אובדן הראייה - היבטים נפשיים

מרבית האנשים הסובלים מראייה ירודה משתייכים לקבוצת הגיל של 65 ומעלה. בהגיעם לגיל זה, הם נאלצים להתמודד, בנוסף ליתר המגבלות הפיזיות והמנטליות האופייניות, גם ממגבלות הקשורות בפגיעה משמעותית בכושר הראייה. כאשר מתחיל תהליך של אובדן כושר ראייה אשר פוגם ביכולת התפקוד העצמאית, רבים מהם עוברים מספר שלבים בתהליך ההסתגלות לעצם הפגיעה.

קיימות מספר תיאוריות להסברת השלבים השונים של ההסתגלות לראייה ירודה, כשבכולן חוזרים מספר שלבים עיקריים:

שלב ראשון: הלם או הכחשה - שלב זה, תחילתו בסיטואציה שבה האדם מבין כי מדובר בבעיה משמעותית בתפקוד הראייתי. כאשר בתום התהליך הטיפולי באמצעות ניתוח, טיפול לייזר וכד', הרופא מסביר על מהות וחומרת המחלה, תגובת ההלם היא התגובה הראשונית הנורמלית למצב. האנשים הנמצאים בשלב ההכחשה, הצמוד לשלב ההלם, מסרבים לקבל את האבחנה שניתנה להם ומחפשים ריפוי מלא של המחלה. בשלב זה הם אינם מוכנים כלל להיחשף לעזרים אופטיים שיכולים לסייע להם בתפקוד היום-יומי, מאחר שהם מאמינים כי זהו מצב חולף. אולם, מנגנון ההכחשה הוא זמני.

שלב שני: ההסתגלות - בשלב זה מתחילים לחוש בהשפעה הנפשית של אובדן הראייה ומתחילות להישאל שאלות כמו, "למה זה קרה דווקא לי?", "איך אצליח לתפקד", ופחד מפני אובדן העצמאות ותלות בבני המשפחה. לעיתים קרובות חלק מהכעס בשלב זה מופנה אל הסביבה התומכת: בני משפחה, חברים, הרופא המטפל, האופטומטריסט המטפל וכיו"ב.

שלב שלישי: דיכאון - כאשר המטופל כבר לא יכול להתכחש לעובדה כי הפגיעה המשמעותית בראייה או אובדן הראיה הם מצב קבוע, עם ההפנמה, לעיתים, תחושת הזעם והתסכול מתחלפת בתחושת אובדן גדולה. התחושה נובעת מאובדן העצמאות ומהצורך לשנות באופן משמעותי את אורח החיים.

שלב רביעי: השלמה עם המצב - בשלב זה קיימת הכרה במצב החדש ורצון לחפש כל דרך אפשרית וכל אמצעי שיאפשרו לתפקד באופן מרבי בחיי יומיום ולמצות את מה שניתן מהחיים. בדרך כלל לאחר ההשלמה עם המצב, הציפיות לגבי הראייה הופכות ריאליות, קיים רצון לשתף פעולה עם בני המשפחה ועם אנשי המקצוע במציאת פתרונות שיקלו על התפקוד. בשלב זה המטופל גם משלים עם הצורך להסתייע בעזרים מיוחדים ובטכנולוגיות מתקדמות לראייה ירודה. כאן תפקידו החשוב של האופטומטריסט המומחה לסייע ל"תפור" למטופל את הפתרון האופטימלי שיסייע לאדם בתפקוד היומיומי באמצעות התאמת עזרי הראייה שיתנו מענה הן לדרגת הפגיעה בראייה והן לאורח חייו. הדיוק בהתאמה חשוב ביותר, שכן לביצוע כל משימה דרוש שדה ראייה ומרחק עבודה שונה, לדוגמה, אם מטופל נמצא עדיין בגיל העבודה וחייב להמשיך לכתוב ולקרוא, יותאם לו עזר מסוים; אם המטופל אינו מצליח לזהות פנים ושילוט, הפתרון המתאים עבורו יהיה עזר אחר. גם עבור הסובלים מעיוורון קיימים פתרונות כגון מערכות משולבות ברייל וקול, הכוללות תוכנה קוראת מסך המספקת פלט קול ו/או תצוגה על גבי צג ברייל אלקטרוני, מחשבי כף יד ומדפסות ברייל, מערכות לסריקה והקראה בעברית ועוד.

הסובלים מירידה בראייה מתמודדים מחד עם הקושי בתפקוד ועם התלות בסביבה, ומאידך עם תחושות של פחד, חוסר אונים, כעס וירידה בביטחון העצמי. על כן בני המשפחה חייבים לתמוך בחולה וללוותו כמובן מבחינה פיזית, אך גם מבחינה רגשית בכל שלבי התהליך. במקביל, רופא העיניים ורופא המשפחה שבדרך כלל מלווה את המטופל במשך שנים, יכולים לסייע למטופל ולבני המשפחה בכך שיסבירו את הכלים שעומדים לרשותם הן מבחינת סיוע לשיקום הראייה והן מבחינת ביטוח לאומי.

מניסיוני, מטופלים שבני משפחותיהם העניקו להם תמיכה רגשית וסייעו להם בשלב מוקדם לקבל טיפול לשיקום הראייה, הסתגלו מהר יותר לאורח החיים החדש וחזרו מהר יותר לתפקוד, לפחות חלקי. כדוגמה, אציין מטופל בן 52, רופא מומחה בכירורגיית כלי דם, שעיניו נפגעו באופן קשה בפיגוע לפני מספר שנים. את הראייה בעין ימין איבד לחלוטין ובעין שמאל נפגעו הקרנית והרשתית. לאחר סדרה של ניתוחים כמובן שהפסיק לעבוד, התקשה בתפקוד יומיומי, לא היה מסוגל לקרוא ולצפות בטלוויזיה. מבחינה נפשית חווה פחד ודכדוך. לאחר שהתאמנו לו עזרים מיוחדים, הוא מצליח לקרוא ולצפות בטלוויזיה ומעיד על עצמו כמי שחזר לחיות.

עדי קרמר הוא אופטומטריסט מומחה בראייה ירודה ב"אופטיקה געש".

בואו לדבר על זה בפורום אופטומטריה, משקפי ראייה ושמש ועדשות מגע.