הילדה בורוד

טל שלי, יקרה שלי, אני כותבת את המכתב ופשוט לא מאמינה שלא תראי אותו. אני מרגישה כאילו כל השבוע הזה הוא סתם חלום רע ושעוד מעט כולנו נתעורר ממנו. את תחזרי לשחייה, לחיוכים, לפיסול ולציור ופשוט תחזרי להיות טל'וש שלי! טל'וש, אולי כבר כולם אמרו את זה, אבל מה שאהבתי בך זה באמת את החיוך, את הרצון להמשיך ולא להראות שכואב לך גם אם כאב, רצית תמיד לתת לאחרים את ההרגשה שהכל בסדר, שלא ידאגו. אפילו אם היינו מדברות על אנשים מעצבנים, או דברים שעצבנו אותך, תמיד היית מוסיפה בסוף את הצחקוק הקטן הזה, כדי שאני אדע שאת לא באמת מתכוונת. היינו ארבע. אני את טל ונועה. אפילו שכל החברים האחרים היו, שבאמת אני אוהבת אותם עד עמקי נשמתי ואני בכלל לא מגזימה, תמיד היינו ארבעתנו. ידענו שהכל יעבור, ועוד נסע לטייל, נגדל ילדים, ונהייה חברות לנצח! ממש קשה לי להבין שאני לא אראה אותך יותר. שאני לא אוכל לצחוק איתך, לדבר איתך. אני רואה אותך כל כך מוחשית מולי, צוחקת, מציירת, מתרגשת שסיימת את הנאגטס בדנמרק. קשה לי טל. קשה לי שעזבת אותנו. כשהיינו אצלך בבית ראיתי את הג'קט השחור עם הנצנצים, זה שסיפרת לי וציחקקת שהוא עם נצנצים. רציתי להגיד לך שראיתי אותו, ושהוא באמת יפה! אבל אני לא יכולה. כל פעם שאני מקבלת טלפון מהחברים מהבית חולים, עוד לפני שאני מוציאה אותו מהכיס, משהו בתוכי עוד איכשהו מקווה שהייה רשום על הצג טל עמרני, שאני יוכל לשמוע אותך אומרת את הליאורקילילושקה שתמיד אמרת לי. מין שדרוג חמוד כזה לאיך שאמא שלי תמיד קוראת לי. אני פשוט מרגישה מין חוסר אונים כזה, מין חור שאני יודעת שאף אחד לא יוכל למלא לי אותו. אני כל כך אוהבת אותך!!! טל'וש, אני אוהבת אותך, ואני תמיד אוהב, ותמיד אדבר אלייך בתקווה שאת שומעת, אפילו שאת לא יכולה לענות לי, אני תמיד יודעת מה היית אומרת מתחת לחיוך הגדול עם השניים, תמיד יודעת שהיית יודעת להגיד את המילה הנכונה, ותמיד לחייך ולתת את הנשיקות הקטנות האלה על הלחי, אפילו שלא אהבתי אותן... את ילדה מדהימה!! כל כך חבל לי שלא תוכלי לחוות את ההמשך של החיים שלך. אני בטוחה שאם רק היית יכולה, היית מנצחת, הופכת לציירת שכולם מכירים, והיית מבקרת מדי פעם בבית חולים כדי באמת להראות לילדים מה זאת אופטימיות. אני אוהבת אותך, ובחיים אני לא אשכח אותך!! אוהבת אוהבת ורק אוהבת, ליאור סלע.