איך מתמודדים עם ההערות של "החברים המודאגים"?

אנחנו מנסים להיכנס להריון כבר כמעט שנתיים. כל הבדיקות תקינות. לפני יותר מחצי שנה התחלנו בטיפולים: בדיקות, כדורים, הזרעות, זריקות, אכזבות וכו'. כמובן שזה קשה מאוד גם ככה אבל אני מרגישה שאחד הדברים שמקשים אליי מאוד זה ההערות והשאלות של האנשים שמסביבינו. אני לא מרגישה בנוח לשתף את כולם, שיתפתי רק את מי שחשבתי לנכון וזה מספיק לי לא רוצה יותר. אבל הזמן האחרון כל המפגשים עם חברים הפכו לסיוט "נו מה איתך כבר?" "נו מתי אתם מתכוונים לעשות ילדים" "מה אתם חושבים לעצמכם, אי אפשר כל החיים רק לבלות". אני כל פעם מוצאת את עצמי המומה מחדש ולא יודעת מה להגיד להם. להפוך את הכל לבדיחה או להעמיד אותם פעם אחת ולתמיד במקום. פשוט לא בא לי לראות אף אחד כי כל מה שאני שומעת זה סיפורי ילדים, לידות, הריונות ושאלות מטרידות אליי. אני ובעלי אנשים מאוד חברתיים, אבל כרגע הרצון היחידי שלי זה להסתגר בבית ולא לראות אף אחד. אני מבינה שאי אפשר להיות ככה הרבה זמן אבל פשוט לא יודעת איך להתמודד.

טלי. המילים שלך כאילו יצאו מפי. גם אני ובעלי מנסים שנה וחצי ועכשיו התחלנו טיפולים והקושי הכי גדול הוא הנפשי. אני יכולה רק לחזק בכך שאתם לא לבד וצריך פשוט להתעלם ולחשוב בלב שבקרוב מאוד יהיה לכם את מה שאתם הכי רוצים וזה מה שחשוב!!! בהצלחה בהכל יפית

כל הפנינים של כולם, וכל אחד מנסה להיות מקורי יותר מהאחרים ב- איך לשאול. מה אתם שואלים בכלל???? מי נתן לכם רשות להדחף לנו לשחלות ולחצוצרות????? במשך כל שנות הטיפולים תמיד עניתי בהתחמקות, בחיוך, בהתחכמות. מתישהו הגעתי לשלב שלא יכולתי לשאת יותר את כל דברי החוכמה. הרגשתי כאילו תוקעים לי סכין בלב ואני עוד צריכה לחייך ולבלוע את הדמעות שהיו עולות. ישבתי לחשוב עם עצמי והחלטתי שהבא שישאל אותי למה אנחנו מחכים אגיד לו שאני לא אוהבת ילדים. ככה. ויש לי ילד מהריון ספונטני, כלומר שמי שהיה מקבל את התשובה הזו היה צריך להחנק איתה לא מעט. מי ששואל שאלות מטומטמות מגיעות לו תשובות מטומטמות. למזלם של כל המטומטמים הסובבים אותי, הם הניחו לי רגע לפניי שהתפוצצתי להם בפרצוף. כי די. די כבר די כבר די כבר. אין גבולות ואין הבנה של פרטיות כאן לאנשים. להגיד שהגעתי למצב שיצא לי כבר מהתחת לשמוע את ההערות הללו יהיה אנדרסטייטמנט לא נורמאלי. לא כולנו אכלנו מאותו המסטינג, אנשים לא קולטים את זה. אפילו כאלו מאד נחמדים שאוהבים אותי היו מציקים לי ולא מצליחים לעשות אחת ועוד אחת בעצמם ולהבין שצריך לשתוק אם כל כך הרבה זמן עובר ואין הריון. ומה פתאום שאני אתחיל להתוודות בפני כל מי ששואל? למי שרציתי סיפרתי. זה לא עסקו של אף אחד דםם איט!!! כמו שאמרתי, זה מרתיח אותי ולדעתי צריך להפסיק להפנים את הכאב הזה וצריך פשוט לענות משהו שיתקע להם בגרון. ושיתמודדו. למה תמיד אנחנו הן אלו שצריכות להתמודד(וגם צריכים, סורי גבר מתוסכל), לבלוע את הצפרדע ולהרגיש שנחנקים בגרון? מספיק. מספיק קשה גם ככה. זהו, התעצבנתי וכולי הזדהות וקריזה. אפילו שלחתי פעם מכתב לליהי לפיד שפרסמה אותו במדור שלה והאמנתי שאנשים יקראו ויקחו לתשומת ליבם. איפה......... די, אני אפסיק כי אני כבר באמת בקריזה. מפגרים אנשים.

לטלי שלום! קוראים לי ל.פ אני במצב בדיוק כמו שלך. אני לא מסוגלת לשמוע כבר את האנשים ואת ההערות שלהם. תראי אני בטוחה שאנשים לא שואלים מתוך רוע לפגוע או להכאיב, פשוט הם חסרי טקט וזה מעצבן. אני הפסקתי להתייחס ואני עונה לאנשים שאנחנו עובדים על זה ושזה יגיע אז אני יודיע להם. אני חושבת שלדבר על זה, זה מאוד עוזר, אבל גם בעלי מאוד מופנם ולא מוכן לדבר על זה עם אף אחד, מאחר ואצלו הבעיה אז אני שומרת יותר על פרטיות ולא מספרת לאף אחד כדי לא לפגוע בו או בגבריות שלו חלילה. תיהיה חזקה מול האנשים ואני מאחלת לך מכל הלב שהכל יהיה בסדר ושיהיו בשורות טובות מכל הלב ל.פ