פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בטיפול כשנה. חלק נכבד מהפגישות אנחנו דנים בקשר שלנו (מטפל- מטופל). למשל, היחס שלי כלפי המטפל, ההתנהגות שלי וכדומה. האם זה אמור להיות ככה?

בטיפול עם אוריטציה דינמית יש התייחסות רבה ליחסים בין המטפל למטופל...

לעמית שלום, זה אכן מקובל, בטיפול בגישה פסיכודינמית, להקדיש זמן רב ליחסי מטפל מטופל, אם הדבר תורם לטיפול, משמעותי בתוכו ומהווה חלק ממנו. כך למשל חשדנות של אדם המתבטאת מול המטפל יכולה להוות מוקד לבירור בין מטפל למטופל בכאן ועכשיו, ולא לעסוק רק בתיאורים על דברים שקורים בחוץ. ושוב אני חוזר, עבור חלק מהמטופלים כיוון טיפולי זה הוא היעיל ביותר, גם אם קשה ונראה מפתיע לעיתים, דרור

היי, שמתי לב שבמהלך כל חיי הייתה לי נטייה להתאהב בגברים שיש להם סמכות כלשהי עלי: מורה, מדריך, בוס, מרצה ובמהלך הטיפול גם במטפל. על מה מעידה הנטיה הזאת להתאהב/לאהוב בעוצמות אדירות, לא להפסיק לחשוב עליהם לרגע, הצורך בקשר איתם, המחשבה על ה"נאהב התורן" לפני השינה ודבר ראשון בבוקר? איך נפטרים מהרגל מגונה שכזה? יש לציין שאני כבר לא בטיפול......... תודה

י שלום, נשמע לי מדברייך שאת מרגישה חסך עמוק באהבה אותו את מנסה למלא על ידי התאהבות בדמויות סמכות. דמויות המייצגות בעינייך משהו שהוא ככל הנראה בטוח, מסוגל להגן ואף גורם לתחושת ערך עצמי טובה יותר. עולה בי השאלה מדוע אינך בטיפול, האם ההתאהבות שלך שם הכשילה את הטיפול, או מסיבה אחרת. כך או כך איני רואה תחליף ראוי לעבודה טיפולית יסודית על הנטייה שלך להתאהב בדמויות סמכות, שלעיתים אינן מושגות ומשום כך מושכות, ולעיתים הן תחליף לאהבת אב. התאהבויות שכאלו אם לשפוט מדברייך משאירות אותך תמיד ליד, עם תחושה שזה לא הדדבר האמיתי והנכון עבורך, דרור

ההתאהבות לא הכשילה את הטיפול. המטפל לא יודע עליה...דווקא ההתאהבות במישהו שלא ניצל את האהבה שלי והמסירות שלי גרמה לי להיפתח בטיפול ושהוא בכל יתאפשר. הטיפול הופסק כיוון שפוטרתי באופן פתאומי ממקום עבודתי ואני לא יכולה לממן את הטיפול. מרגישה כל כך נטושה כיוון שבגלל שאין לי עכשיו יכולת כלכלית אני לא יכולה לבוא לטיפול...

שלום רב בני בן 7 מוצץ אצבע הוא כבר בכתה ב' לפעמים הוא ממש בוכה לי שהוא לא מסוגל להפסיק. בגיל צעיר יותר נסינו מרה,שיחות כלום לא עזר האם יש דרך לעזור לו? או שזו צריכה להיות החלטה פנימית שלו,וכשהוא באמת ירצה הוא יצליח בכך.

http://www.doctors.co.il/xID-4143,xCT-77,m-Doctors,a-Article.html

אמא, שלום לך, ראשית ברצוני לומר שהמאמר המצורף הוא מאמר מתמצת ונוגע בעיקרי הדברים ודרכי התמודדות. ברצוני להוסיף שאם ממשיכים להיות מודאגים ואין שינוי ניתן לפנות כצעד ראשון ליועצת בית הספר, או לפסיכולוגית התפתחותית/ קלינית של הילד. הדרכה קצרה יכולה לעזור רבות, אפילו על ידי הכלה והרגעה. ניתן לפנות גם בשאלה ל"קו להורה" באוניברסיטת תל אביב, שירות הניתן ללא תשלום. לטעמי המצוקה שתיארת בה שרוי בנך שרוצה להפסיק אך לא יכול, מטרידה, במידה והיא אכן באה ממנו, והיא זו הדורשת התייחסות בהקדם. לילה טוב, דרור

הבן שלי (25)עובר טיפול בבעית דיסוציאציה על רקע פוסט טראומתי. הוא מדווח על התקדמות. אולם מידי פעם אני שומעת אותו מוציא קולות משונים מהבטן תוך כדי דיבור לעצמו ושיחזור קטעי שיחה או משפטים. זה מלווה גם בצחוק.זה לא קורה לו בפומבי אלא בחדרו, בגינה או במקלחת.מה פשר הדבר? האם התופעה תעלם? התופעה לא הייתה גלויה לי לפני הטיפול. תודה מראש אמא של מטופל.

irit שלום, נשמע לי מדברייך שאת מודאגת ממה שאת שומעת מבנך. את מרגישה שהופיעו תופעות חדשות שלא הכרת לפני הטיפול, למרות שהוא מדווח על התקדמות. האם הוא מודע לקולות אלו האם שוחחתם על כך ואיך הוא מסביר את זה? אם לא דיברתם נסי לדבר איתו, בעדינות ולא בחודרנות כמובן, אבל מתוך דאגה כנה. העובדה שזה לא היה קיים כלל לפני הטיפול נראית מפתיעה ומקשה עליי להבין את מקורה. ייתכן ויש לכך קשר לדיסוציאציה, אך מדוע זה לא הופיע קודם. האם יש בדיבורים אלו משהו מוזר, האם הצחוק בא במקום? אלו שאלות שחשוב לדעת את התשובות להן, ולכן אם את רואה שתופעות אלו אינן נעלמות, ובנך לא מסוגל להסביר לך, נסי, דרכו לפנות לצוות המטפל כדי לדווח להם על משוה שהם אולי לא מודעים אליו, ובעיקר כדי שיסבירו לך את מהות הטיפול. שיהיה בהצלחה ואני מקווה שבנך ירגיש טוב יותר בקרוב, דרור

למה אתמול בערב היה לי מצב-רוח טוב,יחסית לבוקר,והיום בבוקר ראיתי שבעצם אולי זאת היתה 'אשליה',כי הסיבה שהיה לי טוב היא שידעתי שאיני עובדת או לומדת השבוע ושאין לי שום מטלות חשובות השבוע,מלבד הטיפול,ואתמול שמחתי-שאין לי 'גורם מלחיץ על הראש',והיום כאילו 'התתעוררתי מהאשליה והבנתי עד כמה זה מפחיד שאני מובטלת,ועוד יותר מפחיד שאיני עושה או מנסה לעשות כמעט שום צעד כדי לשנות את המצב לטובה,בעיקר כי אני מפחדת מלהתמודד עם החרדות הנוראיות הכרוכות בכך. היום קינאתי בכל מי שיש לו עבודה ושהיה צריך היום לקום מוקדם עבורה,כי זה נותן תכלית כלשהיא לחיים-דבר שלי חסר עכשיו.הכי גרוע זה גם שאין לי חשק לעשות שום-דבר אחר,אפילו לא בבית,המסמכים וכו' עדיין נשארים מבולגנים ואיני מסדרת וכו'. למה אני משלה את עצמי ואתמול חשבתי בערב(בטעות) שכייף לי והיום זה נראה לי 'סיוט'? ולמה איני מצליחה לפעול? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, ראשית יש לי הרגשה שאת מחמירה עם עצמך. אני לא חושב שאתמול השלית את עצמך. באמת היה לך טוב, לא הרגשת לחץ מועקה חרדות, כל אותם דברים הגורמים לך סבל. הבעיה התעוררה בבוקר כשהרגשת שאת נשארת מאחור ולא מצליחה לעשות שום דבר. את עונה בעצמך על חלק מהסיבות שמונעות ממך לפעול, למשל החרדות שלך. אבל יכול להיות שיש משהו נוסף, ייתכן וההישארות בבית ואי העשייה, על אף שאינן נעימות לך, עדיפות על בחירה כלשהי. על הצורך להחליט מה לעשות, כך את נשארת עם כל האפשרויות פתוחות, ובערב שבת מצב זה נשמע מפתה מאוד. ביום ראשון בבוקר את נתקלת בקשיים הנלווים להחלטה שכזו. אל תחמירי עם עצמך, נסי לאט והדרגה להתמודד עם החרדות שבך, ובעיקר עם החלק שבך שמתקשה לוותר על האפשרויות הגלומות בכל מצב. תמיד כשאנו בוחרים משהו אנחנו לא בוחרים משהו אחר, אלו החיים, כשזה ייהפך לאפשרי עבורך לחשוב כך, וזה לא פשוט כפי שזה נשמע, תהיי מסוגלת להתמודד עם הבחירות בחייך, דרור

תודה על תשובתך, מוזר שעד שלא כתבת לי את זה כאן 'שחור על גבי לבן' לא ממש היתי מודעת לכך שחלק גדול מבעייתי היא גם עיניין הבחירה,למרות שזה ברור לי תמיד שכל חיי בחרתי ואני עדיין בוחרת בבחירות הלא נכונות,עד שבתקופה האחרונה כבר הפסקתי אפילו לתת צ'אנס לבחירות,כי אני פשוט כמעט ולא יוצאת,לא מחפשת עבודה וכו'.(מה היית עושה אם כל בחירה שהיית עושה בחייך,אחרי זמן מה היית נוכח שהיא מוטעיית?זה לא היה מפחיד אותך וגורם לך לחשוב פעמים רבות לפני שהיית בוחר?) עם זאת,כמובן שאיני יכולה להפחית את חשיבותן של החרדות הנוראיות שיש לי לפני ובזמן דברים חשובים ומלחיצים{בעיקר ראיונות-עבודה ובחינות או מבחני מיון לעבודה},שמראש אני נמנעת מהן ע"י אי-עשייה ואני מודעת לכך שזה לא פתרון.

זה משהו אישי שלי אבל בכל זאת חלק מהתיסכול שלי אני יוציא פה.. מצד אחד אני מאוד מאוד מחבבת את הפסיכולוגית שלי ולפעמים אני חושבת שמבחינתי אני יכולה להישאר אצלה "לנצח" ללא הגבלת זמן (למרות שזה מאמץ זה לוקח לי הרבה זמן) ומצד שני תמיד מתגנבות המחשבות: בשביל מה, כמה זה תורם לי , מה זה באמת נותן לי, כמובן שישי הרבה תיסכולים ואכזבות בדרך בהקשר של הטיפול שאולי אני לא צריכה לחוות. ויש לי כהרגלי כמובן גם שורה של תלונות שבחלקם הגדול אני צודקת!! למרות זאת אני מחבבת אותה קשות ולא הייתי מחליפה אותה בפסיכולוגית אחרת.. (האי אדם שיקר לי מאוד באופן אישי) השאלה שאני שואלת את עצמי ואין לי מענה? כמה אני זקוקה לה? ומדוע כשאניי מרגישה שאני יכולה לעזוב יורדת עלי מן של עצבות שבעתיה בסופו של דבר אני מחליטה להישאר. (זו לא שאלה כלכלית אני נמצאת אצלה במחיר ממש מוזל כדי שאני ישאר.) אלו שאלות שתמיד עולות גם בטיפול ואין לי עליהם מענה הולם. (הפסיכולוגית שלי יכולה לומר שזו מלחמה שלי בתלות שאני סובלת.. ) דבר נוסף שמפריע לי מאוד זה ההסתכלות על הענין הטיפולי, בסך הכל היום אני כאחד האדם שפוי ללא דיכאון מתפקדת יופי וכדו' עברתי לאחרונה תחקיר בטחוני סיווג די גבוה לא שיקרתי ואמרתי שהייתי בטיפול ... הם לא ירדו מזה מדוע אדם שפונה לייעץ ניתפס כחלש?! אולי זו חוזקה.. חוסר היכולת שלי בתחילת הטיפול לספר ולדבר אז בעיני הייתי חלשה היום אני אדם הרבה יותר פתוח ואלי גם מפותח רגשיות יותר מדוע הסטיגמה הזו? ולמה עושים מזה כזה סיפור??? בעיני זה רק עניין של איכות חיים ולא יותר.

רחל שלום, אני אתחיל דווקא עם השאלה השנייה שלך. ראשית לצערי עדיין ישנם אנשים ומקומות בתוכם שלא הפנימו את חשיבות הטיפול הפסיכולוגי עבור אנשים רבים, ואת העובדה שזה מחזק אותם ולא מחליש אותם, צר לי שכך הדבר אבל זה לא צריך להשפיע על הרגשתך עם עצמך. באשר לשאלתך הראשונה, נראה לי שנוצר קשר מיוחד בינך לבין המטפלת שאף כי מלווה בטענות לעיתים, קשה לך מאוד לעזוב אותו. חשוב לדעתי לשים לב לשתי נקודות בהקשר זה, הראשונה היא שכאשר את מרגישה שאת יכולה לעזוב את נהיית עצובה, כאילו משהו מההכרה שאת מסוגלת לבד, שאת גדלה מעציב אותך. ייתכן גם שאת חשה שאת עוזבת אותה ללא שום הצדקה, גדלה אל מולה וגם זה מפריע לך. נקודה שנייה הקשורה לראשונה, היא שאלת התשלום. אני לא בטוח שההנחה הכה משמעותית שעשתה לך המטפלת, מכוונות טובות בוודאי, משרתת אותך בנקודה זו של הזמן. נסי לשאול את עצמך אם היית משלמת יותר גם היית נשארת. ולסיום, הרבה פעמים במהלך טיפול ישנם רגעים שלא ברור מה קורה שם, האם מפיקים משהו והאם זה רק הרגל נוח. אבל אם לאחר דיבור על כך ותקופה ארוכה שזה נמשך ניתן לשקול הפסקה בטיפול, ובעיקר חשוב לשמוע את המטפלת שלך, בכל מקרה אלו התלבטויות מוכרות וחשובות מאוד, דרור

תודה על התשובות הן בהחלט דיברו אלי וקלעו. לגבי הסיווג הבטחוני, אני מרגישה טוב עם עצמי גם הבהרתי בסיווג שאין לי בעיה עם זה ואני לא רואה את עצמי כאדם חלש או אדם שלא יכול להסתדר בכוחות עצמו!! הענין הוא שאני יכולה לאבד את העבודה שלי אם אני לא יעבור כך שהתחושות שלי לגבי עצמי לא כל כך רלוונטיות. (הופתעתי מחסור הפתיחות אני חשבתי לתומי שהיום כבר מקבלים אתהענין ולכן הייתי כנה .. לצערי הרב המצב לא כך בשרות הבטחון, יש לי חודש לחכות לתשובה האם עברתי במידה ולא אני יכולה לומר שלום לתחום עבודתי בתחום במחשוב , אין לי מה לחפש ללא סיווג.. מקווה שאני יעבור בסך הכל אני בסדר גמור)

איןלי שום שאלה מסויימת רק צורך להוציא קצת... התחושה הזאת שהכל חסר טעם , שהכל רק נגרר .הבדידות הזאת אין לי את מי לשתף(לכן אני כותבת כאן לראשונה). אני מרגישה את העצב משתלט עלי ואין לי כוחות לזה שוב.. אני מנסה להיות חיובית ולחשוב שאולי יהיה שבוע נחמד אבל בינתיים אני רק מרגישה שאני שוקעתואין לי כח להתנגד כבר....

ד שלום, ראשית אני רוצה לחזק אותך בכך שפנית לפורום והחלטת לשתף בכאבך. שנית הייתי רוצה לומר לך שהמודעות שלך למה שקורה לך, שזו התחלה של שקיעה חשובה. היא מעידה שיש בך כרגע כוחות ולכן את יכולה וצריכה להשתמש בהם כדי לגייס כל עזרה חברתית או מקצועית בכדי להמנע מהחרפה של מצבך, את עדיין יכולה לעשות את זה, יש בכך הרבה טעם. זו נקודה חשובה עבורך וחשוב שתמצאי את הכוחות בעצמך ובסביבתך, דרור

כל מילה מכאיבה.. מרגישה כל כך כמוך כל כך מפחדת לשקוע לשם שוב מי יחלץ אותי הפעם? וכמה זמן יקח עד שאשוב מחדש? כל כך עייפה.. רק לא להישמט עכשיו.. ד, בואי נחזיק את הלילה.. אולי מחר..? תקווה ארורה-נפלאה פלרטוט נואש עם תהום.. ואולי מחר?..

תודה לכם על העידוד. ל' אם הכאב היה יפה כמו הנחסוח שלך...תודה

מתוך ניתוק... אף-על-פי-כן-ולמרות-הכל, הנה שיר קטן של אהוד מנור ז"ל. זה לא שיר גשם של מצברוח קודר, זה דווקא שיר ילדות כל-כך חמוד שמתאים למזג אוויר של היום: חוטים של גשם / מאת אהוד מנור עוד מעט ירד פה גשם בוא ונישאר בחוץ. נתחדש כמו הדשא בעולם יפה, רחוץ. הסתכל, הנה חוטים של גשם; מישהו רוצה לתפור בגד חג לכל העמק, לגבעות, להרים ולמישור. בוא ונחכה לגשם, נצפה עד שישוב. נחכה לו עד הערב שידע שהוא חשוב. איך תפרו להם חוטים של גשם כובע טמבל לחצב, ועכשיו תצא השמש ותוסיף לקישוט רקמת זהב. הנה כבר יורד הגשם, משמחה רוקד הברוש. הטיפות יורדות בקצב, מרטיבות לי את הראש! א.ה. אשת בוקר

היי. אני בחורה בת 28 חברותית,נראית נהדר, עם בטחון עצמי גבוה אבל, עוד בהיותי בתיכון בוקר אחד לאור התרוצצות מהירה בבית כמעט התעלפתי בבית, מאז פיתחתי פחד מהתעלפות (אני פועלת בכמה דרכים למנוע את זה כמו: אכילת ארוחת בוקר וכוו), כל התרגשוןת מזכירה לי את ההרגשה של החולשה וישנו חשש מנפילה, התופעה התחזקה יותר- לאחר שכמה שנים לאחר מכן (בגיל 18) בעקבות אבסס בחלל הפה חליתי מאוד איבדתי ממשקלי ונהייתי חלשה מאוד במהלך המחלה גם התחלתי לחוש סחרחורות וחוסר שיווי משקל-מה שהתברר במאוחר יותר שיש לי ורטיגו כלומר בעייה בשיווי המשקל שבאוזן. מאז גיל 18 אני מתמודדת יום יום עם החוסר שיווי משקל ומהפחד שמא אפול ברחוב או לא ארגיש טוב כשאצא מהבית(דבר שקרה בעבר מספר פעמים). בעבר היו תקופות שהמעטתי לצאת מהבית (הפחד שיתק אותי-אבל, שירתתי בצבא, עבדתי.). כיום מצבי הרבה יותר טוב החרדה והמחשבות על הסחרחורות כבר לא מלוות אותי במשך היום בכלל. אני סטודנטית לחינוך עובדת במשרה מלאה, מבלה וכוו' (את כל הדברים הללו בעבר הייתי עושה בקושי רב עם הרבה מחשבה לפני כל צעד, כיום כבר לא.) בעייתי היא כיום : אני לא מצליחה להתמודד עם העניין של בן זוג- אין לי חבר וכל כניסה למערכת יחסים מלחיצה אותי ולא בגלל הבן זוג אלא סביב עניין הרגשות כלומר כל התרגשות :שהרי הסימנים של תחילת קשר והידלקות זה פרפרים בבטן, סיחרור וכוו ואותי הם מאוד מלחיצים ובאופן אוטמטי מזכירים לי את תחושת החוסר שיווי משקל וסוג של חולשה מה שגורם לי לסגת ממערכת היחסים ולברוח ממנה בכדי שהתחושות הללו יפסיקו. כנ"ל לגבי נסיעה מחוץ לבית לכמה ימים (כמו בית מלון או חו"ל). מה עושים? חשוב לי לציין שהלכתי ליעוץ אבל הרגשתי שהפסיכולוג שלי מתעסק באיך ולמה ומאיפה הרגשות האלו הגיעו? ואותי לא מעניין למה זה קורה לי, אני יודעת מה הבעיה שלי ולא צריכה לחפור ולחפש האם זאת הסתתרות ממשהו אחר! אני רוצה להצליח להתמודד עם שני הדברים האלו כמו שהצלחתי עם כל היתר. איזה כלים אתה יכול לתת לי????????? הרי בלתי אפשרי לא להתמודד עם התרגשויות בחיים(אני רוצה להוסיף שאני לא מתעלמת מהתמודדת עם התרגשויות -חוויתי לצערי בחיים בשנים האחרונות כמה מקרים של מוות מתחים לחצים התחלות אבל,כל התמודדות הייתה קשה עם חשש כל הזמן שמא אפול או אתעלף בנוסף להתרגשות מהאירוע עצמו- מה שמצריך ממני כוח נפשי רב)

שני שלום, התופעה שאת מתארת, בה את נבהלת מתחושות גופניות המזכירות לך את ההתעלפות ההיא, מוכרת ואינה נדירה. הבסיס לכך הוא התניה שנוצרה בין תחושות שחווית אז וניבאו את ההתעלפות לבין תחושות דומות שהגוף מייצר, למשל בעת התאהבות, המובילות אותך באופן אוטומטי לתחושה שהנה את הולכת להתעלף שוב. הטיפול במקרה כזה יהיה יעיל אם ינתק את הקשר שנוצר. יעזור לך לבודד ולדעת מתי אלו סתם תחושות גופניות ומתי באמת יש סכנת התעלפות. טיפול שכזה נקרא טיפול קוגנטיבי התנהגותי ועצתי לך כי תפני לטיפול שכזה ותוך זמן לא רב תחושי הרבה יותר טוב. שיהיה לך בהצלחה, דרור

זה עתה הגעתי אל המחשב לאחר יום עמוס שכלל עבודה במשמרת של 9 שעות, קרתי את תשובתך ליאת,לגבי הטיפול ,עכשיו האמת שזה לא בראש שלי כ"כ ,לא אכפת לי,כבר אין לי כוח יותר לטפל... והלוואי שנושא הטיפול היתה הבעיה שלי,יש לי בעיות גדולות וכבדות יותר, ואין לי מושג איך אני אתמודד עם הכל, אולי בגלל שאני נורא לחוצה אפילו להגיע לעבודה זה כבר נראה לי כמו משימה קשה למרות אני אוהבת את העבודה בדרך כלל האנשים והכל בסדר,אבל היום אני בתחושת מיאוס לגבי העבודה כי אין לי חיים בגלל השעות המרובות ואני עובדת תחת המון לחץ . סליחה שאני מתלוננת כל כך הרבה, אבל עכשיו הכאב הגיע פשוט לרף כזה שאני כבר לא עומדת בו... וקשה לבטא את התחושות והמחשבות הקשות, ואני לא יכולה להגיד לעצמי שעוד כמה ימים יהיה טיפול ויהיה בסדר, כי לא בא לי כבר להגיע אליה,ולא אני לא כועסת עליה,סתם לא יודעת מה יש לי,סתם אאוט כנראה שיעבור, אני לא יכולה כבר,אני לוקחת כדור VABEN לא רגועה בכלל.

לקחתי עכשיו שני וובנים, הלילה אני מוכרחה לישון טוב, רק חוששת שאמא שלי תשים לב שלקחתי ממנה,היא תקבל התקפת לב אם תדע שרע לי ואני לוקחת... מה אני אעשה אם תשים לב? בכל אופן לגבי הטיפול,חשבתי על עצתך ,ליאת, לחזור למטפלת ולראות מה יש לה לומר,אבל האמת שאם אני חוזרת,זה לא בלב שלם, כבר לא אכפת לה ממני לטעמי, והאמת שאני לא יודעת למי כן....

לילה טוב חן יש ימים שחורים כאלה לכולנו. אני מניחה שגם למצב בבית ולעייפות יש השפעה כרגע, השפעה שצובעת את הכל בצבעים אפורים. חשוב שתגיעי לטיפול שלך, גם אם נדמה לך שלא אכפת לה. מהיכרותי איתך, אני מכירה את הנטייה שלך לייחס כוונות של דחייה ונטישה לא תמיד בצדק. נסי להילחם בנטייה הזו. המטפלת שלך הוכיחה עד היום אחריות ודאגה אמיתית לך. אין סיבה שהיא תפסיק פתאום. ספרי בסוף השבוע הבא מה שלומך. מקווה שבבית העניינים יסתדרו קצת, ושכולכם תחזיקו מעמד. שבוע קל יותר מליאת

אני מקווה שלא תכעסי שאני אומרת זאת,אך אל תגזימי יותר מידי עם ה'וואבנים' שאת לוקחת,כי גם זה לא טוב,וגם-אם תיקחי הרבה במשך הזמן השפעתם תיפחת,ולא תרגישי את הרגיעה איתם. רק כדי להבהיר את דבריי תדעי שכשאני בלחץ ממשהו חשוב שצפוי לי למחרת בבוקר,ולוקחת בלילה שלפני חצי כדור 'ואבן',זה מרגיע אותי גם בבוקר שלמחרת,ואם אני לוקחת כדור שלם זה מרדים אותי ממש ומונע ממני לקום למחרת בבוקר(פעם אחת בלבד ניסיתי כדור שלם). פשוט בגלל שאיכפת לי ממך חשוב לי שתדעי זאת ושלא תגזימי עם הכדורים. להתראות, משתנה

שבערב מצב-הרוח משתפר והרבה יותר מעודד וחיובי מבבוקר,בד"כ? לפחות אצלי זה ככה. בכוונה פתחתי 'עץ' נפרד לכך,כי ה'עץ' שלמטה הוא 'העץ' עם ההרגשה השלילית - מהבוקר,וה'עץ' הזה הוא ה'עץ' עם ההרגשה החיובית,ולכן לא רציתי לקשר ביניהם,כי מבחינתי כעת זה כמו קישור בין שני 'עולמות שונים'.

משתנה יקרה, אם מצב הרוח שלך משתפר בערב, ועוד במוצאי שבת, כשהשמש כבר שקעה וכל השבוע עוד לפנינו, זה נראה לי סימן מעודד. שבוע טוב הדר

הדר תודה, לא יודעת אם להגדיר זאת כ'לצערי' או 'לשמחתי' איני עובדת עדיין והשבוע אין לי אף התחייבות שקשורה לעבודה או לימודים(וגם החלטתי שהשבוע 'לא אגע' בנושא זה)אלא רק לטיפול,ולכן מבחינת זה-לפחות,אני יכולה להרגיש רגועה. מוכרת לי היטב ה"שביזות של יום א"-כאשר יש שבועות עמוסים עם הרבה מטלות, בעיקר כאילו שקשורות לעבודה או לימודים. שבוע-טוב, משתנה

משתנה, למרבה הצער, אצלי זה לא עובד ככה. בעיקר לא בשבת. במיוחד לא היום. בכל מקרה, שמחה שהשתפר לך מצב הרוח. שמחה להיות איתך כאן, על העץ עם ההרגשה החיובית. מי יודע, אולי זה מדבק... שבוע טוב לך. שבוע טוב גם לך, הדר. וכמובן גם לליאת, שעבדה פה קשה בסוף השבוע. יעלה

האם זה העץ שמבטל את שביזות יום א'? גם אני אנסה...

שלום. המצב הוא כזה: לפני חודשיים, נפרד ממני בחור שהייתי אתו קצת יותר מ 6 שנים. היינו אמורים להתחתן. הוא הציע נישואים, ופחות משבוע אחרי שקניתי שמלת כלה, וכל שאר הדברים היו מאורגנים, הוא החליט שצריך להפרד... ועכשיו, בחור שאני מכירה בערך 5 שנים נכנס לתמונה עם כל מני הצהרות אהבה משונות. הוא מקסים, ותמיד היה לנו קשר טוב עם המון תחומי עניין משותפים. הדברים התגלגלו לנשיקות ונסיון עצוב במיטה (מרוב התרגשות הוא לא הצליח לתפקד). הבעיה: אני מסתובבת עם תחושת גועל משונה! אני לא מבינה למה! ברור לי שמצב הבלבול שלי טבעי, אבל ראוי לציין שגם עם הבחור שהייתי אמורה להתחתן אתו הרגשתי ככה בחצי שנה הראשונה. יש לי עומס קיטש בראש מצד אחד, עד כדי שאני לא מסוגלת להסתכל עליו בלי לעוות את הפרצוף, ומצד שני, כשאני מצליחה לרגע לחשוב הגיונית אני יודעת שזה יכול להיות משהו טוב. (למרות הנסיבות המקדימות) אני מרגישה שאני נחנקת!!! אני לא מסוגלת להכיל את המצב החדש הזה, ותמיד הייתי כזאת. מה זה?!?!? איך אפשר לרצות ולסלוד בו זמנית?!?!? מקווה שמישהו יוכל לעזור.

שלי יקרה, צר לי לשמוע על האכזבה הקשה שנגרמה לך בנסיבות שתארת. אני יכולה לתאר לעצמי עד כמה מפתיע, פוגעני ומעליב יכול להיות ביטול חד צדדי כזה של חתונה. כרגע, את בקשר עם ידיד ישן, שמעורר בך גועל ומשיכה בו זמנית. נדמה לי שהגוף שלך מאותת לך משהו, וכדאי להקשיב לו. קשר כל כך ממושך ומשמעותי, שנקטע באופן כה ברוטלי, חייב "להישטף ממחזור הדם שלך" לפני שתתפני לקשר משמעותי חדש. להרגשתי, עדיין לא לגמרי עיכלת את מה שקרה, לא עיבדת את הפגיעה והעלבון, ולא נפרדת באמת ממערכת היחסים הקודמת. יכול מאד להיות, שכדי לטשטש את הרגשות העזים שעוררה בך הפרידה, הרשית לעצמך להיכנס לקשר זמין, פשוט כי הוא שם. לא בגלל שהוא באמת נכון לך. נסי לא לדחוק בעצמך בכוח, ולהשאיר את הידיד הישן-חדש בסטטוס החביב שלו עד שתרגישי אחרת. אל תכפי על עצמך קשר לא נכון. הקשיבי לגוף שלך. מאחלת לך שבוע שקט ורגוע ליאת

שלום גיליתי במהלך השנים כמה עובדות עליי בנוגע לתחום החברתי. נתחיל ממה שטוב... אני מעניינת. מאוד. וזו הבנה שלקח לי הרבה מאוד זמן להכיר בה ולקבל אותה כשלי ולא כמשהו זמני או מלאכותי. אני מצויינת בסמול טוק, או ברושם ראשוני "כייפי", אינטלקטואלי ושנון. מאוד רגישה. מאוד אמפטית. מה שפחות טוב: אין לי יכולת ליצור אינטימיות. לעשות את המעבר בין שיחות כייפיות או אפילו אינטקטואליות, נפש וואט אבור - לחברות של ממש. משהו במעבר נקרע. פשוט ככה. הלבל הופך להיות כזה שאני יכולה שעות לבלות עם אנשים, שנקשקש וכו' - אבל החיבור של רצון לקשר אינטנסיבי ומחייב לא יתקיים ואני מדברת על בנות (בנים זה סיפור אחר). איכשהו יוצא שאני הופכת להיות "המועדפת" בנושאי עצות או/ו שיחות נפש, או/ו שיחות ברומו של עולם והכל במישור מאוד עמוק ופתוח - וזהו. אלמנט הדאגה והאכפתיות, עניין "החברה הטובה" פשוט לא קיים לי. היו לי חברות ליום יום אבל לא כאלה שאת יכולה לתקשר איתן על סעיף של דאגה, כאלו שתמנה טלפון כשאת חולה, או תעקובנה אחרי בעיות בחיים ותתייצבנה גם כשלא הכי נוח. וזה לא שהן לא בסדר- צפיתי היטב כיצד עם החברות הטובות יותר שלהן או האלמנטים העמוקים של החברות - קיימים. זה לא הפריע לי למען האמת לאורך השנים, ואני חושבת שזה (גם חוסר המיומנות וגם זה שזה לא הפריע לי) תוצר של חינוך והרגל מבית. במשפחה יש חום וחברות גדולה - אבל עם נשים חיצוניים מעט מאוד חברויות של ממש. ובכל זאת - אני אשמח לשמוע מה הגורמים לכך... חוסר היכולת להיות אינטימיים. אגב זה גם עם בנים קורה לי אבל אחרת. עם בנים יש קשר יורת קרוב כמובן ודאגה וכו' - אבל תמיד קיימים מתחים, אם כי אין ספק שהאינטימיות איתם טוב יותר. אני כן יודעת שאני נוטה להישאב לקשר עם חברה אישה. אני הופכת מיני- תובענית, ברמה של פטפטת מתמשכת מדי, קצת ייותר מדי טלפונים (שום דבר לאב רמה של הטרדה או הצקה, אבל כשבוחנים את זה יש משהו מעיק מכיווני גם אם לא מכביד ממש), כל הנושא של כייף, לקבוע מראש לצאת וכדומה - בעבר לפחות לא עשה לי טוב כי הייתי כ"כ חסרת ביטחון שכל יציאה היתה מעייפת, מתוחה, מתך ניסיון לא לרצות אלא להרשים להיות שווה (כי אני מרגישה ויודעת שאני חסרה את המיומנויות הללו). עם הזמן גם העייפות, דיכאון וכו' לא תרמו. זה נדמה שבשלב של ההכרות הראשונית הלכ מצויין, מדהים אפילו, אבל המעבר- מתמסמס או נמשך והופך למשהו חד צדדי יחסית או שמתאים רק לצרכי לימודים, או עבודה, או כיף קליל אולחילופין רק שיחות נפש. בקיצור בלי "כל החבילה" תמיד רק חלק או שניים ולרוב אני הדומיננטית. מעב רלתובענות שי שבי (בקטן) יש משהו אחר. כלומר זו לא התבענות שמרחיקה, או ל אמקרבת לעומק, זה ... משהו אחר! לא יודעת מה! פשוט חוסר יכולת. ומצד שני כשרואים את כל המאמנות האישיות בתוכניותה ריאליטי שופעות חום ועניין ואכפתיות - אז חברות אומרותש אני כזו וככזו אני אמורה גם להגיע לחברותה עמוקה באמת, אז למה ישר אני קופצת משיחות כלליות ומהנות - לשיחות עמוקות יותר וזהו? מה מתפספס? בשנה האחרונה אני רוצה לצאת, לבלות להכיר - ואין עם מי. אני אשמח לקבל כמה כיוונים של מאיפה זה מגיע (סביר מהחינוך וכו', אבל הכוונה ספציפית) ואיך עושים צעדים ראשונים להחלץ. איפה משקיעים ואיפה מרפים. בכלל, אני מרגישה שתובנה בסיסית בנוגע לאיך יחסים נרקמים - תעזור לי. מטאפורה אולי... אני חושבת במטאפורות אז אולי גם משם תצא התורה. תודה טל

תוספת חשובה: כשהתכוונתי שאלמנט הדאגה והאכפתיותלא קיים. אל התכוונתי אליי, התכוונתי להן. אני כאמור כמעט תמיד זוכרת להתקשר לפני מבחן, בזמן מחלה, ביום רע, ולהציע תמיכה, עצות, השתתפות בכאב וכו'. הן לרוב זה פשוטלא על סדר היום. אני חושבת עליהןולוקחת אותן איתי ואני פשוט לא שם. תוספת נוספת: הכותרת למעלה היתה שעיר לעזאזאל ולא סתם. גיליתי עובדה נוספת: אניאל סובלת להיות חלק מקבוצה. גם שם - בשבוע הראשון ללימודים, בצבא וכו' - תמיד הרשמתי עד לרמה של בחירה לועדות למיניהם וכו'. קצת אחרי כשמתחיהל אינטימיות, האנשים נפתחים ונוצרת איזושהי התכנסות קבוצתית - אני בחוץ עם כל האאוטסיידרים. תמיד צחקתי שאם היו עושים בחירות למועצת התלמידים חודשיים אחרי תחילת הלימודים - לא הייתימקבלת פתק אחד, ואילו בשבוע הראשון - לקחתי ברוב קולות. כך זה היה בעבר. היום גם לגבי הרושם הראשוני אני כבר ל אמשקיעה (אם כי הוא עדיין" לוקח בגדול" את הרושם העמוק יותר). אבל מה שבאמת מטריד, והגיע הזמן לטפל בזה, זה תחושת השעיר לעזאזאל. תמיד הייתי "מקובלת" היכנשהו במקום טוב באמצע. בלימודים בצבא וכו'. אבל וזה אבל גדול, היכן ששהיתי המון זמן בקבוצה והיו בה גם לא מעט בנות איכשהו הפכתי להיות זו הפחותאהובה, זו שמרכלים עליה הרה מדי, זו שמבקרים אותה לפחותמאחורי הגב. לא לדאוג אין פה שום תחושה קורבנית, נהפוכו לרוב זה קורה כי אני מאוד דומיננטית, ל א"מחליקה, על ענייניםשל אנראים לי ועונה לכל מי שנראה לי מדבר אליילא לעניין. אבל דיין, אני מרגישה בייחוד בימים אלו במסגרתשל העבודה שהבנותבעיקר תמיד מוצאות בי גורם אשם למשהו כזה או אחר, או אפילו צדקנות מסויימת. נאמר לי לא מזמן ש"את תמיד חושבת שאת צודקת" או "איך את משיגה לעצמך דברים בדרכים מניפולטיביות". יש בזה מן האמת, אבל כל אחתמהללו שאמרו לי זאת מכילה בתוכה לא פחות ואף יותר משתי התכונות של "הצודקת הב. מעורערת" או "המניפולטיבית". הבנים באזור גם אומרים זאת, ושלא בורר למה אני מושמת בראש הטבל בעניין. הפעם זה בעבודה. אבל אני יכולה לומר שברבות המקבוצות שהייתי בהן, אפילו של 3 בנות משהו בי מיד נדחק החוצה, הפך אאוטסיידק, מסיבות שונות (הצדקנותוהמניפולט' כביכול רק בקבוצה הנוכחית, אבל בקבוצותאחרות זה יכול להיותגם משהו אחר). קראתי איפשהו עלתופעת התסכולש קיימת בקבוצה ושתמיד יש שעיר לעזאזל. מתוכניות ריאליטי שעקבתי אחריהן שמתי לב שהזעיר לעזאזל משתנה לפי תקופות גם אם הקבוצה היא אותה קבוצה. ואני תוהה למה אצלי זה לא כך. מרגע ש"אותרתי" אני סופגת אש. אני אגב בטוחה שזה קשור לזה שאני הקטנה מבין האחים שלי, קטנה משמעותית, ושתמיד כילדה הזכרונות שלי היו שלי מולם. הם בשולחן גדול צוחקים על איך שאני קוראת את ההגדה. הם בקליקה סגורה - ולמרות הרבה חום ודאגה אליי, אפילו אמהית וחברית מאוד חזקה- כשהם היו ביחד, אז היה הרבה הומור על חשבוני (לא במזיד, אפילו הומור רגיל של הורים עלילד שלומד לדבר מצחיק וכדומה...). אני בטוחה שתחושת ההאוטסיידריות או ההומור על חשבוני באה משם, וגם שם התמרדתי ועניתי, וצעקתי והיכיתי כשזה הרגיז אותי. וגם היום. כשאני וראה מיני אינטימיות בין אחרים אני עוטה שריון, או שפשוט הוא מתחיל להתקרם במקום שמשהו אחר יתרקם. למרותש תמיד אני מקלפת אותו - ונפגעת. נפגעת מזה שהרגשתיש התקרתבי ושוב חוטפת זץ לפנים. כבר חשבתי שויתרתי, שסלחתי על מעשים לא נעימים מהצד השני ואז אני שומעת עוד ריכול נבזי, או עוד "משחק" לא רואי. כתבתי המון... מצטערת על האורך (:-0 ). כנראה שמעבר לרצון לקבל עזרה רציתי לנסח את זה גם לעצמי... רציתי לקבל הסבר על התופעות שציינתי. מה עושים במצב כזה? לא מדובר על חרם או על קורבנות גם לא על מישהי חסרת רגישות או מיומנות חברתית, אף פעם אל הייתי בודדה ובכל תקופה היו לי מס' "חברות" בכל מסגרת. מעולם לא הייתי מנודה ומבחוץ נראה שהייתי בסדר גמור. רק מבפנים אפשר באמת להבין מה קורה. אני אודה להסבר על תופעת השעיר לעזאזאל איך נמנעים מלהיכנס לתוכה. כמו גם חוסר האינטימיות הזו שאני משכפלת כל הזמן. טל

טל יקרה, קראתי את דברייך בעיון רב, והצלחתי לשמוע בהם השתוקקות רבה למשהו "אמיתי" וטוב, אשר לתפיסתך קיים אצל האחרים ולא אצלך. את מרבה לתאר את אותו 'קלקול' שמתרחש די מהר לאחר יצירת הקשר הראשונית. משהו פתאום נשבר, ואת הופכת מאדם נחמד ורצוי למישהו שמעדיפים להתרחק ממנו. את מתארת זאת, אמנם, בפתיחות וביושר, אבל נוטה לדבר על כך כמו על גזירת-גורל המתרחשת כמעט מאליה. סביר להניח שגם לך עצמך יש חלק במתרחש, ונראה שאינך מצליחה להבין כיצד זה קורה. תוכלי לנסות וללמוד על כך דרך ובאמצעות הבנות עצמן, אם תבקשי מהן (או לפחות מאחת מהן) לומר לך ביושר מה בהתנהגותך גורם להן להתרחק. עליך להתכונן לתשובות שעלולות להיות מכאיבות ונוקבות. דרך אפשרית אחרת, היא לנסות ולהגיע לקבוצה טיפולית, שם תוכלי ללמוד על מה שקורה לך בנסיבות חברתיות באמצעות הקבוצה. זוהי דרך טובה מאד ללמוד על עצמנו, ועל האופן בו תופסים אותנו האחרים. כמובן שבטיפול פרטני, תוכלי להבין את עצמך במובן העמוק והכוללני ביותר, כולל את הנסיבות המשפחתיות/היסטוריות שהביאו אותך "עד הלום". שבוע טוב ליאת

אני זקוקה לעזרה בשני תחומים: 1. אחי בן 44 אב לילדה בת 17 שלא חיה איתו, בדכאון כבד מאוד כבר מספר חודשים, לא מעוניין בעזרה רפואית/נפשית. לא רואה פתרון למצב בו הוא נמצא אלא בסיום חייו. עדיין קם (אמנם בקושי) והולך לעבודה. מבודד חברתית ורחוק מהמשפחה. חי לבד. מה עושים אם בכלל? 2. מידע או הפניה למידע על פגיעה עצמית (חתכים למשל). תודה תודה.

ערב טוב, 1. לרוע המזל, אי אפשר לגרום למישהו לקבל עזרה בניגוד לרצונו. תוכלי לעזור לו בקרבה וחמימות משפחתית, ובכך להקל על תחושת הבדידות שלו. חשוב להביא לידיעתו, שגם אם אינו מעוניין בטיפול פסיכולוגי, הוא יוכל להיעזר תרופתית בנוגדי-דיכאון. 2. הנה שני לינקים לאתרים בנושא פגיעה עצמית- http://www.sahar.org.il/self_injury.asp http://www.sh-il.info/ בברכה ליאת

תודה. לרוע המזל הוא מסרב לחלוטין גם ללקיחת כדורים. איפה עובר הקו של מעבר מהתנהגות פסיבית שלנו למשהו יותר אקטיבי? ותודה גם על הקישורים. משום מה הנחתי שלא אמצא בעצמי.

אני בטוחה שלכולם,כולל לך,נמאס כבר 'לשמוע' ממני ואת 'צרותיי' ואתם בטח חושבים שאני 'סתם נודניקית' שמחפשת דרכים לכפות את עצמה על האחרים ו'להיות במרכז', ואולי שאני סתם אדם מעצבן ש'מקטר' כל הזמן ללא הפסקה,וכעת אני בטח נשמעת ממש פתטית,וזה ברור לי. תאמינו לי (וזה נורא לומר זאת) שכעת אני ממש שונאת את עצמי וכועסת על עצמי,על מי שאני, על מי שנהייתי,ואני לא מפסיקה להתלבט אם לשתף אותכם בכך או לא; בטוח שאף-אחד אחר בעולם ה'חיצוני' לא אשתף. ומה שגם מעצבן אותי עכשיו,שאפילו עכשיו עם מצב-רוחי המדוכדך,הOCD 'שולט בי' וכשאני רואה טעות כתיב אני חייבת לתקנה,אפילו 'במחיר' של הפרעה בריכוז,העיקר שיהיה כתוב בצורה 'מושלמת',וגם מזה נמאס לי כבר. אבין את כולם,ובמיוחד אותך ליאת,אם לא תתייחסו לדבריי,כי כמה אפשר כבר 'לסבול נודניקית כמוני'. אתם כ"כ טובים אליי,ואני 'הורסת הכל' כמו שתמיד אני עושה. תודה על ההקשבה, משתנה

עכשיו אני מרגישה ממש מובכת ממה שכתבתי; חשבתי שהרגשתי תשתפר כשאכתוב זאת,כפי שקורה בד"כ כשאני כותבת,אך הפעם קרה ההיפך.

הייתי עכשיו בחוץ, וגיליתי שמש נפלאה שמחבקת בחום, לא גובה על כך מחיר, לבד מן העובדה המצערת שזה פשוט נגמר עוד כמה שעות. צאו מהר, כולכם, לשמש! ולמשתנה, אני שמחה שאת מצליחה למצוא לעצמך פינה קטנה אליה את יכולה להביא את עצמך כמו שאת, עם מצבי הרוח המדוכדכים ועם הרצון לקחת מקום. אנחנו, אגב, מקבלים כאן גם אנשים שכתיבתם אינה רהוטה :-)) חיבוק ליאת

שהייה בשמש-בעיקר בחורף- באמת תמיד מחזקת אותי ומשפרת את מצב-רוחי,אך היום לא כ"כ יצא לי לשהות במחיצתה,אפילו שאיני צריכה להתאמץ הרבה כדי לצאת אליה,כיוון שיש לנו 'מרפסת-שמש' בבית,אך גם בזה הOCD 'שולט' בי לפעמים,כמו: לא לצאת החוצה כדי לא להתלכלכך,לא להזיע בסוודר החדש וה'נקי' שאני לובשת פעם ראשונה(קניתי אותו כשהייתי בחו"ל),כי אז איך אחזיר אותו לארון וכו'{מצטערת שאני שוב עושה זאת - 'משליכה' עלייך את 'צרותיי' ולבטיי}. תודה שאת מקבלת אותי כפי שאני,ו'לא שופטת' אותי על מצבי-הרוח המדוןכדכים שליועל ה'נודניקיות' שלי(הנה-גיליתי טעות כתיב ובכל-זאת השארתי אותה,למרות שהיא הוציאה אותי בכל מקרה מהריכוז ועיכבה אותי בהמשך הכתיבה),הרי אפילו לי קשה לקבל את עצמי כפי שאני עכשיו,אז איך אני יכולה לצפות מאחרים שיקבלו אותי!? החיבוק עזר קצת, משתנה

הי משתנה, את נשמעת חסרת ישע, זקוקה להמון המון תמיכה, ולסיוע. ואת יודעת מה? כשאת ככה פתוחה ופחות עצורה, נותנת לעצמך להישבר קצת, פה, ואני יודעת שההרגשה מרה ואיומה ואומללה ומפחידה, זה נותן הרגשה מקרבת אלינו. נותן לגשת. לתת לך כתף. אגב, רק שתדעי (הנה סוד), שאני פה עושה שבעים הגהות על כל הודעה, אם לא מאתיים. לפעמים כל-כך הרבה פעמים עד כדי כך שאני מתרחקת מההודעה לגמרי, מאבדת כל קשר לתוכן, נותרת עם ריכוז נמוך מאפס, ולפעמים בסוף גם לא שולחת אותה. בהחלט עדיף היה לו יכולתי לוותר קצת ולשלוח גם הודעות משוחררות יותר בלי ביקורת עצמית קטלנית כזו. שמש נפלאה בחוץ. נפלאה נפלאה. ביקרתי אותה היום כבר פעמיים (טיול בוקר וטיול צהריים) וגם אתמול. ימים יפים יפים. ימי מרפא. ממש חבל על כל שנייה שלא נמצאים בחיקה. בואי שמש א.ה.

תודה על תמיכתך,תיארת במדוייק את הרגשתי עכשיו,ובאמת 'נתינת הכתף' שלך עכשיו עוזרת לי; פחדתי בהתחלה ש'תשנאו אותי' בגלל מה שכתבתי ואני שמחה לראות (מליאת וממך) שזה לא ככה,ושאתם מקבלים אותי כפי שאני-גם כשאני לא במיטבי. בהקשר אלייך-כתבת שאת עושה כ"כ הרבה הגהות לפני שליחת ההודעה,אוללי במקרה גם את סובלת מOCD ,והנטיה לשלימות גורמת לך לכך? כי אצלי לפחות אני יודעת שזה מהOCD .אני מקווה שלא תכעסי על שאלתי,פשוט אם זה באמת OCD וזה מפריע לך גם בתחומים אחרי בחייך,אז יש לזה טיפול.(הנה גיליתי שוב טעות למעלה ולא תיקנתי אותה). להתראות, משתנה

שלום משתנה, את יודעת, לפעמים דווקא כשמרפים קצת ולא נלחמים, דווקא אז הגוש בגרון משתחרר ואיתו גם הפלונטר. המכתב שלך גדוש האשמות והתנצלויות על מי שאת.. למה בעצם? לכולנו יש עליות וירידות- יש תקופות שאנחנו רק פורקים כמו משוגעים- כאן ובטיפול, ויש תקופות שאנחנו נשענים לאחור ורק מקשיבים או מסייעים... אנחנו תמיד גם וגם וזה בסדר. (אני פורקת ומ?לאה לא פחות ממך, ומלקה את עצמי יפה-יפה)- היום, אולי בזכות מזג האויר, המילים המקרבות מכאן, או סתם בזכות הזמן שעבר, אני קצת יותר רגועה איתי. אז יכולה לומר לך שאולי בקרוב גם את תשובי להיות כמו שהיית. בנתיים, תני לעצמך להיות בלי להתנצל על כך. אני דווקא שמחה לקרוא ממך. אני גם מצטרפת לא.ה. בנטייה שלי לבדוק ולקרוא שוב ושוב אם כתבתי טוב.. יש ימים שאני גם בודקת מה השעה 5 פעמים בדקה, או אם המפתח והארנק עדיין בכיס כל רגע.. לא חושבת שזה בהכרח OCD.. אצלי זה בעיקר שילוב של לחץ מגורם אחד ופיזור נפש או חוסר תשומת לב ביחס לכל השאר. זה לא גורם לי לסבל, אז אני מניחה שזו לא בעיה. אני מספרת לך כדי שתיזכרי שברמה מסוימת כולנו קצת דכאוניים, קצת OCD, קצת חרדתיים... קצת מכל דבר טוב.. ודווקא מכאן היכולת שלנו להתחבר למי שאצלו זה החריף.. למרות שאין לי OCD, אני מצליחה להתחבר לקשיים שאת מעלה ואשמח אם תמשיכי לשתף כשתרגישי שזה טוב לך, בנתיים שולחת לך יצירה מופלאה של ש??ח?רו?ר שהתיישב לי מול החלון (הציפור השחורה עם המקור הצהוב/כתום).. השמש כנראה בקרוב תשקע, שיהיה לנו שבוע קל ונעים, לילך.

תודה, ריגשת אותי בדברייך,כולכן כ"כ תומכות בי וזה משמח אותי,כי כשכתבתי זאת חשבתי שלכולם כבר נמאס ממני ושכולם שונאים אותי. לי יש קושי עצום להודות בפני אחרים שאני זקוקה לעזרה ושיש מצבים שאני חלשה נפשית ופיזית,כי תמיד אני רגילה 'לשחק אותה' חזקה בפני כולם,לכן גם כאן בפורום התלבטתי אם להראות שאני גם חלשה מאוד(נפשית)לפעמים,וכעת אני שמחה שלא ויתרתי ובכל זאת שיתפתי אתכן בהרגשתי,עד כמה שהיא לא נעימה. דרך-אגב חשבתי שרק אני 'מלקה את עצמי',מחשבה דבילית נכון?! וגם קצת עודדת אותי שלכולם יש דרגה מסויימת של OCD -של בדיקת דברים וכו' וש'איני לבד בסירה הזו'.

שלום רב! בבית לגבר יש צורך בשליטה מתמדת, כנראה שהוא גבר אלים, אלים מילולית ואישתו לא רואה את זה. הוא מכתיב וקובע את הכללים תמיד! לא משנה כמה פעמים ינסו לפתוח לה את העיניים, היא לא רואה זאת. לעיתים היא אף מגינה עליו. בטיפול זוגי היו השניים, אמנם מעט זמן, אך הדבר לא צלח... אודה על פתרון כלשהו בתודה מראש, אורית

אורית יקרה, כדי שאדם ייעזר בטיפול או בסיועו של אדם חיצוני, יש צורך במידה של מצוקה/תובנה למצבו. זוגיות מתעללת - עד כמה שהדבר יישמע מוזר - משרתת לעיתים צרכים מסוימים של שני הצדדים, דבר שלא תמיד עין חיצונית מודעת לו. את מציינת שהיו בטיפול, ומעניין אותי לדעת של מי הייתה המוטיבציה לכך. האם הם באו לשם מרצונם? האם הפנייה לייעוץ הייתה מטעם גורם שלישי כלשהו? האם רק אחד מבני הזוג רצה בזה? איני יודעת מה תפקידך בדרמה הזו, והאם פתרון שיוצע *לך* ישפיע בהכרח על בני הזוג. לכן, אם את קרובה לאישה, תוכלי להזמין אותה לכתוב לנו מעט יותר, כדי שנוכל לחשוב שוב כיצד אפשר לעזור. בברכה ליאת

ערב טוב ותודה רבה על תשובתך, אני חברה קרובה של האישה. הזוג הגיע לטיפול בהמלצת אם חברתי. שניהם יודעים שיש משהו שלא עובד כשורה ביניהם, אך בכל זאת נשארו מעט זמן בטיפול הזוגי. בעלה חושב שהוא מתנהג כשורה והיא ומשפחתה, הם 'לא בסדר'. כל יום שעובר חברתי חיה תחת משטר נוקשה וכן ילדיה. היא התרגלה לכך ועל כן, לדעתי, לא תסכים לרשום כאן. תודה מראש אורית

שלום. בעלי ואני נשואים 11 חודש ולפני כן יצאנו שנה (שנינו בני 35). יחסינו התחילו בטיול משותף בחו"ל שם נתקלתי בנורה האדומה הראשונה. נהגנו לצחוק אחד עם השני תוך תקיעת אצבע בגרון כאילו "אני הורג/הורגת אותך". באחד הימים שבהם כעס מאוד עליי, על דבר מה, תקע את האצבע שלו בגרוני עד כמעט חנק. בחורה עם בחור בשום מקום אי שם בעולם ... אפשר לתאר מה עבר עליי ...טראומה. (בקושי הכרנו אז חודש). חזרתי ארצה. התלבטתי. שוחחנו. האמנתי שיהיה בסדר. אחרי כשנה התחתנו. החל מחודשיים לאחר החתונה החלו הצרות. אנו חיים בדירה קטנה ונורא חמה בקיץ. אז בקיץ - כשהוא היה מרים עליי קול בגלל "דבר לא בסדר" שעשיתי או לא - "העברתי אותה" על מנת לא ליצור חיכוכים נוספים ובשם ההרמוניה. עבר הקיץ - הגיע חורף. והנה התופעה חוזרת - כל יום שישי בצהרים - בקביעות - בעת סידור והכנת הבית לשבת - צעקה חזקה (לא משנה על מה - תמיד יימצא דבר מה...) - אנו בשכונה קטנה ושקטה שקטה - כך שהביזוי כפול - פעם אני מוענשת על ידי פגיעה ועלבון מולו ופעם מול השכנים ששומעים - פשוטו כמשמעו - הכל. היו גם צעקות בימות השבוע פה ושם בגלל דברים שכן / לא עשיתי "כמו שהוא דרש". ופעם צעק עליי אחיו שגר בשכנות אלינו - על דבר מה - ב 11 בלילה ברחוב. אחיו ענק ענק בגודלו הפיזי והוא ממש שאג - מאז לא ישנתי יומיים (אגב בעלי היה בחו"ל ואני ישנתי לבד- בבית פרטי קטן) אז אפשר לתאר מה עברתי. טאומה נוספת. 8 חודשים לא עניתי. כבר 3 חודשים אני מראה בתקיפות שאני לא מוכנה לעבור לסדר היום ושאפשר כל דבר לאמר גם בנועם. בשבוע שעבר אמר לי "כוס אוחתק" על שקניתי בחמישה שקלים יותר ממה שהוא קנה - חב' של סבונים. הוא מסרב לשתף פעולה "אם תהיי אשמה אני אמשיך לצעוק". וממשיך לבזות אותי. במקביל אני לא מצליחה להכנס להריון. אני מאמינה שגם בגלל זה - מה יהיה הלאה מול ילדים ??? אנא עיזרו לי חשבתי על כמה אפשרויות : 1. לפנות לבת דודתו שהינה אישה מאוד עדינה ומשכילה ולספר לה. כמו כן לדודו הרב שהשיא אותנו. 2. לפנות לארגוני נשים. 3. להתגרש. מה דעתכם ? אני כבר באמת לא מוכנה לסבול את זה יותר ויש לי תחושה שזה רק יחמיר. אנא עיזרו לי. אני במצוקה איומה. תודה מראש.

יעל יקרה, נורות אזהרה לא משקרות. מה שהרגשת נכון ב'אי-שם', שב בשינוי אדרת גם בבית. נא לא לטעות! תינוק משותף לא משנה התנהגות כזו, ולא מביא להקלה המיוחלת. לפעמים זה רק מסבך את המצב עוד יותר. אף אישה (וכמובן גם אף גבר) לא אמורה לחיות תחת טרור רגשי או פיזי. במצבים בהם יש חשש כזה, צריך לגייס עזרה מבחוץ ולבחון בצורה שקולה האם וכיצד ניתן לשנות את המצב. עזרה מבני משפחה יכולה להיות יעילה מאד, אך יכולה להיות בה במידה מו?ט?ה ומשוחדת. לכן, אני מציעה לך לפנות - כבר מחר - לגורם מקצועי חיצוני כלשהו, כמו עובדת רווחה או פסיכולוגית. ארגון נשים יכול לסייע בהפנייה לגורמים מקצועיים ראויים. התחושה שלך, לפיה המצב רק הולך ומחמיר, היא נורת אזהרה שנייה. הקשיבי לה! בהצלחה ליאת

למה בכלל להשאר איתו, שתמהר לעזוב.

סחבתי את עצמי לשם אתמול בערב.הרופאה שדיברתי איתה אמרה לי להכפיל את המינון ממחר ונתנה לי כדור שינה."עוד קצת סבלנות"היא אמרה,ושאם המצב לא משתנה אחזור.היא שאלה למה אני מצפה מהמיון...ולא ידעתי מה לענות.הרי לא רציתי שיאשפזו אותי...רק שיעזרו לי,להרגיש יותר טוב כבר.רציתי להישאר לידה בחדר (אפילו שלא ממש חיבבתי אותה) כמה זמן,ושהיא לא תזוז ממני ותשאיר אותי לבד בתוך הואקום הזה.

ויק, אני קוראת אותך פה, וחושבת לעצמי כמה כוח יש ביכולת לבקש עזרה. אחד היתרונות של הפורום הזה, שברגעים שקשה, הוא עוזר לנו להרגיש שאנחנו לא לבד. שיש מי שקורא אותנו, מבין, מושיט יד וירטואלית לעזרה. פה אין ואקום. תחזיקי מעמד. הדר

ויק יקרה, מקווה שהוטב לך קצת. המשיכי לספר לנו מה שלומך. כל הכבוד לך על הכוח לקום ולהציל את עצמך. גם אני, כמו הדר, מתפעלת מהיכולת הזו, ומאמינה שאסור שיהיה אחרת. אני שמחה להיות כאן עבורך תמיד, ושמחה יותר לדעת שבשעת מבחן את יודעת למצוא לך מישהו- בשר ודם - שיהיה לצידך. ותודה גם להדר שלנו שלא איפשרה ואקום. שבת שקטה ליאת

ויק, עקבתי בדאגה אתמול, ועכשיו אני מרגישה קצת הקלה לדעת שלמרות הקושי הצלחת להביא את עצמך לגשת למיון. אני שמחה שאת קצת יותר בסדר היום, או מקווה שאכן זה המצב בסקאלה שלי את מועמדת רצינית לקבלת צל"ש (באמת)..כל כך לא פשוט לבקש עזרה, יש ימים שכל כך לא פשוט אפילו סתם לצאת מהבית.. אולי את יותר חזקה ממה שאת חושבת.. "עוד קצת סבלנות" באמת, תני לעצמך להיעזר בלי להרגיש עם זה לא נוח עד שתרגישי מאו?ששת. בהצלחה יקרה, שמרי על עצמך. אבקש מהשמש הנהדרת שתחמם קצת יותר באזורך. שתשלח כמה קרניים עוטפות מבעד לחרכים שהשארת פתוחים. שישרטטו עבורך פסים של אור על קירות ורצפה. המשיכי לכתוב יקרה.. לילך.

לא בטוחה אם זאת בדיוק שאלה או סתם אמירה, אבל נשלח בכל זאת.. אני 3 חודשים בטיפול (חשבתי להביא עוגה לפגישה ה-20, סתם כדי להצחיק את הגברת :-)) גלשתי..נתחיל שוב... אני 3 חודשים עם הגברת, והכל מתקדם נורא מהר. ידעתי שאני "מוכנה" לעבור טיפול ושלא אתנגד הרבה, אבל בכל זאת- איפה כל ההגנות הנפלאות שלי?! "את כולן נשא הרוח את כולן סחף האור".. אני מספרת לה המון, עונה לה בכנות מפליאה על כל השאלות, בפגישה האחרונה אפילו הייתי איתה כמו שעוד לא הייתי עם אף אחד לפניה.. חלשה, מסכנה, עצובה ובעיקר-חסרת אונים. ככה אני כשאני לבד. ככה הייתי איתה, ואני עוד לא ממש מכירה אותה... זה נורא נורא מהר. נורא מפתיע אותי. לא יודעת איך לאכול אותי ככה..(מדאיג קצת אפילו) יש דבר כזה "מהר מדיי"? אולי שווה לי להאט מיוזמתי כדי לבנות הכל לאט וטוב? כדי שלא אתקפל באמצע? כרגע אני מרגישה שאני מנסה להביא את עצמי לאיזו נקודת קצה שתגרום לי להפסיק לדבר כבר... (גם כאן אגב..) ללא הצלחה, כפי הנראה.. שתהיה שבת שמשית נהדרת, לילך.

גם לי מותר לרשום קצת בינתיים? 8-] הי ילדה, את לא יודעת כמה אני שמחה שעברת קדימה. במיוחד עם ההודעה הזו, ההודעה של ה"מהר מידי". באופן מסוים נדמה לי שהרגשתי את החרדה והבהלה מה"מהר מידי" הזה אצלך בשבוע שעבר, הרגשתי אותך רצה ובורחת. או שמא אותי? ;-) אורו עיניי לראות שהגעת לרגש שלך לבד במילותיך, ושפתחת לשם כך הודעה חדשה ומבקשת. המטופלת הזקנה הזאת חושבת, שהכי שאת יכולה לעשות הוא לספר לגברת-מטפלת על ההרגשה והחרדה והבהלה האלה. נראה לי שלא ניתן להכריח ולהאט ביודעין מתוך עצמנו, כמו גם ההיפך, אבל, לדעתי, מצויין לעבוד על שני הכיוונים האלה בטיפול. בעיניי, זה חומר טיפולי מקדם וחשוב מאד. תראי תראי, איזה יופי - אפשר לחבר את זה עם הודעותייך הראשונות: על העבודה שאת מחפשת כדי להתקדם באופן עצמאי בין לבין כדי להאיץ, על ה"שנה ודי", על השימוש בפורום, ושוב חזרנו לנושא השליטה חחח ועוד... את יכולה לראות איך שלאט לאט דברים מתכנסים. זה מסוג הדברים היפים שמגלים בטיפול. ההתכנסות הזאת, והפתיחה וההצטרפות של חומרים חדשים, ושוב, ההתכנסות מחדש... רציתי להוסיף הערה קטנה שאולי תוכל לעזור לך: כשאני מנסה להראות, מתוך הגאוותנות הזו ומבלי דעת, ש"אני לא צריכה אף אחד ונראה לכו-לם שאני יכולה לבד, מי הם בכלל", (זה בא לידי ביטוי גם בעבודה שבטיפול, כמובן), ברוב המקרים זה מגיע למצב של פול גז בניוטרל, או הרס ממשי, ואז... המממ... זה לא הולך, לא עובד. "הקרוסלה, מסתובבת לאן שרק יוצא לה...". כן... אז אני מגלה שאני כזו >< קטנה בעצם, וחייבת את עזרת הזולת, חייבת לקבל דברים מבחוץ, אחרת זה הופך למיחזור תמידי והתוצאה היא עיסה אחת גדולה של ח**... וכשיש עיסה בפנים נהיה מותש ועייף. אין חומרים חדשים בונים. הרציו יודע שאי אפשר באמת לחיות על זבל ורעל. זו אשליה. נו, צריך להרשות לעצמנו להיות מטופלים ובכלל להיעזר. בינתיים רק יודעת לדקלם את זה, בתכל'ס עוד רחוקה הדרך מאד מאד... :-( מתנצלת אם לקחתי את הדברים רחוק מידי, פשוט תיארתי את מה שמכירה מעולמי. ככה בצורה הגולמית שלו. ומייד ארשום לך עוד כמה מילים למטה באהבה. שלך אשת האדמה

ל. יקרה, אל תלכי שולל. ההגנות שלך עובדות היטב. כנות וגילוי לב הם ציוד חשוב בטיפול, אך הם קיימים גם אצל השותקים והמתנגדים. שטף דיבור וכנות מפליאה יכולים גם הם - קצת מפתיע - לשמש הגנה. טיפול, בניגוד לדימוי הרווח, אינו בהכרח מסע ליניארי המגיע מתישהו אל נקודת קצה. הוא דומה יותר -לפחות בעיני - לשוטטות מעגלית, לא תמיד ממוקדת מטרה. במסגרת השוטטות הזו, דווקא בשל היותה מעגלית (אורנה קוראת לזה 'ספירלית') אנחנו דורכים שוב ושוב באותם מקומות (זה קצת גם בשבילך, ME), פוגשים אותם מרובד נפשי אחר, עמוק יותר, שלפעמים מתאפשר ולפעמים לא. הציפייה לאיזה 'מפץ' חד פעמי נורא-הוד היא משהו שאפשר לוותר עליו. מה את אומרת? ליאת

ל., אני חושבת שאני מבינה על מה את מדברת. יש לי הרושם שהבעיה היא לא מהר מידי או לאט, הבעיה היא ההתמודדות עם התכנים בין לבין לבד. כשאת איתה או מולה יש מי שעל ידך (ודרך אגב די עם ה"גברת" היא מטפלת - במקרה שלך גם בהגדרת המקצוע שלה), ובין הפגישות הסערות הרגשיות קצת גדולות עלינו לפעמים ואז אנו נתלים במהירות ובפתיחות ובשליטה/חוסר שליטה. תני לעצמך אל תעצרי. מכשפה

שלום אני חושב שהיה יותר מכובד אם במקום לעקוב אחרי אנשים היו שולחים אנשים שחושדים בהם לשיחה אצל פסיכיאטר(ית) או פסיכולוג(ית) אם זה היה אפשר להסכים בכל מצב אחר זה פשוט פשע כלפי אזרחים שבאופן כללי אני חושב שאיך שהמילואים נראים היום זה מעשה פשע חברתי...בכל מקרה זה עניין לדיון אחר...להתראות(: ומקווה שלא הצקתי יותר מדי עם הבעת דיעה פשוט סקרן אותי מה את חושבת...ביי

רק רציתי להסב את תשומת ליבך לתשובה שלי למטה.

MR BLUE יקר, זהו אכן נושא רגיש ומורכב, והאופן בו מטפלים באנשים האלה - לפחות כפי שהוצג בתכנית ההיא - אכן מעורר שאלות קשות. עם זאת, מניסיוני בנושאים אחרים בהם אני בקיאה מעט יותר, תכניות טלוויזיה זקוקות לרייטינג גבוה ולצופה נאמן, וככאלה הן נוטות לפעמים להדגיש פן אחד בלבד של הדברים. אם היו מראים את המתחזים (ויש כאלה לצערנו) , היינו כולנו משתאים מול השלומיאליות בה מאפשר משרד הביטחון גזל של קופת המדינה המדולדלת. מקווה שתקבל את ההחלטה הנכונה לך בעניין המילואים המתקרבים. ספר לנו ליאת

פיניקס מופלאה שלי, חזרתי קדימה, כמו שהצעת, אבל רק לרגע.. עברתי את הגבול אולי?.. בילבלתי? מרגישה שאולי אמרתי משהו שלקח למקומות לא קלים מרגישה צורך לבקש סליחה. (ולא חייבים לענות אם את מעדיפה שלא) מאחלת לך סוף שבוע מפיג-"רציצות" (בטוח יש לזה מילה..) שולחת חיבוק עדין, (אבל חם! :-) ל. וסליחה חבר'ה אם זה לא קשור לכלום..לא הצלחתי למצוא לי עץ מיותם להתברג עליו..ביי.

הי נשמה, כתבת לי כל כך רך ונוגע ועוטף ומתחשב ומושקע ורגיש ולבבי ומבין... מה עוד אומר. מה עוד... הנה אני פה, עליתי קצת לאוטובוס. התיישבתי קרוב, בעדינות... הרגשתי שאני לוקחת אותך אחורה. מושכת לקצבים האיטיים האלה. גוררת לאחור. שואבת לחשיכה. לתהומות. הרגשתי שאמצת לרגע את הרע שלי בהתגלמותו האינסופית, את הבדידות והסתתרות בלי לתת לגעת, להיתלות על עצים מיותמים... הוקל לי מאד לראות שעברת קדימה, לכאן, היכן שכולם. זה עזר לי, יודעת? ואנכי, נשארתי אדוארד מספרים, the beast... כן, האגדות האלה מדברות חרדות, כמו כל האגדות שנשארות אותן עם שינויים קלים בניואנסים במשך השנים. לאגדות שמורים הפתרונים שלהן... תמיד מתחבאת לי, זקוקה תמיד למסתור ולמקום לברוח. זה לא ישתנה כנראה. רק, רק הייתי צריכה להרגיש פעם שיש מקום שהוא שלי, שמותר לחיות ולא בגניבה... תראי אותי, הצלחתי בסוף לחבר כמה מילים למשפטים... ממש רועדת עכשיו... אמבולנס, you know תודה על המילים הכי חמימות שבעולם נגעת בלבי, ואני שמחה מאד מאד מאד לראות אותך בעמוד הזה שמלפנים שלך מכל הלב א.ה.

בנות יקרות, אני יודעת שלא קראתן לי, אבל אני כאן, קוראת את הדברים, מהרהרת בקושי שלנו להבין את הניואנסים הדקים של המותר והאסור. את הצורך להיות "ילד ביולוגי כשר", ענף לגיטימי בעץ שתול על פלגי מים. בבקשה, אל ת?ימ?שכו אחורה. ואגב, גם מאחור, אין אצלינו עצים מיותמים. תודה שבאתן. ליאת

קצת מבוישת עכשיו... תודה על כמות כזו של מילים טובות קראתי כבר לפני כמה שעות אבל לקח לי זמן לחשוב מה לענות.. נזהרת על עצמי. נזהרת ממילים טובות..מכירה את זה? (יש לי תחושה שגם את זה את מכירה היטב) כל כך תודה.. לא משכת אותי לאחור..את זה אני עושה יופי לבד, רק הצעת לי אפשרות שלא חשבתי עליה- להתחבא קצת בצללים ולהמשיך לדבר משם.. הפורום הזה מעניין לי... למרות מגבלות הוירטואליה אני בסך הכל מתנהגת כאן כמו בחיים... כשלחוץ לי בחיים האמיתיים אני יורדת לפעמים אל מתחת לשולחן..נחה שם קצת, נרגעת, חושבת על עצמי כ"רואה ואינה נראית" ואז שבה מחדש לחברת האנשים. אולי ההיתלות על עצים קודמים היא משהו דומה.. אני חיה עם זה בשלום. אני כנראה זקוקה לזה; לדומם מנועים כל כמה זמן.. המילים שלך כל כך נוגעות ... את כל כך לא beast בעיני! רחוקה משם אלפי שנות אור.. איך תלית עצמך על וו כל כך גבוה? לפעמים בא לי להוריד אותך בעדינות מהמקום הזה, שמחמיר כל כך, שסוגר.. שהרגליים שמפרפרות-בועטת כך באויר יצליחו להרגיש שוב אדמה.. אני קוראת שוב ושוב את המילים שלך ... מרגישה אותך כל כך אמיתי ולא יודעת מה להוסיף. כל כך הייתי רוצה שיהיה לך טוב... מותר עוד חיבוק? לילך. וליאת- לא חשבתי שתצטרפי, אבל כל כך שמחתי שכך עשית. כמו שאני תמיד שמחה. תודה לך, גברת שמש-חורף..

אני רוצה להתחיל טיפול- למי אפנה? לעובד סוציאלי או לפסיכולוג? מי יכול לעזור לי?

ערב טוב טל, ההחלטה להתחיל טיפול היא חשובה ואפילו חגיגית. ההחלטה לאן לפנות תלויה בהרבה גורמים, בהם גם שאלות של תקציב ומידת הדחיפות. תוכלי לבקש טיפול דרך קופת החולים שלך, ואז תקבלי רשימה של מטפלים שעובדים עם הקופה, מהם תצטרכי לבחור עפ"י המלצות. טיפולים אלה כרוכים בתשלום מוזל, יחסית, העולה ככל שנמשך הטיפול (בהתאם לנוהל הספציפי של כל קופה). יש אפשרות לקבל טיפול חינם במרפאות בריאות הנפש, אולם בשל עובדה זו רשימות ההמתנה עצומות ותיתכן המתנה של מס' חודשים ואפילו יותר. טיפול נוסף טוב ולא יקר תוכלי לקבל במסגרת שירותי הייעוץ של האוניברסיטה, אם את סטודנטית. שירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א פתחו לאחרונה את דלתותיהם גם לציבור הרחב, וכדאי מאד לנצל את האופציה הזו. כמובן שנשארת תמיד האפשרות של פנייה לפסיכולוג פרטי, אותו תוכלי לבחור בהתאם להמלצות שתקבלי. ככלל, מי שמורשה לעסוק בפסיכותראפיה הם פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים קליניים בוגרי תואר שני. אם תצרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת ותצייני את אזור מגורייך, יתכן שיישלחו לך למייל האישי המלצות על מטפלים טובים. בהצלחה רבה ליאת

היי ליאת לאחר טיפול השבוע רציתי להתייעץ איתך,אני לא יודעת אם להמשיך .. כי נפגעתי ממנה. לפני שבועיים היא עטפה אותי בחיבוק חם ורך ומנחם,כמו שאמא מחבקת את הבת שלה, והיא ליטפה אותי ברוך ובמילים כמו שרק היא יודעת , פגישה לאחר מכן(זאת שהיתה השבוע) היא נעצה לי סכין בלב וסובבה אותו וזה כאב.כ"כ כאב באמת. עקב התלונות החוזרות ונשנות שלי בפניה על קשיי שינה (הסיוטים הורגים אותי בלילה..),אי שקט והפגיעה העצמית(לעיתים רחוקות אני פוגעת בעצמי )שנאה עצמית שממתגברת וההאשמות עצמיות בהקשר לפגיעה המינית שעברתי (תוהה אם אני אשמה לא אשמה וכו' וכו') אז היא הציעה לי להיעזר במקביל בעוד טיפול כדי לטפל בנושא הטראומה ... היא הדגישה במקביל לטיפול שלה,לא במקום. הפנתה אותי ל1202 לברר לגבי טיפול בטראומה כאמור(לא טרחה להפנות אותי .. הפנתה אותי לחפש לעצמי... ואיך אני אדע מי מטפלת טובה?) זה היה מעליב. זה נורא פגע בי. אני תוהה לעצמי ושואלת את עצמי אם היא חושבת שלא תוכל לעזור לי מדוע היא אומרת לי זאת עכשיו לאחר שנה של טיפול? בזמן הפגישה כמובן לא עיכלתי את זה, ואמרתי כן או.קי .או.קי . אבל עכשיו בעצם זה מבחינתי לא או.קי ... עכשיו הבנתי סוף סוף שהיא זרקה אותי. מצחיק לא? היה לה זמן של שנה(ושנה זה לא מעט) להבין שהיא לא יכולה לעזור לי ולומר לי את זה... איך היא חיכתה עד עכשיו? אמנם היא שבה והדגישה שאין מקום להפסיק את הטיפול שלי,דווקא ההיפך ,אבל כן להיעזר במקביל בעוד גורם. אני מתארת לי שהיא רוצה שאני אקבל את הטיפול הטוב ביותר ואני יודעת שהיא מטפלת די הגונה וישרה אבל בכל זאת ,אני מרגישה שהיא נוטשת אותי. ויש לי חרדת נטישה. ואני פגועה ואני לא יודעת אם להמשיך את הטיפול אצלה. אולי היא לא רוצה לטפל בי ולא נעים לה לומר לי ? מה דעתך, ליאת.? סליחה שכתבתי בצורה כה מבולבלת ... כל העניין הזה כואב לי...

ובמחשבה שניה ,ליאת. אני לא רואה טעם להיעזר במקביל בעוד טיפול... נניח ואלך למטפלת המתמחה בנושא של טיפול בטראומה ,מטפלת כזאת תוכל לעזור לי גם בנושא של השנאה עצמית והדימוי עצמי הפגוע וכל שאר הבעיות הפסיכולוגיות שיש לי, שכולן קשורות לתקיפה המינית. ואין לי את הפעמיים בשבוע כדי להגיע לשני טיפולים ,אני עובדת המון שעות ושבתות ,אין לי זמן. והשבוע הייתי אצל הפסיכיאטר עם קרובת משפחתי, והוא המליץ על אשפוז היא במצב פסיכוטי, היא אמרה לפסיכיאטר ששומעת קולות שפוקדים לה לפגוע בעצמה. והלב שלי נקרע מכמה היא סובלת מהסכזופרניה ,כמה המחלה קשה ,ואם תצטרך אשפוז זה יהיה קשה עבורה,באשפוז היא לא סובלת להיות,קשה לה וגם לי ולמשפחתי הביקורים בבית חולים פסיכיאטרי הולכים ונעשים קשים מאשפוז לאשפוז, אבא שלי חולה סכרת ולחץ דם ואסור לו להתעצבן במצבו.והוא ממש ממש עצבני. אבל הפסיכיאטר המליץ לאשפז... ודיברתי עם העו"ס והוא אומר לשמוע בעצת הפסיכיאטר... בינתיים היא על כדורים וזריקות, אין לי מושג איך אני שורדת את זה כל פעם מחדש? את יכולה להגיד לי שיהיה בסדר? ואיך יוצאים היום ורואים את כל החברים שלך שמחים ולי בא למות?

שבת שלום חן, לפני שנדבר על הטיפול שלך, אני רוצה להצטרף להמלצה של הפסיכיאטר, ולהגיע לאשפוז מוקדם ככל האפשר, כדי שהקרובה שלך תחזור לאיזון הכי מהר שאפשר. האשפוז, עם כל אי-הנוחות שהוא גורם, יכול להביא גם למידה של הקלה במשך היום, מתוך ידיעה שהיא בידיים טובות ואינה יכולה לפגוע בעצמה. באשר לטיפול שלך, נדמה לי שלא מדובר בדחייה או נטישה (כמו שאת מפרשת זאת) אלא דווקא בצעד אחראי, אולי גם מתוך משאלה לעזור לך באופן מדויק יותר, ולהיעזר בדעה נוספת מאדם המומחה בתחום הפגיעה המינית. את יודעת, בימים אלה אני עובדת במחלקה בבית חולים פסיכיאטרי, ושם נחשפתי ליתרונותיה של עבודת צוות וחשיבה משותפת. לפעמים, במקרים של מבוי סתום או במצבים בהם רק נדמה שזה כך, כניסה של גורם טיפולי נוסף יכולה לסייע מאד. החוויה כאילו היא נעצה סכין בלבך נוגעת ללב, וכדאי לדבר על כך איתה. כך תיווצר עבורה הזדמנות נוספת להסביר את הרציונל שלה. השאלה שלך, חן, מהווה הזדמנות גם עבורנו, להיזכר שפעמים רבות אנשים פונים במקביל ליותר ממטפל יחיד, ובכך מעלים את הסיכויים להיתרם. שילובים מוכרים הם כאלה של טיפול פרטני לצד טיפול קבוצתי, או טיפול פרטני לצד טיפול זוגי, טיפול דינמי לצד תרגול התנהגותי, טיפול פסיכולוגי לצד טיפול בהבעה, טיפול פסיכולוגי לצד התערבות של גורמי רווחה שונים. ספרי לאן מתפתחים הדברים, ונסי להחזיק מעמד. אני יודעת שלא פשוט לך. ערב טוב ליאת

אני חושבת ללכת למיון.אני לא יודעת מה ההשלכות של זה.אני לא יודעת מה לעשות...

אם אפשר לעזור איכשהו...אני כאן

במחשבה שניה. אם את מרגישה ממש ממש רע, מוטב שתפני למיון (מאחר ואני לא פסיכולוגית...)

ויק יקרה, אני חושבת שזאת החלטה אחראית ונבונה. ההשלכות האפשריות: פגישה עם פסיכיאטר, חשיבה על דרך מהירה לעזור (שינוי תרופה או תוספת) ועל דרך פעולה מיום ראשון בבוקר. לדעתי, מכאן זה יכול רק להשתפר. (זוהי אחת מנקודות האור ברגעי השפל: יותר רע כבר לא יכול להיות). אני מבקשת ממך מאד לחזור אלינו ולספר מה שלומך. חיבוק חזק ליאת

אני מרגישה שאני צריכה "קביים" לעבור את הסופ"ש הזה.ואין כאלה קביים בשבילי.וזה בלתי עביר בשבילי..אני יודעת שרק אם "שוברים את הכלים" מקבלים אותם.אבל אז יש הסכנה,שלא אוכל להיעזר בהם.ואם כן,לעולם לא תהיה חזרה אמיתית לעצמי.אז אני לא יודעת מה לעשות במה לבחור..

ויק יקרה, יש מצבים בהם גם סוף שבוע בודד יכול להיתפס כנצח נצחים, כמדבר שממה. לפעמים, כשאין קביים, אין לנו ברירה אלא להישאר ישובים, לזחול, או לאלתר משענת חלופית. אנא, אל תשברי את הכלים. האם תוכלי להיעזר בנו כסוג של תמיכה בשבת הזו? השתדלי להחזיק מעמד. ליאת

איזה טיפול עדיף להפרעת אישיות נמנעת, דינמי או קוגניטיבי?

תהילה יקרה, הפרעת אישיות נמנעת מתאפיינת בדפוס יציב של הימנעות מכל מעורבות חברתית או קשר היוצרים פוטנציאל לדחייה, פגיעה או השפלה. יש הרואים בהפרעה זו אחות-תאומה של הפרעת החרדה החברתית. הטיפול המומלץ במקרים אלה הוא, לכן, התנהגותי קוגניטיבי, עם העדפה לטיפול קבוצתי. בהצלחה ליאת

היי ליאת ראית את התוכנית של אילנה דיין על אנשי מילואים שקבעו להם אחוזי נכות בגלל טרואמות מלחמה והלם קרב והצבא עוקב אחריהם כדי להראות כביכול שהם שקרנים ומצלמים אותם עושים פעולות יום יומיותפשוטות כמו לטייל עם הילד או לעשות קניות שולחים להם את הקלטות הביתה ואומרים שהם שקרנים ומורידים להם את הקיצבה...ממתי אנשי חקירות הם אנשי מקצוע אם לא מאמינים להם למה לא שולחים אותם לאבחון פסיכיאטרי למה עוקבים אחרי הלומי קרב או אנשים בכלל?והצבא מודה בפשע הזה ...בתור אדם שעושה המון מילואים משהו יודע מה מצבי ? משהו עוקב אחריי כל עוד אני בא אני בסדר אף אחד לא יודע שאני בטיפול או על כדורים או שהפסיכיאטרית שלי חושבת שאני לא במצב ללכת למילואים......והאמת עם כל מה שקורה במדינה הארורה הזו בעיקר היחס לאנשי מילואים דיי נשבר לי ואני חושב להפסיק לבוא ושילכו כולם לקיבינימאט.......לא יודע אם זה קשור אלייך (: אבל זה מעסיק אותי בזמן האחרון...כי שוב כרגיל קבלתי מילואים.....

MR BLUE יקר, הפרעה פוסט-טראומטית עוררה מאז ומעולם (בכל העולם ולא רק אצלנו) שאלות אבחנתיות רבות, בעיקר בגלל שהיא כרוכה בענייני כסף ופיצויים. ראיתי את התכנית עליה אתה מדבר, אם כי בראייה קצת פחות נאיבית. בכל מערכת המשלמת פיצויים בגין אחוזי נכות, אין ברירה אלא לוודא מידת זכאות ולהימנע ככל האפשר ממקרים של התחלות וזיוף. כנראה שאין דרך "יפה" או "נקיה" לעשות זאת, ותמיד יהיו אנשים שייפגעו בצדק. בנוגע אליך, המערכת אינה יודעת שאתה בטיפול או שאתה נוטל תרופות, פשוט כי אינך מדווח על כך. אם להערכת המטפלים בך אינך כשיר לשרת כחייל מילואים, יש הליך פשוט למדי שיוכל לפטור אותך מזה. עליך לפנות ללא דיחוי לאנשי בריאות הנפש ביחידתך, ולבקש שחרור זמני או קבוע משירות מילואים. בהצלחה ליאת

מאחר ואני רואה מה השעה כעת וכמה שאלות יש לך אני אדחה את שאלתי לפעם אחרת.. ליאת, גם חוץ מזה שאני רוצה שתנוחי ותלכי לישון מוקדם לשם שינוי(את "נשמעת " לי עייפה אולי אני טועה לא יודעת) לא קל לי ועבר עליי שבוע קשה .חייבת להתייעץ איתך בנוגע לטיפול שלי ,אני אובדת עצות..זה יחכה אבל ,אני לא רוצה להפריע לך. רק מותר להגיד שאני מיתגעגעת נורא?? לילה טוב אני.

שלום חן, תודה על ההתחשבות. אני באמת עייפה נורא, ועוד קצת סוחבת את שאריות החולי מהשבוע שעבר. אהיה כאן במהלך הסופ"ש, ואשתדל לעזור. לילה טוב ליאת

רע מדי.קשה לי להיות לבד,"בתוך" עצמי..

ויק יקרה, מה שנראה רע, קשה ולבד בשעות הקטנות של הלילה, יכול להיראות אחרת עם שחר, וחשוב נורא לזכור את זה. מקווה שאת כבר ישנה, לא כואבת, חולמת חלומות של נחת. אולי מחר לא תהיי לבד. ליל מנוחה ליאת

בשאריות ההכרה האחרונות. מניחה שעוד נדבר במהלך השבת. :-)) (ושיעול) ליאת

האם קיבלת?

שלום רב, לפני כשנה עזבתי מיוזמתי מקום עבודה בו ראיתי את עתידי. עזבתי לאחר שהממונה עלי התייחס אלי בצורה נוראית, נצלנית, ואינטרסנטית באופן מכוער לארגון. מעולם לא אמרתי בפניו מה שאני חושבת - בצורה שאני חושבת, כלומר, תמיד מצאתי מילים יפות ועדינות להסביר מה לא בסדר והיחס שלו החמיר. כיום, שנה לאחר שעזבתי את מקום העבודה, אני עדיין חשה חרטות עצומים על שלא הבעתי בפניו את תחושותי (מכך ניתן להבין עד כמה פגע בי היחס שלו מבחינת ההערכה העצמית שלי וכו'. מה יכול לסייע לי להשתחרר מרגשות אלה?? אני חושבת שזה קצת מאוחר ליצור עימו קשר ולהטיח את כל האשמותי בפניו... *** חשוב לציין שהמשכתי בחיי, אני לומדת ועובדת במקביל, התחתנתי במהלך שנה זו ועוד.*** תודה מראש, קוצ'ה

שלום לך קוצ'ה, היכולת להניח לכעסים ישנים היא אחד הנכסים היקרים שאדם יכול לבקש לו בחייו. כאשר אנו נתקלים ברשעות, בקטנוניות, בתככנות (וגם בנהגים מטורפים בכביש) הדחף המיידי במקרים רבים קורא לנו להציל את כבודנו הרמוס גם במחיר כמה ברכות חמות ל?א?מ-אמא שלו, תוך שאנו מנסים נואשות לחנך אותו לנהוג אחרת. לרוע המזל, יכולתנו להשפיע על התנהגותם של האחרים מוגבלת במידה רבה. בעיקר כשמדובר במנהל נצלן ומרושע. במפגש עם אנשים רעים, החכמה היא להתרחק כמה שיותר מהר, והכי רחוק שאפשר. נדמה לי שהצלחת לעשות זאת לא רע. הכעס שאת ממשיכה לשאת כלפיו ממשיך להתגלגל איתך כאותה משקולת כבדה המחוברת לרגלו של אסיר. באופן מוזר - גם כאשר אנחנו יכולים לחלץ את הרגל בקלות ולהשתחרר מעו?ל?ה של המשקולת, הבחירה היא להמשיך ולסחוב את המטען המיותר. אני מציעה לך להרפות מן האחיזה הלופתת באותה משרה אבודה, מאותו ממונה נצלן ומתעלל, ולהפנות את המשאבים שלך להמשך התפתחותך המקצועית. בהצלחה ליאת

אוי ליאת אני מרגישה שאני צריכה חיבוק.... מקווה שאת כבר בריאה לילה טוב

כיף לי לקרוא אותך כל כך רכה... קבלי ממני חיבוק גדול חם ואמיתי. כאן. וגם שם (במייל...). נורית

אני נוזלית היום... ככה נויה קוראת לי כשאני ממש רכה. הייתי אצלה (הפסיכולוגית...) והיא הייתה איתי... היא נגעה בי בבטן הכי רכה. הסכימה למשהו לא רגיל... עכשיו יש בעיה אחרת... יש אזור בארץ שאסור לי להתקרב אליו... אחרי הפגישה התקשרתי לנויה ועבדתי עליה שעזבתי את הטיפול... היא כמעט חטפה התקף לב... התעצבנה עלי נורא והוציאה עלי חוזה... כך שאם אני מתקרבת לאזור מגורייה ברדיוס של 10 קילומטר... היא הורגת אותי במכות... :-))) ליאת, מה שלומך? ספרי קצת. שבת שלום. נורית

נורית יקרה, יש בשורות שגם נויה, אמיצת הלב, מתקשה לעמוד בהן. יש אנשים שאסור, כנראה, להתחיל איתם. :-)) אני שמחה לשמוע ששדה המוקשים הפך לנגיעות רכות. הדיווחים האלה משדרים מסר מרגיע למי שעדיין מגשש בתוך אי הידיעה. אני עצמי משתפרת, תודה. ההתקררות האקוטית חלפה לה, והותירה אותי עם שיעול נבחני ויבש, שמוציא את החשק לחיות, אבל עושה משהו לשרירי הבטן. במקרים של שיעול קשה במיוחד, התחושה היא של וריד מתפוצץ במוח. חוויה מכוננת. תודה, חביבתי, על ההתעניינות, וסוף שבוע נעים ליאת

ליאת יקרה, עכשיו, כשחזרתי ל'חלון' של הפורום, אני רואה שכתבנו בדיוק באותה השעה. אני מקווה שהשיעול יחלוף בקרוב. שיעול יבש זה באמת זוועה (אני תמיד נתקעת בשלב הזה..), אבל לפחות זו דרך אלטרנטיבית להוציא את הקרביים (מלבד פסיכולוג, כמובן). מאחלת לך שתצליחי לישון בשקט (תנסי אדים אולי), נויה

נוריתי יקירה, לא צריך להגזים - לא חוזה ולא נעליים :) את מוזמנת אלי בכל עת, את יודעת.. הראייה שלי כבר מעורפלת מרוב עייפות... ליאת - תלכי גם את לישון ? לילה טוב, נויה

בטח כבר נמאס לך 'לשמוע' ממני כל שבוע,אם כן בבקשה תגידי לי,ומבטיחה לך שאפסיק 'לנדנד'; אך אם לא בבקשה תעזרי לי להתמודד עם הבעיות שאפרט בהמשך. חשוב לי לציין שהפעם (בניגוד ל'תקופה הראשונה' שהיתי פעילה בפורום וש'התמכרתי' אליו)גם לא 'התמכרתי' לפורום וגם אני מקבלת כל פעם מעיין 'זריקת עידוד' דרככם ובטח שלא נכנסת לדכדוך מכך{כפי שקרה בעבר}(אך זה לא אומר שאיני מדוכדכת יותר ושהמצב הסתדר) . הבעיה היא ראשית-כל שאיני בטוחה אם זה סתם עצבים עקב הPMS או 'התשה'ויאוש מהמצב הקיים,אך ביומיים -שלושה האחרונים(בעיקר) אני מרגישה שאף אחד בעולם לא אוהב אותי ושאפילו אנשים זרים סתם 'מתנהגים אלי יפה' כיוון שהם לא רוצים להעליב אותי,ואפילו נראה לי שמשפחתי כבר לא כ"כ אוהבת אותי אלא סובלת אותי, אך אף-אחד לא באמת מבין אותי,ונראה לי שאם לא מבינים אותי אז גם לא אוהבים אותי(ואולי זה שטותי לחשוב כך?!). הבעיה היא גם שכעת אני כמעט לבד(רוב הזמן)עם הוריי המבוגרים,ויוצא מצב כזה שבגלל שאיני עובדת,רוב מטלות היום-יום נופלות עליי(וכוונתי בעיקר-לקניות,הסעת הוריי ממקום למקום וכו'),ואולי זה נשמע פשוט,אך לעיתים{ובזמן האחרון יותר} זה יותר גרוע מלעבוד במשרה מלאה,רק שאז לפחות משתכרים על כך ומקבלים עצמאות כלכלית ונפשית,בניגוד למצב בו אני נמצאת; זה לא שהופכים אותי ל'משרתת של הבית' ,אך נוצר מצב שאם אני לא עושה דברים אילו,הם פשוט לא ייעשו,וכאילו שרוב 'בעיות הבית' 'יושבות על כתפיי',בנוסף ל'צרות האחרות' שיושבות עליהן וגורמות כמעט ל'קריסתן'(אולי אני קצת מגזימה בתיאור,כי אני נמצאת כעת במצב-רוח רגשני עקב הPMS =תסמונת טרום מחזור). איני מחפשת עבודה כעת,למרות שאני רוצה,ואני דוחה זאת כל הזמן,עקב הפחד העצום והחרדות שיש לי מכך ,שממש 'משתקות'אותי מלפעול,וזה גורם לי להישאר באותו מצב מייאש שאני נמצאת בו. איני מצפה שתמצאי לי 'פתרון קסם' למצבי,ואני יודעת שזה בלתי-אפשרי,אך אשמח לתגובתך.

שלום משתנה, את מתארת, כבר זמן מה, חוויה מתמשכת של עומס נפשי , מתח פנימי, ובעיקר תחושת בדידות וחוסר הכלה מצד בני משפחתך. חלק גדול מתחושת העומס שאת חווה, נובע מן העובדה שאת נאלצת לפעול ולתפקד למרות החרדה ואל מול דפוסים עקשניים מאד של הימנעות. אנשים חרדים מעדיפים להתכנס להם לפינה מוגנת, להימנע מלהיפגש עם מטלות היומיום (בעיקר אלה המעוררות חרדה גלויה), ולהימנע מהסברים למי שממילא לא יבינו. מהבחינה הזו, ההכרח לקום ולסייע להוריך המבוגרים פועל בשירות ההבראה שלך, והוא חשוב בעיני לא פחות מהטיפול עצמו. באופן פרדוכסלי, ככל שתעשי יותר ויותר מטלות, הן יאיימו עליך פחות ויגזלו פחות משאבי נפש. עדיין אני מוצאת את עצמי נעצבת על כך שאת חוסכת מעצמך את הטיפול התרופתי שהיה יכול לעזור לך ביותר. בכל מקרה, מקווה שתחושי הקלה כלשהי, ולו מעצם הכתיבה והשיתוף בפורום. החזיקי מעמד ליאת

משתנה, אני קוראת אותך לאחרונה ,מבינה כמה קל ומפתה להיכנס לייאוש.. יש מצבים שבהם היאוש נראה יותר קל ויותר נוח אבל לאור התסכול המתמשך שאת שרויה בו כבר לאורך זמן ,כפי שאני קוראת , את חייבת "לקחת את עצמך בידיים" כלומר להתחיל לטפל תרופתית ,וזאת על מנת להקל עלייך ולסייע לעצמך לעבור את התקופה המדכדכת, לאחר שתתחילי עם הטיפול התרופתי יהיה לך קל יותר להתמודד עם המטלות היומיומיות גם בבית וגם מחוץ לבית כמו:מציאת עבודה. אני מצטערת וחשבתי והתלבטתי אם לשלוח .. מקווה שאת לא כועסת... וכן אני מבינה אותך שלא תחשבי שלא, אני יודעת גם שקל להגיד וקשה "לעשות" אבל תכל'ס אם תתחילי לעשות יותר על מנת לעזור לעצמך ,תרגישי הרבה יותר טוב.

ליאת שלום ותודה על תשובתך, ראשית חשוב לי להוסיף שבעיניין השיעול היבש המעצבן ומטריד ו'שאריות השפעת' אני מזדהה איתך בהחלט-כי גם אני כעת בשלב זה של ההחלמה מהשפעת. מה שכתבת לי כ"כ נכון,בעיקר הקטע שכתבת ש" אנשים חרדים מעדיפים להתכנס להם לפינה מוגנת, להימנע מלהיפגש עם מטלות היומיום (בעיקר אלה המעוררות חרדה גלויה), ולהימנע מהסברים למי שממילא לא יבינו...",וגם זה שהעזרה להוריי חיונית עבורי ,זה אומנם בהתחלה קצת הפליא אותי,אך אחרי זמן קצר הבנתי את ההגיון בכך,וברמה מסויימת זה אפילו הקל עליי-כי איני רוצה שהוריי שתומכים בי לא הפסקה - נפשית וכלכלית,יציטיירו כ'אנשים נצלנים' כי זה לא כך,ונראה לי שההיפך זה הנכון,ואם זה גם עוזר לי-ולא מזיק,אז זה טוב - כי גם יש תגמול לכך. לא מובן לי למה התכוונת ב"..דפוסים עקשניים מאוד של הימנעות"?( האם הכוונה לכך שכתבתי שאני נמנעת מביצוע מטלות חשובות כדי לא להתמודד עם החרדה הכרוכה בהן?). בעיניין הטיפול התרופתי איני כ"כ מסכימה איתך ועם חן,גם בגלל ה'צרה' שקרתה לי עקב הכדורים,ושאיני רוצה אפילו ב'קמצוץ' של סכנה לסכן את עצמי כך שוב,וגם בגלל שדעתי עדיין חלוקה בעיניין הכדורים ונוטה יותר נגד,כי ראיתי תוכניות תעודה שהזהירו מהשימוש בכדורים ומה הם יכולים לגרום ב'מקרים קיצוניים,שמי מבטיח לי שלא יקרו אצלי.כמו-כן זה נראה לי לא טבעי ואף 'מזוייף' שארגיש טוב בגלל חומר כימי,אולי אהיה כמו 'זומבי' ומה כשאפסיק עם הכדורים - אחזור שוב לאותו מצב!?זה פשוט לא טבעי. ומה אם כמו בעבר שוב אשכח דברים כשלקחתי את התרופות ואולי הזיכרון שלי יפגע,ומה אז אעשה!?

רציתי לדעת איך אתם רואים אנסים? איך מתייחסים אליהם בפסיכולוגיה? האם כל אנס (אם הדבר אפשרי) צריך טיפול? או שאונס לא נחשב "למחלה"? והאם נתקלת בעבודתך באנסים, האם הם חושבים על מי "שעשו לה את זה"? האם יש אצלהם רגשי אשם? פחד? כח? שליטה?<<< מה זה לכל הרוחות? למה בני אדם הופכים לאלימים או אנסים?

אאא יקרה, ככל הידוע לי, אין פרופיל אישיותי אחד לכל האנסים. ברוב המקרים מדובר בסוג של הפרעת אישיות, ולפיכך ההתייחסות היא כאל מי שאחראי למעשיו ויכול לעמוד לדין (בניגוד לחולה נפש חסר שיפוט ותובנה ושאינו בר-שיפוט). הטיפול בעברייני מין יתמקד בדר"כ במיומנויות השליטה בדחפים התוקפניים, והוא ניתן כיום במסגרת תכניות שיקום כאלה ואחרות בבתי הסוהר. כאשר מדובר באנס עם הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, נראה מעט מאד, אם בכלל, חרטה ואשמה. אנסים בעלי פרופיל אישיותי שונה יכולים להביע חרטה כנה ולסבול מרגשות אשם. רבים מהסובלים מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (פסיכופאתים) הפגינו כבר בילדותם דפוס התנהגות פרוע, הכולל התעללות בילדים/בעלי חיים/רכוש, גניבה, שקרים, הצתה, נשירה מבי"ס, ועוד. הגורמים להפרעות התנהגות מעין אלה מגוונים למדי, וכוללים היבטים משפחתיים, פסיכוסוציאליים, ונוירוביולוגיים. שלא נדע.. ליאת

משהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין עו"ס לפסיכולוג האם העו"ס משחקות אותה מבינות בפסיכולוגיה או שזה תלוי על מי אתה נופל? תודה...

מעין יקרה, עובדים סוציאליים המוסמכים לעסוק בפסיכותראפיה הם עובדים סוציאליים שסיימו תואר שני במגמה קלינית. ככאלה, הם ומיומנים ומורשים לעסוק בפסיכותראפיה ממש כמו פסיכולוגים קליניים. בברכה ליאת

אשתי מאד רוצה שנלך לסקס קבוצתי (שישתתפו בו עוד זוגות) כדי לגוון את חיי המין שלנו. רציתי לדעת אם חוויה כזאת יכולה לחזק או להחליש את הקשר הזוגי בינינו.

דקל יקר, מאחר ואיני יודעת דבר על הקשר הזוגי שלכם (מלבד אולי על הצורך של אשתך בגיוון) לא אוכל לדעת אם חוויה כזו תיטיב עמו או לא. כאשר מכניסים שותפים אל תוך האינטימיות הזוגית קשה מאד ליצפות מראש את ההשפעות האפשריות. כדאי לזכור שהתנסות כזו יכולה להעלות במידה משמעותית את סף הגירוי, מה שעלול להשפיע על אופי המיניות שלכם מכאן ואילך. לפעמים אפשר להסתפק בפתרונות פחות דרמטיים לצורך גיוון חיי המין, ולשם כך אפשר להיעזר בסקסולוג או יועץ זוגי. מאחלת לכם חורף חם ליאת

שלום אורנה ותודה רבה על תשובתך! הבחורה קרובה מאוד. וכולם רואים את מה שקורה מסביב וכיצד מתנהגים אליה ואל ילדיה, אך היא לא רואה זאת כלל. על טיפול היא לא מעוניינת לשמוע הן טיפול פרטי והן זוגי. היש דרך לעזור לה באופן פרקטי? תודה מראש אורית

אורית, אם ברצונך לקבל התייחסות נוספת של אורנה לדיון קודם, אנא, צרפי אותו לדיון המקורי, כך שתוכל לראותו במייל שלה ולהתייחס אליו. בברכה ליאת

שלום גם אני לא עבדתי הרבה זמן בגלל הפחד והכאב ועתה חזרתי לעבוד....את נשמעת לי אדם נפלא ותהיי חזקה יהיה טוב נראה לי שבתוך תוכך יש נקיון ויושר פנימי ולאנשים כאלה חייב להיות טוב אם תרצי מוכן לחבק אותך תמיד(: להתראות לך ובהצלחה......

MR BLUE היקר, תודה על התמיכה,המחמאות והחיבוקים,תמיד כייף לקבל 'חיבוקים חמים' ומחזקים; שמחתי מאוד לקרוא את תגובתך הנעימה,כי באמת ציפיתי גם לתגובתך ב'עץ' למטה. לצערי נקיון ויושר פנימי לא תמיד מבטיח חיים קלים וטובים. להתראות ובהצלחה גם לך, משתנה

היי משתנה לצערי היה נבצר ממני זמנית להכנס לפורום ואם נכנסתי אז זה היה לרגעים מעטים בכל מקרה אני מכיר את הרצון העז למגע ליטוף וחיבוק וללחישה המתוקה של אדם אחר המספר עד כמה הוא או היא אוהבים ואת עוצמת הרגש שהדבר הנל מוביל אותם.......איני יודע כל כך מה צרותייך (לצערי לא תמיד אני עוקב אחרי מה שקורה כאן אבל משתדל.....) אבל אני מניח שברוב המקרים התגשמות החלום הזה או הרצון הזה שרק יאהבו אותנו מנחמת......למרות שבשנה שנתיים האחרונות אני קהה חושים לחיבה מצד אחד ומצד שני מייחל ושואף אליה כי זה המזור היחיד לכאב לדעתי חיבוק מנחם והמון אהבה הלוואי ויהיה לך את כל אלה והרבה בחיבה אין קץ שלך......MR BLUE

היי ליאת כמה כיף לראות אותך כמו תמיד....... בזמן האחרון יש אנשים שמקנאים בי בצורת סגנון החיים שלי ביכולת שלי להצליח באונ בלי ללמוד הרבה הקטע שאני מכיר את עצמי ואין לי ממש במה לקנא...זה נראה לי ממש מגוחך........ דבר נוסף אני קורא כל מיני ספרים על קולנוע על איך בונים דמויות ואיך בונים מתח אצל הקהל אין ספק שכדי לכתוב תסריטים צריך להיות פסיכולוג אין של הדמויות והן של הצופים על מנת לדעת באיזה צורה יש להציג את הדברים.....במהלך הקריאה אני מצליח לראות את עצמי כדמות בסרט ולראות את הרגישות והאמביוולנטיות שלי כאדם ובין היתר של המעשה שעשיתי שאני חש כמעשה מכונן ומגדיר....מצד שני ראיתי איזה סרט של אונס נורא שהזכיר לי את אותו דבר נורא כאדם תוקפני אני חש ממש רע כלפי המעשה ההוא עדיין משום מה היחס התוקפני בסרט לא הזכיר לי רק את אותו מעשה כלפי הזונה אלא גם כלפי האקסית שם יחסי המין היו בהסכמה מלאה ולעיתים כשהיא יוזמת אמנם אני חושב שהליכה לזונה היא פשע נורא.......אבל יש מצב שאני חושב שעצם המיניות שלי אישית עם נשים באופן כללי בלי קשר לזונה היא חטא?הרי אני לא חושב על מין כפשע באופן כללי.......אני חי בתנודות נורא גדולות של התחושות מצד אחד יש רגעים שאני עם אנשים אני חש ביטחון ומצב רוח טוב(אולי בגלל שהם מרעיפים עליי חיבה ובדרכ אני פוגש אותם באונ) אבל כשאני לבד וזה מצב הצבירה שלי בדרכ אני מרגיש רע לפעמים ומתחיל לבכות...........כואב לי כל כך על מה שעשיתי עם אותה אישה ולפעמים אכפת לי רק מעצמי ומגורלי.......טוב שיתפתי כבר הרבה התראות ותודה ביי

MR BLUE יקר, היכולת שלנו להתבונן על עצמנו מעט מבחוץ, לזהות נראטיב, לתת את הדעת למכלול של ממדים, לאמביוולנטיות הקיימת בנו - מבורכת ומעידה על שינוי חיובי באופן בו אנו ממשיגים את עצמנו ואת הבעיה ממנה אנו סובלים. מרגש לראות את התהליך הזה אצלך, בו אתה נע לסירוגין מעמדת הגיבור המככב לעמדת הבמאי או הצופה, כאשר כל תנועה כזו מתאפיינת ברגש דומיננטי מובהק, המשתנה בהתאם למיקום (לפני או אחרי המצלמה) ולזו?ם. היכולת לראות את האסונות שלנו כמשהו מכונן מתוכו אפשר לצמוח, נדמית בעיני אופטימית באופן מרענן. ההבנה שיש מי שרואים בנו מושא קנאה, גם בשעותינו הקשות, מדגישה את העושר והחיות של הקיום שלנו, הלא כן? תודה ששיתפת :-) ליאת

ערב טוב, אני מרגישה לאחרונה עייפה מאוד מהטיפול עצמו ומהפגישות. אני לומדת ועובדת אבל לאחרונה אינה מצליחה לעשות את שניהם כמו שצריך וכמו שאני מצפה מעצמי, כי אני פשוט כל הזמן לחוצה ועסוקה במה שהיה בפגישה הקודמת ומה שיהיה בזאת שתבוא. זה נורא מלחיץ. האם כדאי לקחת חופש קצת להתאורר מהטיפול, או אם אני מרגישה כזאת זה סימן שעכשיו זה התחיל לגעת ולעבור עיבוד. אני שנה וחודש בטיפול, ש-7 חודשים מהם אפשר להגיד לא נעשה כלום (עד שהתרגלתי לרעיון שמישהו מחטט לי בחיים, ועד שהבנתי מה זה טיפול, ועד שלמדתי לשתף אחרים ברגשות הכי אינטימיים שלי). אשמח לקבל תשובה. תודה

שלום נוהר, טיפול פסיכולוגי, חשוב ומשמעותי ככל שיהיה, אינו אמור לבוא *במקום* החיים עצמם, ולפיכך הצורך להחליט "טיפול או חיים?" מיותר. כאשר המפגשים הופכים נוגעים ומשמעותיים, יש להניח שהם יגזלו חלק נכבד מהמחשבות, גם במחיר של פגיעה זמנית ביכולת הריכוז וההשקעה בתחומים אחרים. למרות זאת, בסיכום הכולל, תועלתו של הטיפול עולה על הגרעונות הזמניים שהוא יוצר, ולכן לא מומלץ להפסיקו. בברכה ליאת

-אני נורא עצבנית בתוך החדר הטיפולי. -אני מתעצבנת על המטפלת. -עושה לה טובה שאני עונה על השאלות שלה. -לא יוזמת שיחה. -ממשיכה להגיע בזמן, ולא מבטלת פגישות. -מאיימת שאני אעזוב את החדר או את הטיפול. -אומרת לה שאיני יודעת מה אני עושה בחדר הזה. -אמרתי לה פעם שאני שונאת את החדר ואת הכסא. -------- אבל בתוך תוכי -אני שמחה שיש מישהו שמוכן לתמוך בי ולקבל אותי כמו שאני. (יכול להיות שלא, שזו סתם הרגשה שלי, והיא אינה אכן מקבלת אותי) -אני מחכה ליום הפגישה. -ואני שמחה שהיא מדברת אלי, עלי, תומכת, אוהבת, תופסת ידי... מחבקת אם אני בוכה. שאלתי, למה אני מתעללת בה, למה אני לא מראה לה את רגשותיי האמיתיות.? למה חשוב לי שאראה קרה בפניה, בלתי רגישה ולא איכפת לי מכל מה שהיא אומרת (לפעמים היא כן מצליחה ).

שני יקרה, שמחתי לקרוא שאת מצליחה להיעזר בטיפול ובמקום המיטיב והמכיל שהיא יוצרת בעבורך. זה, בעצם, מה שבאמת חשוב. אני רוצה להאמין שמטפלים מנוסים יכולים לקרוא את המידע הזה גם "בין השורות", גם מול מופע קריר ומרוחק. יש להניח שהקושי בהבעת רגשות בפניו של אדם אחר, מקורו בהתנסויות מוקדמות, בהן גילוי כזה לא זכה למענה תואם. מטפל שמצליח לרכוש את אמונו של המטופל, יוכל לסדוק את חומת החשדנות וההימנעות, ולזמן חוויה חדשה של הכלה, קרבה וקשר. זה עלול לקחת זמן, אך התוצאה מצדיקה את המאמץ. בהצלחה ליאת

אני צריכה עזרה ולא יודעת למי לפנות. אני עם ניסיון התאבדותי בעבר ועכשיו שוב חוזר הדיכאון הנורא הזה וההרגשה והמחשבות על לסיים הכל, כל הזמן.

א' יקרה, אחד הלקחים החשובים מניסיון אובדני קודם, הוא היכולת לזהות ב??זמן תחילתו של מצב דומה ולגשת לקבל סיוע בהקדם. הדבר החשוב ביותר כרגע, הוא גיוס מהיר של בן-ברית כלשהו כדי לא להישאר עם זה לבד. אם יש לצידך קרובי משפחה או חברים טובים, שתפי אותם בתחושותיך וספרי על הרצון למות. במקביל, עליך לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר, ואם את מרגישה שזמן ההמתנה עד למפגש הוא בלתי נסבל עבורך, גשי אפילו לחדר מיון. אני רוצה להזכיר לך שמה שנראה כרגע כ"שחור משחור" עשוי להתברר בהמשך כמשהו שאפשר לשאתו. אם תרצי, נשמח להיות איתך כאן ולשמוע מה שלומך, אך אין בכך כדי להוות תחליף לעזרה ממשית מאיש מקצוע. החזיקי מעמד ליאת

איך קוראים לתופעה בטיפול פסיכולוגי שבבת אחד מגיעים לתובנה משמעותית שמשנה את הכל, כלומר לתופעה שהתכנים הלא מודעיים עולים בבת אחת למודע?

סוזי יקרה, בדר"כ תכנים לא מודעים אינם פורצים בבת אחת אל התודעה, אלא מצהירים על עצמם דרך ובאמצעות חלומות, אסוציאציות חופשיות, ועבודה נפשית ממושכת, בה לוקחים חלק מרכזי גם הפירושים שמציע המטפל. כאשר תכנים אלה הופכים נגישים, נוכל לדבר על תובנה (insight). בברכה ליאת

שלום, רציתי לדעת לגבי פסיכולוגים ואופן התנהגותם בחיים הנורמלים שמחוץ לחדר הטיפול. מובן מאליו שזה גם קשור באישיותו של כל מטפל, אבל האם בדר"כ מטפל ממשיך עם "הטיפול" או "האנליזה" גם מחוץ לחדר הטיפולי. כלומר הכוונה שלי עם בני משפחתו, עם חבריו, ועם כל מי שנקלע לדרכו. או שאתם יכולים לנתק את עצמכם. אני פשוט שואלת כי יש לי חברה פסיכולוגית שלא ראיתי אותה הרבה זמן (אנחנו רק בקשר טלפוני), ומאחר שאני עוברת טיפול ומתייעצת איתה לפעמים (באופן כללי לגבי הטיפול ואיך אני מרגישה ואיך מתקדם), אני נורא לחוצה מהמפגש איתה?

נעמה יקרה, תרשי לי להשיב לך בשם עצמי בלבד, מבלי שאראה את עצמי מייצגת את הפסיכולוגים כולם. כאשר אני נפגשת עם חברים ובני משפחה, אין לי שום רצון ועניין בניתוח אישיותם או בעיותיהם. בהחלט אפשר ונעים להתנתק. כאשר אני מתבקשת לפעמים לגייס את ה"כלים הפסיכולוגיים" לטובת אנשים קרובים, אני נמנעת מזה כמעט בכל מחיר, ואפילו רואה בכך סוג של מטרד. אני מציעה לך להיפגש עם החברה שלך, להישאר כמו שאת, ולהניח לה להיות חברה טובה כמו פעם, ללא קשר לעבודתה. בברכה ליאת

שלום, אני סטודנטית לפסיכולוגיה בת 22 בשנתי הראשונה. עברתי עיר לצורך הלימודים, אני מרגישה בודדה, לחוצה מהלימודים וגם בכלל לא בטוחה שאני נהנית מהם.... אני מנסה ככל יכולתי לעשות דברים שישמחו אותי, כמו חוג אמנות, תיאטרון, והתחלתי לעשות כושר בתקווה שזה ישפר את מצב רוחי. יש לי חבר כבר שנה וחצי, ואנחנו מאוד אוהבים. אבל לא משנה מה אני עושה במהלך היום, בלילה אני לא מצליחה להירדם. יש לי בעיות שינה מגיל 15 כבר מאז שהתחילו הבגרויות בתיכון. לתקופות, אני לוקחת כדורי שינה. אני אדם מאוד חיובי ואופטימי בבסיסי, ואני לא רוצה לקחת כדורים כל הזמן. הבעיה שלא משנה כמה אני עייפה, אפילו אם עשיתי אימון מאוד אינטנסיבי לדוגמא, בלילה המוח לא מפסיק להריץ תוכנות... על החלומות שלי, הפחדים, מה היה ומה יהיה... ביום למחרת אני סחוטה, זה מפריע לי ללמוד, להינות מכל דבר..... ניסיתי מדיטציה, ניסיתי "קלטות רוגע" זה לא עזר, ומה שקורה הוא שבלילה אני די מפחדת להיכנס למיטה כי אני יודעת שאני לא אצליח להירדם וזה מכניס אותי למתח...... כן, נכון שהחיים לא פשוטים, ויש לחצים ויש התרגשויות אבל לעזאזל, זה הרבה יותר קשה להתמודד כשעייפים כל הזמן............ אהמממ, האם תוכל לעזור לי איכשהו? תודה רבה..

לילך יקרה, איני מומחית גדולה בענייני שינה, אך אוכל להזכיר לך את הכלל הידוע, לפיו ככל שאנו מתאמצים להירדם, כך השינה בורחת מאיתנו והלאה. גם לכדורי שינה יש השפעות שליליות לטווח הארוך, וכדאי מאד להימנע מצריכה שיטתית שלהם. אם זה משהו ישן שאת סוחבת הרבה שנים, שווה להתייעץ עם מומחים, ולהגיע אפילו למעבדת שינה. פרופ' אבי שדה, נחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בנושא זה, ואם אינני טועה, הוא מנהל פורום בנושא (או לפחות מייעץ בו). נסי לחפש את שמו דרך גוגל ולהתייעץ גם שם. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, האם בדרך-כלל עבור פגישה ראשונה לוקחים תשלום? וגם, איך בדרך-כלל משלמים לפסיכולוג/ית, כל פגישה? כל כמה פגישות? אני שואלת את זה בגלל שיש לי מצב כספי מורכב (אני מקבלת משכורת כל כמה חודשים במרוכז ולא כל חודש) וחשוב לי לדעת את הפרטים האלה, כי אני רוצה להתחיל טיפול (סיבה די דחופה) ואני רוצה לדעת האם לחכות שיהיה לי כסף ורק אז לפנות לטיפול, או לפנות ואז אוכל לשלם אחרי שתיים-שלוש פגישות? תודה לכם, טלי.

דעתי (הלא מלומדת אך המעשית) היא שתגיעי לפגישה ראשונה עם יכולת תשלום לפגישה הראשונה (סדר גודל של עד 400 ש"ח זה די סביר). תציגי את יכולת התשלום שלך ותסכמי את תנאי התשלום. מקובל לשלם פעם בחודש אבל כולם בני אדם ואני לא רואה סיבה שבעל מקצוע לא יאפשר תשלום פעם בנניח 3 חודשים.

טלי יקרה, ברכות על ההחלטה להתחיל טיפול. זה תמיד צעד חשוב ומשמעותי בעיני. בעניין התשלום- יש פסיכולוגים שרואים את הפגישה הראשונה כמעין פגישת ניסיון, ודורשים עבורה תשלום רק אם ממשיכים לעבוד יחד. יש פסיכולוגים שגובים על הפגישה מחיר, כך או כך. בעניין הסדרי התשלום, זה כבר עניין שאפשר לדבר עליו. שוב, גם כאן, יש מטפלים שגובים את התשלום בכל פגישה, ויש כאלה שרק אחת לחודש או אחת לשבועיים. יש מטפלים הנוהגים לגבות את הכסף חודש מראש (כמו בשירותי הייעוץ באוניברסיטה) וגם זו יכולה להיות אפשרות במקרה שלך. בהצלחה ליאת

ובהצלחה לי :-)

אישתי הביכה אותי לאחרונה כשהציעה לי סקס קבוצתי לשם גיוון היחסים והעלאת הגירוי המיני בינינו שקצת דעך. זה נשמע לי קצת מוטרף. האם להיכנס לזה?

דקל, אני באמת לא יכולה להשיב על זה במקומך... דברו על זה ביניכם, נסה להבין מה אשתך למעשה אומרת, בדוק עם עצמך מה זה גורם לך להרגיש וכן הלאה. בכל מקרה, כדאי לשקול התייעצות עם סקסולוג/ית על-מנת לבדוק מה קרה למיניות שלכם עם השנים, וכיצד אפשר לעזור. בברכה, אורנה

אני יודעת שזה לא מקובל,וגם שבזמן האחרון איני במיוחד תומכת במשתתפות הותיקות,אך יש לי בקשה - שעבורי לא קלה במיוחד לבקש,אני זקוקה כעת למיכתכם ולעידודכם; שלא יובן לא נכון,לא שקרה משהו כעת,אך התקופה עצמה מאוד מדכדכת אותי,ומייאשת,ואיני מצליחה לייישם מטרות שהצבתי לעצמי - בנושאים שונים,והאמת היא שבנושאים מרכזיים בחיי פשוט התייאשתי מלהתמודד עם הדברים,כי מפחידה אותי מאוד החרדה העצומה שמלווה כל דבר משמעותי בחיי,ולכן כבר איני מנסה אפילו לגשת ל'דברים המפחידים'. איני מבקשת ממכם/כן פיתרון לכך,כי עליו אני כבר 'עובדת',אלא רק חיזוק ותמיכה, שעזרה לי מאוד הן בעבר והן לפני כשבועיים. אני מקווה שבקשתי לא נשמעת מוזרה, בתודה מראש, משתנה (אני מרגישה שכ"כ הרבה 'יושב לי על הלב' אך לא אלאה אותכם ב'צרותיי' וב'פרטים חסרי חשיבות').

משתנה יקרה, הבקשה שלך לא מוזרה בכלל. אחת התכונות שלך, שהכי נוגעת בי, עוד מהימים הראשונים שלך בפורום, היא גילוי הלב שלך. במילים פשוטות, בלי פוזה, את מבקשת את מה שכל כך הרבה מאיתנו רוצים וצריכים: מילה טובה, קצת יחס, קצת חיבה, בדרך הקשה כל-כך שאנחנו עושים. יופי שאת מתעקשת שלא לעשות את הדרך הזו לבד. ואנחנו הרי יודעים פה איזו דרך מדהימה וקשה את עושה. עד כמה את לא מוותרת. מוכנה להיות פה איתך, בכל דרך שאוכל. יעלה

משתנה יקרה! לא רק שהבקשה לא מוזרה, אני חושבת שהיא מראה על דרך והתקדמות. את מבקשת לומר לנו שקשה לך, ומזמינה אותנו להיות איתך. את עושה את זה בצורה כל כך ישירה כל כך עדינה וכל כך מזמינה. הנה, גם אני פה. מוכנה לתמוך, לאחוז יחד איתך את החרדה, עד שתהיה קלה יותר לנשיאה. החזיקי מעמד הדר

תודה על תמיכתכן ועל המילים ה'חמות' והמעודדות,כי הן 'מחממות את הלב' ומרגיעות, כשאני יודעת שתמיד יהיה מי שיתמוך בי,אפילו בלי שאומר הרבה ,בלי שאתנצל,אלא רק ע"י כך שאבקש בקשה ישירה ממכן,בלי כל גינוני הכבוד המיותרים,כי איתכן אני יכולה להיות 'אני' באמת,בלי כל ה'מסיכות'.

תודה על היחס החם,לעיתים אפילו מילה אחת והידיעה שאתן פה בשבילי ואיני לבד, עוזרת,במיוחד לראות זאת היום - כשרע לי מאוד,ונמאס לי מהכל,נמאס לי שבגלל שאיני עובדת בני-משפחתי רואים אותי כמעיין 'אשת העבודה והשליחויות' שלהם,ואף אחד לא חושב שאולי גם לי יש צרכים משלי ולפעמים בא לי סתם לנוח...שזה 'מצרך נדיר' עבורי בימים האחרונים-זה יותר גרוע מעבודה ב'משרה מלאה' שבה לפחות הייתי מרוויחה כסף ועצמאות כלכלית ונפשית,אך שוב - החרדה עוצרת אותי מלחפש ולמצוא עבודה וכו' ,ואני כמו במעיין 'מערבולת'. מצטערת על ה'השתפכות',התכוונתי רק להודות לכן על תגובותיכן ותמיכתכן,והמילים פשוט 'זרמו לי' וה'שיחרור' היחידי שלי הוא כשאני כותבת לכן זאת. מקווה שעדיין לא נמאסתי עליכן,ואני בטוחה שאורנה-שסיימה כבר את ה'משמרת' בטח לא תראה זאת,למרות שאשמח אם כן תקרא זאת,אך בכל זאת היה חשוב לי ליידע אתכן גם לגבי הרגשתי היום ולא רק 'לייפות את המצב'-כפי הכי קל לעשות.

אורנה שלום, אני עוברת תקופה קשה בטיפול עכשיו. אנו עובדות על משהו שכל הזמן דחיתי ופחדתי לדבר עליו. אבל עם ההבטחה שהיא תהיה לידי ותתמוך בי, הסכמתי להתחיל בנושא. הבעיה היא שהמטפלת מרגישה את הצורך שלי בה יותר משעה אחת בשבוע, כי אינני יכולה להסתדר לבד עם כל התכנים שעולים בפגישה (והיא רואה ומרגישה את זה עד כדי כך שהיא בוכה איתי לפעמים או במקומי...), אבל יש לה מחויבות אחרת ואין לה זמן לעוד שעה בשבוע. הדבר מאוד פוגע בי, משאיר אותי עם הרגשה רעה ובדדידות, למרות שהיא מרשה שאתקשר אליה, ולפעמים גם היא מתקשרת לשאול מה שלומי. אבל שיחת טלפון אינה פגישה. מה דעתך בעניין?

שלום מירב, אני יכולה להבין את תחושת הדחייה שחשת, כאשר המטפלת שלך לא יכלה להיענות לבקשתך להוסיף שעה טיפולית. זה בהחלט מורכב כאשר את נמצאת בנקודה כה רגישה בטיפול. עם זאת, נשמע לי שאת מרגישה את המטפלת שלך קשובה ורואה היטב את מצוקתך. לאור זאת, נראה לי נכון להתבונן במה שקרה פחות מפרספקטיבה של דחייה, ויותר כהזדמנות להתמודד עם התחושות שעולות בך מול ה'אין', מול 'החסר' וכו'. אני מתכוונת לכך שגם לשתי פגישות שבועיות יש סוף, והרבה מאוד פעמים גם הן מותירות אותנו בתחושת חסר. למעשה, אפילו אם היו 7 פגישות טיפוליות בשבוע, עדיין היו נשארות 23 שעות בכל יום ללבד ולאין ול'בור' בנפש שאולי לא יתמלא לעולם... לכן, כדאי להתעסק עכשיו בטיפול ב'בור' הזה, במה שמתעורר בתוכך כשאי אפשר, כשאין, כשלבד... אשמח אם תספרי לנו עוד בהמשך הדרך, אורנה

אם פסיכולוג / פסיכיאטר חולה לפתע במחלה חשוכת מרפא - יש לו איסור חוקי ליידע בזה את המטופלים שלו? תמיד היה קשה להשיג את הפסיכיאטרית שלי... הייתי צריכה לנסות להשיג אותה חצי שנה עד שהייתי מצליחה (בלי הגזמות - ממש ככה...) עכשיו אמא שלי הצליחה להשיג אותה איכשהו והיא קבעה לי תור לעוד שבועיים מאותו יום... באותו היום בערך שעה לפני היא התקשרה והודיעה שהיא חולה ושהיא דוחה לי ת'תור לשבוע אחרי... שבוע אחרי באתי ולקחתי איתי את אמא שלי, בעלה פתח לנו ושאל אם אם היא קבעה איתנו, אז אמרנו שכן, והוא אמר שהיא מאוד חולה... הכל שם היה נשמע מאוד מוזר... ולי ולאמא שלי היתה הרגשה שאולי היא חולה מאוד... הוא היה די מבולבל ומודאג, והבית שלהם היה חשוך כזה... הוא אמר שהיא תחזור אלינו והיא ממש לא חזרה... עברו כמעט שבועיים מאז... שלחנו לה פקס... ניסינו להתקשר... זה ממש מבלבל אותי וגורם לי להפגע... כל הקטע הזה שלה היה לי נורא קשה... שהיה קשה להשיג אותה... ושפעמיים או שלוש באתי והיא שכחה להודיע לי שהיא לא יכולה בסוף... וכשהיא החליפה פלאפון היא לא הודיעה... ממש הכאיבו לי כל הקטעים האלו... היה לי נורא קשה וזה גרם לי לבלבול רב... זאת אמורה להיות הפגישה האחרונה שלנו... בגלל הכסף ובגלל הקטעים האלה שלה שמחרפנים אותי... אני חייבת לסיים את זה כמו שצריך... וקניתי לה מתנה מושקעת שעוצבה, נחרטה ונצבעה במיוחד בשבילה... נסעתי בשבילה מאוד רחוק - פעם להזמין ופעם לקחת (שלוש שעות נסיעה לכל כיוון...) והיא יושבת בארון... פשוט פוגע... וקשה לי... אני לא יודעת למה היא כזאת ואם עם כולם היא כזאת... אין לי מושג... (חוץ מהקטעים האלה היא בנ"א פשוט מדהים ואיכפתי... היא פשוט מקסימה ורופאה מעולה... וזה מה שגורם לי ליותר ויותר בלבול...) אני אמורה לגמור איתה והיא אמורה לעזור לי למצוא פתרון אחר, היא המליצה לי ללכת למרפאה כלשהי אבל השעות ממש לא מתאימות לי השנה אז אולי בשנה הבאה אני אלך לשם, אני רוצה שהיא תעזור לי לחפש פתרון אחר עד הקיץ כי קשה לי נורא והמצב שלי מחמיר מרגע לרגע... אבל אין... היתה לחברה שלי פסיכולוגית שטיפלה בה מאז שהיא היתה ביסודי בערך, ואז היא אמרה לה כל פעם שהיא לא יכולה, היה בלאגן וזה והיא הציעה שהיא תמצא מטפל חדש, ולא הסבירה לה כלום... היא חשדה... בסוף מישהי מהבי"ס שלנו שמכירה את הפסיכולוגית הזאת סיפרה לה למרות שהיא לא היתה אמורה לעשות את זה... היא חשבה שיותר נכון לספר מאשר להשאיר אותה בחוסר וודאות ומבולבלת... מה לדעתכם עדיף במקרים כאלה? תודה מראש...

הי מתוסבכת, זה לא שאני ממנהלי הפורום אבל אני לא יכולה להתאפק. רק לפני כמה שבועות אני שפכתי הרבה עלבון ותסכול בגלל מטפלת ששכחה פגישה אתי וכשבאתי היא פשוט היתה עם מישהו זה מאוד כאב. בייחוד בלבל - כי כאילו בתוך הפגישה עצמה היא מכילה ותומכת ופתאום מתהפכת לגמרי ולא מכירה אותך. אם זה מה שקרה לך אני ממש מבינה מה עובר עלייך. תתנחמי בזה שאת רואה את הפסיכיאטרית פעם בחצי שנה. תארי לעצמך שזה היה קורה לך פעם אחרי פעם. הגעתי למסקנה שאין מה לעשות- זאת העבודה שלהם. לכן הם ככה. כלומר - זוהי ההגנה שלהם. ו הם קוראים לזה גבולות כדי להגן על עצמם. פשוט כדי לא לקחת ללב ולא להשתתף עם הצרות של כולם. הם משתמשים בתרוץ שהם בני אדם - וזה נכון - הם בני אדם אבל בני אדם לא אחראיים. זה הכל. וכל השאר- אם היא חולה או בריאה לא ממש צריך לעניין אותך כלקוחה שלהם.

היות ויש כבר ניבה אחת, עם ותק של כמה שנים פה, תוכלי לשנות את הכינוי שלך? תודה ניבה

שלום מתוסבכת, זה באמת נשמע כואב להרגיש שהפסיכיאטרית האהובה שלך "נשמטת" מידיך, אולי משהו נורא עובר עליה, ואת אינך מבינה מה קורה. אני לא חושבת שיש נוהל דיווח למטופלים על אירועים אישיים בחיי המטפל, וכל מטפל נוהג בהתאם לאופיו, נטייתו הטבעית והעמדה הטיפולית שלו, וכמובן בהתאם להחלטתו המקצועית עד כמה האינפורמציה נחוצה והכרחית. כרגע אני מציעה לך להתמקד במציאת רופאה חלופית (וודאי יש מרפאות נוספות / פסיכיאטרים פרטיים נוספים באיזור מגורייך, וחשוב שתנסי ותבדקי מה מתאים לך). לגבי המתנה המרגשת שרכשת עבורה, אני מציעה לשלוח אותה לביתה בדואר או באמצעות שליח, בליווי מכתב אישי ממך. אני בטוחה שהדבר יגע לליבה, ואם אמנם היא חולה ישמח ויעודד אותה מאוד. בברכה, אורנה