פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי שתי בנות אחת בת 5 והשניה בת שנתיים בת החמש מאוד רגישה לרעשיםמ אם מישהו מרים את הקול נהיא שמה ידים על האוזניים בנסיעות תמיד מפחדת בסיבובים ובזמן האחרון כל הזמן נופלת כשרצה נראה לי שיש לה גמישות יתר האם אפשר לטפל ברגישויות האלו תמיד אמרו לי שזה עובר עם הזמן?????????? בנוסף בזמן האחרון בוכה על כל דבר שאלתי אותה אם כואב לה בלב משהו והיא רוצה לספר לי היא אמרה שכואב לה בלב ןהיא לא יודעת למה מה עושים??????????? קצת רקע בדינמיקה בינה לבין אביה היא לא תמיד מסתדרת הוא לא יודע להכיל אותה ומעדיף את הקטנה שהיא חברותית ותמיד רצה אליו עם חיבוק

שלום לי, ממליצה לך להגיע לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, שתוכל לאתר בעיה בוויסות החושי/שמיעתי. בתחום הרגשי, אם את מזהה קשיים בתקשורת שלה עם אביה, שוחחי איתו על כך, והסבי את תשומת לבו לצורך שלה בתשומת לבו. נסי לסגת מעט ולאפשר להם להתקרב, גם אם במבט ראשון נראה שזה 'צולע'. לפעמים נוכחות אינטנסיבית מדי של הורה אחד, לא מאפשרת להורה השני לבסס מעמד דומה, ולשכלל את יחסי הגומלין עם הילדים. כאשר הבילוי המשותף שלהם יהיה ממושך ואינטנסיבי יותר, יהיו מן הסתם יותר רגעים מתגמלים ומהנים עבור שניהם. בהצלחה ליאת

האם אפשר ללכת דרך קופת החולים מכון להתפתחות הילד ?????????האם בגיל חמש זה לא יוצר סטיגמה על הילד שיש משהו שצריך לטפל תודה

שלום רב... הבת שלי בת ה10 היא ילדת סנביץ' לפני כמה ימים היא ניגשה אלי ואמרה שלפעמים בא לי למות כי אני רבה הרבה עם כולם ולא בא לי ליחיות. אני מבקשת עזרה אני לא יודעת מה לעשות לכחת א זה ברצינות או לא לפתח יותר מידיי.

שלום אולגה, כשילד אומר שהוא רוצה למות, תמיד יש להתייחס לדבריו ברצינות, גם אם לא מדובר באמת בכוונה אובדנית. ילדה בת עשר שמרגישה שאין לה רצון לחיות היא ילדה במצוקה, וחייבים להיענות ולהתגייס לעזרה, גם אם אין סכנת חיים. אני מציעה לומר לה שאת רואה ומבינה כמה קשה לה, ושאת מתכוונת לעשות הכל כדי לעזור לה. אל תנסי לבטל את התחושות לה, או לשכנע אותה שהמצב לא נורא כ"כ. אדרבא, ככל שילד מרגיש מובן ומוכל, כך משתפרת הרגשתו, והוא מרגיש פחות לבד. לצד העידוד וההבנה, חשוב לנסות להבין מה קורה לה בבית, ולמה היא רבה עם כולם. "ילד סנדוויץ" הוא מושג שאני לא אוהבת, כי הוא דוחק את הילד לנישה של הבעייתי. חשוב לטפל בקשיים שלה ללא קשר לסדר הלידה בבית. זה שהיא ממוקדמת בין שני אחים לא הופך אותה לקשה יותר, עצבנית יותר או תוקפנית יותר. נסי לטפל בבעיה מעמדה מתבוננת וקשובה, ובמידת הצורך להיעזר באיש מקצוע שידריך אותך. בהצלחה ליאת

אוקיי אז ככה..לפני כמה ימים היה לי טסט פנימי , טסט שבא בנאדם ורואה איך את נוהגת אבל לא נותן ציון או מעביר או לא מעביר הייתי לחוצה טילים ממש עוד שנייה רעדתי היו לי דפיקות לב חזקות ופתאום כול דבר שאני עושה באוטו אני מפחדת שהוא לא נכון.וזה רק טסט פנימי יום שני ישלי טסט חיצוני זאת אומרת בא טסטר בוחן אותי ובסוף אומר עם עברתי את הטסט ועם קיבלתי רישיון מהמחשבה על זה מהיום (שישי) אני נכנסת ללחץ ולא יודעת מה לעשות....איזה הצעות אתם מציעים לי כדי להירגע? לקחתי היום כדור קלמנרבין לפני שיעור הנהיגה והייתי רגועה (כמו תמיד בשיעורי נהיגה רגילים) שמעתי על רסקיו וריגעון של הדס.לאיודעת עם זה באמת יעזור אני לא רוצה לקחת סתם דברים מה אתם ממליצים לעשות? תודה.

למיכל שלום! עברתי את אותה ההרגשה לפני שנים(22} לומר לך להרגע לא יעזור, מה שכן עזר לי חצי כדור ואליום, אך את חיבת לנסות בשיעור כדי לראות איך משפיע עלייך,לי זה הדבר היחיד שעזר פשוט לאחר שנכשלתי בכמה טסטים לקחתי חצי כדור ונהגתי כמו רובוט, אז שיהיה בהצלחה !!! מירב

מיכל יקרה, צר לי שנותרת ללא מענה עד עכשיו, ותודה למירב שהתגייסה לעזור במקומי (בשביל זה יש חברים!). מקווה שעמדת במשימה בהצלחה (את מוזמנת לעדכן), למרות הפחד. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא אוהב מצבי בחינה, אבל בסוף כולנו עוברים את זה. יש לא מעט אתרים ברשת, המספקים טכניקות הרפייה ומדיטציה מרגיעה למצבי סטרס, ואולי תוכלי להיעזר בהם בעתיד מול מצבים דומים. אני לימדתי את עצמי לראות בלחץ שלפני משימה חשובה, סוג של הכנה והתארגנות. איכשהו, ברגע האמת, התפקוד מתייצב. אשמח לשמוע איך היה ליאת

שלום, אני גרושה שנתיים. יש לי 3 בנות 11,15,17.עברנו מעיר אחת לעיר רחוקה מעט בגלל הגירושין.לגרוש שלי יש צו הרחקה ממני ולכן אין בינינו כל קשר. הוא ממלא את הראש של ביתי הגדולה בשקרים שבגדתי בו ושבגללי התגרשנו ולכן ביתי ממש שונאת אותי.ביתי הגדולה העדיפה להישאר בפנימיה למגורים בלבד בסביבת המגורים הישנה כדי להישאר עם החברים שלה. כל פעם שהיא מגיעה הביתה היא מעליבה אותי, מזלזלת אומרת לי דברים שנשמעים כאילו זה אבא שלה מדבר מגרונה. לפני כמה חודשים כבר היה ויכוח כזה ואמרתי לה שאיני רוצה אותה בחיי ולא בביתי.היה פיוס וסיכמנו שמה שהיה בין איבה לביני זה לא ענינה.אתמול שוב היה פיצוץ זהה לקודמו.בסיומו היא אף הכתה אותי באגרוף חזק בזרועי.אני ברוב כעס ועצבים בכיתי ורעדתי מרוב עצבים.אני ממש לא רוצה קשר עם הילדה הזו. היא עושה לי ומתעללת בי נפשית בדיוק כמו אביה שאחת הסיבות שהתגרשתי ממנו היא היחס שלו אליי והיא עושה לי את אותו הדבר.מה עושים??הצילו!!אני זקוקה לייעוץ והכוונה ואין לי למי לפנות.

שלום טל, הילדים שלנו, גם בגיל 17 ויותר, עלולים להגיב קשה לפרידה וגירושין, אלא שאז קשה לנו יותר לגלות את ההבנה והחמלה המתעוררים אצלנו באופן טבעי מול סבלו של הילד הקטן. הזעם, התסכול וההאשמות של המתבגרים עלולים להיות בוטים יותר, ארסיים יותר, ואפילו מכאיבים יותר, אך הם משקפים את אותה בהלה, כאב וחרדה כמו אלה של הקטנים. בגלל גילם, אנו מצפים מהם להבין את מה שנראה כמו "האמת שלנו", לקבל ולכבד את המניעים שלנו, ולהפעיל שיקול דעת של אדם בוגר. למרבה הצער, גם בגיל 17, הילדים שלנו עדיין מתקשים לראות את התמונה המורכבת, והם עלולים ללקות בראייה חד צדדית או מוטה של האירועים. בכל מקרה, ועם כל ההבנה לכאב, לזעם ולחרדה, לא נוכל להרשות בשום מקרה הרמת יד על הורה, ובעיני עלייך להבטיח שהתנהגות כזו לא תחזור על עצמה, גם אם זה יהיה כרוך בסנקציות חמורות. אין לי ספק שהדברים שאת אומרת באחרית דברייך נובעים מכעס וכאב, ושלא היית רוצה לוותר על בתך או להינתק ממנה. לכן, אני מציעה לא לקבל החלטות בשעת סערה כזו, אלא להמתין לרגיעה, ואז לשוחח איתה ולהבהיר שאינך מתכוונת לוותר לה או לוותר עליה, ושאת נחושה לעבוד על התקשורת ביניכן. לטעמי, כל זמן שאת רואה בה "העתק" של אביה, את מייחסת לה כוונות ודברים שלא קיימים אצלה בהכרח, ומעוררת בתוכך רגשות שליליים - מודעים ולא מודעים - כלפיה. נדמה לי שהיא זקוקה לך, למרות כל מה שהיא מטיחה בך, וחשוב למצוא בשבילה פינה חמה בלבך. בעיני, דווקא בגלל שהדברים שבריריים ונפיצים כרגע, חשוב לנסות לגייס עזרה מבחוץ, מאיש מקצוע (פסיכולוג, עו"ס או אפילו יועצת ביה"ס), שיוכלו לחזק אותך ולסייע בכינון דפוסי תקשורת חדשים בבית, שאין בהם אלימות וחוסר כבוד. שולחת לך כוחות ותקווה ליאת

היי, בני בן שנתיים וחצי, לפני כחודש נולדה לנו תינוקת חדשה. בשבוע האחרון חל שינוי מהותי בילד, ההתנהגות שלו שונה לחלוטין ממה שהייתה: מילד ששר ומדבר וצוחק, הוא הפך לילד ששותק- עם מוצץ בפה כל היום ומסרב להוציא אותו, לא אומר מה הוא רוצה אלא רק מתבכיין ומנדנד, לא עונה כשמדברים אליו וכו'. הוא מבקש אינסוף דברים וכשמביאים לו- הוא לא רוצה אותם. כאשר מסרבים להביא לו משהוו- הוא פורץ בבכי חזק ונעלב, עד כדי שיעול ולפעמים הקאה.קשה מאוד להרגיע אותו. הוא החל להתעורר בחמש בבוקר, רוצה רק את אמא, שאשב איתו בסלון ונראה טלויזיה. אסור לי לזוז ממנו אפילו ס"מ. הוא רוצה שארים אותו כל הזמן, מסרב ללכת לבד, לא רוצה להיות עם אף אחד מלבדי, כולל אנשים שהוא מאוד אוהב. כאשר אני מחזיקה את התינוקת- הוא בוכה, מושך לי את הידיים ומבקש שאשים אותה במיטה או שאתן אותה לאבא. לפני מס' ימים היה לו התקף אסטמה- בפעם הראשונה בחייו (ויש לי הרגשה שזה נפשי). מה לעשות?? עשינו כל מה ש"כתוב בספרים": הכנו אותו לפני בלידה, אנחנו מנסים לשתף אותו (בהחתלת התינוקת, האכלה וכו'), אנחנו מנשים להיות כמה שיותר גמישים איתו, אנחנו מבלים איתו המון, רק איתו, אנחנו קשובים אליו, לא כועסים, מסבירים לו בשקט והגיון. אני כמעט ולא נוגעת התינוקת בגללו. רק אבא שלה ואמא שלי מטפלים בה- כי הוא לא מאפשר לי, והוא כ"כ נפגע מזה. מה נעשה?? הדאגה גברה הרבה יותר משום שהמצוקה שלו כבר מתבטאת בתסמינים פיזיים מפחידים (התקף אסטמה). עזרה בבקשה בדחיפות, אנחנו נואשים, חרדים ונטולי שינה...

שלום הדר, לידת אח/אחות בהחלט יכולה לגרום לנסיגה זמנית, ולגרום לנו להרגיש שהילד הגדול שלנו "כבר לא הוא". כל התופעות שאת מתארת מוכרות, ומעידות על קושי זמני שיחלוף, יש להניח, עם הזמן. עד אז, נסו לא לדרוש ממנו "להיות גדול", כי כל מה שהוא רוצה כרגע זה להיות קטן, כמו אחותו התינוקת, ולזכות ביחס המיוחד ותשומת הלב המופנים אליה. זכרו שלמרות הזהירות והאהבה שלכם, חוויית הפגיעה שלו בשיאה, ואין טעם להילחם בזה. עם זאת, ולמרות כל ההבנה לכאבו, אין לאפשר לו לרדות בך, או לגרום לך לעשות למענו דברים לא הגיוניים, כמו צוותא משפחתית בחמש בבוקר. כאשר את מאפשרת לו להתיש אותך, באופן טבעי נצברת אצלך עוינות (אם זה עוד לא קרה, זה עלול להגיע), מה שיכול באופן מעגלי להחריף גם את תחושת הקיפוח שלו. לכן, לצד ההבנה ותשומת הלב הרבה, חשוב להשאיר את הגבולות בבית כשהיו, ולא ליפול למלכודת הרחמים. אם את חוששת שתתקשי לעמוד מול התובענות שלו בכוחותייך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. מאחלת לכם, למרות הקושי, נחת ושמחה ולילות שקטים. ליאת

שלום, נושא המוות עלה בגיל מוקדם יחסית (סביבות ארבע-קצת לפניי) וההבנה שהמוות יקרה גם לו מבעיתה אותו. קיים גם החשש לאבד אותנו ההורים.העיניין חלף ושוב חזר- לאחרונה שיתף אותנו בחרדות ואף ציין כי לפעמים לא מצליח להפסיק לחשוב על כך שימות ומה אם ירצה לצאת מהאדמה ולא יוכל...לא מצליח להפסיק המחשבות "עד שעושה לו חור בראש" (מחשבות טורדניות). אנו פתוחים מסבירים מנסים להכיל ולתת לגיטימציה לפחד,כיצד עליי להסביר לילד את עניין המוות ולהגיד לו שכשמתים לא מרגישים דבר? כיצד ניתן לדבר על הנושא מבלי לעורר חרדות מכל הסבר ותשובה? אמא מודאגת

היי, נושא המוות מטריד את רובנו, כך או אחרת, בזמן זה או אחר. ילדים מודעים לקיומו של המוות מגיל צעיר, ובכל שלב התפתחותי 'תוקפים' את הנושא מזווית מעט שונה. מסתבר שגם לנו, המבוגרים, לא תמיד קל עם הנושא, וחלק מהמבוכה והחרדה שבנו מחלחל גם אל הילדים. מניסיוני למדתי, שאחת הדרכים הטובות למתן את החרדה היא להסיט את המוקד מדברים עליהם *אין* לנו שליטה, אל המקומות בהם יש! כלומר, להדגיש את העובדה שאנחנו יכולים לדאוג לבריאותנו, לחיות חיים מעניינים ומשמחים, ליהנות מרפואה מונעת ומקדמה טכנולוגית, שמאפשרת לכולנו איכות חיים לאורך זמן. אהבה ויצירה הם התחמושת המשמעותית ביותר כנגד פחד המוות, וכל המרבה (בהן) הרי זה משובח! בברכת עד 120 ליאת

שלום ליאת ! בשבוע האחרון תפסתי את בני בן ה-8 צופה באתרי פורנו,לאחר בדיקה גיליתי שהילד צופה כ-3 ימים באתרי הפורנו הללו. הייתי שמחה לדעת מהם דרכי הטיפול במצב שכזה ואיך מסבירים לילד את חומרת המקרה בהתחשב בעובדה שהילד רק בגיל 8 . תודה מראש.

היי שלומית, אני מצרפת לכאן תשובה שנתתי בעבר לפנייה דומה, בשינויים קלים ומתבקשים. הנה - למרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה שאני נחשפת לסיפור כזה. מסתבר שילדינו הצעירים והחכמים, שלמדו היטב מהי גישה יעילה למקורות מידע, עושים שימוש בטכניקות החיפוש כדי לספק את סקרנותם הטבעית. הצרה היא שהחיפוש התמים אחרי ה"אישה ערומה" חושף אותם לתכנים בוטים, אלימים ופרברטיים, המצויים בשפע וזמינים לכל דורש ברשת. כבר שמעתי על ילדה תמימה שבעקבות חיפוש דומה ברשת, הגיעה לאתרים שסיפקו סרטים ובהם סצינות אונס אלימות. לכן, כדי למנוע זאת, עליכם לפעול מיידית, בדרך של הסברה ישירה ועניינית, המדגישה כי צפייה באתרי פורנוגרפיה באינטרנט מזיקה לו ממש כמו סרטי אימה או סרטים מפחידים אחרים שאינם מתאימים לילדים. שמתי לב שילדים מבינים טוב את ההקבלה הזו. הם מכירים את הפיתוי המסקרן המושך אותם להמשיך ולצפות בסרט אימה, ולשלם על כך אח"כ בליל ביעותים ללא שינה או בסיוטים מתמשכים. אם נצליח להסביר לילדים שהחיפוש התמים אחרי עירום או סקס עלול לחשוף אותם לתכנים מזעזעים, שירדפו אותם אח"כ ויזיקו להם, נדמה לי שנשיג מידה של שיתוף פעולה בנושא. מעבר לכך, אפשר להדגיש את הסכנות האחרות, של גריית יתר, קבלת מושגים מוטעים או מעוותים על האקט המיני (היפה והנעים כשלעצמו), על איברי הגוף בכלל ואיברי המין בפרט, ועל יחסים בין גברים ונשים. מעבר להסברה כזו, אני ממליצה לעשות מאמץ לחסום את הגישה לאתרי סקס, וניתן לעשות זאת דרך ספק האינטרנט. זה מצליח לעשות את העבודה, לפחות עד שהילדים הופכים ל'חיות אינטרנט' מתוחכמות. ולסיום, אני חושבת שאת הסקרנות הטבעית של ילדים כלפי הגוף העירום אפשר לספק יופי דרך האמנות. תוכלי להציע לו הרפתקה מיוחדת, של התחקות אחר העירום באמנות הציור, הפיסול והצילום, להתבונן יחד ביצירות האמנות, להתפעל יחד, ולגלות את מסתרי הגוף הנשי והגברי שלא דרך הביבים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום לכולם, מחאת הפסיכולוגים נמשכת. חברי ועד המאבק הגיעו אתמול (יום ג', 2/8) להישג משמעותי, בכך שהדאגה למערכת בריאות הנפש הציבורית הועלתה לסדר היום, והצטרפה לרשימת הדרישות של המפגינים מהממשלה. זה עדיין לא מספיק, והמחאה שלנו על מצבה של מערכת בריאות הנפש הציבורית נמשכת !! חשוב להשתמש במומנטום שישנו ולעורר את תשומת לב הציבור למצב בריאות הנפש הציבורית – ראוי שתחום בריאות הנפש יישמע יחד עם המחאות שעולות – מערכות הבריאות, הרווחה, החינוך והשיכון. זו הזדמנות לעורר את הציבור ואת הממשלה לכך שבריאות נפשית היא חלק אינטגרלי מהחיים – יחד עם בריאות גופנית, שירותי רווחה וחינוך, וחלק בלתי נפרד מהזכויות שלנו כאזרחים, וכי חובת המדינה לדאוג לקיומן הראוי. בבריאות הנפש - מעבר למצוקה הספציפית בתחום הפסיכולוגיה, אנו קוראים גם להעלאת מודעות הציבור והממשלה למצוקה במכלול השירותים הרפואיים והפארא-רפואיים הקשורים בהתפתחות נפשית תקינה ובריאות נפשית לכל אורך החיים. אזרחים צרכני שירותי בריאות הנפש, פסיכיאטרים, רופאים התפתחותיים, יועצות בי"ס, קלינאיות תקשורת, מרפאים בעיסוק, מטפלים בהבעה, פסיכותרפיסטים מתחומים שונים, סטודנטים לפסיכולוגיה ועוד ועוד... אנחנו מזמינים את כולכם להצטרף אלינו לגל המחאה החברתית! זוהי הזדמנות היסטורית ! ! ! אנו מתכננים הצטרפות רחבת היקף להפגנה הגדולה שתיערך ביום שבת הקרוב ב-21:00! כולם מוזמנים להתכנס ב-19:30 במאהל המחאה, שהוקם על ידי ועד "מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים", ונמצא בשדרת רוטשילד – פינת נחמני. משם נצא בסביבות 20:00 (לתפוס מקום טוב) בצעדה לעבר רחבת ההפגנה, כפי שעשינו במוצ"ש האחרון. המתחם שלנו יפתח בשבת כבר ב-16:00 כך שכל מי שמעוניין לקחת חלק פעיל בהכנות מוזמן להקדים. כל מי שמצב בריאות הנפש הציבורית מטריד את מנוחתו, מוזמן להגיע, להביע ולהשפיע ! ! זוהי מטרה חוצה מומחיויות, מעמדות ומקצועות ! נוכחותכם חשובה ומשמעותית !!! אתם מוזמנים להגיע עם שלטים וכל דבר שיכול לתרום למטרה. פרטים נוספים בדף המחאה בפייסבוק - "מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים" ובאתר mitmachim.com להתראות במאהל ובהפגנות! אנא העבירו מייל זה לכמה שיותר אנשים. בברכת הצלחה לכולנו!! ועד המאבק כל מי שמעוניין לעזור בארגון - מוזמן לפנות [email protected]

גם ההפגנה הזו כבר מאחורינו, ונקווה שההיענות העצומה תוליד הישגים משמעותיים ובני קיימא לרווחת כולנו. כל הכבוד לכל מי שטרח ולקח חלק במאבק החשוב הזה.

ליאת יקרה, התרחקתי קצת מקצה התהום ואני בחיים ואפילו החיוך והגומות שלי חזרו קצת לבקר :). בסוף החלטתי לא ללכת על האופציה הכימית ומצאתי את הבריכה כמקבילה עדיפה (אחרי שמכיתה ו' בערך לא העזתי לחשוף כך את גופי למרות שכל שנות ילדותי הייתי כמו דג במים- קורים דברים..). בעזרת ה' ואנשים טובים בדרך שתמכו ועודדו והמשיכו להאמין בי (כולל את) גם כשאני כבר וויתרתי והייתי בדרך לאבד הכל, אתמול הגשתי את המטלה האחרונה ורשמית סיימתי שנה ב'. תודה מהלב ששמעת אותי כשהייתי צריכה. אני מקווה שאת בטוב. שבת שלום

היי אפרת, איזה יופי לשמוע שחזרו החיוך והגומות! שולחת ברכות חמות לרגל סיום שנה ב'. זה לא הולך ברגל! מקווה שהקיץ הזה, שהחל בסימן ערבות הדדית ותנועה לקראת יוזמה ושינוי, יביא איתו בשורות טובות גם במישור האישי, בבית, אצל כל אחד מאיתנו. גאה בך מאד על ההתעקשות והכוח להיעזר ולהחיות את הרצון. שלך ליאת

חוץ מהחבר שלי אני לא מרגישה קשורה לשום מקום. במיוחד עם זה יותר מאדם אחד שנמצא לידי. אני מרגישה שלאף אחד ל אכפת ממני באמת חוץ מלחבר שלי ושאף אחד לא אוהב אותי באמת אה וגם חוץ מסבתא שלי. אולי זה לא נכון שרק הם אוהבים אותי אבל הם היחידים שאומים לי את זה ואני גם באמת מרגישה את האהבה. אין לי חברות, רק אחת... פעם לא הייתי כזאת בכלל היו לי חברות וידידים. אני לא יודעת מה השתנה.... אני ביישנית נורא אני כל הזמן חושבת מה יחשבו עליי ומה אני יכולה להגיד ומה לא. קשה לי להיות בחבורה של הרבה אנשים זה מלחיץ אותי מאוד, כל מילה שהם יגידו לי לא במקום אני נפגעת ואם לא מתייחסים למה שאמרתי אני נורא נפגעת ומסתגרת בתוך עצמי. יש לי פסיכולוגית כבר 5 וחצי שנים, אני גם בטיפול פסיכיאטרי נגד דיכאון. אני נמצאת במשפחה אומנת שאני לא מרגישה שייכת בה בכלל... אני סובלת בה אין אף אחד לדבר איתו בבית כולם חושבים שאני רעה וכפוית טובה, או שפשוט לא מבינים אותי. אני בקושי בקשר איתם, אני חיה אצלם 6 שנים. אני לא מבינה מה הבעיה שלי..אני ילדה יפה מאוד מתחשבת אכפת לי מכולם. אני פשוט מרגישה רע. אני לא מסוגלת להתאבד כי יש לי אמונה ולפי האמונה אסור להתאבד אחרת יהיה עוד יותר רע.... אבל בזמן האחרון אני כל הזמן מדמיינת איך שאני קופצת מהחלון ואיך זה מרגיש לפני המוות אלה בזמן הנפילה. אני מתוסכלת כבר מכל זה... אני גם מרגישה שאני לא אוהבת אנשים אחרים אני לא מקבלת את ההתנהגות שלהם... אני חייבת עזרה אני לא יכולה לחיות ככה זה הורס לי בהמון דברים. אשמח לייעוץ.

היי, יש ימים (או תקופות) בהם נראה שהכל סוגר עליך, והעתיד נראה קודר וחסר תקווה. ובכל זאת, גם בתוך כל זה, מבצבצות נקודות אור, כמו חבר שאוהב וסבתא חמה ומפנקת. החיים לא תמיד הוגנים, ואסונות יכולים ליפול עלינו כל הזמן. איכשהו, אני מאמינה שכדי להביא אלינו את הטוב לא מספיק רק להמתין. עלינו לפעול, ולהתאמץ למצוא את מה שיספק לחיינו טעם ומשמעות. מאחר שאת כבר נמצאת בטיפול שיחתי ותרופתי, אני מציעה לך להמשיך ולהתמיד בהם, אך לצד זה, לחפש פעילויות שיש בהן עשייה למען מישהו אחר. לפעמים ההתגייסות למען אחרים גורמת לנו להביט על חיינו באור חדש, לשמוח במה שיש בהם, ולקבל בהשלמה את מה שחסר. מקווה שמצב הרוח השתנה בינתיים, ליאת

יש לי ילד מקסים בן 5.יש לציין שהוא בן יחיד מאוד אהוב ויודע להחזיר אהבה. מאוד מקובל בגן ילדים גננת מאוד אוהבת אותו בקיטנה גננות לא הפסיקו להגיד לי שיש לי ילד מקסים(ש זה מאוד נאים )אכשו בקייץ אנחנו הרבה בבריכה והוא היתלהב מי חוג שחיה וביקש להירשם לחוג כי גם החברים נירשמו. אחרי כמה שיעורים הוא אמר אימא לא רוצה להיות בחוג המאמן קשוח מאוד הוא לא אוהב אותי ומאיר כול הזמן(אני נימצאת איתו בחוג).ובאמת המאמן מאוד רציני ומאמן אותם כאילו מחר יש להם אליפות העולם.אבל אני לא יודעת מה לעשות מי צד אחת אני לא רוצה שיהיה לוקשה ומי צד שני אני רוצה שיתמודד עם קושי כי בחיים לא כולם הולכים להיות בסדר ולאהוב אותו. מה נכון לעשות .יש לי דוגמה בחיים של אח שתמיד היה מתחיל דברים ולא משיים זה חזק הישפיע לו על החיים .איך עוזרים לילד להבין שרק דרך למידה ועבודה קשה מגיעים לתוצעות כי עד היום היה לו הכול קל

שלום אביטל, לא ברור האם בנך בן שלוש או בן חמש, ובעיני יש קצת הבדל בהקשר זה. בגיל שלוש הילדים עדיין קטנים מאד, ונדרשת גישה רכה ומותאמת. בגיל חמש, ילד כבר אמור להיות מסוגל לשאת סביבה מעט יותר תובענית, בעיקר כשמדובר בפעילות שיש בה סכנה. על הילדים להיות ממשמעים, לציית, ולהישאר מרוכזים. מבחינה זו, אין מקום לחיפופים. בכל מקרה, אם מטרת הקורס הוא לימוד שחייה (ולא בילוי), השאירי אותו עד שתראי שהוא הגיע לשליטה יחסית במיומנות השחייה, שכן זה נראה לי חשוב יותר מאווירת הכיף. בברכה ליאת

היי, ילדה בת ארבע וחצי זה באמת לא סיפור קל... כתבי עוד! :-) ליאת

בתי בת 4.5 ילדה חכמה מאוד, חברותית ובוגרת הבעיה היא שיש לה קשיי הסתגלות למקומות חדשים. בשנה שעברה היא הלכה לגן חדש ובמשך חודשיים בכתה כל היום ימים שלמים שהיא לא רוצה להשאר בגן, היתה מתעוררת מתוך שינה ובוכה וכדומה ובסוף התרגלה. בתחילת השבוע רשמתי אותה לקייטנה והסיפור חוזר על עצמו היא בוכה שם שעות ארוכות מתעוררת מתוך שינה בבית ובוכה אומרת שמחר היא לא הולכת ובקיצור סצינות. שאלתי: יש לי אפשרות להוציא אותה מהקיטנה ולמצוא סידור אחר אבל השאלה האם לוותר לה? (מדובר סה"כ בעוד שבוע של הקיטנה) או שפשוט לתת לה לבכות ולהבין שאין מה לעשות . (מפעילת הקיטנה אמרה שאם היא תמשיך לבכות היא לא תוכל להשאר שם). דרך אגב, הטענה של הילדה היא שהיא מתגעגעת אלינו...

שלום דנה, אם באמת "אין מה לעשות", והקייטנה זה הסידור היחיד שמאפשר לך להתפרנס בשקט, שווה להתעקש. אם יש סידור חלופי, ואת יודעת שממילא מדובר רק בעוד שבוע (ואין סיכוי שהיא תתרגל בזמן כה קצר), לא מוכרחים להתעקש. הטיפול בחרדה ובהימנעויות הנלוות לה, חייב להיעשות בדרך עקבית, מתוך הבנה עמוקה של המנגנונים המתגמלים אותה, ולא בשיטת ה"זבנג וגמרנו". ההתעקשות, לכן, תהיה במקרים של הכרח אמיתי, וגם כאשר נמצא מישהו מהצוות שמוכן לסייע ולשתף פעולה. נדמה לי שלא זה המקרה, ולכן - בעיני - אם יש סידור ידידותי יותר, שווה לשקול אותו. חופשה נעימה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 4, נמצא במסגרת של גן פרטי, בעוד חודש יילך לגן טרום חובה. יש לי גם בת בת שנה. מאז שנולדה הבן נוהג כלפיה באלימות, דורך עליה "בטעות", מחבק חזק מאוד, זורק עליה חפצים, מפיל וכו'. לעתים רחוקות הוא משחק איתה יפה. אבל זו לא הבעיה העיקרית. בחודשים אחרונים המצב החמיר והוא נוהג באלימות כלפי ילדים בגן , בדרך כלל לא לחברים (מעניין שנדיר שהוא מציק לחברים שלו). הוא יכול לתת בעיטה לילד ישן, לדחוף מישהו בלי סיבה, להתפרץ למשחק של אחרים ולהרוס מה שהם עשו. בנוסף כמעט כל יום "בורח" לו, מה שאף פעם לא קרה מאז גמילה לפני שנה וחצי. אני חייבת לציין, כמה שאפשר אוביקטיבי מתוך השוואה עם בני גילו, כי הוא חכם, מאוד ממושמע, לא מפונק, חברותי, חשוב לו להיות מקובל , אולי בגלל שהוא דו-שפתי קצת מגמגם, מאוד מפותח פיזית וגדול לגילו, רגיש, מקבל הרבה תשומת לב וחיזוקים חיוביים. מה תמליצי לנו? דיבורים, עונשים, פרסים לא עזרו. אם לפנות למישהו, אז למי? מה המקצוע שמטפל בסוג כזה של בעיה? יכול להיות שזאת תוצאה של השפעה של יחסים שלי עם בעלי (אנחנו רבים לעתים קרובות)? תודה רבה מראש!

שלום ויקה, מהדברים שלך עולה תמונה של ילד במצוקה, שאולי מקבל הרבה תשומת לב ואהבה, אך מקבל פחות סמכות ומסגרת. לדברייך הוא רגיש וממושמע, ובו בזמן - כך את מציינת - הוא פוגע באחותו, מכה ובועט בילדים (גם ללא פרובוקציה מצידם, כמו במקרה של הילד שישן), מתפרץ ומפריע. זו אינה משמעת, אלא בעיית התנהגות, שאפשר וצריך לטפל בה. אם, כמו שאת מציינת, יש בבית אוירה מתוחה, סביר שהילד מושפע גם מכך, וצריך לקבל עזרה. הכתובת במקרה כזה היא פסיכולוג ילדים קליני שנותן גם הדרכת הורים. עם ובלי קשר, אני ממליצה לכם לפנות גם לייעוץ זוגי, כדי לעבוד על התקשורת ביניכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, לפני כשנה גיליתי שבעלי בוגד בי, ולמשך 3 חודשים הוא גר אצל הוריו. בנינו, שהיה אז בן 3 וחצי, הגיב לזה יחסית בסדר (לטעמי).לא סיפרנו לו אז שאנחנו נפרדים, מאחר ולא ידעתי אם נחזור, ולכן פשוט תרצנו את העדרו של האב בזה שהוא עוזר לחבר שלו ששבר את הרגל. במשך כל התק' הזו הקפיד בעלי לראות את בנינו כמעט כל יום בביתנו. מאז חלפה שנה, ונולד לנו תינוק מקסים, אלא שלפני כשבועיים גיליתי שוב שבעלי בוגד בי. מיד כשנדע לי על הבגידה בעלי התנצל והבטיח שזה לא יקרה שוב, והתחיל ללכת לטיפול, אלא שמבחינתי, הייתי רוצה לקחת עכשיו פסק זמן ארוך, שבמהלכו ישלים בעלי את הטיפול שלו, וכך נוכל שנינו להחליט לאן דרכינו מועדות. שאלתי היא - איך תשפיע עכשיו פרידה ארוכה (במהלכה ישכור בעלי דירה משלו) על בנינו בן ה-4 וחצי? האם יש לנו את הפריבילגיה לנהוג כך כשיש לנו ילדים וצריך להחליט בקרוב לאן הקשר הזה הולך? ובמידה ונפרד- מה נגיד לו? אינני בטוחה שזו פרידה סופית.אני מודאגת מאחר וכרגע הוא מתמודד גם עם האח החדש שנולד לו, ואמור להתחיל ללכת בעוד כחודש לגן עיריה חדש, שבו לא יכיר אף ילד, ואני יודעת שלוקח לו זמן להתסגל לשינויים מסוג זה. תודה לך! נעמה

שלום נעמה, צר לי לשמוע על ההתמודדות הקשה שנכפתה עלייך. זה קשה, מעליב ומכעיס. פרידה של הורים היא תמיד סיפור קשה עבור הילדים, ונראה שקשה מאד למצוא לזה זמן "טוב". נדמה לי שהשאלה החשובה כאן אינה "האם יש (או אין) לכם את הפריווילגיה להיפרד", אלא איך ובמה מטפלים. אישית, אני מאמינה שקשה מאד לעבוד על קשר מבחוץ. כלומר, אם אתם רוצים לתת לזוגיות שלכם סיכוי נוסף, יש לעשות זאת מתוך הקשר, ובעזרת טיפול זוגי! אם בעלך מרגיש שהוא זקוק לטיפול משל עצמו, מוטב שיעשה זאת בנוסף על העבודה הזוגית שלכם. זה אמנם יקר, אבל להתגרש יקר הרבה יותר! אם לסכם זאת במילים אחרות, להערכתי אם קיים סיכוי להציל את המשפחה, אל תבלבלו את הילדים עם פרידות ואיחוד מחדש, אלא פעלו בנחישות לשקם את מה שנפגע, ועשו זאת כרגע כמשפחה. במידה ותחליטו להיפרד בסופו של דבר, אפשר יהיה לחזור ולהתייעץ. שולחת לך כוח, עידוד ותקווה לטוב ליאת

תודה ליאת על תשובתך! בשלב זה, אינני מרגישה שיש מקום לעבודה על הקשר בינינו, ואני חושבת שבעלי הוא זה שצריך לבדוק לעצמו (עם עצמו) האם הוא מעונין בקשר איתי ומדוע הוא ממשיך לבגוד. אני חושבת שעל השאלה הזו הוא צריך לענות בשקט, בלי "טרדות החיים" היומיומיות. וגם לגביי- אני מרגישה שאני צריכה מעט ספייס כדי להחליט מה אני רוצה בחיים, ולא להשאב שוב (כמו בשנה שעברה שחזרנו לחיות יחד והלכנו לטיפול זוגי) לשגרה. ולכן אני שואלת, האם נוכל "למרוח" את הבן שלנו עוד כמה חודשים או שעלינו להסביר לו משהו אחר כבר עכשיו?

שלום מבקשת לשאול לגבי בני בן22 רוצה לקנות אופנוע למרות שדיברתי איתו על הסיכון שבדבר עונה אני אזהר אמרתי הפחד שלי לא ממך אלא מכלי הרכב הנוספים בכביש הכסף של החסכון אצלי אם לא אתן אמר אקח הלואה ולא רוצה גם רכב פרטי לא רוצה שינהלו אותו רוצה לעשות מה שהוא רוצה כמו מרד גיל הנעורים הוא עושה את ההחלטות שלו כמעט בכל דבר רק שברקע אני משמיעה את דעותי מה דעתך כיצד עלי להגיב תודה ויום טוב

שלום דורית, כאמא, אני מזדהה איתך מאד, וחושבת שאופנוע הוא כלי מסוכן ומאד לא ידידותי לאימהות. עם זאת, יש לציין בצער, שבגיל 22 הילדים שלנו כבר אנשים בוגרים העומדים בפני עצמם, ויכולתנו להשפיע עליהם תלויה באיכות הקשר והתקשורת שלנו איתם. לתחושתי, ככל שתתעקשי כך תגבר המוטיבציה שלו לעשות דווקא. לפעמים עדיף לוותר לזמן מה, כדי להרוויח לטווח הארוך. אולי אפשר לנסות לבקש ממנו להתפשר על קטנוע ("טוסטוס") שישמש אותו רק בנסיעות פנים-עירוניות. מניסיוני (גם כאמא) למדתי שאם משחררים בצד אחד, עוצמת ההתעקשות בצד השני פוחתת. ועוד משהו שגיליתי - זה שהילדים המפונקים שלנו (טוב, לא כולם, אבל די הרבה מהם) מגלים עד מהרה שנעים יותר ונוח יותר להיכנס לאוטו ממוזג בקיץ וחמים בחורף, על פני ההישרדות המשונה תחת הקסדה בשדה הקרב הנקרא כבישי ישראל. אצלנו הגחמה הזו חלפה די מהר, ואני מקווה שכך יקרה גם אצלך. היי חזקה ליאת

לא הבנתי למה התכונת לוותר לזמן מה האם להניח לו לעשות רצונו אנו אומרים שילמדו על בשרם אבל כאן יש ענין של חיים הוא כרגע סטודנט שהגיע לחופשה הביתה ביקשתי שידחה את הרעיון עד שיסים את הלימודים הצעתי לשלם מונית להגיע לעבודתו בחופש לא בא בחשבון הוא אומר שהוא אוהב אותי האם חשוב לדבר על זה מה זה עושה לי גם זה לא עזר במיוחד אומר תחשבי על הטוב לא מסוגלת לחשוב חיובי ואמרתי לו את זה איזה משפטים יכולים להועיל תודה על התיחסותך יש לי בן ובת יחידים

בני עולה לכיתה ג. אני שמה לב, שבמהלך השנה הזאת הור מרבה להשתמש בתנועות שחוזרות על עצמן מס' פעמים כמו: להסתובב סביב עצמו, להניע את ידיו מצד לצד , להניד את ראשו שוב ושוב . כל זה נמשך עד אשר אני או משהו מבני המשפחה מעיר לו. יצויין כי הוא ילד נבון מאוד, בעל חשיבה מעמיקה, את עם קשיים מסויימים בפרשנות של סיטואציות חברתיות. קשיים בארגון ניהול זמן, פזרנות איומה, חפציו פזורים ולא מסודרים, איטיות בעבודתו, נתייה להתנתקויות רבות. אינני מאבחנת ולא פסיכיאטרית אך מהיכרות עם ילדים כאלה ניראה לי שיש לו תסמונת אספרגר. אנא סייעי בידי להתמודד עם בני. יצויין כי מבדיקת טובה עולה כי איננו זקוק לרייטלין אך בשל איטיות בזמן התגובה הוחלט על הידרותרפיה. מבחינה לימודית הוא נבון מאוד אך יש קשיים באיטיות .לעזרתך הברוכה מצפה.

שלום רינה, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להימנע מאבחון עצמי, גם אם נדמה לך שאת פוגעת בול. הפרעות תקשורת התפתחותיות הן מורכבות, ונדרש ניסיון רב כדי להבחינן מתופעות אחרות. בעשורים האחרונים נצבר גוף ידע עצום בתחום זה, ולכן אני מציעה לך מאד לא להסתפק בעצות באינטרנט, אלא לפנות לפסיכיאטר ילדים המתמחה באבחון הפרעות בתקשורת והפרעות התפתחות, או - טוב יותר - למרפאה המתמחה בכך, ולהתאים לבנך תכנית התערבות מסודרת שתכוון לקשיים הספציפיים שלו. פני ללא דיחוי לאבחון מסודר! בהצלחה ליאת

למה הכוונה חיזוק שלילי או חיזוק חיובי? ומתי משתמשים בכל אחד מהם?

שלום שושנה, שני החיזוקים נועדו להגביר את שכיחותה של ההתנהגות הרצויה. חיזוק חיובי הוא תגמול נעים המגיע בעקבות ההתנהגות הרצויה, ובכך מגביר את שכיחותה. חיזוק שלילי הוא אירוע או גירוי שלילי, שסילוקו יגביר את שכיחותה של ההתנהגות הרצויה. חיזוק חיובי (פרס/שבח/מתנה) יינתן לאחר התגובה) בעוד חיזוק שלילי יינתן לפניה, כדי שהלומד יוכל להפסיקה. אם, למשל, נרצה ללמד כלב לקפוץ לגובה חיזוק חיובי יהיה מתן ממתק אחרי שהכלב קפץ. חיזוק שלילי יהיה השמעת רעש לא נעים, שיופסק בכל פעם שהכלב קופץ. שני החיזוקים יגבירו את שכיחותה של ההתנהגות הרצויה (קפיצה במקרה זה). מקווה שעזרתי ליאת

אשמח לקבל דוגמאות מעולם הילדים, ומתכנים האופייניים לגילאי החביון וההתבגרות.

היי, הילד שלי בן 4 תמיד היה לו בעיות עם גמילה...יש רגעים שהוא רץ לשירותים לעשות את צרכיו..אבל רגעים מעטים מאוד מאוד..ורוב הזמן יוצא לו טיפה בתחתון ואז שאני בעצם מריחה אנחנו הולכים לשירותים והוא ישר עושה באסלה... אני לא מבינה למה הוא מתחיל לעשות קקי בתחתונים ...מה הוא לא שולט בזה אולי האם יש דבר כזה שלא שולטים בקקי... אני כבר לא יודעת מה לעשות או איך להתנהג..מחכה להצעתך, תודה רבה.

שלום רב, קושי בשליטה בסוגרים יכול להיות קשור גם לבעיה פיזיולוגית, ולכן יש להיוועץ ברופא הילדים. במידה ותישלל בעיה רפואית, אפשר יהיה לחזור ולהתייעץ. בגלל שאת מציינת ש"תמיד היו בעיות בגמילה", אפשר להניח בזהירות שמשהו בתהליך השתבש, והלחץ גורם לו לחרדה ונטייה להתאפק, עד שהקקי 'בורח'. אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לנהל את התקשורת סביב ענייני היקיון ובכלל. ברוב המקרים, ההתעסקות הרבה בנושא מחריפה את המצב, וההמלצה היא להרפות, ולקבל את הילד גם עם הפספוסים. בברכה ליאת

שלום לך, אני זקוקה לפסיכולוג/ית ממולצים לטיפול בחרדות לילד בן 11 באיזור המרכז . אשמח אם תשלחי למייל שלחי שם כזה. אגב אני חברת מכבי אך מוכנה גם מישהו טוב פרטי. עם נסיון רב עם ילדים עם בעיות חרדה

שלום סיגל, לא צרפת כתובת מייל. ליאת

אני סובלת משבליליות אני לא מצליחה להירדם מקוצר נשימה וגלי חום לאורך כל גופי ומכך בעמצא הלילה אני פשוט מסתובבת בכל הבית וחייבת לאכול או לשתות ומכך אני בעודף משקל ואפשר להגיד שהגליצרידים שלי ממש חוגגים! הגעתי בbmi שלי בערך כבר ל29 ואני רוצה לדעת מה לעשות אפשר לעשות שיעזור לי!!! אשמח אים תענו לי על ששאלתי בקרוב כי זה ממש בלתי נסבל!!! בתודה קרן

שלום קרן, הבעיה שאת מתארת, גם אם יש בה מרכיבים פסיכולוגיים, חייבת להיות מופנית תחילה לרופא הילדים או לדיאטנית ילדים. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 3 לגבי פיפי אין לו פספוסים לגבי קקי המצב שונה הוא מפחד לעשות , הוא מגיע למצב שהוא מתאפק 4 ימים ובסוף הוא מוציא אתמול זה הגיע לשיא אחרי 3 ימים היה לו אתמול קקי והאו התחיל לבכות ולצרוח לאומר לי "מפחד,כואב"ניסיתי הכל אך ללא הצלחה בסוף לקחתי אותו לרופא ילדים שעשה לו חוקן והוא נרגעאני כל הזמן אומר לול ומדובבת אותו גם בגן הוא לא עושה אך הוא פשוט מסרב מרוב פחד מה לעשות ?????

שלום שרית, ראשית, אני מזמינה אותך להשתמש בכפתור ה"חיפוש בפורום זה", ולקרוא תשובות קודמות רבות בנושא זה. כעיקרון, אני מציעה להימנע מחוקנים וממאבקים ולחץ סביב הקקי, שרק מחריפים את המצוקה של הילד ושלך. תסמכי עליו (ועל הטבע) שיעשה את שלו, והניחי לנושא, גם אם יהיו פספוסים פה ושם. עזרי לו בתזונה עתירת סיבים, והציעי לו סיר (או שירותים) פעמיים-שלוש ביום לזמנים שלא יעלו על 5-10 דקות. אם לא יגיע הקקי, אל תגידי/תעשי דבר, מלבד להרגיע ("אולי אח"כ תצליח, ואם לא, אז בטח מחר"). זכרי שכמה ימים של עצירות הם עניין של מה בכך, בהשוואה לבעייה חמורה ועקשנית בהרבה, היכולה להתפתח כתוצאה מלחץ ומאבקים סביב היציאות. אם את חוששת שלא תצליחי לבד, פני להנחייה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

בני קנאי לאחותו בת ה-4 בצורה אובססיבית .זה מתבטא בכך שכל מה שהיא עושה או אומרת הוא מחכה אותה .כך שאין לו שום דעה או רצון משל עצמו. וזה נמשך לאורך כל שעות היום .הדבר מאוד מטריד אותנו זה ממש כמו חרדה.האם הוא צריך טיפול?

שלום אורנית, נדמה לי שבשלב זה אפשר להסתפק בהדרכת הורים, שתעזור לכם להבין מדוע הילד שלכם פיתח נטייה לרצות ו"להתיילד", והאם משהו בהתנהגותכם מעודד זאת. אם הפסיכולוג יחשוב שהמצב מצדיק התערבות גם אצל הילד, אפשר יהיה להתחיל טיפול, ולסייע לו להרחיב את החלקים האותנטיים שבו, הנדחקים מפאת הצורך לשאת חן. בהצלחה ליאת

היי, הילדה שלי בת שנה וארבעה חודשים. יש לה אח בכור בן שלוש ותשעה חודשים. יש לציין כי הם מסתדרים מצויין. שמתי לב כי ישנם מקרים בהם אני או אדם אחר בסביבה, שמרים את קולו ( לפעמים נשמע כמו צעקה), גורמים לילדה לשים ידיים על הפנים או לחבק אותי חזק(אם היא בדיוק על הידיים שלי). יחד עם זאת, היא אוהבת מאוד מוזיקה, אין לה בעיה עם רעש. רציתי לדעת מה יכול להיות הגורם שגורם לה להגיב כך להרמת קול/ לצעקה? האם זה מאפיין ילדים בגילה? תודה מראש, דנה.

שלום דנה, היכולת שלנו להבין מסר תקשורתי נשענת על הבנה סמנטית (של המילים), אך גם על אספקטים לא מילוליים, כמו מבט, טון דיבור ומחוות גוף. כאשר אנחנו צועקים, ובמיוחד כשזה קורה במפתיע, זה בהחלט יכול להיחוות כדבר מפחיד או מאיים. זה מפחיד אף יותר כשאתה תינוק בן שנה או שנתיים. ילדים רגישים עלולים להגיב בבהלה להרמת טונים פתאומית, ואם בתך מגיבה כך, נסי למתן את העוצמה. בברכה ליאת

שלום בנות, מאז שכתבתי את ההודעה הראשונה עבר זמן, התחלנו טיפול פסיכולוגי שהחל מאוד יפה וחשבנו שהנה יש אור בקצה המנהרה ולאט לאט השיפור הלך ודעךךךך. ואנחנו שוב חוזרים לריח הלא נעים, לתחושת החוסר אונים וכו'. מה שאני יכולה להגיד מכל הטיפולת שעברנו זה לא לכעוס על הילדה.. זה באמת לא בשליטתה. מה שעדיין הורג אותי הוא שאחרי שבורח לה היא ממש לא ממהרת להחליף עד שאנחנו מעירים לה. עצוב

שלום לך, לכן, אני עוקבת (דרך המייל) אחרי התכתובת שלכן, ושמחה שמצאתן זו את זו, להחלפת דעות, חוויות ורעיונות. אנקופרזיס היא הפרעה קשה ועקשנית, שלפעמים מגיבה לטיפול ולפעמים לא. הטיפול, לכן, מתמקד בשיפור התקשורת המשפחתית, ביכולת לקבל ולאהוב את הילד למרות הבעיה, ופחות בבריחת הצואה כשלעצמה. שולחת לכן עידוד, ומזכירה שההפרעה חולפת לבסוף באופן ספונטני. הקונץ הוא להימנע מנזקים נלווים. החזיקו מעמד ליאת

תודה ליאת, זה באמת מעודד לקרוא ולהגיב לבעיה דומה , זה נותן תקווה ועידוד רב.

שלום רב בתי בת ה3 וחצי כמעט,מסרבת להיכנס לים או לבריכה וכן לדרוך על חול.גם הליכה על דשא נעשית על קצות האצבעות.הדבר מלווה בבכי והיסטריה יש לציין כי היא ילדה מאוד נקייה ומסודרת באופן קיצוני-תכונה חזקה במשפחתי (לא אוהבת להתלכלך,חייבת שכל דבר יהיה במקומו,יש סממנים של אובססיביות בעניין אפילו) ניסיונות לשוחח עמה או לשכנעה באופנים שונים, עלו בתוהו כיצד ניתן לפתור את הבעיה?האם יש סיבה לדאגה?האם יש צורך בעזרה מקצועית? לתשובתך אודה

שלום מגי, שווה בדיקה אצל מרפאה בעיסוק, כדי לשלול (או לאשש) קיומה של בעיה תחושתית, בה אפשר וצריך לטפל. עד אז, נסי לא לכעוס או להכריח, אלא לחשוב על דרכים שייקלו עליה במצבים הבלתי נעימים הללו. אם נושא הניקיון הכפייתי 'חזק' במשפחה שלכם, חשוב להביא בחשבון את ההשפעה על הילדים, ולזכור ש"על עץ תפוחים לא גדל שסק"... בהצלחה ליאת

בוקר טוב יש לי ילדה בת ארבע היא פוחדת מכל רעש עם זה בכי .,ראש של אופנוע

היי מרים, גם במקרה זה תיתכן רגישות אודיטורית, ושווה להתייעץ במכון להתפתחות הילד. ברוב המקרים זה חולף מעצמו, אבל ליתר ביטחון רצוי לבדוק. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי ילד בן שנה ותשעה חודשים שניזון בעיקר מסימילאק. הוא מתפתח יפה פיזית (אחוזון 90), ומנטלית (מדבר משפטים שלמים ובעל אוצר מילים עשיר). הוא ינק (הנקה מלאה) עד גיל שנה וחודש, ללא תוספת סימילאק בכלל. בגיל ארבע חודשים התחלתי עם ניסיונות האכלה של אוכל טחון, כל ירק/פרי בנפרד ע"מ לשלול אלרגיה, כפי שהומלץ בטיפת חלב. בגיל חצי שנה לארוחת הצהריים הוא ניזון ממרק מכל טוב שכלל גם הודו אדום – הכל טחון. בבוקר פירות מכל הסוגים – טחון גם כן. כשהוא היה בן חצי שנה חזרתי לעבודה ועד גיל שנה ושלושה חודשים הוא היה בבית עם מטפלת. הוא לא היה אכלן ולכן המטפלת הייתה מתעקשת איתו על האוכל ואפילו מאכילה אותו "בכוח". הוא מעולם לא פלט או הקיא. כל הניסיונות שלי, לכל סוגי המאכלים בכל הווריאציות האפשריות לא צלחו. היום הוא בגן, שם לטענתם הוא אוכל, לא "מדהים" אבל מנשנש פה ושם. בבוקר הוא אוכל מעט קורנפלקס עם חלב או שניים/שלושה ביסים מכריך עם חביתה, אח"כ מעט מאוד פירות (פלח אחד מפרי – תפוח/אגס וכד'), בצהריים הוא כמעט ולא נוגע בכלום, לפני שנת הצהריים הוא שותה בקבוק חלב (לא יותר מ- 180 cc) ולאחר שהוא קם משנת הצהריים הוא לוקח ביס אחד (אם בכלל) מהכריך שהם מכינים או ביס מפרי. בערב, בבית הוא לא נוגע בכלום כלום ולפני השינה שותה בקבוק סימילאק (300 cc) עם 2.5 כפיות דייסת סולת. בשישי שבת, כשהוא בבית איתנו, בכל פעם שבעלי ואני אוכלים אנו מושיבים אותו ומציעים לו מהאוכל אך הוא לעולם אינו מעוניין והוא פשוט "חי" על סימילאק ומים. הוא לא מוכן לאכול מעדני חלב כמעט בכלל, הוא מסתפק בטעימה קטנה וזהו. הוא כן אוהב לאכול צ'יריוס עם חלב, ברנפלק עם חלב וקוטג' אך לא באופן קבוע. בימים שאני רואה שהוא לא מוכן לאכול כלום כלום אני מציעה לו פתי בר, במבה וכד' וגם את זה הוא לא מסיים עד הסוף. אני נותנת לו לאכול לבד / מנסה להאכיל אותו / מצרפת חברה עם ילד בגיל שלו שאוכל יפה / אוכל מול הטלויזיה / אוכל במטבח בשקט / ארוחה עם ההורים, עם בני דודים – כלום כלום כלום! ישנם ימים אפילו שאני לא נותנת לו חלב, ע"מ לגרום לו להיות רעב אך אז הוא מסתפק במים עד לבקבוק חלב הבא. בעיה נוספת שנובעת בעיקר כתוצאה מהתזונה הלקויה היא נושא היציאות. הוא נולד עם פיסורה. בעבר, כשסבל מעצירות נורא כאב לו בזמן היציאה ומאז הוא מפחד להתרוקן. מאחר והוא לא אוכל שום דבר מזין היציאות שלו קשות ולכן המעגל לא נפרץ. היציאות קשות, הוא מתאפק, היציאות קשות יותר והכאבים לבסוף גדולים יותר. לאחר ביקור אצל הרופא אמר כי חייבים להוסיף לו סיבים (פגלקס) לחלב ע"מ שהיציאות יהיו רכות. אני משתמשת לסירוגין בפגלקס ו- אלצירות וזה אכן עוזר אך נאמר לי גם שתזונה נכונה יכולה לפתור הכל מבלי להשתמש בתוספים אלו. אני כבר אובדת עצות ודיי מיואשת. אני כבר לא יודעת מה לעשות ומה להכין כדי שהוא יהיה מוכן לאכול. אודה לעזרה בנושא בהקדם.

שלום ביאטריס, באופן אישי, אני נוטה להאמין כי ניסיונות להתערב במנגנוני הגוף המחזוריים (אוכל, יציאות, שינה) הם העומדים בבסיס ההפרעות בתחומים הללו. איני תזונאית, ואני ממליצה לך מאד להתייעץ עם מומחית בתחום זה. עם זאת, לתחושתי, כרגע נכנסתם למעגל של מאבק כוח. את מציינת שבנך מתפתח היטב, למרות שהוא לא אוכל "כלום כלום כלום". אני מניחה שה'כלום' הזה, מעבר לזה שהוא משביע אותו ומספק את צרכיו, בעיקר מוציא אותך מדעתך ומדאיג אותך. כדי להיחלץ מהמעגל הזה, צריך עזרה, ואני מציעה לך לנסות להיעזר באחת המרפאות המטפלות בהפרעות אכילה של הילדות (אני יודעת על אחת טובה ב"שניידר"). המרפאות הללו שמות דגש על היחסים בין ההורה לילד, ועל התפקיד שממלאת הפרעת האכילה בחיים המשפחתיים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הנני אם חד הורית לילד בן 6.בני נולד מתרומת זרע. אין לו אחים נוספים. בני סיים השנה את גן חובה ובשנה הבאה הוא עולה לכיתה א'. בחודש יולי הוא בילה בקייטנה שהגן הפעיל, עם אותו צוות הגננת והסייעת. שמתי לב שחל שינוי בהתנהגותו, לפעמים הוא היה חוזר הביתה שקט מידי, תמיד ייחסתי זאת לעייפות של אותו יום. כאשר היתי מעירה לו בטון מעט גבוה ואומרת לו דבר מה או כועסת על התנהגות לא נאותה שלו הוא היה מתחיל לבעוט בי, מרביץ לי. הרגשתי שהוא עובר התפרצות זעם. כאשר הוא היה מכה אותי היתי מנסה להחזיק אותו בצורת "חיבוק", היתי מכניסה אותו לחדרו ומבקשת ממנו "להרגע", היתי מכניסה והוא היה יוצא מהחדר וממשיך להרביץ וכך חוזר חלילה. עד שהוא היה נרגע. כאשר הוא נרגע היתי מושיבה אותו ומסבירה לו שאני לא ארשה לו להתנהג בצורה הזו בבית וקל וחומר להרביץ לאימא. ואם הוא מרגיש עצבני שיכנס לחדרו וינסה להרגע. הוא מראה סימני חרטה ומבקש סליחה על התנהגתו הלא יפה ואז יומיים אחרי, שוב יש לו התפרצות זעם והוא שוב מכה. מיותר לציין שאני מרגישה חסרת אונים מול התפרצויות הזעם שלו. אני כאילו מרגישה שבני עובר את "גיל ההתבגרות". שיחה עם הגננת שלו לא העלתה דבר. היא רק אמרה לי שיכול להיות שהמעבר לבית ספר גורם לו ללחץ נפשי וזו הדרך שלו להוציא זאת. אני מרגישה תסכול ועצבות שבני חווה זאת. יתכן שמשהו מציק לו ואני לא מצליחה להבין מה. כאשר הוא רגוע אני מנסה לדובב אותו תוך כדי משחק להבין. אבל תשובותיו לא מראות על בעיה מסוימת. מה שכן, בני הוא ילד בודד אין לו כמעט חברים. מידי פעם בא אליו חבר או חברה שאנחנו מכירים מגן השעשועים. אודה לך אם תוכלי לייעץ לי כיצד לנהוג כאשר הוא נתקף בהתקפי זעם והאם מעבר לבית ספר יכולה להיות סיבה להתפרצויות אלו? בברכה רלי

שלום רלי, השבועות שלפני הכניסה לכיתה א' יכולים להיות ספוגים מתח ועצבנות אצל הילדים והוריהם, אך נדמה לי שבמקרה שלכם המתח רק מחריף בעיה עמוקה יותר, הקשורה (אולי) לקושי שלך לבסס ולשמר עמדה סמכותית ונחושה מול הילד. את מסבירה לו יפה שלא תרשי לו להרביץ לאמא, והנה - את מרשה! להגיד "אני לא מרשה" זה ממש לא מספיק, והעובדה שזה חוזר על עצמו כל יומיים מחזקת טענה זו. הוא מכה, את מנסה לרסנו, מחבקת, שולחת לחדר למספר דקות, ואז הוא יוצא, מתנצל, כדי לחזור על הכל שוב בפעם הבאה שמשהו יעצבן אותו. המצב נראה לא טוב גם לאור מצבו החברתי, שקשור אולי לקושי שלו לשאת תסכול. השינוי תלוי מאד ביכולת שלך להמעיט במלל, ולהתחיל לפעול בנחישות. המטרה היא ליצור מצב בו כל התנהגות שלילית תגרור אחריה תוצאה בלתי רצויה מבחינתו, כזו שתגרום לו לוותר על התפרצות אלימה. תוצאה בלתי ראויה כזו יכולה להיות, למשל, התרחקות שלך (פיזית ומנטלית) לאחר כל ניסיון שלו לפגוע בך. אני מזמינה אותך לדפדף קצת בפורום שלנו ולקרוא על הצבת גבולות נאותה. למען האמת,אני סבורה שהדרכת הורים קצרה יכולה להיות מועילה בהרבה, ולחסוך לך הרבה עוגמת נפש וייאוש. מעודדת אותך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, או להדרכת הורים, ולרכוש מיומנויות של הפעלת סמכות יעילה. בהצלחה ליאת

שלום רב. שמי מיכל ואני אמא לסתיו בת 5 וחצי ולאורי בן 4. אני בחודש שלישי להריון ועדיין לא שיתפנו את הילדים בבשורה המשמחת. כשאמרתי לסתיו שאנו רוצים עוד ילד למשפחה היא לא ממש התלהבה. דווקא ההפך אמרה שהיא ממש לא רוצה.העניין עלה כמה פעמים בוורסיות שונות, את סתתיו ממש מתעקשת שלא יהיה לנו ילד נוסף. מבקשת עזרה איך לגרום לסתיו להיפתח לקבל ולהנות כמה שניתן מהתינוק שעוד מעט יגיע?

שלום מיכל, ההחלטה להביא ילד לאוויר העולם היא החלטה מכרעת וחשובה, וככזו אינה נתונה לשיקול דעתו של ילד (כל ילד!) בן ארבע, חמש, או אפילו חמש עשרה. זו החלטה הורית, הנעשית מתוך שיקולים שאינם בתחום השגתו של ילד קטן. המשאלה שלנו, ההורים, לפיה הילדים אמורים ליהנות או לאהוב זה את זה, היא טבעית ומובנת, אך האחיזה שלה במציאות רופפת. ילדים קטנים רבים לא מתים על הרעיון שקם להם מתחרה, ובכל זאת, משפחות גדלות ומתרחבות, ואיכשהו גם המתנגדים הגדולים לומדים לחיות עם הרעיון. אני מציעה להפסיק להציב בפני סתיו את השאלה הזו, ולחסוך ממנה את האחריות האמיתית או המדומיינת לבואו של התינוק. נסי לחגוג את ההריון הנוסף, ליהנות מההבטחה הנרקמת בתוכך, ולשתף את סתיו ואורי כאשר הבטן כבר תסגיר את העובדות. סתיו תלמד ליהנות מהרעיון לאט לאט, כשיימצאו לה הסיבות לכך. מאחלת לך הריון קל ונעים, ולידה מרגשת ליאת

בני בן 7 מפחד מגנבים , הןא תעורר כמה פעמים בלילה, אינו מוכן להתרחץ ולהתלבש לבד בחדרו מה שבעבר עשה ללא כל קושי. יש לו תיקים בעיניים ובאף במשך היום מה עלינו לעשות ולמי כדאי לפנות ?

שלום נועה, פחד מגנבים, שודדים, מחבלים ו'אנשים רעים' אחרים מופיע מדי פעם בילדות, ואינו נחשב חריג מאד. עם זאת, אנו מצפים מילדים להמשיך לתפקד למרות הפחד, וליהנות מרמת ביטחון סבירה, לפחות בין כתלי הבית. לכן, אם ההימנעות שלו נמשכת מעבר לזמן סביר (מעל חודש, נניח) ומלווה בביטויי מצוקה נוספים (כמו הטיקים, למשל), שווה לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך את המצב ולהציע התערבות מתאימה, ישירות מול הילד או דרככם. בהצלחה ליאת

ביתי בת 3 וחצי ואני מאוד מעוניינת להעביר אותה בספטמבר לגן חדש.בעיקר בגלל ההנהנלה בגן ובלאגן שיש שם עם הצוות שלא בטוח שמורגש אצל הילדים.הבעיה היא שלילדה יש קשיי הסתגלות רציניים ואם תשאר בגן לא נצטרך לעבור את זה שוב- היא מכירה את הילדים, הסביבה, הגננת, הכל... סה"כ כששואלים אותה על הגן היא עונה שכיף לה ולכבי הצוות שהוא צועק הרבה אבל לא בטוחה שמשהו חריר. היום שאלתי אותה אם מעדיפה להשאר בגן הזה או לעבור לגן חדש והיא ממש אמרה שרוצה לעבור לגן אחר כי כבר מזמן היא בגן הזה... הסברתי לה שבגן החדש יש גננת חדשה ,ילדים חדשים.... ולא נוכל לחזור לגן הזה ולהפתעתי עדיין התעקשה שרוצה לעבור. זאת ילדה שכל שינוי הכי קטן מכניס לחרדהגדולה ,גם אם מדברים על זה לפני תגיד שלא רוצה ותבין מה הולך להיות בסיטואציה. אני מנסה להבין האם יש מצב שהיא לא ממש הבינה את כוונתי ,אם כי קשה לי להאמין ואולי כן הבינה אך לא מבינה את המשמעות למרות שהסברתי ואולי באמת כן מעדיפה לעבור.... אשמח להארה, עצה....

שלום עינת, יכול להיות שהביטוי "רוצה אבל פוחדת" רלוונטי לכאן, אבל יכול להיות בה במידה שילדתך גדלה, ומה שפרשת כקשיי הסתגלות משמעותיים, יתברר כרגישות שחלפה עם הגיל, או כנטייה שלך לראות את הדברים כ'חריפים' ועוצמתיים מעבר למה שנחווה על ידה. כך או כך, גם במקרה של ילד רגיש עם בעיות הסתגלות, לא נשאיר אותו במסגרת גרועה או בינונית רק בגלל שהוא כבר שם. אני מציעה למצוא לבתך את המסגרת האיכותית ביותר שתוכלי למצוא, ולעזור לה להתמודד עם משבר הקליטה במידה ויופיע. אני ממליצה גם להניח לניסיונות להזהיר אותה מראש, או להתריע על קושי אפשרי. אדרבא, נסי לשדר אופטימיות, התרגשות והרפתקנות לקראת הבאות. זה בוודאי עדיף על פני יצירת ציפיות שליליות, נכון? בהצלחה ליאת

הבעיה שאני לא יודעת עד כמה המסגרת בינונית או לא טובה עבורה היא אומרת שכיף לה בגן... ואני לא יודעת עד כמה צועקים שם יותר מבגנים אחרים והאם הקטע של תפיסת הסנטר אכן קיים כפי שהיא וילדה נוספת אמרו. בתי אומרת שמנהל הגן עושה את זה והילדה השניה שהגננת עושה... אני חוששת להעביר אותה ושכן טוב לה ואם יהיו קשיי הסתגלות אז בכלל.... אני לא מאמינה שקשיי ההסתגלות נעלמו כי עד היום היא לא תכנס לגן בלי לתת לי יד ותמיד קצת תתבייש בבוקר

ליאת שלום, יש לי 2 שאלות ברשותך, לגבי תאומים בני 3 מה יכולה להיות הסיבה לריור מוגבר אצל הבן ולמי עלי לפנות על מנת לבדוק את הענין ? איך מלמדים ילדים בגן להתנהג עם חברים מכים. כמעט כל יום היא/הוא מקבלים מכות והיות ואנו בבית כל הזמןמסבירים להם לא להכות, לא לנשוך וכד' הם אכן פסיבים ולא מחזירים. מה הדרך הנכונה ? תודה על תשומת הלב.אם יורשה לי ישנה בעייה קטנה אחת נוספת של "העלבות"נעלבים מכל דבר , גם בבית . המון תודה

שלום הגר, אני לא רופאה, אך למיטב ידיעתי ריור מוגבר יכול להיגרם מקושי בשליטה המוטורית בפה או בלוע, פגם אנטומי אחר באזור הפה או הפרשה מוגברת של בלוטות הרוק. מציעה לך להתחיל מבירור אצל רופא אף אוזן גרון, ולפעול בעצתו. בעניין המכות בגן, אני מציעה לפנות לגננת ולבקש הידוק של ההשגחה על הילדים. תוכלי לתדרך אותם ולעודדם להגיב בתקיפות ("אל תרביץ לי! זאת אלימות!"), ואז לפנות לעזרת מבוגר קרוב. אני נהגתי לעודד את ילדי להתרחק *תמיד* מילדים/מצבים אלימים, ולשמור על עצמם ממעורבות בכל מה שמריח אלימות. אם זה עבד מצויין אצלי, אין סיבה שלא יעבוד גם אצלך. :-) ליאת

שלום ליאת, בתי בת 5 ו- 7 חודשים. היא ילדה בוגרת מאוד לגילה. למרות זאת היא לא מוכנה ללכת לישון באף מקום (סבתא וסבא, דודים)למרות שהיא מאוד קשורה אליהם ומתראה עימם לעיתים קרובות.לבתי יש בנות דודות בגילה וגם כשהן ישנות אצל הסבתא היא עדיין עומדת על שלה ולא מוכנה להישאר לישון שם בלילה.כשאנו שואלים אותה מדוע היא לא מוכנה להישאר, היא אומרת לנו שהיא אוהבת אותנו ורוצה להיות איתנו. אנחנו מסבירים לה שגם אנחנו מאוד אוהבים אותה ושאין לנו בעיה שהיא תחזור איתנו הביתה, אך אנו חושבים שיהיה לה כיף לעשות "מסיבת פיג'מות" עם בנות הדודות שלה ושלמחרת בבוקר נבוא לקחת אותה (אנחנו גרים במרחק הליכה). יש לציין שבסה"כ בתי ישנה פעמיים מחוץ לבית (בערך לפני שנה- שנה וחצי) והפעמים האלה היו היוזמה שלה וכשחזרה היא אמרה שהיה לה כיף ושהיא נהנתה מאוד. השאלה שלי היא: מה אני צריכה לעשות, האם להמשיך לדבר איתה על הנושא ולשאול אותה מדי פעם האם היא רוצה להישאר לישון אצל הקרובים לנו, או לעזוב את העניין ולחכות שיחלוף מעצמו? חשוב לי לציין שאני אישית יותר רגועה כשהיא בבית, לכסות ולנשק אותה לפני השינה, אך יחד עם זאת חשוב לי להבין מה עוצר בעדה. תודה רבה קרן

שלום קרן, יש ילדים רגישים שלא מצליחים לישון מחוץ לבית, גם כשמדובר בבתים אהובים ומוכרים. לעיתים, כמו שאת מציינת, גם להורה יש תרומה משלו למצב, כשהסירוב להתרחק משרת גם את צרכיו (וחרדותיו). אפשר להמשיך לעודד מפעם לפעם, ולבדוק אם משהו השתנה. ברוב המקרים זה נרגע עם הגיל, ואני אישית מאמינה שאין טעם ואין צורך לדחוק בתהליך. שאלה יהיו הצרות שלכם... :-) ליאת

היי אני בשבוע ה-20 להריון. הגובה של הוא 1.50 ובתחילת ההריון הייתי במשקל של 46 ק"ג. אתמול הייתי במעקב הריון והמשקל היה 49.5... קצת דאגתי כי בהריונות הקודמים הייתי עולה הרבה יותר... אני פשוט לא אוכלת עוף בהריון..וקצת נגעלת מכול מיני דברים אז אין לי הרבה אפשריות לאכול...המשקל הזה בסדר?

יקירתי, אני חוששת שאינך בפורום הנכון. אשמח לעמוד לרשותך אחרי הלידה, שתעבור - כמובן - בכייף ובקלות. להתראות ליאת

קייטנת יולי מסתיימת היום בגן של הילדה שלי בת 5 שאלתי אותה אם היא מעוננינת שאני ארשום אותה לעוד קייטנה (לא באותו מקום אם ילדים אחרים) או שהיא רוצה להשאר איתי בבית (אני לא עובדת ואחותה הקטנה בת שנתיים בגן ) היא אמרה שהיא רוצה קייטנה האם זה לא מוגזם לרשום אותה לעוד קייטנה????????? יש לציין שבקייטנה הנוכחית היא מאוד נהנתה ותמיד שבאתי לאסוף אותה מהקייטנה היא לא רצתה ללכת (הייתי באה כמעט אחרונה ) היא תמיד אומרת לי שבביתץ משעמם לה למרות שאני משחקת איתה בבית בקייטנה לא כל כך נפגשנו עם חברים מהגן

שלום לי, מה שאת שואלת זו לא שאלה פסיכולוגית: אם הילדה רוצה קייטנה, וזה מתאים לך כלכלית ובכלל, אז מה הבעיה? אם את מרגישה שאת מעדיפה להקדיש לה זמן איכות בחופש - מה טוב! איני רואה כאן פוטנציאל נזק, כל עוד הכל נעשה ברצון ובהסכמה. המשך חופש נעים ליאת

אמא ששאלה את בתה איך אוכל לעזור לך קיבלה את התשובה תביאי לי רובה שאירה בעצמי מדובר בהתנהגות אלימה של הילדה אצפה לתשובתכםץ הילדה בת 11

שלום רב, בדר"כ דיבורים מסוג זה אינם משקפים כוונה אובדנית אמיתית, אלא דרך לבטא מצוקה קשה וקריאה לעזרה. גם התנהגות אלימה יכולה לשקף מצוקה, ייאוש ודיכאון אצל ילדים. אני מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לשקול התערבות טיפולית-רגשית מול הילדה, או הדרכת הורים (או גם וגם). בברכה ליאת

שלום! ביתי בת 5.5 ילדה עצמאית חברותית שמחה ומקסימה, אומרת לי בעצ רב מאוד בכל יום שאני באה לאסוף אותה מהקייטנה שהיא התגעגעה אלי מאוד היום, ואף בכתה מגעגועים אלי בלי שיראו. ליבי נקרע בקירבי אך אני מנסה להראות בטוחה ואומרת לה שגם אני מאוד התגעגעתי ואני גאה בה שהיא גם התגעגעה התגברה על הגעגועים וגם הצליחה להנות מאוד ולעשות גם כיף. אף הקדשתי התשובה כנראה לא ממש מספקת כי היא ממשיכה לומר שהיא התגעגעה וממש לא נותנת לי לזוז מקרבתה ומראה לי בכל דקה נתונה שהיא אוהבת אותי אהבה עזה ומתגעגעת מאוד לאמא שהיא ככ אוהבת. האם יש משהו שאוכל לומר לה על מנת לחזקה ברגעי הגעגוע הפחות נעימים כשאנחנו רחוקות? ליבי ממש בוכה - והאמת גם אני מאוד מתגעגעת אליה במהלך היום....:) אשמח לדעת מה דעתך בנושא תודה רפאלה

שלום רפאלה, אני מציעה לא לבלבל בין אהבה לבין תלות והיצמדות. קשר בריא (או מה שנקרא בפסיכולוגיה "התקשרות בטוחה") מאפשר לילד להיפרד מההורה לזמן סביר, מתוך ביטחון ואמון מלא, הן בהורה (שיחזור) והן בדמויות שממלאות את מקומו בהיעדרו. אני שומעת בדברייך שהקושי בפרידה משותף לשתיכן, ולכן מציעה לך לנסות לטפל בזה קודם כל אצלך. ללמוד לעזוב את הילדה למספר שעות מבלי להיתפס לרגשות אשמה או רחמים מיותרים. כשאת תצליחי להיפרד מבלי שייקרע לך הלב, בתך תצליח בכך גם היא. אם את חוששת שלא תצליחי לעמוד במשימה בכוחות עצמך, פני לעזרה של איש מקצוע, ונסי לבחון אתת הקשיים (גם) לאור חוויות העבר שלך, כדי לא לשחזר אותם מול בתך. בהצלחה ליאת

אויי.. לקחת את זה קצת רחוק מידי... השאלה היתה איך לחזק אותה ברגעים שהיא חשה געגועים. (עצבות היתה ששמעתי שבכתה) תודה.

שלום ליאת, אשמח להכוונה לספרות מקצועית כרווקה הנכנסת למערכת זוגית ומגורים משותפים עם גרוש עם ילד בן 7. ברור לי שהקשר עם הילד ממש חשוב ואני מרגישה שיש לי חששות רבים בקשר למקום שלי גם מול הבן זוג, ומול הילד - בעיקר כי זה מורכב גם בשבילו. אשמח להפנייה לחומר בנושא. תודה, דורית

שלום דורית, אין לי ב'שליפה' ספרות מקצועית בנושא, אך אוכל לה]פנות אותך לכתבה בנושא שהייתי שותפה לה, לפני כשנתיים. הנה- http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html?hp=55&cat=313 אם יהיו שאלות ספציפיות, את מוזמנת. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת 9 , שבחצי שנה האחרונה התחילה להסתגר , פחות ופחות פוגשת חברות , הביטחון העצמי שלה ירוד (מה שלא היה), אני מעוניינת לקחת אותה לטיפול רגשי, אודה על המלצה למטפלת/פסיכולוגית טובה באיזור עפולה-טבריה.

שלום שני, אין אנו נוהגים לפרסם אנשי טיפול מעל גבי הפורום, שכן זה עומד בניגוד למדיניות אתר 'דוקטורס'. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים שבאתר. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 7, ילד חכם מאוד ומקסים, תלמיד מעולה, חברותי עם חברים רבים (בנים). יש לו אחות בת 5. בשנה- שנתיים האחרונות מגלה סקרנות מינית, שכוללת הצצות לי ולבנות אחרות (כשיש הזדמנות), מנסה לגעת לי בחזה, מנסה לנשק בפה אותי ואת אביו, וגם עושה "טקסי חתונה" עם אחותו ומנסה לנשק גם אותה. בנוסף הוא גם מציץ לבנים בני גילו. יש לציין שאנחנו משוחחים איתו על עניין הפרטיות האיברים הפרטיים וכו'. לאחרונה שמתי לב לתופעה שמדאיגה אותי - כאשר נפגש עם חברים הם לעיתים משחקים מעיין משחק חיבוקים /התגוששות, קופצים זה על זה, מחבקים חזק מאחור וכד'. נראה כי מדובר במשחק כי הם צוחקים ונהנים אבל להרגשתי יש שם משהו מיני, הם כאילו ממששים זה את זה. יש לציין כי ממה שראיתי בני בד"כ יוזם את המשחקים הללו. האם מדובר בתופעה נורמלית? האם להפסיק ולהתערב או להתעלם? והאם יש בכך להעיד על זהותו המינית? תודה

שלום יהלי, קשה לי להעריך מכאן האם מדובר בהתנהגות חריגה או לא (להערכתי יש כאן סקרנות טבעית וגריית-יתר, שאף אחד לא ממש שם לה גבול). אני מציעה להיות מעט יותר אסרטיביים וברורים, ולא להרשות לו להציץ או לגעת באיברי גופכן, שכן עליו ללמוד לעכב את הדחף ולשלוט בו, ולהבין שלא מדובר רק ב'המלצה', אלא באיסור. באשר למשחקי ההתגוששות שלו עם הבנים, הם דווקא כן נורמליים, אך גם שם (בעיקר אם את מרגישה שיש בהם משהו לא תואם) אפשר לרסן קצת."אתם יכולים להמשיך ולשחק, אבל לשמור על מגע מכבד, שאינו גורם למישהו להרגיש לא נוח ולא נעים". נדמה לי שהקשר בין ההתנהגות הזו לזהות המינית בעתיד, מעט מרחיק לכת. בברכה ליאת

כיצד ניתן לעודד וללמד ילדים בגילאי 6-8 לקבל הערות , העלבות של חברים לגן /לכיתה מבלי לחוש מפולת בתחושת הערך העצמי?

שלום עינת, היכולת לספוג ביקורת או עלבון ו"להישאר בחיים" תלויה בין השאר ביכולת לעמוד בתסכולים ואכזבות (יכולת טובה לוויסות רגשי), בכמות ואיכות המשאבים האישיים (מה שפסיכולוגים נוהגים לכנות "כוחות"), ובמאזן ההצלחות מול כישלונות שחווה הילד בעבר. האמת, שאף אחד מאיתנו לא אוהב עלבון, פגיעה או ביקורת, אך היכולת להתאושש מהם חשובה. ילד שהוריו מכבירים עליו כל הזמן מחמאות, תשבוחות ומנות התפעלות תכופות (שלא תמיד אחוזות במציאות) עלול להאמין בטעות שרק כך יאהבו אותו, ולפתח תלות באספקה סדירה שלהן. במצב כזה, גם עלבון קטן או ביקורת, עלולים להיחוות כסוף העולם. הדרך לגדל ילד מאוזן ובריא - אם בכלל יש אחת כזו - היא לנסות לשמור על איזון בריא בבית, בין אהבה, עידוד והתפעלות מצד אחד, לבין הדרישה לשיתוף פעולה, התחשבות באחרים ועמידה בכללי אסור ומותר (גבולות! גבולות!) מצד שני. בהצלחה ליאת

ליאת שלום , קודם כול תודה על פורום מקצועי . אני נהנית לקרוא את תשובותיך המקצועיות ואני לומדת מהן רבות. הייתי רוצה לשאול את דעתך על אירוע חינוכי שקרה לי עם בני הבכור : יש לי 2 ילדים . בני הגדול הוא כבן 8 ילד נבון ודעתן במיוחד.היינו מוזמנים לאירוע משפחתי . הכול היה בסדר אך לקראת סוף הערב בני ובעלי החלו להתווכח על עניין מסוים , עד אשר בני הבכור צעק על בעלי בנוכחות כולם והכה אותו (זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה ). בעלי לא הגיב למה שבני עשה ואני החלטתי שאני לוקחת את בני ומעלה אותו הביתה בזמן שכולם חגגו למטה. נשארתי עם בני למעלה והסברתי לו כי התנהגותו לא הייתה ראויה ולכן הוא לא ירד למטה להמשיך את החגיגה. כולם אמרו לי שזה לא היה נכון לעלות אותו באותו הרגע ולא לתת לו לרדת בכלל . אלא להקצות לו זמן ואז להוריד אותו . או לתת לו תגובה אחרת בבית.לטענתם זה הוריד לו את הביטחון העצמי לעשות טעויות. מה דעתך ? האם עשיתי נכון שהעליתי אותו באותו הרגע ולא הרשיתי לו להמשיך להשתתף באירוע ? האם באמת הייתי צריכה להקצות לו זמן של 15 דק' ולהוריד אותו? חשוב לי לציין שנשארנו למעלה כשעה ואחרי זה הלכנו הביתה כי האירוע הסתיים .הורדתי אותו כדי להיפרד מכולם ואז נסענו .אשמח לשמוע את דעתך המקצועית , על מנת שאדע כיצד להתנהג בפעם הבאה .

שלום שלי, אני מחזקת אותך על הדרך בה פעלת, ומתפעלת מיכולתך לעמוד בלחץ של האחרים. בעיני, היה כאן מסר חשוב וחד משמעי: ההתנהגות שלך הייתה בלתי ראוייה מכל בחינה, ולכן לא נוכל להישאר באירוע. העובדה שנישארת איתו למעלה הופכת את זה לטוב אף יותר. אין לי ספק שבנך למד כאן שיעור חשוב, לפיו יש לך גבולות אותם אי אפשר ולא כדאי לחצות. בעיני, מסר כזה לא רק שאינו מוריד ביטחון, אלא נוסך ביטחון בהיותו מאותת לילד שיש מי שמשגיח עליו, מכוון ומחנך אותו, ומרסן את תוקפנותו (שהיא, כשלעצמה, עלולה לעורר בילדים חרדה ואי-שקט). כל הכבוד ליאת

שלום, קודם כל עליי להודות שאני רק בת 15. אני יודעת שזהו פורום להורים, אך איני יודעת לאן לפנות, ולהוריי אני בטח שלא רוצה לספר. אני מקווה שאני בפורום הנכון, אני מקווה שמותר לי בכלל לרשום פה תגובות, ואני מאוד מקווה שתעני לי. אני חייבת לבקש סליחה מראש אם לא הייתי צריכה לעשות זאת, רציתי לדעת מה יש לי אז רשמתי במנוע חיפוש 'מחשבות בלתי נשלטות' וזה הוביל אותי לפורום הזה.. אז לבעיה עצמה במידה ואת מוכנה לעזור לי. מדי פעם אני חושבת ומדמיינת דברים נוראיים שקוראים לי ובמיוחד לאנשים שקרובים לי. שאלתי את חבריי בנוגע לזה, והם אמרו שזה קורה להם אך הם 'מעלימים את המחשבה', שוכחים ממנה לאחר כמה דקות. אך אצלי זה לא ככה, אני ממשיכה לחשוב עוד ועוד, ולדמיין תמונות נוראיות שוב ושוב ואני מרגישה שאיני מצליחה לשלוט בזה. אני מנסה להסיח את דעתי עם מוזיקה, שיחות עם אנשים וכו' אך זה אף פעם לא עוזר, אני ממשיכה לדמיין ולחשוב ללא שליטה. לפעמים שבועות עוברות והמחשבות לא צצות, ולפעמים אני יכולה לדמיין משהו זוועתי במשך כמה דקות, יום, יומיים עד לשבוע. למשל, פעם דמיינתי בראשי את אחי הקטן, מאושפז בביה"ח במצב קשה, במשך שבוע דמיינתי רק את זה - איך הוא סובל, ואיך זה משפיע עליי ועל משפחתי, זה מגיע למצבים שאני מרגישה ממש רע עם עצמי - מרגישה שזה חולני לחשוב דברים כאלה, אך אני באמת מרגישה שאני לא מצליחה לשלוט בזה ! כאילו המחשבה משתלטת על כל דבר אחר שאני מנסה לעשות ! הדבר מפריע לי בחיי היום יום, אני מרוכזת רק במחשבה מסויימת ואני אשמח לדעת מה יש לי? האם זה יעבור? איך? הוריי לא יודעים דבר על זה, ואני מניחה שהם גם לא שמים לב-אני מאוד מנסה להסתיר זאת,אני לא רוצה שידעו על כך.. האם יש דרך לטפל בזאת ללא פסיכולוג, או ללא ידיעת הוריי ? אני מאוד מודה לך על הקריאה, ואני מאוד מודה לך מראש על התשובה.

שלום יובל, למרבה המזל, המחשבות, הפנטזיות והחלומות שלנו נשארים מחוץ לטווח ראייתם והשגתם של האחרים, וזאת באמת בשורה טובה, כי לכולנו יש מחשבות ודמיונות שלא תמיד מצייתים לכללי הנימוס והמוסר. מבחינה זו, אין שום דבר מדאיג במה שאת מתארת. מה שמציק לך יותר, זו האשמה על המחשבות, והניסיונות לסלקן. כאן זה כבר הופך לבעיה, כי מחשבה שאנחנו מנסים להימנע ממנה נוטה "לעשות דווקא", ולהיתקע לנו בראש (כמו שגילית בעצמך) ימים שלמים. לכן, אני מציעה לך לעשות ניסוי קטן. תחליטי שאת מפסיקה להילחם במחשבות ובדמיונות, ובמקום זאת, את מזמינה אותם בזמנים קבועים, למשל כל שעה עגולה למשך עשר דקות.בעשר דקות הללו, מותר לך לדמיין את הדברים הנוראיים ביותר (זוכרת שאף אחד לא יודע ולא רואה?), המפדחים ביותר, המשוגעים ביותר. תדמייני בנחת, בלי להיבהל, בלי אשמה, ובלי לנסות להפסיק את זה. אל תשכחי לעצור כל שעה, לחשוב ולדמיין שוב ושוב את התמונות הקשות (הן לא באמת, זה הרי רק דמיון, וזה לגמרי חוקי!). את מוזמנת לדווח לי מחר (או מחרתיים) איך הולך הניסוי, והאם זה עדיין כ"כ מפחיד אותך. בהצלחה ליאת

אני מחפשת פסיכולוגית טובה לבני בן ה 8 מאזור גבעתיים ר"ג אשמח להצעות .

שלום לך, אין אנו נוהגים לפרסם אנשי טיפול מעל גבי הפורום, שכן זה עומד בניגוד למדיניות אתר 'דוקטורס'. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים שבאתר. בהצלחה ליאת

שלום רב אני אם חד הורית יש לי ילדה בת 14 היא מקסימה מיוחדת והיא מאובחנת עם בעיות ריכוז {לא הפרקטיבית} היא עושה מעמצים גדולים ללמוד אך קשה לה היא נוטלת קונצרטה, אבל אני אישית לא כל כך שלמה עם זה . יש לציין הילדה חברותית מקובלת בחברה המורות מאד אוהבות אותה. בקיצור ילדה מקסימה.הציונים בלימודים הם בנוניים , היא נמצאת בהקבצות א' והיא מאד רוצה להצליח אך קשה לה האם יש אפשרות לטיפול אחר שהוא לא תרופתי {כלומר רטלין או קנצרטה} .משהוא שהוא טבעי שיכול לעזור לה להצליח בברכה שולי

שלום שולי, אנשים רבים מאמינים משום מה שתרופה המופקת מחומרים טבעיים עדיפה על תרופה המיוצרת במעבדה הכימית. עובדתית, החיים בעולם המודרני ארוכים יותר ואיכותיים יותר - בין השאר הודות לרפואה המתקדמת, ולתרופות המיוצרות בתהליך מבוקר ומפוקח, לאחר מחקרים וניסויים רבים. הריטלין ונגזרותיו משפרים משמעותית את היכולת לתפקד עם הפרעת קשב וריכוז, וככל שידיעתי מגעת, התחליפים הטבעיים נופלים מהם בהצלחות. אם בתך מצליחה לתפקד טוב תחת הקונצרטה, לא הייתי מפסיקה את הטיפול, או לפחות לא הייתי עושה זאת ללא התייעצות נוספת עם פסיכיאטר ילדים. בברכה ליאת

האחיינית שלי בת 5, הינה ילדה פיקחית, אך היא מכה ומקללת בגן. ובימים אלו בקייטנה. כל הנסיונות של ההורים להסביר ולהטיל סנקציות לא הועילו. היא מאוד עקשנית. לדוגמא כשהגננת ניסתה להסביר לה שהילדים בגן לא יגיעו ליום הולדת שלה - היא הגיבה שהיא תזמין ילדים אחרים שלא יודעים שהיא מכה. מה עושים עם ילדה עקשנית ומכה ששום סנקציות לא מועילות?

שלום רב, כאשר יש תחושה שכל מה שההורים עושים אינו עוזר - זה הזמן לחפש הכוונה והדרכה של איש מקצוע. בהדרכת הורים מנסים לעמוד גם על הסיבות לכישלונות של ההורים, להבין את הרקע שלהם עצמם, ואת ה'אני מאמין' החינוכי שלהם. הבנה כזו יכולה להניע את התהליך שנתקע - לפעמים לא במודע - בגלל מורכבות וקושי אצל ההורים. עודדי אותם להגיע לפסיכולוג ילדים להדרכה הורית. בברכה ליאת

שלום אבקש המלצה לפסיכולוג ילדים קליני שמטפל בעיר מודיעין בקטנטנים בני שנתיים. תודה. נ.ב עדיפות למי שעובד עם קופ"ח מכבי.

שלום עדי, קטנטנים בני שנתיים מופנים בדר"כ לאבחון וטיפול במסגרת המכון להתפתחות הילד, בהנחה שמדובר בבעיה התפתחותית. אם הרושם הוא של בעיה רגשית, אני מציעה לכוון לפסיכולוג שנותן הדרכה הורית, ובשלב זה להסתפק בכך. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים ספציפיים דרך הפורום, כדי לא להפכו ללוח מודעות/פרסום. נסי להיעזר ברופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

בני בן 9, והוא סובל מתיקים מגיל 3. זה התחיל ככחכוך בגרון, אך מאז זה עבר הרבה צורות: תנועות פנים, הטיית ראש, מצמוץ, נגיעה בעיניים... לפני כחודש היה מצב שנראה לי חמור ובו היו כמה טיקים באותה תקופה (עד עכשיו הטיק התחלף כל תקופה בטיק אחר). עכשיו ניראה שהמצב נרגע, אך בני עדיין ממצמץ בעיניו, מגלגל עיניים למעלה וכשהוא הולך הוא נוגע בקצה האצבעות בכל מה שניקרה בדרכו. התייעצתי עם רופא המשפחה והוא הסביר לי על תסמונת טורט, אך מצד שני הוא גם אמר שאין לבני את כל התמינים כדי להגדיר זאת כך. הופנינו לנוירולוג, למרות שלפני שנה וחצי עשינו לו בדיקות אצל נוירולוג, אך הפעם הרופא המליץ על נוירולוג אחר המתמחה במצבים כאלה. רציתי לדעת אם פסיכולוג ילדים יכול לעזור במצב כזה. בני עובר תקופה של המנעות מלשחק עם ילדים אחרים ואני חושבת שזה בגלל שילדים כבר מעירים לו על התנהגותו. ובאמת, מי שמסתכל על הילד מהצד ולא מכיר את הילד, לא מבין למה הילד מתנהג מוזר. מה עושים, ואיך אני יכולה לפנות לפסיכולוג (באופן פרטי).

שלום גליה, אני מציעה להגיע קודם כל לנוירולוג (או פסיכיאטר ילדים) כהמלצת הרופא שלכם, ורק לאחר מכן, כשתתבסס אבחנה, אפשר (ונכון) יהיה לפנות לטיפול רגשי אצל פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי להתעניין אצל רופא הילדים שלכם על פסיכולוג טוב באזורכם, ואז להרים טלפון ולקבוע פגישה. בדר"כ בפגישה הראשונה הפסיכולוג ירצה לפגוש אתכם, ההורים, ורק לאחר מכן את הילד. בהצלחה ליאת

היי, אולי השאלה שלי קצת לא קשורה לכאן, אבל אני עוד מפחדת לכתוב במקום של "גדולים". אני בת 19, בינתיים אני עוד נכללת תחת גיל ההתבגרות והרי הוא גם נמתח במספר שנים לשני הכיוונים בעידן המודרני, לא? מקווה שלא להטריד יותר מידי. יש לי בלגן מעיק בראש ואני לא יודעת איך לסדר אותו.לא עברתי הטרדה מינית, אני יודעת שלא. לא עברתי הטרדה מינית? אני באמת יודעת שלא? השאלה הזאת מנקרת לי בראש בלי הפסקה. מצד אחד, אני לא זוכרת כלום וגם כשאני מנסה לחשוב על סיטואציות שבהן זה יכול היה לקרות שום דבר לא עולה לי לראש. מצד שני, אני מתנהגת כאילו כן ויש בי איזו תחושה עמוקה שמשהו כזה קרה, לא זיכרון מסודר או מחשבה, סתם תחושת כאב שנוגעת בזה. זה מתיישב טוב ומסביר דברים: דכאונות, חרדות, סוג של הפרעת אכילה, רצון לפגוע בעצמי, רתיעה ממגע וקושי בכל מה שנוגע למיניות. אני שנתיים וחצי עם בן זוג עדין ורגיש ובכל זאת בכל פעם שמשהו נעשה מיני עולים לי תמונות וסרטים מפורטים של איך הוא יפגע בי עכשיו בניגוד לרצוני. אבל, הרי, אני יודעת שלא קרה שום דבר. השכל והזיכרון פוסלים כל דבר כזה. איך עושים בזה סדר?

שלום שירה, מבלי להיכנס לשאלה הפרטית שלך ("היה או לא היה?"), אוכל לומר באופן כללי, כי לפעמים, במקרה של פגיעה מוקדמת, בהיעדר יכולת הבנה והמשגה מילולית של מה שקורה, החוויה נרשמת דרך הגוף, החושים, ולא דרך הערוץ המילולי-רציונלי. הדרך הטובה לנסות ולברר מה קורה לך בסיטואציה האינטימית, היא פנייה לטיפול פסיכולוגי, שם גם תוכלי לנסות ולהתחקות אחר החוויות המוקדמות שלך, שמתעוררות לפעמים לאט לאט, במקום ובזמן בהם אפשר להרגיש בטוח. גם אם לא עברת תקיפה/הטרדה מינית, חשוב שתטפלי בעצמך, ותרכשי מיומנויות של וויסות רגשי ועמידות במצוקה, כדי שלו תיפלי למלכודת הנוראה של פגיעה עצמית לסוגיה. מעודדת אותך לפנות לעזרה, ועד אז, שולחת לך נגיעה רכה מכאן ליאת

בתי בת 15, ילדה מבריקה אך בעלת קשיים חברתיים ותקשורתיים, מסרבת בתוקף להתייעץ עם פסיכולוג (בטענה שהכל בסדר איתה), בבית קיים קושי רב בהתקשרות עם אחיה, ולי נראה כי גם בחוץ קיים קושי למרות טענותיה שהכל בסדר. אני לא מצליחה לתקשר איתה באופן משמעותי למרות גילה ולדעתי מישהו חיצוני יצליח הרבה יותר, השאלה איך גורמים לה להפגש עם פסיכולוג? והאם יש מישהו מומלץ באזור ראשל"צ ? ךןשאךן

שלום ליאת, בדר"כ, כשמדובר במתבגרים שווה לנסות את גישת ההסכמים - כלומר, לנסות לבסס הסכם של כבוד, לפיו היא תגיע לשניים שלושה מפגשים עם הפסיכולוג, ורק לאחריהם תחליט אם להמשיך או לא. הבטיחי לה שתמצאי עבורה מישהו טוב (תוכלו לנסות לעשות את זה יחד), ושלאחר פגישות הניסיון לא תכריחי אותה ללכת אם לא תרצה בכך. מניסיוני - זה עובד לא רע, וברוב המקרים הילדים נהנים מתשומת הלב וההקשבה להם ובוחרים להישאר. לא אוכל להמליץ מכאן על מטפל בעירכם, כי אנו לא נוהגים לפרסם שמות של פסיכולוגים בפורום. תוכלי להיעזר באינדקס המטפלים באתר זה, המפולח גם לפי אזורים, או להיוועץ ברופא הילדים שלכם או יועצת ביה"ס. בהצלחה ליאת