פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מטופל בתרופות פסיכיאטריות באחד בבתי החולים. מימי לא "הצהרתי" שאני נוטל תרופות בפני רופא המשפחה (גם כשפניתי לבית החולים לקבל טיפול תרופתי, פניתי ישירות, ללא הפניית רופא המשפחה). כעת אני מועמד לעבוד בתפקיד שעבורו עלי לוותר על חיסיון רפואי. האם בשל כך עלולים לבדוק רק את התיק הרפואי אצל רופא המשפחה, או גם יכולים לבדוק גם את התרופות הפסיכיאטריות שקבלתי דרך אחד מתי החולים? תודה, הרוצה לעבוד ולא "לאכול אותה" בגלל שלוקח תרופות

שלום, אני לא מספיק בקיאה בהליכים של וויתור סודיות (למשל, האם אתה מוותר על סודיות רפואית באופן כללי וגורף, או רק מול גורם רפואי מסויים כמו קופת-חולים?), ואינני מכירה מקרוב את הליכי העברת המידע בין רופאי קופ"ח ובתי החולים הפסיכיאטרים. כך שאינני יכולה לתת לך תשובה "בירוקרטית" מוסמכת, אבל אני כן יכולה לומר שפעמים רבות שימוש בתרופות פסיכיאטריות אינו מהווה גורם מפריע בתהליך הקבלה לעבודה. אני חושבת שלפעמים יש תחושה מוגזמת בנוגע לכך... בהצלחה בתהליך הקבלה לעבודה, אורנה

שלום ד"ר קפלן, יש לי אח בן 19 שקיימות אצלו בעיות חברתיות רבות, אישיותיות, התפרציות קשיי הסתגלות והתאמה , מצבי רוח משתנים,הוא מרבה להתפרץ, לא שולט בתגובות( שאינן פרופורציונליות, עצבניות, לעיתים אלימות פיזית)לצעוק על בני- משפחתו, לריב איתנו, לקלל וכו. לא מסוגל לקבל מרות , למשל- מזה שנים רבות הוא נוהג להטריד במוזיקה חזקה מאד מאד, ונושא זה בעייתי אצלו מאד. חרף כל הפניות שלנו והבקשות שלא ישמע מוזיקה רועשת, הוא ממשיך לעשות כן ולהפריע מאד מאד לבני הבית(בייחוד לי - לישון, ללמוד...). הוא היה מטופל לסרוגין ע"י פסיכולוג מאז אובחן כילד בעל הפרעות קשב ריכוז ולמידה. לפני כמה חודשים החליט להפסיק הטיפול הפסיכולוגי. יש לציין כי הטיפול עזר בתחילתו אך בתקופות האחרונות כמעט ולא. הוא סבל לאורך התיכון מקשיים לימודים, חברתיים, דיכאונות, חרדה. ובאופן כללי הוא ממשיך לסבול ממצבי רוח משתנים,רגזניים,מחשבות פרנאידיות לגבי משפחותו ואנשים בכלל, לעיתים תכופות- אופי לא נוח לבריות ומשרה אוירה לא נוחה בסבביתו. לאחרונה השתחרר מהצבא (שם התנדב) לאחר שלא הסתדר עם מפקדיו- היה נוהג לריב איתם, לקללם וכו. עליי לציין הוא לא טיפוס עברייני ולא נוטה לכיוונים אלו. הבעיה הגדולה ביותר שהוא איננו מוכן לקבל טיפול כלשהו נכון להיום ומצבו לא משתפר, הוא לא משתלב בחיים ולא מתפקד בהם באופן אדפטיבי . הורי מתייחסים אליו בצורה מפלה באופן טבעי כדי להקל עליו , כך למשל יש לו רכב פרטי במימון מלא ע"י אביו בעוד שלשני אחיו הגדולים אין. מה הינך מייעץ לעשות במצב זה? חשבתי שאולי נכון יהיה מצד הורי להטיל עליו סנקציות אם לא ייענה לבקשותיהם שיראה פסיכאטר/פסיכולוג( מה עדיף למצבו?) או איזה שהם תנאים להמשך קבלת הטבותיו( שכן הוא מקבל המון מהורי). אני אודה לך מאד אם תוכל לעזור לנו בבעיה מורכבת זו שכן המצב שתיארתי לך כרוני ובלתי נסבל( מבחינתו ומבחינתנו). תודה רבה מראש.

שלום יואב, תיארת בעיה מורכבת ביותר הכוללת את כל חברי המערכת המשפחתית. אני חושבת שיהיה נכון לקבל ייעוץ פסיכולוגי משפחתי-מערכתי, שיקח בחשבון דינמיקה מורכבת זו. בתור התחלה, אני מציעה להסתכל בספריו של פרופ' חיים עומר בנושא "שיקום הסמכות ההורית" ו"המאבק באלימות ילדים". הספרים מציגים הסתכלות מעניינת ואתם עשויים למצוא אותה שימושית ומועילה. בהצלחה, אורנה

אני בת 20, וסובלת מקרוהן כשנתיים, יש הרבה דברים שאסורים לי ואני מצליחה לשמור עליהם, אבל במקביל, התחלתי לאכול שוקולד בכמויות, וכמובן להשמין. אני יודעת שזה מאוד לא בריא בשבילי במיוחד בגלל המחלה, אבל זה לא עוזר לי להפסיק, אני אוכלת שוקולד בכל הזדמנות, ולא מצליחה להשתלט על הדחף. יש לציין שלפני כן לא היה לי דחף כזה, וגם עכשיו יש תקופות טובות יותר, ויש פחות טובות. בדרך כלל אני אוכלת כשאף אחד לא רואה. מה עלי לעשות כדי להפטר מהמנהג המטורף הזה? אני לא שולטת בעצמי.

הי חני, התמכרות לשוקולד תאווה למזון עשויה להיות קשורה למצב נפשי מסוים ללחצים, לרגעי מנוחה ובטלה, דבר זה קורה אצל נשים יותר בכ-30% מאשר אצל גברים. אחת מקבוצות התאווה הנפוצות ביותר היא ממתקים שומניים הכוללת שוקולד, גלידה, עוגות, עוגיות. רבים סוברים שהם מכורים לממתקים שומניים, הסיבה לכך היא השילוב של שומן וסוכר היוצר מרקם של שמנת הגורם לתאוות ממתקים. במסגרת תאווני הממתקים נמצא כי אנשים מעדיפים לאכול מאכל מתוק ושמנוני במרקם קציפתי מאשר מאכלים עשירים בסוכר ודלי שומן. ממתק המסוכן מכולם הוא השוקולד הנפוץ ביותר והמפתה הגדול, המכורים לשוקולד אכן נתקלו לא פעם, במצב בו רצו לאוכל מחפיסת השוקולד קובייה אחת תמימה, אך עד מהרה גילו כי נותרה בידם אריזה ריקה, מבלי שהיו מודעים לכך. השוקולד הוא שילוב של שומן, סוכר וחומרים אחרים כגון קפאין, חומרים המעודדים שחרור של אנדרופינים במוח, אלו הם חומרים האחראים לתחושות רוגע מסוימות. חומרים מעוררים מרגיעים מצד אחד במצבי לחץ ומתח ומצד שני מעלים את דופק הלב. במחקר שנערך באוניברסיטת קורנל נמצא שיש קשר בין צריכת ממתקים שומניים לבין הפרשת אנדרופין ולכן האנדופינים המופרשים במוח עם אכילת השוקולד הם הגורמים לתשוקה לממתקים שומניים בכלל ולשוקולד בפרט. זה קורה במיוחד בדיאטות הרזייה כאשר אנשים מוציאים מהתפריט באופן דרסטי את השוקולד וכאשר רוצים לאכול מעט שוקולד, נתקפים בחרדה ובצורך לאכול באופן בלתי נשלט, במצב כזה מפסיקים את תוכנית ההרזיה וחוזרים עד מהרה למשקלם הקודם. לעומת זאת דיאטות מאוזנות שאינן דרסטיות מדי ואשר אינן מונעות באופן מוחלט ממתקים ומוצרי מזון מסוימים, אלא מאפשרות לאכול מהם באופן מבוקר תוך לימוד בתוכנית התנהגותית על אופן השליטה והאכילה המבוקרת, גורמות לירידה נכונה במשקל ומורידות באופן הדרגתי את אחוז השומן בתפריט, שומרות על רמות האנדרופין ומונעות אכילה פתאומית ובלתי נשלטת של שוקולד ומוצרי מזון אחרים ובכך מונעות חזרה לאכילה כפייתית ולהתמכרות. אחד הגורמים להתמכרות לממתקים שומניים הינו לחץ נפשי. הורמונים המופרשים בעת לחץ המופרשים מיותרת הכליה גורמים עימם לעלייה בצריכת המזון. עם העלייה ברמות האסטרוגן בגיל ההתבגרות אצל בנות, נראית עלייה וודאית להעדפה למזון שומני ומתוק, לעומתם בנים מעדיפים חלבונים. גרם אחד של שומן מכיל יותר מכפול קלוריות מאשר גרם חלבון או פחממות ולכן שומן ישמין יותר. השומן הנצרך במזון אמור להוות מחסן אנרגיה ולפיכך הוא נאגר ברובו ברקמות השומן בגוף מיד לאחר צריכתו. ככל שנצרך יותר שומן בתפריט, עולה רמת LPL בגוף (זהו אנזים שאחראי על הפיכת שומן לחומצות שומן בדם) ומשום כך הגוף מייצר יותר מאגרי שומן. המדד העיקרי לשומן בגוף האשה הוא כמות השומן הנצרכת. הגוף יכול להסתדר טוב עם כמויות חלבון ופחמימות אך כמויות גדולות של שומן נאגרות תמיד במחסנים בצורת שומן. לכן, אדם שתפריטו מבוסס על מזון עתיר שומן יעלה במשקל יותר מאדם האוכל דיאטה עתירת פחממות. הדרך הטובה היחידה להילחם בתשוקה לממתקים שומניים היא להכיר בתשוקה והיבטיה. יש לזכור שהתשוקה היא תמיד אמיתית, בין אם היא פסיכולוגית ובין אם היא פזיולוגית ולכן יש לטפל בתשוקה בשני המישורים הן פסיכולוגית התנהגותית והן פזיולוגית תזונתית. שינויים קטנים בתפריט יובילו לשינויים גדולים לאורך זמן ולכן עוד בטרם מטפלים בהיבט התנהגותי, מומלץ ראשית: - להפחית בהדרגה את אחוז השומן בתפריט. - להחליף את הממתקים במזון בריא. - לצרוך סיבים תזונתיים, פירות, ירקות, דגנים מלאים וקטניות הגורמים לתחושת שובע ואינם משמינים. הסיבים עוזרים בהורדת התאווה לאכילה ע"י ספיגת הגולוקוז והורדתו בדם. - יש לשמור על 25% שומן מסך הקלוריות היומיות חוסר בשומן בתפריט גם הוא לא טוב. - לא להימנע לחלוטין ממתקים, אלא לאכול באופן מבוקר. - לאכול לעיתים קרובות ולא להגיע רעבים מידי לארוחות. - לבחור במזון דל שומן, המעניק תחושת שובע והנאה, זהה למאכלים אחרים עתירי שומן. - בעת השתוקקות למזון מתוק, להעדיף גלידות ויוגורטים דלי שומן. - לזכור שככל שאוכלים יותר בשעות הלילה, כך הגוף מתמכר יותר לממתקים ולכן להפחית בהדרגה אכילת לילה. לכל הנאמר לעיל יש להוסיף תוכנית התנהגותית מבוקרת המותאמת באופן אישי. הישראלי הממוצע אוכל 3-5.2 קילוגרם שוקולד בשנה. בסולם אירופאי, אנחנו מדורגים אי שם בתחתית. למעשה, רק האיטלקים אוכלים פחות שוקולד מאיתנו. בראש הטבלה ניצבת כמובן שוויץ!! 40 אחוזים מצרכני השוקולד, מחפשים אותו דווקא בשעות הלילה. 63 אחוזים מהנשים הודו באכילת שוקולד בסתר. יש פורום שוקולד בתפוז, כדאי לך לבקר, ושם בטח יש את כל מה שתחפשי: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=608 http://www.tevalife.co.il/article.asp?id=1708 בהצלחה...

http://www.miok.co.il/news3.asp?sm=1&md=1&n=2145&mnt=new

שלום חני, קוקי עשתה עבודת חיפוש מעולה, ואני בטוחה שתמצאי מידע רב בקישורים שהיא ציינה. מחלת קרוהן ממנה את סובלת הופכת את נושא ההתמכרות לשוקולד ליותר מורכב, ואני מאוד ממליצה להתייעץ עם הרופא המטפל בך. מעבר לזאת, יתכן שתמצאי תועלת בטיפול פסיכולוגי שיתמקד בדחפים ובהרגלים שתיארת. בהצלחה, אורנה

שלום ד"ר קפלן. האם תוכל להמליץ על חוג או סדנה להרפיה עצמית או משהו דומה לזה? האם בכלל קיים דבר כזה? אני מאוד אודה לך אם תוכל להשיב לי. אילן.

הי אילן, אתה יכול להיכנס לאתר GOOGLE<CO<IL ולהקיש את המילים: הרפיה עצמית, הרפיה, סדנא הרפיה - וכך תגיע לאין סוף קישורים. למשל: המרכז הישראלי לרפואת גוף נפש: http://www.mindbody.co.il/language.htm בהצלחה קוקי

שלום אילן, טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי משלב לעיתים קרובות טכניקות של הרפייה. מעבר לזאת, הקישורים שהציעה קוקי מראים לי מצויינים. אורנה

הי אני חושבת שלי יש את זה ואבחנו זאת כאובססיה אם אינני טועה (היה מזמן) ונתנו לוסטרל מה שלא כ"כ עוזר או משפיע , אם זה נובע מחרדות למה זה לא ניתן לפתירה בעזרת לברר את החרדותואז להשתיק את זה. אשמח לקבל תשובה.

הי דניאל, אני מציעה שתהיי ספציפית יותר לגבי הפרטים - 1. מהם הסימפטומים שיש לך (בכדי לדעת אם באמת את סובלת מכך) 2. (האם את מטופלת כרגע?) אפשר להיות בטיפול ואפשר להשיג התקדמות, ולכן אם את לא מטופלת אז אני ממליצה להמליץ בחום. בכל אופן אני ממליצה לך לבקר באתר: www.trichotilomania.info בהצלחה.. מריטציה

דניאך שלום, אני מניח שאת מדברת על תופעה שקרויה "טריכוטילומניה" - תלישת שיער כפייתית. חסרים בפנייתך פרטים שיכולים לסייע לתת תשובה מדויקת יותר לגבי מה יכול לסייע לך, ובודאי שיש צורך בחוו"ד של איש מקצוע ששומע אותך ןמתייחס לפרטים הספציפיים של הבעיה . עם זאת ניתן לומר שתלישת שיער כפיתית אמורה להגיב לטיפול קוגנטיבי התנהגותי המשולב בטיפול תרופתי. אך כאמור חסר מידע לגבי גיל, כמה זמן היה נסיון בטיפול תרופתי ועוד . בהצלחה, גדעון בהצלחה, גדעון

הי שלום, ותודה לכל המתיחסים (התגובה הזו מופנת למריטציה, לגדעון וגם לד"ר), הסימפטומים הם( עד כמה ששמתי לב): אני בת 25,זה התחיל בערך בגיל 19, 20 לא ממש זוכרת, זכור לי שהייתי במעיין מצב סגור, מופנם יחסית התקופה שלאחר סיום בית ספר, הלחץ והפחד מה אני אעשה עם החיים שלי שלא אהפוך לכשלון המון לחץ מהבית וכנראה שבצדק בהתחלה הייתי יותר מודעת לעצמי כשזה קרה, היום זה יותר באופן אוטומטי אני משתדלת להעסיק את עצמי ולא לחשוב על דברים שמכעיסים אותי,להשתדל לשלוט בדחף הזה וכשאני כן בקריז אז: הסימפטומים הם כשאני במצב של לחץ, או גם כשאני עושה דברים שאני לא שלמה איתם, עצבנות שאין לי ממש יכולת תגובה או שלא רוצים לתת לי להגיב, ז"א הדעה שלך לא חשובה, את לא יכולה לעשות מה שאת רוצה ,זה די משהו שאוכל מבפנים אני לא רוצה לריב לדוג' אז הפתרון הוא באופן אוטומטי היד מופנת לכוון השיער אני קצת משחקת בו ומחפשת שערה קצת מענינ ת (אולי עם קצת פיצולים בשערה) ובזה תמה אריכות ימיה , עד להתקף הבא.(בתקוה שזה לא היה תיאור אכזרי למדי) מקוה שזה יעזור להבין את המקרה שלי ,ואם עוד מישהו מזדהה עם זה אשמח לקבל תגובה. תודה רבה לכל אלה שמנסים לעזור, יום טוב.

שלום דניאל, אם אני מבינה את שאלתך בצורה נכונה, הרי שאובחנת כסובלת מטריכוטילומניה. טריכוטילומניה נתפסת כהפרעה בשליטה על הדחפים, והקשר ל- OCD (שהיא אכן הפרעת חרדה) אינו חד-משמעי. בעיקרון, טיפול בחרדה יכול לעזור גם להפחתת הסימפטומים של תלישת שיער, אך לרוב יש צורך בהתמקדות ספציפית בנושא. האתר שקוקי ציינה הוא מצויין, ויעניק לך אינפורמציה עדכנית נוספת. בהצלחה, אורנה

התגובה החדשה עם התשובות נמצאת מתחת לתגובה של גדעון ורציתי גם לשאול האם זו מחלת נפש

שלום רציתי לשאול בקשר להתנהגות המוזרה שפוקדת אותי בתקופה האחרונה וזה: ישנו אדם שנורא יקר לי ואני נורא אוהבת והוא נתן לי בחיים האלו המון אנסה להוסיף קצת אינפור' הוא לא הבן זוג שלי לכן לא היה סיכוי שאני אפגע ממנו בחיים. הייתי די קשורה אליו וגם לאבייו שהיה הבוס שלי שהיה גם מעיין דמות אבא בשבילי וגם לכולם אך משמים רצו והאב שהיה כ"כ יקר לקה בזיהום פיתאומי שלא ידוע מה זה (מעיין חידק טורף) שלקח אותו באכזריות מבלי להספיק להפרד ממנו. זה קרה לפני 3 חודשים, לפני זה הייתי האדם שכי קרוב לכולם , מחייך שמח אופטימי ונורא היה לי איכפת מכולם (באמת) אך אני לא יודעת מה קורה לי ,

כאילו שיש מן הרגשה כאילו בגידה שלא הספקתי להפרד ממנו,כשהיה במצב יותר מאוזן ויכל לדבר,הוא נתן לי המון ולא החזרתי טיפה מזה ובמקום שאתנהג באופן חברותי ואכפתי אני נורא קופצנית ואמפולסיבית, עצבנית לא מבינה את ההתנהגות שלי לבן אני לפעמים מתנהגת באכזריות מסוימת ,ז"א אולי לאחרים זה לא נקרא התנהגותאכזרית אבל בגלל שהמצב כ"כ ריגשי ורגיש מאוד , וגם שאז הייתי כ"כ בתפקיד המבינה והדמות האכפתית והרגועה זה ניראה כאילו אני צבועה והכל היה משחק . קשה לי לקבל את ההתנהגות הזאת ,אני מאבדת את כל האמון שכ"כ רציתי שיהיה לו בי, בבקשה ד"ר ,תיעצו לי מה לעשות . זה דחוף ונורא מתסכל

דנית שלום, אני מבין ממכתבך שאת כבר לא מבינה את ההתנהגות שלך שהפכה להיות יותר רגשית ועצבנית. אני גם מבין שבעצם גם את איבדת אדם שיקר לך מאוד, שהיה לך בוס ומעין דמות אב. במצבי אובדן ואבל אכן אנשים רבים מרגישים שהתנהגותם ותחושותיהם משתנות. לא קל להם לתקשר עם הסביבה כמו שנהגו בעבר. ותחושות של אשם כמו גם צער על התנהגות שלא הספיקו לעשות הינן תחושות נפוצות. הייתי מציע לך לדבר על תחושותייך עם אותו אדם שיקר לך. יתכן שגם עבורו האובדן הפתאומי הינו מבלבל וקשה. ובמידה זה לא מקדם אותך שיקלי לפנות לסיוע מקצועי כדי לעזור לך להבין טוב יותר את תחושותייך והתנהגותך ולעזור לך לחזור להיות כפי שהיית לפני שלושה חודשים. בהצלחה, גדעון

שלום דנית, את מתארת תחושות בלבול ומתח, שבהחלט יכולות לאפיין תקופת אבל והתמודדות עם אובדן. אני מצטרפת להמלצה של גדעון לבחון את הדברים לעומק בטיפול פסיכולוגי. נראה לי חשוב שיהיה לך מקום בו תוכלי לעבד את תחושות התסכול והכעס, שמלוות אובדן כה פתאומי. אורנה

הי, תודה על התגובה רציתי לשאול נתקלתי אתמול במושג הפרעה אישית זה די הלחיץ כי זה נראה קצת עם סמפטומים כאלו לא? אולי אני סובלת מזה ולא יודעת אשמח מאוד לקבל תגובה

אני הולכת כבר שנה למטפל שנוגע בי. אני יודעת שיש פה בעיה ומצד שני לא רוצה שיפסיק, כי אני מרגישה מיוחדת. אני במצוקה נוראית.אני לא מסוגלת לעזוב. עיזרו לי.

למיה, אני רוצה לשאול אותך שתי שאלות קצת מקדמות- האם המטפל שלך הוא פסיכולוג/פסיכאטר מורשה? והאם הנגיעות הן נגיעות מיניות באופן ברור וחד משמעי? עדי

לפסיכולוג יש ma בפסיכולוגיה. הנגיעות נראה לי שהן מיניות- חיבוקים , נשיקות בפה, נגיעות מתחת לחולצה. אבל למרות התגובות שקראתי, אני לא מסוגלת לאבד את אהבתו.אני מקרה אבוד.

אני מצטרפת לשאלות של הקודמת - ובנוסף אני רוצה להזכיר לך 2 דברים: - עצם העובדה שאת כאן, וכותבת מילים כמו מצוקה ולא מסוגלת לעזוב - אומר שאת כן רוצה לשנות את המצב, על אף הספקות וההרגשות הנעימות שנגרמות מכך , שאפשר להבין גם אותם. - אם המטפל הוא פסיכולוג מורשה באמת אז הוא יודע את הכללים ומה שהוא עושה אינו חוקי. ואת צריכה להבין שהגבולות שנחצו הן אחריותו הבלעדית, ועצם העובדה שהוא נתן להם להיחצות היא עבירה על החוק,שלא לדבר על לא מוסרי בכלל. ולכן יש לעשות משהו בנדון דחוף, בשבילך. אינסטינקטיבית אני הייתי פונה לייעוץ עם פסיכולוגית - שתלווה אותך את התהליך ושתעזור לך לצאת מהמערבולת. (אם את צריכה המלצות, כתבי לי למייל האישי). יש ספר בנושא שיכול לעניין אותך שנקרא "יחסים מקבילים" של אלי זומר. http://www.maytal.co.il/eli_book/mavo.html המון כוח ובהצלחה...

מיה שלום, בהנחה שאכן מדובר על טיפול פסיכולוגי ועל מגע בעל אופי מיני, הרי את נמצאית אכן במצוקה וקושי אמיתי. מחד תחושת המיוחדות ומאידך הידיעה שלך שנעשה כאן משהו אסור . מטופלים במצב כזה מתארים תחושות של בושה ואשמה מחד, יחד עם תחושת המיוחדות. כמו כן שואלים את עצמם מהי אחריותי למצב זה. חשוב אכן שתדעי שזה לא תקין ולא חוקי והאחריות הינה של המטפל. אכן ספרו של ד"ר זומר מומלץ והוא מתאר שם את התהליך כיצד מגע תמים של חיבוק תמיכתי הופך אט אט להיות פחות תמים. איך יוצאים מזה? לדעתי עלייך למצוא מסגרת תומכת , בו תרגישי בטוחה לבחון ולבדוק את תחושותייך ולחשוב ביחד מה עושים ואיך יוצאים מזה. בהצלחה, גדעון

שלום מיה, אני מסכימה מאוד עם תשובתו של גדעון, ומצטרפת בחום להמלצותיו. אורנה

שלום לאימי יש אח במשפחה אשר הקשר עימו אינו תדיר בכל המישורים.נוצר מצב בו אני זקוק להצהרה שלו לשם פתרון מסוים ברשויות החוק ואימי החליטה כי היא מטילה וטו.ברור הוא כי בסופו של דבר הצהרתו של האח הכרחית וחיונית להליך המדובר.הבעיה שלי היא כיצד להעביר לאימי את המסרים המתאימים כי מחד לא יהיה מנוס מאשר לבקש ממנו למלא חובתו ומצד שני לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באימי. מה אוכל לומר לה כדי שיניח דעתה.הקשר שלה עם אחיה מאד מצומצם-מרחק פיסי וכן אישי. שום נזק אינו צפוי להיגרם כתוצאה ממתן ההצהרה כל שבסופו של דבר מדובר בתפיסה מסוימת של אימי מה דעתך

שלום חזי, נראה לי נכון לפנות לאמך באורח ישיר ומכבד, ולהסביר לה שאינך רואה כל פתרון חלופי למצב. אני מקווה שתוכלו לשוחח על הנושא באופן יותר מעמיק ונרחב מהטלת "וטו". בהצלחה, אורנה

כיצד אני מעביר לאימי את המסרים כך שתרגיש כי אני לא מתכוון לפגוע בה אולם ארגיש כי הטלת וטו תפגע בי

אני מחפשת מסגרת של טיפול בשליטה בכעסים והתמודדות עם מצבי לחץ

שלום, לצערי אינני מכירה מסגרות ספציפיות בנושא זה (פרט כמובן לטיפול בחרדה, שלעיתים קרובות קשור להתמודדות עם מצבי לחץ). נסי לפנות למרכז הקהילתי לבריאות הנפש באיזור מגורייך. בהצלחה, אורנה

אם תפני למרכז לבריאות הנפש ייפתחו לך תיק אישי אך איננו בדיוק אישי ויש דיווחים שלו למשרד הבריאות.תלכי לפסיכיאטר ולפסיכולוג דרך הקופה.גם אני מאוד עצבנית ואני מטופלת אצל פסיכולוג ופסיכיאטר (שנתן לי כדורים). בהמלצה חמה ממני. לינור.

יש סאדנאות לשליטה בכעסים??

תודה רבה על התגובה. רציתי לדעת מה ניתן לעשות בינתיים, עד שנמצא מטפל כלשהו (זה עלול לקחת זמן מה), בכל פעם שהוא מתחיל להרגיש בחילה וחרדה. מה להגיד לו? איך להגיב?

ההודעה הזו היא בקשר לשאלתי הקודמת, בתחתי העמוד הזה ("שאלה בנוגע לאחי"). פשוט טעיתי בשליחה.

שלום הילי, אני חושבת שכדאי לנסות לברר עם אחיך איך הוא מבין את ההקאות שלו, ומה יכול לעזור לו. לילדים יש לפעמים אינטואיציות מאוד טובות... בנוסף, נסו להישאר בעצמכם רגועים ככל האפשר, על מנת שתוכלו להתמקד במתן תמיכה, מבלי לשדר שהמצב מאוד "חמור"... לגבי מטפל, נסו להתייעץ עם השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזורכם. בהצלחה, אורנה

רציתי לדעת: איזה סוג של פסיכולוג מטפל בבעיות של רגישות-יתר ? הבעיה שלי היא שאני מאוד מאוד רגישה לכל ריח, קול או מגע שסביבי, וכל דבר מפריע לי. הדבר הכי חמור מבחינתי שאני מרגישה שהורס את חיי ממש, הוא איזשהו טיק בגוף שקיים אצל מישהי שמאוד קרובה אליי, והגעתי למצב שאני לא מסוגלת להביט בה. אני מתמלאת בשנאה , כעס ועצבים איומים שכל פעם שאני רואה אותה ולא מצליחה להשתלט על עצמי. אני מרגישה כי זה הורס את הקשר בינינו ומאוד רוצה לפתור את הבעיה. ניסיתי כבר טיפול פסיכולוגי וזה לא עזר. אני מחפשת טיפול יותר ספציפי לבעיה, אולי יותר טכני, ולא יודעת לאן לפנות.

שלום שי, אני לא מכירה טיפולים ספציפיים לרגישויות מהסוג שהזכרת, אך אני חייבת להוסיף שבהחלט ניתן לברר בטיפול פסיכולוגי דינמי או קוגניטיבי את התחושות שתיארת. אני משערת שמעבר לטיק, לקול או לריח יש נושאים נוספים, הנוגעים לקשר שלך עם אותם אנשים, שניתן לברר אותם בטיפול. בהצלחה, אורנה

תנסי את הטיפול של אלבאום היוצר אינטגרציה בין האינטליגנציות השונות של האדם: תחושתי, מוטורי, אינטלקטואלי ואנרגטי ( נדמה לי שאלו האינטליגנציות) - עובדים שם בתרגילי קואורדינציה, מסג'ים ועוד . יש אנשים שהמערכת התחושתית שלהם רגישה, כאילו העצבים שלהם נגמרים מעל העור - ואז כל תחושה מועצמת אצלם יותר. הבן שלי עבר טיפול באלבאום, ובעיות חברתיות נפתרו לו - בגלל שהרגישות הוקטנה והוא יכול להתקרב יותר לאנשים. זה מסוג הטיפולים של "ללמוד לרכב על אופניים" ברגע שהשגת את המטרה זה שלך כבר.

האם אנשים מופנמים נוטים להיות יותר עסוקים בעצמם מאשר באנשים אחרים או שאין קשר בין שני הדברים? תודה.

שלום טלי, אני חושבת שהקשר אינו הכרחי, אך בהחלט אפשר לחשוב על מצבים בהם אדם מאוד מופנם וביישן יהיה עסוק בתחושות הפנימיות שלו (כמו חרדה), ולכן יחווה כפחות "פנוי" לאחרים. מקווה שזה עוזר, אורנה

שלום, אני סובלת מחרדות שונות ומנסה להתגבר על כך ע"י מחשבות אחרות והליכה ליוגה. החרדה הגדולה שלי (מגיל 0) היא מוות של מישהו קרוב ומותי שלי. קראתי ספרים על גלגול נשמות של ד"ר בראיין וייס כדי שיעזרו לי לפחד פחות. זה עוזר לזמן מה אבל החרדות חוזרות. הפחד שיקרה משהו רע, גורם לי לפחד לעשות ילדים. אינני נשואה עדיין אך זה מתקרב, רוב חברותי נשואות וחלקן עם ילדים (סביבות גיל 30) ואני מפחדת מהמחשבה שיהיה לי ילד קטן. אני מאוד רוצה להפטר מהפחד הזה כי זה גורר אחריו פחדים אחרים כמו פחד מטיסה, ואפילו נתקפתי בחרדות באמצע נהיגה. מה אפשר לעשות?

אבל למצוא מטפל/ת טובים.

שלום, אני סובלת מחרדות שונות ומנסה להתגבר על כך ע"י מחשבות אחרות והליכה ליוגה. החרדה הגדולה שלי (מגיל 0) היא מוות של מישהו קרוב ומותי שלי. קראתי ספרים על גלגול נשמות של ד"ר בראיין וייס כדי שיעזרו לי לפחד פחות. זה עוזר לזמן מה אבל החרדות חוזרות. הפחד שיקרה משהו רע, גורם לי לפחד לעשות ילדים. אינני נשואה עדיין אך זה מתקרב, רוב חברותי נשואות וחלקן עם ילדים (סביבות גיל 30) ואני מפחדת מהמחשבה שיהיה לי ילד קטן. אני מאוד רוצה להפטר מהפחד הזה כי זה גורר אחריו פחדים אחרים כמו פחד מטיסה, ואפילו נתקפתי בחרדות באמצע נהיגה.

הי, בתור שותפה לחרדותייך ממוות, מעשיית ילדים, ועוד חרדות דומות וקשורות - אני מציעה לך לא להסתפק בספרים שיכולים להרגיע זמנית, אלא לנסות ולהתחיל טיפול פסיכולוגי שיוכל לעזור לך להרגיע את כל המערכת - ולא רק מחשבה זו או אחרת. נראה שיש לך רצון לטפל בעצמך (את קוראת בכדי להבין יותר ורוצה לפחד פחות וכו'), ואין שום סיבה שתמשיכי לסבול בעולם מכל המחשבות האלו והחרדות האלו, ואין סיבה שהחיים שלך לא יהיו איכותיים, טובים ונפלאים יותר. ולכן - ממליצה בחום על טיפול, ויפה שעה אחת קודם.... המון בהצלחה

שלום, אני חושבת שאת מרבית התופעות החרדתיות ניתן לקשר לחרדת מוות - אותו "נעלם" גדול שאיש מאיתנו לא יכול להימנע ממנו... את כותבת שחרדת המוות שלך הולכת ומתרחבת, כך שהיא כוללת נושאים כמו הבאת ילדים לעולם, טיסה ונהיגה. נראה לי שה"התרחבות" הזו היא סימן משמעותי לכך שהחלפת מחשבות ויוגה הן שיטות שאינן עובדות מספיק טוב כרגע... לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה יש לא מעט להציע לגבי טיפול בחרדה, ואני מאוד ממליצה לך לקבל ייעוץ פרטני. בהקשר לכך, אני מסכימה עם כל מילה בתגובות של חברי הפורום להודעתך... בהצלחה, אורנה

אני סובל מחוסר מוטיבציה לעשות כל דבר. לדעתי פשוט לא מספיק חשוב לי - נגיד שיהיה לי טוב... אני יכול לעזור לאחרים אבל אין לי מוטיבציה לעזור לעצמי - זה כאילו לא חשוב לי

כדאי שתפרט יותר מה אתה שואל בעצם, אם אתה שואל. בכל אופן נשמע שיש מה שמציק לך, וזו סיבה מספיק טובה בכדי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולטפל בעצמך. (מכיוון שיכול להיות שזה נובע מדיכאון ועוד סיבות). לילה טוב

שלום יוני, אולי כדאי לבדוק באופן מעמיק ממה נובע חוסר המוטיבציה שלך לעזור לעצמך. ניתן לעשות זאת בצורה טובה בטיפול פסיכולוגי דינמי. אורנה

אחייניתי ילדה בת 3 מקסימה וחכמה. אהובה מאוד על הוריה ( בת יחידה בינתיים) ועל משפחתה המורחבת. מידי פעם היא שואלה את אימה : את אוהבת אותי? וגם אותי היא שואלת : אבא שלי אוהב אותי? את אוהבת אותי? לאחרונה היינו בהצגה ובאמצע ההצגה היא שאלה אותי אם אני אוהבת אותה ? אימה מודאגת, מה דעתך?

שלום רונית, התיאור של התנהגות אחייניתך אינו מהווה אינדיקציה לבעיה כלשהי. אני מציעה לנסות לשים לב האם השאלות מופיעות בהקשר מסויים, האם נראה שהילדה מתוחה כאשר היא שואלת אותן, האם היא חוזרת על השאלה פעמים רבות בטווח זמן קצר וכד'. במידה והשאלות מלוות בתחושת מתח או בחזרתיות שנחווית כמוגזמת, אפשר להתייעץ עם איש מקצוע. בסך הכל, נראה לי ש"התרופה" הטובה ביותר היא להמשיך לאהוב... אורנה

שלום רב, אני ובן זוגי עוברים תקופה קשה של מריבות בהקשר של קביעת הגבול בזוגיות, זה מתבטא בשיתוף פעולה של בן זוגי עם "חברה" שפולשת לתחום הנישואין שלנו בהתנהגות מפלרטטת שהוחלפה לאחר שיחות בהתערבות בקונפליקטים ובהכלטות פרטיות שלנו שלעיתים עולות בחברה, לאחר שיחות אתה ואמירות מפורשות, התנגותה הפולשנית כל הזמן משנה צורה, חוזרת על עצמה וגורמת לי חוסר נוחות. בעלי לא מפנים את הפגיעה שאני חשה בסיטואציה ואנחנו רבים רבות על הנושא. בנוסף הוא לא מוכן ללכת ליעוץ כיוון שהוא טוען שהבעיה היא בראש שלי. האם תוכל ליעץ לי כיצד להביא אותו לטיפול אול לפחות לגרום לו להיות אמפטי לרגשותי? תודה רבה

שלום, ההודעה שלך מעבירה בבירור את תחושת המצוקה שאת חשה בתוך הקשר הזוגי. אני מבינה שניסית להסביר לבן-זוגך את רגשותייך בנושא, ושאת חשה לא מובנת ולא מוערכת. אני חושבת שלפעמים הדרך לטיפול זוגי מתחילה בטיפול פרטני... אולי כדאי להתחיל בכך שיהיה לך מקום משלך לדבר בו על רגשותייך, להרגיש מובנת, ולחשוב על דרכים לשינוי המצב. לעיתים קרובות, בטיפול הפרטני עולות מחשבות משמעותיות לגבי הקשר, לגבי האופן הנכון להציג את רגשותייך ואת הפנייה לטיפול זוגי וכן הלאה, כך שגם אם רק את תהיי בטיפול תוכלו להרגיש שינוי במרחב הזוגי. בהצלחה, אורנה

שלום רב, אני חיה עם בן זוג שמדבר לעצמו בייחוד כשמתעצבן ממשהו, ניגש לפינה בבית מדבר עם עצמו בכעס מוחה כפיים ומשמיע רעשים. המצב מאד מטריד אותי משום שזה קורה כשהוא רואה חדשות, כשאנו חלוקים בדעותינו וכו'. בעבר ראיתי שגם אביו מתנהג כך. אשמח לקרוא דעתך ואולי אפילו חומר תיאורטי בנושא. תודה.

שלום דליה, מהתיאור שלך עולה ש"דיבור עצמי" היא הדרך של בן-זוגך להרגיע את עצמו במצבי מתח, וכנראה שזו גם הדרך שראה במשפחתו. באופן כללי, אינני רואה בהתנהגות זו בעיה מיוחדת (היא לגיטימית כמו כל הדרכים האחרות שלנו להירגע...) אולי כדאי לך לדבר עם בן-זוגך על הרגשתך כשהוא מדבר לעצמו, ואולי על הרצון להיות חלק מהדיבור הפרטי הזה... בהצלחה, אורנה

שלום ביתי בת 11 ילדה טובה תלמידה טובה מקובלת וחברותית. לאחרונה אימי שמה לב שנעלמו לה 300 ש"ח מהארנק. היא תפסה חלק מהכסף אצל ביתי היא הספיקה לבזבז את חלקו. לאחר שיחה היא הבטיחה לא לחזור על המעשה אם הסבתא לא תערב אותנו. ואכן הסבתא לא עירבה אותי. לאחר יומיים נעלמו 150 ש"ח הפעם הסבתא עירבה אותנו וקיימנו שיחה קשה עם הילדה. היום היא גנבה מהסבתא 20 ש"ח ושני זוגות תחתונים. האם יש צורך לערב פסיכולוג לפני שהילדה תחיל לגנוב גם מזרים?

שלום עופר, הכעס והחששות שלכם מובנים, אך אני חושבת שהשאלה שצריכה להישאל היא מדוע בתכם מתנהגת כך. האם יתכן שהיא מנסה להעביר לכם מסר כלשהו על משהו שמטריד אותה? משהו שחסר לה? (ואני מתכוונת לחוסר במובנים נפשיים יותר עמוקים מחוסר קונקרטי במשחקים או בבגדים...). האם יכול להיות שהיא מנסה להפנות את תשומת לבכם בדרך זו למשהו שקשה לדבר עליו? אני חושבת שחשוב לנסות להבין את התנהגותה מפרספקטיבה כזאת, ולטפל בנושא בהתאם לכך. ייעוץ פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור (גם בבירור הראשוני וגם לטיפול "במה שחסר"), אך נסו קודם להיענות לקריאה של בתכם בעצמכם... בהצלחה, אורנה

לפני כיומיים קראתי ביומנה של חברתי,בת 22. היא בחורה שנכנסה לדכאון כבד בחצי שנה האחרונה והיא מתארת שם את כמיהתה למות. היא כתבה שם על אכילה של צמחים רעלילם- הרדוף ונטילת כדורי שינה. אני אובדת עצות מה לעשות עימה.

היי דגנית, האם היא נמצאת טיפול כלשהו - פסיכולוגי או תרופתי? האם היא גרה לבד או עם ההורים? צריך לעשות משהו ומהר לדעתי. אם יש מטפל אז להשיג דרך לדבר איתו עוד היום ואם אין אז אולי דרך מישהו במשפחה.נראה לי שעם מקרים כאלה עדיף לא לחכות אפילו לשניה.

דגנית, בגלל שאני מכירה מחשבות כאלו מהסוג שאת מתארת אצלה, אז אצלי זה מתערבב עם התחושה שבא לי שמישהו יתפוס אותי (כמו שתופסים תינוק) ושישמור עליי - אבל אני לא אגיד מילה לאף אחד - ולכן יכול להיות שהיא בודדה מאוד עם מה שהיא כותבת ולכן צריך לעזור לה גם מבלי שהיא אומרת כלום לדעתי..

היא גרה לבד, בשכירות.היא בססוך עם הוריה.תחת שום טיפול.היא נראית אישה מאושרת למי שלא מכיר אותה.האם באמת תמות אם תיטול הרדוף? האם באמת כל כך חסרי סדר בבית מרקחת שימכרו לה כדורי שינה ?.. אני חוששת שהיא תתאבד אם אזאיק גורמים.

אם קראת ביומן שלה - סבירות גבוהה שהיא רצתה שתקראי את היומן שלה, כולל המחשבות בנושא האובדנות. אם אין לחברה גורמי תמיכה כלשהם שניתן לשתפם ולגייסם לעזרתה, יתכן שכדאי לגלות לה שקראת ביומן, ושאת דואגת לה. ניתן להציע לה ללכת לגורמים המקצועים ואף להתלוות אליה. יתכן שזו טעות, אך זו תהיה טעות בת תיקון לעומת טעות בכיוון ההפוך. בהצלחה.

שלום דגנית, אני חושבת שיש מצבים בהם כל מיני כללים חברתיים (כמו לא לחדור לפרטיות של האחר) מפסיקים להיות תקפים, ובהם חלה עלינו חובה להציע עזרה. התיאור שלך את החברה כאדם נטול תמיכה משפחתית מחזקת את תחושתי שצריך לפנות אליה. נסי לספר לה בכנות על החדירה שעשית לפרטיותה, ועל התחושות שעלו בך לאחר שקראת ביומנה. הציעי לה את עזרתך בפנייה דחופה לפסיכולוג. אני מקווה שתמצאי את הדרך לעזור... אורנה

סטודנטית שיושבת לצדי באוניברסיטה משחקת באופן קבוע וכמעט ללא הפסקה בשיער, עושה מעגלים, קשרים ומושכת בכוח. כשמפנים את תשומת ליבה היא מודעת לכך שזו התנהגות לא רצויה. היא מפסיקה למספר רגעים ומתחילה מחדש. עושה רושם שאין ביכולתה להפסיק. האם צריך וכיצד ניתן לסייע לה ?

הי גבריאל, לפי תיאורך נראה שחברתך סובלת מתופעה הנקראת טריכוטילומניה - תלישת שיער כפייתית. התופעה דומה איכשהו לכסיסת ציפורניים והיא הרבה יותר נפוצה משחושבים. לא כולם מסכימים שהיא חלק מ OCD אבל זה לא עקרוני כרגע. אין ביכולתה להפסיק משום מדובר בתופעה הנכללת ברשימת התופעות של חוסר יכולת לשלוט בדחפים ולכן הרגשתך נכונה. אם את יכולה לדבר איתה על כך בפתיחות, הייתי מציעה שתתני לה את הקישור לאתר הבא: www.trichotilomania.info ואמרי לה לבקר בו, לקרוא על התופעה (במידה והיא לא מודעת לשמה או קיומה של התופעה בעולם) ולהצטרף לפורום שכולל תולשים רבים כל כך, ובעיקר תולשות.. הדבר המשותף לתולשים רבים הוא הידיעה שיש בעיה אך ההרגשה היא שזו הבעיה האישית שלהם, ולא בעיה נפוצה בקרב רבים, ולכן כדאי להגיע לאתר. אם אינך לדבר איתה על כך, פשוט רשמי לה את כתובת האתר על דף ושימי לה בתיק, והיא כבר תמצא דרכה להצטרף אלינו. מקווה שתבואי לבקר גם כן באתר! קוקי

שלום גבריאל, אבחנה של טריכוטילומניה מחייבת אינפורמציה רבה יותר, אך היא בהחלט אופציה סבירה לפי התיאור שנתת. פנייה אישית לסטודנטית זו קשורה כמובן לסוג הקשר שיש לך עמה. לעיתים אנשים מקבלים בברכה התעניינות מסוג זה, ולפעמים רואים בכך חדירה מביכה לפרטיותם. אני מקווה שתמצא/י את הדרך הנכונה... אורנה

בת של חברתי בגיל 7 בזמן האחרון מתעוררת בלילה מתוך חלום כולה מבועתת רועדת ובוכה ומספרת שהיא פוחדת מתאונה דרכים שמכונית תפגע בה ובילדים מבית הספר הילדה גרה במושב ולפני שנתיים היתה תאונת דרכים שבו היו נסעו ילדים לבית ספר וניפגעו אך היא לא הייתה מעורבת כי היתה בגן האם יש קשר? מה ניתן לעשות על מנת להרגיעה?

הי קרן, נראה לי שטיפה יותר פרטים יוכלו לעזור. לדוגמא - האם מדובר בכל לילה? בכמה זמן כבר מדובר? (כתבת:בזמן האחרון) אין לי מושג אך נשמע לי פחות הגיוני שהחלומות באים רק בעקבות תאונה שקרתה במושב לפני שנתיים, יכול להיות שקרה עוד משהו שהזכיר לה, אולי היא ראתה בסרט או משהו בסגנון. בכל אופן, אם זה משהו שלא עובר תוך כמה ימים, אפשר לפנות לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ איתו מה אפשר לעשות. לילה טוב... קוקי נ.ב-אני הייתי מנסה לספר לה שהדבר האחרון שחושבים עליו לפני השינה - הוא הדבר עליו חולמים בלילה, ואז יחד לשבת איתה לפני השינה ולדמיין דברים נעימים שירגיעו אותה לפני השינה, ויכול להיות שירגיעו גם את השינה עצמה. אני עשרים שנה גדולה ממנה וזה עדיין עובד עליי... בהצלחה...

שלום קרן, על מנת לדעת ממה נובעים ולמה קשורים הפחדים שתיארת, יהיה צורך ביותר מייעוץ קצר באינטרנט. יתכן שביעותי הלילה קשורים לתאונה, ויתכן שהם מבטאים בעקיפין חוויה אחרת. כך או כך, חשוב לנסות לדבר עם הילדה על רגשותיה, לתמוך ולעודד אותה לשתף בתחושות שמטרידות אותה. לקוקי היה רעיון נחמד לגבי "טקס הירדמות", וניתן לנסות כל מיני פעילויות שמוצאות חן בעיני הילדה (דוגמת "לוכד חלומות רעים" אינדיאני...). טיפול פסיכולוגי זו בהחלט אופציה טובה, אך נראה לי נכון לנסות קודם שיחה והרגעה עצמית. בהצלחה, אורנה

מבקש פתרון למצב של חרדה, לחץ, חוסר אויר, שיתוק וגמגום דחוף לקראת ארוע חשוב של העברת מצגת חשובה לקהל (בצורה של תרופה לפני הארוע, או הפנייה למומחה מתאים).

הי שמעיה, נשמע שאתה סובל מדבר שנקרא חרדה חברתית. בסוף תגובתי מצורף שאלון: "איך אוכל לדעת אם מדובר בחרדה חברתית ?" נראה לי שירגיע אותך מעט לקרוא על הבעיה ולהבין מה היא כוללת (שזה את כל הסימפטומים אותם תיארת ועוד כמה..) וגם דרכי טיפול אפשריים. (טיפול פסיכולוגי התנהגותי-קוגניטיבי משולב בטיפול תרופתי, אם יש צורך). אם הארוע עליו אתה מדבר מתרחש בקרוב מאוד, יכול להיות שכדאי לך לקחת תרופת הרגעה לאחר התיעצות עם פסיכיאטר כמובן (אפשר דרך קופת חולים ואפשר באופן פרטי). ואז להתחיל לטפל בעניין בצורה מסודרת יותר. חרדה חברתית היא הפרעה אמיתית וקשה. משערים שהיא נגרמת על-ידי שילוב של גורמים ביולוגיים ואירועים שקרו בחיים, כפי שהפרעות אחרות (כגון סוכרת או מחלת לב) מושפעות מתורשה, ומהיבטים של סגנון החיים. המרכיב העיקרי של חרדה חברתית הינו חרדה קיצונית מן האפשרות שאחרים ישפטו אותך, או מהתנהגות שעשויה לגרום מבוכה או גיחוך. האדם הסובל מחרדה חברתית סבור שכל העיניים מופנות אליו. החרדה עלולה להוביל להתקפים דמויי-פניקה, הכוללים תסמינים כגון דפיקות לב, עילפון, קוצר נשימה, הזעה מרובה, סחרחורת, בחילות וכו'. בין אם הם סובלים מהפרעת פניקה או לא, אנשים עם חרדה חברתית משקיעים בדרך-כלל אנרגיה מרובה בהמנעות ממצבים מפחידים. (לפעמים אי אפשר כי יש מצות חשובות שחייבים..) חרדה חברתית היא נקודתית. אדם יכול לחוש פחד נוראי ממצב מסוים, כגון דיבור בפני קהל, אך הוא יכול לחוש בנוח בכל מערך חברתי אחר. אחרים עשויים לסבול מפוביות רבות ולחוש חרדה ממגוון של מצבים בהם אנשים אחרים צופים בהם. חלק מן הסימנים והתסמינים כוללים: - פחד קיצוני ממצב בו אתה צריך לפגוש אנשים חדשים או מזה שאחרים עשויים לשפוט אותך. -המצבים החברתיים המפחידים גורמים לחרדה קשה או להימנעות מהם. -מצב חברתי שמעורר חרדה גורם לתסמינים גופניים כמו הסמקה, הזעה, רעד, שרירים נוקשים, קול רועד, יובש בפה או דפיקות לב. אנשים עם חרדה חברתית נוטים לא להעריך מספיק את כישוריהם החברתיים. הם מודעים מאוד לסימנים הגופניים של עצבנותם, כגון הסמקה או הזעה, והם סבורים שגם האחרים מבחינים בסימנים אלה. הם גם נוטים להעריך יותר מדי את היכולת החברתית ואת רמת הנינוחות של אנשים אחרים. החרדה מפני ההתנהגות בציבור עשויה להגשים את עצמה, כיוון שעצבנות קיצונית יכולה לגרום לביצועים גרועים וביצוע גרוע עשוי להעצים את הדאגה ממצב של מבוכה בציבור בעתיד. פנייה לטיפול מוקדם ככל האפשר יכולה להפחית את הנזק הרגשי שנגרם ע"י הפרעת חרדה חברתית, להפחית את פיתוח טקטיקות ההתמודדות המזיקות ולמנוע התפתחות הפרעות אחרות שנצפות לעיתים קרובות יחד עם הפרעת חרדה חברתית (כמו דיכאון). טיפול מתאים ישחרר אותך לעסוק בפעילויות עצמה ולהרגיש בה נוח ולא להרגיש את מה שאתה יודע שתרגיש, כפי שתיארת את התסמינים בהודעתך. רוב האנשים עם חרדה חברתית יכולים להיעזר בטיפול. למרות שהתוצאות שונות מאדם לאדם, נראה כי כ-80 אחוז מאלה שנכנסים לתוכנית טיפול מדווחים על שיפור משמעותי ועל יכולת לשלוט בחרדה החברתית שלהם. הכי יעיל למיטב ידיעתי הוא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (CBT) שהוא סוג של טיפול "שיחתי" שעשוי לסייע בהפרעת חרדה חברתית. הוא מלמד אנשים עם הפרעת חרדה חברתית להגיב באופן שונה למצבים שמעוררים את תסמיני החרדה שלהם. המטפל עוזר למטופל להתעמת עם הרגשות השליליים שלו לגבי מצבים חברתיים ועם הפחד שאחרים ישפטו אותו. המטופלים לומדים כיצד דפוסי החשיבה שלהם מוסיפים לתסמינים של הפרעת חרדה חברתית ואיך לשנות את דרך החשיבה שלהם כך שהתסמינים יפחתו. כל זה משולב עם טכניקות התנהגותיות אחרות, כגון חשיפה הדרגתית מבוקרת למצב מעורר חרדה עד שהמטופל לומד לזהות ולשנות את ההתנהגות התורמת לחרדה החברתית שלו. תרגול מיומנויות חברתיות הינו מרכיב של טיפול "שיחתי". תרגול מיומנויות חברתיות, כרוך בפגישות עם מטפלים מקצועיים בהן דנים במצבים חברתיים בעייתיים. המטופל לומד איך ליצור קשר עין, לדבר, לברך אנשים לשלום, לבקש טובה, להגיב לבקשות ולביקורת. המטופל מנטר את עצמו בעזרת יומן, ומתרגל את המיומנויות החדשות עם המטפל ולאחר מכן בחייו האמיתיים. בקשר לתרופות - קיימים סוגים שונים של תרופות לטיפול בהפרעת חרדה חברתית, הכוללים מעכבי מונואמין אוקסידאז (MAOI) , בנזודיאזפינים, חוסמי בטא ומעכבים סלקטיבים של ספיגה של סרוטונין(SRRI). למרות שכל התרופות האלה יכולות לסייע להפרעת חרדה חברתית, תרופות מסויימות טובות יותר לאנשים מסוימים. חוסמי בטא מאזנים רק תסמינים ספציפיים של חרדה, כמו דפיקות לב במצבים של הופעה בפני קהל. הרופאים נוטים היום להמליץ על תרופות מסוג SRRI לעתים קרובות יותר, כיוון שעבור רוב המטופלים יש להן פחות תופעות לוואי בהשוואה לתרופות אחרות. הלימוד על הפרעת חרדה חברתית הוא השלב הראשון בדרך להחלמה. בשלב הבא,תאלץ לבקש עזרה מאיש מקצוע. חשוב לדעת שאתה יכול להתגבר על הפרעת החרדה החברתית. זכור מהי המטרה, בין אם מדובר בנאום לפני קבוצת אנשים, הזמנת מישהו/מישהי לצאת אתך, יציאה למסיבה או יצירת חברויות חדשות. ההחלמה דורשת עבודה, אך היא שווה את המאמץ. השאלון: איך אוכל לדעת אם מדובר בחרדה חברתית ? כן או לא? האם את/ה מוטרד/ת על-ידי: פחד חזק ומתמשך ממצב חברתי בו אנשים עשויים לשפוט אותך? q לא q כן פחד שמעשיך יגרמו להשפלתך? q לא q כן פחד שאנשים יבחינו בכך שאת/ה מסמיק/ה, מזיע/ה, רועד/ת או מראה סימנים אחרים של חרדה? q לא q כן הידיעה שהפחד שלך מוגזם או לא סביר? q לא q כן המצב המפחיד גורם לך: לחוש תמיד בחרדה? q לא q כן לחוות "התקף אימה" במהלכו את/ה נשלט/ת על-ידי פחד עז או אי-נוחות, הכוללים אחד מן התסמינים הבאים? q דפיקות לב q הזעה q רעד או רעידות q קוצר נשימה q חנק q כאב בחזה q בחילות, אי-נוחות בבטן והקאות q פיק ברכיים q סחרחורת q תחושה של הינתקות מן המציאות או מעצמך q פחד מאיבוד שליטה, הרגשה שאתה משתגע q פחד ממות q תחושות של קהות חושים או עקצוץ q צמרמורת או גלי חום q לא q כן להתאמץ להימנע מהשתתפות במצבים מפחידים? q לא q כן האם כל זה מפריע לחיי היומיום שלך? האם הבחנת בשינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך? q לא q כן האם את/ה חש/ה בחלק גדול של הימים: עצוב/ה או מדוכא/ת? q לא q כן לא מתעניין/ת בחיים? q לא q כן חסר/ת ערך או אשם/ה? q לא q כן אם ענית כן ליותר מ-3 שאלות מומלץ להתייעץ עם פסיכולו. זה הכל. שיהיה לך המון בהצלחה, ותכתוב איך הייתה המצגת.... קוקי

שלום שמעיה, בנוסף לתשובתה המפורטת של קוקי, אני מציעה לקבוע שתי פגישות: אחת עם פסיכיאטר והשנייה עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעות חרדה. בפגישות פרטניות אלה תוכל לקבל אינפורמציה מלאה על הטיפול המשולב המומלץ למצבי חרדה. בהצלחה בהעברת המצגת! אורנה

שלום רב, לבננו בן ה- 8 אובחן שבר טבורי קטן שמחייב ניתוח לא דחוף. הילד די חושש מהניתוח ושאלתנו היא האם ה"טראומה" בגיל 8 גדולה יותר מאשר בעוד כמה שנים. בתודה מראש משה

שלום משה, תגובה של חשש לפני ניתוח היא תגובה טבעית ונורמלית, ולכשעצמה אין בה כדי להעיד על הכרח לדחות את הניתוח. התגובה כן מעידה על צורך להסביר לילד בפירוט ובאופן מתאים לגילו מדוע הוא זקוק לניתוח, מה צפוי לו לפני ואחרי הניתוח וכיוצא באלה. ניתן להיעזר בספרים שעוסקים בנושא, ולהציע לו לפגוש ילדים אחרים שעברו ניתוח. במרבית המקרים, מתן האינפורמציה והתמיכה הסביבתית מאפשרות לילד להגיע לניתוח עם רמה סבירה של דאגה (אין שום סיבה לצפות ממנו להגיע לבית החולים עם חיוך של אושר על שפתיו...), ולהתמודד היטב עם תקופת ההחלמה. אני לא חושבת שיש דרך טובה לקבוע האם החוויה תהיה קשה יותר כעת או בעוד מספר שנים. בכל תקופת זמן בה תבחרו הניתוח יהיה אירוע יוצא דופן בשיגרת החיים של הילד, ותצטרכו לעשות "עבודה" של הרגעה והסבר. יתכן שדחיית הניתוח תעביר את המסר שזה באמת "קשה מדי", ובכך תתנו אישור לתחושה משתקת של חרדה. נסו להתרשם מתגובות הילד לאחר מתן ההסברים הדרושים, ובכל מקרה ניתן להתייעץ באופן פרטני עם פסיכולוג המתמחה בטיפול בילדים. אגב, הנושא של תגובות טראומטיות הוא אחד המושגים המורכבים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה. יש כל-כך הרבה "גורמים מתערבים", ממבנה האישיות, דרך עוצמת הרגישות עקב טראומות קודמות, ועד מידת התמיכה החברתית, עד שבאמת קשה לקבוע... בהצלחה, אורנה

שלום רב ! אימי מאובחנת מזה כשנתיים כסובלת מחרדה מוכללת.היא מטופלת בכדורים פסיכיאטריים שלא מסייעים דיו בשיפור איכות חייה.הסימפטום הנורא מכל של ההפרעה הזו במקרה שלה, הוא : נדודי שינה.היא כמעט ולא ישנה בלילות כבר שנתיים.חוסר השינה פוגע כמובן בכל תחומי חייה והפך אותה למעיין "זומבית".מאוד קשה לי לראות אותה סובלת.היא מתנהגת כמו אדם שוויתר על חייו.היא ניסתה לטפל בעצמה בכל מיני דרכים : כדורים פסיכיאטריים,מעבדת שינה,שיחות עם פסיכולוג ועד כה לא נראו שינויים. בקשתי היא : האם תוכלו להמליץ לי על מטפלים קוגנטיביים המתמחים בטיפול בחרדה באיזור הקריות וחיפה. בתודה מראש דורית.

שלום דורית, חרדה מוכללת אכן מתבטאת לעיתים קרובות בקשיים בשינה, קשיי ריכוז, דאגת יתר, חוסר ביטחון ופסימיות, ויש פגיעה במצב הרוח, היוזמה והתפקוד. הטיפול המומלץ כולל טיפול תרופתי (תרופות הרגעה או תרופות נוגדות דיכאון), טיפול פסיכולוגי תמיכתי (אפשר לשקול הן טיפול פסיכודינמי ארוך טווח והן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ולפעמים גם טיפול סוגסטיבי (למשל, באמצעות היפנוזה). אני מציעה לפנות למרכזים טיפוליים באיזור מגורייך (למשל, מרכז קהילתי לבריאות הנפש או מרכזים של קופות החולים), ולברר שם לגבי מטפלים המתמחים בחרדה. בנוסף, ניתן להסתכל ברשימות המטפלים המופיעות באתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית", בהתאם לסוג התמחות וכתובות. בהצלחה, אורנה

אני מחפש פסיכולוג קליני שמתמקד בטיפול ברגש בראשון לציון.

תבדוק דרך קופת חולים או בדפי זהב.

שלום יותם, ניתן לחפש מטפל באמצעות המסגרות הציבוריות באיזור מגוריך (קופת חולים, מרכז קהילתי לבריאות הנפש וכד'). לגבי מטפלים פרטיים, ניתן להיכנס לאתרים דוגמת "פסיכולוגיה עברית" ולהסתכל על שמות וכתובות רלוונטיים. בהצלחה, אורנה

אני אדם שסובל מבעיה של חרדה חברתית מתונה המתבטאת בביישנות וחוסר בטחון. בנוסף, אני מוצא את עצמי כמאוד אבל מאוד רגיש וגם פחדן (לדוגמא אם אני שומע מריבת שכנים שכלל לא קשורה אליי אני מייד נכנס למתח פנימי גדול) וגם נמשך למקומות של כאב הזולת וגם לכאב אישי שלי (תחושת מירמור כזו לא מוסברת - לא דיכאון). האם יש קשר בין החרדה החברתית לבין התופעות שהזכרתי? מהו הטיפול המומלץ? רועי.ק

הי רועי, גם בשל החרדה החברתית, וגם בגלל שיש מצב שעוד כמה דברים מפריעים לך יותר מהרגיל - כדאי לך לנסות טיפול פסיכולוגי שיכול ממש לעזור לך עם החרדות. טיפול התנהגותי קוגניטיבי יוכל לטפל מצויין בחרדה החברתית שלך ומשם תמשיך הלאה עד שתרגיש נפלא... בהצלחה וחג שמח קוקי

שלום רועי, חרדה חברתית יכולה בהחלט להיות קשורה למצבים של חרדה כוללנית, דיכאון, ירידה בערך העצמי, תחושת כשלון ועוד. עם זאת, על-מנת להבין את הדינמיקה של החרדה שאתה חווה יהיה צורך ביותר מייעוץ קצר באינטרנט... הטיפול המומלץ הוא פסיכותרפיה פסיכו-דינמית ו/או התנהגותית, ואני מציעה בחום לשקול גם טיפול קבוצתי (דווקא בגלל שזה כל-כך קשה...) בהצלחה, אורנה

שלום לך ד''ר אורן ולכל הגולשים באתר הייתי רוצה לדבר איתך על בעיה שיש לי כבר הרבה שנים והעיב שלי היא חוסר ביטחון..כל הזמן אני מתרחק מאנשים לא מנסה להשקיע בהכרת אנשים חדשים אני עוד מעט בן 19 ועד עכשיו אין לי חברים,אין לי עם מי לדבר,אני כל הזמן לבד,ואם אני מוצא חברים והקשר ביננו נותק בגלל סיבה או אחרת אני לא מרגיש שום צורך ללכת לדבר עם אותם חברים בשביל שנמשיך את הקשר,אני פשוט מתנתק מהם וממשיך לחיות את החיים שוב לבד כאילו לא קרה דבר,לפעמים אני מרגיש שלא חסר לי שום דבר ושלא צריך להיות בין אנשים אבל לפעמים אני יושב פה אין לי מה לעשות,אני לא יודע איך לטפל בבעיה שיש לי,אם אני יושב בין הרבה אנשים אז אני מרגיש לא בנוח ומתגעגע להיות שוב לבד.....אני אוהב לצחוק אוהב לדבר אבל לא מצליח לפתח את הדברים האלה עם אנשים אני כל פעם מוצא את עצמי לבד ואם אני צריך עזרה אני מגלה שאני לבד בכל פעם לא יודע מאיפה אשיג עזרה,כששאולים אותי אם יש לי חברים או מה אתה עושה עם החברים שלך אז השאלות האלו מפריעות לי נורא ולא יודע מה לענות.....יש לי רוב הזמן מחשבות של התאבדות ומחשבות לסיים את החיים שלי כי אני לא רוצה את החיים האלה,לא רוצה אותם אין לי מה לעשות פה תאמין לי.....אני יודע שתמליץ לי ללכת לפסיכולוג אבל אני לא יודע מה לעשות ....אם תוכל לעזור לי בדרך אחרת אני אודה לך מאוד שיהיה לך ולכל הגולשים המשך יום נעים

קשה לאבחן את מצבך על פי הפרטים שמסרת אך יתכן שאתה סובל מחרדה חברתית עם דיכאון. במצבך אין קיצורי דרך ופתרונות קסם להתמודד עם המצב. אתה חייב לפנות לטיפול פסיכולוגי וכל פיתרון אחר לא ניראה לי שיוכל לעזור. בהצלחה.

שלום, אתה מתאר חוויה נמשכת של בדידות והתרחקות, ואני חושבת שבהחלט כדאי לטפל בזה. יש מגבלות ברורות למה שניתן לעשות באינטרנט, ואני מרגישה שאתה זקוק להקשבה של מטפל אישי. אני מקווה שלאחר שתתגבר על הקושי הראשוני לפנות למטפל, תמצא את הטיפול האישי כמועיל ותומך. אשמח להמשיך ללוות אותך בתהליך הפנייה לטיפול, אורנה

שלום אני סובל מחרדות מזה שנתיים בעקבות ארוע מסוים שמאז חיי השתנו הייתי אצל 2 פסיכולוגים ופסיכיאטרית אחת אך ללא הועיל אני מרגיש מיואש ושאין פתרון למצבי הדבר גורם לי לא לעשות דברים בחיי ואיני מסוגל לקבל החלטות בלי חרדה ופחד שמתבטאים גם בתופעות גופניות,ומחשבות לא הגיונית שגורמות לחרדה לגבור לאחרונה התחלתי טיפול ב EMDR אך גם כאן אני מרגיש "בזבוז" כסף וזמן אשמח לקבל עזרה או כוון שיושיע אותי ממצבי

ffgfh fgfh

שלום דוד, לעיתים הטיפול בחרדה אכן לוקח זמן, ולא תמיד עוברים דרך פשוטה עד למציאת המטפל ושיטת הטיפול המתאימים. באופן כללי, הטיפול הפסיכולוגי המומלץ לבעיות חרדה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולעיתים קרובות רצוי לשלב טיפול תרופתי. כדאי להתייעץ עם המטפל/ת הנוכחיים שלך בנושא. בהצלחה, אורנה

שלום דוד, אני חייבת להגיד לך שיש איסור מוחלט על יאוש מטיפול פסיכולוגי.. הטיפול נועד לעזור לנו להרגיש טוב יותר, ויש המון דרכים - אך לפעמים זה באמת לוקח זמן, כמו שאורנה אומרת. אני סובלת מחרדות, פחדים, דיכאונות ואובססיות כל ימי, ורק בגיל 26,אחרי 2 טיפולים שלא הצליחו לעזור לי לאורף זמן - מצאתי את המסגרת הטיפולית המושלמת בשבילי. אני מציעה לך לא להתייאש מהעניין בכלל. זה דומה למציאת בן זוג בחיים - לכל אחד יש כמה חברות עד שהוא מתחתן..פשוט תנסה שוב עד שתרגיש שזה נכון, ואני בטוחה שיש מטפל/ת שיהיה מושלם גם בשבילך. אם תצטרך עזרה עם המלצות, תבקש ואני אשמח לעזור. שיהיה המון בהצלחה ואני מבטיחה לך מנסיון שאפשר להרגיש הרבה יותר טוב מעכשיו!!! קוקי

איפה ניתן ללמוד קלינאות תקשורת ומהי הפרוצדורה?

אושרי, יש חוגים לקלינאות תקשורת באוניברסיטאות השונות, וכדאי לברר את פרוצדורת הרישום דרכם. אורנה

אולי תפרטי על איזור הלימודים המבוקש ואז יהיה קל יותר לחפש. בכל אופן, את יכולה בקלות לחפש באתרים כמו GOOGLE<CO<IL את כל המידע בו את מעוניינת על ידי הזנת המילים:קלינאות תיקשורת לימודים. בהצלחה קוקי

שלום ! ילדתי את בני השני לפני שבועיים. בני הבכור בן שנה ו - 9 חודשים, פיקח להפליא. מדבר יפה , שר ובעיקר ילד מלא חיים. ביומיים האחרונים אנו חשים כי החל לגמגם. אני לא יודעת אם ממש מדובר בגימגום , אבל הוא נתקע עם מילים וזה ממש מדאיג אותנו. אין לי ספק שהוא עובר "טראומה" כלשהיא , אנו רואים זאת בהתנהגותו הכללית : הוא החל להשכב על הריצפה ומידי פעם גם לדפוק את ראשו בריצפה. אשמח לקבל את יעוצך ואיך מתמודדים עם המצב החדש??

שלום רותם, ראשית אני רוצה לאחל לכם מזל-טוב, והצלחה בהתמודדות העומדת בפניכם. לידת אח היא אמנם חוויה מורכבת, אך רובנו עוברים אותה בשלום... נראה לי חשוב שתכירו בכך שגם חייו של הבן הבכור עוברים שינויים דרמטיים, ושבשלב זה הוא כנראה חווה אי יציבות ומתח. הכרה בכך שהוא אינו אמור או "חייב" להיות מאושר ורגוע, יכולה לאפשר לו הקלה ראשונית. מעבר לכך, כדאי להסביר לו את השינויים המתחוללים בבית (למשל, להסביר מדוע אמא יותר עסוקה עכשיו, לתת לו תפקיד קטן בטיפול באחיו, להראות לו תהליכים שונים של טיפול בתינוק וכן הלאה). הסבירו שוב ושוב, כדי שבנכם יכיר ויבין את המציאות החדשה. ניתן להיעזר בספרים המתארים כניסה של אח חדש למשפחה, וכמובן שאפשר לספר לו על ניסיונכם עם האחים שלכם... באופן כללי, הסימנים שתיארת אינם מדאיגים במיוחד (גמגום למשל הוא לעיתים קרובות שלב טבעי ברכישת השפה), ורק אם יימשכו זמן רב כדאי להתייעץ עם רופא הילדים או פסיכולוג המתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית. בהצלחה (והנאה...) אורנה

נשאלת השאלה מתי כל זה אמור לעבור??? אני מניחה שמדובר בתקופה אבל אנחנו צריכים לשים לב מתי היא עוברת ומתי הנהגותו אמורה לחזור להיות כפי שהייתה... או שמא הוא יזדקק לטיפול ...

שלום רב, יש לי שאלה בקשר לאחי בן השמונה. מזה זמן רב (שנים אפילו) כאשר הוא צריך לנסוע במכונית שאינה של אבי (כלומר עם חבר או באוטובוס) הוא מתחיל לחוש ברע ולהקיא (לפני הנסיעה ובמהלכה). התנהגות דומה קיימת גם כשחבר מסויים נוסע עמנו במכוניתנו. הוא מתחיל להילחץ, לחוש בחילה ולפחד מאוד. לאחרונה נראה שהוא מתחיל להיות חרד כלפי הרבה דברים, אפילו קטנים ושוליים לחלוטין, ודואג מאוד. איננו יודעים מה לעשות כשהוא מתחיל לבכות או לדאוג מאוד בקשר לדבר קטן כמו נסיעה של שתי דקות. אשמח לשמוע כל עצה. האם יועיל לו לדבר עם פסיכולוג? הוא אינו אוכל הרבה ועניין ההקאות מדאיג את אמי. תודה רבה מראש, הילי.

הי הילי, נראה שסיפרת את סיפור חיי בגילאים האלו... הרגשתי בדיוק אותו דבר והקאתי ופחדתי בכל נסיעה ו"קפאו" לי שרירי הידיים וכו'. נראה לי שעדיף דבר ראשון ללכת לרופא (מה שאני עשיתי והיא אמרה לי שיש לי התקפי חרדה). והוא כבר ישלח לאן שישלח שיכול להיות שזה טיפול פסיכולוגי אם אכן זו הבעיה. שיהיה בהצלחה קוקי

שלום הילי, מהתיאור שלך עולה שאחיך מקיא בסיטואציות ספציפיות שהן פחות מוכרות לו, ואולי לכן מעוררות בו חרדה. אני חושבת שזה רעיון מצויין להתייעץ עם פסיכולוג המתמחה בעבודה עם ילדים, ואני מעריכה שבהחלט ניתן לעזור לו. בהצלחה, אורנה

אני מנסה כבר די הרבה זמן למצוא דרך ליצירת קשר עם ד"ר יורם יובל למטרת טיפול. אחרי שקראתי את ספרו "סערת נפש" והוקסמתי מדרך הכתיבה וכמובן מהתוכן, הייתי מאוד רוצה להגיע לטיפול אצלו, האם יש דרך לדעת איפה הוא עובד ואיך אפשר לקבוע פגישת יעוץ?

025790911 - מבשרת ציון. שיהיה בהצלחה..

שלום ענבל, לא הצלחתי לקרוא את תשובתה של קוקי, אך במידה והיא לא נתנה הפנייה ברורה, אני מציעה להיכנס לאתרים דוגמת "פסיכולוגיה עברית" או אתרים דומים בפסיכיאטריה, ולאתר את כתובתו באמצעות רשימות המטפלים המוצגות שם. בהצלחה, אורנה

לקוקי ולאורנה - תודה רבה!!! ענבל.

היי מה עושים עם אי רצון לעבוד???. אלא להישאר בבית עם הפיג'מה וללא איפור דהיינו נקייה מהמשחק החברתי...לא בא לי לצאת לעבודה ובשל העובדה שהמצב אינו ריאלי - צריך כסף לא.???. אז עוד יום אני סובלת ומתוחה ועוד יום וכך במשך כמה שנים.. אבל לא טוב לי עם המצב ואין לי חשק...והיום לדוג' למרות שיכולתי ל"סחוב" פשוט אמרתי שאני חייבת הביתה כי אני חולה....איני צעירה אלא בשנות ה-30 אין לי ממש חשק....להיות בלחץ ובמתח וברגשה יומיומית של ייאוש. האם לדעתך טיפול יוכל לעזור?? במה בדיוק?? ולמה לדעתך מגיעים לחוסר חשק מוחלט מהחיים ומהשיגרה?? בא לי פשוט לשנות את כל העולם כמובן שלא אצליח לעולם....

הי, אם הדבר מטריד אותך תקופה ארוכה כל כך, ולא הצלחת להתגבר עליו בכוחות עצמי, מנסיון אישי - כדאי לך מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי. והוא יוכל לעזור לך להבין את כל מה שאת שואלת כאן בהקשר האישי שלך ולא בכלליות כמו שמישהו יכול לענות לך כאן. בהצלחה קוקי

שלום נעה, את מתארת חוויה מתמשכת של חוסר כוחות, ואני חושבת שבהחלט כדאי לבדוק את הדברים בטיפול פסיכולוגי דינמי. הטיפול יכול לעזור לך להבין את הגורמים העמוקים לתחושות חוסר החשק והייאוש, ובהדרגה לשנות אותם. בהצלחה, אורנה

מה עושים כשמרוב לחץ מרגישים כאילו חסר אויר? מה זה? איך מטפלים בזה?- טיפול תרופתי? או ביו פידבק (שמעתי את זה איפה שהוא...)?

שלום, אני מציעה לפנות לייעוץ פסיכולוגי, משום שיתכן שאת/ה חווה התקפי פניקה. הטיפול הפסיכולוגי המומלץ למצבי חרדה מבוסס על עקרונות קוגניטיביים-התנהגותיים, ובהחלט ניתן לשקול שילוב עם טיפול תרופתי וביו-פידבק. בהצלחה, אורנה

דר שלום אני מטופל בכדורים וטיפול נפשי עקב חרדה ודכאון. איזה סדנאות מומלצות? בברכה

שלום, לא לגמרי ברור לי לאיזה סדנאות אתה מתכוון. מה דעתך בנוגע להעלאת הנושא בטיפול הפסיכולוגי שלך? אורנה

שלום רב באחת מימות השבוע חלמתי חלום בלהות בו אני חולמת כי אני הורגת אדם (או שנדמה לי שהרגתי אותו), נכנסת לפניקה ומחביאה את הגופה. למחרת אני מתעוררת (בחלום כמובן) הולכת לבדוק, רואה שיש משטרה באזור ונלחצת מאוד ואומרת לעצמי: את בחורה טובה לא יתכן שאת עשית זאת, זו לא את ולא באופי שלך. ואני מנסה לזכור אם באמת זה היה מעשה ידי או שרק חלמתי (חלום בתוך חלום) ואז התעוררתי שטופת זעה.... האם ניתן לפרש את הסמלים בחלום...האם זה תת-מודע?

שלום, לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, חלום הוא תהליך נפשי המייצג תכנים מודחקים ולא-מודעים. תכנים אלה מופיעים בחלום תחת הסוואה סימבולית, כלומר מהווים תוכן חבוי בתוך התוכן הגלוי של החלום. ניתוח החלום מאפשר להתחקות אחר תהליך ההסוואה, ןכך להגיע מהתוכן הגלוי לתוכן החבוי. ניתוח חלום הוא תהליך אישי: עבור כל אדם הדמוית והאובייקטים המופיעים בחלום מהווים סמל למשהו אישי וספציפי. לכן, תהליך פירוש חלומות הוא תהליך טיפולי מורכב, שכולל בדיקה יסודית של המשמעויות האישיות של הפרטים השונים המופיעים בחלום. לאור זאת, זה יהיה מאוד לא מקצועי מצידי להציע לך פירוש "כללי" לחלומך. הדבר היחיד שאני מוכנה להגיד, הוא שנראה כדאי לבחון נושאים הקשורים לתוקפנות. בהצלחה בהמשך הבדיקה, אורנה

שש, כל החלומות שלנו הם מסרים מהתת-מודע שלנו. אפשר לפרש את החלום, אבל רק את יכולה לעשות את זה, משום שחלום זה דבר אישי וייחודי לחולם. יש הרבה ספרים שמתיימרים להציג הסברים לחלומות באמצעות מתן משמעות לסמלים שונים. אבל מכיוון שהמשמעות האישית לסמלים ולפרטים שבחלומות משתנה מאדם לאדם, הרי שגם פירוש החלום שלך מתבסס על המשמעות שאת נותנת לאירועים ולסמלים שהופיעו בחלום, ולא על איזושהי הגדרה כללית. ס.מ.

זקוקה להמלצה על המטפל - פסיכולוג (רצוי קליני). הבעיה היא כאן ועכשיו הטראומה - בילדות, המודעות לא כל כך עוזרת. האיזור - חיפה. תודה מראש.

שלום אירקה, במידה ויש לך אפשרות לפנות למרכז המתמחה בטיפול בסוג הטראומה שעברת (דוגמת מרכזים לטיפול בנפגעי תקיפה מינית), אני ממליצה לנסות לאתר מטפל/ת דרכם. במידה והדבר אינו אפשרי, כדאי לפנות למרכז הקהילתי לבריאות הנפש (מרפאה ממשלתית) באיזורך. בהצלחה במציאת המטפל/ת, אורנה

התגייסתי לפני שמונה חודשים לצבא, במהלכן הבנתי עד כמה אני לא יכולה לסמוך על עצמי. ביום השני לטירונות קיבלתי נשק ליד ומאז אני "משחקת" ברעיון להשתמש בו, ולפגוע בעצמי. לפני השירות, באזרחות, היו לי ניסיונות אובדניים, (שנגרמו כתוצאה ממתח בבית, וחבר שנהרג בפיגוע) הפכו עם הזמן לדרך התמודדות, דפוס מסויים ובעצם הרגל. אני לא יכולה לומר בוודאות שאני באמת רוצה למות, כי אחרת כנראה כבר לא הייתי פה (הרי יש לי את האמצעים...). אבל קשה לי איפה שאני נמצאת, פיזית ורגשית. קשה לי בתפקיד בצבא, ולא טוב לי בבית. כשהגעתי לבסיס הקבוע שבו אני משרתת, לאחר חודשיים ראשונים של קורס, ביצעתי מה שנקרא "משחקים בנשק" (אלו נעשו לאחר מטווחים שהיו לנו, שהמחישו לי עד כמה הנשק אמיתי ו...יורה) שהגיעו למצב קיצוני מבחינתי, של מחסנית בהכנס, ידית דרוכה, ניצרה על בודדת, כשכל מה שנשאר הוא רק לסחוט את ההדק....ולא הצלחתי, ונבהלתי. אז דיווחתי לקצינה שלי (לא בטוחה היום עם זה היה חכם כ"כ...), והיא אמנם השאירה אותי בתפקיד (כנראה לא דיווחה הלאה) והשאירה אותי עם הנשק, אך התעקשה להפנות אותי לייעוץ מקצועי אצל קב"נית היחידה. הפגישות אצל הקב"נית לא הלכו כ"כ טוב, ולבסוף הן הופסקו. יצרתי כנראה רושם מספיק טוב שהוכיח שאני בסדר ולא צריה את הטיפול איתה. בנוסף מאז המקרה, היו לנו מטווחים נוספים. הם הלכו בסדר, יותר טוב מהקודמים, אך רק כלפי חוץ. ההבדל מבחינתי היום לעומת התקופה של החודשיים הראשונים בשירות, הוא שהיום אני פשוט לא מדווחת על הניסיונות שלי והמשחקים בנשק. אני לא רוצה לצאת מהתפקיד ולא רוצה לצאת מהצבא על 21. אין לי עוד מסגרות שאני יכולה לפנות אליהן, מלבד טיפול פרטי באזרחות, שעולה המון כסף, שאין לי. רציתי לשאול האם כדאי לחשוב על אפשרות של לקיחת תרופות. אולי זה משהו כימי? אני מעדיפה לא לחשוב על זה ככה ורוצה להאמין שזה יכול להיפתר עם אני אדבר על זה עם מישהו מיקצועי, אבל השיטה הזו של "לדבר על זה" כבר ננקטה במשך כמה שנים (עוד מהחטיבה). אני כבר חמש שנים חושבת הרבה על כל נושא המוות, ההתאבדות וככל שהזמן עובר, הם נראים לי לגיטימיים יותר. אולי אני צריכה תרופות שיאזנו משהו כימי אצלי...אני כבר לא יודעת... דרך אגב, חשוב לציין שהופניתי לכאן דרך צוות האתר "סהר", אליו פניתי בהתחלה, ונאמר לי שכאן יינתנו לי תשובות יותר קונקרטיות לנושא זה.

שלום, כתבת באומץ ובכנות על המחשבות והניסיונות האובדניים שלך, ואני מאוד מעריכה את הפנייה שלך לעזרה. נראה לי שהאופציה של פסיכותרפיה טרם מוצתה, ושעדיין לא פגשת מטפל/ת עמם תוכלי לחוש בטוחה ומוגנת, וכך תוכלי לבטא גם את החלקים הכואבים והמוטרדים (ולא רק להישמע כל-כך בסדר...). טיפול תרופתי הוא בהחלט אופציה מצויינת, ובמיוחד השילוב של טיפול תרופתי ונפשי. אנא פני לייעוץ במסגרת הצבא או במסגרת פרטית, וספרי לנו איך הדברים מתקדמים... שמרי על עצמך, אורנה

הייתי בקומה תקופה ארוכה... עשיתי בעבר מס' ניסיונות אובדניים קשים מאוד,בהם כמעט מתתי... אני יכולה לומר לך מניסיון-זה לא שווה את זה... אבל-זה צריך לבוא ממך!!!! כל התרופות שבעולם לא יהיו שוות,אם לא תמצאי בתוך עצמך את הרצון לחיות... ותחשבי על זה-הרי המוות יבוא מתישהו...לא כדאי לנצל את הזמן שיש לנו לראות את החיים בעולם הזה? אולי הם בכל זאת שווים משהו? אולי צריך לשנות את זוית המחשבה הזו,ולנסות ולמצוא למה כ ן שווה לחיות,הרי החיים מלאים באפשרויות... ושוב...המוות יגיע מתישהו...

שכשאדם נמצא במצב המייאש, הוא לא יכול לחשוב בהגיון על הדברים שאת כותבת אחרי מעשה.... לכן כל כך חשוב לא לעזוב את האדם לבד במצב כזה....

אני במהלך טיפול אך אנני מבינה לאן זה יוביל. אני מתמודדת עם בת דכאונית ואני צריכה להשאר מחוץ לתמונה ץ מעיין תשאב את הכוחות כאשר הם לא היו בידיה קודם לכן

שלום, אני מבינה שבתך נמצאת בטיפול על-פי שיטתו של חיים עומר (האם כוונתך לטיפול בסגנון "שיקום הסמכות ההורית"?), ושההנחיות שקבלת דורשות ממך לשמור על מרחק מסוים. האינפורמציה שנתת מאוד מצומצמת, ואינני יודעת אם מדובר בטיפול מערכתי הכולל את המשפחה כולה, או שמדובר בטיפול פרטני לבתך ואת אינך פוגשת את המטפל/ת בעצמך. במידה ואת משתתפת בפגישות, חשוב להעלות שאלות אלה בטיפול עצמו. הן נוגעות באופן מהותי בשאלות של אמון במטפל/ת ובכיוון הטיפולי, וכדאי מאוד לדון בהן בטיפול. באופן כללי, אני משערת שהמטפל/ת מתייחס למערכת היחסים המשפחתית בתור המרחב בו מתפתח הדיכאון, ולאחר התבוננות במערכת הציע/ה לשמור על מרחק מסוים. יתכן ששינוי ההיבטים הבין-אישיים של הדיכאון, יעזור למצבה של בתך. בהצלחה בהמשך הטיפול, אורנה

ברצוני לברר כיצד ניתן ליצור קשר עם חיים עומר על מנת להכניס את השיטה לקהילה בה אני חיה ? והאם ידועות לך היתרונות של ההתנגדות הלא-אלימה מול חסרונותיה של השיטה כאשר מנסים ליישם אותה בקהילה גדולה

שוחחתי איתו על כך כבר. הוא לא ממש רואה בזה פסול, והבטיח לנסות לא לעשות זאת, אבל אני חוששת שהוא כן עושה את זה ולא מספר, ובעיקר חוששת מהדברים שראיתי שם שבאמת לא נראה לי נורמלי, איך הוא יכול להסתכל על זה? אני ממש מרגישה תמימות כזו, וחוסר ידע מה לעשות בסיטואציה כזו, פשוט לא יודעת מה נכון, האם זה נכון שכל הגברים עושים את זה? זה מה שהוא טוען... מה את חושבת אישית?

מישל, אני חושבת שחלק מהעניין בזוגיות הוא ללמוד לחיות בנוחות עם השונות של בן-זוגנו, גם שונות המתמקדת בהיבטים מיניים. נדמה לי שכדאי להניח לכל אחד מכם לפתח גם התעניינות מינית פרטית... אורנה

שלום, בעבר, לפני כחודש, כתבתי לך על בעיה שהייתה לי עם חברי שגיליתי שהוא מסתכל באתרי פורנו , כתבת לי אז ,כמדומני, שאין עם זה בעיה, כל אחד עם הפנטזיות שלו וכו', העניין הוא שההרגשה הרעה לגבי זה לא עוברת לי, ועבר זמן. אני חושבת שהדברים שראיתי שם דברים סוטים וזה ממש גורם לי לפחד ורתיעה, את חושבת שהבעיה היא אצלי אם כך? אני צריכה לשכוח מכך? האם זה לא משנה ולא מעיד כלום עליו שהוא מסתכל בדברים כאלה?

מישל, אולי כדאי להתחיל בכך שתשוחחי איתו על רגשותייך. יתכן שתמצאי תועלת גם בשיחה עם איש מקצוע על נושאים הנוגעים בקשר ובמיניות שלכם. אורנה

שלום אמי אובחנה כסובלת מדיסתמיה שלפי הבנתי זהו דכאון קל ובנוסף באבחנה נכתב שהיא סובלת מרקוגניציה,אינני מבינה מה זה ולא מוצאת חומר לקרוא בנושא אשמח לקבל מידע נוסף תודה רבה מעיין

שלום מעיין, דיסתימיה היא הפרעה כרונית המתאפיינת בסימפטומים כמו עצבות, דכדוך, חוסר עניין והנאה מפעילויות החיים. אני לא בטוחה ש"רקוגניציה" היא האבחנה המבדלת, משום שזו איננה אבחנה מוכרת. השימוש היחידי שאני מכירה במונח recognition הוא בתיאוריות פסיכואנליטיות המתארות תהליכים הדדיים של "הכרה" באחר ובעצמי. אני מציעה לחזור לרופא שכתב את האבחנה, ולבקש את ההסברים הנחוצים לכם. זוהי זכותכם המלאה... בהצלחה, אורנה

בעבר, לפני שנולד בני, הקשר ביני ובין חמותי היה מצוין. כולל בילויים משותפים, נסיעות ושיחות נפש. פעמים רבות היו לה הערות שלא מצאו חן בעיני, אולם הבלגתי והדבר לא הפריע לי כל כך. כמו כן מאז שהכרנו למדתי לעמוד על אופיה והייתי מודעת ל"היסטריות" ולדאגנות היתר שלה בעיקר בעניין האוכל. תמיד צחקנו על כך שאם היא תתנהג כך כשבני יוולד ותנסה לדחוף לו אוכל או תהיה הסטרית לידו היא תצטרך להשתלט על עצמה או שהיא לא תישאר איתו לבד.מאז שילדתי, אינני מסוגלת לסבול את הנוכחות שלה. כל הערה שלה טיפשית ולא קשורה. היא לא מפסיקה לשאול אם הוא צריך לאכול, אם הוא לבוש טוב, לא קר לו, לא חם לא?. מלבד זאת היא פתאום מתחילה לבוא ללא הודעה מוקדמת. כל פעם מפתיעה. הערתי לה על כך אך היא לא מפסיקה. מאז הלידה היא מניחה כי אין לי חיים פרטיים ושכל שעות היממה אני רוצה לקבל אורחים.אז מה אם אני בבית? אולי יש דברים אחרים שאני רוצה לעשות עם בני? שלא לדבר על כך שמיד אחרי הלידה היא היתה שורצת כאן ומעולם לא הציעה עזרה בבית או בהגשה לאורחים.(דבר שכן היה לפני הלידה). בקיצור, כל הקרובים שיודעים על תחושותיי (מלבד בעלי שקשור מאוד לאמו) מנסים להרגיע אותי ולהגיד שסה"כ היא רוצה בטובתי ושהיא אוהבת את הנכד ואני יודעת כי אכן זה כך אבל הכעס אליה וחוסר הסימפטיה הוא בלתי נשלט. חשוב לי לציין כי לדאגותיה המוגזמות אין בסיס כיוון שבני הוא כל עולמי והטיפול בו מסור ומושקע.

שלום רינת, אני מבינה שלאחר הלידה השתנתה הגדרת היחסים בינך לבין חמותך, וההגדרה החדשה אינה נוחה לך. יש נושאים רבים שכדאי לקחת בחשבון, כמו רצונה של חמותך לחלוק עמכם את החוויה המרגשת של ילד ראשון, הצורך הטבעי שלך להרגיש אם מוצלחת שזוכה לתמיכה ולא לביקורת, וגם את העייפות והרגישות כדאי לקחת בחשבון... אבל איך שלא מסתכלים על זה, יש צורך להגדיר את היחסים מחדש, ולקבוע כללים שבעזרתם תוכלי לקיים מערכת יחסים תקינה עם חמותך. נסי להגדיר לעצמך מהם הנושאים הקריטיים מבחינתך, ובאילו נושאים את מוכנה להתגמש... למשל, יתכן שתרצי לקבוע שאין יותר ביקורי פתע ללא תיאום מראש, אך במהלך הביקורים תחליטי "לוותר" לה קצת סביב העיסוק באוכל. את הרי יודעת שהתינוק אוכל מצויין... לאחר שיהיה לך ברור יותר כיצד את רוצה לקיים את מערכת היחסים, נסי להסביר לה את עצמך באורח פתוח וכנה ככל האפשר. יתכן שיהיה צורך לחזק את חמותך על רצונה הטוב, ולהסביר מה מתאים ומה פחות. זהו אתגר לא קטן, אך בהחלט קיים סיכוי למערכת יחסים כנה יותר ומותאמת יותר. בהצלחה, אורנה

מהו תסביך אדיפוס , האם כל ילד צריך לעבור אותו? עד איזה גיל? מה ההשלכה על ("עתידו") ילד שלא עובר את התסביך? בני מאוד קשור ומעריץ את אביו ולא נראה לי שהוא יעבור את זה , היתכן? תודה מראש חן

חן, מקורו של השם "תסביך אדיפוס" הוא בסיפור על אדיפוס המלך שהרג את אביו ונשא את אימו לאישה. תסביך אדיפוס, לפי פרויד, מתבטא ברצון של הילד (או הילדה; תסביך אלקטרה) להיות עם אמו במקום אביו. מבחינת הילד יש תחרות על האם בינו לבין האב. אך הילד יודע שהאב גדול וחזק ממנו, ושהוא לא יכול "לנצח" אותו במאבק על ליבה של האם. בסופו של התהליך, אם הוא תקין, הילד לומד להזדהות עם תפקידי האב ולהפנות את המשיכה שלו כלפי האם אל נשים אחרות. לפי פרויד התשובה היא כן - זהו חלק תקין והכרחי בהתפתחות הזהות של הילד (כולל זהות מינית). לרוב מופיע תסביך אדיפוס בגילאי 3-5. ההשלכה היא, שילד שלא התמודד עם הקונפליקט האדיפלי עלול לסבול מבעיות בזהות. בן כמה בנך? ס.מ.

בני בן 4

שלום אני נפגעתי קשות על ידי פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ירושלמי מוכר שניצל את כוחו ותלותי בו באופן לא הוגן פניתי למשרד הבריאות - תלונות הציבור, ושם אמרו לי שהיות והוא לא עובד ציבורי של משרד הבריאות אלא מקבל באופן פרטי, עלי לפנות ללשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית. בלשכה לאתיקה ענו לי שהרופא הזה אינו חבר בהסתדרות הרפואית ולכן אין בידם לטפל בתלונתי. אודה מאוד אם מישהו יוכל ליידע אותי מי מפקח על רופאים כאלה וכיצד ניתן להתלונן? רופא המשפחה שלי אמר לי ששמע מפסיכיאטרית ידידה, שהרופא שפגע בי פגע בעוד רבים, ויש שהתאבדו בגללו. היא לא בארץ כעת, והוא היסס מלתת לי את שמה. אשמח לשמוע אם יש למישהו רעיון כיצד אפשר להגיע לעוד נפגעים, כדי להעזר זה בזה, ואולי לתבוע בבית משפט ביחד. אני עוד לא גמרתי בדעתי לחשוף את שמו ברבים. ראשי התיבות של שמו הן א. ל. ומרפאתו בשכונת רחביה. אם למישהו זה מדליק נורה, אשמח אם יפנה אלי באופן פרטי [email protected]

רותי, נסי לפנות אל איגוד הפסיכיאטרים בישראל: http://www.mentalnet.org.il/ ס.מ.

שלום רותי, ציינת שמדובר בפסיכואנליטיקאי, ולכן כדאי לבדוק את תגובת "החברה הפסיכואנליטית בישראל" (שגם מקום מושבה בירושלים). אני מסכימה איתך שחשוב להמשיך בבירור, לפני שתחשפי את שמו בפומבי. אורנה

אולי כדאי לנסות לפנות לראש שרותי בריאות הנפש - משרד הבריאות (דר' אלכסנדר גרינשפן) מרכזיה - 025681200 בהצלחה

שלום מעוניינת לדעת כמה עולה איבחון כזה ומי עושה? תודה

הי רותי, אני מצרפת לך שלוש מסמכים מניצן שאם תשתמשי בהם תוכלי לקבל את מה שאת רוצה: 1. טופס בקשה לעריכת אבחון 2.הנחיות לקביעת מועד לאבחון 3.טופס אבחון בוגרים (שיש למלא לפרטים) את תראי שזה לא זולף אבחון מלא עולה יותר מאלף וחמש מאוד שקלים ומקוצר עולה 900 שקל שגם זה לא מעט. בטח יש עוד דרכים, תלוי למה את צריכה. בבקשה: טופס בקשה לעריכת אבחון פרטי המאובחן/ת: שם משפחה: ______________ שם פרטי: ____________ תעודת זהות: __-___________ נא הקפ/י בעיגול את האבחון אותו הינך מעוניין לעבור: 1. אבחון כללי בעברית – אבחון דידקטי 2. אבחון בחשבון 3. אבחון באנגלית 4. אבחון פסיכודידקטי (מורכב מ-2 אבחונים – דידקטי ולאחריו פסיכולוגי) 5. אבחון פסיכולוגי מלא תעריפי האבחונים: אבחון כללי בעברית (דידקטי) 900 ¤ אבחון בחשבון 850 ¤ אבחון באנגלית 850 ¤ אבחון פסיכודידקטי (משולב) 1,800 ¤ אבחון פסיכולוגי מלא 1,650 ¤ אבחון פסיכולוגי מקוצר 900 ¤ (לאחר אבחון דידקטי בר-תוקף) אבחון דידקטי +חשבון 1580 ¤ (2 אבחונים נפרדים שייערכו במועדים שונים) אבחון דידקטי +אנגלית 1580 ¤ (2 אבחונים נפרדים שייערכו במועדים שונים) המחירים כוללים את המקדמה בסך 450 ¤ ששולמה לפני מועד האבחון לחברי כללית מושלם (בכפוף להצגת כרטיס ) - אבחון דידקטי כללי עברית/חשבון אנגלית 780 ש"ח לחברי קופ"ח לאומית – בכפוף להצגת טופס 17 הריני מצהיר/ה בזאת שכל הפרטים שמסרתי לאגודת "ניצן תל-אביב" נכונים פרטי המצהיר: שם משפחה: ______________ שם פרטי: ____________ תעודת זהות: __-___________ תאריך: _____________ חתימה: ____________ הנחיות לקביעת מועד לאבחון – שנה"ל תשס"ה שלום רב, על מנת שנוכל לטפל בבקשתך ביעילות, אנא הקפד/לקרוא ההנחיות בעיון ולמלא את כל הטפסים הדרושים. קביעת מועד לאבחון: על מנת לקבוע מועד לאבחון יש למלא את הטפסים ולשלם מקדמה על סך 450 ¤ באמצעות שיק עבור ניצן תל אביב. היתרה תשולם ביום האבחון. לאחר מילוי הטפסים יש לשלוח בדואר 1. טופס בקשה לעריכת אבחון 2. אם עברת אבחון פסיכולוגי, או כל אבחון אחר בעבר, נא צרפו אותו לשאר הטפסים. במידה והאבחון שעבר אינו ברשותכם, ניתן לחתום על טופס ויתור הסודיות המצורף ולשלוח ישירות לגוף שערך את האבחון ולבקש מהם לשלוח אותו אלינו. לאחר שהטפסים יתקבלו ב"ניצן" נודיע לכם על מועד האבחון ביטול או בקשה לדחיית מועד: · אם ברצונכם לדחות את מועד האבחון, יש לעשות זאת לא יאוחר מ 24 שעות לפני המועד שנקבע, במקרה כזה תשמש המקדמה לאבחון שיחדה למועד מאוחר יאוחר. · במידה והאבחון יבוטל על ידי ההורים לאחר שנקבע מועדן אבחון, יוחזר סך של 200 ¤ בלבד מהמקדמה ששולמה בגין דמי טיפול. אנו עומדים לרשותכם בכל שאלה או בירור. בברכה, הנהלת ניצן תל אביב שאלון למועמד לאבחון (בוגר) העזר במילוי השאלון בהוריך שם משפחה: __________ שם פרטי: __________ ת.ז. __-_________ ת. לידה: ________ כתובת: ____________________________________________________________ רח' מס' ישוב מיקוד טלפון בית: ___________ טלפון עבודה: _____________ טלפון נייד: _____________ מקום לימודים: __________________________ מסלול_____________________ מקום עבודה: ________________ פרטי משפחה שם האב: ________ משלח ידו: ____________ שם האם: ________ משלח ידה: _______ אחים ואחיות וגיליהם: __________________________________________________ ___________________________________________________________________ בעיות למידה במשפחה: _________________________________________________ הגורם המפנה: _______________________________________________________ מידע כללי: הבעיה שבגללה הגעת לאבחון: _____________________________________________ אבחונים קודמים (פרט/י: מכון להתפתחות הילד, אבחון פסיכולוגי, אבחון נוירולוגי, בדיקות ראיה ושמיעה, ריפוי בעיסוק וכדומה) : __________________________________________________ __________________________________________________ __________________________________________________ היסטוריה של ההריון והלידה: ______________________________________________ התפתחות מוטורית (ישיבה, הליכה, שימוש בידיים) ________________________________ התפתחות לשונית: ______________________________________________________ התפתחות חברתית (חברותית, פסיביות-אקטיבית, אגרסיביות וכד'): ___________________ מצב בריאותי: ____________________________________________________________________ היחסים עם בני משפחה: טיפולים קודמים (ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, טיפול פסיכולוגי וכד': בעיות מיוחדות (בפרעות בשינה, הרטבה, מציצה, גבגום, מצבי רוח וכד') : בגן הילדים סוג הגן: ______________ האם התעוררו בעיות בגן (פרט/י) האם קיבלת עזרה מגננת ? בבית הספר תולדות הלימודים החל מכיתה א, האם היו קשיים ברכישת הקריאה כן / לא האם היה קושי בהעתקה מהלוח? כן / לא האם היו / יש לך שגיאות כתיב? _____________________________________________ האם היה /ישנו קושי במתמטיקה? האם היה / יש לך קושי בלמידת מיומנות היסוד בשפה זרה? כן/לא (קריאה / כתיבה / דיבור) האם נעזרת במורים פרטיים / מורה טיפולים וכו'? האם עברת מבחני בגרות – מה היו ציונייך? שם בית הספר התיכון בו למדת האופי וטיב התגובות הרגשיות (האם רגיש במיחד, זקוק לתשומת לב מרובה, נעלב בקלות, חרד, עקשן, בעל מרץ עצמאי, מנהיג בחברה, ביישן, בעל מעצורים חזקים, נמצא רוב הזמן בתנועה, אינו מסוגל לשבת במנוחה, שקט במיוחד, ותרן, שאפתן, רברבן, צנוע, אוהב לעזור, טרדן, "נודניק", אם כן – כלפי מי פרט/י מה חשוב לך? במה את/ה מתעניינת/ת במה את/מרבה לעסוק? (ספורט, טלויזיה, האזנה לרדיו, מוסיקה, חוקים, קריאה וכד'? האם את/ה קורא ספרים ו/או עיתונים כן/לא משאלות לגבי הקלות במבחנים: מצ"ב כתב ויתור על סודיות. אם עברת אבחון פסיכולוגי, אנא מסור/מסרי הטופס לפסיכולוג והוא יעביר אלינו הדו"ח. באם יש בידך אבחונים שנערכו לך בעבר, אנא שלח אלינו העתק. תאריך מילוי השאלון: חתימה: נא לצרף העתק תעודת בגרות או תעודת סיום לימודים.

שלום רותי, כמו טיפול פסיכולוגי, ניתן לבצע אבחון פסיכולוגי במסגרות ציבוריות ופרטיות, והעלות משתנה בהתאם. לא ציינת האם מדובר באבחון דידקטי או אישיותי ומהי מטרת האבחון, כך שתשובתי אינה יכולה להיות מאוד ספציפית. באופן כללי, אבחון במסגרות פרטיות הוא תהליך יקר למדי (ראי תשובתה של קוקי). אם מדובר באבחון למבוגרים, ניתן לפנות לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה הקרובה אליך. בהצלחה, אורנה

כל פסיכולוג קליני שעוסק בפסיכודיאגנוסטיקה יכול לעשות את האיבחון. באופן פרטי המחירים יכולים להגיע עד 2,000 ש"ח. בדפי זהב ניתן למצוא רשימה של פסיכולוגים.

אבי בן 94 עבר ארוע מוחי לפני כ- 5 שניםן. הארוע הוגדר כקל. שנה מאוחר יותר, עבר ניתוח להסרת קטרקט ו מאז מצבו הנפשי החל להתדרדר. כיום הוגדר כחולה דימנציה. אינו מזהה את אישתו.. מחר ניקבע לו ניתוח להסרת קטרקט בעינו השניה ואינני יודעת מה חשוב יותר, להציל את עינו ולעומת זאת אני נחוששת להתדרדרות נוספת במצבו הנפשי אנא עיזרו לי בהחלטה גורלית זו.

דימנציה- תופעה שמשמעותה תשישות נפשית ובפי העם ידועה בשם אלהצייהמר. ביום בהיר אחד הזכרון מתחיל להחלש, השכחה תופסת מקום נכבד בחיי היום יום, החשדנות גוברת, התפקוד הפיזי נחלש גם הוא. האדם עובר תהליך שעובר תינוק אלא בכיוון ההפוך במקום להתפתח הוא נעשה למעשה "תינוק" ותלוי". דימנציה היא למעשה קבוצת מחלות. משמעותה הדרדרות איטית והדרגתית ולא מופיעה בפעם אחת כמו שבץ ואופן הביטוי בין אדם אחד לשני שונה. קטרקט (ירוד)- אובדן שקיפות העדשה בעין הגורם לטשטוש הראיה. התופעה שכיחה בעיקר אצל קשישים. הטיפול הוא על ידי הוצאת העדשה והחלפתה בעדשה מלאכותית. דכאון לאחר ארוע מוחי הוא מאוד נפוץ.

שלום, אני מבינה מהודעתך שהניתוח קרוב, ומקווה שערכת את כל ההתייעצויות הנחוצות עם הרופאים המטפלים באביך. קשה לצפות את תגובתו של אביך לניתוח השני בעיניו, כשם שאין ביטחון בכך שההדרדרות הנפשית קשורה באופן ישיר לניתוח הראשון. יתכן שחזיתם בהדרדרות מצערת שהתרחשה לאחר הניתוח, אך איננה נובעת ממנו. לאור זאת, אני לא בטוחה שיש צורך להתייחס להצלת העין כמנוגדת לשמירת האיזון הנפשי. אני מציעה להקדיש מחשבה לאופן ההתמודדות של אביך ושל המשפחה לאחר הניתוח, כיצד תוכלו להקל עליו את ההסתגלות ולייצב את מצבו. אני מאחלת לכם ניתוח קל ככל האפשר והסתגלות טובה לאחריו, אורנה

איך מאבחנים מאניה דיפרסיה, ומי מוסמך לכך ???? האם רק דרך בדיקת רמת הליתיום בדם, או בדרכים אחרות, התשובות שאני מקבלת סותרות אחת את השניה, ולפי דעתי אין הסכמה בשטח הפסיכיטריה על המחלה , ואין מקומות שנותנים תשובות, או תמיכות כאלה או אחרות, אלא רק בבתי חולים יחד עם חולים קשים, של סכיזופרניה, פיצולי אישיות וכו'. ושאלתי הבאה היא : מה קורה אם מחליטים להפסיק לקחת ליתיום, איזה נזק נפשי ופיזי יכול להגרם כתוצאה מכך. תודה

הי גילי, דיכאון דו קוטבי (מאניה דיפרסיה) מסווג בקטגוריה של "הפרעות במצב הרוח". תופעה זאת מאופיינת בתנודות חריפות של מצב הרוח, בין תחושה של התרוממות רוח ותחושה של דיכאון, כאשר כל תנודה כזאת יכולה להימשך שבועות עד חודשים. מאניה דיפרסיה מופיעה בשכיחות של כאחוז אחד באוכלוסייה הכללית, ויש בהופעתה מרכיב גנטי חזק. בשונה מדיכאון מג'ורי, אשר יכול להתפרץ בכל גיל, מאניה דיפרסיה מתפרצת לרוב לפני גיל 35. האפיזודה המאנית מאופיינת בהתרוממות רוח, דברנות מוגזמת, פעלתנות יתר, מחשבות גרנדיוזיות, צורך מועט בשינה וקשיים בריכוז ובקשב. כאשר המאניה מתבטאת בעוצמה חריפה, עלול להיטשטש הגבול בין מציאות לדמיון והאדם סובל ממחשבות שווא, הזיות והתנהגות לא מאורגנת. במקרים כאלה יש צורך באשפוז, על מנת להגן על האדם עצמו ועל הסביבה. אם האדם לא מטופל, האפיזודה המאנית עלולה להימשך עד שלושה חודשים. כאשר היא דועכת, האדם נכנס לתקופה של התנהגות נורמלית, אך במשך הזמן מופיע הקוטב הדכאוני של המחלה, לעיתים מיידית או תוך זמן קצר מסיום האפיזודה המאנית, ולעיתים, לאחר תקופה ארוכה יותר. האפיזודה הדיכאונית מאופיינת באותם סימפטומים של דיכאון שתוארו קודם לכן, והם מתבטאים בעוצמה חזקה. הטיפול במאניה דיפרסיה הוא בעיקרו תרופתי, וברוב המקרים הוא מצליח למנוע הופעה של הסימפטומים, אם מתמידים בו. אני מניחה שכל פסיכיאטר מסוגל לאבחן את המחלה, ובכלל תוכלי לקבל את כל המידע החסר לך. מכיוון שרק פסיכיאטר מורשה לתת לך תרופה שכזו, והוא זה שיודע ומבין אותה, השפעותיה ותוצאותיה - אני בטוחה שעדיף לא להחליט להפסיק לקחת את התרופה על דעת עצמך אלא להתייעץ עם המטפל שלך לפני כל החלטה. שיהיה בהצלחה ולילה טוב קוקי

שלום, קוקי שוב עשתה את עבודתי נאמנה, ואין לי הרבה להוסיף בנוגע לאבחנה של הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית. בנוגע לטיפול התרופתי, ראוי לציין שהטיפול בליתיום כולל תופעות לוואי קצרות טווח (כמו בחילות, חולשה ועלייה במשקל) ותופעות לוואי ארוכות טווח (כמו השפעה על בלוטת המגן), ולכן כל שינוי במינון התרופתי מחייב מעקב רופא. אורנה

שלום! חמותי חלתה בסרטן הקיבה ואנחנו מחפשים בשבילה פסיכואונקולוג מאיזור המרכז, במחירים של 300-400 ש"ח לפגישה. האם מישהו יכול להמליץ ? תודה

תתעניין בבית החולים שבו היא מטופלת. בכל בית חולים יש פסיכולוג ופסיכיאטר שתפקידם לשוחח עם חולים במחלות קשות, כדי לעזור להתמודד עם המחלה.

שלום דודו, אני מציעה לפנות לשירותי הרווחה של בית החולים בו חמותך מטופלת. אני מניחה שהם מכירים עובדים סוציאלים ופסיכולוגים המנוסים בעבודה עם חולי סרטן. ניתן לפנות גם לאגודה למלחמה בסרטן ולאגודות כמו "חוסן", המציעות בעיקר קבוצות תמיכה. חזקו ואמצו, אורנה