עייפות, סחרחורת וחוסר ריכוז אחרי המלחמה? כך הגוף מגיב לסטרס מתמשך

עיקרי הכתבה:

• מרגישים "נפילה" דווקא עכשיו? אל תנסו לחזור לקצב מלא ביום אחד, התחילו כל יום ממשימה אחת או מסגרת ברורה ותנו לגוף להדביק את הקצב.
• ילדים מתקשים לחזור לשגרה? אל תלחצו על תפקוד מלא מיד – שמרו על שגרה פשוטה וצפויה ואפשרו כמה ימי הסתגלות בלי להיבהל מרגרסיות
• התסמינים לא משתנים או מחמירים? זה הזמן לבדוק ולא להזניח

הפסקת האש עם איראן נכנסה לתוקף. המשק נפתח, פיקוד העורף מחזיר (סוף סוף) את הילדים למסגרות, מקומות עבודה חוזרים לפעילות מלאה - ועל פניו, החיים אמורים לחזור למסלול. אבל בפועל, לא מעט אנשים מרגישים הפוך: עייפות שלא עוברת, קושי להתרכז, עצבנות, סחרחורת או ירידה באנרגיה.

אחרי שנתיים וחצי של מציאות מתוחה, ושבועות של לחימה, אזעקות, ילדים בבית וחשש כלכלי, הגוף לא עובר למצב רגיל ביום אחד. הוא עדיין נמצא איפשהו באמצע: כבר לא דרוך כמו בזמן חירום, אבל גם לא באמת רגוע, בטח על רקע אי הוודאות שעדיין כאן.

הפער הזה, בין מה שהמציאות דורשת מאיתנו עכשיו לבין מה שהגוף מסוגל לתת, הוא בדיוק מה שמייצר את התחושות שרבים חווים בימים האלה ולכן, דווקא הלחץ "לחזור לעצמנו" כמה שיותר מהר עלול דווקא לפגום בחזרה לשגרה. לרוב, ניסיון כזה רק מגביר את התחושה שמשהו עדיין לא בסדר. התאמה הדרגתית של הקצב, גם אם חלקית, מאפשרת לגוף להדביק את הפער יותר מהר.

למה דווקא עכשיו זה קורה

בזמן סטרס מתמשך הגוף עובד על "מצב הישרדות". הוא מעלה רמות של הורמונים שמאפשרים תפקוד מהיר, ערנות ותגובה מיידית. הרבה פעמים דווקא בתקופה הזו לא מרגישים קריסה, אלא להפך, מצליחים להחזיק.

התגובה מגיעה אחר כך. כשהעומס יורד, אפילו חלקית, הגוף מפסיק להחזיק בכוח. אז מופיעה העייפות, לפעמים גם חולשה, ירידה בריכוז או תחושת "נפילה".

זה לא סימן שהמצב החמיר - אלא שהמערכת מתחילה לשחרר. זה הזמן שבו הגוף צריך תנאים בסיסיים להתאזן מחדש : שינה סדירה ככל האפשר, אכילה מסודרת והפחתה של עומס מיותר, גם אם לא ניתן להוריד את הכל.

זה לא נגמר – זה רק השתנה

גם עכשיו, כשהשגרה חוזרת בבת אחת, אי הוודאות לא באמת נעלמה. הפסקת האש מוגדרת כזמנית, חיילים עדיין בחזית, עסקים מנסים להתייצב, ומשפחות רבות עוד לא חזרו לשגרה מלאה.

הגוף מזהה את המורכבות הזו. הוא כבר לא במצב חירום, אבל גם לא במצב רגיעה. התחושות לא נעלמות – הן מתחלפות בעייפות, חוסר יציבות או עומס פנימי שקשה להגדיר. לכן, בימים כאלה, עדיף לא למדוד את עצמכם לפי יום אחד. התנודתיות עצמה היא חלק מהתהליך, ולא בהכרח סימן שמשהו לא בסדר.

למה קשה לחזור לשגרה

החזרה למסגרות ולעבודה לא מתרחשת בוואקום.

ילדים חוזרים אחרי תקופה ארוכה בבית, חלקם עם פחדים או חוסר שקט. הורים נדרשים לחזור לשגרה תובענית בלי שהייתה באמת הפוגה. עובדים ועצמאים נכנסים חזרה לעומס, לעיתים עם פערים שצריך להשלים ולחץ כלכלי שממשיך ללוות.

בתוך זה, הגוף והמוח עוד לא התאפסו.

זו הסיבה שהרבה אנשים חווים עכשיו תחושת פער: מבחוץ הכול "חוזר", מבפנים זה עדיין לא שם. במצבים כאלה, ניסיון "ליישר קו" מהר מדי עם הדרישות מבחוץ, עלול ליצור עוד עומס. לעיתים, עדיף לבחור נקודה אחת ביום שבה כן מצליחים להחזיר שליטה – גם אם שאר היום פחות מדויק, למשל להתחיל את היום במטלה אחת שסוגרים עד הסוף לפני שעוברים האלה וגם אם היא לוקחת הרבה זמן, או להחליט שבשעה מסוימת מפסיקים לעבוד, גם אם לא הכל הושלם.

איך מתווכים לילדים חזרה לשגרה

אצל ילדים, המעבר הזה מורגש לא פחות. חלקם חוזרים למסגרות בקלות, אחרים מגיבים בחוסר שקט, עייפות או קושי להיפרד.

הנטייה הטבעית היא "להחזיר מהר למסלול", אבל דווקא כאן כדאי להוריד ציפיות בימים הראשונים. לשמור על שגרה, אבל לא לצפות לתפקוד מלא מיד.

שיחה פשוטה, שמכירה בזה שהמצב עוד לא לגמרי רגיל, יכולה לעזור יותר מהסברים ארוכים. גם התנהגויות שנראות כמו חוסר שיתוף פעולה, הן לפעמים ביטוי לעומס שהצטבר.

כדאי לא להיבהל מרגרסיות קטנות כמו קושי לקום בבוקר, היצמדות או עייפות חריגה ולא למהר לתקן כל דבר. יצירת שגרה פשוטה וצפויה - שעות קבועות, טקס שינה קצר ולעיתים אף הכנה מראש של היום הבא - אפילו כמה דקות בערב יכולה לעזור יותר מכל הסבר.

ואיך אנחנו חוזרים לעבוד כשהגוף לא שם

במקרים רבים אין באמת בחירה - העבודה חוזרת, והקצב עולה.

האתגר הוא לא אם לחזור, אלא איך לעשות את זה בלי להישחק מהר מדי.

בימים הראשונים, הירידה בריכוז והעייפות הן כמעט בלתי נמנעות. במקום להילחם בזה, עדיף להתאים את הקצב: להתחיל ממשימות פשוטות יותר, לפרק עומס, ולא לצפות מעצמכם לאותה תפוקה מיידית. למשל, להתחיל את היום ממשימה אחת ברורה ולא מרשימת מטלות ארוכה, או לדחות החלטות כבדות לימים שבהם הראש יחזור לצלילותו המוכרת. גם הפסקות קצרות במהלך היום, תנועה קלה או יציאה לאוויר, יכולות לעשות הבדל גדול יותר מניסיון לחזור במלוא המרץ. לעיתים, דווקא הורדה זמנית בציפיות מעצמנו, מאפשרת לחזור לתפקוד מלא מהר יותר. 

מתי כדאי לעצור ולבדוק

לצד כל זה, חשוב לשים לב מתי התחושות חורגות מהרגיל.

עייפות קיצונית שלא משתפרת, סחרחורת שמחמירה, כאבים חדשים או שינוי בתפקוד - מצבים כאלה כבר לא תמיד קשורים רק לסטרס.

גם מי שמתמודד עם מחלות כרוניות עלול להרגיש עכשיו שינוי, בגלל ההשפעה של סטרס מתמשך על הגוף.

במקרים כאלה, לא כדאי לחכות שהתחושות יחלפו מעצמן, במיוחד אם מדובר בתסמין חדש או כזה שמחמיר לאורך כמה ימים ולא משתנה גם אחרי מנוחה או הורדת עומס.  

החזרה לשגרה לא מתחילה ביום שבו מתחילה הפסקת האש, אלא לפי הקצב שבו הגוף מצליח להדביק את הפער. מי שנותן לעצמו את המרווח הזה, בדרך כלל גם חוזר לעצמו בצורה יציבה יותר.

המידע בכתבה הינו כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי.

חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]