היי בנות

כבר כמה חודשים שלא הייתי כאן בפורום. התנתקתי קצת... חזרתי בתקווה לקצת תמיכה או עידוד. נגמרו הדמעות כבר. אין לי כוחות אפילו לבכות. שוב שלילי. אחרי שנתיים וחצי. הזרעות, 4 הפריות, מוקפאים, שאיבות ציסטה. שוב שלילי. לא ברור לי איך ממשיכים. לא נראה שהגוף שלי מושפע בכלל מכל המאמץ. פעם אחר פעם מחזירים עוברים יפים ופעם אחר פעם המחזור מגיע כמו שעון, אפילו לא נותן הזדמנות להגיע עם תקוות לבטא. עברה כבר כמעט שנה מאז ההריון הכימי ומאז כלום. עד מתי ממשיכים לנסות? איך אפשר בכלל לחזור ולהאמין אחרי כל כך הרבה כשלונות?

תארתי לי שרצית קצת שקט ולהתנתק.... אבל חיכיתי לך פה. קיוויתי כמובן שתבואי עם בשורות מהאגדות, ונורא נורא כואב לי שזה בדיוק הפוך. מאד רציתי שבפעם הרביעית זה יעבוד בשבילך. מאיפה ממשיכים? מההודעה שכתבת למעלה על הפיפל. (את כתבת אותה נכון?) כבר לבד החלטת שאת ממשיכה, נכון? כי ככה אנחנו בנויים. מצפים, מקווים, מתאכזבים, מתאבלים, אבל תמיד קמים באיזשהו בוקר ואומרים - אוקי, אפשר להמשיך. יש איזה מנוע קטן ונחבא אצלנו הנשים, אנחנו רוצות לחתור ולחתור עד לילד. עד שהוא יהיה בידינו. ולא יעזור לך כמה תתאבלי, וכמה תכאבי, ותשאלי עד מתי. המנוע הזה לא ירפה ממך. עד מתי בכלל אפשר להמשיך? עד הילד - ברור! יפתי, גם אני לא האמנתי שאגיע לטיפול חמישי. והגעתי, וזכיתי. חשבתי לתומי שהנה הפעם הפקנו לקחים, הבנו איך לטפל, ובצ'יק זה יגיע. אחרי הכשלון הרביעי באמת כבר כמעט ציפיתי לכשלון חמישי. והוא לא בא... כבר כמעט שקעתי ברוטינה של הטלפון המגעיל שמבשר את הזוועה. אבל פתאום הקול היה שמח ובישר על הריון. גם שלך יבוא מורקי. הלוואי שיכולתי להגיד לך בדיוק מתי, אבל הוא יבוא. את בריאה, את חזקה, ואת בעיקר רוצה את הילד. אז קחי מאתנו כל מה שאת צריכה כדי לאסוף את הכוחות - ויאללה. ממשיכים. כי אין דרך אחרת! שולחת לך ((((((((((((חיבוקים מוחצים)))))))))))) מכל ליבי