגות כולל הוראות של "עשה ואל תעשה" יכולים להיאמר מפורשות ובבירור, ולא בטפטוף. ממש כמו שהיית אומרת לו שאסור להרביץ או לנשוך, כך עליך לומר מפורשות שאינך מרשה לו לגעת באיברי גופם המוצנעים של ילדי הגן ו/או של אחותו. תוכלי להביע הבנה לסקרנות שלו ולעובדה שמגע כזה יכול להיות מרגש או נעים, אך להדגיש שמגע מסוג זה אינו אפשרי ללא הסכמת האחר ואינו מקובל בין ילדים. לא מצליחה לחשוב כרגע על ספר ספציפי בנושא, ואין ברירה אלא לחפש על המדפים ו'לתפור' את התוכן המתאים לילד שלכם. פעם הייתה חוברת נחמדה בנושא שנקראה "פשוט אמור לא!". לא יודעת אם זה עדיין על המדפים, אך שווה לבדוק. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 9.5 חודשים. בדר"כ נרדם לבד במיטה שלו. בשבוע האחרון בכל פעם שאני משכיבה אותו ופונה ללכת הוא מתחיל לבכות ואף לצרוח... לא היו כל שינויים באורח החיים ולאחרונה ולכן אני סבורה שמדובר בחרדת נטישה. אבל לא יודעת כיצד להתמודד עם זה ולעזור לו להתגבר ולהרדם??? לפעמים הוא גם יכול לבכות כשעתיים ואני חוששת שזה אף יגביר את החרדה. כיצד עלי לנהוג??

שלום רינת, מאחר והילד שלך עדיין אינו מדבר, ומאחר והבכי שלו טרי, יחסית, ועקשני, כדאי לשלול מחלה או כאב פיזי לפני שפונים להסברים כמו חרדת נטישה. אם את מרגישה שמדובר במצוקה הקשורה לפרידה ממך, הישארי לידו בחדר לאחר 'טקס ההשכבה', תוך הימנעות מכל דיבור, שיר, מגע פיזי וכד'. תוכלי לארגן לעצמך כביסה לקיפול או מחשב נייד כדי להישאר עסוקה, ולשדר מסר ברור של "אני פה לידך, אבל נגמר היום והגיע זמן לישון". בהצלחה ליאת

בני אינו מבקר בבית הספר המון זמן הוא לא רוצה והוא גם לא רוצה להיות בחברה בכלל הוא רוב היום בחדרו ואם ניפגש עם ילד או מבוגר הוא מייד תוקף ומשמיץ וזה ממש לא נעים ולכן אנו ממעטים לצאת איתו בעקבות התנהגותו מה עושים ולמי כדאי לפנות חשוב לציין שהוא ילד רגיל עם הרבה ידע כללי תודה מראש עינת

שלום עינת, ילד שאינו מבקר בבי"ס "המון זמן" צריך לקבל עזרה. רוב הילדים - גם כשהם ממש שונאים ללמוד - מגיעים לביה"ס ולו כדי לנצל את ההזדמנויות החברתיות שהוא מספק. ילד שמסתגר ומתבודד, בעיקר אם אינו מקבל עזרה, מתחיל לצבור - נוסף על הגרעונות האקדמיים והחברתיים - גם עוינות כלפי הסביבה. אני ממליצה לך להתחיל בהתייעצות עם יועצת ביה"ס, שתוכל להפנות אותך במידת הצורך גם לגורם מקצועי נוסף, כמו פסיכולוג חינוכי או קליני. חשוב לשלול קיומם של דיכאון וחרדה, ולסייע בשיקום הדימוי העצמי שנראה פגוע. בברכה ליאת

שלום ליאת! בבית הספר בו אמור מור ללמוד ניסו לסייע המון במיוחד יועצת בית הספר שגילתה שיש למור פוטנציאל ויש לו הרבה מה לתרום לחברה בכלל,פנינו גם לפסיכולוג שטען שיש למור בעיה רגשית,וכן פנינו לפסיכיאטר שאיבחן חרדות ופחדים ולכן מור מקבל פריזמה.מור גם נגעל מאוד מחרקים ,והוא הרבה מדבר שמפריע לו שהוא נמוך ביחס לבני גילו.בימים שהופיע בבית הספר מור לא רצה בהפסקה להיות עם התלמידים,אני ובעלי לא מצליחים להבין מה עובר עליו כמובן שהתיעצנו עם מי שרק אפשר, אנו מודעים לכך שמי שסובל בעיקר זה מור ואנו מאוד רוצים לעזור לו .נשמח לשמוע אם יש לך הצעה נוספת .תודה רבה עינת

שלום בני בן ה 3. נמצא בגן טרום חובה ועליו להישאר שם גם בשנה הבאה ולאחר מכן לעלות לגן חובה. הילד אוהב את הגן ואת הילדים בגן ובסה"כ אני חושבת שטוב לו בגן. אך הגננת איננה משקיעה מספיק בילדים מבחינה מקצועית . אין התקדמות בלמידה . והשאלה היא האם נכון להעביר את הילד הלן אחר בשנה הבאה? האם ההסתגלות של הילדים לגן חדש החא קלה או קשה? תודה

שלום תום, כל עוד זה בידינו, יש טעם רב להשתדל ולבחור עבור הילדים את הטוב ביותר. גן ילדים טוב ומעשיר זה חוב בסיסי שלנו לילדינו. לא ברור למה את מתכוונת כשאת אומרת "אין התקדמות בלמידה". זה, אולי, המקום להזכיר את חשיבותו של המשחק החופשי בסביבה חמה, מוגנת ומעשירה, עבור ילדים קטנים, ועד כמה מיותר להיכנס להוראה מכוונת של תכנים שמקומם בביה"ס. אם את חושבת, בכל זאת, שהגן אינו משביע את רצונך תוכלי להעבירו לגן חדש. עבור רוב הילדים ההסתגלות לגן חדש היא סוג של התמודדות, אך כזו שאפשר לעמוד בה. אין ספק שקשיי הסתגלות זמניים הם מחיר נמוך בהשוואה להישארות במסגרת שאינה מספקת בצורה מיטבית את צרכיו של הילד. בברכה ליאת

חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים בטל ישב מעבודה חופשי מלימודים שלושה היו לו חברים נבחן שבמלונה חתול שחור רבי לקיק ובשובך יונה. חמש שנים ובשישית אל חבריו קרא שלום נבחן שלום לקיק שלום יונה צחורה. אל בית הספר אלכה לי אלמד יום יום עכשיו חכו עד כלות הלימודים שוב נשתעשע יחדיו. שיר עצוב על פרידה עצובה, על כניסה לתהליכי חיברות קשים מנשוא- ביטול היצירתיות, הספונטניות הילדית, הדרישות הגבוהות, תהליכי קונטמפלציה שבו אנחנו אמורים להשיב ב"כן,זה אני" המגדיר את העצמי "הנכון" שלנו. כי כך צריך. כמה עצוב השיר הזה, על כניסה לתוך מציאות, על נטישת החלומות, על גדילה וצמיחה כואבת. צריך לגדול.. להיפרד ולגדול..

אמנם אנחנו רחוקים מאד מהאחד בספטמבר, אך נוכח ראייה שלילית כל כך, אני מגייסת את "התותחים הכבדים" כדי לתת נקודת מבט נוספת. אני מתרגשת עד דמעות מהכניסה לבית הספר, וחושבת שזהו אחד הרגעים הבלתי נשכחים בחייו של כל ילד. מצרפת (סליחה ממי שזוכרים זאת מהפורום הקודם) עבור כל המועמדים שלנו לכיתה א' את הקטע הבלתי נשכח שכתב אבא לאנריקו הקטן ב"הלב", ספרו האלמותי של דה-אמיצ'ס. אני מודה שהוא מרגש יותר בשלושים באוגוסט... "בית הספר כן, אנריקו יקירי, הלימודים היו לך לטורח, כדברי אמך. עדין לא ראיתיך הולך לבית הספר בלב חפץ ובפנים עליזות, כאשר חפצתי. עודך מואס במקצת בבית הספר. אך הגע נא עצמך, עד מה עלובים, עד מה שוממים היו ימיך אילו לא הלכת לבית הספר. לא היה עובר שבוע אחד וכבר היית מתחנן בידיים פרושות, כי שוב ישלחוך לשם, כי היית מתהלך אכול שעמום ואחוז כלימה ובוחל במשחקיך ובכל חייך. הכל, הכל לומדים כיום הזה, אנריקו שלי. תן דעתך על כל אנשי עמל אלה, ההולכים יגעים אחרי עמך יומם הקשה ללמוד בשיעורי ערב. על נשים אלו, על ילדים אלה ההולכים לבית הספר של יום ראשון לאחר שבוע של עבודה קשה, העולה לפי רוב על מידת כוחם. וחיילים אלה, התופסים לידם ספרים ומחברות והם אך עתה זה חזרו מאימוניהם המייגעים. תן דעתך על הילדים העיוורים, אשר למרות מומם נחלצים הם ללימודים ולבסוף תן דעתך על כלואי בתי הסוהר, כי גם המה לומדים קרוא וכתוב. ובבוקר, בצאתך מן הבית, זכור, כי באותו רגע ובאותה עיר גופא ממהרים כמוך למעלה משלושים אלף נערים להיכלא לשלוש ארבע שעות בחדרי כיתתם. ואף גם זאת זכור, בני, את כל אותם ריבוא רבבות הילדים הנחפזים בעת ובעונה אחת, לעת תחפז גם אתה, לבתי הספר שבכל ארצות העולם. דמה נא בנפשך איך כל צבא העתיד הרב והעצום הזה צועד: צועד דרך כפרים נידחים, דרך ערים סואנות, בחופי ימים ואגמים. פה בשרב שמש ושם תחת שמים מעוננים. בסירות – במקום שאין יבשה שם. בסוסים – במקום שהרגלים מתעייפות בו. במגררות על פני שלגים וקרחונים. דרך הרים וגבעות, עבור ביערים וצלוח נהרות, במשעולי הרים סלעיים. אם לאחדים אחדים ואם חבורות חבורות, ואם בטור ארוך ארוך וכולם – ספרים תחת זרועם, לבושים באלפי אופנים וסוגי מדים, מדברים באלפי לשונות, החל מבתי הספר שבקצווי תבל, במקומות קרח רחוקים ונידחים, ועד לבתי הספר של ארצות המזרח, השרויות בצל דקלים, הולכים המה באלפי רבבותיהם ללמוד את כל אותם הדברים עצמם באלפי דרכים ואופנים שונים! דמה נא בנפשך, ילדי היקר, מה רב ועצום נחיל נערים זה, בני מאות שבטים, מאות עמים, מאות ארצות. ותנועה זו, אשר לא שיעור ולא מידה לה ואשר גם אתה הנך חלק בה, והבינה נא: אילו עמדה לפתע כל התנועה הזאת ממהלכה, כי אז הייתה האנושות חוזרת לשפלותה הראשונה, כי דווקא תנועה זו היא הקדמה, היא תקוותו והיא תהילתו של כל העולם! חזק ואמץ אפוא, בני, החייל הקטן בצבא העצום והרב הזה. ספריך הם כלי נשקך, כיתתך – גדודך היא, ושדה המערכה – היא כל הארץ, וניצחונך – התרבות והקדמה. במערכה הזאת אל תהיה חייל מוג לב, אנריקו בני. אביך. "

ביתי בת ה- 7 אינה מוכנה להצטלם או לא מוכנה שיצלמו אותה רוב הפעמים שאני או בית הספר או כל מקום שרוצים לצלם אותה היא נענת בסירוב וכשמנסים לצלם אותה במפתיע היא מתחילה ליכעוס ץ בעקבות כך כמעט ואין לנו תמונות של הילדה. אני מסבירה לה כאשר היא תהייה אמא איך תוכל להראות וליראות איך היא ניראתה כשהיתה ילדה היא עונה אני אספר. רציתי לדעת ואשמח לקבל תגובה מה משמעות הדבר האם ישנה איזו שהיא בעיה שצריך לטפל בה? תודה!

שלום פ', על מנת לנסות ולהבין מהיכן נובעת ההתנגדות, הייתי מציעה להקשיב למה שהיא עצמה אומרת. לא כדאי לפתוח את הדיון דווקא בשעת הוויכוח ובנוכחותה המאיימת של המצלמה, אלא דווקא הרחק משם, באווירה נינוחה, ובשעה של קרבה ביניכן. תוכלי לנסות לברר איתה - מה היא מרגישה כשמצלמים אותה? מה היא חושבת שיראו בתמונה? האם חשוב לה, למשל, מי מצלם? האם פעם הרגישה אחרת? האם הייתה רוצה לצלם את עצמה לבד? האם שמעה פעם ביקורת או לעג על תמונות שלה? לפני שמפליגים בפרשנויות 'פסיכולוגיסטיות' צריך להטות אוזן למה שנאמר ברמה הגלויה. אם זה ממשיך להישאר 'תעלומה', הייתי מוותרת לזמן מה, ולו כדי לא להפוך את הנושא למשהו 'עקרוני'. אל תעשו לה דווקא, גם לא מתוך כוונות טובות. אם את חושדת שמדובר בבעיה הקשורה לדימוי גוף בעייתי או לתפיסה עצמית מעוותת, אני ממליצה לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי ולשקול התערבות טיפולית. שבת שלום ליאת

אפשר לקבל המלצה לפסיכולוג עבור ילד בן שבע עשרה? אנו גרים בפתח תקווה

שלום רותי, יש לי המלצה על פסיכולוג מצויין בפתח תקווה. אנא צרפי מייל שלך, או צרי עמי קשר דרך המייל או הטלפון שלי. בברכה ליאת

בני בן ה 3 חזר מהביקור הקבוע אצל אביו ובמונית הוא חיבק את אביו ואמר לי לא רוצה אותך אני רוצה את אבא לקחתי אותו לאחר שהגרוש שלי סנן לא חשוב תגדלו אתם לבד תבואו לאבא נכנסנו הביתה הילד בכה שרוצה את אבא התקשרתי לגרוש ואמרתי בוא קח אותו עכשון למה עד שיגדל אמר אין לי בעיה אמרתי לילד רוצה ללכת אני יכין לך דברים המשיך לבכות ואמר לא אני רוצה את אמא הפחד שלי שאני אכשון מגדלת אותם משקיעה בהם במיוחד שהם ילדים חולים יגדלו ויעדיפו אותו

שלום דפנה, הילד שלך, כמו כל ילד בעולם, זקוק לשני הוריו. כאשר ההורים חיים יחד, אמירות כמו "אני רוצה רק את אמא" (או את אבא, כמובן), יכולות להתפרש כמעליבות, אך הן אינן מעוררות חרדה עזה כל כך כמו במקרה של הורים החיים בנפרד. הורה טוב הוא הורה המשקיע בילדיו בהתמדה לאורך שנים, מתוך שמירה על איזון בין הצורך להעניק אהבה רבה מצד אחד, והצורך להציב בפניו דרישות הגיוניות ותביעות חינוכיות, מצד שני. הורות טובה היא בהחלט השקעה לטווח ארוך, וילדים המגיעים לבגרות יודעים להעריך אותה ולהכיר תודה. כרגע, הילד שלכם מתקשה לפצל את אהבתו ונאמנותו, כי הוא מרגיש שביטויי אהבה וגעגוע כלפי הורה אחד נתפסים כבגידה או העלבה של ההורה השני. זהו מצב לא רצוי ובעל פוטנציאל מזיק מבחינה פסיכולוגית. לכן, כאשר הילד שלך מחבק את אבא, או אפילו בוכה בפרידה ממנו ומביע את רגשותיו, תוכלי להגיב ולומר "אני יודעת כמה אתה אוהב את אבא, וכמה קשה לך להיפרד ממנו. בעוד כמה ימים תתראו שוב ויהיה לכם כייף ביחד". אם תוכלי לומר את הדברים אפילו בנוכחות הגרוש שלך, מבלי להרגיש מאויימת, אני מניחה שגם החרדה שלו (של האבא) תרגע, וייפסקו ההערות המיותרות שלו. כרגע, הילד שלכם מרגיש מאד בודד, אינו יכול להפגין את רגשותיו בביטחון, הן מהחשש לפגוע בכם, והן מהחשש להטלטל נגד רצונו בין שניכם. אני קוראת לך להפגין בגרות והורות טובה, ולהפסיק לנהל מאבק עם הגרוש שלך על גבו של הילד ועל חשבון בריאותו הנפשית. שבת שלום ליאת

אני אמא ל 4 ילדים 3 בנות ובן רציתי לדעת כיצד להקנות בטחון עצמי לילד בן 8 שבוכה כל היום מתלונן שאין לו חברים אבל גם לא עושה שום דבר בנידון רב עם אחיותיו תמיד כל הזמן מתלונן

שלום רב, התיאור שלך קצר מאד, לא מאפשר הבנה מלאה של הקשיים, ולא בטוח שמכוון לבעיה של חוסר ביטחון. לקשיים חברתיים יכולים להיות מקורות שונים, וכדי לתת מענה ראוי, חשוב להבין מה קורה. ילד שמרבה להתלונן ולריב יכול להיות ילד חרד, מדוכא, לקוי למידה, מפונק, מוזנח, חסר מיומנויות חברתיות, ועוד ועוד. נסי לקרוא קצת כאן, בפורום, לראות אם תשובות שניתנו בעבר יוכלו לסייע לך. תוכלי, כמובן, גם לפרט מעט יותר, או לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי פנים אל פנים. בהצלחה ליאת

חברה שלי נאנסה בגיל שלוש עשרה. איך אפשר לעזור לה? אנחנו בתיכון עכשיו. היא סיפרה לי את זה אתמול.

שלום אינדה, שכנעי את חברתך לספר על כך למבוגר בו היא בוטחת או לאיש מקצוע, כמו יועצת ביה"ס, פסיכולוגית ביה"ס או למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, בטל' 1202. הדגישי את העובדה שישנם גופים מנוסים מאד בהגשת הסיוע הרלוונטי, את העובדה שהם זמינים, רגישים מאד למצוקה הגדולה בה נמצא קורבן התקיפה, ובקיאים גם בכל הנוגע לנהלי החוק. בהצלחה ליאת

בת 4.5 מגיל שנה בערך עם בעיות סביב הקקי. מתאפקת , בעלת שליטה מדהימה בסוגרים. יכולה לא לעשות קקי שבוע ימים. בגיל שנה וחצי בבדיקת גאסטרולוג ילדים לא נמצאה בעיה פיזית. הוא המליץ על טיפול בשמן פארפין שעזר לעיתים והפסיק להשפיע גם במינונים גדולים - לדעתנו שיפרה את יכולת השליטה. ניסינו גם הומאופתיה שעזרה בתקופה מסויימת, אבל לא פתרה את הבעיה לחלוטין. משתמשים בפגלקס שעוזר בתקופות מסויימות ולעיתים לא. לפני שבועיים בכי היסטרי וצעוקות , ריצות הלוך ושוב לשירותים ורק לאחר מס' ימים עם הרבה עידוד ולאחר בכי קורע לב היא עשתה קקי. כששאלנו אם כאב - אמרה שלא. לאחר מכן במשך שבועיים פשוט ניגשה לשירותים כל יום ועשתה קקי. לפני כמה ימים הפסיקה לעשות קקי והאפיזודה הקשה חזרה על עצמה אתמול. ניסינו לתת מתנות, לשבח, להתקשר לסבא וסבתא, לעודד, לספר סיפור, להסיח את הדעת (עובד לפעמים) וגם ניסינו את הקשה מכל - להתעלם. בכל שיטה הן פיזית והן רגשית שנקטנו היה שיפור לתקופה מסויימת ואח"כ הבעיה חזרה. מקרים שבהם זכורה לנו החרפה מיוחדת - כניסה לגן בגיל שנה וחצי, מסיבת חנוכה השנה בגן, נסיעה לחופשה מאוד מרגשת ולכן העלנו את הסברה שזה חוזר כעת שוב בשל ההתרגשות או שמא הלחץ ממסיבת הסיום בגן. מתנצלת על האורך, זה גם עוזר לי לסדר דברים בראש לאחר יממה קשה מאוד. אשמח לעצתכם .

שלום רונית, ככלל, מוטב שפעולות טבעיות הקשורות למחזורי הגוף (שינה-ערות, אכילה ויציאות) יישארו נחלתו של הפרט, ללא התערבות חיצונית כלשהי. יש ילדים (ומבוגרים) שמחזור היציאות שלהם אינו יומיומי, ועדיין אין בכך סכנה בריאותית. את מתארת ילדה שמתאפקת מעשיית צרכים, ואני חושבת שאפשר להניח לזה לקרות 'בזמנה החופשי', ללא נקיטת פעולה כלשהי מצדכם. אני מזמינה אותך לחשוב לרגע איך היית מרגישה אם כל תנועת מעיים שלך הייתה מקבלת פוקוס כזה, ומדו?וחת לתפוצה משפחתית רחבה. אצל רוב האנשים זה היה גורם לעצירות... כרגע, נושא הקקי הפך זירת מאבק, ואפשר שהוא משקף בעיות נוספות בתקשורת, הקשורות למרחק הנכון ביניכם. אני ממליצה לכם להניח לנושא, לאפשר לה להסדיר את יציאותיה בכוחות עצמה, ולסייע רק במתן תזונה בריאה ועשירת סיבים. בברכה ליאת

זוכרת אותי? מ"ילד טוב ילד רע..."? השירשור הזה מזכיר לי נישכחות וסיוטים מאותו הילד ה"רע", היו לנו צרות קשות איתו בענין הקקי, הוא פשוט לא עשה, הלכנו לפסיכולוגים, רופאים בדיקות , חוקנים, מה לא ! היו תקופות שעשה קקי בכל מיני פינות בבית, היינו מוצאים חתיכות בפינות ניסתרות, אין, אין לך מושג איזה קשיים עברנו איתו. בסופו של דבר כמובן שזה הסתדר,(להרגיע את האם). טוב, הסתדר הקקי, אבל לא הסתדרו דברים אחרים...חה.חה....(למשל החרם והניכור כלפי אחיו הצעיר) , עדיין בר תוקף ונעשה לי קשה מיום ליום אבל אני שותקת כעצתך. בינתיים....).

היי רונית, שמי רחל. אני עוברת בדיוק את אותו הדבר עם ביתי ואני רואה פה את הפוסט שלך מלפני הרבה שנים. אני פשוט אובדת עצות. בבקשה אם רק נוכל לשוחח בנושא ומקווה שלהאיר אור ותקווה על המצב ולשמוע מניסיונך. אשמח שתיצרי איתי קשר במספר 054-2039239 תודה רבה

הי בתי בת שנתיים וחודשיים ויש לה שתי חברות מהגן שאנו נוהגים להפגש איתם (כולל ההורים). ילדה אחת מתוך השלוש נוהגת באופן קבוע לרצות את כל מה שבתי מחזיקה/משחקת (לדוגמא- היא יכולה להיות שקועה במשחק ואז רואה את בתי הולכת לשבת על כסא מיד היא עוזבת את מה שיש לה ביד ורצה לתפוס את הכסא). אתמול זה אף החמיר והיא נשכה אותה בפראות. מה התנהגות זו אומרת? ואיך כדאי להתמודד איתה? תודה רבה

שלום רב, ההתנהגות של הילדה משקפת את היותה בת שנתיים+, כאשר היכולת לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים עדיין אינה בשלה, וכך גם היכולת לווסת כעסים ולהתמודד עם תסכולים. גיל שנתיים הוא גיל יצרי מאד, ולכן - כמעט בכל מסגרת חינוכית - נראה ילדים בגיל זה פועלים בתוקפנות גולמית, נושכים, חוטפים, שורטים או זועקים בקולי קולות. כרגע, כל מה שאפשר לעשות זה להשגיח יותר (בגלל זה בפעוטונים יש צורך ביותר כוח אדם), ולתרגל בהדרגה את "שרירי ההתאפקות" באמצעות נוכחות הורית סמכותית ועקבית, והרבה סבלנות. בהצלחה ליאת

יש מחקר מעניין שנערך באוניברסיטת חיפה שבדקת את סוגית המחוננים ומצא כי בני נוער מחוננים יודעים בגיל צעיר מה הם רוצים להיום כשיהיו גדולים, הם לא חושבים על טיול אחרי הצבא והם בוחרים בדרך כלל במקצועות ריאלים, אבל כששואלים אותם מדוע הגיעו לבחירות אלה, הם לא יודעים להסביר. החברה מזהה את המחונן עם אינטליגנציה גבוהה ונחפזת לעתים לזהות את האינטליגנציה הגבוהה עם מקצועות לימוד ספציפיים, בעיקר מתחום המדעיים המדויקים או היוקרתיים. המתגברים המחוננים ממהרים לאמץ זהות זו, תוך ויתור על תהליך גיבוש הזהות העצמית שלהם.. להמשך קריאה: http://wordpress.haifa.ac.il/?p=593

תודה, מלי, על ההפניה למחקר המעניין. אכן מעורר מחשבה, ומדגיש את הצורך שלנו כהורים לספק לילדים תפריט גירויים עשיר ככל האפשר, מעבר לאספקטים האורייניים. חן חן ליאת

בתי בת שנתיים ו4 חודשים היא מזהה צבעים וצורות(מלבן ריבוע אליפסה עיגול משולש וכו) קצת מלפני גיל שנתיים וכן לספור עד 10 ולדקלם את הא"ב באנגלית ובעברית.מזהה מספרים מ1-8 וכן כמה אותיות באנגלית(מצפייה בי מלמדת שיעורים באנגלית).הכל זה מזיכרון מצוין שיש לה וסקרנות רבה. רציתי לדעת אילו מהדברים שהזכרתי הם נורמליים לגיל שלה,מה מעבר, ומה היא אמורה לדעת בגיל כזה? תודה רבה!

ידעתי להרוס קשרים - תשאלי את הפסיכולוגית המחוננת שלנו

שמגיל שנתיים ידעת להרוס קשרים? תוכל להסביר? נשמע מסקרן.

שלום שרית, אני מניחה שפנייתך מגיעה בהשפעת הכתבה על ה"מחוננים" :-)) השאלה מה ילדים "אמורים לדעת" היא קצת אנכרוניסטית. כיום אנו יודעים שמה שחשוב הוא לא ה'חומר הנלמד' אלא היכולת ללמוד. תכונות כמו סקרנות, חקרנות, יצירתיות, יכולת הקשבה והתבוננות, יכולת הבחנה בפרטים, זיכרון, וכיוב'. כל אלה קיימים במידה רבה אצל כל הילדים, ואצל אחרים יותר. ילד שמדקלם את הא"ב בגיל שנתיים הוא ילד עם זיכרון שמיעתי טוב, אך ספק אם יש למידע הזה חשיבות כלשהי עבורו. אם את חשה שהיא סקרנית ונבונה, עדיף לספק לה גרייה עשירה ו*רלוונטית* עבורה, כמו שירים וסיפורים, טיולים בטבע, ביקור בגן חיות, בסיפריה, במוזיאון ילדים, בתיאטרון, וכו'. הללו יפתחו את עולמה ואת היכולת הקוגניטיבית שלה הרבה יותר מאותיות ומספרים אותם היא מדקלמת כרגע באופן טכני. כמובן שאין לעצור ילד המתעניין באופן ספונטני באוריינות, וברוב המקרים זה גם בלתי אפשרי. בברכה ליאת

שלום ליאת, פנייתי אכן מגיעה עקב הכתבה שראיתי על הילדה בבריטניה שיודעת את ערי הבירה (וזאת הייתה גולת הכותרת של הכתבה) ושאלתי את עצמי אם זה נקרא "גאונות" אז הפסיכולוגים בימינו הורידו את הרמה לכל הפעוטות...אני לא חושבת שהבת שלי מחוננת, אבל גם היא יודעת לשייך אנשים לשמות המשפחה שלהם, מה בין זה למדינות וערי בירה-כמו שאת אומרת דקלום ולא כלום...אבל לעומת זאת כבר מגיל שנה ושמונה היא יודעת להבחין בין ירוק כהה לבהיר,והיא יודעת לקרוא מספרים.עד שראיתי את הכתבה חשבתי שהיא טיפה מוכשרת משאר הילדים,אבל הכתבה הזאת עשתה את כל הפעוטות ממש מפגרים...

שלום, יש לי ילד בן 5 וחצי שכל הזמן מנסה לרצות את כולם וזה משגע אותי. זו תכונה שקיימת אצלי ואני נלחמת בה. הוא כל הזמן יעשה מה שחבריו רוצים ולא מה שהוא רוצה רק כדי שיהיו חברים שלו ולא יעלבו וכו'. אני רואה את זה כשבאים חברים ואני שומעת את השיחות ביניהם, אם מתווכחים על משהו בסוף תמיד הוא מוותר להם ועוד מתחנף אליהם. והוא אומר להם: אז כן תבואו אלי? אז כן היה לכם כייף? פעם אחת לקחתי אותו לשיחה כשהיה לבד ואמרתי לו שזה מקסים שהוא מוותר והוא חבר ממש טוב והוסםתי שהוא לא חייב תמיד לוותר לפעמים צריך לעשות מה שהוא רוצה גם. הוא יכול לעבור לידי ובטעות היד שלו תיגע ביד שלי ולא ארגיש אפילו ושעה הוא יגיד סליחה סליחה. אם הוא עושה משהו לא בסדר כמו להציק לאחותו או להשתולל יתר על המידה ומעירים לו הוא לוקח קשה את זה שמבקרים אותו ונעשה רגיש ונעלב. אי אפשר ככה, אסור לכעוס עליו כי ישר הוא נעלה ושטף דמעות קוראות לב יורדות לו. ואנחנו לא צועקים פשוט הוא שומע בטון שלנו שאנחנו כועסים

שלום שירה, ילד מרצה הוא ילד שלמד להסיג האת רצונותיו וצרכיו מפני רצונותיו וצרכיו של הזולת, כדי לקנות את אהדתו. ילד כזה מאמין שאם יעמוד על זכויותיו ויפעל בהתאם לרצונו, הוא יאבד את אהבתו של האחר, יינזף או יינטש. כדורשי טובתו של הילד, יש לחלק מן ההורים נטייה לדעת טוב ממנו מה נכון לו, מה הוא צריך ומה הוא רוצה. עמדה כזו יכולה לסכן את יכולתו של הילד לזהות את צרכיו ולעמוד עליהם. פעמים רבות הוזכרה כאן חשיבותם של גבולות ברורים ועקביים, אך בה במידה חשוב לאפשר לילדים, בתוך המסגרת הקבועה שמסמנים הגבולות, לגלות עצמאות, יוזמה, שיקול דעת עצמאי וביטוי חופשי של רגשות (כולל מחאה וכעס). לכן, אני ממליצה לך למקד את מאמצייך דווקא אל מה שקורה לכם בבית, לעודד אותו לבטא את דעותיו גם כשאינן הולמות את אלה שלך ולכבדן. לעודד גילויים של אסרטיביות ועמידה על זכויותיו (כן, כן, גם כשהוא רב עם אחותו) ולא למהר להשכין שלום. ילד מרצה (כמו שהבחנת גם אצלכם) מאד חושש מקונפליקט, ולכן כדאי שגם אתם, ההורים, תהיו מעט יותר סלחניים מול מצבי התנגשות, ותאפשרו לו לפתור אותם בכוחות עצמו. וכמובן שגם דוגמא אישית לא תזיק... :-)) בהצלחה ליאת

יש לי בן שעולה לכיתה א בספטמבר הקרוב ויש לי בת שתהיה בת 3 בספטמבר. הם ישנים ביחד באותו חדר שיש בו מיטות וארון.ויש לנו חדר קטן נוסף שבו יש משחקים ופינת מחשב. אני עומדת ללדת ושאלתי היא מי לשים בחדר נפרד? אם להעביר את הבן שעולה לכיתה א לחדר נפרד או להשאיר אותם יחד ולשים את התינוק בחדר נפרד? תודה

שלום שירה, אין כללי "עשה ואל תעשה" הנוגעים לשאלתך, וההחלטה צריכה להתקבל על סמך סגנון החיים שלכם וטיב היחסים בין הילדים. יש בתים המדגישים את ייחודו של הילד הבכור, ומציינים את ה'בכורה' בתנאים מצ'ופרים. יש, לעומת זאת, משפחות המחלקות את חדרי הילדים בהתאם למין (בנים לחוד ובנות לחוד). יש מי שמעדיפים לייחד פינה דווקא לקטן שבחבורה, ויש מי שמעדיפים שכולם ישנו יחד, כדי לפנות את החדר הנוסף למשחקים (כמו שקורה אצלך היום). כדאי לזכור שלא מדובר בהחלטות גורליות כל כך, ותמיד אפשר לשנותן בהתאם לצרכים המשתנים. כך, למשל, תוכלי להחליט שבשנה הראשונה התינוק יהיה בחדר משלו (כי הצרכים שלו שונים במובהק משל שני הילדים האחרים). כך הם יוכלו לשחק/ללמוד/לארח חברים גם אם התינוק ישן או חולה, מבלי להרגיש מפריעים או מוטרדים ממנו. בהמשך, כאמור, תוכלו לשנות את הדברים, תוך התייעצות עם הילדים מה נכון עבורם. בהצלחה ליאת

שלום, שאלה אולי מעט לא שגרתית. יש לי תינוק בן שנה. אני זוכרת עצמי כילדה עם ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד אני מקשרת זאת לעובדה כי באתי ממשפחה קשת יום. היום אני ובעלי אנשים די מוצלחים, אקדמאיים ואפילו אוותר רגע על הצניעות ואומר שאנחנו נראים חיצונית מעולה! אני חוששת שעמוק בפנים נשאר אצלי מעט חוסר ביטחון בכל מיני מצבים בגלל הרקע שלי, ואני יודעת שגם בעלי בילדותו לא היה ילד מקובל חברתית במיוחד. מאוד חשוב לי לא להעביר חוסר ביטחון לילד שלי, האם זה גנטי? האם יש מה לעשות כדי לפתח אצלו דימוי עצמי וביטחון עצמי גבוה. תודה מראש

ערב טוב, לביטחון העצמי יש היבטים הקשורים למזג מולד (תכונות כמו ביישנות, מופנמות, וכד'), ויש היבטים הנוספים - נדבך על נדבך - במהלך ההתפתחות. ביטחון עצמי גבוה מתפתח כתוצאה של חוויות חוזרות של הצלחה, התמודדות עם אתגרים, ופידבקים חיוביים (בסה"כ) מהסביבה ומהאנשים המשמעותיים. ביטחון עצמי אינו ערובה לחיי חברה סוערים, ויכולים להיות אנשים בטוחים בעצמם, אך עם "תיאבון חברתי" נמוך. אני מציינת עובדה זו, כי כתבת שבעלך לא היה מקובל חברתית, ואני תוהה האם כיום אתם אנשים המקיימים קשרים חברתיים ענפים. נראה שלאנשים חברותיים, המרבים לארח ולהתארח, יש ילדים עם כישורים חברתיים טובים, וגם זה, באופן טבעי, יכול לתרום להתנהלות בטוחה יותר בעולם החברתי והבינאישי. כאם לתינוק בן שנה, את יכולה לתרום לסביבה עשירה בגירויים, לעודד גילויים של עצמאות, סקרנות ועניין בסביבה, להפגיש אותו עם אנשים, בעלי חיים, חוויות חושיות מגוונות, וכד'. כמובן שכל זאת מוטב שייעשה באופן טבעי, שאינו מאולץ, ושמתאים וטבעי גם לך. בהצלחה ליאת

שלום שאלה לגבי ילד בן 4+ לאחרונה הוא התחיל ללקק את הידים שלו ממש מהאצבאות וממשיך ליד עד לאן שהוא מגיע. גם אותנו ההורים הוא מלקק וגם את האחים הגדולים שלו.. זה מאוד מוזר לי. מעבר לזה אין לו שום בעייה כל שהיא שייש לי לדווח אני כן יוסיף שייש לו מדי פעם התקפי זעם משתדלים לשלוט בזה, אך לא חושבת שייש קשר תודה מראש על העזרה דנה

שלום דנה, את מתארת פעולה מוכרת, שיכולה להיות קשורה בקושי בוויסות החושי. פני להתייעצות אצל מרפאה בעיסוק ובדקי אם לא מדובר בסוג של תגובתיות-יתר. יום נעים ליאת

בעלי ואני קראנו בעיון את תשובתך אלינו וחשבנו עם עצמינו והגענו למסקנה ורציתי לשאול לדעתך, אנחנו חושבים שהבן הגדול מתנכר וברוגז עם אחיו הצעיר בעצם כדי להעניש אותי ,(רוב המריבות בינינו הן על היחס הקשה והאלים שהוא מפנה כלפי בני הצעיר יותר) כי הוא יודע שזה מאוד מאוד כואב לי.(וגם אמרתי לו את זה לא פעם).לאחר שקראתי את תגובתך , באמת הפסקתי להגיב לו, ולהתערב, כפי שייעצת, אך ההתעלמות וההתרחקות והניתוק מאחיו הולכת ומחמירה מיום ליום. איך ניתן לשבור את המעגל הזה מבלי באמת להתערב ולהראות לו שזה כואב לנו? בבקשה, אשמח לתשובה בלי שתשלחי אותי שוב לטיפול, כבר בניתי כמה בתים לכמה פסיכולוגים, אין לי יותר מאיפה לממן.......

שלום הילה, ההתעלמות והניתוק - עד כמה שאינם נעימים ונסבלים עבורך - הם חלק מזכויותיהם של אחים. בהנחה שיש כאן דפוס המכוון אליך, הוא יימשך כל עוד תגיבי אליו בעוצמות הרגילות. גם אם אינך אומרת דבר, בנך מבין ורואה את עוצמת הרגשות שזה מעורר אצלך. גם אם פעלת ברוח המלצתי, הציפייה שדברים ישתנו בתוך שבוע-שבועיים אינה ריאלית. אני מציעה לך מאד להניח להם, ולהכיר באפשרות העצובה שיתכן שאין ביניהם חיבה עמוקה או רצון במערכת יחסים קרובה. רק כשתוכלי להניח לזה באמת, הם יוכלו לבחון את רגשותיהם זה לזה במנותק ממה שזה עושה לך. בהצלחה ליאת

..

שבוע טוב ...לכולם...יש לי ילדה בת 13 ...שמזה חודש היא עוברת משבר....ולא ידוע לי מה...וגם מאוד לא רגוע נפשית...מבקשת עזרה...תודה...

שלום אביגייל, אני מציעה לך לנסות לשוחח עם בתך, ולנסות להבין מה קורה לה. אם אין ביניכן תקשורת טובה ופתוחה, תוכלי להיעזר בגורם מקצועי, כמו יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, שיסייעו באבחון הקושי. גיל ההתבגרות, אליו נכנסה בתך זה מכבר, מתאפיין בשינויים חדים במצב הרוח ובהסתגרות והתרחקות מן ההורים (לפחות בהשוואה למה שהיה קודם). שינויים הורמונליים הם גורם מרכזי, אך גם סוגיות חברתיות ואקדמיות יכולות להוות גורמי לחץ. השבריריות שמאפיינת את המתבגרים הצעירים מחייבת תשומת לב מצידנו, ההורים, ולכן טוב שאת רואה אותה, ומבחינה באותות המצוקה. אל תשאירי אותה לבד עם זה. את מוזמנת לעדכן בהמשך. בברכה ליאת

שלום וברכה לבני הבכור והיחידי ימלאו 3 שנים בעוד 3 חוד'. אני בהריון בחודש 5 ושאלתי את הילד אם ירצה אח קטן? ענה שלא, שהוא רוצה רק אח גדול. בנוסף נולדה אחיינית שנייה במשפחה המורחבת של בעלי וכשהרמתי אותה על הידיים הוא נכנס להיסטריה נוראית של בכי וצרחות. יום למחרת החלה תופעה של גמגום. האם זה יחלוף או יחמיר לאחר שאלד? חוששת מאוד כי בתקופה שאני אמורה ללדת או אמור להתחיל גן חדש, להגמל מחיתול, וכן להתמודד עם הולדת אח חדש. איך אוכל לסייע לו? אמא שלא ישנה טוב - חגית

שלום חגית, לא ברור אם הגמגום הוא אכן תוצאה של מצב דחק רגשי או שמדובר בתופעה רווחת וחולפת האופיינית לגיל זה. כך או כך, אני מציעה להתעלם מהגמגום, ולהפחית גורמי לחץ. אחת ההגדרות למצב משברי מתייחסת לפער בין דרישות המציאות ליכולתו של הפרט להתמודד עמן ביעילות, ולכן, דרך טובה אחת לסייע לו היא להשתדל להימנע מהצטברות של כל כך הרבה התמודדויות בבת אחת. את מציינת שבסמוך ללידה הוא אמור להתחיל גן חדש ולהיגמל מחיתול. אני רוצה לקוות שהוא לא יצטרך גם לעבור למיטת נוער דווקא אז. לידת אח עלולה להיחוות כמשבר זמני עבור הלד הבכור, ורצוי מאד שלא להוסיף על כך משימות אתגריות נוספות. בעיני, עדיף להקדים את תהליך הגמילה כל עוד את פנויה וסבלנית, ויכולה להקדיש לו את מירב הזמן והכוחות. אחרי הולדת התינוק, לא בטוח שירצה "להיות גדול", ויתכן שהמוטיבציה והפניו?ת הרגשית שלו לא יהיו בשיאן. באופן דומה, גם קליטתו בגן החדש יכולה להוות מעמסה ומקור מתח, ומוטב היה לנסות להקדים את כניסתו לגן או להשאירו בגן הקודם כדי לא ליצור כל כך הרבה זעזועים בו זמנית. זכרי שהילד שלך עדיין קטן, ורצוי לפזר את העומסים הצפויים על פני תקופת זמן ממושכת, מתוך התחשבות והתאמה ליכולותיו. יש לך עבודה, ואני מאחלת לך שתמיד יהיו לך רק צרות טובות מהסוג הזה... בהצלחה ליאת

ילדה פיקחית מאוד ,חברותית מאוד מבינה ענין אך נוטה לסיכונים ואין לה כל כך "טוסיק" לשבת למשך זמן ארוך

שלום ורדית, יש ילדים שהם יותר תנועתיים או תזזיתיים, ועדיין, האבחנה של הפרעת קשב וריכוז חייבת להיעשות בזהירות וע"י מומחים. כעיקרון, אין כיום בדיקה או מבחן אחד הנותנים תשובה חד משמעית. ההסתמכות היא קלינית, בעיקרה, ומתבססת על תצפית ועל דיווחי ההורים, הגננת או המורה. קיימים שאלונים מיוחדים אותם ממלאים האנשים שמכירים את הילד, וישנו גם מבחן TOVA המפורסם, הבודק את תגובותיו של הילד למטלות מחשב משעממות למדי, ונותן אינדיקציה גם למידת האימפולסיביות שלו. כיום, נוטים להמליץ על אבחון מוקדם ככל האפשר, כדי "להקדים תרופה למכה", ולמנוע 'גרעונות' לימודיים ופגיעה רגשית. חשוב, כמובן, לשלול גם גורמים אפשריים אחרים, היכולים לעורר אי-שקט פסיכומוטורי, שמקורם אורגני או רגשי. בגיל ארבע וחצי, נדמה לי שהכתובת הטבעית היא המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. בברכה ליאת

שלום רב. בתי בת 2.5 בכל פעם שהיא רואה עגלת תינוקות עם ילדים הקטנים ממנה, היא רצה במהירות לעגלה ודוחפת יד לפנים שלהם במטרה למשוך/ לתפוס . חשוב לציין שלא היה שום עניין קודם עם תינוקות, היא בת זקונים, מביעה רגשות וכאשר מישהו בוכה מראה אמפטיה. מה עלי לעשות על מנת להכחיד את התופעה הזו? האם זה יעבור בעצמו? אימי מספרת לי שכאשר הייתי בגילה נהגתי לנשוך ילדים גדולים ממני. תודה על התשובה

שלום מירית, בתך עדיין פעוטה, שאינה מבינה את מלוא המשמעות של מעשיה. עם זאת, יתכן שהיא גילתה שבאמצעות המעשה הדרמטי הזה, היא מחוללת סערה קטנה סביבה. כדי להכחיד תופעה זו, עלייך לעצור אותה פיזית בכל פעם שהיא מתכוונת לפגוע בילד אחר (בעגלה או בכל מקום אחר), לומר בתקיפות "אסור להרביץ!" ולהימנע ככל האפשר מכל אמירה/תגובה נוספת. אם זה קורה בגינת המשחקים תוכלי לעצור אותה פעם אחת, כשבפעם השניה (אם תהיה) את פשוט 'אורזת' אותה וחוזרת הביתה "כי קשה לך להתאפק". מעבר לזה, הימנעי מ'הרצאות', עונשים או תוכחות. אין לי ספק שהתופעה תחלוף. העובדה שאת עצמך נהגת לנשוך ילדים כשהיית בגילה, אינה מעידה על תוקפנות מרושעת שעברה בתורשה, אלא רק על כך שילדים בני שנתיים-שנתיים וחצי, עדיין מתקשים לרסן תגובות תוקפניות, וצריך לעזור להם לשכלל את יכולות הוויסות שלהם בהדרגה. בברכה ליאת

שלום, בני ילד יחיד להוריו בן 5 ילד חברותי מאוד מאלו שכולם אוהבים גם החברים וגם המבוגרים כישרוני מאוד הן באומנות והן בספורט שני תחומים בהם הוא מצטיין ילד בוגר מאוד. הוא בגן טרום חובה. בתחילת השנה ועד לפני כשבועיים- שלושה היה לו נהדר בגן. פתאום מלפני מספר שבועות בוכה בגן בכל בוקר בכי תמרורים וקשה לו לתפקד בגן. אחרי שעה- שעתיים הוא נרגע וממשיך כרגיל. לי הוא אומר שהוא מתגעגע אלינו שעצוב לו ובא לו לבכות ושקשה לו לשלוט בכך. לפעמים הוא מספר לי שהוא חושב מחשבות "רעות" למשל שסירב להשתתף באיזו פעילות חברתית בגן ואחר כך הצטער על כך, או נזכר שלפני שנה נפצעתי קלות ברגלי כשהוא היה איתי.הוא אומר לי שהוא מנסה להתגבר אך לא מצליח. אני אומרת לו שהוא יכול לבכות שזה בסדר וטבעי ושאני סומכת עליו שידע להתגבר על כך. אבל לצערי הוא לא מתגבר. גם בעלי נוקט בגישה דומה לשלי. האם אנו נוהגים נכון? לא ברור לנו מאיפה הגיעה פתאום הנסיגה. חשוב לציין כי הוא בן יחיד כי אנו נמצאים בטיפולי פוריות, אבל משתדלים מאוד לא לבטא את התסכולים שלנו מהנושא לידו. לכן אנני חושבת שיש קשר בין הדברים. מה דעתך?

שלום רונה, גיל חמש הוא זמן הופעתם של הפחדים שמקורם במודעות הראשונית לקיומו של המוות. בגיל זה נראה לעיתים קרובות תגובות קיצוניות לפציעה ודם, מתוך הדאגה לשלמות הגוף ובריאותו. היכולת הקוגניטיבית המתפתחת מאפשרת לילדים מודעות חדשה לסכנות ואיומים שלא היו שם קודם, ואיתה יגיעו לפעמים קשיי פרידה, קשיי הירדמות, הרטבת לילה והתקפי בכי. התגובות שלכם, המשדרות אמפתיה והבנה, ללא ביקורת או לעג, בהחלט במקומן, כולל האמונה ביכולתו להתגבר. דרך נפלאה נוספת לעזור לו, היא קריאת סיפורי ילדים איכותיים, המכוונים לפחדים ולדאגות האופייניים לגיל. מתוך היכרות קרובה עמו, ודאי תוכלו לזהות את התכנים הספציפיים שמעסיקים אותו, ולבחור עבורו את הספר המתאים. הנה, חלק מהמבחר גם ברשת- http://halool.co.il/magazine/cat.asp?id=167&AgeCD=KNDGRDN בהצלחה ליאת

תודה על תגובתך מה שכתבת בהחלט החכים אותנו. אני התחלתי להעזר בספרים וקניתי לו את הספר ציפור הנפש שהוא מאוד מתחבר אליו. אחפש לו עוד ספרים הקשורים לפחדים. תודה רבה

אני מאוד מודאגת לגבי העתיד שלי. אני כול הזמן חושבת מה יהיה איתי ואני מאוד מאוד מודאגת לגבי הבגרויות, מכיתה ב' לא מפסיקים לספר לי שבלי בגרויות אין חיים. אני מפחדת רק לחשוב על זה. בלי שום קשר, הייתי רוצה לדעת כמה ממוצע של בגרות צריך כדי להכנס לאוניברסיטה, וכמה נקודות פסיכומטרי צריך בשביל ללמוד פסיכולוגיה. פסיכולוגיה ושפת גוף זה דבר שאני מאוד מוכשרת בו, אני מאוד נהנית לעסוק בו אבל אני מפחדת שאני לא מפסיק חכמה בשביל זה. אני קוראת הרבה ספרי פסיכולוגיה ולומדת על שפת הגוף. דיברתי עם המון פסיכולוגים (מרצוני) ואמרו לי שאני מאוד רגישה וחכמה לגילי. גם הזכירו שיש לי אינטלגנציה רגשית מאוד גבוהה. אני אשמח אם תתנו לי פרטים לגבר מה שהזכרתי בהודעה. תודה(:

שלום לינוי, החיים הם הרבה יותר מבחינות הבגרות, והם נמשכים יופי גם בלעדיהן. יש לא מעט אנשים שהצליחו להסתדר בחייהם, להשיג הישגים ולרשום הצלחות גם ללא בגרות. עם זאת, לעולם האקדמי תביעות משלו, ולפקולטות המבוקשות אין סיכוי להגיע עם ממוצע בגרויות נמוך. יש אנשים צעירים שמצליחים כבר בתיכון לארגן לעצמם תעודת בגרות לתפארת. אחרים נאלצים להשלים, לשפר ולתקן את ציוני הבגרות רק אחרי התיכון, כשקצת התבגרו ונרגעו. ככה שאין סיבה להילחץ, אלא לעשות כמיטב יכולתך. את שואלת לגבי תנאי הקבלה ללימודי פסיכולוגיה, ולדעתי בכל אוניברסיטה תנאי הקבלה מעט שונים. תוכלי לברר מהו הסף באתרי האוניברסיטאות ללא קושי. אם את מתעניינת בבני אדם ובטבע האנושי, אוהבת לקרוא וללמוד כאורח חיים, מוכנה להשקיע מאמץ ולהתמיד בו לאורך זמן, אין סיבה שלא תצליחי בלימודי הפסיכולוגיה. אני חושבת שזהו תחום מרתק ומתגמל, ואשמח לראותך, בבוא היום, בין שורותינו. בהצלחה רבה ליאת

למיכל שלום, עקב הפניה בפורום פנייתי זו הינה שמות משובשים, אני גבר בן 49 , נשוי בפעם שנייה אב לשלושה בנים מנישואי הקודמים בני 26,23,12 ושני בנים בני 3.5 5 מנישואי הנוכחיים. בפרק א' עיקר חילוקי הדעות עם אשתי היו בנושא חינוך הילדים, אשתי הייתה האמא המושלמת לגיל הרך אך לדעתי לא היו לה הכוח וההבנה בצורך להציג גבולות וכללים , ( לדוגמא לא לתת לילד בגיל 14 שלא קם לבי"ס ולא מכין שעורים כרטיסי הופעה של שלומי ארצי בקיסריה, לו ולחבר ) . לאחר גרושינו הגיע המצב אפילו לאלימות של אחד הבנים מול גרושתי. כל טענה שלי וניסיון לויכוח/דיון תרבותי והבעת דיעה בדבר הצורך בהצבת גבולות ויחס ישר בין זכויות לחובות נכשל הן מבחינת הבקשה לשוחח שלא בפני הילדים ועד למצב שבו אישתי אמרה בנוכחותם שאני שונא אותם. מבחינתה, הורים ובית תומך היו בעיקר "קניית שקט" בעזרת שיחוד והטבות חומריות תוך שהילדים מנצלים את חולשתה ואת חילוקי הדעות. למען להסיר ספק, אנני אב מכה ואני מקפיד בכבוד ילדיי הן בהתנהגות והן בהתבטאות. מזה כ 8.5 שני אני נשוי לאשה שהדעות שלנו דומות והאווירה בבית טובה, נינוחה והילדים גם מחונכים גם מרוצים ושלווים. כיף לבלות עימם, אפשרי לנסוע עימם לכל מקום ופשוט נעים לכולנו. בני רן, בן ה12 אמור להגיע אלינו פעם בשבוע באמצע השבוע ,אחת לשבועיים (כאשר אינו מגיע לסוף שבוע) ביום נוסף ואחת לשבועיים לסוף שבוע. אני יוצא מהעבודה פעמיים בשבוע בצהריים בעה מוקדמת ונוסע להביאו ולהימצא עימו ועם ילדי נוספים. בבית יש לו חדר משלו, אשתי וילדינו אוהבים אותו מאד. רן ילד אינטליגנטי מאד , מנומס מאד בדר"כ, בעל גינונים ונימוסים אך עצל ביותר- קשה לו להשקיע אפילו בדבר שהוא אוהב (לדוגמא לימודי נגינה בגיטרה וכו') אינו מתמיד בשום חוג ועיסוק, כמעט תמיד אינו שבע רצון ולא ישתף פעולה כל פעילות, כולל כזו שנערכת בגללו ובשבילו. לדוגמא : ומידה וטען ששיעמם לו בשבת שעברה,והציע לעשות טיול ג'יפים, בשבת הבאה כאשר נוסעים לטיול ג'יפים, עלול "לתקוע ברז" ולהחליט שהוא לא בא, או יבוא ולא ישתף פעולה בפנים חמוצות ואפילו לא יזכור שבטיול הקודם התחיל באותה צורה ולבסוף נהנה מאד. אגב לפעילות כזו אנו משתדלים גם לצרף את בן דודו שהוא בן גילו בדיוק בכדי שיהנו גם משהותם יחד. הבעיה הגדולה ביותר שיש לרן היא שהוא אינו יכול לקבל שום מילת ביקורת וגם מתאכזב כאשר איזו שהיא גחמה שלו אינה מתמלאת במלואה. אימו שהיא והוריה במצב כלכלי שאפשר לציינו כ"מעל מצויין" מרצה את רן מזה שנים בטיולים מפוארים מסביב לעולם , מתנות ואביזרים יקרים, רישום כמעט לכל חוג שהועלה כרעיון על ידו, למרות שהנסיון מלמד שלא ילך יותר מפעמיים לאותו חוג וגם טיול לקרביים או לאלסקה לא יהיה מושלם מספיק לטעמו. אשתי ואני איננו עמידים אך בעלי יכולת כלכלית סבירה, אולם מתנגדים לדרך פינוק מוגזמת , לדוגמא אנו נסכים לקנות לו מחשב רגיל במחיר סביר בעוד אימו תקנה לו מחשב נייד יקר מסוג מקינטוש למרות שאין לו צורך בכך ואינו מיומן כל כך, כך גם אנו נסכים וקנינו לו גיטארה רגילה להתחלה ואימו מוכנה לקנות לו גיטארת אספנים יקרה טרם שלמד לנגן מנגינה אחת . מכיוון שנפגע מכל מילת ביקורת כלפיו "צריך ללכת על ידו כדורכים על ביצים ", איננו מסכימים לכך, אך נזהרים ככל האפשר ומקפידים בכבודו ביתר הקפדה. לצערי כל זה אינו עוזר, במקרה והוא נפגע מדרישה כל שהיא ( בקשה לסדר את החדר מעט, לא לזרוק נעליים מלוכלכות בסלון וכו') מייד מתקשר לאימו שתבוא לקחת אותו ואחר"כ מתנתק לתקופה. בפעם האחרונה לפני כחודש אירע מקרה בו השתוללו, הוא ,בן דודו והילדים הקטנים ועל אף הפצרות של אשתי להפסיק ההשתוללות אירע תאונה בה מתוך משחק, בעט שאחד הילדים הקטנים שנפל על שיניו ונפגע בצורה לא נעימה. אשתי ואני ממש נזהרנו ולא התנפלנו עליו ורק לאחר זמן מה כשהעיניינים נרגעו , שחחתי עימו ועם הבן דוד (בן אחות של אשתי הנוכחית) והסברתי שאיננו מאשימים אותם אבל התוצאה היא הסיבה שבגללה לעיתים אנו צופים ועלול לקרות משהוא לא נעים ולכן מבקשים להפסיק ההשתוללות ויש ללמוד מהמקרה כי באמת יש להישמע ולהירגע. רן נעלב , (הבן דוד לחלוטין קיבל את השיחה בצורה יפה) כרגי,ל התקשר לאימו, היא מיד באה לקחתו ומאז "מעניש אותנו" אינו עונה לטלפונים,הודעות ודוא"ל וברור שאינו מגיע. אימו בשיחותיה עימי טוענת שעלי כמעט ל"התחנן " לפניו , אני טוען שאנני מקבל את התנהגותו ולאחר מספר ניסיונות עקרים אנני מוכן להתרפס לפניו . לפני כשבועיים באתי יחד עם גרושתי ליום הורים בבית סיפרו, התברר שלמרות כישוריו הציונים התדרדרו לחלוטין, אין הכנת שיעורים והגשת מבדקים, ההתנהגות דומה לזו בבית מבחינת העלבות וניותק מגע בעת ביקורת וכו'. לאחר המפגש עם המורים ביקשתי שנשב יחד עם אימו בשטח בי"ס למספר דקות לשיחה משותפת בעיניין הנתק , אך הוא סירב לשוחח וברח . במכתביי אליו בדואל אני כותב על הערכתי ואהבתי אליו, ואהבת אחיו ואשתי שמתגעגעים אליו, אני מספר לו כמה קשה לי שאינו כאן אך בהחלט אומר לו שלדעתי הוא צריך להתגבר על הרצון שלו לחיות בעולם ללא ביקורת המתנהל בדיוק לפי דרכו, משום שכך צפויות לו אכזבות רבות, אני מספר לו גם שהמחיר של ויתור על אב ואחים הינו ויתור שמסב צער רב ואובדן מיותר. לדעתי גם מרירות של גרושתי בעקבות גרושינו וגם הניסיון של חילוקי הדעות בעת נישואינו מועבר אליו על ידה גם מבלי משים (למרות שהיא אומרת ואני מאמין לה, שהיא מדברת עימו על חשיבות הקשר ביננו) וגם הסכמתה בכל פעם שקורה משהוא כזה לבוא מייד לקחתו למרות שהסברתי לה שלדעתי הוא צריך להשאר ולהתמודד בדיוק כפי שהיה צריך להישאר ולהתמודד עם כל סיטאציה במידה והיה חי בבית אחד עם שני הורים נשואים. אני בן להורים גרושים (3 פעמים מכל צד) שחוותי ניתוק מאבי באו תו גיל, אך בעקבות הסתה ואיומים מצד אימי ( שנהגה בי ביד קשה בלשון המעטה ) שלא להיום עימו בקשר שחודש על ידי בגיל 15 כאשר עזרתי כוחות נפש , ברחתי תרתי משמע מהבית, הסתובבתי ברחובות ובדרך נס (או השגחה א...) השכלתי והלכתי לפנימייה צבאית . הנזק והכאב מהנתק זכור לי היטב וכך גם הניסיון הקשה של חזרה לקשר טוב לאחר תקופה ארוכה של נתק . אינני יודע כיצד לפעול, טכנית לא יכול להקים עימו קשר ( אגב בפעם הקודמת כשזה קרה הלכתי לבקרו יחד עם אחיו הקטנים בבית גרושתי , אך הוא סירב להכניס אותי בטענה ש"אמא לא מרשה לי להניס אותך " , דבר שהתברר כנכון, לדבריה אז, לא נוח היה לה שיכניסני כשאיננה בבית . כיום לאחר מספר התכתבויות עימה בהם הסברתי לה שבמידה והיה חי באופן קבוע אצלי הייתי דווקא שמח במידה והייתה באה לבקרו ודווקא יותר נוח אולי שאנני נמצא , מסכימה בחצי פה שאבוא , אך אנני רואה בכך טעם יותר ) אנני האב המושלם, אולי אנני יודע לנצל בצורה הטובה ביותר ולתת את תשומת הלב הטובה ביותר לילדיי, אך האמיני לי אני משתדל, מציע פעיליות , שיחות,שחמט, סרט, באולינג , טיולים, עבודה יחד על המחשב ,סתם התכרבלות מול הטלויזיה , הכל נדחה על ידו ויש רק אי שביעות רצון. אך נראה לי שבהחלט אנני בחלק העליון של רשימת האבות ה"רשעים" ובוודאי לא נותן שום הצדקה לנתק ווויתור עלי כאב, יש לי הרבה להעניק ולפחות חלק מזה יודע כיצד. אגב, אנני בריא לחלוטין , מתאשפז כאחת לשנה ועובר טיפולים שונים, לצערי לא ראיתי גם שום אכפתיות ביקור או טלפון בעיתות אלה מצד רון, כך גם בהתייחסותו לאחיו הגדולים, הקטנים , סבא וסבתא וכו' ואני טוען שגם זה חלק בחינוכו כזכאי לכל דבר ואינו מצופה לכלום, לעיתים גם אני עומד בסיטואציה לא נוחה כאשר יש השוואה בין המתנות החומריות ודמי הכיס שהוא מקבל אצל אימו לעומת שמקבל ממני (אצלה לפעמים מסתובב עם מאות שקלים בכיס בנוסף "להתערביות כספיות" שמידי פעם זוכה מולה או אפילו כאשר שולחת אותו לשאול אותי האם אסכים להשתתף בקניית לדוגמא מחשב יקר במיוחד ומיותר לדעתי שלא הייתי מוכן לקנות לו גם במידה והייתי מליונר עם לא היתה סיבה מוצדקת לסוג כזה של מחשב. אני לקראת ייאוש והשלמה עם המצב בבחינת מה שיהיה יהיה .. החיים יתגלגלו הלאה. אשמח לכל תגובה בברכה , דניאל

שלום דניאל, הדברים שלך נגעו ללבי עד מאד. ניכר מן הכתוב שאתה אב חם, אכפתי ואוהב, ומבין היטב את ההבדל בין אהבה לפינוק מן הסוג המזיק. כפי שעולה ממה שאתה מתאר כאן (ואני לוקחת בחשבון שיתכן שקיים צד נוסף לדברים), הילד שלך גדל באווירה של זכויות-יתר, אולי מתוך רצון (מודע או לא מודע) לפצות אותו על הסבל שנגרם לו בעקבות הגירושין והחיים בנפרד מאביו. מאחר ואינכם חיים יחד, איני רואה טעם לנסות ולשנות את גרושתך ואת אופן ההתנהלות שלה מולו, אולי כי נושא זה הפך 'סלע מחלוקת' ביניכם, כאשר כל אחד מתבצר בעמדותיו ומתקשה לגלות אמפתיה וסלחנות לגישתו של האחר. לכן, כל שנותר לך לעשות כרגע, הוא להמשיך, מצד אחד, לדבוק בגישה החינוכית שלך המציבה לרן גבולות ברורים ועקביים, ומצד שני, להמשיך לחזר ולהתעקש עליו, גם מול הפגנות הכעס שלו. כדאי לזכור שלנתק (כמו לטנגו) צריכים שניים, וכל עוד תמשיך להתעקש עליו, לכתוב לו, להזמין אותו אליכם ולהישאר מעורב בחייו גם נגד רצונו - נתק לא יהיה. אני יודעת כמה קשה ומתסכל זה יכול להיות, כמה מעיק וטרחני אתה עלול להרגיש, ובכל זאת, ארשה לעצמי לנחש שבליבו זה בדיוק מה שהוא מבקש ממך. הנוכחות היציבה והבלתי מתפשרת, שמשדרת "אני כאן, ותמיד אהיה כאן בשבילך", חשובה יותר מכל מקינטוש, ולכן אני מעודדת אותך בכל לבי לא להתייאש ולא להשלים עם ההתרחקות שלו. אני שולחת לך עידוד וכוח, ומחזקת אותך לקראת הבאות. אין לי ספק שהמאמץ ישתלם. בהצלחה ליאת

הי ליאת , מה שלומך? אני שוב פונה אליך הפעם בנוגע לבני הבכור. הוא בן 11 ויש לו חבר מזה שנים רבות הוא והחבר שונים מאד . בני מוחצן מאד וחברו מופנם ושקט. הם מאד משלימים אחד את השני. מזה כשנה ישנה בעיה מאד גדולה בינהם. חברו, ילד שקט ומאד יצירתי, ממציא רעיונות ומשחקי דמיון מאד יפים. בני אוהב את רעיונותיו ומשתמש בהם , מרחיב אותם. אבל שוב, הוא יותר מוחצן ובכיתה יש התגודדות סביבו בזמן שלמעשה זה היה רעיונו של החבר. חברו מקנא מאד שכן זה הרעיון שלו. ומשיחה עם אמו הבנתי שהוא אפילו בוכה. קשה לי להגיד לבני לא להעתיק את חברו, לא לפתח את רעיונותיו שכן אני חושבת שכך קורה בהרבה דברים בחיים באופן טבעי. אני לא מרגישה נוח להגיד לו 'תפסיק להעתיק אותו,תפתח דברים משלך . הקשר בינהם כרגע בעייתי מאד. חברו הפסיק לדבר איתו מזה כחודשיים. הוא נוקט בשיטת השתיקה. בני חושש שהוא לא ידבר איתו שנה, כפי שקרה עם חבר אחר. השתיקה שלו מאד מאיימת עליו ובעיני גם 'מתעללת' כי הוא עוששה אין ספור נסיונות לדבר איתו ... דיברתי עם המורה וביקשתי שתתן לחברו במה גדולה יותר בגלל היותו יצירתי והמצאותיו, היא עשתה את זה. היא גם אמרה שההתמודדות צריכה להיות של החבר. למרות מה שהיא עשתה, הדבר לא עזר. חברו נפגע ושותק ובני מתוסכל מאד ורוצה את הקשר עמו. שוחחתי גם אמו של הילד ואמרתי לה שבני מעוניין להשלים... היום חברו אמר לו שהוא מוכן לדבר איתו בלבד שיפתיח שלא יעתיק את רעיונותיו ולא ישתמש בהם בכיתה. אני אמרתי לו שהוא צריך לחשוב אם בתמורה לקשר עם החבר הוא צריך להפסיק להתעניין ברעינותיו של החבר. בעלי מאד כעס על חברו ועל בני. בעלי אומר שאין לזה גבול ובעתיד הוא יכול לדרוש דרישות מעוותות יותר בתמורה לחברות הזאת... פרסתי לך את כל הסיפור אגב, אני ואמו של החבר, חברות.. אך נתנו לדברים לזרום בין הידלים בלי להתערב. מבקשת את תגבותך , מה לדעתך נכון לעשות ואיך להתייחס לזה? תודה מראש ניבה שבת שלום

שלום ניבה, אני מסכימה מאד עם הגישה שמניחה לילדים לנהל את חיי החברה שלהם בכוחות עצמם, וחושבת שנכון להתערב במצבי משבר רק כל עוד ההתערבות היא מנחה ומעוררת למחשבה. החבר של בנך נפגע מאד ממה שחווה כ'הפרת זכויות יוצרים', ואני חושבת שהנכונות שלו לחזור ולהיות חבר של בנך בתנאי שהציב לו, היא הגיונית. זוהי אינה דרישה מעוותת או גחמנית, ויש לה קשר הדוק למה שקרה ביניהם. אני ממליצה לכם, ההורים, להניח להם לפתור את הקונפליקט בדרכם, וכמו שזה נראה כרגע, הם עושים זאת לא רע בכלל. בברכה חמה ליאת

אני גרה בגבעתיים וצירפתי את המייל שלי.תודה רבה רבה קרין

שלום קרין, שלחתי לך המלצה למייל. בהצלחה רבה ליאת