דינדין

בגיל 9 התחלתי בלימודי ריקוד בשכונת מגוריי בכדי למצות את הכישרון הנפלא שהיה טמון בי והמוזיקה שכל כך אהבתי.
ברבות השנים הריקוד הפך לחלק נכבד בחיי רקדתי ג'אז, קלאסי מודרני, פלמנקו וכו' - 4 פע' בשבוע כל פעם 6 שעות לפחות, בנוסף להיותי תלמידה.
המורה לריקוד הידהדה באוזנינו הנערות הצעירות על חשיבות התזונה והמראה של רקדנית על במה עם אורות וכו' חייבות להיות רזות, ואנחנו בהתפתחות הגופנית לא השמנו כלל (היום במבט לאחור) אבל היתה מן תחרות סמויה בנוגע לרזון שהשתלט.
בכיתה י"א עזבתי את הריקודים לטובת לימודיי בתיכון ואז התחלתי לעלות במשקל, הרשיתי לעצמי דברים שמעולם לא חלמתי להכניס לפה בשנים שלפני ואט אט עם הלחץ של הלימודים וגירושי הוריי בהיותי בת בכורה לקחתי על עצמי אשמה ואחריות לא לי (נפשית) ופשוט הייתי אוכלת מסתכלת על עצמי ונגעלת וממשיכה עם הגועל!! שנאתי את כל העולם אז הכל נראה לי רע ועצוב.
באיזשהו שלב הציעה לי מנהלת להקת "בנות בנות" של עיריית ת"א הצעה להגיע לבחינות ללהקה (ריקוד + שירה) ואני מאוד שמחתי כי הכישרון שהיה טמון בי לא אבד, הלכתי והתקבלתי..אבל?!! היא אמרה לי: את חייבת להשיל מס' קילוגרמים אי אפשר להופיע כך!! אני התחלתי בדיאטה מבוקרת במרפאת "מתבגרים" ברחוב בלפור בת"א ואכן לשמחתי...כל שבוע ירדתי ותוך 3 חודשים הגעתי למשקל 49 קילו לאחר שהורדתי 14 קילו!! הפסיכולוג במרפאה לקח אותי לשיחה ואני הסתרתי את הרצון להיות דקיקה כמעט נעלמת..אמרתי שאני אוכלת ושיקרתי חייתי באמת על פרוסת לחם קל וחצי חביתה מקסימום תפוח בערב במשך ימים...ירדתי ל- 45 קילו ונראיתי נורא אבל כשהסתכלתי במראה ראיתי מראה שלא אהבתי "שומן"? בדקתי את גופי כל סנטימטר.. והגעתי למצב ששמחת חיי נעלמה לא יכולתי לעלות על הבמה הבגדים נראו עליי נורא.. והמחזור פסק... אמא שלי בזמנו הכריחה אותי לאכול ואני הייתי משקרת, זורקת אוכל.. עד שנבהלתי כשאמרו לי במרפאה שלא אוכל להביא ילדים ואז... התחלתי לאכול קצת יותר והתחלתי לעלות במשקל אבל אם היה נראה לי שאכלתי יותר מדיי היה בי תיסכול נוראי .. וכך לבד למדתי להקיא (איזה פטנט? לאכול מה שארצה ולהקיא?) בהתחלה זה היה טוב אבל לאט לאט זה שיבש את כל מהלך חיי.. גם עליתי במשקל בסופו של דבר וגם כל חיי היו סביב אוכל והקאה אפילו לא יצאתי מהבית..!
בין לבית התגייסתי לצבא וההפרעה איתי ליוותה אותי עד ששוחררתי סעיף 24 כי הקב"ן הבינה שזה משהו עמוק ולא סעיף נפשי, אהבה ורצתה לעזור אבל כנראה שאני לא הייתי מוכנה אז לעזור לעצמי.
מאז הייתי כותבת במחברת כל מה שעובר עליי ופונה לאלוקים ומכאן החזרה שלי בתשובה..בגיל 20 התחתנתי עם החבר (שידע על המצב אבל לא כל כך הבין) הבאתי 2 בנות והייתי דתייה לכל דבר ולהפתעתי ההפרעה שלי נעלמה פשוט נס שהודיתי עליו כל יום ויום כאילו נשכחה ממני לכמה שנים.
בגיל 25 התגרשתי ועזבתי את חיי הדת לגמרי חזרתי להיות כמו בגיל 16 רק עם ההפרעה בצורה חזקה ונוקשה יותר + 2 ילדות קטנות ואני בעצמי מה איתי? נבהלתי והתחלתי לחפש איך לעזור לעצמי לבד מתוך כל הקיא והליכלוך פניתי לתל השומר למרפאה ובאתי לשם למפגשים וגם קניתי ספרים בנושא..עד שהגעתי לספר שנקרא "נשים ואוכל " של דניאלה גריין שבסופו גם נמצא הטלפון שלה פניתי אליה והתחלתי ללכת לפגישות ושם קיבלתי כלים להתמודד עם בעיותיי וכעסיי היום והעבר והיום לאחר 13 שנים נרפאתי לגמרי תוך רצון עז להבריא להנות מחיי ומבנותיי וגם עזרת שמיים מבורכת..

לא הפסקתי להודות לשם על שבטובו נתן לי הזדמנות נוספת להכיר בחיים להתמודד עם קשיים ולהקים עצמי משאול תחתיות..חזרתי לחיים!!!

מתמודדת יום יום..תוך קבלה מלאה שתהליך ריפוי הוא כשמו "תהליך" והזמן אינו מדוד הוא אינדיבידואלי!! כל אחד וכוחותיו ורצונותיו

אני פה כדי לעזור לכן - בפורום החשוב הזה.
שלכן, דינדין