הסיפור שלי - לידה שקטה (1)

הסיפור האמיתי, או 24 השעות הארוכות ביותר בחיי. יום שלישי. (18.11.08) יום רגיל בעבודה, משמרת ערב. הבזק של רגע והרפיה קצרה מהעבודה הרבה, מביאים אותי לדעת ולהרגיש כי התינוק שאני נושאת ברחמי – מידי רדום. אני מרגיעה את עצמי, אלו בטח סתם דמיונות, אני לא בחודש שביעי – שמיני – או תשיעי, אני לא צריכה להרגיש אותו כל היום, הוא לא שחקן כדורגל... משהו בתוכי לא שקט ... אבל אני חשבת ש- מה כבר יכול להיות... אחכה עד מחר. שעת ערב מאוחרת, מגיעה הביתה סחוטה מעייפות, כמעט נרדמת בעמידה. מספרת לאישי על התחושות שלי או יותר נכון על היעדרן. יקירי, מבלי לדאוג מידי מכין לי אמבטיה חמה וטובה וכמעט בטוח שלאחריה משהו שם יזוז. אני יושבת באמבטיה, מרגיעה את עצמי עוד ועוד, שאלו סתם הזיות ואני סתם היפוכונדרית..., יוצאת עם פיג'מה חמימה ויושבים לאכול ארוחת ערב. אמבט חמים, ארוחה טובה - שום תזוזה ! נורה אדומה נדלקת. רגע אחד לפני שאני עולה למיטה, מחליטה ביני לביני שאתקשר למיון להתייעץ, מה כבר יכול להיות? מתקשרת..., טוב, נו, לא חשבתי אחרת, הכסת"ח מחייב שם מעבר לקו שלא לקחת סיכון... מבלי להתלבש, בטרנינג שמעליו חצאית ומעיל, יוצאת לי לכיוון ביקור חולים - 5 דקות הליכה ברגל מהבית. ההמתנה במיון כרגיל מעצבנת וארוכה, וכמו כל המתנה – מגיעה גם זו לקיצה. על מיטת האולט' סאונד, "משוטטת" הרופאה על בטני עם דופלר המכשיר ובודקת. "הנה", היא אומרת לי, "תראי ! יש דופק ויש תנועות". הכל בסדר... "אבל, משום מה" - היא ממלמלת ספק לעצמה ספק אלי, "נראה שיש פה פחות מי שפיר מהרגיל... אבל עזבי", היא מרגיעה אותי, "המכשיר פה הוא ברמה הכי ירודה שיכולה להיות ובטח זו סתם תמונה לא ברורה, בואי לפה מחר בשמונה בבוקר, יש מכשירים מעולים וטובים במרפאה, שם יבדקו אותך ותחזרי אלי עם התוצאות". אוף !!! יצאתי מהבית דואגת ואני חוזרת דואגת עוד יותר. בחמש דקות ההליכה מבית החולים הביתה, אני מספרת לאחותי שמלווה אותי שמשהו מריח לי לא טוב. לא יודעת מה, אבל לא שקט לי בלב.... משהו לא תקין, משהו לא מסתדר... הנורה שנדלקה מהבהבת... אני מזדחלת לי אל המיטה בשקט, משכנעת את ליבי שהכל בסדר... * * *

יום רביעי. (19.11.08) שבע וחצי בבוקר, כוס שוקו חמה ומתוקה, שום תזוזה מבפנים... שמונה בבוקר, אני מתייצבת במרפאה. בתיקי סנדויץ' לעבודה, ואני כבר לבושה ומוכנה לזוז, "שטויות" - אני מרגיעה את עצמי, שוב ושוב ושוב.... רק אעשה אולט' סאונד - ויאל'ה - לעבודה.... שוב תור ארוך, שוב נגמר התור, בחדר האולטרה סאונד הטכנאית כבר "חברה שלי", רק לפני שבועיים "חגגנו" יחד שעה שנתבשרתי מפיה על "בן-זכר" אצלי בבטן... ממש חלום שהתגשם.... שם על המיטה, כמו בסרט נע, עוברות מול עיני תמונות רבות ממהלך כל התקופה.... ההפריה הקשה שבמהלכה נפצעתי בחלל הבטן, האשפוז בעקבותיה, החזרת העוברים לרחם, הדימום עוד לפני בדיקת הבטא, ואז ההפתעה הגדולה – הריון !!!! אחרי שנות ניסיון, הריון מעבר לכל דימיון! הריון על אף הכל !!!! שק הריון, דופק, עובר שגדל מיום ליום, ואז נפילה גדולה... "היפרמזיס" –תופעת הריון – כך בלשונם של הרופאים... בלשוני ?? כמעט מוות, התייבשויות בלתי פוסקות, איבוד נוזלים, הקאות מרובות, אי יכולת לקום מהמיטה, בקושי לשירותים. אשפוזים חוזרים ונשנים... ואז, שוב - התאוששות....... אני חוזרת לעצמי, מתחילה להשמין וללטף את הבטן ... השמחה גואה בי מישהו בתוכי, תינוקי שלי, בועט בי מבפנים מוכיח את קיומו של הנס... אני בהריון, כן אני בהריון !! שנים של ציפיה לא חלפו ריקם ! אני בהריון !!! ברחמי תינוק חי, נושם, גדל .... אח לבני, פרי אהבתי לאישי.... מלמולים חרישיים חולפים ליד אזני וכמו מעוררים אותי מהחלום... מחזירים אותי אל מציאות הזמן והמקום – ואני מנסה לקלוט אותם, לא מבינה כלום... שפה מקצועית מידי בשבילי... יש דופק את זה אני יכולה לראות לבד על המסך... נו ??? אני שואלת את הטכנאית, "רגע אחד" היא אומרת, "תמתיני בחוץ עוד דקה ויצא מכתב תשובה. הרופאה כבר תסביר לך". "תסביר לי מה" ? אני לא מקלה עליה במיוחד... פניה מסתירות מבוכה, קושי לבשר... "תראי יש כאן מיעוט ניכר של מי שפיר וגם חשד למעי היפראקוגני..." נו באמת, אפשר לחשוב, מה כבר יכול להיות, אני שואלת את עצמי.... שוב, אותו דפוס התנהגות... משהו שם בפנים קורה, אבל אני מרגיעה את עצמי, הלב מסרב להאמין לדברים לא טובים גם כשהוא יודע שהם מתרחשים. לחיצת כפתור קצרה במעלית – מביאה אותי אל המחלקה, אני מחפשת את הרופאה שבדקה אותי אתמול בערב,סיכמנו שאחזור אליה עם התשובות. התרוצצות מעצבנת של לך ושוב בין מסדרונות לתחנת אחיות – בשניה האחרונה לפני שהיא מחליפה משמרת – מצאתי אותה סוף סוף. הרופאה מביטה בי, לוקחת את דף התוצאות מידי ובפנים חתומות ועיניים מושפלות אומרת – "בואי". ד"ר צ' מביטה לתוך עיני, מושיבה אותי ברכות על הכיסא, ידה תומכת בכתפי - ובצורה הברורה ביותר ובלי להעלים את האמת – מודיעה לי – ש"משהו כאן לא תקין" ! "מה לא תקין" ??? אני מתחננת – "אני מפנה אותך עכשיו לרופאה שכאן והיא תנחה אותך ותסביר לך הכל, יהיה בסדר".... זהו זה. סכר פסימיות נפתח, סוגר מצידו האחר של הלב את מחסני האופטימיות, כלו כוחותיי להמשיך ולהאמין שהכל בסדר. כלו כוחותיי לשגות בדמיונות ולחשוב טוב. משהו מר וצורב עד כאב חודר לתודעתי – בזרם דק ומתפתל... אני פורצת בבכי בלתי נשלט, אחות מושיבה אותי בחדר נפרד, שם אבכה כאוות נפשי ואקנח אפי בחצי חבילת טישיו, עד שהרופאה תגיע. צלצול אחד לאחותי – והיא, כבר בדרך – רצה אלי אל בית החולים. בין כך ובין כך, הרופאה מגיעה, מישהו כבר סיפר לה הכל. ד"ר ק' אמפטית מאד, מניחה יד רכה על כתפי, מנסה להרגיע. "תראי חמודה, אפנה אותך עכשיו לסקירת מערכות מיידית, אחר כך נהיה יותר חכמים". * * *

על אף העומס הרב, מקבל אותי ד"ר ב' לסקירה. מוטלת על המיטה, איברי נוקשים כמו אבן, אחותי לצידי, עיני כמעט יוצאות מחוריהן ... שם על המסך, עובר אחד, עם דופק ! הרופא ולצידו טכנאית ועוזרת, יושבים ומדברים בשפה שרק הם מבינים. סינית, מישהו יודע לתרגם ?? "מעי היפר אקוגני בדרגה 3, אין מי שפיר, כיס שתן קטן מידי, קיבה קטנה מידי, הסתיידויות תוך לבביות....." ברגליים כושלות, אוספת את עצמי, עולה לרופאה, עדיין בוכה... ד"ר ק', מקבלת אותי מייד – ומספרת לי, שהעובר שלי כנראה חולה מאד או שבמקרה הטוב הוא תסמונת דאון. בלשון חדה וברורה ובלי כל הסתייגויות היא מודיעה לי על המלצה חד משמעית - הפסקת הריון !! ליבי מאיים להתפוצץ עוד רגע... סחרחורת איומה ושחור בעיניים... זה לא יתכן, זה לא קורה לי - לאאאאא !!! רק לפני שבועיים היתי בבדיקה, הכל היה תקין, אז איך ?? איך ריבונו של עולם. טוב, אני מודיעה לעצמי, לא עושים הפסקת הריון סתם כך, כבר היו מקרים מעולם, רופאים הם בני אדם. נראה מה יגיד הרב, כן גם הוא רק בנאדם – אבל פוסק הלכה למעשה... "ועשית ככל אשר יורוך... לא תסור ימין ושמאל..." !! אני מתקשרת למכון פועה, לרב ו' איתו התייעצתי במשך כל תקופת הטיפולים ומספרת לו את הכל מראשית ועד סוף. הרב מקשיב היטב, "אני שומע", הוא אומר, אבל הבדיקה שעברת לא מספיקה לי, אני רוצה שתלכי לאחד מהפרופסורים המומחים שאתן לך את שמם ואחר כך נדבר. בבית על הספה, מחייגת מספר ועוד אחד ועוד אחד, אלוקים אדירים, התורים הם רק לעוד חודש - עד אז אני אמות רק מהספק.... עוד ניסיון אחד, חיוג מהיר להדסה ... מזכירה עונה לי בלבביות ואומרת – שבדיוק הרגע מישהי ביטלה תור להיום ברבע לשש !! מתאים לך? "בטח" אני אומרת וכבר מכינה לי סכום של למעלה מאלף שקל רק בשביל לשמוע שיש עוד סיכוי... הדקות חולפות כאילו הם נצח, נצח אחד ארוך ארוך שלא יחלוף אף פעם.... הערב רד - בלב מפרפר מפחד וציפיה, נושא תפילה לאלוקים – דוהרים החוצה, שועטים אל התקוה אל הסיכוי האחרון... שוב על המיטה... פרופסור י' מעיף מבט, מבט אחד מהיר וחד – "איך היה הדופק הבוקר ?" "בסדר גמור" קולי רועד - ליבי מחסיר פעימה .... "אני מצטער...." מבט אחד חודר, ויד חמה מונחת על בטני כאילו מחבקת.... מנסה לרכך את המכה...... "אין דופק"................................................

קרעת את ליבי:( אני מאחלת לך שמכאן הכול יהיה טוב יותר... שבעזרת ה' תקבלי פיצוי על כל הסבל שאת חווה... חיבוקים חמים לי אלייך למרות חוסר ההכרה בינינו... וכשמך הברכה שאני מאחלת לך , הלוואי שבפעם הבאה זה יהיה כן ותחזיקי בידך תינוק בריא ושלם, אמן!

מתוקה, אני מאחלת רק ימים טובים מעכשיו, עם נחת ,בריאות והמון ילדים בבית, הרבה רעש ופיות להאכיל. את חזקה כמו סלע וכלום לא יוכל לשבור אותך את זה את כבר בטח יודעת ואם לא. אז... אני אומרת לך. ב"ה שתזכי להחזיק אותו/אותה/ אותם במהרה באושר ושהם יפצו על כל הסבל . חיבוק אחד גדול ונשיקה ובסוף את יודעת הכל מסתדר...

היי, בשבוע 37 הגעתי לביקור שיגרתי אצל הרופא והוא "הלבין" ובישר לי כי אין דופק לתינוקת שלי. ה' ירחם - אני בבחודש 9 ,הכל היה בסדר ובסוף אותו יום מצאתי את עצמי בבית החולים תחת אפידורל 18 שעות - לידה שקטה. חלפו מאז 10 שבועות, אני עדיין באבל עצום ומתפפלת לבורא עולם שיתן לי כוחות- הכאב קשה מנשוא והעום נראה כה כבד... אני כה מבינה ללבך מין יתן ונתבשר בשורות טובות. אמן