לא הצליח.... :(

נועה, תודה על המילים החמות והמחבקות. לצערי התחלתי לדמם אתמול (4 ימים לפני הבטא) וזה לא דימום של "אולי בכל זאת" (סליחה על הפרטים). הצלחתי להתיש את עצמי ע"י בכי. אין לי כח... אין לי כוחות לעבור את כל זה שוב... למרות שאני יודעת שאני יעשה את זה בסוף כמו גדולה כי מה בעצם הברירות שלי? הכי קשה לי - זו המחשבה של לדחוף לגוף שוב את כל ההורמונים האלו, כשאני חושבת ומפחדת מההשלכות שחס וחלילה עלולות להופיע עוד x שנים. שלא נדע... הטיפוס הזה על ההר נעשה בזהירות רבה. לאט לאט, צעד אחרי צעד כדי להגיע למעלה, אבל הנפילה מהצוק כ"כ מהירה וחזקה. האיש שלי מדהים, מחזק ואופטימי. וזה בהחלט עוזר. אבל אני עייפה. פשוט עייפה.

עצוב לקרוא. מאד עצוב. את כל כך צודקת. הטיפוס איטי ומפרך אבל הנפילה היא חדה ומהירה. ואיתה, גם תחושת ההתרסקות. אני שמחה לדעת שבן זוגך תומך ומחזק אותך. תתנחמי, תתמכי, תבכי. צריך את האבל הזה. ואחר כך קומי ותתחילי מחדש. כי זה כל מה שאפשר לעשות. שולחת אלייך חיבוק ענק, חם ומנחם ((((((((((((((((((())))))))))))))))) דורה.