קורטיזון

שלום רב אמי בת 74 וסובלת מדלקת פרקים היא מטופלת בכדורים נגד הדלקת וכן מטופלת שנים בכדורי קורטיזון 5 מג כעת לאחר שיפור בדלקת פרקים הרופא הימליץ להוריד בהדרגה את הקורטיזון האם זה לא מסוכן מאחר וקראתי באיזה מאמר שאחרי טיפול תקופה ארוכה בקורטיזון לא להוריד את הקורטיזון מה דעתכם למה טוענים שזה לא טוב להוריד את הקורטיזון תודה רבה וחג שמח

שלום לך סטרואידים (בדומה לקורטיזון) מהווים תרופה בעלת השפעה רבה , לטובה ולרעה. אין לקחת אותם ללא צורך. בשימוש ממושך, צפויים להתפתח תופעות לואי רבות. אחת הבעיות שבטיפול ממושך בסטרואידים, זה דיכוי ההפרשה הטבעית של הסטרואידים בגוף. הסכנה עלולה להיות , שאם נפסיקאת המתן מהר מדי - הגוף לא יצליח לחזור ליצור עצמי בזמן ויהיו תופעות רבות לא רצויות. המינון שקבלת נמוך מאוד ולכן נראה לי שהסכנה לכך קטנה, אולם היות שטופלת שנים רבות, אני יודע שיש שימליצו לעשות בדיקות באשר ליכולת הגוף שלך לייצר שוב את הסטרואידים בכמות הנדרשת. יתכן שיהיה כדאי להתיעץ עם אנדוקרינולוג בשאלה הזו. בברכה,

זמן Time זמן פסיכולוגי ופיסיקלי | זמן מוחלט ויחסי | חץ הזמן זמן, ממושגי היסוד המשמשים לתיאור מציאותנו הפסיכולוגית והפיסיקלית. כמו מושגי יסוד אחרים בפיסיקה, הכול יודעים מהו, אך קשה מאוד לתת לו הגדרה מדוקדקת. זמן פסיכולוגי ופיסיקלי אפשר להבחין בזמן שני היבטים: היבט העקיבה, והוא ההיבט שאנו מתייחסים אליו בקביעותינו כי אירוע התרחש "לפני" או "אחרי" אירוע אחר; והיבט ההתמשכות, שאליו אנו מתייחסים בקביעות כגון "הרבה זמן" או "מעט זמן". הזמן הפסיכולוגי נבדל מהזמן הפיסיקלי, בין השאר, בהבחנה הברורה שאנו מבחינים בין ההווה מצד אחד לבין העבר והעתיד מצד אחר; ובכך שאין הוא הומוגני, כלומר בכך שהתחושה הסובייקטיבית של משך הזמן שונה במצבים אישיים שונים. לעומתו, הזמן הפיסיקלי יכול להיחשב בתנאי ההתנסות היומיומית כהומוגני, כלומר אפשר למדוד אותו ביחידות קבועות ושוות זו לזו. יחידות מדידה כאלה לזמן הן למשל השנה, פרק הזמן שבו משלים כדור הארץ הקפה אחת סביב השמש; או היממה, פרק הזמן הממוצע שבין שני צהרי יום. כדי למדוד פרקי זמן קטנים יותר נבחרו תהליכים פיסיקליים מחזוריים אחרים, כגון תנודות אטומיות בשעוני הקוורץ המודרניים. בסוגיית מדידת הזמן עוסק הערך שעון . בדיבור יומיומי אומרים שהזמן "עובר", או "נמשך". אולם הזמן, כמידה של משך או של שינוי, אינו יכול "לעבור" בעצמו. האירועים הם שמתרחשים, והזמן אינו אלא מידה לסדר התרחשותם, בין כמידה סובייקטיבית, המתמצית בתחושת ההפרש הזמני בין שתי התנסויות, ובין כמידה אובייקטיבית, המשווה את משכם של אירועים לקני מידה תקניים, כגון אלה שתוארו לעיל. זמן מוחלט ויחסי ניוטון חשב כי הזמן (כמו גם המרחב) מוחלט - הוא עצמו מהווה מסגרת אובייקטיבית והומוגנית שבתוכה מתרחשים האירועים הפיסיקליים. לעומתו סבר לייבניץ שהזמן (והמרחב) אינו אלא יחס בין אירועים, ואין לו קיום לעצמו. גם קאנט טען שהזמן והמרחב אין להם מציאות עצמאית, והם צורות תפיסתנו; צורות אלה משמשות מסגרת לכל התנסויותינו, אבל אינן שייכות לדברים כשלעצמם. איינשטיין ערער את תפיסת הזמן המוחלט כשהראה כי מושג הבו-זמניות הוא יחסי, ותלוי במהירות תנועתו של המשקיף. אם שני משקיפים נעים זה ביחס לזה, הם לא יוכלו להגיע להסכמה בשאלה מה משך הזמן שעבר בין שני אירועים במערכת הייחוס של אחד מהם, או אף בשאלה איזה מהם קדם למשנהו. זהו מקורו של "פרדוקס התאומים" הידוע: נתונים שני אחים תאומים, שהאחד מהם נעשה אסטרונאוט ויצא בחללית למסע אל כוכב אחר ובחזרה. מסע זה התרחש במהירות גבוהה, ולכן משך הזמן שעבר במערכת הייחוס של החללית, בין צאתה לשובה ארצה, היה קצר בהרבה ממשך הזמן שעבר בכדור הארץ בין שני האירועים הללו. לכן יגלה האסטרונאוט בשובו כי אחיו התאום זקן ממנו בהרבה. אין זה פרדוקס במובן המדויק של המלה, משום שתופעת "התרחבות הזמן" הנובעת מתורת היחסות הפרטית מובנת היטב, ואף נמדדה בעזרת שעונים מדויקים ביותר. אולם איננו חשים בה בחיי היומיום, משום שהיא באה לידי ביטוי גלוי (כפי שמראות משוואות הטרנספורמציה של לורנץ ) רק במהירויות שהן חלק ניכר ממהירות האור . תורת היחסות קובעת גם שהזמן עובר מהר יותר בשדה כבידה חזק מאשר בשדה כבידה חלש יחסית. חץ הזמן "כיוונו" של הזמן הוא תופעה מוכרת היטב: מבחינה פסיכולוגית, ההבחנה בין עבר לעתיד ברורה וחדה: אנו "מתקדמים" לקראת העתיד, ואילו העבר נראה לנו "נסוג" עוד ועוד. אולם בתחום חלקיקי היסוד של החומר נראה כי הבחנה זו ברורה הרבה פחות. חוקי מכניקת הקוונטים סימטריים ביחס לזמן (וכן גם חוקי המכניקה הקלסית). מצד אחר, מערכות מאקרוסקופיות, הכפופות לחוקי התרמודינמיקה , מאופיינות בתהליכים של הגדלת האנטרופיה , כלומר תהליכים שבהם הסדר של המערכת הולך ופוחת בחשבון כולל עם מעבר הזמן. באיזו מידה תופעת האנטרופיה מצביעה באופן מכריע על אי-הפיכות הזמן הפיסיקלי - דבר זה שנוי במחלוקת. יש הטוענים כי כיוונו החד-משמעי של חץ הזמן התרמודינמי הוא תופעה סטטיסטית גרידא, והקושי הוא במתן הסבר לשאלה מדוע חלקיקים רבים, שכל אחד מהם בנפרד סימטרי ביחס לזמן, מפגינים התנהגות אסימטרית בעליל במשותף. כללית, בעולם התופעות הטבעיות יש תהליכים רבים שכיוונם חד-משמעי ביחס לזמן: אבן שהושלכה לבריכה גורמת להתפשטות אדוות במים, מנקודת הפגיעה כלפי חוץ, ולעולם איננו רואים אדוות מתכנסות כלפי פנים. אור בוקע ממקור נתון ומתפשט כלפי חוץ, ולעולם אינו מתכנס לעבר "בולע". כל התופעות הללו מעוררות שאלה, מדוע יש אסימטריה כזו בזמן, ביקום שחוקיו סימטריים ביחס לזמן. איש לא סיפק עדיין תשובה משכנעת לשאלות חץ הזמן. שנויה במחלוקת גם שאלת "רציפותו" של הזמן, כלומר השאלה אם הזמן הומוגני גם בפרקי זמן קטנים ביותר, או שמא הוא "נע" קפיצות-קפיצות, כמו סרט קולנוע. לפי כמה פירושים לתורת הקוונטים, בסדר גודל של 10-43 שנייה "נשברת" רציפותו של הזמן. פרק זמן כזה קרוי "זמן פלנק " (על שם מקס פלנק, אבי הרעיון הקוונטי), ולפי המקובל כיום, זוהי יחידת הזמן הקטנה ביותר האפשרית בכלל. אולם משמעותן המלאה של השלכות מעין אלה של תורת הקוונטים טרם הובהרה די צורכה.