רפואה מן החיים... המדור שלכם לעניינים שבגוף וברוח

(5)
לדרג

פצעים אינם רק מחלימים, הם הזדמנות לריפוי אמיתי - על חשיבותם של פצעים ומפגעים שונים בדרך להחלמה

מאת: ארנון שמחי, הומיאופת
האתגר שבמכה

ככל שנגדיל לראות את מראות חיינו, כך נוכל ללמוד הלאה ולהתחזק. מחלות, תאונות, משברים, כאבים... אינם אלא אתגרים, שמטרתם לסייע בידינו להתפתח במסע הרוחני המתמשך. אם נגרמה לנו תאונה או מחלה, זו הזדמנות לייחל ולקוות, שהיא נועדה לתרום לטובתם העליונה של החיים. התסמינים הם שפתו של הגוף המדבר בשם חולשותיו כמיהתו לעזרה. פעמים "נוחתות" עלינו מכות וגזירות, אשר ראו איזה פלא היה בהם לרכך מעט את תדמיתנו הנוקשה, לאפשר לנו באמת לבקש שינוי, או להביע את משאלתנו הפנימית שכה הסתרנו עמוק מבושה, פחד, ייסורי מצפון וכו'.
במהלך עבודתי כמטפל נוכחתי והייתי עד למקרים רבים, בהם אנשים אשר עברו אירועי לב שונים, שלאחריהם חלו שינויים מרחיקי לכת ביחסיהם לסובבים אותם. חלקם נטו לכעוס או "לקחת ללב" יותר מדיי, או אולי רדו בקרוביהם והטילו מורא גדול. בעקבות המחלה יחסי הגומלין במערכות היחסים השתנו. משתלטניים ואנוכיים הפכו לנזקקים ולאלה הנתמכים - המבקשים את תמיכתם של אחרים. תפנית זו שחלה בחייהם הינה התפילה, שנפשם או רוחם בקשה, אך "האני" או השכל סירב להסכים להיעתר לה. התדמית "החזקה, שאינה נשברת או מתפרקת" או התדמית שאף פעם אינה מסופקת, המסכנה הופכות את עורן כאשר הטבע מציב להן אתגרים להתמודד איתם.
לריפוי אין שום קשר לזמן. הריפוי והמחלה מתרחשים ברגע. הגוף שלם, מתפקד ובריא ברמת התא, ובתוך רגע השיבוש או הליקוי מתרחשים בתא אחד. עשויים לחלוף חודשים או שנים עד שתסמינים יראו ואז אפשר יהיה לאבחן את המחלה. איננו קורבנות מקריים של בריאות לקויה, אלא שגופנו הפיסי הוא כלי הביטוי היחיד של רמת מודעותנו הגבוהה, שבאמצעותו היא יכולה לתקשר עם המודעות
של האישיות שלנו. האטת פעילות הגוף בעת מחלות כרוניות, מאפשרת לנו להתבונן סביב ולנתח את הפצעים החשובים באמת שעלינו לרפא: מערכות יחסים פצועות, קרעים הנפערים במערכות האמונה שלנו, גידולים המתפתחים בשל פחד, התכלות אמונתנו בבורא, רגשות נוקשים של טינה ושל אי-סליחה וכדומה.
כל בני האדם הם רוחות המבקרות בלבד בעולם זה. כל הרוחות הן ישויות נצחיות. כל המפגשים עם אנשים אחרים הם בגדר התנסויות או הזדמנויות, וכל ההתנסויות הן קשרים נצחיים. אנשים אמיתיים סוגרים את המעגל של כל התנסות. אם אנחנו עוזבים אדם ומתרחקים ממנו, כשבליבנו תחושה רעה כלפיו ומעגל זה לא נסגר, הוא יופיע בשלב אחר בחיינו. אנו נסבול שוב ושוב עד שנלמד. יהיה זה טוב להתבונן, ללמוד ממנו ולהפוך לחכמים יותר בעקבות מה שקרה, לברך את מה שקרה ולהתרחק בשלווה.
מה יקרה במערב אם הרופאים יאמינו ביכולת הריפוי של הגוף האנושי לא פחות מאשר בתרופות ? אני מאמין יותר בחשיבות הקשר בין המרפא לחולה. אם המרפא אינו מאמין שאדם יכול להבריא, אמונה זו עלולה להכשיל את ניסיון ההחלמה. כבר לפני זמן רב גיליתי, שכאשר רופא אמר לחולה שאין דרך לרפאו, פירוש הדבר הוא שהלימוד והידע שרכש רופא זה אינם מספיקים למציאת ריפוי למחלה. אם כל אדם אחר התגבר אי פעם על אותן פגיעות, אזי הגוף האנושי מסוגל להחלים מהן.
באחד הפעמים הגיע אלי ילד בגיל העשרה המוקדם בלוית אימו. הוא הציג בפני פצעים שאינם מחלימים. פצע באף מזה שבועיים, אשר מתקלף ונחשף שוב ושוב, ופצע ברגל, שנראה כמו צלקת שאינה נרפאת כבר חודשים רבים. לאחר שהתעניינתי בהקשבה לתלונותיו אלה הסב הילד את תשומת ליבי לתופעה מעניינת בה עורו באצבעות הידיים מתעבה והופך נוקשה כמעין יבלת במקומות בהם הוא אוחז את מכשיר הכתיבה.
מסקירה לגבי בריאותו, נמצא כי כבר בגן "היה קשה לו לשבת", כפי שהסבירה האם. הקריאה והכתיבה היו קשים, למרות שהראה הרבה מוטיבציה ורצון. אלו הוגדרו מאוחר יותר כהפרעת קשב וריכוז. או כפי שניסחה זאת אימו: "הוא בעל תפיסה גלובאלית של דברים אך מתקשה לרדת לפרטים. קושי באיסוף מידע וארגון של פרטים". ההורים מנסים לעזור לו לארגן את היום באמצעות טבלה התלויה על הקיר בחדרו ובה מפורטות המשימות השונות, אפילו ארוחות או יציאה לחוגים.
הוא ילד פעלתן ואימפולסיבי מצד אחד, אך מצד שני יכול להיות מעורב "במכות" והוא אינו יודע להפעיל כוח ולתקוף. הוא בעיקר משתמש בהגנה עצמית. קודם כל מתקפל ומסתתר ואינו נלחם חזרה. כילד צעיר יותר היה עסוק בהמון הזדמנויות לומר "לא". היה מסרב מייד ללכת לישון, להכין שיעורים, לקרוא וכד'. היה נוטה להיות כעסן ולהתפרץ. באופן כללי הוא בורח מתחרויות והתמודדויות ולמרות שמשחק כדורגל היטב בחר שלא להתאמן בנבחרת, אלא עם חבריו לכיתה בשעות אחר הצהריים. עד היום הוא עדיין מרטיב בלילות ולמעשה לא עבר את גמילת הלילה לחלוטין!
בתיאור המקרה הקצר אפשר להבחין "במראות" השונות העומדות מול פניו של הילד לאורך שנותיו והן משמשות כאבן הקפיצה שלו לריפוי. הוא מתקשה ביצירת גבולות הגנתו ועל כן חווית המציאות הפנימית שלו היא של כאוס או "בלגן" כי אין הפרדה בין הפנים לחוץ והכל נכנס ויוצא ללא סדר. פיזור הדעת, אשר מעיד על "דליפת זיכרון" או שכחה, קשייו להלחם על שלו או לתקוף (אם כי בשנותיו הראשונות בחר להתנגד והביע את זעמו- אך אין זה אלא צידו השני של המטבע!)... ולבסוף גם בעיות העור השונות, שחושפות בפנינו שוב את המימד הפיזי המתקשה לגונן בפני העולם הסובב כל אלה דוגמאות שונות שעיקרן דומה ומשותף. אגב "דליפה" כפי שהגדרתי את הקושי בקשב קיים גם בהרטבות הלילה, כאשר שם בורח השתן ללא שליטה בסוגרים.
הטיפול שניתן לו, צריך היה לסייע לו למצוא ולהגדיר את הגבולות מחדש, כי בחסרונם יקשה על הילד להתמודד עם האתגרים מבחוץ בין אם הם פיזיים, מנטאליים, או רגשיים. לאחר ששוחחנו שלושתנו יחד ואפשרנו הקשבה ונכונות לעזור ולתמוך פנו האם ובנה לביתם. לאחר מס' ימים דיווחה לי אימו של הילד על הטבה משמעותית בבעיית העור, אך להפתעתי גילתה כי הרטבת הלילה פסקה עוד באותו הלילה שנפגשנו בטרם נטל את התרופה שנשלחה אליו!!!
הרי לכם כיצד פועל מנגנון התודעה, גם כאשר מדובר בבעיות שהן לכאורה גופניות. סיפור חייו המיוחד חשף כנות, פתיחות ויותר מכל אמונה ביכולתו לרפא את עצמו ואמפטיה. כל אלה קירבו את הגוף אל הרגשות והמחשבות, אשר הפכו אחד. ריפוי הינו דבר של מה בכך, כאשר במעמד זה נפגשים כל האמצעים, שמעמידים החיים לרשותנו בכדי לעשות את הצעד הקטן גדול שלנו בדרך אל הריפוי.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום