שלום רב

סבתי היא ניצולת מחנה אושוויץ - היא נהגה לספר לנו סיפורים קשים לרוב, ומעבר לכך: כל פעם כשהרבצנו אחד לשני היא היתה נוהגת לעצור אותנו ולצעוק ש"רק הגרמנים מרביצים" - ובכ"ז, אנחנו היינו ילדים, משתוללים, מרביצים.. איך ניתן לגרום לה "לחיות במציאות" ולא בעבר?

הי נועה, האבחנה שלך מדויקת: העבר חי עבור סבתך בהווה, . עבורה, אותן מכות שאתם כילדים חלקתם זה לזה, הזכירו לה את הטראומה של המכות שראתה או קיבלה מן הגרמנים בעברה. את החוויה הזאת רצתה להפסיק, היות וזו גרמה לה סבל רב, ועל כן ניסתה לגרום שהדבר לא יתרחש. הבלבול בין עבר והווה הוא חלק מן החוויה הטראומטית, וגורם לשפיטה לקויה של אירועים בהווה, שהם יותר תמימים ובטח שאינם מזיקים כמו אירועי העבר. ואתם בטח תהיתם לא פעם מדוע אינה יכולה לראות שאלו "רק" מכות של ילדים. בשבילה זה כבר אף פעם לא יכל להיות "רק", זה תמיד נצבע בכאבי העבר.

עוד חשבתי על שאלתך, בעניין "לחיות במציאות", להפריד את חוויות העבר מן ההווה. זה מאוד קשה, בפרט לניצולים שזכרונות הטראומה מציפים אותם בחרדות. העניין הוא ללמוד לווסת את החרדה כך שתהיה מוחזקת בפנים ולא "תגלוש" לאירועים של ההווה. סבתא שלך עשתה כמה דברים: היא דיברה, שזו דרך נפלאה ובריאה להקל על עצמה, על ידי שיתוף וריקון, ועל ידי מתן שם לחרדות שבפנים. לפעמים, כנראה בעת הצפה רגשית היא ניסתה להשתלט על הגירויים המעוררי-חרדה (ילדים שמכים), אבל זה פטנט לא טוב, כי כמה שאתה מנסה להשתלט, תמיד המציאות גוברת ומביאה עוד משהו שמעלה חרדה. זה טבע המציאות. יש אנשים, אגב, שכאשר אתה מראה להם שתגובתם אינה פרופורציונלית לאירוע הם מיד תופסים את עצמם ומתקנים . וזה נפלא. אחרים מנסים להתרחק מאירועים מעוררי חרדה (לא לדבר, לא לראות סרטים על השואה וכו). הדרכים הללו אינן יעילות לאורך זמן, הן מצמצמות את החיים או מביאות לקונפליקטים. מה שנדרש זה לעבוד על עצמך כך שרמות החרדה יהיו יותר מוכלות, מוחזקות, ולא יושלכו על העולם בחוץ. .

מה זה "לעבוד על עצמך, כך שרמות החרדה יהייו יותר מוכלות, מוחזקות, ולא יושלכו על העולם מבחוץ"? אני בת לניצולת שואה, שחרדה כל חייה מטיפול נפשי, שמא יחטטו לה בעברה, וייפתחו את הזוועות. רציתי לדעת, האם יש דרכים להקטין רמות חרדה, מבלי להיכנס לזוועות שהציפו אותה? כיצד מטפלים בניצולי שואה שכאילו מבלי לפרקם? אמא שלי כבר נחה בשלום על משכבה, אבל השאלה עדיין מטרידה אותי: האם היתה לנו אפשרות לטפל בה, מבלי לפגוע בה. תודה, מיכל.

הי, אנחנו כבני הדור השני מבלבלים בין העבר והווה וגם, ואולי יותר - בין החיים שלי ובין החיים של סבתא. ההזדהות, האמפטיה שלנו עם ההורים, הסבתות היא מוחלטת, לחשוב בשביל עצמנו נחשב כמו בגידה, אסור לנו לנטוש אותם. ובאותה נשימה - אנחנו לא מרגישים כמה אנחנו נוטשים את עצמנו. במקרה הזה של 'המכות' - ככה ילדים נוהגים בטבעיות, זו ההתחככות ההכרחית של ילד ללמוד את דרכו בחיים. סבתא לא יכולה לחוות את זה ככה, בשבילה זה של הגרמנים. ונאהב אותה על הצורך ההשרדותי שלה. וחשוב לנו להמשיך את בניית החיים שלנו. איך? - זו כבר היצירתיות, על פי מה שהנתונים ברגע מאפשרים, למשל במרחק מה ממנה אולי, או דרך אחרת. אני יודעת מחיי עם אחותי כילדות קטנות שיחקנו בכריות שלא מרעישות.