ליצנים רפואיים: גם אצלם לא כל יום פורים

פורים הוא אחד החגים המשמחים ביותר. בעוד שחלק מהילדים מתלבטים למה להתחפש השנה ותוהים כמה ממתקים יקבלו במשלוח מנות וכמה אזני המן יזכו לאכול, אחרים נאלצים לבלות את החג בבית החולים, תוך כדי התמודדות לא פשוטה עם מחלות קשות, כאבים וטיפולים.

הליצנים שעמם שוחחנו, שונים לחלוטין מאותן דמויות גרוטסקיות המוכרות לנו. הם מכונים "ליצנים רפואיים", וכל מטרתם היא לפלס מעט אור ואופטימיות מתוך הרגעים הקודרים והחשוכים ביותר בבתי החולים.

רגע לפני ההכרות עם כמה מן הליצנים הרפואיים שפועלים בבתי חולים בישראל, ניסינו להבין מעט יותר על המקצוע הייחודי הזה.

ליצנות רפואית היא מקצוע לכל דבר. צילום: שאטרסטוק

מהו ליצן רפואי?

טליה ספרא, ליצנית רפואית, הפועלת בקבוצת "רופאי חלום", ומרכזת את תחום ההכשרה לליצנות רפואית ב"סמינר הקיבוצים", מסבירה: "ליצנות רפואית היא מקצוע לכל דבר. הליצן הרפואי, פוגש ילדים ואנשים במצב לא פשוט, ומנסה לעזור להם למצוא את הרגעים המשמחים ביותר בתוך הסיטואציה. הוא עושה את זה באמצעות כלים שונים, אותם למד מעולמות התרפיה והתאטרון, תוך כדי שימוש ביצירתיות רבה, באלתור, בהומור ובעיקר תוך הקשבה רבה.

כיום תחום הליצנות הרפואית משרת לא רק ילדים, אלא גם מסייע להוריהם, לאוכלוסייה הסיעודית, לחולי בריאות הנפש ואפילו משתלב בתחום רפואת השיניים. לאחרונה, התחלנו לשלב את התחום גם בבתי ספר ככלי חינוכי שמסייע לתווך בין הילד לבין המערכת".

נעים להכיר: רופאי הצחוק

פגשנו ארבעה ליצנים רפואיים שהסכימו לחלוק עמנו קצת מתוך שגרת עבודתם היומית. כל אחד מהם סיפר לנו על העבודה, על הרגעים הטובים לצד הקשיים וגם על חוויה משמעותית, שבזכותה הוא קם כל בוקר מחדש עם המון רצון לשנות, לשפר ולהעניק.

נמרוד אייזנברג, איכילוב

"אם ילד חולה אחד מחייך בזכותי, עשיתי את שלי"

נמרוד הוא ליצן רפואי כבר 16 שנים. הוא הגיע מעולם המשחק והתאטרון, וכיום הוא עובד במחלקת ילדים כירורגית באיכילוב. בדומה לספרא, גם הוא נמנה עם צוות עמותת "רופאי חלום", ומלמד בעצמו את התחום.

"הליצן הוא גם מבוגר וגם קצת ילד", הוא אומר. "בעיני, אחד התפקידים המשמעותיים ביותר שלו הוא לגשר בין העולם הרגשי והדמיוני של הילד, לבין הצרכים הרפואיים מצד הצוות הרפואי. בסופו של דבר, המפגש בין שני הצדדים מאפשר לילד לקבל את הטיפול הטוב ביותר, ובדרכים נעימות יותר".

איזה מפגש הותיר בך חותם?

"ילדים שנפגעים או נפצעים, לעיתים רבות נדרשים לבצע טיפולי פיזיותרפיה לצורך שיקום. ילדה בשם נועה שהגיעה למחלקה, התבקשה מהצוות הרפואי להזיז את כתפיה כחלק מדרישות הטיפול. מאחר שהבקשה הגיעה לאחר ניתוח גב שעברה, העניין היה כרוך במאמץ ובכאב רב ולכן נועה סירבה לשתף פעולה. בשלב זה, נכנסתי לחדר ופשוט התחלתי לשחק עם כדור. האווירה השתנתה ונועה הצטרפה למשחק. כך, למעשה הצלחתי לגרום לה להזיז את הכתפיים בדרך נעימה יותר. זה היה מאוד משמח, כי בסופו של דבר הפיזיותרפיה עזרה לה להשתקם. רגעים כאלה גורמים לי להבין את החשיבות שבמקצוע".

מה אתה הכי אוהב בעבודה?

"בניגוד לשחקן בתיאטרון שזוכה לתשואות ולמחיאות כפיים, החיבור לבית החולים מאפשר לשנות משהו בחיים של בן אדם. עבורי, העובדה שילד חולה אחד מחייך בזכותי, שווה הכל."

מה מהווה אתגר עבורך?

"כל ילד הוא עולם בפני עצמו. זו בהחלט משימה להכיר כל ילד ולדעת מה עוזר לו, מה מעצים אותו. מעבר לכך, המקצוע לא תמיד פשוט. יש ימים שבהם אין לי מצב רוח או חשק ללכת לעבודה. למזלי, האף האדום מסייע לי להיכנס לדמות ומאפשר לי להתמודד גם עם סיטואציות פחות נעימות. וזו למעשה הזכות בלהיות ליצן – לקחת רגש שלילי ולהפוך לחיובי".

נמרוד אייזנברג. צילום: רופאי חלום

רם ברלין, מרכז שניידר לרפואת ילדים

"קצת הומור, דמיון וחיוך – זה כל מה שצריך"

רם ברלין, המכונה 'גודי', למד ליצנות רפואית בתל אביב וישר החל לעבוד מטעם המרכז החינוכי במרכז שניידר לילדים. מאז 'שניידרק'ה', כך הוא מכנה את המרכז, הוא הבית השני שלו. "הליצנות הרפואית מפזרת שמחה, אהבה וצחוק  ומאפשרת לראות כל דבר מזווית שונה, לכל גיל ולכל אדם בעולם."

איזה מפגש הותיר בך חותם?

"אספר על נערה מדהימה, בערך בת 13, מוכשרת ותיאטרלית בעצמה. המפגשים עמה היו מלאי צחוק צבעוניות וריקוד. יום אחד נכנסתי לחדר והיא לקחה על עצמה ללמד אותי ריקודי בלט. כאשר היא הייתה עייפה אחרי טיפולים, פשוט הייתי נכנס אליה לחדר ומספר לה סיפורים, וגם אם היא לא ענתה – היא הקשיבה. יום אחד במפגש שלנו, סיפרנו יחד תוך כדי משחק סיפור די מוכר על צב. כשהגעתי למפגש הבא היא הכינה לי הפתעה - יצירה בדמות של צב, כדי שאוכל לספר את הסיפור הלאה לאחרים. היצירה נשארה אצלי וממשיכה ללוות אותי ולעשות טוב לאחרים. צחוק וטוב לב הם דברים שמתגלגלים והנערה הזאת נכנסה לי ללב!".

מה אני הכי אוהב בעבודה?

"כולנו אוהבים לשחק, כולנו אוהבים לצחוק. ומה יותר טוב מאשר לבטא את הרגשות האלה בנוכחות אדם הנמצא בסיטואציה קשה, מלחיצה וכואבת. כשאני רואה את המטופל במצב מרומם ונינוח יותר אחרי המפגש בינינו, אין דבר יותר מדהים מזה. בנוסף, כאדם וכאבא, זה גורם לי להישאר צעיר, רענן ומלא תודה על החיים המדהימים בכל רגע נתון".

מה מהווה אתגר עבורי?

"אחרי שנים של ליווי מטופלים ופגישות עם ילדים, חשוב להמציא את עצמך מחדש בכל פעם. לקחת את הדבר המוכר ולהסתכל עליו כאילו זאת הפעם הראשונה שאתה רואה אותו. זו מהות המשחק".

ענת זוננפלד, קפלן

"זכות גדולה"

ענת זוננפלד, למדה משחק ב"סמינר הקיבוצים". רק לאחר כמה שנים בתחום היא החלה להתעניין בליצנות רפואית ונרשמה לקורס הראשון בנושא בארץ. "כשהגעתי ליום הראשון בקורס, ראיתי את המדריך שפשוט חולל ניסים בבית החולים. הוא נכנס לחדר שבו שכבו ארבעה ילדים, והאיר אותו ברגע בשמחה ובאור".

כיום ענת עובדת במחלקות הילדים, ב"אשפוז יום" ובמחלקה הכירורגית, וגם מלווה ילדים לניתוחים.

איזה מפגש הותיר בך חותם?

"הכרתי ילדה חמודה בת 6, אותה ליוויתי לטיפולי ההקרנה שביצעה. בטיפולים אלה נכחתי רק אחת לשבוע והיא הייתה מחכה לבואי, ביחד עם אביה, בכיליון עיניים. בכל פעם שנפגשנו ניהלתי איתה מעין ריטואל קבוע, במהלכו ניסיתי לחפש אותה ולא מצאתי - באופן מכוון כמובן. תוך כדי המשחק קראתי בשמה ונתקעתי בחפצים וזה מאוד שעשע אותה. בדיעבד, הבנתי שאביה נהג לצלם כל מפגש כזה, ובסוף כל יום אפשר לה לצפות בסרטון. לדבריו, הסרטונים האלה נתנו לה כוח ותקווה להמשיך עם הטיפולים שנאלצה לעבור. התרגשתי מאוד לשמוע את זה".

מה את הכי אוהבת בעבודה?

"בית חולים הוא מקום שבו החולה מרגיש חשוף. הוא לא נמצא במקום הטבעי שלו, לא לובש מה שמתחשק לו, כואב לו, הוא מודאג. זו זכות גדולה עבורי להיות עם החולים במקום הזה, ולנסות להכניס בהם מעט שמחה ותקווה. מעבר לזה, זו גם אחריות גדולה מאוד. לפעמים להניח יד על כתף של הורה ולהיות שם לצידו זה כבר הרבה מאוד".

מה מהווה אתגר עבורך?

"רוב הילדים שמגיעים לפה יוצאים בריאים הביתה. הקשה מכל זה כמובן להיות נוכח ברגעים שבהם ילדים לא שורדים. אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, למדתי להתמודד עם זה וגם לאפשר לעצמי להיות עצובה. לפעמים אני מתלבטת אם ללכת להלוויה, כי מאוד קשה להכיל את הסיפורים האלה. אפשר לומר שאני הולכת על 'קצות האצבעות' מבחינה רגשית – מאפשרת לעצמי להכיר ולהיקשר אבל גם מנסה לשמור על עצמי כדי שיהיה לי כח להמשיך לסייע."

ענת הליצנית. צילום: המרכז הרפואי קפלן

חוויאר כץ, רמב"ם

"אחת המטרות היא למנוע טראומה לטווח ארוך"

חוויאר כץ הוא מוותיקי הליצנים הרפואיים. הוא עובד במחלקות שונות, ושוהה בעיקר במחלקה המאתגרת מכולן: אונקולוגית ילדים ברמב"ם.

איזה מפגש הותיר בך חותם?

"לא מזמן פגשתי ילד בן 15 שהגיע עם אמו לבית החולים לצורך בדיקה שגרתית. הוא פנה אליי ואמר שהוא זוכר שלפני 5 שנים טיפלתי בו. אמו סיפרה לי, שכל מה שהוא זוכר מהתקופה שבה שהה בבית החולים זה את המפגשים איתי שרוממו את רוחו. אני חייב לציין שתמיד מחמם את הלב לשמוע דברים כאלה, בעיקר לנוכח העובדה שבשגרת היום אתה לא תמיד מודע לאפקט של העבודה שלך. יתרה מכך, אחת המטרות שלנו היא למנוע טראומה לטווח ארוך, וכשמישהו אומר לך שהצלחת בכך, זה גורם לך להבין שאתה במקצוע הנכון".

מה אתה הכי אוהב בעבודה?

"את האפשרות לעשות משהו בשביל מישהו אחר בדיוק ברגע שהוא זקוק לכך מאוד".

מה מהווה אתגר עבורך?

"אני חושב שכל איש צוות שעובד עם ילדים בבית החולים מודע לקשי הכרוך בכך. אחרי הכל בית חולים הוא לא מקום נחמד להיות בו. למזלי, אני מרגיש שתמיד יש לי מה להציע כדי לשפר את זה".

לסיכום, נאחל לכולם חג שמח ובעיקר - הרבה בריאות!