אוף! אוף! אוף!

דיברתי עם האחות. הבטא ירדה ל248. אני כ"כ כועסת עליהם, שאין לי מילים! זה לא צער שאפשר להגדירו במילים ומי כמוכן יודעות. התוצאות היו צריכות להיות אחרות ואני בטוחה בזה. עכשיו אני צריכה גם לבשר לכל מי שהתגייס לעזור עם הבונבון בימים האחרונים ולשתף את כולם בבשורה הקשה. מזל שיש לי אותו... לא רוצה שזה יקרה גם לבנות אחרות. אי אפשר להמשיך עם הטיפול הגרוע הזה!!!! מבקשת מכולן- אל תרפו ואל תהיו מנומסות. תדרשו לקבל את הטיפול הטוב ביותר ואל תהססו!

אויייש! ציפיתי לתשובות אחרות. רגע,מה הייתה הבטא האחרונה? מה הרופא אומר?הדימום פסק? איזה שבוע את אמורה להיות עכשיו ולנה אתם ממשיכים לעשות בטא ולא א"ס? אל תתיאשי, קרו מקרים שבהם בטא ירדה ואז עלתה שוב, את אמורה לעשות בטא שוב בעוד יומיים? כ"כ מבינה לליבך, לצער, לכאב, לרגשות התסכול, לעצבים. מחזיקה לך אצבעות חזק חזק חזק שיהיה תקין למרות הכול

הי דנה, תודה. אני מודה שהאמנתי שאקבל תשובות טובות יותר, אבל נאגור כוחות, נצבור ידע ופעם הבאה נדאג שזה יצליח. אם אין אנחנו לנו, מי לנו?! מקווה מכל הלב לשמוע אצלך סיפורים טובים יותר :)

מצטערת מאד מאד מאד לשמוע!!! אני לא כל כך מבינה על מה את מדברת לגבי הטיפול... בטא שיורדת זה לא משהו שאפשר להציל. זה כנראה עובר שלא מתפתח בצורה תקינה... ועם כל הצער שבעולם עדיף כשזה קורה בשלבים כאלה מוקדמים ושהגוף שלך יודע לזהות את זה, ולא מאוחר יותר... יפתי, תראי את זה כנקודה חיובית עד כמה שאפשר, אני יודעת שקשה נורא, אבל הרית, וזה קרה גם בעבר, וזה יקרה שוב. בפעם הבאה זה יהיה ארוך ובריא ותקין עד הסוף! שולחת לך חיבוק ענק, תני לצער להשטף ולצאת. האנרגיות החדשות יבואו מעצמן ומאתנו.

הי נעה, לא יודעת מאיפה להתחיל... אני כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת. 1. את שתי ההחזרות עשו לי 'בטעות' עם הורמונים, למרות שאפשר היה לעשות על בסיס מחזור טבעי. זה הפרוטוקול שלהם והרופא המהולל שלי לא טרח לקרוא את התיק ולראות שאמא שלי חלתה בסרטן השד בגיל צעיר. כשוחחתי איתו על כך הוא אמר שבאמת היה עדיף לעשות על מחזור טבעי... 2. חשבתי שבשביל ההחזרה אזדקק לאיזשהו טשטוש (כי יש לי קצת וגיניזמוס אם את מכירה...) ולכן ההנחייה הייתה להיות בצום. יחד עם זאת ביקשתי לנסות תחילה עם ואליום ורק אם לא יילך לעבור לטשטוש. התחלנו באמת עם ואליום, וזה היה לי בסדר, אבל בגלל ששלפוחית השתן הייתה ריקה לא ראו כלום באולטרסאונד והרופא ממש זרק את העוברים איפשהו. לא ידעתי את זה בזמנו, רק מאוחר יותר, כשהשוויתי להחזרה השניה שם הטכנאית כיוונה אותו למקום מאוד מסויים. 3. כשקיבלתי את התשובה השלילית בפעם הראשונה שאלתי איך ההורמונים וענו יפה מאוד. בדיעבד הסתבר שהפרוגסטרון היה 20, אחרי שלקחתי אוטרגסטון למשך יותר משבועיים. סיפרתי לרופא שאני חושבת שהכל יוצא החוצה בצורת מסטיק אבל הוא אמר שזה שטויות. ממש. 4. בהחזרה האחרונה, כשהתבשרתי שאני בהיריון, שאלתי לרמת הפרוגסטרון ורק אז שמו לב שהוא בעצם נמוך וביקשו שאבוא לבדיקה נוספת. אם לא הייתי מודעת ולא שואלת- אף אחד לא היה יודע! 5. למרות שהפרוגסטרון היה נמוך מאוד (נע בין 20 ל-28 במקרה הטוב) ההנחיות היו להמשיך עם אוטרגסטון ולא לעבור לזריקות גסטון. כל זה מצטרף לזה שביחידה בה אני מטופלת יש בלאגן אטומי, תיקים הולכים לאיבוד ובואי נקווה שאין שום בלבול עם העוברים. (מפחדת אפילו לדבר על זה אבל איכשהו בהחזרה הראשונה היה לי עובר עם 100 תאים, למרות שהם הוקפאו אחרי 96 שעות. נשמע לך הגיוני? התירוץ של הרופא היה שאולי אותו גידלו יותר. אהה.) בקיצור, נועה, יקרה, התחושה היא של פספוס, פספוס גדול. אני מאמינה שמ-7 עוברים שהיו לי הייתי צריכה לצאת עם 2 הריונות וחבל מאוד שאופי העבודה שם הוא של סרט נע. זהו, תודה יקירה על שנתת לי לשפוך את הלב. אשמח מאוד לשמוע מה דעתך. אני רוצה להדגיש שכמובן ברור לי שיש דברים שהם לא בשליטתנו או בשליטת הרופא, אבל יחד עם זאת, ברור שתפקידם לתת לנו את הכלים להצליח, לפחות את התשתית, ואם את זה הם לא עושים אז הם לא ממלאים את תפקידם ומישהו צריך להעיר אותם, ויפה שעה אחת קודם.