סוכרת: 5 דרכים להפחתת הזרקת אינסולין

אינסולין הוא הורמון שמווסת את רמות הסוכר בדם. תפקידו של האינסולין לפנות את הסוכר מזרם הדם אל הרקמות השונות: השומן, הכבד והשרירים. כאשר הגוף אינו מפיק כמות מספקת של אינסולין, הסוכר אינו מתפנה אל הרקמות הנדרשות - ונשאר בדם. התוצאה: רמות גבוהות של סוכר בדם וחוסר אספקה של סוכר לחלקים חיוניים בגוף. זוהי מחלת הסוכרת.

מהו ההבדל בין סוכרת מסוג 1 לבין סוכרת מסוג 2?

בקרב אנשים עם סוכרת מסוג 1, המחלה מתפתחת בעקבות תקיפה על ידי מערכת החיסון של תאי הלבלב, האחראיים על ייצור האינסולין (תאי בטא). במצב זה, החולה נזקק לאינסולין ממקור חיצוני - כדי לשרוד.

בהיעדר אינסולין, הגוף אינו מסוגל לנצל סוכר כמקור אנרגיה - ועובר לשריפת שומן, כמקור אנרגיה. לכן, בהיעדר אינסולין בגוף (ממקור חיצוני או פנימי) - הגוף עובר לנצל שומן, כמקור אנרגיה. מכיוון שגופי הקטונים, אותם הגוף מייצר משומן כמקור אנרגיה, הם חומצות (בחלקם) - הרי שייצור מוגבר שלהם עלול להביא לירידה של רמת החומציות של הדם (PH). הדבר עלול להיות מסכן חיים.

בסוכרת מסוג 2, המצב שונה. מדובר באנשים שרקמות הגוף שלהם אינן מגיבות להשפעת האינסולין. במקרים אלה, הלבלב מנסה "לפצות" על חוסר התגובה - ומייצר עוד ועוד אינסולין, עד כדי קריסה. גם במקרה זה, הגוף אינו מפנה את הסוכר מהדם. זוהי התממשות הסוכרת.

מטופלים עם סוכרת מסוג 1 וגם מטופלים עם סוכרת מסוג 2 מתקדמת, הסובלים מחוסר  באינסולין - נזקקים לאינסולין מבחוץ (זריקות תת עוריות או בעזרת משאבה). היעדר מתן אינסולין במקרים אלה מביא לעלייה ניכרת ברמת הסוכר, העלולה להביא לסיבוכי סוכרת. בסוכרת מסוג 1 עלולה להיווצר חמצת קטוטית (לעיתים נדירות יחסית, בסוכרת מסוג 2).

ככל שמבצעים יותר פעילות גופנית, התועלת גדולה יותר. צילום: שאטרסטוק

כיצד ניתן להפחית את מתן כמות האינסולין?

1. פעילות גופנית: בזמן פעילות גופנית אירובית (כגון: הליכה, ריצה או שחייה) וגם פעילות של תנגודת (כגון: הרמת משקולות) - עצם כיווץ השריר גורם לצריכה של סוכר ע"י השריר (וכך, לפינוי הסוכר מהדם, בצורה שאינה תלויה באינסולין). פעילות אירובית מפחיתה את התנגודת לאינסולין עד 48 שעות, לאחר הפעילות עצמה. כל פעילות גופנית מסייעת בהפחתת התנגודת לאינסולין. ככל שמבצעים יותר פעילות גופנית, התועלת גדולה יותר. בנוסף, פעילות גופנית מסייעת בהפחתת התמותה ממחלות לב וכלי דם. ההמלצה המינימלית היא 150 דקות בשבוע פעילות ארובית בעצימות בינונית (כגון: הליכה); ובנוסף, שעה בשבוע פעילות תנגודת (משקולות).

2. ירידה במשקל: בקרב אנשים עם עודף משקל, בעיקר מטופלים עם השמנה בטנית - השומן הבטני העמוק מפריש חומרים המפריעים לפעילות האינסולין ברקמות הגוף. נזקים עלולים להיגרם גם כתוצאה מהצטברות השומנים בכבד ובלבלב. כבד שומני מחמיר את התנגודת לאינסולין. הצטברות השומן בלבלב פוגעת בתפקוד הלבלב וביכולת הפרשת האינסולין. לכן, ירידה במשקל - אפילו ירידה מתונה במשקל בשיעור 5%-10% - עשויה לשפר את רמות הסוכר.

3. תרופות: במקרים מסוימים, ימליצו הרופאים על שימוש בתרופות, המשפרות את תפקוד תאי הלבלב או בתרופות שמורידות את רמת הסוכר בדם, על ידי פינוי הסוכר דרך השתן. כמו כן, קיימות גם תרופות המפחיתות את ייצור הסוכר ע"י הכבד או מפחיתות את התנגודת לאינסולין.

4. ניטור הסוכר: שימוש במד סוכר רציף, ללא דקירות, הבודק כיצד מזונות מסוימים משפיעים על רמות הסוכר בגוף - מסייע בהרכבת תפריט אישי, דרכו ניתן להוריד את מספר ההזרקות ע"י בחירה של מזונות אשר מעלים פחות את רמת הסוכר בדם

5. צמצום של צריכת פחמימות: פחמימות (גם מורכבות וגם פשוטות) מכילות סוכרים שונים. בספיגתן, הפחמימות מביאות לעלייה ברמות הסוכר בדם. פינוי הסוכר מזרם הדם מחייב אינסולין. צמצום צריכת הפחמימות מביא לירידה ברמות הסוכר בדם ובצורך באינסולין.

צמצום צריכת הפחמימות מביא לירידה ברמות הסוכר בדם ובצורך באינסולין. צילום: שאטרסטוק

האם הדברים נכונים בנוגע לכל הסוכרתיים? מה ההבדלים בין סוכרת מסוג 1 לבין סוכרת מסוג 2?

לחולי סוכרת מסוג 1 אין יכולת לייצר אינסולין - והם חייבים לקבל אינסולין, כדי לחיות. הלבלב התקין מפיק אינסולין כל הזמן - גם בצום, לצורך דכוי יצור הסוכר ע"י הכבד. בנוסף, ללבלב יש "חיישני סוכר" והוא בודק באופן רציף את רמות הסוכר בדם.

כך, אם הלבלב מזהה רמות סוכר גבוהות יותר לאחר שאכלנו, הוא יפריש עוד אינסולין. כדי לדמות את הפעולה הזאת, חולי סוכרת מסוג 1 מטופלים בשני סוגי אינסולין: אינסולין בזאלי - לטווח ארוך (24 שעות); ואינסולין קצר טווח (עם כל ארוחה, לרוב לפני הארוחה) - בהתאם לעלייה הצפויה ברמות הסוכר, בעקבות מה שאוכלים.

בקרב המטופלים האלה, מעבר לדיאטה דלת פחמימות מסייע בצמצום מספר הזריקות של אינסולין קצר טווח. עם זאת, המטופלים עדיין חייבים - תמיד! - להזריק את האינסולין ארוך הטווח, כדי למנוע עלייה ניכרת של ערכי הסוכר (נוכח ייצור הסוכר ע"י הכבד) ומעבר לניצול שומן כמקור אנרגיה וחמצת קטוטית.

בקרב סוכרתיים מסוג 2, בתחילת המחלה, עדיין מתרחש ייצור אינסולין בגוף. הבעיה אצל סוכרתיים אלה היא שהקולטנים שהאינסולין אמור להשפיע עליהם - אינם מגיבים כהלכה לאינסולין; ואינם מאפשרים לסוכר להיכנס מזרם הדם לתאים ברקמות השונות.

המטופלים האלה - בשנים הראשונות של המחלה - מגיבים מצוין לטיפול בפעילות גופנית, דיאטה דלת פחמימות/ תזונה מותאמת אישית וירידה במשקל. במקרים רבים, בשלב מסוים, המטופלים זקוקים לטיפול תרופתי לסוכרת (רצוי מוקדם ולא מאוחר, כדי למנוע את סיבוכי המחלה).

איזון מוקדם של רמות הסוכר מונע את הפגיעה בכלי הדם הקטנים, דהיינו: בכליות, ברשתית העין ובעצבים; בנוסף, איזון מוקדם של רמות הסוכר גם מונע, במרבית המקרים, תחלואת לב וכלי דם. איזון של רמות הסוכר בשלבים מאוחרים של המחלה - כאשר כבר יש סיבוכים - מונע הופעת סיבוכים בכלי הדם הקטנים (כגון: כליות ורשתית) ואת התקדמותם.

לסיכום: הדרך המומלצת ביותר לטיפול בסוכרת, מעבר לשימוש הכרחי בתרופות - על פי הוראות הרופא - כוללת הקפדה על פעילות גופנית, הפחתה במשקל ותזונה בריאה. בנוסף, יש לשקול ניטור סוכר רציף.

 ד"ר מאיה איש שלום היא מומחית לרפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה וסוכרת, מהמכון האנדוקריני בבית חולים "איכילוב" ומרכז DMC לטיפול בסוכרת.