ההיבט ההלכתי של השתלות מן המת

לאחר שראינו מהי עמדת המחוקק והפסיקה לעניין תרומות איברים מן המת, נפנה לבחון את הפן ההלכתי בסוגייה רגישה זו.

האם אדם ראשי או חייב להסכים בחייו לתרום איברים לאחר מותו, על פי ההלכה?

הרב שאול ישראלי זצ"ל, קבע כי יש רשות ובעלות לאדם על גופו בעודו חי, פרט למגבלות הקיימות מבחינה איסורית, שקבעה התורה והן: איבוד עצמו לדעת, לחבול בעצמו ומסירת עצמו לסכנה.

משום כך, לא נאסר על אדם לתרום איבר מגופו לצורך פיקוח נפש של חברו וכן תרומת דם לצורך ריפוי חולה אף שאין בו סכנה, וזאת מן הטעם, שעושה זאת לצורך חשוב, אין קיים בו האיסור שאסרה תורה לחבול בגופו.

אותה זכות לתרום מגופו קיימת לאדם, במתן רשות לשם הצלה, גם לאחר מותו, ואין למישהו מבני משפחתו רשות להתנגד לזה, לאחר שגילה רצונו בכך. לצורך הקביעה, האם רצה לתרום איבר מגופו, די באומדן דעת סביר, שאם היה נשאל היה מסכים לכך. כמובן, שאם התנגד לכך בגילוי דעת מפורש מצידו, מחויבים אחרים לכבד את רצונו.

עפ"י ההלכה, יש לעודד את המתייעץ בשאלה של מתן רשות שימוש באיבריו לצורך פיקוח נפש, שכן זוהי מצווה.

עם זאת, אין להמליץ על נשיאת כרטיס תורם, משום, שלעולם אל אדם יפתח פיו לשטן.

מה מעמדה של משפחת הנפטר לגבי הסכמה או סירוב לתרום איברים?

היות שקרובי משפחתו של הנפטר מצווים בטיפול קבורתו, יש להם מעמד לעניין לקיחת איברים וחלקים מן המת, כאשר נדרשת תרומת אלה לצורך השתלה, שיש בה משום הצלת נפש בישראל. לפיכך, יכולים הם להופיע בתור נוגעים בדבר, ואף למנוע שימוש באיברי המת אם גילה התנגדות מפורשת בעודו חי. אולם, במקרה שהסכים או שיש אומדן, שהיה מסכים, מפאת גודל חשיבות מצוות פיקוח הנפש, אין ערך להתנגדותם.

גם אם אין לדעת מה היה רצונו של המת, מצווים בני המשפחה להסכים להשתמש באברי המת ומצווה זו דוחה את מצוות הקבורה המוטלת עליהם.

ההלכה עוסקת רבות בקביעת רגע המוות מפאת ההשלכות בתחומים רבים, כגון השהיית קבורה, טומאה וטוהרה, מצב משפחתי, עגינות, ייבום, ירושה, רצח, חילול שבת מחמת פיקוח נפש וכדומה.

המקור המרכזי לכל הפוסקים בעניין קביעת זמן המוות הוא במסכת יומא פ"ג, א' [א'] לפיה:
"מי שנפלה עליו מפולת (בשבת) ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת...מפקחים עליו את הגל. מצאוהו חי מפקחים, ואם מת יניחוהו."

קיימות שתי דעות בגמרא עד היכן מפקחין (מרימים/ מסירים) את הגל ע"מ לבדוק אם האדם חי -האחת אומרת - מספיק לפקח עד חוטמו, שאם אינו נושם בוודאי הוא מת, האחרת אומרת שיש לפקח עד ליבו, שאם ליבו אינו פועם בוודאי שהוא מת.

ההתפתחויות ושינוי התפיסה ברפואה והמשפט ברחבי העולם עורר בדור האחרון שאלות הלכתיות רבות, על רקע הוצאת איברים לצורכי השתלות, וחכמי המשפט העברי נזקקו לשאלת קביעת רגע המוות מתוך האספקט של המוות המוחי ומשמעות ההנשמה המלאכותית.

השאלה העומדת היום במרכז הפולמוס היא האם ניתן לראות במוות המוחי, כפי שהוא ידוע כיום ועפ"י מבחנים מדעיים רפואיים- קריטריון הלכתי לקביעת זמן המוות.

הרב גורן במאמרו הגדרת המוות בהלכה שנה בשנה, (תשל"ד) 125,128,130, קובע:
"...לכן ברגע שהמוח חדל לפעול ואינו נותן רפלקסים, גם אם הלב פועל עדיין, אך אינו מזרים דם למוח, אין בפעימותיו משום סימן של חייו של האדם...אימתי נחשב כמוח, כאשר הוא מופעל המערכת הפונקציונאלית שלו בגוף. אבל כאשר אינו ממלא את תפקידו, הרי גם כשיש בו חיים עצמאיים הוא חי כפריט אנטומי ולא כמוח. יש בידנו ראיות רבות מן התלמוד וההלכה להבחנה חשובה זו..."

גישה מעניינת ניתן למצוא בדברי הרב רגנשברג בדונו במאמרו "השתלת לב" (רפואה והלכה (תשמ"א). בעניין הסוגייה מהם הסימנים או מהו הזמן הקובע את המוות, שאז ניתן ומותר להוציא איברים להשתלה, תוך ההדגשה כי "השתלת הלב צריך שתהא השתלה כשעדיין הלב לא הפסיק את חיותו..." מביא המחבר את הסימנים הידועים ביומא:

"ואולם בימינו, שיש לנו אמצעים להפעיל שוב את הלב אחר שפסק לפעול ולהפעיל שוב את הריאות אחר שפסקו לנשום שוב אין לסמוך על בדיקת הנשימה, ובזמן הזה קובעים עפ"י פעילות המוח... ולפי זה אם הגיע למצב גוסס כזה שבדיקת המוח מראה שליליות גמורה, אף על פי שהלב עדיין דופק, היה מקום להתיר כדי להציל נפש מישראל..."

בשנת 1986 פורסמה החלטת מועצת הרבנות הראשית בנושא ההשתלות, אשר אישררה פה אחד את המלצות ועדת ההשתלות, שהייתה מורכבת מרבנים ורופאים, ואשר למדה בעיון את ההיבטים ההלכתיים והרפואיים הנוגעים לסוגיה.

בהסתמך על חוות דעת רפואיות לעניין הצלחת השתלות הלב, הנוגעות לפיקוח נפש ממש ועל סמך מקורות הלכתיים ופוסקי הלכה, נקבע , בין היתר, באותה החלטה:

"בהסתמך על יסודות הגמרא ביומא נקבע המוות עפ"י ההלכה בהפסקת הנשימה. לכן יש לוודא שהנשימה פסקה לחלוטין באופן שלא תחזור עוד. זאת ניתן לקבוע ע"י הוכחת הרס המוח כולו כולל גזע המוח שהוא הוא המפעיל את הנשימה העצמית באדם."

בנספח להחלטת הרבנות הראשית ניתנו הנחיות רפואיות ברורות ומפורטות לקביעת המוות המוחי כולל הדרישה לביצוע בדיקת BAER, כחיזוק להוכחת מות גזע המוח.

יודגש כי בדברי הסבר הבהירה הרבנות הראשית שמדובר באדם שנשימתו העצמאית פסקה כליל ואין סיכוי כלשהוא להחזרתה. המוות נקבע בהפסקת הנשימה ולא בהרס המוח, הרס המוח מוכיח שאין נשימה עצמאית. עמדה זו מחזקת את עמדת חז"ל שיש לסמוך אך ורק על העדר הנשימה, אך מכיוון שיש כיום מצבים רבים בהם ניתן להחזיר את הנשימה לתקינה, יש לחזק את הגדרת חז"ל בהוכחה שאכן הנשימה פסקה לעולם, וזאת ניתן לעשות באמצעות הרס גזע המוח.