שיתוף הבעל בתהליך - ילדת,רונק,מאוס ואחרות

היי בנות, בוקר אור. ראשית, רציתי לציין, שבשעה טובה, התווספה אלינו שירה חדשה, וזו לא אני. בקשתיה להוסיף אות או מספר לשמה, כדי להבדיל בינינו, מקווה שכך תעשה.. ולנושא הכאוב של זוגיות וטיפולי פוריות, אשמח לקבל התייחסות מנסיון אישי ובכלל. אז ככה, בהתחלה, לא חשבנו שיש בעיה כלשהי, ואחרי חודשים ארוכים של נסיונות טבעיים, ובהמשך, לאחר ניג'וסים עקביים שלי, (כמובן רק לאחר שאני עברתי סדרת בדיקות שיצאו תקינות), בעלי היקר "עשה טובה" והסכים להבדק. או אז הסתבר, שיש לנו בעיית זרע... מכאן העניין נהייה מורכב יותר, ומי שבסיפור, בוודאי מבינה על מה אני מדברת. בכל אופן, עברנו את השלבים הרגילים של הזרעות, וכעת, לקראת הח"ג ראשונה. הנקודה לגביה רציתי להתייעץ עמכן, היא מידת שיתוף בן הזוג בתהליך, לרבות הפגישות אצל הרופא המטפל, והשפעתה על הזוגיות בכלל, ועל שפיותי הנפשית בפרט. בפעמים הראשונות, הייתי נכנסת לבדי לרופא, מקבלת ייעוץ, מרשמים וכו'. אחר כך חשבתי, שיותר "חינוכי" (סליחה על המילה), ויותר "זוגי", זה שגם בן הזוג שלי יהיה נוכח ושותף מלא שלוקח אחריות כמוני על הטיפול, על כל שלביו. לכן, התחלתי לרמוז ואחר כך לבקש באופן ברור, שיצטרף לפגישות אצל הרופא, כי כמו שהבעיה היא "שלנו", גם התהליך הוא "שלנו", וגם הילד שיוולד הוא "שלנו" (ולא שלי). בעלי שיחיה, הסכים להצטרף לפגישות אצל הרופא, אם כי לא בשמחה רבה. זה קצת אכזב אותי, אך יכולתי להבין, שכן מדובר בנושא רגיש מבחינתו. מה שמשגע אותי מאז, ובפרט עתה, כשעוברים להח"ג, שהיא יותר מורכבת, זה שבמקום שזה יחזק את הזוגיות, זה מערער אותה. במקום שהוא ישב איתי אצל הרופא ויתמוך בי, ויגלה הבנה, הוא או שותק או מדי פעם מחייך אל הרופא או זורק מילה כלשהי, כאילו שאני לחוצה וכו'.. ככה אני מרגישה עוד יותר לבד, כאילו שהרופא ובעלי ביחד, נגדי שם בחדר. בנוסף, כמעט למותר לציין, אין לו שום רצון או יוזמה לנסות להבין מה בכלל אנו עוברים. וכך, אני "אונסת" אותו להבין דברים בסיסיים של מה שהגוף שלי עובר כדי להכין אותו להפרייה, אבל לא נראה שזה ממש מענין אותו.. וגם הנסיעות לבדיקות, לזריקות- לדידו הן "עול". פעם בחודש אני בוכה שנשבר לי מכל זה, אני "מתפטרת" מלקחת אחריות על התהליך, ומעתה, שהוא יוביל וילמד את הזמנים, המינונים, הבירוקרטיות, וכד', כי לי נמאס. כמובן שהוא מסרב לכך.... למעשה, במקום לקבל תמיכה בתהליך, ולחזק את הזוגיות, אני מרגישה איך התהליך הזה מרחיק בינינו, ושם אותי לבד לבד. זה מפחיד גם משום שאני רואה בעיני רוחי גם הריון, בו אני מתמודדת עם הכל לבד, וגם בהמשך את גידול הילד, בו הכל נופל עלי, ובן זוגי עסוק בעולמו. הקיצר, ההתלבטות שלי, האם להמשיך להתעקש על כך בן הזוג יהיה חלק מהתהליך (זה מתחיל לעלות לי בבריאותי הנפשית), או פשוט לעזוב אותו במנוחה, להתרגל לרעיון שאני זו שעושה הכל, אחראית לכל הטרטורים של העניין, והוא אחראי להביא את הזרע... לא יודעת מה להחליט, כי מצד אחד לאור השתלשלות העניניים, כנראה שאני צריכה להרפות ולשחרר אותו מהמחויבות להיות בן זוג תומך (כי כנראה שבנושא הזה אין לו את היכולת לעשות זאת), ומצד שני, השאפתנות הבסיסית שלי, והאמון הבסיסי שלי בזוגיות, אינם מאפשרים לי להרים ידיים ולוותר על חווית התהליך הזה התהליך זוגי (ולא אישי). להבנת מכלול הדברים, אני רוצה לציין, שבעלי הוא אדם מאד אינטלגנטי ומאד רגיש, ולכן, אולי, כל כך קשה ומאכזב, להשלים עם הבריחה הזו שלו.. אגב, למי שלא זוכרת, אין לנו עדיין ילדים, ואולי פרט זה רלבנטי לסוגיה.. מה דעתכן? אשמח להשכיל מנסיונכן. תודה על הסבלנות, יום מקסים שיהיה, שירה

היי שירה, תראי, אני חושבת שאם אנו הנשים נשכיל להבין ש"נשים ממאדים וגברים מנוגה" (או הפוך) אז בכלל יהיה לנו קל יותר בחיים. וזו לא קלישאה אלא האמת לאמיתה, רוב הגברים שונים מאיתנו מכל הבחינות ואחת מהן היא בהחלט עם התמודדות בחיים, גם לנו התגלתה בעית זרע כך פתאום באמצע החיים לאחר שכן הבאנו ילדה באופן ספונטני וזה בהחלט אני מאמינה לא היה לו קל לקבל את הבשורה (למרות שהוא לא יראה זאת) ואני לקחתי דברים בקלות, למרות שאני זו שעברתי את כל הטיפולים וכל תפקידו היה....לתת זרע בכוס. אכן חייהם של הגברים יותר קלים מאיתנו ומזמן כבר השלמתי עם זה. ולכן אני לא כועסת, ולא ממורמרת והלכתי לכל הטיפולים לבד בלי שום בעיה (למעט יום השאיבה שמה לעשות, הייתי זקוקה לזרעו) ולאחר שבדקו שהזרע בסדר, הייתי שולחת אותו בחזרה לעבודה ונשארת לבד ממש בלי בעיה. לדעתי שירה אין מה ללחוץ עליהם ולא להיעלב, הם בנויים אחרת ואת זה לא נוכל לשנות. מקווה שעזרתי קצת ושיהיה בהצלחה, רומי

הי שירה, אז כפי שרומי כבר הפליאה לומר: אני בהחלט נאחזת בכל כך לא קלישאה הזו - "נשים ממאדים וגברים מנוגה"... לאו דווקא בטיפולים אלא בחיים בזוגיות בכלל .. חכי חכי שיהיה לכם ילד זה יהיה כלי שימושי בהחלט !!!! אצלנו החוויה קצת אחרת מכיוון שבעלי , לצערו לוקח חלק פעיל מאד בתהליך כי הוא בעצמו מורדם ו"נשאב" ונמצא איתי באסותא באותה סיטואציה במאוזן... ואצלו אפילו כואב יותר ! דווקא את הבשורה על חוסר בזרע הוא קיבל בצורה מעוררת הערצה , נטולת אגו ובפתיחות מדהימה וגם אין לו בעיה לדבר על הכל עם חברים, משפחה וכל מי שמתעניין . אנחנו כבר הפכנו את זה לצחוק בבית וכך גם לחברים מאד נוח ולא צריך להסתתר כל הזמן. בנוגע לכל התהליכים הבירוקרטים, שאלות לרופא, לזכור מה להביא,איך מזריקים, מתי, איך מגיעים, כמה שעות צום, איזה בדיקות לעשות, ומתי צריך לצאת מהבית כדי לא לאחר וכו' וכו' וכו'.... - אני תופסת פיקוד בדיוק מהסיבה שרומי דיברה עליה ! אנחנו יודעות לעשות את זה ! אנחנו יותר מתוכננות והראש שלנו לגמרי לגמרי עובד אחרת! עובדה. נקודה. (בסוגריים אני אומרת שאני יודעת על גברים שכן מתפעלים את העסק כמונו אבל זה חריג ...) אז בקיצור, צריך לדעת לשחרר גם עם הגברים שלנו! למען זוגיות בריאה יותר! זוגיות פחות מתסכלת ויותר מקבלת. ותראי שברגע שתעשי החלטה ברורה עם עצמך שאת משחררת, הכל יראה הרבה יותר פשוט. אולי נוציא לך סטיקר: שירה - שחררי !!!! את לא נעלבת נכון? שיהיה בהצלחה! יוםטוב, רונק

שלום שירה, אני עשיתי לדעתי טעות גדולה בהתחלה כשרצתי קדימה בלי לשתף את בעלי - גם לא רציתי להכביד, ובהתחלה גם לא חשבתי שיש בעיה רצינית... בשלב מסויים הבנתי שטעיתי (בעקבות שיחה עם חברה לעבודה שהיתה ותיקה ממני בטיפולים), שוחחתי ארוכות עם בעלי על כל המצב, הטיפולים, הרגשות שלי וכו', והחלטנו יחד שמעתה שנינו יחד בכל הסיפור, מה שאומר שהוא התחיל להזריק לי אפילו שאני יכולה להזריק גם לעצמי בבטן, ושלקונטרול-פריקית שבי היה קשה לתת לו להכין לבד את הזריקות... הוא גם בא איתי לכל מה שהיה יכול, והיה שותף מלא לכל ההחלטות. לא תמיד זה היה אפשרי או פרקטי, בעיקר שהיתה לנו גם ילדה קטנה בבית, אבל ככל שהתאפשר הוא היה מצטרף אלי לתורים, וכמובן שגם לכל השאיבות וההחזרות. זה מאוד הקל על ההרגשה של שנינו. אבל זה צריך לדעתי לבוא ממקום של שיתוף עמוק ברצון שני הצדדים ולא של כפיה. אני מבינה שכשיש בעיית זרע זה רק מקשה עוד יותר על הגבר, שמעדיף להדחיק את הבעיה כמה שאפשר והמציאות גם מאפשרת לו את זה (מכיוון שגם בבעיית זרע מי שצריכה לעבור את הטיפולים זו האישה...). כאן נדרשת רגישות רבה מאוד כלפיו, להשתדל לא להגרר להאשמות. מחזיקה לכם אצבעות. זה בהחלט אתגר לא פשוט לזוגיות...

הי שירה מלבד הרצון לחזק אותך זה נתן לי תחושה מאד טובה שאני לא לבד במלחמה הזו בין המינים זה שהם ממאדים ואנו מנגה כבר ודאי ברור לך כדי להרגיע אותך גם בעלי כל הזמן היה מן הצד ולא גילה מעורבות בביקורים אצל הרופא וכשביקשתי ממנו שילך לבצע בדיקת זרע הוא האשים אותי שאני לוחצת על הרופא ושאני לחוצה סתם וזה בכלל לא חיוני (זה שאני מכניסה לפה שלי כדורים זה בסדר) והיו ממש ויכוחים והרבה נדנודים שילך ךבצע את הבדיקות (היה צורך לבצע פעמיים) והרגשתי כאילו רק לי איכפת הנקודה החיובית שאני רוצה להוסיף שיש לנו ילד מקסים בן שנתיים וחצי. בעלי שותף מלא , מגלה מעורבות , לא מזלזל לחלוטין והוא זה שמידי יום לוקח אותו מהגן ונמצא איתו הרבה שעות. אין לי הסבר לכך אבל בנושא הבדיקות יש להם איזה שריטה כנראה (אולי החשש שאי ההצלחה להכנס להריון נובעת מהם)

היי דורית, תודה גדולה על דברייך. הצלחת לעודד אותי עד מאד... שיהיה לך המשך יום נעים, שירה

אני רוצה לשתף אותך מנסיוני... כל מה שכתבת כאן ה י ה חלק מחיי בכל מה שקשור לבעלי, החוסר תמיכה, ההרגשה של הלבד בתהליך, "הכפייה" כאילו שלי שישתתף יותר וכולי.. גם אצלנו הבעייה הייתה קשורה לזרע חלש ובגלל זה "קפצנו" דיי מהר לח"ג (אחרי 3 הזרעות בלבד!) אבל... באיזשהוא מקום בתהליך ,לדעתי זה קרה ביום שהרופא אמר "בכמות זרע כזו אפשר להיכנס להריון", "הזרע מספיק", פתאום זז אצלו משהו שאני לא יכולה להסביר את זה, אולי האגו פתאום חזר ,מי יודע? אני רק יודעת לספר שמאותו הזמן (אנחנו שנתיים בתהליך) יש לי שותף מדהים שלא יכולתי לבקש יותר מזה, על כל פיפס של בדיקה הוא לוקח חופש מהעבודה כדי להיות איתי, להכין את הזריקות ולהזריק- מה פתאום שאני יעשה את זה?!עליי הוא לא סומך, הוא רוצה הכל לבד, מרגיע תומך ומפנק- פשוט בעל מדהים...ותאמיני לי שאני הייתי בדיוק במצב שלך ואילו יותר גרוע מזה.... תראי שירה, אפילו שמצב של שותפות ותמיכה מלאה נראה לך כרגע היפוטטי אל תאבדי תיקווה, הכל ישתנה , תני לו רק את הזמן שלו להתרגל.. רק אל "תכפי" את השיתוף בתהליך עליו, לפחות לא בדרך של עצבנות וחוסר סבלנות אלא בדרך ההפוכה- תהיי סבלנית ורגועה (זה כל-כך חשוב לתהליך). ואל תדאגי, זה ישתנה... בהצלחה (((((((()))))))