זקוקה לעידוד

היי- קמתי עצובה הבוקר... מכירות את הקולות האלה שפתאום תוקפים ב"מה יהיה" "תראי את בת 30 ועדיין ללא ילדים" "את מנסה להרות בדרך הטבע, כשאת יודעת שהסיכוי הוא נמוך"... מישהי קראה את הטור של חנוך דאום השבוע בשבעה ימים? סתם...הזכיר לי...הוא כותב על קולות החרדה האלה, שמה שלא תעשה טוב, תמיד יבוא קול שישבש את הרגיעה. אני חושבת שהחרדה אצלי גברה אחרי אתמול. נפגשנו עם אחות של בעלי והילדים שלה, שנמצאת בחודש שישי, וזה פתאום הזכיר את הכאב הכי גדול שלי, אחרי שמצאתי קצת מנוחה בהפסקה מהטיפולים. אני מרגישה על סף דמעות כל הזמן, מה שממחיש לי את עוצמת הפגיעה הנפשית שהטיפולים האלה מביאים איתם. פינקתי את עצמי הבוקר בהפוך גדול עם הרבה קצף, איתו אני מתפרפקת כעת עם כתיבת מילים אלה. זקוקה לעידוד מכל סוג שהוא... דניאל.

כל כך מבינה את ההרגשה שלך ואני פשוט רוצה לחבק אותך חזק עכשיו זה כל כך מוכר כל התיאור שלך, הכאב, הדמעות פשוט תני לזה לצאת, ככה תשתחררי, זה מה שאני אומרת לעצמי בכל פעם שהרגשות האלה מציפים אותי אני חלמתי לפני יומיים שגיסתי אשתו של אחי, שלהם 2 ילדים קטנים, אומרת לי שאני שונאת את הבת שלהם בגלל שלי אין ילדים, הרגשתי צביטה בלב, איך יכולתי לחלום דבר כזה? זה ממש לא ככה, אני לא שונאת את הילדים של אחי,אני ממש אוהבת אותם, אך קשה לי מאד לבטא את האהבה שלי כשבלב שלי יש כאב וריקנות מזה שעדיין אין לי ילדים ואני יודעת ששום דבר לא קורה בכוונה ושמה שאת ואני מרגישות לגיטימי מאד ולכן אני מבינה אותך מאד אחרי מה שהרגשת אתמול עם גיסתך אוהבת אותך ומאחלת לך שבקרוב מאד הסבל הזה יגיע לקיצו נשיקות ריקי

נשיקות וחיבוקים אני מרעיפה עלייך עכשיו בחזרה. אני בטוחה שאנחנו ננצח ובגדול בסוף......רק למה הדרך כל כך קשה??? תודה גדולה ואוהבת, דניאל.

יקירתי, תמיד תמיד יבוא משום מקום הצל הזה שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, שקוראים לו פחדים, וחששות. אבל מולו תמיד יש את הצד המואר שקורא תיגר, ואומר לו קישטה, ולך מפה, ותראה שיהיה בסדר וגם תורך יבוא! תמיד תבוא זו עם הבטן והילדים מאחוריה, ותעלה שוב ושוב את אותה תחושה של למה לי זה כל כך קשה..... אבל כמו שניני פעם אמרה, המעטפות עם התשובה החיובית מחכות לכולן, שלך רק מתעכבת עוד טיפה. היא תגיע, והמתנה תרגיש כל כך גדולה ועצומה! יקירתי, שולחת לך עוד כמה פינוקים עם קצף, ומסאג' לרגליים, וחיבוקים, זה י-ג-י-ע!!!!!!! וחוצמזה, 30???? את תינוקת רכה בשנים ממוש! החיים לפנייך! נשיקות גדולות, נועה.

תודה על המסז' ברגליים וכל הפינוקים...כיף אמיתי לקבל אותם ממך! החזרת לי קצת צבע לפנים, ב א מ ת!!! התפנה בי מעט יותר מקום לתקווה ואופטימיות ואולי זה יעזור יותר לאדון זרע להיקלט, מה את אומרת??? (-: באהבה דניאל.

כל מילה שלך היתה יכולה להכתב בדם לבי לפני שנים בודדות, והנה אני כבר אחרי הסיוט, ויום אחד גם את תהי. קראתי את מדורו של חנוך דאום, ואני חושבת שהוא רק מדגיש נקודה חשובה בקטע הזה של הפריון: שלמעשה החרדות נטועות אצלנו במקום עמוק יותר מבעיות הפריון (וזאת מבלי לזלזל חלילה בעוצמת כאבן של בעיות הפריון כשלעצמן). אני גיליתי בדיעבד שחלק גדול בסחרור הרגשות שלי בתקופת אי-הפריון היה נטוע בבעיה עמוקה יותר, שסופסוף חשפתי אצלי, הרבה בזכות אי-הפריון אגב, ועכשיו אני מטפלת בה. אין ספק שלאי-הפריון יש "כשרון מיוחד" לתקוף אותנו בצורה אכזרית, ששולחת חץ מדוייק וכואב ישר לפצע המדמם. הסיטואציה הזו שתארת שבה את מרגישה כאילו את כבר קצת יותר בסדר עם המצב, ופתאום באה איזה סכין בהפתעה, פוגעת בול ומחזירה אותך אחורה ולמטה - מוכרת לי מאוד. אני זוכרת יום ששי אחד כשהלכנו בעלי, אני ובתנו הבכורה (אני סבלתי מאי-פריון משני) לבריכה, היה נורא כיף וחשבתי לעצמי "הנה, מה רע לי? יש לי משפחה מקסימה, נכון שאני עוד רוצה להגדיל אותה אבל גם עכשיו החיים יפים". הייתי בין IVFים ונזקקתי למנוחה הזו ולחזרה לשפיות. הרגשתי חזקה ואופטימית, עד שהגענו הביתה והטלפון צילצל. אני לא צריכה לספר כאן מה זה היה, נכון? אשתו של חבר טוב של בעלי, אמא לשתי בנות שהספיקה עוד להתלונן על כמה קשה לה עם שתיים קטנות בזמן שאני כבר הייתי בהזרעות, הודיעה בשמחה לבעלי שהיא בשבוע 10. בעלי לא הבין למה בכיתי 3 שעות רצוף אח"כ. מזל שהם גרים רחוק כך שלא הייתי צריכה גם לצפות בהריון הזה שהיא "עשתה טובה" שקיבלה אותו.... אהובתי, אי-הפריון הוא מצב כל-כך פגיע ונבזי, אבל יש לו סוף. באמת. את חייבת להאמין, ואני יודעת כמה זה קשה. פינוק זו בדיוק התרופה הנכונה, והדרכים שבחרת לך הן בדיוק הדרכים המושלמות: כוס קפה מפנקת (טוב, בשבילי בלי חלב...), ולכתוב. לכתוב ולכתוב. גם כאן וגם סתם על דף. לתמלל כל נשיכה וכל עקיצה. לא להשאיר אף רגש בצל, אף כאב בלתי-מאוורר. לדבר את הקנאה, לשיר את התסכול, להטיח את הכעס. אין לך מושג כמה שזה משחרר. ((((((חיבוק)))))))

גרמת לי להתרגש ולבכות ולהרגיש שמילותיי נפלו היישר לזרועות החמות ביותר שיכולתי לבקש. תודה על ההזמנה לפרוק כל רגש אכזר, ועל המקום שאת מציע בשביל זה. לא מכירה אותך אבל מרגישה שאני אוהבת אותך. דניאל.

אני קוראת אותך וליבי נחמץ. נמחץ. כל כך יודעת על מה את מדברת. במילים החכמות והמודעות שלך את מבטאת את הכאב שהוא גם שלי. אכן. הטיפולים הללו נחווים גם אצלי כפצע. מצד אחד כל צעד מקרב אותך לילד משלך. מצד שני אני מרגישה שאני דורכת במקום. לא יודעת אם אני זו שתוכל לעודד אותך. גם אני מנסה לבד ולועגת לעצמי מהצד- מה טבעי? איך טבעי? מה שכן- גם בקפה אני לגמריי איתך- הפוך, קצת חזק אפילו, מאד מנחם אותי. מקווה שהכוחות ישובו אלייך במהרה. כשהבטא החיובית שלך תגיע. והיא תגיע. זה תלוי רק בכוח סבל ובסבלנות (אותו שורש עיברי, שמת לב?) כל ירושלים תשמשע את שאגות השימחה! מבטיחה! ובכל ליבי אני מקווה שהיום השמח הזה מחכה לך ממש מעבר לפינה. אוהבת, דורה.

בטח שהצלחת לעודד אותי.... אני שמחה כל כך לפגוש אותך בדרכי, יש בך מבט מאד מיוחד וחכם על החיים שאני ממש אוהבת לשמוע. וכן, הקטע הזה עם הקפה הפך אצלי משום מה לנחמה די אובססיבית...זה פשוט כיף להיכנס לבית קפה ולקחת את הכוס המוקצפת היומית שלי...יש משהו אידיוטי כזה שגורם לי להרגיש מלכה.....נכון אידיוטי??? בכל מקרה, אני ממש צריכה להמשיך לחלוק איתך את מחשבותיי, אל תיעלמי לי. דניאל.

מבינה ומזדהה עם כל מילה שלך..... מתחילת הטיפולים כל הזמן הדהד לי בראש - "ומה אם לך לא יצליחו הטיפולים..... מה יהיה...., זה לא פייר..., כולן נכנסות להריון בקלות....." וכו' הקנאה היא מאוד גדולה. לאחר הטרגדיה שלי (לידה מוקדמת של תאומים בחודש שישי), יש לי המון עליות וירידות במצב הרוח - יש לי רגעים של אופטימיות גדולה ויש לי רגעים שהכל נראה שחור וחסר תקווה ואני מרגישה שהשנים עוברות ואני תקועה במקום..... אבל מספיק עם הדיכאון. מאחלת לכולנו לעבור במהרה את התקופה הקשה ושבקרוב נחזיק בזרועותנו תינוק חמוד ובריא. חיבוקים נתי

היי חמודה..... אני לא כל כך מכירה את סיפורך העצוב..הייתי מאד רוצה שתשתפי אם את יכולה ורוצה כמובן. כמה זמן את בטיפולים? בת כמה? אני כבר אחרי 10 טיפולים כושלים והחלטתי לקחת פסק זמן. אני כבר 3 חודשים נחה לי וזה די נחמד. רק שהזמן באמת מתקתק...ומה יהיה וכל זה מרחפים באוויר. תודה על העידוד המתוק שלך.. מחזקת אותך חזרה, שלך דניאל.