מתלבטת לגבי הבאת ילדים לעולם

שלום, אני רווקה בת 42. אני נמצאת בנקודה בה אני צריכה להחליט אם אני רוצה ילדים או לא ולא מצליחה לקבל החלטה. מצד אחד, אין לי את הדחף הפנימי לילד, אני נהנית מהחופש בחיי ואני חוששת מהתמודדות כלכלית עם ילד (או תאומים במקרה של טיפולי פוריות מוצלחים במיוחד). מצד שני, אני חוששת שבעתיד הקרוב או הרחוק אתחרט ואז כבר יהיה מאוחר מידי (אני יודעת שיכול להיות שכבר עכשיו מאוחר מידי). אשמח לתובנות או כיווני מחשבה בנושא.

יקירתי, הייתי שמחה לדון בנושא באופן מורחב, אבל לצערי אנחנו פה בפורום פוריות לענייני תמיכה - ז"א שכל הבנות פה חולקות משאת נפש אחת: להיות בהריון בקרוב מאד, וללדת אחד או יותר ילדים. אני גם לא בטוחה שאפשר בכלל לענות על השאלה הזו, בסופו של דבר זו תהיה החלטה שלך, פנימית, שקשורה לחלוטין למי שאת ואיך את רואה את עצמך בעתיד? במידה ותחליטי לחיוב, מאחלת לך שכלל לא תצטרכי לעבור את דרך הטיפולים הלא קלה הזאת, ותהרי בקלות. שיהיה בהצלחה בכל אשר תבחרי, נועה.

פעם אמרו לי יש 2000 סיבות למה לא, ואחת למה כן. אותי זה תפס, כן יש הרבה קשיים, אבל חיוך אחד עם נשיקה רטובה מקל עליהם פלאים. אגב אם תתלבטי ארוכות זה יפתור את הדילמה, עוד לא היה לידת חי על גיל 44 ב IVF

נכון , על שאלה כזו רק את יכולה לענות , אבל בכל זאת אענה לך .... כדי שאני אדע שאמרתי ...... סיפור חיי בקצרה .. התחתנתי בגיל מאוחר , משאת נפשי הייתה להתחתן ואולי זו הייתה אחת הסיבות לחתונה המאוחרת - הלחץ ששדרתי לסביבה . היום אני אמא , "עמלתי" קשות להביאם לעולם , מינונים של תרופות ברמות גבוהות מאוד , ניתוחים ועוד היום למרות גילי , אני מנסה להביא ילד שלישי...גם בטיפולים , כל רופא שאני נכנסת אליו , לא מבין את הרצון העז להביא ילד נוסף , כולם מרימים גבה ואומרים משפטים כמו :"את מסכנת את עצמך " , "לא מבינים אותך..." , "את בטוחה שיש לך עוד כוח" ועוד , אני חושבת שאפילו הם מגזימים ועוברים את הגבולות של תפקידם כרופאים ... היום אני יכולה להגיד לך ששום דבר לא משתווה לכך , לא זוגיות , לא אהבה .... זוגיות אפשר למצוא בכל גיל ילדים - לא !!! במיוחד שאתה מתבגר ונשאר לבד בחגים , אירועים ועוד ....אתה לא יודע באמת מהו האושר הזה , עד שאתה לא נכנס לזה ... ואילו לא במילים באוויר , היום אני אומרת שאם לא הייתי מתחתנת , הייתי מביאה ילדים כמשפחה חד הורית ( למרות שלסביבתי הקרובה היה קשה מאוד לקבל את זה) .לא משנה מצב כלכלי / משפחתי ועד - כל אחת צריכה לחוות זאת , במיוחד מי שלבד ...הדבר ממלא את חייך הריקים .... סליחה ...

תודה על התגובות המשתפות והאכפתיות. בסופו של דבר ההחלטה היא רק שלי, אך תגובותיכן חיממו את ליבי ועם זה אני ממשיכה הלאה. תודה.

כמובן שזה אישי. אבל יש לי משהו קטן לתרום פה. לפני ההריון הראשון שלי לא הרגשתי שום צורך להתרבות. הייתי בת +29. (תינוקת ממש). והיה לי נחמד ונוח עם שעות השינה, עם העצמאות, עם נשואים שהיו טריים. תודה לאל שבעלי היה לחוץ על ילדים יותר ממני. הוא לא ניג'ס, אבל הוא היה לגמריי בקטע. עד הלידה עצמה לא הייתי בטוחה שזה בדיוק מה שאני רוצה ושזה מה שהיה חסר בחיי. כשהראו לי את הילד המדהים שלי, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה- זהו, עכשיו זה סופי, אי אפשר להתחרט. גמרתי להתאושש מהניתוח (קיסרי), קיבלתי את האוצר שלי לידיים, ומאז כל העולם שלי השתנה. הילד הזה היה בדיוק הדבר שהיה חסר לי רק שלא ידעתי את זה בכלל. הוא מילא בי כל תא בגוף בתחושת אושר ואהבה. להריון השני ניסיתי להכנס כי הבנתי שאי אפשר לחכות יותר מדיי, ואז, להפתעתי, גם התחלתי את מסע טיפולי הפוריות. ובאמת, ציפי, כדי לדעת אם בכלל יש לך מה להתלבט לגביי ילד מביצית שלך- כדאי להבדק. רק בשביל לדעת. את יודעת.