ריקי, דניאל, נילי, וכולן...

היי, תודה רבה לכן על המילים הטובות והחמות... כבר יומיים שאני מסתובבת כמו זומבי, מלאת מחשבות על מה יהיה, איך יהיה, למה זה צריך להיות כ"כ קשה, איך מתמודדים, איך לשמור על אופטימיות וכו'... נכון לעכשיו אין לי תשובות, והנה אני מוצאת את עצמי כותבת כאן, פורקת, אולי מחפשת תשובות.. לא יודעת... הרבה בנות מציינות כאן את הנושא של הסביבה, בהתחלה לא סיפרתי כלום לאף אחד, וזה היה לי מאוד קשה, אז חשבתי שאם אשתף, יהיה לי יותר קל.. סיפרתי לכמה חברות, לאמא שלי, ומסתבר שלי יותר קשה מאז שסיפרתי, מרגישה שכולם מסתכלים במין מבט שואל.. משתדלים לא להציק, אבל מרוב שמשתדלים, זה מציק... תחושה שכולם יושבים עם סטופר בכל חודש לראות אם יש לי איזו בשורה... יש לי המון שיחות עם אלוהים, תפילות, בקשות... בנות יקרות, כתבתי כאן כמו שכותבים ביומן אישי... תודה שוב שאתן כאן. מצטערת אם שפכתי קצת יותר מידי מועקות.. בת אל

אני מבינה אותך מאוד. גם אני כמוך לא שיתפתי אף אחד בהתחלה, בעיקר בגלל שבעלי לא רצה שנספר, מאוד סבלתי מזה. מאז שיתפתי את אמא שלי וכמה חברים, חלקם ידעו לתמוך וחלקם לא. הלכתי גם לשיחות עם פסיכולוגית. מאוד חשוב שיהיה לך מישהו שתדברי איתו על מה שאת מרגישה, שידריך אותך. שמעתי גם על מרכז של יפעת צאיג (אני שוקלת לפנות לשם) - צריך להיעזר בכל דבר אפשרי. מאוד מקווה שתרגישי יותר טוב כמה שיותר מהר ובכוחות חדשים תעברי את הטיפול המנצח! נילי.

אני כל כך מזדהה עם המילים שלך שזה פשוט לא יאומן כמה שכולנו צריכות לעבור רק כדי להיות אמהות, זה פשוט מדהים לגבי מה שאת חשה כלפי הסביבה שיודעת מה את עוברת, את צריכה להגיב לפי מה שהלב שלך אומר, כי תמיד יהיו מבטים ותהיות ושאלות, את צריכה לעשות מה שליבך מרגיש, כך אני פועלת בחיי תרגישי נוח בזה שאת משתפת אותנו וגם אם זה כמו לכתוב יומן בשביל זה אנחנו כאן, אנחנו עוברות בדיוק כמוך ומבינות ומרגישות אותו דבר אז תמשיכי לשפוך את לבך ככל שתרצי ותרגישי מאחלת לך מכל לבי שהמסע שלך יסתיים בקרוב בהריון המיוחל ריקי

אני מכירה את ההרגשה שמספרים לאנשים שאת עושה טיפולים ומאז מסתכלים עליך בעין אחרת אבל אחותי גרמה לי לראות את זה אחרת לפעמים זה גם בדימיון שלנו לחשוב שכולם מסתכלים עלינו ככה לא תמיד זה היסתכלות בשביל לדעת או לרחם. ואת יודעת לפעמים גם כשלא מספרים אז האנשים כשרואים שעובר הזמן ואת לא נקלטת אז מסיקים מסקנות אז איך שלא יהיה גם אם תספרי וגם אם לא יכנסו לך לחיים אז קחי את זה בקלות ותזרמי ולמי שאת רוצה תגלי ולמי שלא אז תסתמי להם את הפיות. בע"ה שכבר השנה לא תצטרכי יותר לסבול את זה. בהצלחה רחלי

אני חושבת שבכל מקרה מסתכלים עלינו כל חודש במבט בוחן, שואלים אם עלינו במשקל בחיוך אוהב, או סתם מציצים במבט דואג. עכשיו לפחות מי שסיפרת לו יודע ולא נופל עלייך בשאלות האיומות של- נו? מתי אתם? לא רוצים ילדים? למה אתם מחכים? ועוד ועוד כמו שאת וודאי יודעת. אותי זה משגע! אפילו אנשים שהבינו כבר מזמן שיש בעייה היו שואלים. אם היה לי מערוך ביד באותו הרגע הייתי כבר מראה להם! ואלו שיודעים ורק רוצים בטובתי, תמיד יצא שידעו כשלא הצליח. וזה שמישהו שאוהב אותי יודע ומנסה בכל הכוח לעזור לי לעבור את הימים הקשים שאחרי בטא שלילית- מאד מאד מאדדדדד עזר לי. כל אחד בדרכו וגם בדרכי. כי מי שרוצה לעזור צריך לדעת ממך מה יעזור! ואיך מתמודדים באמת? פעם למעלה ופעם למטה, פעם חלשים ופעם חזקים. כי מה האפשרויות שלנו, בעצם? להמשיך ולסבול או לוותר. שתי אפשרויות. זה הכל. ואת הרי לא רוצה לוותר! מחזקת אותך בכל כוחי. דורה.

גם אני כמוך, מצטערת על הרגע ששיתפתי את כולם. מצטערת כי חושבים שאני חזקה ומסוגלת להתמודד עם הכל ואף אחד לא מכיר את הכאב ולא יודע מה שאנחנו עוברות. אאחל לך ולבנות כל הפורום הזה שכל זה יהיה מאחורינו ושנוכל לשכוח את הדרך עם תוצאה מדהימה ביד.