לדורה - בבקשה תיכנסי

דורוש יקרה, מה שלומך? איך התגעגעתי אלייך. אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב. את חסרה בפורום. תבואי אלינו קצת ונוציא אותך במהרה לפנסיה. נשיקות וחיבוקים. ודרך אגב יש לי משהו להגיד לך. אוהבת לי

יפה שלי, יש לי הרושם שכבר הוצאתי את עצמי לפנסיה, אבל אף אחד, כולל אני, לא בטוח שזה סופי. בינתיים מיציתי את האישור של קופ"ח לשנים עשר החודשים כך שבכל מקרה, אם לא בא לי לריב עם אף אחד, אני צריכה לחכות עד מרץ. בעצם אני משקרת. אם רק ארצה- דר' צפריר המקסים שלי יריב בשבילי ואני לא צריכה לעשות כלום אלא רק לתת לו אור ירוק. את יודעת, שלוש + שנים הן תקופה ארוכה מדיי בשבילי. כל הלבטים שליוו אותי לפני שהתחלנו לנסות להרות בשנית- שוב עולים, ושוב ושוב. מצבנו הכלכלי לא השתפר כלל במשך כל הזמן הזה, והסיכוי לעבור לדירה מעט גדולה יותר נגוז למשך שלוש השנים הקרובות מסיבות משונות של אישורי עירייה אחרי קבלת אישור להרחבה שאין לנו שום עניין בה כי היא לא מאפשרת להוסיף עוד חדר בצורה הגיונית. האם ידעת שאחרי קבלת אישור הרחבה את מחוייבת לשלם "קנס" אם את לא מבצעת אותה אלא עוברת דירה? גם אנחנו לא... ואני גם מרגישה שזקנתי מאד. נקשרתי לשנת לילה רצופה, נקשרתי לפנאי לעסוק בענייני. הראש מלא בסיבות (או אולי תירוצים) ל-מדוע אולי אני בכלל לא צריכה, לא רוצה, לא יכולה עוד ילד. וגם אם נשמע שנושבת מדבריי רוח דיכאונית- היא לא נושבת! השלמה איננה דיכאון. אני מנסה ללמוד לקבל את המציאות ולאהוב אותה, וזה לא כל כך קשה לי. אולי במרץ אחליט שאני מנסה עוד פעם. אולי עוד לפניי מרץ ואולי בכלל לא. אבל חשוב לי להרגיש שאני שולטת במה שקורה לי. התחושה של חוסר השליטה שהשתלטה עליי היתה לי קשה מדיי. השוק כששני עוברים ושני בלסטוציסטים טריים לא הניבו שום השתרשות היה מערער מאד. אז זה מה שקורה איתי. חזרתי לחיות את חיי כאחד האדם. לא מאחרת יותר לעבודה, לא מחסירה ימים, לא שוברת את הראש עם- מי תמלא את מקומי ומה לתת לה לעשות. צמצמתי את כניסותייי לפורום הניפלא הזה, בעיקר משום שאני מרגישה כבר לא ממש שייכת, וגם, מרגשה צורך להתנתק מכל התהליך. ומה קןרה איתך, יפתי? ומה רצית לספר לי? יש לך חדשות טובות? בפעם האחרונה ששמעתי ממך היית לאחר החזרה של שני בלסטו' מוקפאים.... נשיקות, דורה.