הי מיכלי

הי מותק מה שלומך? רק עכשיו ראיתי שענית לי למטה......הכאבים היו מההחזרה עצמה....זה הרגיש כמו חפירות שלא נגמרות. בסוף לא היתה ברירה החזירו למחרת בהרדמה...אבל זה היסטוריה כמובן שהטיפול לא הצליח. אני לקראת שאיבה רביעית מזריקה כבר כמה ימים מינונים נמוכים מאוד כמו בשלב ההזרעות לפני שנה בערך...ומה אני יגיד...נורא קשה לי יותר מתמיד. זהו נראה לי שאני מוותרת זו הפעם האחרונה....אני לא יכולה יותר!!!! לפני חודשיים המינונים היו כפולים פי שתיים צמחו 30 ביציות ולא היה לי קשה כמו עכשיו. לא מפסיקה לבכות...לא יודעת מה יש לי. זהו. מה איתך? איך מרגישה? את מתקרבת כבג לבדיקת בטא...שאמן ואמן תהיה חיובית!!!!! תעדכני.

עלמוש, הורמונים זה הורמונים, והתהליך המחורבן הזה שצריך לעבור הוא אותו תהליך, מותר לך להרגיש ככה! אבל להרים ידיים - אני עדיין לא מרשה לך... שולחת לך הרבה כח, סבלנות ובמיוחד אהבה (((((((((((()))))))))))

הי מותק.....די זה כבר לא נורמלי. 3 שאיבות 7 החזרות של טריים ומוקפאים ובקושי פעם אחת באה עוד פעח חסידה צולעת לביקור. לא יודעת אני לא רופאה אבל משהו פה דפוק. כל הזמן אומרים לי את צעירה מאוד הכל מושלם ותקין...אז למה כל כך הרבה הפריות ובקושי איד נקלט. קראתי שאחרי 3 הפריות ללא הצלחה בודקים אצ העוברים גם אם הם מצויינים. למה הרופא שלי ממשיך בטיפולים בלי לבדוק כלום....אני לא יכולה יותר באמת!!! לא יכולה יותר עם התחושה אולי לא נכונה אבל תמיד עש לי תחושה שלא אומרים לי הכל....

אוף, כל כך מזדהה איתך, שאיך שרק התחלתי לקרוא, וממש בזמן כתיבת שורות אלה, הדמעות זולגות, אבל זולגות חזק. לגבי כאבים של החזרה, כ"כ מוכר כאבי החפירות, אצלי תמיד שאני אומרת שכואב לי, אז האחות או הטכנאית חייבים להגיד, "די, תפסיקי, זה לא באמת כואב...", אצלי איך שמכניסים את הספקולום (המכשיר הכסוף) אני מתחילה לבכות מכאבים, מתחרפנת מזה. מה אני יכולה להגיד, כמו שאמרת פעם, כן, המצב שלנו ממש דומה. שאני בוכה בעלי לא מבין מה הקטעים שלי, כל הזמן מנסה לגרור אותי אל המיטה, הוא בטוח שככה אני יתעודד, רק שזה לא עובד ככה. בטיפול לקראת השאיבה האחרונה, קיבלתי מינונים ממש גבוהים של זריקות, זה היה בין 2 ל-3 זריקות במינונים גבוהים, צמחו 18 ביציות, בהתחלה 14 הופרו, אבל בסופו של דבר נשארו רק 6.אותה החזרה היתה מדורגת, הראשונה אחרי 3 ימים, כשעשו הנצה לעובר והשניה אחרי 5- והנה זה גם לא הלך. עכשיו אני מחכה ליום ב לעשות בטא, אבל בטוחה שזה לא הצליח, לא יודעת להסביר למה אני חושבת ככה, אבל אני בטוחה. הנה, אני עברתי כבר 4 שאיבות, 4 החזרות רגילות 4 החזרות מוקפאים, מתקרבת להחזרה של מוקפאים מספר 5. ואצלי החסידה לא הגיעה אפילו לביקור צולע. היה פעם 1 שעשיתי בטא שבוע מוקדם, ואז היה נראה שהנה מגיע ההריון, בסוף זה היה כימי, נגמר אחרי בבקושי שבוע, והרופא אמר שאם לא הייתי בודקת מוקדם מידי, בכלל לא הייתי יודעת שהיה משהו- ממש מעודד, הא?! תאמיני לי, כמה שאני לא פסימית, כמה שבד"כ אני חוזרת לעצמי מהר, אין, הפעם זה פשוט לא קורה. לא יודעת מה יש לי, אבל הפעם אני בוכה בלי המון,חסרת סבלנות כלפי הבעל-יותר מידי, מתעצבנת מהר, פשוט מתרפנת!!!אני פשוט מנסה לברוח מעצמי כל הזמן. גם לי תמיד אומרים את רק בת 26, צעירה, כל החיים לפנייך. נמאס, נמאס כבר לשמוע את זה, זה שאנחנו צעירות זה לא מוריד מהקושי, מהציפיה, מהרצון... גם אצלי העוברים תמיד "מושלמים", בהחזרה האחרונה אפילו טרחו לתת לי במתנה צילום של העוברים... אוף, מדהים כמה שאני מרגישה בול כמוך, גם אצלי לא תמיד אומרים הכל, הרופא לא עוצר ובודק, פשוט ממשיך הלאה. כל פעם מחדש אומר שהוא מאוכזב שהטיפול לא הצליח, כל החזרה מחדש הוא אומר שהפעם זה הריון בטוח... אני כבר לא יודעת למה הטיפולים לא מצליחים, כל חודש מחדש מנסה להיות יצירתי ולחשוב מה עוד לעשות- פעם לאכול הרבה, פעם מעט. פעם לשכב המון פעם לחזור לעצמי מיד. באמת נשבר לי! מרוב שנשבר לי הודעתי אפילו לבעלי שעוזבים את הכיף של לגור בקצרין ועוברים לגור צמוד לבית חולים. הצילו!! אני לא מפסיקה לבכות כשאני כותבת לך, ופשוט בא לי לצרוח. מיואשת, כבר לפעמים חושבת האם באמת יש סיכוי. השבוע אפילו התחלתי לחשוב על אימוץ וזהו. די, כולם מסביבי בהריון, והרבה מהם (כדוגמת המנהלת המעצבנת) חייבים לדבר על זה או להבליט את זה לידי... אחותי ג"כ בהריון, הריון שלישי, היא התחתנה שנה אחרי ועוד הספיקה להשתמש בגלולות, היא צריכה ללדת עוד חודשיים. האמת, אנחנו מתראות ממש מעט, ובתקופה האחרונה מדברות גם הרבה פחות. כל הזמן אני ובעלי מדברים על הברית (יש לה בן), נלך, לא נלך? לא בא לי ללכת, אבל מה יגידו?? לא יודעת מה לעשות, מבולבלת... דדדדדדדדדדדדדייייייייייייייייי!!! הצילו, רוצה להפסיק לבכות ולא מפסיקה... יאללה אהובה, נראה לי שכבר כתבתי לך יותר מידי... אוהבת!!

אני קוראת את מה שכתבת לי ואני בוכה אני כל כך רוצה לנחם אותך ומבינה לליבך. אני אחרי פעמים מרגישה שבא לי להרים ידיים ובוכה ומתעצבנת על בעלי מכל דבר ואחכ שונאת את עצמי על כך. אני אפילו מפחדת לחשוב על אופציות אחרות של אימוץ כי אני רוצה כל כך ילד שלי ושל בעלי. בעלי שאל אותי אם ארצה שנסע לרב שמתמחה בזה, חשבתי שלא אבל אולי בכל זאת אנסה. אם תהיי מעוניינת אנסה לברר מה שמו. אוהבת ובהצלחה יקירה, מקווה שמהר מאד נהיה מאושרות בהריון תקין ונשכח את כל הקושי שעד כה

הי ממי חכי...את עוד לא יודעת!!! חכי לבדיקה. אולי תהיה הפתעה אמן ואמן. אני מבינה אותך זה נורא. ואללה את חושבת על אימוץ? ברצינות? בפעם הבאה שהאחיות או הטכנאיות מי מהן...אומרות לך די תפסיקי. ...תעני להם. חצופות. בכלל הגעתי למסקנה שמחלקות הפרייה צריכות להוסיף לדרישות התפקיד אנשי צוות שעוברים או עברו את התהליך בעצמם. נכון לעכשיו אני פגשתי לא מעט אחיות דפוקות. אחת מהן תפסה אותי פעם תחת השפעת הזריקות הארורות האלה. מזה נכנסתי בה. נתתי לה כזאת מנה היא לא מעזה לומר לי מילה יותר מאז רק מחייכת כמו דבילית. המכשיר שמרחיב את האיזור לא כואב לי. ..זה בהחלט לא נעים אבל ההחזרה הקודמת היתה נוראית אני ממש הייתי קרובה לעילפון מכאבים. משהו נורא.. מה אני יגיד לך ממי אני בכל זאת מקווה שביום שני תהיה לנו הפתעה נעימה ונגלה סוף סוף מה שאת מתפללת בעברו כל כך הרבה זמן סוף סוף יתגשם!!!!! בוכה איתך ומחבקת. נשיקות. ביבינתיים.