קשה לי

זה לא ייאמן כמה זה קשה בכל פעם מחדש כשמגיע הכישלון. זה לא משכלל לי את מנגנון ההתמודדות. כל היום בכיתי, רע לי, המחשבות, החרדה, מספר הטיפולים הגדול שמאחוריי..אני בת 30-קיבינימאט- אני כבר 3 שנים בטיפול ומי יודע מתי זה יצליח. את התקווה אני לא מאבדת, אבל הזמן והאנרגיה שמושקעים במאמץ להצליח גוזלים ממני המון כח... אני עושה כל מה שצריך, אני מטפלת בעצמי עד תום, וכאילו כל פעם מחדש הכל קורס עליי. אין לי כח להיות נחמדה, אני מרגישה צורך להסתגר, לא לספר כי האנשים שמסביבי לא יכולים להכיל את הקושי הזה, אז פשוט הפסקתי לשתף, כך שכשאני הכי צריכה תמיכה אני מוצאת קירות שותקים. אני לבד בתוך עולם מפחיד. בעלי מקסים, תומך אבל קשה לי כל כך בכל זאת. כל פעם כזו אני מרגישה מנודה, אני מרגישה שלא זכיתי בזכות טבעית לאימהות. אני נאבקת כל הזמן. זה מה שקורה לי כל החיים. אני נאבקת, נאבקת, נאבקת. אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי, ושם אני מעבדת את כל הקושי שלי, אבל היום אפילו זה לא הספיק לי. אני רוצה 4 ילדים, בקצב הזה אני בכלל לא יודעת אם אגשים את זה. יוווווווווווווווו============= לא יודעת... בבטן רע לי במחשבה כבר כואב לי, הראש קודח הגרון כואב מרב בכי והעיניים שורפות. אני מקווה שאקום בפעם המליון מהר מאד. מזל שאתן כאן. דניאל.

דניאל יקרה, נורא עצוב לקרוא את הדברים שלך... זה באמת מאוד קשה! מי כמונו יודע... אני גם מאוד מבינה מה שכתבת על הבעיתיות שבלשתף. לפעמים מרגישים שאנשים שלא מבינים באמת במה מדובר מתייחסים אליך כמו אל חולה במחלה קשה, לא יודעים מה להגיד. אבל ממש ממש חשוב להזכיר לעצמך שהכל זמני ובסוף זה מצליח. זה חייב להצליח. כי ברור שיש לך הזכות כמו לכל אחת אחרת וכמו לכל אחת מאיתנו כאן. וזה ממש ברור, אז אל תפקפקי בזה ולו לרגע. ונסי, גם אם ממש קשה, להזכיר לעצמך את הדברים הטובים. כמו למשל, שיש לך בעל מקסים ותומך. זה לא מובן מאליו. אז תבכי הרבה בסוף השבוע. זה ממש בסדר. אבל לקראת השבוע החדש נסי לאזור כוחות, כי אי אפשר להתייאש עכשיו. המון חיבוקים, נועה ב'

כל כך צורב לקרוא את המילים שלך, יודעת שאין הרבה נחמה שתפצה על כל כך הרבה כאב, מאמץ ואנרגיות שמושקעות וכאילו הולכות לריק. לא יעזור שנגיד לך שבסוף זה יקרה, ולא יעזור אם נגיד שאנחנו יודעות כמה זה קשה. אפילו אני שמחשיבה את עצמי כבעלת קשר נפלא ויוצא דופן עם בן זוגי, גרמתי לו להרגיש ככמעט זרה, מכונסת, נסגרת בלי דלת בימי הכשלונות. להגיד זה יעבור ובסוף הכל יבוא על מקומו בשלום? נדוש וידוע מראש. מנייגיד לך חוץ מבואי אלינו, תתכנסי כמה שתרצי בתוך עצמך, תבכי על מר גורלך, תשפכי כל מה שכבד על הלב.... מאחלת לך כל כך שיבוא הקץ ומהר לכאב הזה, כי הוא באמת נשמע קשה מנשוא. ולא רק זה, אלא שבטיפול הקרוב, תרביצי לנו תאומים, ושנה-שנתיים (או מתי שבא לך) עוד צמד חמד, וככה תסגרי עניין עם ארבעה. וחוצמזה ממוש 30????????? את ת-י-נ-ו-ק-ת! הכל עוד לפנייך! עוד ועוד ועוד נשיקות ו ((((((((((((חיבוקים חמים))))))))) אוהבת, נועה.

עשה לי טוב לקרוא מה שכתבתן. אין נחמה גדולה יותר מהמילים התומכות בפורום הזה. אני אוהבת אתכן תודה.

המילים שכתבת מרטיטות לי את הלב. ומה שיש לי להגיד לך זה שבמאבק הזה את תנצחי! מי כמוני מזדהה עם מה שרשמת בנושא המאבקים. תאמיני לי שגם אני חוויתי מאבקים רבים בדרך אל האושר במקומות רבים- לימודים, משקל, עבודה ועכשיו המאבק להיות אמא. אבל מכל זה למדתי דבר אחד שאסור לנו לוותר! מחבקת אותך ברגע קשה זה ובטוחה אני שתקומי על רגלייך ותביטי קדימה. דניאלי יקרה, את בחורה מאוד צעירה ויש לך נפש מאוד יפה ובריאה. תני לה קצת מנוחה ותצברי כוחות להמשך. ותדעי לך שבדרך הזו את לא לבד אנחנו פה תמיד בשבילך. ואני באופן אישי מרגישה חברה מאוד קרובה אלייך אף על פי שאני לא מכירה אותך אישית. ואני תמיד אהיה בשבילך. שולחת לך חיבוק חזק ואוהב!!!

חיבוק ענק בחזרה אני שמחה מאד לחלוק איתך את מה שעובר עליי דניאל.

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל ומה לאמר לך אני מנסה לא להזיל דמעה, אך זה קשה מנשוא, כל כך מבינה אותך, כל כך מזדהה עם מה שאת מרגישה, שפשוט כל מה שהייתי רוצה עכשיו זה להיות לידך ולחבק אותך חיבוק כזה גדול ולאמר לך כמה אני אוהבת אותך, על האומץ שלך על איך שאת משתפת את הרגשות שלך אני רוצה להגיד לך שכמה שאנחנו מנסים להיות חזקות ולא לבכות, לא להראות שזה קשה וכל הזמן אנחנו אומרות לעצמנו - אנחנו ננצח יהיה בסדר, אך זה רק מתרחק ומתרחק ואנחנו יודעות שכן אנחנו ננצח, בסוף יהיה בסדר, אבל למה? למה זה חייב להיות כל כך קשה? אלהים למה? דניאל, אני ממש מרגישה את הכאב שלך, אני מרגישה שאת כאילו לידי והלואי ויכולתי לעשות איזה שהוא קסם ובשניה אחת שתינו היינו עכשיו בהריון, ואת יודעת מה? אנחנו נהיה, כמה שזה קשה, אנחנו נהיה אמהות עם כל הקושי והכאב אני רוצה לבקש ממך בקשה: אם את מרגישה צורך להסתגר ולשפוך את הלב, תעשי את זה תצעקי את זה אחוצה בדרך שלך ואם תרגישי שאת רוצה לשתף אותי או כל אחת אחרת כאן תזכרי שאני וכל אחת כאן, תמיד כאן בשבילך ואני אישית מבטיחה לך שתמיד אהיה כאן ואקשיב לך ואבכה יחד איתך, כן עד כדי כך, עד ששתינו נגשים את החלום שלנו וגם אחר וגם כל החיים אם צריך אוהבת אותך, מחבקת אותך ותמיד כאן בשבילך שלך בלב ובנפש ריקי

היייי..... תודה על תמיכתך המקסימה...... אין לי מילים כמה אתן מחזקות. באהבה דניאל.

דניאל,חומד, אם לא היית כואבת,צועקת, מאוכזבת-אז הייתי אומרת שיש סיבה לדאגה. מעצם היוולדך אישה יש לך הזכות הטיבעית לאימהות,ואחרי כל ההשקעה שלך בשנים האחרונות, והתשוקה שלך לילד הזכות הזו שיכת לך לא פחות ואולי אף יותר מאחרות. אז עכשיו אם כואב תכאבי קצת, רוצה לבכות תבכי, תני לרגשות לצאת. ואחר-כך ציברי כוחות שאבי עידוד,וקדימה יש לך מטרה שמשותפת לכולנו כאן. החלום עוד יתגשם,על חלקינו נגזר לעבוד קשה יותר כדי להשיג דברים מסוימים,אבל זה כל מה שזה אומר-קשה יותר מלאחרים. אבל רק קשה יותר, ובהחלט אפשרי. חיבוק גדול וחם יקירה וזיכרי כשיש צורך אנחנו כאן. מאי

הי, אני בהחלט אתן כאן לרגשות לצאת כי יש מי ששומע ומבין... אין כמוכן!!!! תודה דניאל.

איזה חרא של חדשות. כל כך מאכזב לשמוע. כל כך! והבכי שלך כל כך מוצדק! כל כך מובן לי! המפגש המגעיל הזה עם האכזבה פעם אחרי פעם. אני מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת שזה לא שובר אותך אבל מתיש אותך. זה מתיש. חלק מהכמיהה שלי להצלחה נובע מהרצון העז לגמור כבר עם הטיפולים קיביני- מאט. ועל ה- להפסיק לשתף- לא נכון, מתוקה שלי. לא הפסקת. את פשוט משתפת אותנו ולא את האנשים שסביבך. באמת המון פעמים נתקלתי באנשים טובים, שהלב שלהם יצא אליי ולא ידעו מה לעשות עם עצמם ואיך להכיל את האבל שלי. כי זהו אבל. כל טיפול שנכשל הוא ילד שאנחנו מאבדות. קחי אותנו איתך. בכל החרא. בכל הצער. אם היית פה ליידי הייתי עושה לך כוס תה חם ומחבקת אותך. אז לכי תכיני לך כוס תה ואת החיבוקים אני שולחת בפס רחב! הכי רחב! (((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((())))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) אוהבת, דורה.

@@@@@@@@(נשיקות) גרמת לי קצת לחייך. כל הלילה ישנתי חרא מחרדות ותחושה פיזית מגעילה של דופק מואץ וחוסר שקט... עושה לי ממש טוב לדבר איתך...את פשוט מקסימה וזה מצרך כל כך חיוני כשאתה במצב נאחס, שיש מישהו מקסים כמוך שמסוגל להקשיב ולהיות כל כך אמיתי ואמפתי. אני בטח אמשיך להפגיז פה בימים הקרובים ממטר של דכאונות ומחשבות... וד"ש לילדים הקטנים שלך, אני מתה עליהם....וברור שאת הולכת להיות אמא שלהם. באהבה דניאל.

המילים שלך שורפות בלב. הן כל-כך פרטיות שלך, ויחד עם זאת מבטאות באופן מדוייק כסכין יפנית את כאבן של נשים כה רבות. תחושות המאבק הבלתי פוסק, אובדן השליטה ואי-הוודאות קשות במיוחד לאלו מאיתנו שחונכו על התבנית הידועה של סיבה-תוצאה, עבודה קשה-הישגים, השקעת-קיבלת. בפוריות זה פשוט לא עובד ככה. ואת יודעת מה, מתוך חווית אי-הפריון שלי, למדתי שגם במקומות אחרים בחיים זה לא בהכרח עובד ככה, ולפעמים תחושת השליטה שלנו (למשל בעבודה, בקריירה, ואפילו בבריאות שלנו בכל מה שלא קשור בפריון) מתבררת כאשליה של שליטה ולא שליטה באמת. אפשר לשנוא את זה, לכעוס על זה, אבל חבל להתכחש לזה. אני לא חושבת שניתן לקבל בשלוות נפש כשלון של טיפול, והאבל שלך עליו מובן לגמרי. אבל אולי כדאי לך לנסות לא להעמיס על עצמך, ככה "על הדרך", עוד דאגות לגבי העתיד ואי-יכולתך לשלוט עליו. מנסיון אישי, עודף העמסה כזה משפיע בצורה שלילית על תחושת המאבק הבלתי פוסק שלך, וחבל... ובקשר ל"להיות נחמדה". אני חושבת שבשלב זה של חייך את לא צריכה לקחת על עצמך אחריות להיות יותר נחמדה לסביבה מכפי שכללי נימוס חברתיים בסיסיים מחייבים. את האנשים הקרובים והאהובים שמסוגלים לתמוך בך כדאי לשתף, אבל לכל השאר את באמת לא חייבת הסברים, ומותר לך להיות גם קורקטית ואפילו קרירה אם מישהו מנסה להכנס לך למקומות בנשמה אשר מקומו לא שייך אליהם. חיבוקים לך יקירה...