כבר אין לי כוחות

היי בנות, החודש עשינו הזרעה מספר 4, התוצאות שלה היו ממש מוצלחות, היו לי 6 ביציות (2 מובילות), רירית 9.2, התחלתי דיקור, את ההזרעה עשה הרופא שלי (מומחה פריון), הוא גם נתן לי אנדומטרין לתמיכה. הייתי כל כך אופטימית הפעם בגלל התנאים החודש, פעם ראשונה שהכל הלך כמו שרציתי. האנדומטרין עשה לי תגובות של הריון, ולמרות שניסיתי לשמור על רציונאליות, התקוות לא איחרו לבוא, ואיתם גם הציפיות. וכשיש ציפיות, אין דבר כזה נפילה לא כואבת, ואכן גם הנפילה הגיעה. אתמול התחילו לי כאבי מחזור בבוקר, עדיין לא התחיל דימום, אבל זה בגלל האנדומטרין (הרופא שלי ביקש שאני אעשה היום בטא, ורק אם התשובה שלילית אז להפסיק את האנדומטרין). היום בבוקר עשיתי את הבדיקה, מחכה שיתקשרו לבשר את הבשורה הקשה. אין לי ציפיות יותר לכלום, הנפילה היתה כל כך קשה הפעם, כך שאין לי גם תקוות יותר. אני לא יודעת איך לקום הפעם, אין לי כוחות להמשיך, כאילו אני לא מסוגלת להכיל יותר את ההרגשות האלה. אם זה לא מספיק, הבן אדם שאני הכי צריכה לצידי, בעלי, לא מסוגל להיות לידי כשאני נופלת, הוא מתמודד עם זה בדרך אחרת, דרך משלו, דרך של התנתקות. אני מרגישה שאני לבד בתוך כל זה, מתמודדת עם זה לבד, הוא לא מסוגל להיות איתי שם. כל פעם שאני נופלת, אני מתרחקת ממנו, במקום להתקרב אליו. במקום שהוא יהיה המפלט שלי, אני פוחדת מהתגובות שלו. הוא כאילו כועס עלי כשאני מרגישה ככה, אנחנו תמיד רבים ביום כזה, ואני הולכת לישון עם דמעות בעיניים. נפשית ופיזית, אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. בכל שאר ההזרעות שכשלו, תמיד נפלתי, ולמחרת הייתי קמה עם כוחות חדשים כדי להמשיך. הפעם זה שונה, כבר עברו יומיים, ואני עדיין לא יודעת איך להמשיך, מה להמשיך, לעשות עוד הזרעה, להתחיל הפריות, להפסיק את הטיפולים, ואם להפסיק, עד מתי? עד שבעלי יהיה מסוגל לעשות את זה יחד איתי? עד שיבוא לי עוד פעם? חשוב לומר, השעון אצלי דופק בקצב קצת שונה. היתה לי ציסטה בשחלה שהתגלתה כאנדומטריומה, מיד לאחר הניתוח התחלתי טיפולים, מאחר ומחלת האנדו' אוכלת את השחלות עם הזמן. אין לדעת כמה זמן יש לי. יכול להיות שילד שני יהיה יותר קשה מעכשיו, ככל שנחכה יותר זה יכול להסתבך יותר. אוףףף אני מרגישה אבודה, אין לי מאיפה להביא יותר כוחות. תמיד אני שואבת מבעלי כוחות, בכל נושא אחר בחיים הוא מדהים. אבל משום מה דווקא בתהליך הזה, הוא לא איתי. הוא מתעצבן למה זה תמיד אני ואני, הוא לא מבין שאני זו שצריכה לעבור את התהליך, זריקות, בדיקות, אולטרסאונד, רופאים לא עדינים, תחושות, הורמונים, מחשבות... ואני לא אומרת שהוא לא עובר איזשהו תהליך, אבל התהליך שלו כל כך שונה משלי, שזה פשוט מרחיק בינינו כשהוא לא מסוגל להבין אותי... איך אני אמורה להמשיך ככה?

יסמין היקרה, כאילו לקחת לי מתוך הגוף את המילים והעלת אותם על הכתב. ממש מזדהה עם כל מילה. גם אצלי השעון דופק (גיל 39), בעל לא-תומך, הזרעה רביעית היתה אמורה לצאת לדרך, אך איחרתי את המועד של התחלת הטיפול... אז עוד חודש יעבור עכשיו. הבעיה בעיקר אצל בעלי היקר שהזרע שלו ירוד גם איכות וגם כמות. הרופאים טוענים לחוסר יכולת לטפל בבעיה הזכרית לכן מטפלים דרך האישה. זה נורא כשאין תמיכה מצד בן הזוג וככל שהזמן עובר אז הזוגיות נשחקת והופכת להיות למטרד נוסף בנסיונות להרות. כולי אמונה חזקה שהילד שלי בוא יבוא אך אני הולכת ונשחקת בדרך הכוחות מדלדלים ומצב הרוח ירוד מאוד... חיוך פה חיוך שם אצלי זה לא בא משמחה בלב

כאילו, החודש נפלתי כל כך חזק, ואני פשוט לא מצליחה לקום. אני כבר יומיים בדיכאון, מהקשים שחוויתי, בעלי לא יודעת איך להתמודד איתי, אז הוא פשוט רב איתי כדי שתהיה לו סיבה להתרחק. מאיפה את שואבת כוחות כדי להמשיך?

אולי תנסי ללכת ליעוץ כי אני יודעת שדרך התמדדות בין גבר לאישה הוא שונה. הגבר צריך את השקט שלו להיות לבד וכך הוא מצליח להתמודד עם זה ואישה זה בדיוק ההפך שיתוף עם בן אדם אחר. ותמיכה תמיד עוזר לכן תשמי לב רוב תבים באינטרנט זה נשים אחת לשניה כי זו הדרך להתמודד עם יות למניהם לכן אולי תסברי לו את זה שאחרי שהוא יתמודד עם זה שידע שאת צריכה אותו בהצלחה וה" ימלא משאלותיך לטובה והעובר יצליח להחזיק מעמד. לדי בשמחה