בא לי לברוח מכאן

אין לי כוח יותר. למרות שעוד יש זמן עד בדיקת הדם, אני בתוכי כבר דיי יודעת שזה לא הצליח. מרגישה עם הגוף. החזה לא מתנפח, אין כאבים מיוחדים, אין שום הרגשה מיוחדת. עכשו הזמן לומר לי - אי אפשר לדעת, ותהי אופטימית ותקווי לטוב, ולא תמיד מרגישים משהו. גם בפעם הקודמת (אז זו היתה הזרעה) ידעתי. ואין לי כוח להמשיך. אני לא רוצה לעשות את זה יותר. רוצה להביא ילדים לעולם בדרך נורמלית. לא רוצה ככה במבחנה. כמובן שאני גם עצבנית ומתנהגת כמו מטורפת ורבה עם בעלי כל יום, מה שידוע כמתכון בטוח להשרשה. עכשו הזמן לומר לי שלא טוב להיות במתח. אוחחח. איך אפשר לחיות ככה?! אני כבר לא יכולה לראות ילדים של אחרים, לא יכולה לראות אושר של אחרים, המרמור משתלט עלי, ואני שונאת את עצמי גם על זה. עכשו הזמן לומר לי שזה תגובה נורמלית ושכולן מרגישות ככה. אז אני לא רוצה. בא לי לברוח מכאן.

הבוקר בשירותים יצא לי גוש בקוטר של כארבעה מילימטר. הוא היה צמיגי, ובעל ריח חריף. אני מניחה שזה זה (עובר), הגיוני?

את צודקת, עכשיו כנראה לא הזמן להגיד לך את כל הדברים האלו, למרות שהם נכונים, כי את אומרת אותם לעצמך וזה לא עוזר. עכשיו הזמן להגיד לך שגם במהלך הטיפול שלי היו הרבה רגעים שהרגשתי כלואה וכל מה שרציתי היה "לשבור את הכלים". היו גם הרבה רגעים שהרגשתי אדישה ורגעים אחרים שהייתי מלאת תקווה ומרוגשת. וגם עייפה. המון המון פעמים פשוט הרגשתי לאות אדירה מהכל. מי מאיתנו לא היתה רוצה להכנס למיטה, לאהוב ולהיות נאהבת, להנות מכל רגע ועוד להחזיק בסופו של הכל תינוק בידים? כך בנוי הטבע. כך זה אמור להיות. אבל אנחנו לא יכולות. את נמצאת בתהליך הזה כי לא יכולתם לעשות את זה ככה. למזלנו הגדול תחום הפוריות התקדם כל כך בשנים האחרונות שיש לנו תקווה, יש לנו את טיפולי הפוריות המפרכים והכואבים האלו, כואבים פיזית ונפשית. אני מכירה זוג שבסך הכל לפני כשלושים שנה התבשרו שיש להם חצוצרות סתומות ולכן אינם יכולים ללדת ילדים. והם לא ילדו! ובקשר לגוש- ממש לא יודעת לענות לך אם זה הגיוני או לא הגיוני שזה העובר. אנחנו מתרסקות, מדביקות את עצמנו מחדש וקמות שוב. מה עוד אפשר לעשות בעצם? מקווה שתמצאי את הכוח בקרוב ושתתעודדי. (((((((((((((((((((()))))))))))))))))))))))) דורה.

נכון אני מבינה אותך שכשבכל דבר אבל בכל דבר כשאנחנו מתייאשות אז יש מי שיבוא ויגיד "אל ייאוש את חייבת להיות חזקה", אבל זאת דרך החיים ואין לנו מה להגיד יותר מזה בנידון חוץ מזה שאנחנו פשוט מזדהות עם הכאב הרב שלך כי לצערנו אנחנו באותה הסירה. אני כמוך שומעת תמיד לרחשי הלב ולאינטואיציה שלי אני גם בהחזרה של עובר מוקפא ידעתי שזה לא יצליח היתה לי הרגשה חזקה וככה היה יכול להיות שזה לטובה כי הכנתי את עצמי לאכזבה נפשית ויכול להיות שזה היה לרעה ובגלל זה זה לא נקלט. לכן מצטערת שאני אומרת את זה תקווי תמיד לטוב זאת האופטימיות והשפיות היחידה שנשארה לנו. ודרך אגב לריב עם הבעל זה באמת מוסיף וקשה יותר לעבור את הדרך הזאת שמימלא קשה אז זה בשבילך הרוגע עצמו ולא בשביל העובר או בעלך. תחשבי על זה ובכל זאת מקווה לשמוע דברים טובים ובהצלחה. וגם אם רע לך אז כולן פה לצידך.

תודה על זריקת העידוד, (פתאום חשבתי שאולי כדאי לוותר על המילה זריקה, יש לנו מספיק :)). שתהיינה לכולנו בשורות טובות אמן.

לילך המקסימה!!!! אני היום רואה את ההודעה שלך אחרי שלושה ימים וכואב לי נורא אני קוראת מה שאת כותבת ובוכה, למה זה מגיע לך אני כל כך מצטערת בשבילך והלוואי שלא תדעי יותר כאב אף פעם בחייך!!!!!!! הלוואי וזו תהיה הפעם האחרונה שרע לך והלוואי שהייתה לי איזה פינה לתת לך לברוח לכמה ימים עד שיהיה לך כוח לעבור את הכול שוב..............