מיניות ומשפחה

חזרה לשגרה- מיניות
אחד הנושאים הפחות מדוברים בהקשר לחיים אחרי סרטן השד הוא נושא המיניות. למרות שהספרים, סרטי הקולנוע ועולם הבידור מציגים בפנינו מין בצורה פתוחה וגלויה , אנשים רבים אינם מרגישים נוח לשוחח על חיי המין שלהם בחופשיות.בהקשר של טיפול ותמיכה בחולות סרטן שד גם הרופאים וגם החולות נמנעים בדרך כלל מלדבר על הנושא. מיניות היא אחד הביטויים של הצורך בקרבה, נגיעה, משחק, איכפתיות והנאה. גם כאשר במצבים מסוימים המגע המיני המלא לא יכול להתקיים ממשיכה ההבעה הפיזית של הרגשות להיות חלק חשוב של שותפות וקירבה. מיניות היא חלק חשוב ביותר בחיים של כל אחת ואחד וצורת התייחסותנו לנושא משפיעה על שמחת החיים שלנו, על הדימוי העצמי שלנו, ועל מערכות היחסים שלנו עם אחרים הסובבים אותנו.לא קיימת הגדרה חד משמעית של מה הם חיי מין נורמלים, אך ככלל מדובר בהתעניינות פעילה במין במהלך החיים ללא קשר לגיל, ובכל מה שגורם הנאה לשני בני הזוג - מה שיכול להתבטא גם בנגיעה ובסימני הבעת חיבה אחרים שאינם בהכרח מסתיימים במגע מיני מלא.בתקופת המחלה ובמהלך הטיפולים שגרת חיי המין צפויה להשתנות, אך ניתן לשמור על חיי מין נורמלים גם בפרק זמן זה ולאחריו על ידי התמקדות על אותם הדברים שגורמים לשני בני הזוג הנאה ותחושת נינוחות, ובכך שלא נצמדים בהכרח לשגרת חיי המין שקדמה למחלה.בעקבות המחלה מתקשות נשים רבות לחזור ולקיים מערכת אינטימית ויחסי מין עם בן \בת זוג. מעבר לכך, הן מתקשות גם לדבר על אבדן חלק מגופן הקשור כל כך למיניות. יש תחושה כאילו הגוף בגד , ויש חששות מפני אבדן החשק המיני ואבדן הסקס-אפיל. הטיפולים נתפסים לעתים כפלישה לגוף ופגיעה בפרטיות, עד כדי כך שקשה להאמין שהגוף יכול גם לגרום עונג.בשלב קבלת האבחנה של סרטן השד חושבים רק על הישרדות, אך לאחר מכן, במהלך הטיפולים ושלבי הטיפול השונים מתעוררות שאלות מטרידות נוספות: עד כמה יהיו חיי בעתיד נורמלים ? מה לגבי חיי מין ?

צורת ההסתגלות של חולות סרטן השד לשינוי בהתייחסות למין שונה מאישה לרעותה. יש נשים עבורן החזרה לקיום יחסי מין מהווה סמל לשובה של תחושת הערך העצמי והשלמות, בצורה חדשה. יש המדברות על ריגוש מיני מוגבר בעקבות כריתת השד ( או שתי השדיים ) אך יש גם כאלה אשר נרתעות מנגיעת בן\בת הזוג בשד הנותר או בשד המנותח במהלך קיום היחסים.לפעמים ההתמודדות של חברים ואהובים עם המצב החדש מתבטאת בהתרחקות רגשית מהאישה החולה הסרטן, למרות שאין זה אומר שהם אוהבים פחות. האישה הנמצאת במצב פגיע במיוחד עלולה לפרש התנהגות כזו כדחייה וככישלון בתפקידה כבת זוג.הגורם החשוב ביותר בחידוש יחסי מין עם בן\בת הזוג הוא תקשורת טובה, שיחה גלויה ופתוחה על הפחדים והחששות. שותפות מינית היא אחת הדרכים של זוגות להתמודד עם הלחץ של מצב מחלה קשה וההרגשה שבן\בת הזוג שותפים לנטל עשויה להקל מאד את ההתמודדות. חשוב לנסח את הרצון לקיים יחסי מין בצורה חיובית, למשל על ידי משפט כמו : "חיי המין שלנו באמת חסרים לי, בוא\י נדבר על מה מונע בעדנו להיות יחד", ורצוי מאד להימנע מלהאשים את בן\בת הזוג אם הוא\היא אינו\ה נוקט\ת ביוזמה לחידוש או קיום יחסים.חידוש יחסי המין בעקבות המחלה צריך להיעשות בהדרגה ובנינוחות ולא מתוך ציפייה שהתשוקה תתלקח מיידית. בני הזוג יכולים למשל לעורר את עצמם קודם כל, לפני שהם ניגשים לגעת בבן\בת הזוג. בדרך זו יכולים בני\ות הזוג גם לקבל חיזוק שהם אכן לא איבדו את הכושר להביא את עצמם\ן לסיפוק מיני. כאשר שני בני הזוג מרגישים בשלים לקיים יחסי מין רצוי לבחור עיתוי מתאים שיאפשר להם זמן , נינוחות ופרטיות.יש להתייחס לגוף בסלחנות ולזכור שלוקח זמן עד שחוזרים להרגיש יותר טוב, ולומדים להתפשר ולאהוב את הגוף מחדש. המפתח להרגשה הטובה של האישה עם עצמה הוא בהתמקדות בנקודות החיוביות שלה. צורת החשיבה יכולה להשפיע על החוויה המינית ולגרום לה שתהיה טובה או גרועה. מחשבות שליליות הן פתח לכישלון וחשוב מאד לתרגל חשיבה חיובית.בנוסף לשינויים רגשיים אליהם צריך להסתגל קיימים גם שינויים פיזיים שנגרמו מהמחלה או מהטיפולים. הזרוע או הכתף בצד המנותח עלולים להיות חלשים ורגישים, ועל כן תהיינה תנוחות של קיום יחסי מין בהן יקשה על האישה לתפקד. יתכן גם ששכיבה על הצד המנותח תהיה קשה למשך מספר חודשים. חשוב מאד לשוחח על קשיים אלו עם בן\בת הזוג ולנסות למצוא ביחד דרכים חדשות לגרום עונג הדדי. קיימות דרכים להסוות את הפגיעה החיצונית בגוף באמצעים שונים ולהביא להדגשת התכונות החיוביות. חשוב שהאישה תתרגל להסתכל במראה ותלמד להשלים עם המראה החדש וגם תזהה את התכונות החיוביות של גופה אותן הייתה רוצה להבליט.

עיבוד עצמי של נושא המיניות, ההתלבטויות סביבו, וקבלה עצמית של הגוף במצבו החדש, הם חלק מתהליך ההחלמה. במידה והאישה מרגישה "תקועה" במשך התהליך מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. כאשר מאבדים איבר בגוף בגלל מחלת הסרטן, ובמיוחד כאשר מאבדים שד ( או את שני השדיים) גם תחושת ההנאה של הליטוף והמגע באזור בעת המגע המיני עלולה ללכת לאיבוד.חשוב לדבר על כך עם בן\בת הזוג ולבקשו\ה ללטף את כל הגוף, לנשק בצוואר, ולגעת במקומות הרגישים במפשעה. כך יכולים בני\ות הזוג לגלות אזורים חדשים בגוף היכולים לגרום להנאה במקום המגע עם השד החסר או הפגוע.קיימות תופעות חיצוניות הנובעות מטיפול כימותרפי אותן ניתן להסוות, למשל חבישת פאה או כובע כדי להסוות נשירת שיער, או לבישת בגדים המסתירים את מקום הניתוח. יתכן והאישה תעדיף לחבוש כיסוי לראש בעת קיום יחסי המין אך חשוב שהיא תשוחח על כך עם בן\בת הזוג כדי להבין איך הוא\היא מרגישים לגבי זה. יש נשים הנעזרות בפרוטזה אשר מעדיפות לקיים יחסי מין תוך כדי לבישת כותונת לילה קצרה או בגד עליון דק אחר. נשים אחרות מוצאות שהפרוטזה מפריעה במהלך קיום יחסי מין ומעדיפות להסירה. אין העדפה לצורה זו או אחרת כל עוד שני בני\ות הזוג מסכימים\ות על כך.רוב הנשים שחוו אורגזמות בעבר ימשיכו לחוות אותן גם אחרי טיפולים נגד סרטן. יחד עם זאת יהיו כאלה שתצטרכנה לרכוש מחדש את היכולת לחוות אורגזמה, ולצורך זה קיימים ספרי הדרכה וסרטי וידאו, וכמובן קיימת תמיד האפשרות לפנות לייעוץ מקצועי.קיימות גם טכניקות נרכשות המאפשרות לאישה שליטה על שרירי הואגינה, וקיימים לצורך זה גם תכשירי עזר שונים. כמו כן ניתן לקבל הדרכה בעזרת ספרים וקלטות וידאו .כאב יכול להיות גורם מפריע בעת קיום יחסים, בין אם מדובר בכאב באברי המין, למשל, כאב כתוצאה משינויים בואגינה הנגרמים על ידי טיפולי כימותרפיה - ובין אם מדובר בכאבים באברים אחרים, למשל, כאב בזרוע לאחר הוצאת בלוטות לימפה או תחושת עקצוץ בידיים וברגליים לאחר טיפולי כימותרפיה מסוימים. קיימות דרכים להתמודד עם קשיים הנובעים מכאבים, קיום יחסים בזמן שהכאב יותר חלש, מציאת תנוחות חדשות המקלות על הכאב, תמיכה על ידי כרים בחלק הגוף הכואב כדי לשנות תנוחה, ועוד. חשוב לאמר לבן\בת הזוג אם נגיעה או תנוחה מסוימות גורמות לכאב, ולהדריך אותו\ה איך לגרום הנאה מבלי להכאיב. מומלץ גם ליידע את הרופא המטפל לגבי הכאבים, במיוחד לגבי כאבים באברי המין. הרופא יכול להמליץ על טיפול רפואי היכול להקל על הכאב, וקיימת גם האפשרות שכאבים באברי המין מעידים על קיום בעיה רפואית הדורשת טיפול. עקב הפגיעה בעצבים במהלך הניתוח צפוי שבשד משוחזר וגם בפטמה לא תהיה תחושה. יחד עם זאת שד משוחזר עשוי להחזיר לאישה את תחושת השלמות והאטרקטיביות , גם אם במחיר אבדן התחושה במגע.על מנת להימנע משקיעה בדיכאון חשוב מאד לקיים שגרה של פעילות גופנית. מובן שעקב המחלה והטיפולים ייתכן שתהיינה מגבלות גופניות וחשוב להתייעץ עם הרופא איזה סוג פעילות מתאים לכל אחת . מומלץ גם ללמוד שיטות הרפיה ומדיטציה היכולות גם לעזור גם להתגבר על כאב ובחילות.חשוב מאד לזכור שבמהלך הטיפולים ייתכנו מצבים בהם לא מומלץ לקיים יחסי מין ויש להתייעץ עם הצוות הרפואי המטפל באיזו מידה יחסי מין מותרים. זה יכול לקרות בשלב ההחלמה מהניתוח או בשלב הטיפולים בו המערכת החיסונית נחלשת מאד וקיים חשש לזיהומים. מצב זה הוא זמני וכאשר הוא חולף חשוב להתמקד בחיים הנורמלים ככל שניתן.

מחלת סרטן השד היא לפעמים תזכורת שהחיים הם ברי חלוף וכדאי למצות ולהנות ממה שיש ככל שניתן. חשוב גם לדעת שסרטן שד אין פירושו גזר דין של חיי פרישות .כדאי גם לזכור שלקיום יחסי מין, על כל ההיבטים, אין השלכה על סיכון של חזרת המחלה. אין כל בסיס לחשש שהסרטן ממשיך כביכול לקנן בגוף ושהפעילות המינית עלולה לעורר אותו.ההתמודדות עם המחלה ועם הטיפולים עלולה להיות קשה במיוחד לאישה שאין לה בן\בת זוג. מצד אחד אין עם מי לחלוק את החששות לגבי מה שצפוי בהמשך, ומצד שני קיים חשש עמוק מפני התקשרות עם בן\בת זוג חדש כאשר העתיד אינו ברור וכאשר קיים פחד מפני רתיעה והתרחקות כאשר "הסוד" יתגלה. החשש מפני האפשרות של פגיעה בכושר הפריון עלול גם כן להשפיע על מערכות יחסים חדשות.במהלך התפתחות מערכות יחסים חדשות נוטים גברים ונשים כאחד אשר חלו בסרטן להסתיר את עובדת מחלתם מפני בן\בת הזוג הפוטנציאלים\החדשים. בשלב החיזור לא רוצים להראות פגמים וחולשות וגם לא להתלונן על כאבים ומחלות.נשים יחידות המנסות לבנות מערכת יחסים חדשה נמצאות בהתלבטות, לספר או לא? ואם כן, באיזה שלב של התפתחות היחסים לעשות זאת ? יש המספרות על מחלתן ועל כריתת השד בשלב מוקדם של בניית מערכת היחסים מתוך כוונה למנוע הפתעות לא נעימות כאשר מגיעים לקיום יחסים פיזיים. ויש הממתינות עד לרגע האחרון כדי לגלות את סודן, מה שגורם למתח וחששות ולהתנהגות לא חופשית. כאשר מערכת היחסים הופכת להיות רצינית שמירת השתיקה והסוד אינם מומלצים. חשוב שבני זוג המתכוונים להתקשר אחד לשני למשך החיים ישוחחו על הסרטן, במיוחד אם קיימת בעיית פוריות או אם יש סימן שאלה לגבי תוחלת החיים. אסור שהמחלה תישאר כ"שלד בארון" . אם הקשר הוא כנה ואמיתי בן\בת הזוג צריכים ללמוד לקבל את החולה כמו שהיא.שיחה גלויה על הסרטן חשוב שתתקיים כאשר בני הזוג חשים שיחסיהם הופכים להיות רציניים, ובוודאי לא לדחות זאת עד לחתונה. במקרה של סרטן שד חשוב ששיחה כזו תתקיים לפני המפגש המיני הראשון בין שני הזוג. אין כללים מדויקים מתי צריכה שיחה כזו להתקיים והמועד נתון לשיקולה של כל אחת, בהתאם לתחושותיה באשר ליציבות מערכת היחסים. יחד עם זאת צריך להיות מוכנים גם לתגובה של דחייה מצד בן\בת הזוג בעקבות הגילוי, וכדי להיות מוכנה לכך חשוב שהאישה תצליח לשקם ולשפר את ההערכה העצמית שלה.מומלץ גם לפתח רשת חברתית שאינה בהכרח קשורה בפעילות מינית, הרחבת מעגל החברים וחיזוק הקשרים עם בני המשפחה. יש דרכים רבות לעשות זאת, פיתוח תחביב, השתתפות בפעילויות פנאי והשכלת מבוגרים, התנדבות. יצירת הקשרים החדשים נותנת גם חיזוק של קבלה חברתית . חשוב לזכור שתהליך החזרה לשגרה הוא תהליך של למידה וכך גם צריך להתייחס אליו ולא לנסות למדוד הצלחות מיידיות העלולות להנחיל אכזבות.

אבחנה של מחלת סרטן השד עלולה לגרום לחרדה קיומית קשה בחיי האישה ומשפחתה. בעקבות האבחנה, ובמהלך הטיפולים ואחריהם, עוברת על האישה טלטלה רגשית קשה וחוויה של תחושות קשות- דיכאון, חרדה, דימוי עצמי ירוד, ופחד מפני העתיד ומפני שובה של המחלה.למשפחה ולמסגרת החברתית בה היא חיה יש השפעה משמעותית על יכולת ההתמודדות של האישה עם מכלול החוויות הכרוכות בתהליך המחלה. במיוחד חשוב לתת לאישה את הרגשת התקווה לעתיד ומבחינה זו לעידוד ולתמיכה של המשפחה יש תפקיד מפתח. בני המשפחה נדרשים אף הם למאמץ חריג במתן תמיכה ומשענת לחולה. הם מוצאים את עצמם במערבולת של התרחשויות אשר מציבה בפניהם אתגרים חדשים, ולא בהכרח הם יודעים כיצד להתמודד איתן.על פי רוב אישה שמחלתה מאובחנת בגיל מאוחר ( 50 ומעלה ) כבר בנתה משפחה, התבססה כלכלית ומעמדית, ובשלב זה של חייה בנתה ציפיות לפרק חדש בחיים המאופיין על ידי לגיטימציה להנאות ולחיים עם פחות לחצים. אבחון המחלה מביא לניתוץ הציפיות ומערער את היציבות שנבנתה במשך כל השנים. לעומתן, ההתמודדות עם סרטן השד עלולה להיות קשה במיוחד לנשים צעירות, כפי שגם הוכח במחקרים שהראו כי נשים צעירות חוו בעקבות המחלה קשיים נפשיים יותר מאשר נשים מבוגרות חולות. בשלב של בניית משפחה נדרשת האישה למאמץ משפחתי, חברתי וכלכלי רב של גידול ילדים, בניית קריירה אישית וביסוס מערכות יחסים. מחלת סרטן השד היא מעמסה כבדה ביותר הנוספת על מערכת הדרישות המירביות הקיימת אתה צריכה האישה להתמודד. קבלת תמיכה בחוג המשפחה היא משמעותית ביותר למהלך ההתמודדות עם המחלה גם לאישה הצעירה וגם למבוגרת יותר. "פתיחות" היא מילת המפתח שצריכה להיות בהתייחסות למחלה בחוג המשפחה- שיחה גלויה על חרדות, הבעת רגשות, ואישוש האהבה והמחויבות ההדדית. "הדרך הנכונה להתמודד" אינה קיימת. כל אחת וכל משפחה צריכים למצוא את "הדרך הנכונה" שלהם, להיות גמישים, ולהתאים את עצמם לתנאים. משפחות רבות מגלות בסופו של דבר שהחוויה הקשה שעברו ביחד רק חיזקה אותם, גרמה להם לסדר מחדש ולמקד את סדרי העדיפויות שלהם בחיים, ולימדה אותם להינות ולהעריך את מה שיש.

אחת הבעיות הקשות העומדות בפני הנשים, ובמיוחד הצעירות שביניהן, עם קבלת האבחנה של סרטן השד היא האם לספר לילדים, ואיך לעשות זאת . גם כאן מילת המפתח צריכה להיות "פתיחות". מומלץ להשתמש במילה המפורשת "סרטן" ולא להתייחס לעובדת המחלה כאל סוד. בסופו של דבר הילדים ישמעו את המילה וידעו שאמם חולה ומוטב שישמעו זאת מפי האם, בצורה שהיא תבחר להציג בפניהם, מאשר מאדם זר .מובן שהקושי מותנה גם בגילם של הילדים ובאפשרות שלהם להבין את המצב, כמו גם במידת הפגיעות הרגשית שלהם. אם הילדים צעירים ניתן לאמר "יש לי סרטן, זו מחלה מסוכנת אבל למזלנו גילו אותה מוקדם והרופאים יעזרו לי להחלים במהרה". חשוב מאד שהילדים ירגישו וידעו שלמרות המחלה אמם נמצאת עבורם והיא לא תיעלם פתאום.חשוב להעביר את המסר לילדים בכל הגילים שהם אינם אשמים במה שקרה. ילדים נוטים לפעמים ברגעי כעס לקלל או ל"אחל" דברים רעים, והם עלולים לחשוב שמחלת אמם היא תוצאה של מה שהם אמרו או חשבו .שגרת היום יום של הבית צפויה להשתנות בעקבות הטיפולים שעוברת האם ועקב הצורך שלה במנוחה רבה יותר. מובן שזה משפיע על הילדים, וחשוב מאד להבהיר להם שהעובדה שאמם אינה זמינה עבורם כמו קודם אין פירושה שהיא אוהבת אותם פחות, ובוודאי שאין היא מענישה אותם בכך.כאשר האם עוזבת את הבית לקבלת הטיפולים עלולים הילדים לפתח בדמיונם מצבים מפחידים של "מה עושים לאמא ? ". חשוב מאד להסביר להם ולשתף אותם עד כמה שאפשר בתהליך העובר על האם. בחו"ל ישנן מרפאות אונקולוגיות אשר מעודדות אמהות להביא למרפאה את ילדיהן, ובמיוחד את בנותיהן, כדי להסיר את המסתורין שיש לילדים לגבי המתרחש שם.ברור שמחלת האם משנה גם את חיי הילדים ואת התנהלות חיי כל התא המשפחתי. עקב הטיפולים והשפעותיהם צריכה האם להתמודד עם דרישות חדשות מבחינת הזמן ומשאבי האנרגיה שלה. פעמים רבות מצפים מהילדים הבוגרים יותר בבית לקבל על עצמם תחומי אחריות ומטלות השייכות בדרך כלל לתחום האחריות של ההורים. כאשר ילדים אלו אינם מסוגלים להתמודד עם תוספת האחריות שעליהם הם מפתחים כעס והתנגדות, ובו בזמן גם מרגישים אשמים שהם מרגישים כך. מצב זה עלול גם להשפיע על תפקוד הילדים במסגרת החברתית והלימודית בבית הספר וכדאי מאד לידע את המורים לגבי מה שקורה בבית ועל המטלות החדשות שהילדים צריכים להתמודד איתן.צריך לעודד את הילדים לדבר על הפחדים ועל הרגשותיהם, וחשוב ביותר להתמודד עם זה ולא "לברוח " מההתמודדות. קודם כל הם צריכים לקבל חיזוקים שלא נוטשים אותם וממשיכים לדאוג להם ולטפל בהם. כדאי מאד להימנע ממתן הבטחות אותן לא בטוח שיכולים לקיים. למשל, לא כדאי לאמר " סרטן אינו הורג". במידה ועולה השאלה "האם תמותי? " אפשר לענות "אני מצפה לחיות עוד הרבה שנים ולמות כאישה זקנה. הרופאים מטפלים בי היטב ואני דואגת לעצמי ומחכה לחיות עוד שנים רבות יחד אתכם".לנושא סרטן השד יש השלכות מורכבות על מערכת היחסים בין האם החולה ובתה\בנותיה. בנות חוששות לעתים קרובות שגם הן תחלינה בסרטן השד, ובגלל הגורם התורשתי והסיכון של היסטוריה משפחתית יתכן גם שזה אינו חשש לגמרי לא מוצדק. חשוב להסביר לבת שעם הגיל היא תלמד להכיר את שדיה ותתרגל לעקוב אחרי השינויים החלים בהם. יתכן וכדאי גם להפגיש את הבת עם הצוות הרפואי אשר מטפל באם כדי להעלות את הפחדים על פני השטח ולשוחח עליהם.לפעמים הבת כועסת על האם החולה, כאילו האם גרמה לעצמה להיות חולה בסרטן השד, ובכך חשפה גם את הבת לסיכון של מחלה בעתיד. האם עצמה עלולה לחוש רגשי אשם בגלל שהיא כביכול גרמה לסיכון גבוה יותר לבתה, ופעמים רבות שואלות החולות "מה עשיתי לבתי ? ". חשוב לא להזניח מטעני רגשות כאלו , להעלות אותם על פני השטח ובמידת הצורך גם לפנות לקבלת יעוץ וטיפול משפחתי.