קשה היא הדרך עד מאד

בת 36 , אם לילדה מקסימה בת 3 (עוד 3 ימים) שהגיחה לעולם לאחר הזרעות. מנסה להיכנס להריון כ-8 חודשים, מהם 5 חודשים בטיפולי הזרעות שמהם 4 טיפולים עם פיורוגון שאחד לא הגיע להזרעה בגלל גירוי יתר. הולכים איתי על חבל דק בגלל המינון כי הגוף שלי מגיב חזק לזריקות. אני כבר די מיואשת ולא רואה את האור בקצה המנהרה . קשה לי לראות את הילדים מהגן של ביתי שלרובם יש כבר עוד אח/ות, ורק היא עדיין ילדה יחידה. קשה לי בגלל הגיל שלי. אשמח לתובנות ועידוד.

באמת, הדרך קשה. עבורינו הדרך לילד היא המסובכת. שלא כמו רוב העולם, שנכנס למיטה, נהנה ועושה חיים, תרתי משמע, אנחנו צריכות לעבור את כברת הדרך שלנו. ומה שכל כך קשה הוא שאף אחת לא יודעת מה אורך הדרך, מתי זה יגמר, כמה כוחות צריך בשביל המסע לילד. וכמה שזה קשה זה שבכל טיפול את מקווה שהנה, זהו, הפעם יצליח, וצריכה בכל פעם להתמודד עם הכאב והאכזבה, לאגור כוחות מחדש ולנסות שוב. אם היה אפשר לדעת שזה יקח חמישה טיפולים, עשרה, או לחילופין- שנה, או שלוש, או מה שלא יהיה, רק שנדע איפה קו הסיום! גם עבורי הדרך לילד השני התארכה והתארכה והתארכה. אבל הילד השני הגיע, ליתר דיוק- ילדה. אחרי ארבע וחצי שנים של טיפולים. אבל היא פה. וגם הילד (או הילדה כמובן) השני שלך יגיע. צריך לקחת המון אוויר ולהמשיך. בשום פנים ואופן לא להתייאש! ילדת ילדה אחת. זה סימן מצויין בד"כ. הרופא, שאני מאמינה שהוא טוב, יהיה רגיש בעניין המינונים, וההריון השני יגיע. אם רמת ה- FSH שלך תקינה אז 36 זה צעיר עדיין. ומה הסיבה שאתם בהזרעות? בכל מקרה, אור יש בקצה המנהרה, את יודעת את זה מצויין. תעצמי עיניים כשקשה לך לראות את האחים של הילדים מהגן של ביתך. ממש לעצום עיניים. כך אני עשיתי, לא הסתכלתי, לא התעניינתי, הייתי בעולם שלי וזהו. וזה עזר לי. שולחת אליך חיבוק גדול ומחזק. אנחנו פה בשבילך, דורה.