כואב לי!

היה לי אתמול יום מזה מעצבן. אמא שלי העירה אותי כדי ללכת לבית חולים ואני לא רציתי אז לא קמתי. אחרי שהיא ניסתה כמה פעמים, היא קראה לאח שלי שיבוא לדבר איתי אבל אני לא רציתי, ואח שלי התעצבן עלי. הוא לא הראה לי את זה אבל שמעתי אותו מדבר עם אמא שלי. אח"כ הוא אמר לי שהוא נותן לי 10 דקות להתארגן ואז נוסעים לבית חולים. ניסיתי לדבר איתו, להסביר לו שאני לא רוצה אבל הוא אמר שאין ברירה. אני התחלתי לבכות אז הוא אמר שהוא מצטער והוא עושה את זה בגלל שהוא אוהב אותי והוא יודע שאני חייב ללכת לקבל טיפול, ולכן הוא עומד על כך. אני עדיין לא רציתי ללכת לבית חולים אז אמא שלי אמרה לו שניסע קצת יותר מאוחר עד שאני ארגע, ובמקביל היא התקשרה לבית חולים ואמרה שנגיע יותר מאוחר. אבל זה התעכב והתעכב... ואז בשעות הצהריים המצב החמיר, לא הרגשתי טוב והתעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכב בבית חולים. לא הבנתי מה הולך סביבי. לא היה לי כוח לפקוח עיניים. רק שמעתי את אח שלי ואמא שלי מדברים עם מנהל המחלקה. אחרי זה עברתי כמה בדיקות כואבות וטיפול, זה כאב מאוד, ניסיתי להתנגד אבל לא היה לי כוח. בכיתי המון. כשהחזירו אותי לחדר, רציתי רק לישון. לא רציתי לחשוב על כלום. לא על הכאבים, לא על הטיפול, וקיויתי שכשאני אתעורר אני אגלה שהכל היה חלום. אחרי צהריים כשקמתי, תנחשו מי העיר אותי? לא פחות ולא יותר איזה פסיכולוג... הוא דווקא היה דיי נחמד, אבל בכל זאת לא רציתי לדבר איתו. בסופו של דבר הסכמתי לדבר איתו בשביל שלא יחשוב שאני משוגע או משהו ובשביל לא לגרום לבעיות. אמרתי לו שאני בסדר ואין לא כלום אבל הוא חייך ורק שאל מה שלומי, איך אני מרגיש, מה כואב לי וכו'. סתם עצבן אותי כל הקטע הזה.אני לא מבין למה אומרים לי שאני חייב לדבר איתו. בשביל זה לא רציתי מלכתחילה להיכנס לזה. זה מתחיל מהמלצה "רק תנסה ואח"כ נראה מה יהיה" ואח"כ טוענים שאני חייב את זה, ומהמלצה זה נהיה חובה. זה לא עוזר לי בגרוש. כבר אמרתי לכם שאני את האמון באנשים כבר איבדתי, ולכן אני גם לא אומר לו את האמת. אתם יודעים אני אומר לו " כן היה כואב אבל אני מאמין שאני אתגבר, בלה בלה בלה"... כי אני יודע שזה מה שהוא רוצה לשמוע ואני רוצה שהוא יעזוב אותי כמה שיותר מהר. אני גם מפחד להגיד לו את האמת, כי אני בטוח שהוא יזדעזע. פעם אחת אמרתי לאמא שלי שאני רוצה למות, וראיתי את הפחד מהפרצוף שלה, וגם התפקוד שלה באותו יום היה לא טוב ואני יודע שזה בעקבות מה שאמרתי לה. מאז אני לא אומר לאף אחד איך אני באמת מרגיש. אני אומר דברים קשים, וראיתי שכל מי שאמרתי לו איך אני מרגיש (במילים הכי עדינות שאני יכול ואפילו לא קצה הקרחון) קשה לו לקבל את זה. אני אומר דברים "מפחידים". דברים שלא הרבה אנשים חושבים עליהם... זה בעצם הכי כואב לי. אף אחד לא יודע איך אני באמת מרגיש. אני מתמודד לבד עם המחשבות האלה, שלפעמים אני נבהל מעצמי איך הגעתי לכזאת דרגה של מחשבות אובדניות. זה כואב לי. כואב לי מאוד. לפעמים הכאב הנפשי הזה יותר גדול מהאב הפיזי. כן, עד כדי כך. אתם הכרתם את אסי המתוסכל, אסי המדוכא, אסי שצריך פסיכולוג... אבל אסי שלפני המחלה לא היה כזה. מי שמכיר אותי באמת, לא מאמין איך השתנתי. מילד שמח- לילד עצוב. מילד נמרץ- לילד שכל פעולה הכי פשוטה קשה לו לבצע. מילד יפה (לא מתוך גאווה, כן...) לילד מקורח שהעיניים שלו בולטות מהפרצוץ הרזה שלו. מילד עם תאבון בריא- לילד שלא מסוגל להכניס כלום לפה ולפעמים "אוכל" דרך הווריד... אני כבר בשלבי התמוטטות. כבר הרמתי ידיים. אני לא מסוגל לסבול את הכאבים האלה יותר- את הכאבים הפיזיים, אבל יותר מכל את הכאב הנפשי. עד כדי כך, שמרוב עוצמת הכאב, כבר קשה לי לבכות כי זה כאילו יש כאב ע-נ-ק בלב והבכי כמו משחק ילדים. הבכי כבר לא "מדגדג" לעומת עוצמת הכאב. כואב לי על המשפחה שלי. הם עושים הכל בשבילי. אם לא היה לי אותם, סביר להניח שלא הייתי חי עכשיו. רק בשבילם אני לפעמים חושב להילחם. לכן אני גם לא מספר להם איך אני מרגיש באמת.בגלל שיכאב להם מאוד ואני לא מאמין שהם יתמודדו עם הדברים הקשים שעוברים עלי, אני לא רוצה להדאיג אותם, והם היחידים שאני סומך עליהם, לכן קשה לי. אף אחד לא מבין אותי, ואין מי שיעזור לי.

אסי, אתה כרגע ילד ואתה לא מבין את זה. כולנו מבינים לליבך כולנו פה היינו "בכיסא" שלך. עברנו כימו' וקיבלנו טיפולים. אושפזנו עברנו תקופות קשות של דיכאון ו"רחמים עצמיים" אבל בסופו של דבר התגברנו על הכימו' והתגברנו כל התקופה הקשה. מותר לך להביע סלידה מהטיפולים ומהבית חולים, גם לי היו ימים שלא רציתי ללכת. אבל אסור לך לומר לעצמך,תמיד, "לא רוצה ללכת..." יש לך אחים גדולים שאוהבים ואתה "מחזיק" מהם אנשים חכמים. איזה מן הרגשה זו להם שהאח שלהם רוצה למות? ההרגשה של אמא שלך, זה שאמרת לה שאתה רוצה...{אני אפילו לא מסוגל להגיד את זה מרוב שהמילה קשה} הבעת רגשות, וזכותך. אבל בעצם. למה? אתה לא הראשון ולא האחרון שחלה בסרטן. זה כואב אני יודע. {מי כמוני יודע} מהם תופעות הלוואי.- הקאות, בחילות, סחרחורות, ועוד' מאדם בריא ו"מלא" הופכים לרזים, חסרי תאבון, דיכאוניים, מרחמים על עצמנו "למה אני...", מאבדים את העצמאות, את היכולת ללכת ולרוץ וכו'. אני בתור ילד הייתי ממש חזק נפשי לא דיברתי עם פסיכולוג שרצו להצמיד אלי כי לא הרגשתי בו צורך. לא ישבתי ובכיתי בגלל המצב, אם ירדו לי דמעות זה בגלל הכאבים, ואני משער שלך זה אותה הסיבה. אני כשהיו לי הכאבים הלכתי לישון לא חושב על כלום החדר סגור עלי, חשוך, בשיא הסבבה לא מפריעים לי... ככה העברתי את הזמן. מחשב, מנוחה{כשכואב} טלויזיה, לשבת בשולחן של המשרד... אולי גם אתה תעשה ככה? קמת היום והעיר אותך פסיכולוג אל תגיד לו מה שהוא רוצה לשמוע רק כדי להיפטר ממנו, אחרת מה הטעם שיש לך פסיכולוג? שב איתו תגיד לו "כך וכך אני מרגיש" אל תגיד לו " כן היה כואב אבל אני מאמין שאני אתגבר" אתה עובד עליו, ובמובן מסויים גם על עצמך. אתה צריך להאמין שתחלים ולא לוותר לעצמך. גם אני עברתי טיפולי כימוטרפיה קשיים, אני הייתי קרח, אני "נפלתי למשכב"{לא יכול ללכת}. איבדתי במובן מסויים את שמחת החיים, גם אני לא אכלתי, ולא הייתי מסוגל לאכול{רייח חזק, בחילות, למי יש תאבון?}{ועוד'} אבל זה עבר.המשכתי להאבק לקבל את התרופות כמה שהיה צריך. עד שהגידול מת. כשילד מקבל מחלה הוא מתנהג בצורה שונה. למשל אני כשהאורחים היו באים הייתי אדיש אליהם בניגוד ללפני המחלה שהייתי ישר שואל מה הם רוצים.... אתה יודע, לפני שנתיים ישבתי לחשוב על כל מה שאני לא יכול לעשות. לא יכולתי ללמוד לא יכולתי לשמוח והסתרתי את זהבסופו של דבר אמרתי לעצמי "אם תמשיך לרחם על עצמך אתה תיכנס לדיכאון שלא תצא ממנו." אתה יודע למה? בגלל שחשבתי על כל מה שעברתי. על כל מה שאני לא יכול לעשות. והבנתי שאם אני לא לוקח את עצמי ביידים אני אכנס לדיכאון שאני לא אצא ממנו. אתה עכשיו יושב בחדר לבדך, סוגר עליך דלת ויושב על המיטה עוצם עניים ומרוקן את הראש ממחשבות. אל תחשוב על כלום. אל תחשוב על מה שאתה לא יכול לעשות{פרטיות, ללכת,אופניים,אוכל, ועוד'} תחשוב על מה שאתה כן יכול לעשות. על מנת להחלים אתה חייב לתת אמון באנשים. אל תמחק את כולם. אני מחקתי את מי שפגע בי אבל אסור למחוק את כוללללללללם. עשה לך חבר, דבר איתו על מה שכואב לך תשתף אותו במה שמפריע לך. דבר עם העו"ס על מה שכואב לך זה יכול איכשהו לעזור.... בן השאר דבר עם הפסיכולוג. אף אחד לא יכול לעזור לך אם לא תיפתח... אל תרים ידים, למה לך? תחשוב על המשפחה שלך. תחשוב על הציפורים בחלון, תחשוב על הים, תחשוב על מה שאתה יכול לעשות בעתיד. כל עוד אתה "תרים ידים" ותחשוב על הכאב אתה לא תצא מהדיכאון... שיהיה לך בהצלחה בריאות נפשית וגופנית בעז"ה ואריכות ימים.

למה אני כל הזמן מרגיש שבא לי למות? ולמה אני צריך להתמודד עם כל הפחד הזה, הפחד מהכאבים הגופניים והנפשיים הבלתי נסבלים האלה? אני אשם. אני עושה הכל בשביל לא לנצח. אני לא רואה בזה טעם. אין לי סבלנות לחכות-כל עוד כל יום שעובר כרוך בכאבים נוראיים. אני גם גורם לעצמי עוד יותר סבל. ככה לדוגמא אני צריך לשתות איזה תרופה מגעילה, אני לא מסוגל טוב חכו, אני חייב ללכת, אני תכף אחזור.

אוי אסי, כמה שזה נורא. אני קוראת את ההודעה והמילים אופסות - מה שבטוח, אתה לא לבד!! כולנו יודעים איך זה מרגיש, הצורך הזה לשבור את הכלים :-( לבכות ולצרוח ואין כוח.