למה אנחנו אוכלים יותר בזמן מלחמה?

עיקר הדברים:

אכילה כוויסות ראשוני: האוכל הוא אחד המשאבים הראשונים שלמדנו כבני אדם להירגע איתם (בדומה לחיבוק ויניקה), ולכן פנייה אליו ברגעי דחק היא דחף הגיוני וטבעי.

מלכודת האשמה: הביקורת העצמית על "אכילה רגשית" מבטלת את אפקט ההרגעה של האוכל ומייצרת סבל כפול: גם אובדן הוויסות וגם תחושת חרטה.

הפתרון הוא "בנוסף”: במקום להילחם בדחף לאכול, כדאי להוסיף משאבים נוספים כמו הליכה, מקלחת חמה או חיבוק.

___________________________________

מדוע המוח שלנו שולח אותנו למקרר דווקא כשאנחנו בלחץ, והאם יש הסבר פיזיולוגי לכך שפחמימות וסוכרים מרגישים לנו כמו "כיפת ברזל” נפשית ברגעי דחק? שחר כוכבי, פסיכותרפיסט ודיאטן קליני, מסביר את בולמוסי האכילה במצב מלחמה ואומר כי "ברגעי דחק, המוח שלנו מכוון אותנו להשתמש בכלים ובמשאבים שמוכרים לנו ונגישים לנו. זה למעשה דחף הגיוני וטבעי. הגוף והנפש שלנו מכוונים אותנו לקבל עזרה בדרך שהוכיחה את עצמה בעבר.

"עבור רבים מאיתנו, אוכל מרגיע ומווסת, ופעולת האכילה עצמה גם היא מרגיע ומווסתת. למעשה, המשאבים הראשוניים ביותר שלמדנו כבני אדם להתווסת איתם הם מגע - ערסול וחיבוק ואכילה - דרך יניקה או בקבוק. בתוך המלחמה והמצב הכל כך קיצוני שאנחנו נמצאים בו, צריך להודות על כך שאוכל נגיש לנו ושיש לנו אפשרות גם להישען על השפע ברגעי לחץ וחרדה ובאמת לעזור לעצמנו להרגיש טוב יותר. זה לא באג, זה פיצ׳ר".

רבים חשים אשמה על כך שהם מתעסקים באוכל או נהנים מארוחה טובה בזמן שקורים דברים קשים בחוץ. איך אפשר לשחרר את הביקורת העצמית הזו ולהבין שאכילה היא לפעמים כלי הישרדותי לוויסות רגשי?

“מה שאת מעלה כאן הוא בדיוק המקום שבו האכילה הרגשית החיובית מקבלת טוויסט שלילי. אצל רבים מאיתנו, המבקר-הפנימי עובד שעות נוספות ותרבות הדיאטה היא זו שגורמת לנו להרגיש אשמה או חרטה על כך ש'נפלנו' או 'חטאנו'. למעשה, זהו מצב שבו אנחנו מפסידים פעמיים - האפקט החיובי והוויסות שהאכילה הביאה עימה מתבטלים עם הלחץ והרגשות הלא נעימים שמתלווים לה. גם הפסדנו את הוויסות וגם נשארנו עם החרטה ועם האשמה. דבר דומה קורה גם כשאנחנו מפנים כלפי עצמנו ביקורת על עצם ההנאה מארוחה טובה.

שחר כוכבי, פסיכותרפיסט ודיאטן קליני. "אכילה היא לרוב מרגיעה ומווסתת". צילום: נלי שמש

"עם זאת צריך לזכור כי החוסן שלנו כחברה מבוסס גם על היכולת שלנו בעורף 'לעשות נורמליות' בשגרה כל כך לא צפויה ובזמן שכלל המשרתות והמשרתים, החיילות והחיילים, מסכנים את עצמם על מנת שנוכל לעשות זאת, וזאת ודאי כאשר אנחנו לא יודעים מתי המערכה תסתיים והיא כרגע מתמשכת. חשוב לכן לשמור ולהגן על היכולת שלנו ליהנות ולקיים שגרה מסוימת. כך אנחנו מגנים על החוסן שלנו כחברה".

איך ניתן להבדיל ברגע האמת בין רעב פיזיולוגי אמיתי לבין רעב שמקורו בחרדה, שנובע מהצורך בנחמה מיידית או בהסחת דעת?

“אני חושב שעצם הניסיון לבחון את עצמנו 'האם אנחנו אוכלים מהסיבה הנכונה', כאשר מסביבנו המצב הוא גם כך מעורר חרדה ומתח, רק עלול לעלות עוד יותר את המתח ואת הביקורת העצמית כמו במעגל קסם שלילי. הפתרון הוא למצוא 'מה כן' ו'בנוסף' ולשאול את עצמנו את השאלה הבאה: כאשר הלחץ עולה ואני מרגיש לא טוב, מה הם המשאבים או הפעולות שאני חושב שיעזרו לי להרגיש טוב יותר'. התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל ביניהן אפשר להציע גם סיבוב של הליכה קלה כל עוד זה מתאפשר, מקלחת חמה עם קצף, האזנה למוזיקה שאנחנו אוהבים ואפילו לבקש חיבוק ממושך מאדם קרוב שאנחנו אוהבים".

בזמן מלחמה אנחנו נוטים לאכול תוך כדי צפייה בחדשות או גלילה בטלפון. איך האכילה הלא-מודעת הזו מול הדיווחים השוטפים משפיעה על היכולת של הגוף לאותת לנו על שובע?

“היא לא עוזרת לה, לצערי, וזה מביא אותי להמלצה נוספת שרבים מאיתנו אולי מכירים והיא להעדיף ולבחור עד כמה שניתן ומתאפשר לאכול ללא מסיחים - כל סוגי המסכים למיניהם. ככל שאפשר, אני ממליץ לנסות לאכול כמה שיותר ארוחות יחד עם חברים או משפחה. אכילה עם אנשים שאנחנו אוהבים משפרת את מצב הרוח ותורמת לוויסות הרגשי".

האם הבחירה לאכול כל כך הרבה היא למעשה ניסיון לא מודע של המוח להחזיר לעצמו תחושת שליטה בתוך עולם שמרגיש פתאום כאוטי ובלתי צפוי?

“כאן אשים את הכובע של המטפל ואענה: אנשים הם ייחודיים. אם אכילה היא ההתנהגות שצפה מעל פני המים, המניעים הנפשיים יכולים להיות מגוונים. עם זאת, כאמור, אכילה עצמה היא לרוב מרגיעה ומווסתת מעצם האופן שבו היא משפיעה על מערכת העצבים שלנו. למעשה, אנחנו פעמים רבות נראה שדווקא נסיונות להפסיק את האכילה, לצמצם אותה ולשלוט בה הן ההתנהגויות שמגיעות פעמים רבות כדפוסים בלתי-מסתגלים ולא יעילים להחזרת השליטה שלנו ולהגברת תפישת הוודאות שלנו".

עבור אנשים עם היסטוריה של הפרעות אכילה, המלחמה היא טריגר עצום. מה הן נורות האזהרה שמעידות שהאכילה הרגשית חצתה את הגבול והפכה למצב שדורש עזרה מקצועית?

“הפרעות אכילה הן משפחה של הפרעות נפשיות. משכך, הנורות האדומות לא יהיו האכילה עצמה, גם אם ההיקף שלה עלה, אלא התגובה הרגשית שעולה במקביל או בהמשך לאכילה. אנשים עם הפרעות אכילה או רקע נפשי אחר, ששמים לב שהמצב הרגשי שלהם נפגע משמעותית, חשוב שיפנו לעזרה מקצועית ולא יישארו עם זה לבד.

"כמובן, אם עצם התנהגויות האכילה מקצינות עד כדי סיכון עצמי,כמו למשל צומות ממושכים, סילוק המזון בהקאה או בדרך אחרת, פעילות גופנית קומפולסיבית ועוד, יש לפנות לעזרה מיידית".

ביום שבו השקט יחזור, איך נוכל להתיר את הקשר שנוצר בין מצב חירום בטחוני, לחץ ואכילה מופרזת ולחזור לשגרה תזונה בריאה מבלי להישאר עם משקעי אשמה?

“אחת מהתפישות שלעתים לא באה לטובתנו היא שכיוון שאכילה זה משהו שכולם עושים ודיאטה זה משהו שכמעט כולנו עושים, הרעיון להגיע לטיפול כדי להתבונן באכילה שלנו ובמה שמביא אותנו לאכילה הוא לא כל כך טריוויאלי. זה גורם לרבים מאיתנו לחפש טריקים כגון חוקי דיאטה נוקשים או פתרונות פשוטים ומהירים. אולם, אכילה היא התנהגות מורכבת מאוד והיא קשורה ברבדים פסיכולוגיים ואישיותיים, משפחתיים וחברתיים, ביולוגיים, גנטיים ועוד. טיפול רגשי, ובמקרה כזה גם טיפול תזונתי, הם משאבים חיוניים בהרבה מהמקרים וזה רק סביר ולגיטימי שאם אנחנו מרגישים שתקופת הדחק הזאת השאירה עלינו חותם, נלך לדבר על זה עם מישהו".

 _____________________________

שחר כוכבי הוא מטפל פרטני, זוגי ומשפחתי. פסיכותרפיסט ודיאטן קליני, מנהל הקליניקה לתזונה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי: מכון רב מקצועי לטיפול בדימוי גוף והפרעות אכילה

לאינסטגרם של שחר

*המידע בכתבה הינו כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי

(צילום ראשי: unsplash \Harry Grout)