אסי היקר תגובה להודעתך

"שאלת מה גורם לי להרים ידיים? אני אגיד לך מה. אבל בוא אני אספר לך לפני כן משהו. לפני המחלה הייתי ילד שמח, תמלמיד טוב, מאוד אהוב ומקובל בחברה. ופתאום, מאז שהמחלה התחילה איבדתי המון דברים. איבדתי הרבה חברים שהייתי איתם בקשר, איבדתי את היכולת לשבת וללמוד כמו שצריך" אסי היקר, הסיפור שלך זהה לשלי, פחות או יותר, כי כל סיפור הוא סיפור בפני עצמו וכל אחד לוקח אותו, ומעכל אותו בדרך שלו. אני לפני המחלה הייתי ילד שמח. מחייך כל הזמן, כדורגל, חברים. היו לי חברים שברחו, פחדו להידבק, (שכחתי אותם כבר ואני לא חושב ולא רוצה לחשוב עליהם). . גם במחלה הזו אותם "חברים" שהכרתי תמיד היה מרחק ביני לבינם "שלום שלום" לא יותר. בהמשך הכרתי חברים חדשים שידעו לדבר איתי ולא ברחו. בנוסף לכל הצרות איבדתי את הזכות לרכב על אופניים, סקטבורד, או רולר בלידס, והדובדן שבקצפת לרוץ, או ללכת בלי קביים- כמו כל הילדים. אם יש דבר שיכול לשבור ילד זה הדבר הזה מילד שכל היום באופניים, רץ, כדורסל\טניס... {בקרוב אני מעלה לפה את הסיפור שלי אז תקרא...} את היכולת שלך לשבת על לימודים אתה תמצא שוב ברגע שתגמור עם בית החולים,או לפחות שתוכל לבוא רק למעקבים תקופתיים. ובכלל שתתחזק יותר נפשית כי כשהנפש כואבת אי אפשר לחשוב על לימודים מילה שלי. {אני מדבר מניסיון} אתה בטח לא תאמין לי אבל גם אני איבדתי אמון באנשים מה שגרם לי לא לעשות חברים בכלל. [החברים שהיו לי היו יורדים עלי "'זקן"{בגלל שהייתי צולע עם קב}...זה מעליב אבל התגברתי והיום אני כבר לא מתייחס, להפך החברים ידעו לא להתחיל איתי כי אני לא אחד שהיה מוותר...מי שהיה מתחיל איתי היה חוטף]... אבל יש לי חבר קרוב אחד שאיתו אני בקשר מידי פעם. ושאר "החברים" שאני פוגש "שלום" לא יותר מזה... "איבדתי את הבית (שהרי הייתי מגיע לחופשה קצרה בבית פעם ב...), איבדתי אמון באנשים, ואיבדתי את השמחה שהייתה לי. ובתמורה לכל מה שאיבדתי קיבלתי מחלה ארורה, כאבים, טיפולים, כימו', זריקות, הקאות סחרחורות, היקמן והרשימה לצערי עוד ארוכה." ילד יקר, זה אחת התופעות של המחלה המקוללת. אין לך חיים. אתה מתאשפז בלי הודעה מוקדמת. באחד הימים כבר חיכיתי שיוציאו לי את המחט "מהפורט" כדי שאני אוכל לחזור לבית בסוף הבדיקה לקחו ספירת דם והתוכנית שלי השתנתה נישארתי לאישפוז. את כל מה שהפסדת הפסדת בגלל שחלית במחלה. הכאבים הבחילות, הזריקות, בדיקות כואבות{כגון: מח עצם} הם תופעת לוואי של המחלה. אם אין תרופה אין בחילות אבל אל תעבוד על עצמך אם אתה לא לוקח את התרופה אתה רק תהיה בריגרסיה{ואתה לא רוצה את זה}. "חוץ מזה אני מרגיש אפס. נולדתי למשפחה של מוצלחים. יש לי 3 אחים גדולים, לכולם תעודת בגרות מצויינת, שלושתם התקבלו בצבא ליחידות הכי מובחרות שיש, הלכו לקרבי, 2 מהם חתמו קבע. ואני... מה אני בעצם? כאילו אני מוריד מהערך של המשפחה הזאת. לא מגיע לי להיות חלק ממנה" איך אתה יכול להגיד כזה דבר? איך אתה אומר לעצמך אפס? אתה רצית לחלות? אתה רצית לקבל כימו'? בשום אופן לא תוציא לך את זה מהראש. אתה תהיה גם חייל אם לא גולני אז לפחות תהיה חייל. תרשה לי לומר לך ברגע שתקבל את צוו הגיוס {ואתה תקבל אותו}כניראה שאתה תקבל פטור אבל תוכל לערער עליו. אם לא חייל אז מתנדב. תוכל לשרת במודיעין, ממר"מ {יחידת מחשבים מובחרת} וכו'. אל תגיד שאתה מוריד מערך המשפחה. לכל אחד יש את המניעים לא לשרת בצבא. והמניע שלך מוצדק. בשום אופן אל תגיד "לא מגיע לי להיות חלק ממנה" איך אתה יכול להגיד כזה דבר? כואב לי לראות שאתה אומר את זה בכלל... להפך לאחים שלך מגיע שהם האחים שלך. שתבין לך יש זכות מספיק שתתגיס אפילו בהתנדבות ותבא לראיון עבודה. תבא אתה אחד שהיה מתנדב ויבוא אחר שלא עשה צבא אתה יודע למי תהיה עדיפות? לך. אתה שהיית במצב גרוע התגייסת והשני שאין לו מניע לא להתגייס לא עשה צבא. אני גם קיבלתי פטור זה תיסכל אותי אבל הלכתי שלחתי כמה ניירות ועכשיו אני מחכה לצוו הגיוס{אחרי שקיבלתי שחרור}. "וכאילו לא דיי בזה, עוד רוצים להצמיד לי פסיכולוג שילווה אותי. זה בעצם "הקש ששבר את גב הגמל". לא מספיק רע לי עוד רוצים לעשות לי עוד יותר רע." הפסיכולוג הוא על מנת לשוחח עימך על מה שכואב לך הוא יקשיב לך ויוציא אותך מהדיכאון שאתה נמצא בו. לסיכום. 1. אל תמעיט לעולם בערך שלך. 2. תסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה 3. אל תגיד מה אני לא יכול לעשות תגיד מה כן אני יכול לעשות תמסור לדניאלי, בשמי ובשם חברי האתר בריאות ושיתחזק כמה שיותר מהר. מקווה שתתחזק, מירון. תוכל ליצור איתי קשר באיימיל? http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1297/xPG/4/xFT/1638/xFP/1677

קראתי את הסיפור שלך. אני חושב שאתה גיבור. שלא יהיה לך מצפון לגבי סבא שלך. הוא בטח היה גאה בך. הלוואי ולי היו כוחות לנצח. הלוואי וכל מי שיחלה יהיו לו את הכוחות לנצח. תודה לך על מה שאתה כותב. הלוואי והייתי יכול להעביר את הרגשות שלי לכאן, אבל גם אם אני אכתוב מיליון תגובות זה לא מבטא הרבה ממה שאני מרגיש. הרגשות שלי מורכבות כאלה... מסובכות. וזה מה שאמרתי שכואב לי- אני לבד בקטע הזה.

אולי אתה תבקש לפגוש אנשים שהיו במצב שלך והחלימו? אני חושב שאם תדבר פנים אל פנים אל אנשים כמוני, כמו אלון וכמו אנשים אחרים. מה גם זה מוריד את החומה שנוצרה לך.ויסיר ממך את החומה שנוצרה ויחזיר לך את האמון באנשים. אתה יכול לעשות את זה עם אנשים מהמחלקה בה אתה מטופל או עם חברים מהפורום... אתה תראה שיש שני צצדים למצב וזה יתן לך את הכוח להמשיך להילחם בהצלחה. בתגובה להודעתך סבא שלי אכן היה אדם שעבר די הרבה, ואני לא ממש יודע אם כן לקחת או לא לקחת. אני רק יודע שברגע שנכנסתי אליו לבית הוא התחיל לבכות,וכשהלכתי הוא הלך לישון "חולה". אז אני לא יודע מה לחשוב בנושא. תשפוך את הרגשות, לפי מה שאני מבין אתה עדיין ילד או ילד לקראת המעבר לגיל הנעורים אני לא ממש בטוח. תשפוך את הרגשות תגיד מה שכואב לך. אנחנו מבינים אותך. אני כותב פה בפורום ורצות לי תמונות בעיניים מאותה תקופה ארורה, ולדעתי זה טוב שאני זוכר ולא שוכח איפה הייתי. אם כואב לך, תבכה. אם עצוב לך, תקרא ספר בדיחות טוב {אני יכול להמליץ לך על "בית ספר זה דבר מצחיק"} אתה יודע מתי קיבלתי אותו? באישפוז הראשון אחרי הניתוח הראשון הביאו לי אותו אחרי שהייתי במצב רוח רע. וזה עודד אותי. אולי תבקש מהאח הגדול שיביא לך ספר דומה... מה שחשוב אל תשאיר כלום על הלב. תשפוך הכל "תקיא" את ההרגשה הרעה מעליך. אחרי ש"הקאת" את הרגשות תמשיך. הלחאה בראש זקוף ומורם. אני יודע מה שאתה עובר, כולנו יודעים, זו לא מלחמה קלה אבל אין מה לעשות. תחשוב עליה כעל תחנת אוטובוס{שהאוטובוס נתקע בה} אני מתפלל לשמוע אותך אומר "חברים החלמתי" ולראות אותך מתחזק נפשית. ומי יתן בעז"ה לשמוע אותך אומרעוד כמה שנים{אני אל יודע את גילך} "חברים אני מתגייס" וזה יתן ל מחבק אותך. מירון