פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

רציתי לדעת מה ניתן לעשות עם ילדתי אשר חרטה על זרועותיה,יש בהן שריטות רבות?

שלום רב, כדי לוודא שלא מדובר בניסיונות לפגיעה עצמית כדרך לווסת רגשות, מוטב לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ובני נוער. בברכה ליאת

לליאת היקרה, שנה טובה ומבורכת לך ולבני ביתך, מאחלת לך שנת בריאות ואושר, שנה של המשך סיוע לנועצים, שנת מתן מענה תמידי ומקצועי כפי שרק את יודעת לעשות הכי טוב לדילמות וללבטים, שנה שבה תמשיכי לחזק בקרב הקוראים את החיובי ולראות את חצי הכוס המלאה, שנה אופטימית, מאירת הצלחות ורוויית נחת ושלווה. בהערכה רבה ובהוקרה אוהבת... האורחת הקבועה

שלום לאורחת הקבועה בפורום, תודה על הברכות והמילים הטובות. מתן התשובות בפורום אכן נעשה מתוך שמחה וברצון, אך מרוב השתדלות לעיתים הקצב איטי. למרות הכל, הגעתי בסוף גם אלייך, אורחת יקרה, ומודה לך שחיכית בסבלנות עד שסיימתי לטפס את המעלה הזה... ומחזירה לך ברכות - שתהיה השנה החדשה שנה של בשורות טובות, בריאות, התחלות חדשות, ובעיקר שמחה ועשייה יצירתית. המשיכי לבקר! שלך ליאת

בננו בן 9 מאז שהיה קטן היה לנו "קשה" איתו - לא שמע בקולנו, התחצף אלינו וכו', מציק לאחיו הקטן, וכו'. לאחרונה (שנה אחרונה לערך) - התדרדרות נוספת - לעיתים זורק לעברנו חפצים, משקר לנו בלי סוף, כאשר מענישים אותו על מעשיו (ללכת לחדר, לאסור עליו להשתמש במחשב וכו') - מאיים שיעזוב את הבית, יתקשר למשטרה, ואפילו יתאבד. כמו כן - בעבר בבית הספר - הכל היה בסדר יחסית, ובשנה האחרונה - מסתבך הרבה עם ילדים אחרים, וגם קצת מתחצף למורים. נשמח לעזרה/הכוונה לאיזה כיוון לפנות כדי לשפר את המצב

שלום לכם, ממליצה על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים. קשה מאד לגייס עמדה הורית סמכותית ואסרטיבית מול איומים במשטרה או בהתאבדות. נדמה לי שאם תקבלו חיזוק ותמיכה שירגיעו את החרדה שלכם, תוכלו לעמוד טוב יותר מול התובענות של בנכם. פנו לקבל הכוונה ועזרה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

ב-"הדרכת הורים" את מתכוונת להדרכה ביחד עם הילד, אם רק ההורים בלי הילד?

שלום, מחפש המלצה לפסיכולוג עבור ילד בן 9, באיזור תל-אביב. רצוי אחד שעובד עם קופ"ח מכבי. תודה מראש

שלום רב, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת שנה טובה ליאת

הוא פרפקציוניסט. אם הוא מדביק משהו לא ישר, הוא מיד מציין "לא הדבקתי טוב", "זה לא טוב", ומנסה להוציא ולהדביק מחדש. אם הוא ממש קיצוני באותו רגע, הוא מבקש מאתנו להדביק, כנ"ל לגבי ציור שלא על פי שביעות רצונו (הוא מצייר מדהים), עיגול לא מושלם וכו'. אני ממש יכולה לחוש את חרדת הכשלון שלו. הוא קיבל מאתנו כל כך הרבה תמיכה מאז ומתמיד, וכל כך הרבה חיזוקים ועידוד, שאני לא יודעת מאיפה זה מגיע. עם זאת, לא הייתי מגדירה אותו כחסר בטחון, כי הוא כן בעל תעוזה והרבה פעמים לא חושש לנסות ולהתנסות בדברים חדשים.

טוב, זה כבר מחזק יותר את כיוון המחשבה השני שלך, שהתמקד בהתנהלות ההורית. יתכן שהילד שלכם חש את משא הציפיות שלכם, ופיתח דפוס של פרפקציוניזם משתק. גם אם כוונותיכם טהורות לחלוטין, כדאי לזכור שהתפעלות-יתר מחכמתו ומהישגיו של הילד, עלולה ליצור אצלו תלות באספקה שוטפת של תרועות ושבחים, ובעקבות זאת הימנעות מכל דבר שמסכן אותו בכישלון. נסו לחשוב על דפוסי עידוד ענייניים יותר, המדגישים את המאמץ וההשתדלות, ופחות את התוצרים המוגמרים שלו. בברכה ליאת

הי ליאת, מכל הסוגיות שהעליתי בפנייך עד כה, זו המטרידה אותי ביותר, מכיוון שהיא מלווה את בני מהיותו תינוק ועד היום ואני מוצאת בה קושי רב. בני בן שנתיים ו - 10 חודשים ומאז ומתמיד היה מפותח הרבה מעל לממוצע. מבחינה קוגניטיבית וורבלית הוא מתאים לבני 4-5 ומבחינה רגשית הוא מתאים, לדעתי, לבני גילו ואולי מעט יותר. בכל מקרה, גם בפן הרגשי, הוא מבטא את עצמו בצורה מאוד מדויקת וחדה וברורה המשאירה מעט מאוד מקום לספק. אני מתלבטת אם להגדיר את הבעיה כחוסר בטחון עצמי או ככישורים חברתיים מוגבלים, לכן אתאר כמה מקרים לדוגמא. אני כן יכולה לומר שבמקרים רבים הוא מאמץ התנהגות נמנעת, וזה כמובן מעציב ומטריד אותנו, ההורים (יש לנו גם תינוקת קטנה יותר שאינה כזו, כבר ניתן לראות זאת): גם בגן וגם בבית, הוא ידבר מיוזמתו על דברים שמעניינים אותו, ישתף, ילהג, ישחק משחקי מילים, ישתמש בחוש הומור וכו'. זה לקח זמן, כשנכנס לגן לפני כשנה זה לא היה כך, בעידודי ובתמיכת צוות הגן, זה התפתח. ועדיין, בכל הקשור למשהו פיזית, נניח לקום ולהדביק משהו על הלוח בגן, או לרקוד 0 הוא יסרב. הוא לא משתתף באופן אקטיבי בחגיגות בחגים בפני ההורים, הוא כן משתתף בחזרות. ברגע האמת - יושב בכסא, או מוצא לו איזה פריט איזוטרי ומתעסק בו. מציין הרבה פעמים "אני לא רוצה לרקוד", "אני לא רוצה לקפוץ" וכו'. כך גם בחוגים החיצוניים המגיעים לגן. הוא לא משתתף בתרגילים, הוא לא מלטף את החיות וכו'. מציינת שבביקור שלי איתו בגן חיות הוא כן ליטף, וכשאנחנו רוקדים איתו על השטיח בבית הוא מאוד רוצה להיות שותף ואכן רוקד. על אחת כמה וכמה במפגשים חדשים, כמו סיור מודרך לילדים, בהם כל הילדים נשאלים שאלות או מתבקשים לגעת בדבר מה, כולם נפתחים לקראת סוף הסיור ורק הוא לא מוציא מילה ואף פעם לא עונה על השאלה "איך קוראים לך?". כמובן שבפורומים מצומצמים או ביתיים הוא עושה זאת, אבל אם יש בני משפחה שהוא פחות מחובר אליהם, או פשוט הרבה אנשים - הוא שוב נמנע. בגינה, לעומת זאת, הוא מדבר הרבה פעמים עם ילדים זרים ואין כל בעיה. ולשאלות של הגננת במפגש הוא עונה ברוב הפעמים (כשאינו נשאל ישירות). אני מאוד לא רוצה שישדר מסר של חולשה (או יותר גרוע, שירגיש חלש ולא מסוגל) או של "אל תיגעו בי", ועם זאת יש בו משהו ייחודי ועולם תוכן עשיר ומורכב כל כך, שקצת הופך את העניין שלו במתרחש או בילדים בני גילו לסלקטיבי. יש לך עצה? האם אפשר בכלל לעזור בעניין? איך נדע אם זהו קו אופי או משהו בהתנהלות ההורית שלנו?

שלום לך, למרות התיאור המפורט שלך, אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף את מהות הקושי, ואולי בכלל אי אפשר להבין ממרחק, מי?ד שניה. ההימנעות מעבודות יצירה, מפעילות פיזית ומליטוף חיות יכולה להיות קשורה לבעיה תחושתית, ואני ממליצה לך לבקש אבחון במכון להתפתחות הילד כדי לשלול בעיה בתחום זה. אבחון מקצועי ומקיף יוכל לעלות גם על בעיות תקשורת, אם קיימות, ולהציע התערבויות מוקדם ככל האפשר. לא ציינת האם הגננת שותפה לדאגה שלך, וזאת אינדיקציה חשובה, בעיקר כשמדובר בילד בכור, כאשר ההורים עלולים ליפול בפח הציפיות הלא-ריאליות... אם הגננת דואגת גם היא, ההמלצה של אבחון במכון להתפתחות הילד הופכת רלוונטית אף יותר. ככלל, תמיד אפשר לעזור ולקדם ילד, גם אם ביישנותו היא תכונת אישיות. ועם זאת, יהיו המקורות לקושי אשר יהיו, לפעמים עלינו ללמוד לקבל את הילד שלנו גם אם הוא ביישן, נמנע, ומתקשה בנסיבות/מסיבות רבות-משתתפים. את ההתנהלות ההורית רצוי להתאים לאופי הקשיים של הילד, ולהגמישה בהתאם. בקיצור - יש טעם להתייעץ ולהיעזר, כי שינוי ושיפור בהחלט אפשריים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב אני הולכת לפסיכולוגית שלי כבר קרוב לשנתיים. היא עזרה לי לאין שיעור ובזכותה יצאתי ממשבר לא קל ואני עומדת איפה שאני היום. בגלל החגים התורים שלנו השתנו קצת ושלחתי לה הודעה בנוגע לשינוי מועד תור, כנראה לא הייתי הכי מובנת ולאחר סבב של מספר הודעות היא התקשרה אליי שאסביר לה מה התכוונתי. כנראה כל אחת מאיתנו חשבה על תאריכים ושעות שונים ובאיזשהי נקודה היא צעקה עליי משהו בסגנון "תתני לי לסיים משפט/להשחיל מילה". בסוף השיחה הטונים ירדו והיא איחלה לי חג שמח אך אע"פ כן נפגעתי קצת. אני לא יודעת מה לעשות עם זה, מה אתם אומרים?

שלום רינת, אני מציעה לפתוח את הדברים שוב בפגישה הבאה ביניכן, ולשתף אותה ברגשותייך גם אם מדובר ברגשות שליליים. ברית טיפולית טובה נשענת על תשתית של אמון ופתיחות, ולכן מוטב לדון בתקרית וברגשות שהיא עוררה בך, וללמוד דרך זה (גם) על הקשרים האחרים שלך. זוהי אחת המטרות החשובות של הטיפול, אם לא ה?... בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום! אשמח להתייעץ איתך בנוגע לבתי. השנה היא נכנסה למעון, מסגרת ראשונה עבורה, עד היום היתה איתי בבית. יש לה אחות בת ארבע (לא יודעת אם רלוונטי). חודש עבר מאז כניסתה למעון ואין חדש. היא לא בוכה- היא צורחת בצורה היסטרית במהלך כל היום!! היתה רגיעה מסויימת לפני כשבועיים שבה היא היתה בוכה מעט פחות, אבל לאחר חופשת ראש השנה, כשנכנסו בבוקר לשם ועד השעה 10:40 (כשהגננת התקשרה אליי ) היא לא הפסיקה לצרוח בהיסטריות!!! כל הילדים כבר הסתגלו, רק היא בוכה ובוכה. בבית היא ילדת קסם, מדהימה, פיקחית, חכמה מאוד. אבל לא בגן. היום היא לא אכלה ולא שתתה שם בכלל. אני ממש מתוסכלת. הגננת הציעה לי פתרון- להחזיר אותה לגן רק אחרי חופשת סוכות וגם בהדרגה כמו בהתחלה, שעה,שעתיים, חצי יום.. אם זה לא יעבוד אני לא יודעת כבר מה אעשה.. אשמח לעזרה.

שלום יולי, ראשית, כל הכבוד לך שנשארת איתה בבית עד היום. אני מאמינה שעבור תינוקות ופעוטות לפני גיל שנתיים, הבית והטיפול האישי הם הדבר הרצוי והבריא ביותר. לפעמים, הסתגלות ממושכת וקשה למסגרת, משקפת סוג של אמביוולנטיות, מצד האם דווקא, כלפי הפרידה והיציאה מהבית. זה באמת לא קל למסור את הילד שלנו לידיים 'זרות', במיוחד כאשר עד היום הוא היה רק איתנו. אני מסכימה מאד עם הגננת שלך, ומציעה לנקוט מדיניות של הדרגה ככל האפשר. אם אינך עובדת עדיין, ואת יכולה, עשי זאת ללא חשש, וזכרי שהיא אינה "מפסידה חומר" או חריגה, ושההדרגתיות שאת מאפשרת לה אינה אלא המשך של ההשקעה שלך בשנתיים האחרונות. גם הילדים העקשניים ביותר מצליחים בסופו של דבר להסתגל למסגרת, וליהנות מיתרונותיה. אל תדאגי במיוחד מעניין האוכל. גם זה יגיע, ככל שתרגיש שם "בבית". שבה ומזכירה לך, שככל שאת עצמך תהיי שלמה ונותנת אמון בצוות הגן, כך יחלחלו השלמות והאמון גם אל ילדתך. עוד קצת סבלנות. שנה טובה ליאת

שלום, הבן שלי בן 2.4 וכבר הפסיק עם חיטולים מעל חודש , עושה יפה מאוד פיפי בשירותים , יש לציין שגם לבד עולה על שרפרף, כמובן ישנם פיספוסים מידי פעם אבל הרוב הגדול בשירותים, גם בגן הכל בסדר בעיניין הפיפי (גם לא עושה בלילה קם עם טיטול נקי ועושה בבקור בשירותים)אבל עיניין הקקי שונה לחלוטין, הוא פשוט עושה בתחתונים ומודע לכך, אומר קקי רק אחרי שעשה ואין לו שעות קבועות שלפיהן אני יכולה לעקוב אחריו...(* באופן מוזר יש לו נטייה לעשות בגן ציבורי אחרי שעלה על סולם המגלשה , לא יודעת מה זה אומר אולי צירוף מיקרים??) אני לא יודעת מה לעשות כי אני לא רואה מגמת שיפור בעיניין, גם אם אומר קקי ועדיין לא עשה יושב שניה ואומר שאין לו ויותר מאוחר עושה בתחתונים. הור יודע שעושים בשירותים או בסיר אבל פשוט לא מעוניין, גם בגן אותו סיפור תמיד בתחתונים. מה עליי לעשות .... ילד מאוד נבון וחכם איך עלי להתמודד עם עניין זה ? אודה על תשובתך ...שבוע טוב .

שלום רב, תהליך הגמילה הוא תהליך שאורך זמן, והוא בהחלט יכול לאתגר גם את ההורה הסבלני ביותר. מאחר שהקקי בדר"כ אינו 'בורח' כמו הפיפי, והילד יותר בשליטה על היציאה שלו, סביר להניח שהסירוב שלו לעשות את הקקי בשירותים קשור לרתיעה כלשהי או פחד שעדיין לא עמדת על טיבו. לעיתים זה קשור לתחושת גועל ודחייה, לעיתים לתחושה של אובדן חלק מהגוף, ולפעמים פחד מהאסלה. נסי להציע לו סיר במקום שירותים, ולנסות להבין מה מקור הרתיעה שלו. עד אז, הישארי רגועה ככל האפשר, המשיכי להציע לו ישיבה על הסיר בשעות קבועות, ולצ'פר אותו הדברים נעימים כשהוא יושב (אל תושיבי אותו למשכי זמן העולים על מס' דקות, כדי שזה לא יהפוך לסיוט עבור שניכם), ונצלי גם הצלחה חלקית לחגיגה קטנה של התפעלות ושבחים. זכרי שהוא עדיין קטן, וסלחי לו על הפספוסים. אחרי חודש עוד מותר לו... ממליצה לך לחפש באינטרנט מאמרים וכתבות המדריכים את ההורה, צעד צעד, איך לקדם נכון את התהליך במינימום נזק. בהצלחה ליאת

אני גבר מאוד רגיש,ומוצא את עצמי ממש נסחף הרבה פעמים בסצינות אהבה רומנטיות שנראות כאלה קסומות ומושלמות כמו בטיטאניק ובסרט החוף ואהבה בשחקים ,היו שם כל מיני סצנות רומנטיות שממש נגעו בי ,ואני ממש מצד אחד כל פעם שאני רואה אני מקווה שאחווה ריגוש כזה גבוה ביום מן הימים ,כרגע אין לי חברה אבל בדייטים למשל אני בחיים לא מגיע לכאלה רמות של רומנטיקה וריגושים,וזה ממש מתסכל אותי שפשוט אין לי את זה. אני יודע שלא צריך להשוות לסרטים אבל כל פעם שאני נתקל בסצנות האלה אני פשוט מוקסם ומלא בריגושים (תמיד גם המוזיקה ברקע תורמת לענין הריגושים-ואני לא מדבר על סקס או משהו כזה),בכל אופן אני כבר סקפטי אם אצליח להגיע למצב כזה וזה עצוב לי שאני לא אוכל לחוות ריגוש רומנטי ברמה כזאת כמו בסרטים...

שלום לך, אחת הסיבות לכך שאנשים יוצאים מהבית, משלמים כסף רב, ומתיישבים מול המסך הגדול, קשורה לכך שהקולנוע מספק לנו רגעי קסם ואשלייה, הנוגעים באזורי המשאלה והכמיהה שלנו שאינם פוגשים מענה בחיי היומיום. הסצינות הבלתי נשכחות על המסך, בויימו וצולמו בקפידה, בזווית הנכונה, לכדו את פניהם המאופרים של הגיבורים יפי התואר, בדיוק כדי שנוכל להזדהות עם החוויה שלהם כאילו הייתה שלנו. ארשה לעצמי לנחש שאתה גבר צעיר, ולכן - אולי - עוד לא הספקת להיווכח שלמציאות יש יתרונות עצומים, דווקא בהיותה בוטה, 'מלוכלכת' וחיה, ובזכות מאפיינים אלה היא מסוגלת לספק לנו רגעים טובים ומספקים, גם ללא איפור, כינורות, ורפליקות שנונות של תסריטאי צמרת. תן לעצמך זמן, ותזכור שבסרט של החיים שלך, אתה גדול היוצרים. נסה ליהנות מהידיעה הזו, ולקחת אחריות על הסצינות. שנה טובה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 6 וחצי וילד בן 5 ו3 חודשים כל פעם שאנכנו נפגשים עם אנשים ההתנהגות שלהם משתנה ללא הכר הילדה מתחילה עם ההצגות שלה עושה כל מני דברים שיסתכלו עליה כזה חייה בסרט והעולם במה והילד אומר ועושה דברים לא נעימים בחג היה אחין שלי בן 17 שחק אתם מזה יפה אבל הבן שלי כל הזמן אומר ועשה דברים לא נעמים דוגמה עושה קרוב עלו גרפס חזק מושך לו באף ובאוזניים משחק אתו אלימות ולא עדין כלפו שחקו דמקה ובאמצע המשחק הבן שלי הפך את כל הלוח וכד מה עלי לעשות הם ממש אחרים כשיש אורחים עושים לי מזה פדיחות

שלום דפנה, הדברים שלך גרמו לי לחייך, פשוט כי הם כ"כ מוכרים. ילדים, מטבעם, אינם יצורים מנומסים במיוחד, והם נוטים לעשות לנו 'פאדיחות' חינניות, דווקא ברגע הלא מתאים. ובכל זאת, אם נהיה רציניים לרגע, מי שמשתנה מול אנשים זרים זה בדר"כ אנחנו, ההורים, שנעשים רגישים יותר לביקורת, ומנסים להפגין משפחתיות למופת וחינוך ללא דופי. הילדים שלנו, חכמים שכמותם, מגלים את החולשה הזו שלנו, ומנצלים אותה עד תום. הם יודעים שבנוכחות אנשים אחרים אנחנו לא צועקים, לא מענישים, ומשתדלים להציג חזות רגועה לתפארת. לכן, נדמה לי שכדי לשנות את הדפוס, עלייך לנסות לעשות את הבלתי צפוי, ולהפתיע את ילדייך בתגובה לה אינם רגילים. כך, למשל, כאשר מישהו מהם מתחיל להשתטות, אמרי בקצרה "לא נעים לי להישאר כאן כשאתם מתנהגים כך, ולכן נחזור הביתה עכשיו". אני יודעת שזה לא תמיד אפשרי ולא תמיד מעשי, אבל אם כן - זוהי תגובה חזקה שהם יזכרו. אם אין אפשרות לעזוב את המקום לגמרי, אפשר להיכנס לחדר צדדי, ולהישאר איתם שם לזמן מה ("אי אפשר להישאר בסלון כשאתם מתנהגים כך. אז נשחק כאן"). יכול להיות שתפסידי דקות יקרות עם המארחים שלך, אבל תרוויחי ילדים מחונכים. כאשר את מאפשרת לבן שלך להתנהג בחוסר כבוד כלפי האחיין שלך, את כאילו משדרת לו שזה בסדר מבחינתך, ושזו אופציה התנהגותית נסלחת. אם היית קמה ברגע שה קרה ומוציאה אותו לחדר אחר, אולי הייתה פורצת תקרית בלתי נעימה, אך בנך היה לומד שהתנהגותו אינה מקובלת עלייך בשום מקרה. כמו תמיד, גם במקרה זה, חינוך הילדים כרוך בעבודה ומאמץ, וכנראה שאין קיצורי דרך. אנחנו נשארים הדמויות המחנכות והמנחות גם (ואולי אף יותר) מחוץ לכתלי הבית. בהצלחה ליאת

תודה רבה מחכה כבר לאורחים בכדי ליישם

היי ליאת, קפצתי לבקר ואת אינך, אז אני משאירה פתק ;-) רציתי לאחל לך שנה טובה! מקווה ששלב א' בחגי תשרי עבר בשלום בגזרה שלך ;-) מקוה גם שאת בטוב, אולי קצת בחופשה (?), נהנית מרוחות הסתיו שמידי פעם מפתיעות ומזכירות שממש עוד מעט הן פה.. עוד מעט יגיע הזמן לטמון תקוות באדמה; צבעונים, נרקיסים וסייפנים, ולחכות לגשמים שיגשימו :-) שנה טובה, ליאת! דרישת שלום חמה, לילך

לילך יקרה, הפתק שהשארת שימח אותי מאד, והזכיר ימים רחוקים. הסתיו המתדפק מרגש כמו תמיד, מאיץ את הדופק ומחייה. מאחלת לך ולמשפחתך שנה של שמחה, בריאות טובה, והרבה יחד של שלווה ונחת. אני כבר התחלתי, ושתלתי חרציות ופרטולקות, שיהנו מימי השמש שעוד לפנינו. זמן הפקעות קרב, אני יודעת. יש למה לחכות!! מועדים לשמחה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום ליאת יקרה, משהו שמצאתי בהכנות שלי לראש השנה ואני מרגישה שיש בו ברכה גדולה ורציתי למסור הלאה- "אמר הרבי מרוז'ין: זוהי עבודת האדם כל ימיו, להפוך את החומר לצורה, לזכך את הגוף ולהכניס אור אל תוך החושך, עד שהחושך עצמו יאיר ולא יהיה עוד שום פירוד בין שניהם, כמו שכתוב: 'ויהי ערב ויהי בוקר- יום אחד' (בראשית א,ח)". שתתחדש עלינו שנה טובה טובה, מלאה באורה ושמחה ושנזכה להכניס אור לתוך החושך ולהאיר לעצמנו ולאחרים. *ועידכון* שובצתי להכשרה בעבודה עם מתבגרים בבי"ס תיכון :). אם יש לך המלצות לקריאה מקצועית כללית (בעברית...) בתחום אשמח (לנצל את הזמן עד תחילת הלימודים). שנה טובה ומבורכת, אפרת

אפרת יקרה, שולחת חזרה ברכות ואיחולים לשנה מלאת טוב, בריאות, שלווה וחדוות עשייה. עבודה עם מתבגרים תמיד מרתקת ומסעירה, ונושאת איתה פוטנציאל לשינויים והצלחות. יש בגיל הנעורים איזו ירוקו?ת (מלשון ירוק) בריאה, כזו של ענפים צעירים המתפרצים בחוצפה שלוחת רסן מתוך הגזע המתחדש. כייף לך. נסי לראות אם תוכלי למצוא משהו בספרי האוניברסיטה הפתוחה בקורס "פסיכולוגיה התפתחותית". נדמה לי שהם מייחדים פרק לנושא המתבגרים, על האתגרים האופייניים. שנה נהדרת! ליאת

ליאת שלום ושנה טובה יש לי שני ילדים בן 3 וצי ובת שנה וחצי מזה חצי שנה אני לא מצליחה להשתלת על הבן שלי. יש לו התקפי זהם שבמהלכם הוא צורח וזורק דברים בבית. כמו כן אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה במיידית הוא מתחיל לצרוח ולבכות ככה שלא ניתן להרגיע אותו. אני אפילו לא מצליחה לתאר את ההתנהגות שלו. מה את ממליצה לי לעשות

שלום אילונה, ילדים המגיבים בצווחות או בזעם כשאינם מקבלים מה שהם רוצים, למדו שבאמצעות "מופע האימים" הזה, הם מצליחים להשיג לבסוף את מה שביקשו, פשוט כי ההורים שלהם לא עומדים באתגר. זה אכן לא פשוט לשבור הרגל כזה, אבל זה אפשרי אם נערכים לזה נכון. חלק מההיערכות קשור ליכולתו של ההורה להבין את הדינמיקה, ולהיפטר מרגשות אשמה ורחמים כלפי הילד. כאשר אנחנו מרחמים על הילד, קשה לנו לגייס עמדה סמכותית נחושה, ואז אנחנו ממשיכים להיכנע לבכי ולצרחות. יש שפע של ספרות הדרכה טובה להורים, ויש גם לא מעט אתרי הורות באינטרנט ותכניות טלוויזיה המנחות את ההורים כיצד להימנע מטעויות. בעיני, הדרך המומלצת במצבים כאלה היא פנייה להדרכת הורים (פגישה אחת או שתיים) אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד להישאר רגישים אך נחושים שלא להיכנע לקפריזות סוערות כאלה. בהצלחה ליאת

תלמיד בכיתתי שרף לתלמידה בזמן שיעור את שיערה. הוא הצית מצת ושרף את קצוות שיערה. התלמיד כמובן מכחיש אך תלמידים אמרו שראו אותו עושה זאת. מה עליי לעשות?

שלום רב, אני מציעה לפעול כמו שהיית פועלת במקרה של כל התנהגות אלימה אחרת, תוך התייעצות עם הגורמים המתאימים בתוך ביה"ס. אופי הטיפול בנער חייב להיות מותאם לרקע שלו ולהיסטוריה שלו (האם יש מקרים דומים של אלימות קיצונית, או שמדובר במקרה חריג), וכמובן גם למעגלי התמיכה העומדים לרשותו. מציעה לך ליידע את הנהלת ביה"ס, היועצת והפסיכולוגית, כדי שהצעדים שיינקטו יופעלו לאחר שיקול דעת ומחשבה. לא פשוט בכלל... שנה טובה! ליאת

שלום בני בן ה12.5 עלה לכיתה ז וסובל מלקות למידה (דיסגרפיה קשה)והפרעת קשב קלה ונתפש בעני עצמו כדפוק. לילד ביטחון עצמי ברצפה. לאחר האבחון וההקלות מביה"ס וכל הליווי שביקשתי מהיועצת ושיגלו רגישות, אנו מתמודדים איתו עם תסכול עצום, התקפי זעם שהוא רוצה למות, אין לו חברים (מאז ומתמיד זו הייתה בעיה), גם מריב פשוט עם אחיו מגיב בקללות וזריקת חפצים וחוסר שליטה עצמי ונראה שממש במצוקה. אנו כהורים לא יודעים למי לפנות ליעוץ הורים וגם עבור הילד וברור לנו שאנו זקוקים לעזרה. צריכה דחוף עצה, חוששת מאוד לבריאותו ומעשיו. תודה ובברכת שנה טובה

שלום רב, הכתובת במקרה שלכם היא פסיכולוג ילדים קליני שיוכל לתת הן טיפול פרטני והן הדרכת הורים. טיפול רגשי, מעבר להיותו מכוון לשיקום הדימוי העצמי ומתן אסטרטגיות התמודדות עם הפרעת הקשב, תורם גם להפגת תחושות הבדידות והייאוש. הדרכת ההורים נחוצה מאד אף היא, במיוחד על רקע כניסתו של הבן לגיל ההתבגרות, המתאפיין כשלעצמו בסערות רגשיות. עד אז, נסו להישאר קשובים ומכילים, להביע הבנה ואמפתיה למצוקה שלו, ולהבטיח לו שתפעלו למציאת מסגרת טיפולית רלוונטית, שתביא להקלה ושיפור במצבו. לפעמים, רק מעצם זה שמישהו מחזיק עבורנו את התקווה לטוב, התחושה משתפרת. שנה טובה ובהצלחה ליאת

לפני כשלושה חודשים נולד לנו בן שני במשפחה. בני הבכור בן השנתיים וחצי קיבל את אחיו החדש באופן די טבעי ולא נראתה קנאה או כעס מצידו. ביומיים האחרונים נראה שאין לו כ? כ תאבון והיום בערב נכנס מס פעמים לאמבטיה וסגר על עצמו את הדלת אמר שרוצה להיות לבד וביקש ממני ומבעלי לזוז מלידו. כאשר שאלתי מה קרה אמר שעצוב אך לא אמר מה הסיבה. חשוב לציין שמדובר בילד מאוד רגיש אך מלא שמחת חיים. התנהגות זו מאוד הטרידה אותי ולא ידעתי מה נכון לעשות . אודה לעזרה.

שלום שרון, אני מציעה לכבד את מצבי הרוח המשתנים, ולא להתרגש יתר על המידה. בעיני, חשוב מאד לתת תוקף לעצב שלו ("זה בסדר להרגיש לפעמים עצוב. גם לי זה קורה לפעמים, ומה שעוזר לי זה..."), אך לא לגלוש לפינוק יתר או טשטוש של הגבולות. קחי בחשבון שקנאה באח תינוק יכולה בהחלט להגיע גם חודשים לאחר הלידה, וחשוב להכיר בכך ולהעניק את תשומת הלב וההתחשבות כמתבקש. לא לשכוח, שבנך הבכור הוא עדיין פעוט, כמעט תינוק, בעצמו, והוא זקוק לטיפול, למגע ולהשקעה מרובה למרות שאלה נחלקים עתה בין שניים. לא קל, אבל אפשרי! שולחת לך כוח וברכת שנה טובה ליאת

שלום ליאת. אני אם ל-3 ילדים גרושה כ-5 שנים. בני הקטן בן ה-9 מרבה לבכות מכל דבר והדבר המטריד ביותר הוא שהילד נמצא במועקה וביאוש. הילד מטופל בקונצרטה 27 מ"ג וזאת לאחר שאובחן כסובל מחוסר קשב וריכוז משולב (עם בעיות רגשיות). כל עניין מעלה בכי אם זה קשור לשיעורים, לישיבה מול המחשב, מריבות עם אחיותי וכו'. בבית ספר רואים זאת כבעייה רצינית ביותר. לפעמים אומר למה נולדתי והלוואי ואני אמות. לגבי התרופה הנ"ל קיימות תופעות לוואי של חוסר תיאבון, קושי בהרדמות ומצמוצים בעיניים. הרופא החליף כמה פעמים לריטלין במינונים שונים, אך החזיר אותנו מיד לקונצרטה. שלחו אותנו למרכז טל אבל אני עדיין מחכה לתשובה מהם כבר כ-3 חודשים ובנתיים אני נורא מתוסכלת מהעניין ולא יודעת מה לעשות ואיך לעזור לו. פניתי אלייך בבקשה לעזרה. תודה רויטל

שלום רויטל, הילד שלך נמצא בקבוצת סיכון לפתח קשיים רגשיים, הן כילד שחווה גירושין והן כסובל מהפרעת קשב וריכוז. אני מניחה שהסיפור שלכם רחב ומורכב מכפי שאפשר לתאר בפנייה קצרה באינטרנט, ומאמינה שגם אפשרויות הטיפול מגוונות למדי. מה שאת מתארת כבכי מכל דבר קטן, עלול להיות חלק מהצפה רגשית זמנית, אך גם חלק ממערכת יחסים מורכבת איתך (למשל ניסיון להפעיל אותך באמצעות הבכי, ולזכות כך בתגמולים או פינוק). אני סבורה שהדרכת הורים היא רלוונטית מאד במקרה שלך, ומוטב לתת ולקבל אותה רק לאחר שכל הרקע והמידע הועברו לידיעת המטפל. כרגע, נסי לקדם את הפנייה לעזרה, כדי לסייע לו להתחיל את השנה ברגל ימין. שלושה חודשים הם זמן רב, ולפיכך, נסי להיות מעט יותר אסרטיבית ולדרוש שיקבלו אותך בהקדם. אם לא תקבלי מענה, נסי לפנות לגורם מקצועי אחר. בהצלחה ליאת

האם הבכי התגבר מאז שהתחיל בקונצרטה? כי אצלנו אחרי חודש של טיפול בקונצרטה הילד התחיל לבכות המון וניכנס לפחדים. עברנו לאדרל וכל תופעות הלוואי נעלמו.

אני מחנכת של תלמיד בכיתה י, ואני מלווה תלמיד מכיתה ט מאז עבר למסלול מובחר בבית הספר בשיתוף חיל האוויר. לצערי מאז הגיע ללמוד בבית הספר התגלו עימו קשיים: הוא היה נרדם בשיעורים, מאחר בבקרים, לעיתים היה נעדר מבית הספר, ובאופן כללי לא מיצא את יכולותיו. בשיחות רבות שקיימתי עם הילד שוחחנו על הסיבות לאיחורים (ברקע עלתה בעייה קשה של התמכרות למחשב- היה נשאר ער כל הלילה והיה מול המחשב ולכן היה נרדם בשיעורים.בנינו יחד תוכנית לאירגון זמן וניהולו, אחות בית הספר אף שוחחה עימו בשל בעיות הגיינה שהתפתחו- לא היה מתרחץ, לא מצחצח שיניים.. התלמיד ניראה חיוור וחסר חיוניות. השנה, עודנו רדום בשיעורים ולא מרוכז, ניראה חיוור. יועצת בית הספר המליצה על שיחות של התלמיד עם פסיכולוג בית הספר אך האם סירבה לכך משום שלדבריה הדבר עלול לפגוע בעתידו של בנה. מאידך הומלץ על הדרכה הורית לאם אך שוב סירבה בטענה שהדבר לא יצליח, ומיזערה את הקשיים עם בנה בטענה שאילו קשיים של גיל ההתבגרות האופייניים מאוד לכולם. יצויין כי לאורך השנה האם ציינה שיש לה קשיים להציב סמכות מול בנה בעיקר הקושי להגביל את שעות המחשב. מההכרות שלי עם האם, כל פעם הוסיפה האם פרט חדש אשר נתן תמונה ברורה יותר על המתרחש בבית: האם ובנה היו במקלט לנשים מוכות בעקבות בעל אלכוהליסט שבהמשך גם נפטר מזה. לפני שנתיים הזמינה האם משטרה לבנה בשל אלימות כלפיה. כיום האם טוענת שהיא חוששת מפניו משום שהוא מטיל טרור בבית. האם פנתה לשרותי הרווחה אך שם הציגה תמונה חלקית ביותר ללא אלימות וטרור של בנה. יועצת בית הספר עדכנה את שרותי הרווחה על האלימות של בנה שהייתה גם בתחילת השנה, והפנתה את הבן להערכה פסיכיאטרית. האם כעסה על כך מאוד, והביעה חוסר אמון במערכת בטענה שאינו רוצה לסייע לבנה. ניראה כי האם רוצה לטפל בסימפטומים של הבעיה אך לא בבעיה עצמה- קשיים בסמכות הורית. אנא סייעי לי מה עליי לעשות?

שלום רב, למרבה הצער, לא תמיד אנחנו יכולים לעזור לכולם, וגם אם כן - לא באופן מלא. אני מבינה את התסכול שלך נוכח התנגדותה של האם להיעזר, ומכירה היטב את תחושת חוסר האונים שזה מעורר. לפעמים, הדרך לחולל שינוי כרוכה דווקא בשינוי הגישה שלנו, המטפלים והמחנכים, כלפי מצוקתו וקשייו של ההורה דווקא. זה לא קל לעמוד מול האשמות (ישירות ועקיפות) מצד גורמי חינוך, טיפול ורווחה, ולהודות מולם שקצרה ידך מלטפל בילד שלך. מניסיוני, גישה חומלת ומכילה כלפי ההורה מגבירה את הסיכוי לשיתוף פעולה ואמון מצידו. כרגע, מאחר שגורמי רווחה כבר מעורבים, אין לך הרבה מה לעשות מלבד לפעול ליצירת ברית של אמון בינך לבין הילד (ראי תגובתי ליועצת, כאן מתחתייך) ובינך לבין אמו. לפעמים, מוטב להציב לעצמנו מטרות צנועות ולעמוד בהן, על פני מטרות-על שאין סיכוי להשיגן גם אם הן מו?נעות משפע של רצון טוב. מאחלת לך שנה של עשייה ברוכה, נושאת פרי! ליאת

שלום, אשמח להעזר בחוות דעתך המקצועית, כפי שעד כה שימשת לי לעזר רב, על מנת שאדע כיצד להתנהל בהמשך. ישנו תלמיד בכיתת לקויי למידה הלומד בכיתה ז. מגיל הגן עבר איבחון במכון להתפתחות הילד בעקבות קשיים שפתיים והפרעת קשב וריכוז, קשיים גראפומוטוריים, קשיים חברתיים ורגשיים. לקראת כיתה א עבר איבחון בשלות ונמצא מתפקד ברמה שכלית כללית ממוצעת, והוחלט על כיתה רגילה (טיפול פסיכולוגי קליני והדרכת הורים). בכיתה ג עבר איבחון קשב ונמצאה הפרעת adhd, וקיבל טיפול ברייטלין וברספרידל בעקבות התנהגות סוערת בכיתה ובבית והתפרצויות זעם. בכיתה ד עבר איבחון פסיכולוגי ונמצא מתפקד ברמה שכלית נורמלית נמוכה עם פערים בין הביצועי לבין המילולי לטובת הביצועי. מחנכת הכיתה דיווחה על תלמיד מתבודד, עצבני וכעוס, עם פערים לימודיים משמעותיים. בסוף כיתה ד נבדק ע"י פסיכיאטרית. לא נמצאה עדות להפרעת תקשורת, אך דובר על בעיות קשב וריכוז, קשיי למידה וקשיים רגשיים. לקראת כיתה ה עבר איבחון פסיכודידקטי ונמצאה מנת משכל גבולית. בכיתה ו, הפסיק טיפול ברייטלין בנובמבר, ובמעקב אצל פסיכיאטרית עלה בנוסף להפרעת קשב גם אבחנה של דיכאון. דווח כי הוא שונא את החיים, סובל מהצקות, ומעדיף למות. התנהגותו אגרסיבית, הומלץ על טיפול תרופתי נוגד דיכאון: אנדרונקס. בסוף כיתה ו' (סוף סוף....) הוחלט בוועדת השמה על כיתת ל"ל. בכיתה ז' כשבוע וחצי לאחר תחילת השנה, התפרץ התלמיד בזעם על אחת התלמידות בשיעור, רדף אחריה כדי לחנוק אותה, דחף עליה את השולחן וזרק עליה את הבקבוק. ידה של התלמידה נפגעה (סדק בפרק כף ידה). בשיחה שהתקיימה עם האם אמרה האם כי בנה החל ליטול את הכדור אנדרונקס 3 ימים לאחר התקרית בכיתה, (יצויין כי התלמיד הושעה מבית הספר עד למועד החלמת התלמידה). בישיבה בינמקצועית שהתקיימה, הביע גורם בכיר בפיקוח כעס רב על השעיית התלמיד לשבוע ימים, על חוסר הכלתו של התלמיד במסגרת בית הספר תוך בניית תוכנית אישית לעיצוב התנהגות, גם ללא הטיפול התרופתי. האם ניתן לסייע לילד במסגרת חינוכית בכיתת ל"ל המאובחן בהפרעת דיכאון ללא טיפול תרופתי

שלום ליועצת, אינני מנהלת הפורום, אך אומר כמה דברים כלליים בכל זאת. מאוד בקצרה, אומר ששיעור הילדים שמתמודדים עם דכאון, חרדה או הפרעות התנהגות, במקביל להפרעת הקשב, גבוה יחסית. אז הילד איננו חריג, גם אם קשה לאכול את מי שהוא ואת איך שהוא מתנהג. בנוסף, גיל ההתבגרות הוא גיל מורכב, בלשון המעטה, ומאתגר, ועלול להוסיף קשיים רבים נוספים- במסגרת בית הספר, בסביבת החברים ובבית. הציפיות מהילדים עולות קצת בגילאים אלה, כי "הנה, אתה כבר ילד גדול", הסביבה החברתית- מצידה- נוקשה ולא סלחנית כלפי חריגות, והילד לא תמיד מצויד במיומנויות שיאפשרו לו לפרק את כל המורכבות הזו ולהתמודד עם דרישות הגיל בהצלחה. מעבר לכך- לגבי מנת המשכל. לא הייתי מייחסת לה יותר מדיי משקל. מנת משכל "יורדת" כשאנחנו מוסחים, כשאנחנו מדוכאים או מיואשים, כשאנחנו חסרי מוטיבציה, אמונה או אמון בסיסי במאבחנת.. כל אלה מתאימים גם למה שאת מתארת. אנחש באופן גס שהילד לא מרבה בקריאה, לא תמיד מכין שיעורי בית, לא לומר באופן רציף ויציב. הוא גם מוטרד רגשית.. כל אלה משפיעים על החלק המילולי של המבחן. בחלק הביצועי- אם הנטייה היא להרים ידיים אל מול קשיים או לא להתמיד ממש- נצפה שוב למצוא ירידה במשכל.. האתגר שמציב ילד כזה לבית הספר הוא לגמרי לא פשוט. ואני דווקא מסכימה עם הגורם הבכיר שהשעייה של שבוע היא קצת מוגזמת. חשוב שישא בהשלכות של התנהגות אלימה מצידו, אבל חשוב גם להבין מי הילד. חשוב גם לתפוס אותו ולא לעודד אותו לאושש את ההנחות שלו שהוא חריג ורע ולא משתלב. ללא תכנית התערבות מערכתית, אני כמעט נוטה להסיר ממנו אחריות לארועים דומים בעתיד. נשמע לי שיותר מהכל הוא זקוק לדמות קבועה ומיטיבה, שתהיה הכתובת שלו בבית הספר כאשר הוא מרגיש שהוא לא מצליח לשאת את מה שקורה וחייב להתפרץ. אולי את? זה חייב להיות מישהו שהוא סומך עליו, מישהו שיכול לאהוב אותו. אולי שווה לבדוק את האפשרות להצמיד לו חונך פר"ח, שגם יהיה בקשר עם מי שיקח על עצמו לבנות את תכנית ההתערבות. הוא זקוק למתאם טיפול, שיתפוס אותו וגם את ההורים, שודאי מרגישים במגננה וקצת חסרי אונים לגביו. אני מנחשת שגם בבית מפלס המתח גואה.. אני חייבת להגיד משהו סטטיסטי אחרון: שיעור גבוה מאוד מהילדים עם לקות למידה/הפרעת קשב נמצאים בסיכון להשמט ממערכת החינוך ולהיגרר להתנהגות עבריינית. הם לא נולדו כאלה, פשוט לא תמיד יש את מי שיעצור את המפולת.. התפקיד שלך כל כך חשוב, יועצת יקרה! הלוואי וידעתי איך לעזור לך... אני מרגישה כאילו בידיים שלך המפתח לעשות איזה שינוי בשבילו. מקווה שליאת תוכל לעזור קצת. הרבה הצלחה, נעמה

שלום ליועצת, שלום ותודה גם לנעמה, לאחר קריאת הדברים של נעמה, לא נותר לי הרבה מה להוסיף. הכל הרי נאמר... אני לא יודעת כמה מקוראי הפורום מכירים מקרוב את תהליכי אבחון, מודעים לתרומתו אך גם לסכנותיו. חשוב ליידע הורים ומחנכים, שמדובר בתהליך הכרוך בהשקעת משאבים עצומה, המלווה לעיתים בתחושה עמוקה של פגימות, נחיתות, וייאוש אצל הילד. הנער הזה, מועמד טוב לשבור שיא, ונדמה לי ש"אבחון היתר" הזה, יותר משהוא משקף צורך אמיתי, משקף את אוזלת היד של המערכת, שלעיתים קרובות מתקשה ליישם את המלצותיו של המאבחן התורן. הנער שלך, מדוכא, עצוב ומיואש, ונדמה לי שאת ואני היינו מרגישות כמוהו בנסיבות הללו. גם אני מסכימה עם המפקח, ומאמינה בכל לבי שהישועה לא תגיע מהכיוון הפרמקולוגי. טיפול תרופתי אינו קסם, והוא נועד לתת מענה נקודתי בהרחבת טווח הקשב ובהפחתת רמות הדיכאון. האדרונקס יכול לתת מענה טוב לשני הצרכים. אולם אין בו כדי לשקם את תפיסותיו של הנער ביחס לעצמו, ביחס למקומו בקבוצת השווים. אין בו כדי לשרטט אופק ועתיד, כדי לשמר תחושת אמון בעצמו או בזולתו, וכדי לשכך את תחושות הזעם והתסכול, הבדידות והעלבון. כל הרגשות הללו, שהתפרצו באותה תקרית אלימה, יכולים להיות מעובדים ומוכלים רק בתוך מרחב בינאישי תומך, יהיה אשר יהיה. טיפול פסיכולוגי, שיחות עם היועצת, חונך פר"ח, מישהו. מישהו שיראה, שיקשיב, שיסכים לראות את הנער הזה לא מבעד להגדרות של מנות משכל ותפקוד ביצועי או מילולי, אלא דרך הבטן והלב. אז התשובה שלי היא - כן. בטח שאפשר לעזור לו, ויפה שעה אחת קודם. צריך כוח, פניו?ת ואמונה. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

הבת שלי בת 3.5, ילדה גאונה ומחוננת (מאובחן). לאחרונה (מס חודשים) החלה לכסוס ציפורניים, להרטיב במיטה/באמצע משחק (לא הרגישה, לא שמה לב, ברח לה) אחרי שגמולה לגמרי מגיל 2. החלה גם להראות ביישנות לעיתים. לפעמים כשפונים אליה משתתקת (ולפעמים מדברת בלי הפסקה), כשמצביעה בכיתה לתת תשובה כשפונים אליה נאלמת דום. בפארק נגשת ליד ילדים שרוצה לשחק איתם אבל לא מדברת איתם. מבקשת ממני לענות במקומה, אם ילד/ה לוקח לה מששהו או מפריע לה - היא מסתכלת אלי שאפתור לה את הבעיה. (זה לא קורה כל הזמן אלא בערך 30% מהזמן/מקרים), נולדה לה אחות לפני כמה חודשים. אולי קשור. קשר טוב מאד איתי ועם אבא. גרים בחו"ל - אין עוד משפחה באיזור. בימים אחרים היא מאד חברותית יש לה מלא חברים בגן, מודעת לכסיסת ציפורניים וכשקולטת מה היא עושה היא מפסיקה, כנל לגבי השיער. לגבי ההרטבה, כרגע שבוע יבש, אבל שבוע שעבר היה 90% פספוסים, ניסיתי לחזוב אם היה אירוע חריג שבוע שעבר - אבל לא העלתי בדעתי כלום. יש לה היסטוריה של דלקות בדרכי השתן (4 פעמים) אבל בדקנו כליות ודרכי השתן - הכל תקין. אתמול הרטיבה בלילה שוב - אפילו לא שמה לב, המשיכה לישון. בכל השבוע שעבר קמה בלילה לעשות פיפי בשירותים לבד.

שלום אלה, התופעות שאת מתארת אינן יוצאות דופן במיוחד, כשמדובר בילדה בת שלוש וחצי. את ודאי יודעת שהיכולת הקוגניטיבית לא תמיד (או כמעט אף פעם לא) מתפתחת באותו קצב כמו היכולות הרגשיות, המוטוריות או החברתיות, ולפיכך פערים תפקודיים אינם יוצאי דופן בילדות המוקדמת. המצב נראה מדאיג או 'חמור' יותר, כאשר מדובר בילדים נבונים מאד, היוצרים אצל המבוגרים ציפייה לתפקוד גבוה בכל התחומים. קשה לנו לקבל הרטבת לילה אצל ילדה "מחוננת", יותר מאשר אצל ילדה "רגילה". הפער הזה, בין הציפיות לבין המציאות, עלול לעורר לא מעט מצוקה גם אצל הילדה עצמה, וזה לבדו עלול להוביל לביטויי מצוקה כמו כסיסת ציפורניים או התנהגויות אחרות שמטרתן להפחית מתח. אם נוסיף על כך גם את לידת אחותה התינוקת, נוכל להבין אף יותר את הסימפטומים כמאותתים על סטרס. לכן, אני מציעה לעשות כרגע כל שביכולתכם כדי להפחית את רמות הלחץ בחייה. נסו להיות סלחניים כלפי התפקוד שלה בכיתת הגן (לא מוכרחים להצטיין תמיד...), וגם כלפי ההרטבה. קחו בחשבון שנסיגה כלשהי לאחר לידת אח היא עניין נורמטיבי וחולף. ברמה הפנימית, נסו להישאר ריאליים, ולהתאים את הציפיות שלכם ליכולת הממשית שלה. זכרו שילדים מרגישים וחשים את מטען הציפיות של הוריהם (כמו גם את האכזבות), גם אם אלה אינן מקבלות ביטוי מילולי. אני מציעה להתייחס לכל ה'מופע' הזה כאל תופעה שתחלוף, וכאל איתות הקורא לכם "אמא, אבא, אני עדיין ילדה קטנה שזקוקה לכם, ואני אשמח אם תאהבו אותי ותתפעלו ממני גם כשאני לא מבריקה או מצטיינת כל הזמן". את מוזמנת לחזור ולעדכן כשתרצי. שנה טובה ליאת

ליאת היקרה, אני רוצה לאחל לך מכל הלב, שתהיה לך שנה טובה ומאוד מתוקה.. מלאה באהבה, מלאה בשמחה, מלאה בצחוק, באושר אמיתי, והכי חשוב שתזכי לקבל בחזרה כמו שאת מעניקה לכולם..ואפילו יותר. וכמובן שיהיו לך עוד מלא כוחות לעזור לאחרים ולהמשיך לעשות זאת בצורה הכל כך מדהימה ומיוחדת שאת עושה. תודה על כל העזרה בתקופה האחרונה...ועל כך שנתת לי מקום מבין להיות בו.. =)חג שמח

היי מימי, אני מודה לך על הברכות החמות והלבביות. חלק מהאיחולים שלך כבר התגשם, כי אכן היה לי חג שמח (עד כדי כך שלא הצלחתי להגיע לכאן - מרוב אורחים, סירים ובישולים). נקווה שהשנה החדשה תביא איתה, לך ולמשפחתך, הרבה טוב. שלך ליאת

שלום, בני בן 4.5 שנים. ילד מקסים, חברותי,חכם ומתוק. שנה שעברה לקחתי אותו לחוג ג'ודו כ-3 פעמים והוא לא הפסיק להצמד אליי, סירב להצטרף לקבוצה וכו'. אחרי 3 נסיונות הפסקתי. השנה לקחתי אותו שוב לחוג ג'ודו אחרי שהוא לא הפסיק לדבר על כמה הוא רוצה ואיך הוא מחכה ללכת לחוג...שוב הוא נצמד אליי כשנכנסנו לחדר ולא רצה להצטרף לקבוצה. הרגשתי את תחושת הלחץ שלו, לא הפסיק להגיד לי:"אמא בואי נצא".הצעתי להישאר איתו בחדר ואף הצבעתי על חברה מגן קודם שהיתה בחוג, אך הוא סירבלשתף פעולה, לא היה מוכן להסתכל בכלל ורק רצה לצאת מהמקום. לאחר כ-5-10 דקות בחדר יצאתי איתו לאוטו, שם התחיל לבכות ולהגיד שהוא מתבייש. השנה הוא עבר לגן חדש ונראה שההשתלבות שלו שם תקינה, רץ לגן בבוקר ושמח להפרד ממני. בכ"ז לקחתי אותו לראשונה לחוג כחודש מתחילת השנה. מה עושים? האם לטפל בזה? הילד מאוד רוצה, אך בסיטואציה עצמה נסוג. גם ביומהולדת 4 שלו לא שיתף פעולה, התחיל לבכות ולצרוח, ברח למטבח הגן וכו'. התנהגות שלא מאפיינת אותו בדר"כ. תודה, נועה

שלום נועה, אישית, יש בי מידה של הסתייגות מחוגים בגיל הזה, ולפיכך אני בדעה שלא חייבים להתעקש. זה נכון שבמידת מה יש כאן וויתור והרמת ידיים, או מה שעלול להתפרש כ'כניעה' לפחד, אך הניסיון מלמד שכאשר קיימות בשלות ומוטיבציה פנימית אמיתית - נמצאים גם הכוחות. בגיל ארבע וחצי עדיין לא חייבים לרכוש אמנות לחימה, עם כל הכבוד... אני מבינה את המשאלה שלך, לחזק אותו ולתרום לביטחון העצמי שלו דרך הג'ודו, אבל לפעמים צריך לכבד גם את הביישנות והמופנמות, ואפילו את מה שנראה כמו 'פחדנות', ולתת לזמן לעשות את שלו. את החיזוק והעידוד אפשר לקבל ממקורות אחרים, ובראש וראשונה מההתפעלות והקבלה המלאה של הילד כמו שהוא, גם אם הוא לא אלוף העולם במסיבות רבות משתתפים. סבלנות... ושנה טובה! ליאת

שלום לכולם! אני מכירה ילדה בת 14 שסובלת מאוד. היא לא יכולה לפנות להורים שלה, כי הם מקור הבעיה. מי יכול לעזור לה? גם אם רק בכדי להקשיב ולומר את המילה הנכונה. האם יש דרך לעזור לה מבלי לערב את הוריה או לפחות לא בשלב הזה. בבקשה, תעזרו לי!

שלום טליה, את צודקת ששיתוף אדם אחר ועצם זה שיש מישהו שמקשיב ושיכול לתת עצה טובה יכול לעזור מאד. אם יש קשר טוב עם מחנכת הכיתה או מורה אחר בבית ספר אפשר לפנות אליהם ואפשר גם לפנות ליועצת בית ספר. בהצלחה!

שלום טליה, מעבר להמלצתה הטובה של הסטודנטית, ניתן לפנות גם לאחד מקווי הסיוע הטלפוניים או המקוונים, דוגמת - קו חירום למניעת אלימות במשפחה: 1-800-220-000 המועצה לשלום הילד: 02-6780606 מרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה 03-6492469/03-6492470 ער"ן עזרה ראשונה נפשית:המספר הארצי: 1201 יד ביד-אוזן קשבת לנוער 03-6204999 אל"י ,האגודה הישראלית להגנת הילד: 1-800-223-966 עמותת ל.א ילדים ונוער-קו חירום 09-9518927 ויש עוד... מישהו תמיד יכול לעזור. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני מחפשת פסיכולוג/ית או מאמנת אישית מומלצים לנוער באזור מודיעין, לחיזוק ביטחון עצמי ומיומנויות חברתיות לבני בן ה 16. אשמח להמלצתך. תודה דינה

שלום דינה, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת שנה טובה ליאת

שלום, בני בן ה10 וחצי מתנהג באלימות בעיקר בבית כלפי אחיו הצעיר. ההתנהגות האלימה כלפי אחיו היא לדעתי וגם לדעת בעלי, מוגזמת מאד. היו פעמים רבות שהשאיר על אחיו סימנים שונים למשך ימים. לכן החלטנו כבר לפני כשלוש שנים ואנחנו עומדים על זה עד היום בעקביות שעל כל מעשה אלימות הוא מקבל עונש. העונש יכול להיות שלילת מחשב/טלביזיה או משהו אחר שהוא רוצה בו. לא יותר. לאחרונה הבן הפסיק לכבד ולקיים את העונשים המוטלים עליו. הוא מתחצף כלפי, צורח עלי, והיו גם פעמים בודדות שנהג באלימות פיזית כמו דחיפה. עלי לציין כי התנהגויות אלה מופנות כלפי בלבד ולא כלפי בעלי. היום, כשדחף את אחיו הצעיר בחוזקה עד שנפל וקיבל מכה חזקה בראש, שללתי ממנו את הגישה למחשב היום (לפחות תיאורטית ואני מקווה שהוא יכבד את זה), הוא צרח עלי צרחות איומות ואיים ואף ניסה לקיים שיתקשר למשטרה או למועצה לשלום הילד על מנת לדווח על התעללות בו. אני כותבת כאן "ניסה לקיים" כיוון שהוא התקשר למשטרה והם לא ענו לו. אני לא ידעתי להגיב על האיום שבהתקשרות למשטרה או למועצה לשלום הילד. ניסיתי להשאר אדישה ולומר לו שיתקשר אם זה מה שהוא רוצה, אבל אני באמת חוששת כי שמעתי על מקרים שבהם הורים נעצרו ושוחררו רק לאחר ימים כשהתברר שהכל עלילה של הילדים. מה עושים? איך מגיבים? תודה מראש ושנה טובה, רימונה

שלום רימונה, עצוב לקרוא שהגעתם למצב עניינים כזה, בו כולכם מרגישים מרירים ועויינים. אני חייבת להודות שמפתיע אותי בכל פעם מחדש, לגלות עד כמה אנחנו נוטים לדבוק באסטרטגיות ושיטות חינוך שפשוט אינן עובדות. את מציינת ששלוש שנים תמימות אתם נוקטים בשיטת העונשים ("עין תחת עין"), והאלימות נמשכת, ואף מחריפה. זה דווקא אינו מפתיע כלל, מאחר שעונשים שרירותיים מהסוג שאת מזכירה אינם יעילים, ועיקר כוחם הוא בקלקול היחסים בבית. כרגע, בגלל ההסלמה במצב, נדמה לי שיש מקום לקבל הדרכה הורית, ולעשות הכל כדי לשבור את הדפוס הקיים. לצערי, קשה לי להאמין שתצליחי לעשות זאת לבד, ואני מפצירה בך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני. הדרכת הורים אינה "טיפול פסיכולוגי" במובן המקובל, אלא מספר מועט של מפגשים, בהם הפסיכולוג מקבל מכם את התמונה המלאה, ונותן לכם כלים פרקטיים ויעילים להתמודדות עם מצבים יומיומיים בבית. פני בהקדם לעזרה, והחזירי לכם איכות חיים. שנה חדשה זה זמן מצויין להתחלות מסוג זה. בהצלחה ליאת

שלום ברצוני להתייעץ בנוגע להתנהגות של בני בן 3.7. בלילה תמיד מכסה את ראשו בשמיכה או כרית,וכך נרדם,בקשתי ממנו פעמים להוריד כדי שלא יחנק ושיהיה לו אוויר,אך לשווא.מה לעשות?דבר נוסף פעם ביום לפחות אוהב להסתובב סביב חפץ /משחק מספר רב של פעמים,הערתי לו שיפסיק כי יפול ויקבל סחרחורת אך לשווא.מה מעידה התנהגות זו?ומה עושים?

שלום טל, ככל שאני יכולה להעריך מכאן, שתי ההתנהגויות שאת מתארת אינן מסוכנות. שמיכה אינה יוצרת איטום הרמטי, ולפיכך, לא נראה שקיימת סכנת חנק. יש להניח שלאחר ההירדמות, השמיכה יורדת כך שמתאפשרת נשימה חופשית. יש ילדים שאוהבים את ההתכרבלות, המאפשרת להם סוג של ניתוק והגנה מרגיעה. גם ההסתובבות במעגלים אינה מזיקה, ויש לא מעט ילדים הנרגעים כך (הקרוסלות והנדנדות נבנות בדיוק כדי לענות על הצורך הזה). ובכל זאת! אם כיסוי הראש בשמיכה נועד להגן עליו מגירויים חושיים עוצמתיים (אור, קור, רעש), שווה להגיע לאבחון במכון להתפתחות הילד או אצל מרפאה בעיסוק, ואז לספר גם על הריצה במעגלים. לסיכום, ההתנהגויות שאת מתארת יכולות להיות נורמטיביות לגמרי, ויכולות להיות חלק מבעיה נרחבת יותר, תקשורתית או רגשית. שווה להגיע להתייעצות ולהירגע. בברכת שנה טובה ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוג באיזור שוהם לטיפול בילד בן 10 עם הפרעת קשב וריכוז. תודה עדי

שלום עדי, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת חג שמח ושנה טובה ליאת

בעלי הוא אב מאוד טוב ומעניק - אך כאשר הוא כועס לדוגמה, הוא יורד על בני בן ה-10 מקלל ויורד עליו :" אתה קוקסינל", "אתה אפס מאופס", יש לציין שבני ילד מקסים,תלמיד טוב ללא בעיות התנהגות והדבר מפריע לי מאוד ופוגע בבני. שוחחנו על כך מספר פעמים אך נראה שהדבר אינו בשליטתו. מה עליי לעשות????

שלום פזית, את צודקת: התנהגות כה בלתי ראויה אכן נושאת עמה פוטנציאל פוגעני, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. לדעתי, הדרך הטובה לטפל בכך היא בעזרת איש מקצוע, שיוכל לסייע בהכוונה והדרכה הורית, ובמתן כלים להתמודדות עם כעסים בדרך בלתי הרסנית. עשי כל שביכולתך כדי לגייס את האב ולגרום לו להכיר בחולשתו ולפנות לעזרה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, בני בן השנתיים עולה כילד מחונן ע"פ קריטריונים אשר הופיעו באחת מן הכתבות בנושא באנטרנט, קריא - ממעט בשעות שינה, החל מדבר מוקדם מאוד וברהיטות, זוכר ספרים שלמים בע"פ וכו' האם ניתן בכלל לאבחן ילד כה צעיר? האם ישנה מסגרת לילד כה צעיר? האם ממולץ להכניסו למסגרת מיוחדת? ניכר כי משתעמם מעט בגן ומחפש גירויים משמעותיים מעט יותר. לתשובתך אודה..

שלום רלי, הקריטריונים שאת מציינת, לבדם, אינם יכולים להעיד על מחוננות, אלא על אינטליגנציה גבוהה. בגיל שנתיים קשה לאבחן במדוייק את מנת המשכל, וגם אין בכך טעם. לא ידוע לי על מסגרות מיוחדות למחוננים בגיל זה. אם ברצונך לפתח את הכישורים האינטלקטואליים של בנך, דאגי לסביבה עשירה ומגוונת, זמני לו פעילויות מהנות ומגרות לחשיבה ופיתרון בעיות, שירי לו, ספרי לו, טיילי איתו בטבע, ואפשרי לו לפעול בדרך חקרנית וסקרנית בסביבתו. האבחון הרשמי לאיתור מחוננים נעשה בישראל בכיתות ב' או ג', ובהתאם גם ההפנייה למסגרות הייחודיות. עד אז, אין בכך הרבה טעם. שנה טובה ליאת

אני בן 22 נימצא עם מישהיא שנה יש אהבה והכל טוב ביננו ... אמא של הבת זוג שלי עסקה בזנות והייתה חשפנית , אני החבאתי את זה מההורים שלי כדאי שלא ירצו בכך שהקשר יפסק ועכשיו נודע להם מאנשים שיודעים על האמא של בת זוגתי והם יודעים הכל ואלו עובדות והיום הם בטוחים בזה כי האנשים שבאו אליהם לא משקרים ולא ישקרו להורים שלי . איך שנודע להם הם ביקשו שאני אפסיק תקשר הזה כי אצלנו במישפחה יש את כל העניין של הכבוד כי אני בן למישפחה קווקזית וזה גורם לי בעיות קשות . אבא שלי טוען שאם אני לא אפסיק תקשר הזה הוא לא רוצה אותי בבית ואותו הדבר גם האמא שלי כי היא תומכת באבי , אחרי שישבתי עם הוריי ןניסיתי להסביר ולדבר אל ליבם ויבינו שאני מאוהב אז הם אמרו שהם יודעים ואם אני לא יעזוב אותה זה גם יכול להגיע למצב של חתונה והם לא מוכנים לכך , הם אמרו לי שאם אני ימשיך וזה יגיע לחתונה הם לא יהיו איתי ברגע המאושר של החיים שלי ויהיה לי נורא רע אם זה יקרה והם באמת לא יגיעו . בקיצור ההורים אומרים לי או שהם או שהיא ואם בחרתי בה הם לא יקבלו אותי וזה בטוח כי יש להם מילה שברגע שהם אמרו תמילה האחרונה איאפשר לשנות תמילים ולחזור אחורה וזאת בעיה רצינית כי אני לא יודע מה לבחור באהבה שלי שהיא אמיתית ומתוקה ואני לא יודע אם אני יוכל להיתאהב שוב החיים וזה הפחד הגדול שלי כי אני בן מזל דגים וידוע עלינו שאנחנו ממש רגישים ויודעים להיתאהב אך רק פעם אחת אהבה יכולה להיות אהבת אמת ואני לא רוצה ולא יהיה מסוגל להיתחתן או להיות עם בחורה שאני לא אוהב כי אני יהיה מסוגל אפילו לבגוד במישהיא שאני לא יאהב ואני לא רוצה בזה . או שלבחור בהורים שלי שדאגו לי גידלו אותי פינקו אותי ואני כל קשור אליהם ופוחד לאבד אותם ופוחד מהקטע שהם לא יקבלו אותי ולא יהיו איתי ולציידי אז הבחירה קשה חייב את עזרתכם תודה רבה

שלום אורן, לא בטוח שאתה נמצא בפורום הנכון, אך אם כבר פנית, אתייחס לדברים. מונחת לפניך דילמה אמיתית, מעצם זה שההורים שלך מאלצים אותך לבחור בינם לבין בת הזוג שלך. זוהי בחירה כמעט בלתי אפשרית, ולכל החלטה שתקח יהיו השלכות ומחירים. העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לתת לעצמך עוד זמן. מאחר ואתה מאד צעיר עדיין, ואינכם עומדים לפני חתונה, תוכל להמשיך ולבחון את היחסים שלך עם בת הזוג שלך, ללא קשר לעמדת הוריך. הזמן יאפשר לך להעמיק את הקשר עם חברתך, ולבחון האם הוא שווה את המחירים המשפחתיים. מאחלת לך שנה של אהבות שמחות והחלטות נכונות ליאת

יש לי ילדה בת שנה ו9 חודשים יש תופעה אחת שמתקיימת ב3 חודשים האחרונים כל פעם כשהיא על מתקנים בגן השעשועים , וילד אחר נגיד עולה בבמדרגות לידה , היא מתחילה לצרוח עליו , מעצבן אותה שעולים ביחד אתה . מישהו עולה אתה על מגלשה , היא צורחת עליו. אני מסבירה לה שזה מגרש המשחקים וכל הילדים משחקים ביחד , וגם ילדים אחרים רוצים להתגלש ולשחק במתכנים.בעבר מאוד אהבה להתחלק עם הילדים , הייתה מציעה להם את מה שיש לה , בזמן אחרון זה לא קורה בכלל. חוץ מזה היא בגן הילדים מגיל 8 חודשים ןנורא נהנית שם ומשחקת עם ילדים גם האם אני אמורה לדאוג מהצרחות האלו שלה , מחוסר רצון שלה שילדים אחרים ישחקו אתה ביחד על מתקנים ובגן השעשועים?

שלום אריאלה, לקראת גיל שנתיים (הגיל בו מגיעה לשיאה 'מלחמת העצמאות' הראשונה של הילד), מופיעה גם הרכושנות האופיינית, ומתגבר הקושי של הילדים לחלוק את רכושם ומשחקיהם עם ילדים אחרים. כחלק מהניסיון של הילד לגבש זהות משל עצמו, הוא מתעקש על כך שמה ששייך לו יישאר שלו, ולא של אף אחד אחר. מופע הצווחות של בתך, אם כך, הוא שילוב של מאבק על זהות, יחד עם העוצמה הרגשית האופיינית לשלב התפתחותי זה, בו היכולת לווסת את התוקפנות והזעם עדיין מוגבלת. לפיכך, אין סיבה מיוחדת לדאגה, וגם לא מוכרחים לגעור או להוכיח אותה על התנהגותה. הרכושנות הזו תחלוף בהדרגה, ותתחלף בהתנהגויות פרו-חברתיות. שנה טובה ליאת

ליאת כתבתי לך בנושא נשיקות,הבן שלי בן 5 וחצי שהפסיק לנשק אותי ייעצת לי מה לעשות ואת פשוט גדולה !! הילד פה ושם נותן לי נשיקות שתהיה לך שנה טובה ומקסימה !!!!

שלום אתי, איזה יופי!!! לא ירחק היום שבנך יתחנן לנשיקות (עניין של 10-12 שנה...). עד אז, יש להמשיך ולכבד את הרצון והקצב שלו. תודה ששיתפת שנה טובה ו...נשיקות ליאת

שלום ,רציתי להתייעץ איתך בקשר לבני שעלה השנה לכיתה א הילד מצא "פירצה" לצאת מהכיתה הוא מבקש לצאת לשירותים ויוצא ולעיתים לא חוזר , המורה התלוננה בפני מספר פעמים ואפילו התקשרו אליי באמצע העבודה . אני דיברתי איתו על הנושא אך זה לא הועיל .לדעתי יש לבית הספר את כל הכלים לטפל בבעיה זו אך בכל זאת כיצד אני יכולה לשכנע אותו להשאר בכיתה .

שלום רות, לא ציינת האם - יש ברקע קשיי קשב וריכוז? האם גם בגן הוא התקשה לשבת במפגש? האם הוא כבר יודע לקרוא ומרגיש משועמם בכיתה? האם הוא סובל מתנועתיות-יתר (היפראקטיביות)? האם הוא יודע להתמודד עם תסכול ודחיית סיפוקים? האם הוא יודע לכבד סמכות? כל השאלות הללו חשובות, ונותנות אינדיקציה לקיומה של בעיה הנמצאת מחוץ לתחום שליטתו. אני מאמינה שבחודש הראשון ללימודים בכיתה א', עוד מותר לילד להתקשות בפרידה מאמא, עוד מותר לו להשתעמם בשיעור, ומותר לו להרגיש צורך להסתלק מדי פעם מהכיתה כדי לנוח קצת. אני מציעה לא להעיר לו יותר מדי, ולהדגיש בפני ביה"ס את הצורך של בנך באווירה יותר משוחררת ובמרחב. הסבירי לצוות ביה"ס שאת מגבה אותו ומתירה לו לטפל בבנך בהתאם למצב, מבלי שתיאלצי להענישו שוב גם בבית. חשוב לזכור שלצורך קליטה חלקה בביה"ס, חשוב לתת לגן חובה צביון מעט "בית ספרי", ולכיתה א' - צביון קצת 'גני'. יתכן שהצורך התכוף לצאת קשור לאיזו 'קשיחות' או נוקשות של הכללים, שנחווים בעיני בנך כמתישים מאד. אפשר לנסות לבקש להגמיש את הגבולות, או לפחות לתת לילד שלך את ההקלות המתבקשות. בברכת שנה טובה ליאת

ליאת ,תודה רבה על התשובה ובכן לבן שלי הייתה בעיה בגן לשבת במפגש ,לקחנו אותו פעם לאבחון ולא הייתה אבחנה חד משמעית .הוא לא סובל מהיפראקטביות ומסוגל לשבת שעתיים על הכנת שיעורים ללא בעיות . יש לו בעיה עם סמכות בעיקר ועם התמודדות עם תסכול .בקשר ללימודים מצבו טוב מאוד כלומר שולט בחומר הנלמד באופן מלא .

היי, אני אמא לילד מקסים בן 4,הבעיה שהוא לא אוהב ללבוש"לגדים יפים".במהלך השבוע אני באמת מלבישה אותו לגן בבגדים נוחים,אך ביום שישי-שבת ובחגים אני רוצה שילבש חולצות מכופתרות,וגינסים..החג מתקרב..אני חוששת שהוא לא ירצה ללבוש את הבגדים היפים..כי בחג שעבר הלבשתי אותו יחסית בכוח עם המון בכי...איך אני משכנעת אותו שילבש את הבגדים היפים.כי בשאר השבוע אני ממש הולכת לקראתו וזה חשוב לי.

שלום רב, ילדים שמסרבים בתוקף ללבוש בגדים מסוימים (למשל חולצות כפתורים וג'ינסים) חשודים כסובלים מבעיה תחושתית כלשהי, ושווה לבחון את האפשרות הזו אצל מרפאה בעיסוק במכון להתפתחות הילד. סיבה אפשרית אחרת, יכולה להיות קשורה להיסטוריה של מאבקי כוח בנושא זה, כאשר ההתעקשות ממשיכה רק לשם תחושת הניצחון. בשני המקרים, אני מציעה לנהוג באותה דרך - למצוא בגד שיהיה גם נוח וגם יפה (למשל טי-שרט לבנה וחגיגית מעל מכנסיים נוחים שאינם צמודים מדי ואינם נרכסים באופן לוחצני מדי). אחרי הכל, אם צריך לבחור בין ילד "יפה וחגיגי" ועצבני, לבין ילד שמח ונינוח שלבוש איך שבא לו, לא בטוח שיהיה לנו כ"כ קשה להחליט... כדרך למנוע את העימותים הבאים, אפשר להזמין אותו להצטרף אליך למסע הקניות, ולרכוש עבורו רק בגדים שיעברו את מבחן הנוחות שלו. מציעה לך לאגור כוחות נפש כדי שתגיעי בשלום אל אתגרי גיל ההתבגרות, שם הם לובשים זוועות של ממש, על אפנו ועל חמתנו. חג שמח ושנה טובה! ליאת

בני בן שנתיים וחודש (מדבר מעט ) לפני גיל שנה הוא התחיל להתפשט לבד בגדים טיטול בעיקר לאחר יציאה בטיטול מתישב לבד בישבנון לפני חודש התחלתי את הגמילה ביום היו פעמים אחדות שהצלחתי להשיב אותו בזמן לפיפי לאחר שלושה שבועות שלא הייתה שום התקדמות החזרתי את הטיטול אך הוא כל הזמן היה מוריד אותו ברגע שהוא מרגיש רטוב או עם קקי וכרגע אנחנו שוב מנסים מזה שבוע ואני לא רואה התקדמות הוא עושה את הצרכים בתחתון ולאחר מכן הוא מודיע לי מה לעשות איך להמשיך תודה מראש

שלום תמי, היוזמה הראשונית של תהליך הגמילה צריכה להיות של ההורים, לאחר שהן מוודאים שקיימת אצל הילד בשלות מוטורית, קוגניטיבית ורגשית לתהליך. עלייך לזכור כי מדובר בדרישה שרירותית למדי, הנוחתת על הילד 'מגבוה', ומחייבת אותו ללמוד תוך זמן קצר לעשות את הפיפי והקקי שלו במקום אחר מזה שהורגל לו. אני לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "לא הייתה שום התקדמות", ויכול להיות שבפעם הראשונה זה באמת היה מוקדם מדי. אני מציעה לך לקרוא קצת בנושא (גוגל מחזיר כמעט 20,000 תוצאות למילות החיפוש "גמילה מחיתולים"), למצוא מדריך מפורט אחד, ולדבוק בהמלצותיו מתוך עמדה סבלנית וסלחנית. זכרי שפספוסים הם חלק מהעניין, והשתדלי לא לכעוס. ברבים מן המאמרים והמדריכים בנושא מוקדשות פסקה או שתיים לנושא שכותרתו "מה לא לעשות". אני מציעה לך לקרוא בכובד ראש גם את המלצות ה"לא תעשה" הללו, כדי לא ליצור בעיה חמורה יותר שתפגע במערכת היחסים ביניכם. קחי אוויר וצאי לדרך. בהצלחה ושנה טובה ליאת

ביתנו החמודה בת ה 3 מחטטת באף ולפעמים אוכלת את הנזלת איך להסביר לה את הנושא? האם לחכות שזה יעבור לבד? תודה

שלום רונן, רצוי להסביר לילדה שזוהי התנהגות בלתי מקובלת, שעלולה לסכן אותה בתגובות מעליבות או בדחייה חברתית. הסבירו לה שאת הנזלת מסלקים מהאף בעזרת טישו, ואם היא מרגישה שהיא מוכרחה לחטט באף, עליה לעשות זאת כשהיא לגמרי לבדה, בפרטיות, כדי לא להסתבך בצרות. אם תראו שהיא ממשיכה בכך, עברו לגישה יותר אסרטיבית, והרחיקו אותה מכם בכל פעם שזה קורה. בשמחות ליאת

שלום, יש לי ילד בן 10 חודשים שבשבוע האחרון התחיל לזרוק את עצמו לאחור כאשר הוא כועס, עצבני, נעלב וכו' הוא זורק את עצמו גם כאשר אני מחזיקה אותו על הידיים. לא ברור לי כיצד לנהוג, האם להתעלם לגמרי (למרות שלעיתים נראה ממש מסוכן שכן מטיח את עצמו לא משנה איפה ועל מה) או לגשת להרים לחבק ולהסביר שזה מסוכן. דבר נוסף, לאחרונה התחיל לצרוח בזמן המקלחת בעיקר כאשר אני מנסה להשכיבו לאחור ולחפוף לו את השיער וכן לזרוק את עצמוולנסות לצאת מהאמבטיה עם מבט מבוהל. יש לציין שהדבר התחיל בפתאומיות ועד כה היה מדובר בילד שמאוד אוהב את האמבטיה.יש לציין שהתחיל יום אחרי שאביו רחץ אותו לראשונה אך לא ידוע לי על אירוע מיוחד כלשהו שארע באותה מקלחת. גם לעניין זה אשמח לקבל עצה כיצד עלי לנהוג. תודה רבה

שלום חלי, הטחת הראש בקיר, בדופן המיטה או ברצפה נפוצה למדי בקרב תינוקות ופעוטות, בדר"כ כדרך להירגע או לפרוק תסכולים. למרות המחזה הקשה, ההתנהגות הזאת בדר"כ אינה מסוכנת, וכל שנותר לנו לעשות זה להשגיח שלא יהיו חבלות. התגובה הנרעשת של המבוגרים עלולה דווקא לחזק את התופעה, פשוט כי הילד לומד שהיא מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. לכן, נסי להישאר שקטה ורגועה, לאחוז בילד באופן שירסן אותו וימנע ממנו להיפגע, ולא להגיב. מאחר ומדובר בתינוק קטן שאינו יכול עדיין לווסת את עצמו, תוכלי לנסות לסייע בהסחת דעת כלשהי, אך לא בהסברים מילוליים אליהם ילדים במצב זה מתקשים להתייחס. גם באמבטיה, אני מציעה להישאר ענייניים ורגועים, חרף המחאות והבכי. יש ילדים שנלחצים מאד בעקבות אירוע לא נעים (כמו שמפו שנכנס לעיניים או מים שחדרו לאף), ואז נדרש זמן כדי להחזיר את האמון והביטחון, וכדי שהילד יהנה שוב מהרחצה. כדי שזה יקרה, אפשר לנסות ליזום פעילויות מהנות באמבטיה, כמו משחק בצעצועי גומי צבעוניים, ציורי קצף על קיר האמבט, וכד'. אם זמן הרחצה יהפוך הזדמנות לשעשוע משותף ו"זמן איכות" אני מאמינה שהחרדה תרגע ואפשר יהיה להעביר ערב נינוח בהרבה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

בני (עוד חודשיים בן 4) התחיל גן עיריה השנה, טרום חובה+חובה, וההסתגלות שלו קשה. יש לו נטיה להיעלב כנראה יותר מילדים אחרים (לא ראינו את זה בגן הפרטי), וכנראה שהוא בוכה בגן כשאומרים לו דברים שהוא רואה כפוגעים. במפגשים לא מתוכננים עם ילדים מהגן בגינת המשחקים אחרי הצהריים, אנחנו רואים שהם (כל פעם ילד אחר) ניגשים אליו כדי להגיד לו מילים שיגרמולו לבכות. בד"כ הילד מהגן מביא ילד אחר כדי להראות לו "תראו איך אני אומר ל-XXX די והוא מתחיל לבכות". דיברתי על זה עם הגננת אבל היא לא יודעת כיצד לנהוג, וגם אמרתי לבן שלי שכדאי לו להמנע מלבכות בגן, אבל זאת נראית לי משימה בילתי אפשרית בשבילו :-( הוא לא הכיר אף ילד מהגן לפני תחילת השנה, ואני מפחדת שהיחס הזה של הילדים ימנע את האפשרות שגם יהיו לו חברים שם (כי גם ילדים שיכולים להיות חברים שלו יתרחקו ממנו לאחר שיראו שאחרים צוחקים עליו). מה אפשר לעשות (מצידנו ומצד הגננת)?

שלום יעל, הנטייה להיעלב ולבכות מכל הערה אמנם מכבידה על בנך מאד, אך בצד זה, נושאת עמה גם תועלת. כאשר אנחנו בעמדת הקורבן, הצד האחר לעולם אשם ואחראי לסבלנו, והוא בחזקת 'חייב'. כדי לא להפוך את בנך ל'קורבן' כרוני, חשוב לעשות מאמץ ולסלק את כל הרווחים מהמצב. ולהרחיב את טווח אפשרויות הפעולה/תגובה שלו. כרגע, הוא משתמש בבכי כדרך לגייס אהדה, פיצוי ומעורבות מצד המבוגרים. אני מציעה לבחון שוב את תגובות המבוגרים למצב, ולנסות להגיע לכך שיוכל לפעול בכוחות עצמו. לדעתי, אין טעם לבקש ממנו לא לבכות ליד הילדים (כי זה לא מעשי), ובמקום זאת, לנסות לעבור למדיניות של תיקוף, הכלה ועידוד - "אני רואה שנפגעת ומצטערת על כך. אני סומכת עליך שתדע להסתדר"; "זה באמת מעליב כשצוחקים עליך. אתה צודק. אבל אין לי מה לעשות עכשיו" - המסר שמאחורי הדברים הוא "אני יודעת שקשה לך, אבל אני לא מתכוונת לפתור לך את העניינים, להתערב או לפעול במקומך". במידה וגישה זו אינה מוכיחה את עצמה, והבכי נמשך במצבים הללו, שווה לקיים התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. שנה טובה ליאת

שבוע טוב הבן שלי בן 5 וחצי לפני כ שנה החלטתי לקנות לו טליות חדשות כי הישנות היו כבר בלויות אז שאלתי את הסיעת בגן מה עושים עם הישנות אמרה לי תביא זה הולך לגניזה כי אסור לזרוק לפח כזה דבר אז באמת הבאתי לה והסברתי לילד עכשון אחרי שנה נזכר לבכות בכי ממש הסתרי שהוא רוצה אותם חזרה הסברתי לו שזה לא אפשרי אז בקש שאקנה לו חדשות דומות לאלו שהיו שאלתי האים טעיתי ומה ניתן לעשות בכדי לכפר תודה

שלום דפנה, אובדנים, אכזבות ומפחי נפש הם חלק מחיינו, וילדינו צריכים ללמוד להתמודד איתם ולקבלם. כאשר אנחנו ממהרים לפצות אותם על האובדן (קונים מהר משהו חדש במקום זה שאבד/נזרק/התבלה), אנחנו מונעים מהם את ההזדמנות להתמודד עם האתגר. לפיכך, לדעתי, אינך צריכה לפצות או לכפר על החלפת הציצית, אלא רק להביע הבנה לצערו של בנך, להסביר לו שחפצים ופרטי לבוש מתבלים ונזרקים או נגנזים, ושעלינו לקבל זאת למרות הצער. אני מאמינה שכאשר תוכלי להציג לילד את הדברים בפשטות וללא אשמה, הוא יקבל אותם ברוח דומה, ויירגע. מאחלת לך שנה טובה ורגועה ליאת

הרבה תודה וחג שמח

הי ליאת, אני מתרגשת לכתוב לך שוב... בעבר כתבתי לך הרבה לגבי קשיי עם בתי בת ה 5 כיום, לאחר לידת אחותה.. וכיום, לאחר המון מודעות ושיחות עם חברות, ייעוץ קצר, ותיאום עם בן זוגי, אני חשה עם הרבה יותר חוסן, יכולת ובעיקר הבנה לגבי איפה לא להכנס למאבק כוחות, איפה אפשר לתת עוד קצת "חבל" עבורה, ועם המון אהבה וחיזוקים. כעת, אותה "תינוקת" שבעבר התסיסה את אחותה,מעצם הולדתה... אני קצת מתקשה איתה לאחרונה. היא בת שנתיים ומגיל צעיר מאוד היא נרדמה במיטתה ללא כל קושי. לפני כחודש הייו כל המשפחה בטיול לחו"ל ושם שכרנו דירה. באחד הלילות התעוררה בצרחות, כאשר היא מדמה את השמיכה המקופלת שלצידה, ל"חתול", תוך שהיא בוכה מאוד ומצביעה על ה"חתול". הרגענו אותה, ישנתי אפילו לידה ומאז בכל ערב הייתי יושבת לידה עד שהחלה להרגע ולהכנס להרדמות. כששבנו ארצה, ובעצם מאז, יש קושי לשים אותה במיטה ולצאת. יש רוטינה של סיפור, שיר שאני שרה לידה ואחר כך יוצאת ומתחילות צרחות ובכי "שב לידי".. ( אני "נקרעת" כשאני שומעת את זה)? למעשה, רק לפני כשבוע וחצי התחלתי לנקוט בשיטה של לצאת לכמה דקות, ואם בוכה, לשוב להיות מעט, לצאת וכו', כי הבנו שצריך לתת לה מסר שהכל בסדר.. ואכן היתה הטבה כמה לילות. בלילות האחרונים היא יורדת מהמיטה ובוכה, אני מחזירה אותה שקט, נותנת מוצץ ואומרת לילה טוב ,נשארת דקה משהו כזה ויוצאת, וחוזר חילה, אם עוד לא נרדמה.. מאוד קשה לי עם זה. אינני רוצה להיות איתה עד שתרדם, כי חשוב לי שתשוב לישון בכוחות עצמה. מצד שני, אני יודעת שכנראה זה קשור למה שקרה אז, ואולי לא, אולי קשור לגיל שמתחילים לפחד בו. איך מאזנים בין השניים? תודה רבה על התייחוסתך ושנה טובה.

שלום גלית, שמחתי לקרוא שאת מרגישה מחוזקת ובטוחה יותר. יופי. בעניין בתך הקטנה, התיאור שלך נשמע מוכר מאד. עדיין זכורים לי לילות שלמים בהם גירשתי 'נחשים' מהמיטה ומהשטיח בסלון, או 'אפרוחים' שטיילו על הארונות. ילדים בני שנתיים-שלוש יכולים להעסיק אותנו לא מעט עם פחדים מסוג זה, המעידים בדר"כ על התפתחות קוגניטיבית נורמלית, ולא על פתולוגיה כלשהי. הדרך לאזן בין הצורך להכיל ולגונן לבין הצורך לפתח עמידות וחוסן אצל הילדים אכן נחוץ, ורוב ההורים מצליחים איכשהו ללהטט ולמצוא את שביל הביניים. לתפיסתי, בתקופה בה הפחדים בשיאם, והקושי להבחין בין דמיון ומציאות עדיין בעינו, אפשר לשבת לצד המיטה של הילד ולסייע לו בנוכחותנו נוסכת הביטחון. חשוב להישאר שקטים ורגועים, ולהמעיט ככל האפשר בדיבור או מגע (אחרי החיבוק ונשיקת ה'לילה טוב', כמובן). טקס השינה הקבוע מסייע לילדים להבין מה נדרש מהם, עוזר להם להירגע ולהיכנס לדמדומי השינה, ואז - כל שנותר לנו זה להישאר שקטים בחדר (אפשר לקפל כביסה או לקרוא עיתון עם אור קטן), ולשדר בלא מילים את המסר לפיו "אני כאן, שומרת עלייך, אבל המשימה כרגע היא להירדם ולישון". הפחדים הללו, מציקים ומעצבנים ככל שיהיו, חולפים מעצמם ברוב המקרים, ואנו נזכרים בהם אחרי שנים אפילו עם צביטה קלה של געגוע נוסטלגי... שנה טובה! ליאת

שלום ,ילדה שלי בת 8.5 יש לה תופעה חדשה שכל הזמן מעבירה את היד שלה על הגבות ובמהירות ,זות התנהגות לא יפה ואני מפחדת שהיא תתרגל , הערתי לה הרבה וזה לא עוזר יש לה אח בן שנה וחצי שהגיע אחרי 7 שנים לא יודעת איך לעזור לה . תודה מראש

שלום רב, מציעה לא להגיב ולא להעיר, ולתת לזה לחלוף לבד. ככל שאת מתעסקת בזה את מגבירה את הסיכוי לכך שההתנהגות תתמיד. אם את מזהה גורמי לחץ בחייה כרגע, פעלי להפחתתם (בהנחה שהתנועה הזו משקפת סוג של 'טקס' מפחית חרדה). בברכת שנה טובה ליאת

שלום רב אני מחפש מטפל ריגשי לילד בן 4.5 באיזור השפלה ( גדרה , רחובות וכד' ) . אשמח לתגובה

שלום חזי, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכל לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכה ליאת

ליאת שלום, ביתי בת 5 ו-10 חודשים עלתה לכיתה א' אנחנו כבר כמעט חודש בכיתה א' והילדה מסרבת להתנתק מאיתנו בבוקר היא עושה סצנות של בכי בכול בוקר כמה שאני מנסה לדבר איתה בבית היא מבטיחה שהכול יהיה בסדר ושמגיעים בבוקר למחרת הסיפור חוזר על עצמו חשוב לי לציין כי הדבר היחידי שגורם לה לשחרר את היד זה רק שהמורה שלה מגיעה לכיתה וגם זה בקושי לאחר שאנחנו הולכים הכול בסדר ומתנהל כרגיל זה קרה לה גם לאחר שבוע שהכנסתי אותה לצהרון והיא סרבה שיקחו אותה לשם וסירבה בתוקף עד שהוזעקתי לקחת אותה. באופן כללי קשה לה להתנתק מאיתנו אני לא יודעת איך להתמודד עם זה יחד עם זאת שהשבוע הראשון היה בסדר ונראה מבטיח והכול השתנה פתאום. כול בוקר באותו התהליך אני מתחילה את הבוקר בעצבים ובכי כשאני עוזבת אותה וזה גורם לי להמשך היום לא טוב תעזרי לי בבקשה

שלום חני, מבלי להיכנס כרגע אל הסיבות לקושי של בתך להיפרד (יש ילדים המתקשים במעברים כמעט בכל המסגרות, וגם הם מתרגלים בסוף...), נדמה לי שאפשר לנסח איזה כלל יסודי אחד שהוכיח את עצמו - כאשר לילד שלנו קשה מאד, הוא צריך אותנו רגועים סמכותיים ושקטים, ולא נחלשים בוכים או מתעצבנים יחד איתו. לכן, יהיו הסיבות אשר יהיו, בזמן הפרידה בבוקר עדי מאמצים להישאר רגועה, תוך שאת מזכירה לעצמך שאינך משאירה אותה במדבר שממה, אלא בכיתה א', בבי"ס טוב, בידיה של מורה אחראית ומנוסה. אפשר (וגם חשוב) להישאר אמפתיים לקושי, ועם זאת לשדר עם או בלי מילים שאת סומכת עליה, סומכת על ביה"ס, וסומכת על על עצמך. נסי לא להיגרר לסצינות דרמטיות, ולהישאר שקטה ועניינית גם מול בכי מר. לאחר הפרידה, הזכירי לעצמך שוב שהיא בידיים טובות, ונסי להתפנות למשימות היום שלך. במפגש המחודש שלכן בצהריים או אחה"צ, שבחי אותה על המאמץ וההתגברות, גם אם היה בכי בבוקר. הביעי הערכה לזה שהיא "משתדלת", וביטחון ביכולתה להתאקלם בסופו של דבר ולתפקד כתלמידה נהדרת. והנה, רק החלה השנה, וכבר סידרו לנו חופש. נסו ליהנות ולנוח בחופש כדי לצבור כוחות לנסיגה הקלה שבוודאי תורגש אחרי החגים. שנה טובה ובהצלחה ליאת

הי ליאת אני אתחיל בזה שאגיד תודה על המענה. אני האדם הכי סגור בעולם בערך. אני בת 24. אני שמרתי הכל לעצמי מגיל קטן. אני משתפת רק כמה חברות קרובות וגם זה בצורה מאוד מוגבלת. אני כבר לא יכולה יותר עם הבדידות הזאת. בא לי מישהו לדבר איתו. שיקשיב לי באמת. רק יקשיב זה הכול. אני בטיפול , אבל קשה לי מאוד מאוד להיפתח למטפלת שלי...לפעמים אפילו אני חושבת שהרגשות שלי בורחים ממני.. החברות שלי עוזרות לי מאוד, אבל אני צריכה דמות מבוגרת לתמיכה, נשמע הגיוני? עםההורים שלי אני סגורה מאוד ואין מצב בחיים שאני אפתח אליהם... אני גם לא רוצה... אוף אני לא יודעת מה לעשות כבר... כל שבוע ההתחלה של הטיפול היא כאילו זה הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות... כבר חצי שנה בטיפול... ליאת אני לא יכולה יותר להתמודד לבד... אבל לא מסוגלת להוציא שום מילת רגש מהפה שלי... לדוגמא אם המטפלת תשאל אותי אם אני עצובה אני לעולם לא יגיד כן.... כיאז אני כאילו בנאדם שמרגיש וזה פשוט מגעיל אותי... ייאושששששש

שלום לירז, למרות התחושות הקשות שאת מתארת, נדמה לי שמוקדם מדי להתייאש. יש אנשים שקרבה ואינטימיות מאד מאד מאיימות עליהם, דווקא בשל ההזדקקות הגדולה והכמיהה לקשר. גם טיפול הוא קשר, ואני מעודדת אותך להתעקש עליו, וללמוד לאפשר לעצמך לוותר לאט לאט על חלק מהזהירות והריחוק. זה לא קל, אני יודעת, אבל נדמה לי ששווה לקחת את הסיכון. שולחת לך נגיעה רכה ליאת

ליאת פשוט ריגשת אותי.. את מדהימה. הלב שלי מוסר לך תודה

אחותי הקטנה (והיחידה), היא בת 18 וחצי. ולדעתי יש איזשהי בעיה שצריך לטפל בה... יש לה הרבה יזיזים. היא הרבה נפגשת עם גברים בשביל לעשות סקס, וגם הרבה אנשים באים אליה אחרי ששמעו עליה מחברים שלהם. בד"כ זה אנשים מהשכבה\בית ספר\עיר, היא מדברת איתם קודם כל בפייסבוק\סמסים ואז נפגשת איתם. העניין הנוסף הוא שהיא לא מחפשת חבר, כי לטענתה שורה תחתונה- מערכת יחסים זה סקס- זה העיקר, ואם יהיה לה חבר אז היא תהיה מחוייבת לו ולא תוכל לשכב עם אחרים. לכן נוצרת מערכת יחסים שכזו... מעבר לכך, היא אינה מאמינה בעצמה שהיא חכמה, למרות שזה מעציב אותה כי היא רוצה להיות. (והיא חכמה תאמיני לי... ), כל הדמוי העצמי שלה מעורער... היא חושבת שהיא לא חכמה בכלל, היא מאמינה שבנים רוצים אותה בשביל סקס (הביצה והתרנגולת...) ובנוסף גם מאוד חשוב לה מה חושבים עליה. בבית היא מקבלת הרבה חיזוקים ואין שום דבר שכביכול יגרום לה כל כך לא להאמין בעצמה עד כדי לתת את הגוף שלה לאנשים שאינה מכירה. היא הייתה אצל פסיכולוגית, אבל בשלב מסויים היא ביקשה לא ללכת אליה. כבר שנה שהיא מדברת איתי על העניין הזה (כמובן בקטע טוב...), ואמא שלי עד לפני כמה ימים לא ידעה על זה כלום. לפני כמה ימים החלטתי לספר לה. מתוך מחשבה שזה לא ייגמר לבד, ושהיא צריכה עזרה. כי נראה לי שזה לא תקין להיות עם כל כך הרבה גברים רק בשביל סקס, ועוד כי זה הדבר היחיד שהיא עוד איכשהו מאמינה בו, בגוף שלה. אמא שלי חשבה לדבר איתה, אבל השאלה היא איך לגרום לאחותי לשתף, מבלי לפגוע בה... היא חשבה אולי לומר לה שהיא שמעה מאמא של אחד הילדים בעיר (או בשכבה), שהיא נפגשת עם כל מיני בנים ורצות שמועות וזה... האם זה נכון? מה כדאי לעשות במקרה כזה?? קשה לה להפתח אם היא מרגישה שמטיפים לה, כועסים עליה. ואמא שלי כמובן לא תכעס, אלא רק רוצה להסביר את ההשלכות של זה.... ולהבין איפה זה נופל, עניין הדמוי העצמי. כי היא ילדה שקיבלה חיזוקים.... :) אין כל כך אפשרות לפסיכולוג, כי היא נמצאת כרגע בשנת שירות. תודה גל

שלום גל, אני בספק אם מה שיעזור לאחותך זו עוד שיחת תוכחה ש"תסביר לה את ההשלכות" של מעשיה. אין לי ספק שהיא מכירה את הטיעונים הללו היטב, ולא חשוב אם הם מגיעים ממך או מאמך. סקס בלתי מובחן יכול להעניק (לטווח הקצר) מידה של נחמה, בהיותו מעניק אשלייה של קרבה ואינטימיות. לפעמים יש לו תפקיד בשימור תחושת הערך העצמי, בעיקר אצל בנות שמרגישות נחותות או בלתי מוצלחות, ואז - המראה המצודד הופך למקור העיקרי ממנו אפשר "לשאוב" תחושת גאווה, סיפוק וערך. לעיתים, יחסי-מין מרובי פרטנרים אינם אלא דרך עקיפה לפגיעה עצמית, שכמו כל פגיעה עצמית ממלאת תפקיד בוויסות רגשות לטווח הקצר (ומסבכת אותנו מאד לטווח הארוך). בקיצור - אף אחת מהאפשרויות הללו אינה משמחת, והפיתרון, כפי שאני רואה אותו, כרוך בטיפול פסיכולוגי ארוך, ולא בשיחת נזיפה גם אם כוונתה טהורה. גם בשנת שירות אפשר לקבל עזרה מקצועית, ואני ממליצה לך לכוון את המאמצים שלך בכיוון זה. בהצלחה ליאת

היי, אני אמא לשני ילדים מקסימים בת ובן שההפרש בינהם הוא 1.4. הם ילדים ממושמעים ובאמת ילדי מתנה. אך כשלפעמים מתנהגים בצורה לא הגיונית ואני צועקת עליהם הם נורא נבהלים...אתמול צרחתי על הבת שלי כי אני רוצה שתתנהג בצורה מסיימת והיה לה משחק ביד מרוב שהיא נבהלה המשחק נפל לה מהיד. אני לא מרבה לצעוק בכלל..אך בתקופת ההריון יוצא לי צרחות.אני מפחדת מזה מאוד שהם נבהלים ככה.אבל מצד שני רק בצעקות הם מבינים.מה לעשות???.

שלום רב, לא ציינת בני כמה ילדייך, אבל איכשהו זה לא מאד משנה, במיוחד לאור העובדה שמדובר ב"ילדי מתנה ממושמעים" כמו שאת קוראת להם. אני מאמינה שהורה צורח הוא הורה מתוסכל וחסר אונים, שלא מצליח להשיג שיתוף פעולה בדרכים חיוביות. חינוך בדרך של הפחדה יכול להוביל למידה של צייתנות, אך זו נעשית בדר"כ רק בנוכחותה של דמות הסמכות, וכרוכה בפחד, עויינות ועצבנות. חינוך טוב, משיג מהילדים שיתוף פעולה והתנהגות פרו-חברתית מתוך עמדה של התחשבות, כבוד הדדי והתאמת הציפיות ליכולתם של הילדים בכל גיל. אם הילדים שלך "מבינים רק בצעקות" (מוזר בשביל ילדים ממושמעים כמו שלך), משהו בדרך התפקשש, וכדאי לתקן אותו. אני ממליצה לך לקרוא קצת בפורום שלנו או בכתבות אחרות באינטרנט, על הצבת גבולות נאותה. ככלל, כאשר את רוצה שילדייך יתנהגו באופן מסויים או יעשו משהו שאת מבקשת (אני מקווה שזה משהו המותאם ליכולתם) רצוי להשתדל לדבר מה שפחות - מעבר לבקשה עצמה - ואז לפעול ולדאוג שזה יקרה, ולעשות זאת בשקט, אך בנחישות. כאשר את אומרת ומבקשת שוב ושוב, ולא דואגת שבקשתך תתמלא, את צוברת כעס, ואז מתפוצצת בצווחות. בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לחולל שינוי חשוב בהתנהלות שלכם, ולהחזיר את האווירה הטובה הביתה. בהצלחה ליאת

לפני כמה ימים בן שלי, ילד בן 5 וחצי התחיל למצמץ עם עיניים. המצב הנפשי שלו מצויין, הוא אוהב את הגן שלו את הגננות, יש לו המון חברים וגם בחוג הוא נהנה. אז אני לא יודעת על מה להצביע שיכל לגרום לו למצב חרדה אודומה. רופא עיניים בדק ואמר שהתופעה יכולה להיות אלרגית ונתן טיפול אנטי אלרגי. הוא ציין שאם המצמוצים לא עוברים במהלך חודש יש לפנות לנוירולוג. מה לעשות?

שלום אולגה, מצמוצי עיניים יכולים להיות, כמו שאמר לך הרופא, ממקור פיזיולוגי-גופני או כתוצאה של מתח נפשי. אם אינך מזהה גורמי לחץ בחייו כרגע, הסבירות של ההסבר הפיזיולוגי גבוהה יותר. גם אם מדובר בתגובה למצב סטרס (לפעמים תחילת השנה מעוררת סוג של לחץ), ברוב המקרים התופעה נסוגה או נעלמת כליל כשרמות המצוקה יורדות. בשלב זה, עקבי אחרי המלצותיו של הרופא ופעלי בהתאם להן. בריאות ושנה טובה ליאת

היי, ביתי בת 6 התחילה כיתה א' השנה, מתחילת השנה היא נירדמת בכול אפשרות, גם בשיעור, היא יכולה לישון שעתיים צהריים ללכת לישון ב- 20:00 ולהירדם בשיעור. עשינו לה בדיקות דם, כלליות, ברזל סוכר בלוטות התריס, הכל בסדר, קצת חוסר ברזל אבל הרופא טוען שזה לא מה שמשפיע. אני רוצה לצין שאבי נפטר לפני 7 חודשים, בפתאומיות מסרטן ועברנו תקופה מאוד קשה.הילדה מאוד עצבנית,בוכה על כול דבר, ובאופן כללי היא מופנמת.מה אפשר לעשות, האים צריך לבצע עוד בדיקות? אשמח לתגובתכם... תודה מירי

שלום מירי, אשר להמשך הברור הרפואי, אנא התייעצי עם רופא הילדים שלכם ופעלי בעצתו. ברמה הפסיכולוגית, יכולים להיות הסברים להירדמויות שלה, בהם גם דיכאון, חרדה (הגוזלת המון כוחות), הפרעת שינה ועוד. לאחר שתשללו את הכיוונים הגופניים-פיזיולוגיים, אפשר יהיה לחשוב על הכיוונים הרגשיים ולטפל בהם. ברצוני לציין שילדי כיתה א', במיוחד בחודש הראשון ללימודים, עלולים להיות מותשים מאד, ולו בשל הצורך לשרוד פיזית ונפשית את המסגרת החדשה על תביעותיה המגוונות. במקרה שלכם, נוספים על כך גם גורמי דחק אחרים, שבוודאי תורמים אף הם לתמונה הכללית. נסו להתאזר בעוד סבלנות, ולתת לה זמן. אם תרגישו שאחרי החגים היא אינה מצליחה להתארגן ולחזור לעצמה, אפשר יהיה לשקול התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכת שנה טובה ובריאה ליאת

שלום ליאת, ענית לי לפני מספר ימים בנוגע לבני בן הארבע המבקש ללבוש שמלות ומתחפש לרקדנית, וצרפת לי מספר קישורים לדיונים בנושא. משלושת הדיונים הראשןנים הבנתי את המסר - זה לא בהכרך מעיד על העתיד ובעיקר אמרת שוב ושוב-אין מה לעשות, חשוב לתמוך ולחזק. מצד שני, בתשובה הרביעית כבר אמרת משהו אחר-שמשיכה מינית לא ניתן לשנות אבל שעל בלבול מגדרי כן ניתן וכדאי לנסות להשפיע, ופה כבר התבלבלתי. לא בדיוק הבנתי למה ענית באופן שונה לאמא הרביעית (אולי כי בנה רק בן ארבע? או בגלל סוג המקרה?) ולענייננו - מה בעצם את ממליצה לי לעשות היום? האם לאפשר באוןפו חופשי מה שהוא רוצה ולקוות שזה יעבור או לנסות להגביל? אני כמובן מנתבת אותו לפעילויות תואמות מין, אבל הילד לא אוהב מכוניות וכלי עבודה (סתם לדוגמא...), ואני כמובן לא אלחץ עליו לחק עם מה שלא מתחשק לו. באיזה גיל זה כבר מתחיל להיות משהו שנראה יותר "רציני" וקבוע? מתי זה מפסיק להיות בגדר דבר טבעי שיחלוף? ושוב-איך את ממליצה לנו להגיב לעניין? אגב, מדובר בילד שממש לא עסוק בלהתאים את עצמו למוסכמות חברתיות. לא יודעת אם זה קשור אבל הוא ממש לא ילד שעושה "מה שכולם עושים" כדי להרגיש שיך, אלא דווקא נהנה מלהתריס (ולהכעיס) לעיתים, אם כי ממש לא נראה לי שהעניין הזה נובע מרצון להרגיז, אלא באמת ממשיכה אמיתית לאלמנטים נשיים ועדינים. תוך כדי שאני כותבת את חושבת על עוד משהו-מדובר בילד עם בעיית ויסות חושי, שנוטה לאימפולסיביות ולאגרסיביות. אולי זו דרך לא מודעת לנסות להיות עדין, כקונטרה לאגרסיביות שיוצאת ממנו ללא שליטה בסיטואציות חיים אחרות? מתנצלת על אורך היריעה. תודה מראש על תשובתך.

היי שוב, תפקידי המין הם עניין נרכש, הן בדרך של צ?פ?יי?ה וחיקוי, והן בדרך של תכתיבים חברתיים, משפחתיים, תרבותיים. כהורים, אנו ממלאים תפקיד מכריע בהבניית זהותו של הילד שלנו, הן בדרכים ישירות והן בדרך של מסרים עקיפים. החופש שאתם נותנים לילד שלכם, לבחור את המשחקים שלו הוא מבורך, ועם זאת, אני מקווה שתמנעו ממנו להגיע לגן בחצאית וורודה. אני חושבת שמדובר בגבולות שמכתיב לנו השכל הישר (מתי להתערב ומתי לא), ונוטה לסמוך על האינטואיציות ההוריות הבריאות. בעניין העתיד - קשה לנבא האם ומתי זה יחלוף. לפעמים ילדים מזהים סוג של מורת רוח או ביקורת מצד הסביבה, ולומדים לאפק התנהגויות שונות מגדר, ולפעמים התנהגויות אלה מתמידות עד לבגרות. כאמור, הן לא מנבאות בהכרח נטייה מינית עתידית. התיאוריה הנוגעת לנטיות אגרסיביות המבקשות עידון בדרך של התנהגות 'נשית' - מעניינת, אך איני בטוחה אשר למידת התקפות שלה (אולי יש כאן רעיון למחקר...). אני מציעה לטפל בבעיות הוויסות, ואם צריך - גם בבעיית התוקפנות, ללא קשר להתנהגויות הנשיות שלו בהקשרים האחרים. ליאת