נועה,שלחו אותי אליך...

הי נועה, פרסמתי הודעה בפורום דומה ושלחו אותי לכאן כי אמרו שאת הבן אדם לשאול. ובכן-אני בשבוע 7, הוחזרו שני עוברים מושלמים אבל ביום ראשון בבוקר (בערב היה לנו תור לאולט' ראשון לדופק) קמתי עם דימום חזק. במיון ראו דופק אבל די סרבו להתחייב על משהו, שאר היום הייתי במנוחה (הדימום נחלש והפך להכתמות) ובערב אצל הרופא שלנו. אז ככה... שק אחד יפה, ברור, עם דופק חזק. אבל מעליו... עוד שק, ריק, עכור, כנראה של העובר השני שהפסיק להתפתח. הרופא הגדיר אותו כהמטומה, ושלח אותי למנוחה מלאה לשבוע, עם ההגדרה היפיפיה של "הפלה מאיימת". (הוסיף קרינון נוסף לערב), והזהיר-לא להיבהל, ייתכן ויהיו עוד דימומים. בלילה התעוררתי מדימום כבד מאד, שנמשך כמה שעות. ניסיתי לא להיבהל אבל לא הצליח. בבוקר התקשרנו אליו, והוא הוסיף זריקות גסטון ואמר שאם ימשיך הדימום שנבוא לאולטראסאונד. הוא גם אמר שכיוון שאין כאבים הוא דווקא אופטימי, שכן אם היתה מתחילה הפלה סביר מאד להניח שהיו התכווצויות. בינתיים הדימום נחלש מאד, הפך להכתמות ומאתמול בערב הכל נקי. אז למה אני לחוצה? כי החזה שלי מרגיש הרבה פחות כואב וכבד, והבטן קצת ירדה... הלוואי והייתי יכולה להיות אופטימית, אבל אחרי שנתיים נסיונות, כימי אחד והפלה מאוחרת אחת (ירידת מים בשבוע 15) האופטימיות בתחום הזה ממש קשה להשגה. אני מפחדת שהחלשות הסימפטומים מעידה על הפסקת הדופק. האם זה סימן? בד"כ אני סומכת על התחושות שלי וחושבת שאני בחורה עם אינטואיציות בריאות, אבל בתחום הזה כבר מזמן השתבשו לי הסנסורים. מצטערת על האורך, ותודה מראש על תשובתך.

הגעת באמת למישהי המדויקת... אני עכשיו בהריון שני שהתחיל כמעט אותו דבר, וגם בהריון הראשון חוויתי אפילו משהו יותר דומה לשלך. בהריון הראשון גם אני הגעתי לא"ס של הדופק עם דימום שהתחיל באותו בוקר, הרופא ראה שק אחד עם דופק חזק ויפה ועוד שק עכור שהתחיל להתפרק והפך להמטומה. הוא הוסיף לי גסטון (זה היה לפני 4 וחצי שנים) ואמר להוריד הילוך כדי שההמטומה לא תקבל עידוד מתנועה. בהריון הנכחי הדימום התחיל יום אחרי הא"ס, שבו נצפו שני שקים עם דופק! הגברנו קרינון לפעמיים ביום, בלי גסטון.עשינו א"ס כמעט כל יומיים לראות מה המצב. הדימום נחלש והתגבר כמעט חודש. בתחילת שבוע 9 נפסק דופק אחד והשניה עכשיו כבר בשבוע 18 טפו טפו טפו. לא יכולה להגיד לך שהייתי רגועה לאורך כל הדרך, אבל בגלל שחוויתי את אותו דבר גם בהריון הראשון והיום בני המתוק בן 3.5, אז זה יחסית הרגיע אותי. למדתי המון מהטיפולים שלנו, (ואגב גם לי היה כימי בדרך) שאי אפשר לשלוט על כלום. צריך לקבל כל רגע כנתון, להמשיך הלאה צעד צעד. מאחלת לך מכל ליבי, והלב שלי מבין מאד באיזה מצוקה את נמצאת כרגע, שהכל ימשיך תקין למרות הדימומים, ותלדי בשלום בעוד פחות מ 9 חודשים! את מוזמנת לשאול ככל העולה על דעתך, אנחנו פה!