ילדת האוקיינוס

היי ילדת! תודה על העידוד מקווה שפעם הבאה תהיה יותר טובה מהפעם .אני אשמח מאוד עם תוכלי לספר לי על עצמך קצת כי מאז שהגעתי לפרום את לא היית ,היית עסוקה עם הבת שלך שאני מקווה שהיא מרגישה יותר טוב עכשיו .אז שיהיה לילה טוב והכי חשוב בשורות טובות

הנה סיפורי המייגע... בתי הבכורה, כיום בת 9, נולדה כשהייתי בת 30, אחרי חודש אחד של נסיונות, בלי שום בעיות. כשהיתה בת 3 בערך החלטנו לנסות להביא לה אח/ות. מה זאת אומרת לנסות? הייתי בטוחה שאצליח שוב, תוך חודש.... כבר אחרי 3 חודשים הרגשתי בלב שמשהו לא בסדר. ואז התחילה המסכת האיומה של חיי... ריצות לרופאים (הכל יצא בסדר גמור, ורק הריון אין...) ונסיונות "טבעיים" בהתחלה עם מדידות חום השחר ושתיית כל מיני שיקויי צמחים למיניהם (בזבוז נוראי של כסף). אחרי כשנה התחלתי במסלול הטיפולים - איקקלומין, הזרעות, צילום רחם, לפרוסקופיה, ואח"כ הזרעות עם זריקות, ולבסוף מעבר ל-IVF. הראשון נכשל. 2 החזרות מוקפאים אח"כ התבטלו כי קיבלתי מחזור בדיוק ביום ההחזרה (אין לזה הסבר רפואי..). בשני המעבדה הרסה לי את העוברים. ואז עשיתי הפסקה מתוך ייאוש, ובשביל הסבבה עברתי ניתוח אפנדיציט... במהלך כמה חודשים החלטתי לתת לגוף עוד צ'אנס טבעי, ניסיתי כל מיני מרפאים אלטרנטיביים שהאלטרנטיבה שלהם, מסתבר, היתה לרוקן לי את הארנק אך לא למלא לי את הרחם... ואז החלטנו שחוזרים ל-IVF נוסף. נחשי מה קרה? שוב המעבדה הרסה לי את העוברים!!! בחודש הבא התחלתי מיד טיפול נוסף, שהניב עוברים יפים אך לא הריון. חודש אח"כ החזרת מוקפאים - שניים די מצ'וקמקים של 5 ו-6 תאים. למרבה הפלא, אחד מהם נקלט, ואחרי 12 יום אני מקבלת את שיחת הטלפון שלא תאמן - בטא 99!!! האושר עצום, אבל מהר מאוד הוא מתחלף בספיקות וחרדות כאשר מופיע דימום, והבטאות הבאות לא ממש מצליחות להכפיל את עצמן כמו שצריך. כפי שכתבתי כאן אתמול - אחרי שבועיים מסוייטים כבר הרגשתי הקלה לקבל את תוצאת הבטא שאישרה שההריון מסתיים. חודש אח"כ - החזרת מוקפאים נוספים מאותו טיפול - שלילי. חודש אח"כ IVF נוסף, הפעם אנחנו מחליטים על החזרה כפולה. נשאבות 16 ביציות, מתוכן 12 הפריות ו-11 עוברים. אחרי 3 ימים מוחזרים 3 עוברים יפים בני 8 תאים לרחמי, ה-5 הבאים בתור אחריהם מבחינת האיכות נכנסים להקפאה, וה-3 ה"גרועים" שנמצאו "לא ראויים להקפאה" מוחזרים למעבדה להמשך גידולם לבלסטוציסטים, אבל זיידמן אומר לי לא לפתח יותר מדי ציפיות מהם. יומיים אח"כ אני מרימה טלפון לזיידמן לשאול מה עם הבלסטוציסטים - הוא אומר לי שעדיין אין כלום, יחכו עד מחר אבל שוב - לא לצפות יותר מדי... למחרת בבוקר אני נוסעת לקורס באוניברסיטה, ובדרך מקבלת טלפון מפתיע מאסותא - בואי להחזרה, צמח לו בלסטוציסט! הבלסטו היפה מוחזר לרחמי, ואחרי 9 ימים מגיע... דימום. אני לא הולכת לבטא - שבורה מדי בשביל זה. אבל בכל זאת, צריך לדעת מה קורה בשביל התמיכה - זריקות הגסטון הכואבות, אז אני משתינה על מקל, ולתדהמתי מופיעים מיד שני פסים! הבטא למחרת יוצאת 516. הלוואי שכאן הסיפור היה יכול להסתיים, אבל בפועל כאן דווקא התחיל הקטע הקשה יותר של הסיפור... הריון תאומים קשה ומפחיד מלא בדימומים, שהסתיים בשבוע 25+3, בלידת שני פגים במשקלים של 636 גרם ו-786 גרם. שלושה וחצי חודשים מסוייטים בפגיה, רצופי סכנות חיים, ניתוחים, זיהומים ומה לא - וגם אחרי השחרור מהפגיה והחזרה הביתה - עדיין צפויים היו לנו עוד מעל שנה של מעקבים, טיפולים, אישפוזים ואי-וודאות לגבי מצבם של התינוקות שסובלים מאיחור התפתחותי - האם יהיו "בסדר" או לא? היום הם בני שנתיים וחצי והם בהחלט "בסדר" ועוד הרבה יותר מזה - למרות שאנחנו עדיין בטיפולים ומעקבים. אחת הסיבות המרכזיות שהקמתי את הפורום הזה היתה כדי לעודד בנות להתייחס לטיפולים בצורה שקולה ומחושבת, כי לדעתי יש בארץ נטייה לרוץ לטיפולים כבדים מהר מדי וללא סיבה (לא תמיד, כמובן), והתוצאות עלולות להיות הרות-אסון. הפרדוקס הטראגי הוא שדווקא ההורים שסבלו מבעיות פריון ושעברו כל-כך הרבה כדי להפוך להורים - מוצאים את עצמם בסרט הבלהות של הפגיה, ולא כל הסרטים מסתיימים בהפי אנד כמו שקרה לי. אז זהו, מקווה שלא נרדמת (או להבדיל, נבהלת).. מהסיפור שלי! ושיהיה בהצלחה לכולן!