סוגיה אישית משפחתית-מה דעתכן?

צהריים טובים בנות, רציתי להעלות סוגיה לכאורה בנאלית, אבל אני מוצאת עצמי מתלבטת בה מאד. ובכן, מדובר בשיתוף או אי שיתוף המשפחה הקרובה (הורים, אחים) בתהליך הטיפולים. אצלי נוצר מצב כזה, בו הבוס שלי (המקסים) וכן שני חברים קרובים בעבודה יודעים ותומכים. חוץ מזה גם סוכן הביטוח שלי יודע, ובכלל, ככל שאני פחות קרובה לאדם, כך יותר קל לי לחשוף בפניו את עניין הטיפולים. שאר האנשים בעבודה לא יודעים, לא משום שאני מתביישת במשהו, אלא משום שלא מתחשק לי שכולם יהיו לי בתוך החיים הפרטיים. אבל, וכאן הדילמה, נוצר מצב בו הרחוקים ממני יודעים על כך, ואילו הורי-אינם יודעים דבר. הסיבה שאיני משתפת את הורי בטיפולים או בכך שאנחנו בכלל "עובדים" על ילד כבר שנה שלמה, היא לא משום שאיני קרובה אליהם (להיפך, יש לנו יחסים מצויינים), אלא דווקא משום שקשה לי המחשבה שביחד עם האכזבה החוזרת ונשנית שלנו בכל חודש שנכשל, אאלץ להתמודד גם עם תחושה של "מאכזבת" את הורי. קשה לי להעמיד אותם בציפיה הזו ללא שהדבר הכרחי. אותו הדבר בדיוק לגבי חברה טובה שלי, שלאחר לידת בנה (בן 3 היום) מעט התרחקנו אמנם, אבל בשיחות שלנו לא עולה עצם הרצון שלי לילד או הטיפולים. במקרה של החברה, זה לא כמו עם ההורים, אותם קשה לי לאכזב, אלא זה ממקום אחר של תחושה לא נוחה של חוסר יכולת להבין אותי, בתור מי שכבר יש לה ילד שנהרה בקלות.. וכך, את התמיכה אני מקבלת משני חברים טובים בעבודה, ותו לא. כלומר, הקרובים לי באמת, "מוגנים" מפני המידע, הדסקרטיות שלי מופעלת לגביהם, ומצד אחד יש לי "שקט" מכיוונם, אך מצד שני אני מפסידה את התמיכה שלהם. מה דעתכן? איך זה אצלכן? ומשהו קטן נוסף שחשבתי עליו השבוע, האם מקובל לספר לילד על כך שדרך הבאתו לעולם היתה כרוכה בטיפולים? לא שזה כל כך נחוץ לו לדעת זאת, אלא שברוב המקרים בהם הסביבה הקרובה יודעת על כך, זה ממילא יגיע לאזניו בדרך זו או אחרת, אז עדיף שיגיע מההורים, לא? זה אולי שיקול נוסף שלי להשאיר את המשפחה והחברה מחוץ לסוד העניינים, כך שאנו נוכל לבחור אם לספר זאת לילד (שיבוא כבר, אנשאללה), ומתי. זהו, אשמח לדעת מה אתן חושבות, או למי שיש נסיון עם ילדים מטיפולים, עוד יותר מעניין. שבת שלום, וסופשבוע נעים, קרן-אור (המטפסת על הקירות).

הגישה שלי לנושא אחרת... אנחנו שיתפנו, מרגע שגילו שיש בעיה , את המשפחה הקרובה:הורים ואחים וגם חברות טובות שלי ידעו. אני טיפוס שלא יכול לשמור בבטן וחייבת לשתף אחרים ובטח ובטח את הקרובים אליי.וקודם כל את אמא שלי !!! (והיא ממילא היתה מרגישה שמשהו לא תקין..) אני מודעת לתחושת האכזבה שההורים שלנו חוו כשהיו כשלונות אבל אני בדיעה שאנשים קרובים , אם זה משפחה ואם זה חברים , זה באש ובמים, לטוב ולרע! אם קשה - עוזרים ותומכים ואם נפלא - משתתפים יחד בשמחות! ושוב, כמובן שזו דעתי בלבד ויחד עם זאת מאד מכבדת ומבינה גם את אלה שבוחרים לא לספר. בנוגע לשאלתך, האם לספר לילד שהוא "ילד מבחנה" או לא? לי ברור שהבת שלי בבוא העת תדע שהיא ילדת מבחנה מופלאה, תדע מאיתנו כמובן! זו זכותה המלאה לדעת כיצד הגיעה לעולם. ואני מעריכה שעד שהיא תיהיה בוגרת לקבל את האינפורמציה הזו , הנושא הזה יהיה כ"כ טריויאלי ולא חריג שזה יקל על תחושת "החריגות" כביכול... והכל תלוי גם במה שתקרין לה הסביבה. זהו יקירתי, שתיהיה אחלה שבת מלאה באור ! רונק.

ובכן, אני כמעט כמוך... ההורים והמשפחה הקרובה לא יודעים, אבל 2 חברות קרובות יודעות. אצלי זה בעיקר כי אני לא רוצה שישפטו את בן זוגי שעבר קשירת צינורית בחו"ל אחרי שהספיק לו שני ילדים... קשה לו מאד עם התגובות של החברה הישראלית למעשה כל כך מקובל בארה"ב. מה שמצחיק הוא שהיה לו מאד מוזר שאני לא מספרת להורים ולאחים. אין לי חשק להעביר אותם איתי את העליות והירידות, דווקא בגלל שאני מאד קרובה לכולם. ועוד יותר, אחי וגיסתי עברו הפריות עם הילדה הראשונה שלהם (עכשיו כבר יש ילד שלישי והשניים היו טבעיים), ורב הזמן אני מתה לספר להם, אבל מעדיפה לספר כשכבר נהיה בהריון. (היה מאד קשה דווקא לבוא לברית לפני שבועיים נפוחה מהגירוי ולנסות להסתיר...חחח) בקשר לילד - מתי ואם מספרים - גיסתי ואחי היו מאד פתוחים עם הבת הגדולה ומהיום שנולדה בעצם היא ידעה שהביצית של אמא והזרע של אבא נפגשו במבחנה וככה היא נוצרה... זה הכל תלוי בפתיחות, בהבנה שכל מה שקורה לנו בחיים - זה מה יש, ושום דבר לא קרה אם "הסטנו" את הטבע קצת כדי לקבל דבר כל כך גדול. מה שלא יהיה, תעשי איך שתרגישי לנכון :-) א'גיטה שב'ס, נועה.