פורום פסיכולוגיה קלינית

אורנה יקרה, תגידי, אולי את קוראת מחשבות? אני צריכה אותך קוראת מחשבות היום. אם כן, אז את יודעת מה אני רוצה להגיד... אז מה את אומרת? תשלחי לי כוחות? לילה טוב. ותודה. נורית

נוריתי מצחיקונת-עצובה, הלוואי שהמבחנים יעברו בקלות (זה מחר?), הלוואי שהמהומות בזירה המשפחתית (כתבת על כך לא מזמן, נכון? אני לא מתבלבלת?) ישככו אך לא ישכחו, הלוואי שהדברים שאני כותבת נכונים לך... לילה טוב, ומשלוח אקספרס של כוחות משובחים במיוחד, מאורנה

קודם נשמיט את סימני הקריאה. אחריהם, את הנקודה, הפסיק וסימן השאלה נשמיט את מילות החיבור, הקישור והיחס נבטל את הפעלים נוותר על שמות העצם ומילות התוכן איתם יעלמו גם הרעיונות והמחשבות יוותרו שורשים, תבניות ומשקלים ריקים ומרווחים... הרבה מרווחים בין המקומות בהם היו פעם מילים עייפתי...

אהלן אורנה, סתם כתבתי קישקוש, סליחה.. קדרות... (מכירה?) מתחשק לי קצת לעדכן בענייני דיבור ואי-דיבור...זוכרת? אפשר? אזרתי אומץ וביקשתי ממנה שתיתן לי קצת לשתוק. שלא תמהר לדבר וגם אם אתפתל קצת, לא נורא... זו הייתה שיחה מורכבת כי אמרתי כמה דברים שאולי לא קל לשמוע.. שהיא נמנעת או מוותרת לי במקומות שקשה לי שדווקא את המקומות שאני מסמנת כקשים, דווקא עליהם היא לא שואלת או אליהם היא לא הולכת איתי (כמו השתיקה) הרגשתי סיפוק שהצלחתי לומר הכל, אבל כשהרמתי את הראש להציץ בה הרגשתי צורך לקרב אליה את הכיסא שלי קצת כאילו לפייס אותה...(ודיברתי ברגישות, באמת..) בסוף השיחה היא אמרה שהיא מפרשת את בקשת השקט כרצון להרחיק אותה. שאולי היא התקרבה מדיי ובשתיקה אני שבה לשליטה הסבר סטנדרטי ... מהפרשנות הזו אני מבינה שהיא מרגישה שהרחקתי אותה. חבל לי... כנראה שלא סתם הרגשתי צורך להתקרב אליה קצת עם הכיסא השתיקה היא אמנם מצב טבעי בשבילי, אבל דווקא בגלל שהיאוש והעצב פורחים שם והמילים?...דווקא הן מסיטות משם.. הזמנתי אותה להצטרף אליי למקומות בהם העצב קיים.. איך לא הבינה...איך לא ראתה..? כנראה ששוב זו אחריות שלי להסביר (כי אחרת איך תדע) אבל אני שואלת את עצמי מה עוד היא לא הבינה לאורך הדרך? איפה עוד היא מפרשת אותי סטנדרטי; 'התנגדות לשינוי'..? קשה... לאט לאט אני מניחה... תודה שהקשבת,.. לילך.

לילך יקרה, מכירה קדרות, וכבר מכירה קצת את הדיבור שלך, האופייני לך כל-כך... אני חושבת שכדאי להשהות עוד טיפונת את הידיעה, לבוא אליה שוב עם התלהבות 'הסברית' (שלא קל לגייס מתוך קדרות), להתעקש עלייך ועל זכותך לבנות איתה שם משהו מתאים ומיטיב. אולי באמת משהו נסגר בה לרגע (זה קורה לטובי המטפלים...), אבל אם מתעקשים אלה בדיוק המקומות שמהם גדלים. חזקי ואמצי, טוב? אורנה

ערב טוב, אני בטיפול בערך שנה. אחרי הרבה התנגדות והימנעות והרבה שתיקה, התחלתי לשתף קצת פעולה עם המטפלת ולנסות לתת לה להתקרב קצת. הבעיה שאני מרגישה שהיא נותנת לי מסרים מנוגדים. היא מרשה לי להתקשר, לשלוח לה SMS מתי שאני רוצה. אבל אני מרגישה לפעמים שהיא מתעלמת ממני (זה לא אומר שאני כל הזמן מתקשרת, אלא רק כשאני ממש צריכה לדבר איתה), ומתייחסת להודעה רק בפגישה שאחרי ואז הדבר איננו רלוונטי. כשאני מנסה להתקרב ממנה (למשל אם זה דרך מתנה..) אני מרגישה שהיא שמה לי גבול בצורה עדינה. וההפך גם נכון, ברגע שאני מרגישה שהיא חודרת יותר מדי לחיי או שהיא מצליחה להתקרב ממני, אני מבטלת פגישות, או חוזרת לשתיקה. מה דעתך על הדברים שנאמרו כאן. איך את מסבירה את מערכת היחסים, האם היא נכונה? בריאה?

שלום דנה, אין ספק שאתן עדיין מחפשות את הדרך... הדרך ליצור אינטימיות רגשית, לשמר את האינטימיות מרגע שנוצרה, לעזור לך לחוש אותה גם מחוץ לפגישות עצמן. אני חושבת שאת כל הדברים שכתבת לי, כדאי להביא לתוך הפגישות הטיפוליות: את ההרגשה שמותר לחצות את גבול הפגישה הטיפולית, אך אולי בעצם לא כל-כך כדאי כי לא תיעני... את ההרגשה שאת רוצה לתת לה משהו קונקרטי, אבל נידחית... את ההרגשה שגם לך יש כוח, ומשום שאת יכולה להתנתק ולהתרחק ברגע בו הקשר יחווה קרוב מדי ולכן מסוכן... אני בטוחה שהדיבור על תחשות אלה יפתח אופקים חדשים בטיפול, ואת כמובן מוזמנת 'לדווח מהשטח'... לילה טוב, אורנה

שלום בתי בת ה-9 התחילה להתלונן בשבוע האחרון שהיא פוחדת שיקרה לה משהוא והיא תמות כמו כן טוענת שכאב לה הראש לפעמים כואב לה היד אם היא קיבלה בבית הספר מכה או שנפלה היא ישר פוחדת שהיא לא תמות אני אם חד הורית והאבא לא בקשר עם הילדה מאז שהיתה בת 3 חודשים היא תמיד רצה אחים ואחיות ונורא מתחברת לילדים קטנים לפני כשבועיים היא היתה נוכחת במריבה מאוד גדולה של אחותי וגיסי גיסי השתולל צעק ובין היתר לא נתן לילדים לצאת מהבית היא רצתה שיחזירו אותה הביתה וכשאחותי רצתה להחזיר אותה גיסי לא הסכים שהבן שלהם ילך איתם ומשך את הבן לכיוון הבית. לבסוף הבת הגדולה של אחותי ובתי באו בריצה אלינו הביתה והיו מאוד מפוחדות גיסי הגיע אלינו משך את בתו והיא לא הסכימה לחזור הביתה ובכתה והיה מפחיד אפילו לנו הגדולים איך שהוא הרגענו אותו והוא חזר הביתה שלו והילדה שלו נשארה איתנו. האם יכול להיות שיש קשר בין הדברים? בעבר בחגים כאשר כולם היו מגיעים אם הילדים היא היתה נעצבת והבנתי שחסר לה הקטע של אבא היא גם אמרה באחד המצבים זה לא פייר שלכולם יש אבא ולי אין. כל הנסיונות לגרום לאבא שלה להגיע לביקורים לא הצליחו הוא כשור לאמא שלו ולא עושה שום דבר ללא רשותה. היא ילדה מאוד חכמה וחברותית ויש לה המון חברות ואני חושבת ומרגישה שהיא סומכת עלי ומשתפת אותי במה שקורה לה אך אני מאוד רוצה לעזור לה לחזור לעצמה ולהוריד את החרדה שלה איך עושים זאת תודה יעל

שלום יעל, הארוע שתיארת נשמע בהחלט מפחיד, אך אינני יכולה לדעת האם הוא קשור למתח שבתך מבטאת בשבוע האחרון. אני חושבת שכדאי לשוחח עמה על כך, ואולי אפילו לתאם דרך בה היא יכולה ליידע אותך כאשר היא מרגישה מצוקה בבית דודתה, ואז תוכלי לבוא בעצמך לקחת אותה. גם בנוגע לפחדי המוות, כדאי לפתח יכולת לדבר איתה על כך בפתיחות ובכנות. אפשר להסביר שהמוות מפחיד את כולנו, ושבהדרגה לומדים לחיות לצידו... הסבירי לה שמותר לחשוב על מוות (ולמעשה כולם חושבים על מוות מפעם לפעם), מותר לדבר על פחדים אלה, והדיבור אינו מסוכן. אם תרגישי שעוצמת החרדה אינה יורדת, כדאי להתייעץ עם הפסיכולוג/ית החינוכי/ת בביה"ס בו היא לומדת, ולבדוק את האפשרות של פנייה לשירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגוריכן. זה יכול להועיל מאוד! שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום אני וחבר שלי, בשנות ה20 לחיינו. כבר שנתיים שאנחנו ביחד, אוהבים מאוד ותומכים אחד בשני. בחודשים האחרונים הוא השתנה. מבן אדם שמח, ספונטני, חברותי שהיה מפתיע אותי כל פעם מחדש, שהתשוקה בערה לו בעיניים, הוא הפך לבן אדם מריר, עצוב, מתרחק מכל האנשים שאוהבים אותו, ולצערי גם ממני. אני מצידי רוצה לעשות הכל כדי שהיה לו טוב. דיברתי איתו, ניסיתי להבין אותו ומה עובר עליו...אבל הוא לא כל כך משתף אותי. הדבר היחידי שהוא אמר לי , זה שהוא מרגיש קצת בודד. בתגובה לכך הסברתי לו כמה הוא בן אדם מדהים ומיוחד, ושהוא לא לבד כי אני איתו ושיש תקופות בחיים...קניתי לו מלא מתנות וניסיתי להרעיף עליו הרבה אהבה, אבל זה לא עזר. הוא עוד יותר מתרחק..אפילו לבוא לישון אצלי הוא כבר לא רוצה. שלא לדבר על איזה שהוא מגע איתי (הוא טוען שהוא לא מסוגל אבל מאוד רוצה). ואני כל כך משתדלת, אני כבר לא יודעת מה לעשות. הוא רוצה שניפרד עד שהכל יעבור לו (בטענה שהוא עושה את זה בשבילי, כדי שאני לא אסבול) והוא בשום פנים ואופן לא מוכן לקבל עזרה מגורמים חיצוניים. אפילו לשלוח הודעה לפורום הזה הוא סירב. בבקשה..אני כל כך אוהבת אותו ודואגת לו מה עוד אפשר לעשות?

שלום מבולבלת, נשמע לי שאת צודקת, והחבר שלך באמת זקוק לעזרה. כמה חבל שיש מקרים בחיים בהם העזרה לא יכולה להתקבל ממי שאוהב אותנו, אלא דווקא מאדם חיצוני למערכת. חשוב שתמשיכי לדבר איתו על הצורך להתייעץ עם איש מקצוע. לפעמים, על-מנת לשקף לאדם את השינוי שעובר עליו ואת חשיבות הפנייה לעזרה מקצועית, כדאי לאסוף מספר אנשים קרובים (חברים שלו, הוריו, אחיו), להזמין אותו למפגש משותף עמם ולהשמיע לו כיצד קבוצה זו רואה את מצבו הנוכחי. מפגש כזה עלול להיות חוויה קשה ומטלטלת, אך אחריה קשה יותר 'להתחבא' מאחורי האמירה שאין צורך בעזרה. מעבר לכך, חשוב לי להזכיר משהו גם לגבי עצמך - מותר לך להמשיך ליהנות מחייך! אל תקדישי את עצמך רק לרווחתו, אלא טפלי גם ברווחה האישית שלך. עשי דברים משמחים ומהנים על-מנת להחליף כוח, ואל תשתפי פעולה כל הזמן עם העצבות והמרירות שהוא חש כעת. נסי לזכור שרק כך תוכלי להמשיך לתמוך בו לאורך זמן... בהצלחה, אורנה

שלום, היה בסוף השבוע ויכוח (עץ) לגבי בכי של מטפלת באמצע פגישה מול מטופלת שלה בעקבות תכנים שהמטופלת מעלה תוך כדי השיחה. והדבר משך את תשומת לבי. אשמח לדעת יותר, למה הדבר אינו מקובל מבחינה מקצועית. הרי אתם בני אדם ויש לכם רגשות שלפעמים אי אפשר לשלוט בהם. אני דווקא רואה בבכי של המטפלת שלי כסוג של שותפות, של הבנה, הרגשה הדדית... שהיא כואבת את כאבי. וזה מה שהטיפול אמור להיות? לא? שותפות, מסע ארוך על אופניים.....?!!!! את יכולה להסביר יותר את הנושא.

שלום כרמית, אנסה להבהיר: העמדה הניטרלית של המטפל, הנפוצה בעיקר בפסיכואנליזה ובגישות טיפוליות השואבות משם, נועדה לאפשר למטופל לברוא בחדר הטיפול ייצוגים של דמויות ושל יחסים מעברו, עם מינימום 'הפרעה' מצד דמותו הממשית-המציאותית של המטפל. מאז שנוצרה העמדה הטיפולית הזו זרמו מים רבים בברזי הפרקטיקה הטיפולית, וכיום יש גישות הרואות בדמותו הממשית של המטפל חלק בלתי נפרד מההתרחשות הטיפולית הספציפית המתקיימת בין שני אנשים: האדם שהוא המטופל והאדם שהוא המטפל. אבל גם בגישות האלה, חשיפה עצמית של המטפל היא אקט שנבחן בכובד ראש, מתוך ניסיון לא להעמיס על המטופל אינפורמציה מיותרת ומכבידה. בכי של המטפל יכול להיחוות כאקט של קרבה והשתתפות מחממת לב, ויכול להיחוות כאקט בלתי מובחן, חודרני ומעיק. הדרישה המקצועית מהמטפל, היא לבחון האם ביטוי רגשי כזה מצדו מועיל למטופל ולקשר הטיפולי, או שמא מדובר ב'פריצה' לתוך הקשר הטיפולי של חומרים אישיים שמקומם אינו שם. וזהו, אגב, תפקידו של המטפל כל העת: להיות קשוב למקום בו המטופל נמצא, להגיב אליו באורח מדייק, להתבונן בתהליך, להכיר במקומות בהם הוא עצמו מעכב תהליך, וכן הלאה... לילה טוב, אורנה

שלום, לפני שבוע בערך הלכתי למועדון עם כמה מכרים שלי, אני לא ממש מכירה אותם אבל הם מהחבר'ה, מכיוון שהייתי הבחורה היחידה בחבורה קיבלתי את מלוא תשומת הלב, מה שהיה בהתחלה נורא נחמד, רקדנו ושתינו, ובשלב מסוים כשהם כבר היו די שיכורים הם התחילו ממש להמרח עליי( מאוחר יותר נודע לי שהם בעצם התערבו ביניהם למי מהם "ילך" הלילה), אז הלכתי לשבת בצד ואיזה אידיוט אחד התחיל להציק לי וכשהבהרתי לו שאני לא מעוניינת הוא אמר אז אפשר לפחות לקחת לך סיגריה לפיצוי? איזה פיצוי מה הבטחתי לו? בקיצור התעצבנתי והלכתי הביתה. אתמול יצא לי להיפגש איתם שוב ולפנות בוקר ביקשתי שיקפיצו אותי הביתה, כי לא התחשק לי ללכת ב5 בבוקר לבד מפלורנטין וחשבתי שזאת בקשה הגיונית מה גם שזה היה בדרך שלהם ממילא. באוטו הם התחילו להטיח בפניי האשמות שאני לא בסדר וסתם מפלרטטת ואחרי זה חותכת והולכת הביתה, ועוד מבקשת טרמפ הביתה, פרימדונה שלא יכולה ללכת ברגל (זה מה שהם אמרו) הם ממש צעקו עליי, נכון הם היו שיכורים אבל עדיין... מה הם ציפו שיקרה? סקס בשירותים? כל השיחה הזאת נמשכה בערך חצי שעה כשכולם נגדי, נכון אני לא ילדה קטנה ואני כבר בת 22, אבל נורא נעלבתי, כולם אמרו שאני מגזימה, אבל אני ממש לא רוצה לראות אותם יותר, את חושבת שאני לא צודקת ? אולי באמת פלירטטתי יותר מדי אבל זה לא אומר שצריך לכעוס עליי על זה שאני לא מסכימה לשכב איתם, או אולי אני באמת לא בסדר, אני באמת די פלרטטנית לפעמים, אבל הם לא נתנו לי לצאת מהאוטו עד ( הוא נעל את הדלתות), שהם לא סיימו להעליב אותי ולגרום לי להרגיש כמו מטומטמת גמורה. אז אחד מהם התקשר להיתנצל, לקבל את ההתנצלות או לא? תודה, וסליחה על האורך

ואת קוראת להם חברים שלך??? חברים לא אמורים לגרום לך להרגיש כ"כ רע, אולי כדאי שתחשבי על מציאת חברים חדשים, מה גורם לך בכלל לחשוב על להמשיך להיות עמם בקשר????

אני עם אילנית. החברים שלך מתנהגים אלייך כמו מטבע עובר לסוחר. מה זאת אומרת הימרו עלייך? לא נראה שהם רואים הרבה מעבר לגוף שלך, וחבל, כי אני בטוחה שאת שווה הרבה הרבה יותר. אני גם חושבת שזה לא הכי נבון להיכנס לאוטו עם חבורה של בנים שיכורים שאת אינך סומכת עליהם, זה יכול להיגמר רע. אבל את אמיצה. אני כנראה הייתי עושה במכנסיים מרוב פחד, כשהייתי רואה שהם נעלו את הדלת, או לחלופין מרביצה בלי הבחנה....לדעתי, הם לא עושים לך טוב בכלל ולא ראויים להיקרא חברים. בהצלחה any way...(:

שאלות לשואלת איך את רואה את עצמך, האם את מרגישה משיכה למצבים מסוכנים? האם חוויות כאלה יוצרות בך הנאות וריגושים מסוימים? האם את מרגישה שאת נמשכת לשחק באש? האם את מרגישה שאת מנסה לפתות אותם בשביל לתת להם אחר-כך נבוט בראש? כאילו קצת נהנית גם להתעלל בהם? להקניט קצת או לסובב אותם על האצבע? מן קטע של שליטה כזה? למה נמשכת לשם?

שלום שואלת, אני נוטה להסכים עם הכותבים האחרים שבחורים אלה לא התנהגו באורח חברי כלל וכלל. למעשה, על-פי תיאורך הם נשמעים גסי רוח, תוקפניים ומאיימים. אני מציעה לשקול ברצינות את המשך הקשר. בכל מקרה, נסי להיות ברורה ככל האפשר בנוגע לסוג הקשר שאת מעוניינת לקיים עמם (כקבוצה, וברמה האישית). בהצלחה, אורנה

שונאת את עצמי .שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי. ש ו נ א ת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מחר יום האהבה . לא מוצאת ת'כוחות לצאת עם חבר שלי לחגוג את זה וגם יוצא השבוע התאריך של החצי שנה שלנו ביחד. לא מרגישה שיכולה להנות מבילוי והפתעה(שהוא הכין לי ואיני יודעת מהי..) רק מרגישה שרוצה להיעלם.למות.

חן היקרה, איך אדם שמעודד ותומך כמוך,אפילו כשרע לו,יכול לשנוא את עצמו כ"כ? איך אדם אהוב כמוך ושיש לו חבר אוהב יכול חשוב על מוות ?(התעקבתי כמעט דקה עד שהצלחתי לרשום את המילה 'מוות',כי זו מחשבה נוראית ואינך צריכה אפילו לחשוב על כך). מאחלת לך שתרגישי יותר טוב, שתרגישי הקלה, משתנה

מאחלת גם לך ,הקלה מהירה. הלוואי. ליל מנוחה, יקרה

אורנה בוקר טוב, אני כל כך רוצה , לפרוק את המטען שיושב בלב ,וכרגיל ,קשה. ההרגשה איומה. כל כך איומה שקשה לי להסביר אותה גם איני בטוחה שאתם,כאן ,רוצים בכלל "לשמוע" אותי. "להחזיק" אותי. מרגישה שאני מעייפת לא רק אתכם , גם את עצמי. רוצה כל כך לשים קץ לסבל שבפנים. מרגישה שנוחתת ישר לפנים. עשיתי חתכים(לא עמוקים.. אני אף פעם לא חותכת עמוק כדי לא להרוס את הגוף ,אבל מצד שני רוצה להרוס אותו, מרגישה שהוא מושחת ,משומש, סוג ב'.הרבה פגעו ,והשחיתו את הגוף) על אף שהבטחתי לעצמי ולמטפלת ולפסיכיאטר שאני לא עושה יותר... שאני מפסיקה להוציא את התסכולים,הכעסים על גופי... נכשלתי לא עמדתי בזה, חיפשתי משהו שיקל במיידי. והפציעה העצמית לא מקילה, גם מובילה להרגשת תסכול, וחששות אחר כך שישאר סימנים על הגוף, חברה שלי אמרה לי שאם אני חוששת זה אומר שבפנים כן אכפת לי מעצמי,כי אם לא היה אכפת לי הייתי ממשיכה לחתוך בבשר החי ועושה זאת באופן תדיר ולא לעיתים. היום לא התאפקתי.גם חתכתי קצת, וגם "התעסקתי" עם העור מסביב לציפורניים ופצעתי עד הדם. בסוף אהיה מכורה לפגיעה עצמית ,ואני חוששת מזה... מרגישה כל כך נואשת , כמו ילדה שצריכה עזרה עכשיו ואין... מצפה כבר לראות את האותיות הכחולות מתחת להודעה שלי, עם השם שלך. מצפה שתגידי משהו שיקל מיידית. אבל יודעת שזה לא יקרה. סליחה,אורנה שאני עושה לכם את זה. הלוואי שכבר אלך מכאן, שאמצא את הכוח לסתום ת'פה כשקשה... מצטערת, מקווה שתסלחי.

לחן אני לא מכירה אותך אומנם...ולא יודעת מה חווית בחיים שלך שגרם לך להרגיש ככה..אבל לדעתי, שום פסיכיאטר, שום פורום לא יוכלו לעזןר לך אם לא תחליטי קודם,שאת עוזרת לעצמך, שאת תהיי חזקה ותתמודדי עם מה שעובר עלייך. יש הרבה אנשים טובים שישמחו לעזור לך...ויתנו את הכל בשביל זה אבל הם לא יהיו שם כשאת תחתכי את עצמך...או גרוע מזה לפני שאת מבטיחה למטפלת שלך או לפסיכיאטר הבטחות...תבטיחי לעצמך ותאמיני בכוחות שלך....ואז הם באמת יוכלו לעזור לך...כולנו נוכל.

שלום חן, הנה "האותיות הכחולות" מתחת להודעה שלך, והן מלוות ברצון להיטיב, אך גם בידיעה שלא תמיד אפשר להגיע... כשאני עוקבת אחר ההודעות שלך אני מבינה מהן שאת נמצאת בטיפול רציף ועקבי, שאת מקיימת קשר זוגי רציף ועקבי, שאת נאבקת ומתמודדת עם כאבי החיים... זוהי בהחלט הדרך הנכונה! להמשיך ללכת עקב בצד אגודל, עוד יום ועוד אחד... מחזיקה לך אצבעות, אורנה

לחן אני כל כך מבינה מה שאת מתארת. הייתי במקום שלך, ואני תמיד עלולה ליפול אליו שוב. לא חשוב איזה החלטות אני אעשה עם עצמי, כי כשזה קורה - ההרגשה האיומה הזו, שוב היגיון לא עובד, אלא כאוס בגוף, ובנפש, הרגשה שאת נעלמת מהמציאות הזו, למקום שאין בו מילים, למקום שאת חייבת לראות את הדם כדי להרגיש קיימת. בזמנים האלה גוף ממשי אחר יכול להוות גלגל הצלה, אוויר לנשימה, תזכורת למקום השפוי שאתה לאט לאט טובע ממנו לתוך חור שחור. אף פעם לא מובן לי אנשים שאם ההרגשה היציבה שלהם באים בבקשות תחליט קודם לעזור לעצמך. זה כמו להיות בביצה טובענית, ומישהו עומד על הגדה עם מקל וומר לך - אבל קודם תחליט שאתה רוצה לצאת, מה כל החשיבות הזו לעצמי יציב ויחיד שלא צריך אף אחד...כשאתה לא רוצה להיעזר באחרים אומרים לך שאתה צריך להושיט יד, וכשאתה עושה את זה אורמים לך..רק אם אתה לא באמת צריך. אז עכשיו את חייבת יד - קחי, קחי גם חיבוק, קחי מה שאת צריכה. כשתהיי חזקה שוב , אז תהיי, בינתיים את לא..וזה בסדר. שולחת כוחות..אחת שתוהה על הבקשות האלה, כשהיא שומעת אותן מכוונות גם אליה.

אורנה,אני רוצה בהזדמנות לבקש סליחה שכתבתי לך למאיל האישי בלי רשות לפני כשנה.זה לא חוכמה גדולה כי אני כמעת בטוחה שאת לא כועסת אבל בכל זות חשוב לי לבקש סליחה.

איך תגיבו אם אכתוב רק שאני זקוקה ל'חיבוק ענק' ולהמון תמיכה ועידוד ממכן כעת, כי אני עוברת תקופה קשה מאוד ומייאשת?.... הפעם איני מעוניינת כ"כ לפרט מה עובר עליי, אך חשוב לי לומר שהצרות לא עוזבות אותי,ואין לי רגע של מנוחה,אלא רק עצב ותסכול בלתי-פוסקים,שגורמים לבלוטת הדמעות שלי 'לעבוד שעות נוספות'. ביי, משתנה

משתנה יקרה, אמנם אני לא מהמשתתפות הותיקות (ניתן להגדיר אותי כקוראת ותיקה...) אבל הרשתי לעצמי לענות לך... שולחת חיבוק וירטואלי וכוחות (למרות שאני חושבת שיש לך די הרבה משל עצמך, אם תרשי לעצמך לראות זאת) לעבור את התקופה הקשה ולהגיע לימים טובים יותר... לילה טוב, קרן

שולחת חיבוק לחיזוק

והחדשות לא יודעות לחבק ולתמוך?

תת היקרה, בטח שהחדשות יודעות לחבק ולתמוך,ואני מתנצלת שפניתי לותיקות בלבד - טעיתי בכך,פשוט בפעם שעברה שפניתי גם לחדשות קיבלתי תגובה לא נעימה ולא תומכת מאחת מהן,כמו זו שקיבלתי גם כאן מאחת מהמשתתפות הותיקות(שמניחוש קל - נראה לי שהיא נמניית עם ה'ותיקות' שהפריע להן שיצרנו 'עצים גדולים' בפורום,ורצו 'לסלק' אותנו ממנו). אשמח לקבל חיבוק ותמיכה גם מכן. תודה שהערת את תשומת-ליבי לכך, משתנה

למשתנה עצה ידידותית: http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-360,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1258,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1553,m-Doctors,-Forums.html אדיוס

משתנה יקרה, חיבוק גדול גם ממני. שמחה שאת לא מפסיקה לבקש. תחזיקי מעמד. לילה טוב יעלה

אני חוזרת על בקשתי מהשבוע שעבר, להמשיך לחפש את האיזון בין הזכות למצוא בפורום תמיכה ואהדה, לבין הזכות לא לתת תמיכה ואהדה. ובמיוחד - מבקשת לזכור שכל דבר יכול להיאמר בצורה מכבדת ומנומסת.

אני בזוגיות מזה כשמונה חודשים עם חולה מאניה דיפרסיה. אנחנו מאוד אוהבים וחושבים לעבור לגור ביחד אך אני מאוד חוששת מזה כיוון שעדיין לא ראיתי "בהתקף". אני יודעת שהוא אושפז (פעם אחת כשנפרדנו) ועוד כמה פעמים כשלא היינו בזוגיות עדיין. אנחנו חושבים להתקדם הלאה ביחסים וזה אומר אחרי המגורים ביחד, להתחתן ולהביא ילדים. אנחנו בני 33 ובנוסף לכל החששות, אני גם חוששת "לבזבז" זמן יקר במידה וזה לא יתאים, כי אני כבר מוכנה לנישואין והקמת משפחה. מה עושים? לוקחים את הצ'אנס? האם זה תורשתי? עניין התורשה בהחלט מטריד אותי.

שלום אני, שאלת שאלה קשה ומורכבת, ולצערי לא אוכל לתת לך תשובה קלה. את מתארת מצב בו קיימות סיבות משמעותיות לחשוש ליציבות העתיד המשותף, ומצד שני אי וודאות קיימת בכל קשר, גם כשתנאי הפתיחה נראים מצויינים. נושא התורשה, אגב, מהווה דוגמה מצויינת לאי הוודאות שהחיים מזמנים לנו. זאת משום שלצד מידה מסויימת של העברה תורשתית, ישנם גורמים רבים (דוגמת גורמים סביבתיים) שאין לנו אפשרות לשלוט בהם בצורה מלאה. לכן, אפשר להביא ילד לעולם עם בן-זוג בעל תורשה 'למופת' ולהיות מופתעים ע"י החיים, ואפשרי גם המצב ההפוך... אין מנוס מלשבת עם עצמך לעבודת חשיבה (והרגשה) מעמיקה ויסודית, במהלכה תבררי לעצמך לאיזה כיוון את נוטה, ואיזה סוג של 'הימור' את עושה עם החיים... מה את מקבלת בקשר הזה, על מה את מוותרת, ואילו תחושות מעורר בך המאזן שנוצר בין הדברים. אני רוצה להזכיר שמסע מעין זה לא חייבים לעשות לבד, וכדאי לך לשקול קשר טיפולי שיילווה אותך בדילמה המשמעותית הזו. שיהיה טוב, אורנה

אורנה שלום,השארתי לך במייל האישי הודעה.

לפני ימים אחדים, לאחר בדיקת ממוגרפיה שגרתית שאמי ביצעה, התגלה גוש סרטני. כיום אנו עומדים יומיים לפני הניתוח. החשש מפני הלא ידוע כ"כ גדול וההמתנה פשוט משאירה אותי באפיסת כוחות. יחד עם זאת, אני חייבת להראות בפני אמי כמאוד אופטימית ולשכנע אותה שיהיה בסדר, ומבפנים אני פשוט נקרעת. בנוסף, ביומיים האחרונים התחלתי לבדוק בלי סוף את השד מחשש שגם אני.... אני נכנסת להיסטריה מכל חספוס על עור השד או מכל רקמה שמתפרשת אצלי כלא תקינה. אני מרגישה שעוד רגע אני מאבדת את שפיותי. מה אפשר לעשות כדי להרגע קצת ולשרוד את התקופה הזו? תודה מראש

שלום שני, ראשית - איחולי החלמה מהירה וקלה ככל האפשר לאימך. המתח שאתן נמצאות בו כל-כך מובן, עד שאני נותרת עם התהייה מדוע עלייך להיראות אופטימית ורגועה. אתן באמת נמצאות במצב מפחיד, אתן באמת עוברות טלטלה עמוקה, כרגע הדברים באמת לא ברורים, וכל אלה הן סיבות משמעותיות לחוות מצוקה. יש לי תחושה שהמאמץ להיראות בסדר מותיר את שתיכן בודדות במידת מה - את מרגישה נקרעת מבפנים, אך נאלצת להעמיד פנים קלילות, ואילו אימך בוודאי מבוהלת וחרדה, ואולי גם היא מתאמצת להיראות חזקה ואמיצה. אני מציעה לנסות לבטא, לפחות במידת מה, את הרגשות והתחושות האותנטיות שלך. אני מאמינה שאימך תחווה אותך הרבה יותר איתה... ולגבי בדיקות השד שלך - אני מציעה לפעול בשני מישורים. הראשון הוא פרקטי - קבעי לעצמך בדיקה אצל כירורג/ית שד, ועדכני אותו/ה גם בנוגע להתפתחויות במצבה של אימך. המישור השני הוא רגשי - יתכן שזה הזמן לקבוע פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. אין לי ספק שאם יהיה לך מרחב רגשי עבור עצמך, תוכלי להיות פנויה ככל הניתן לתמוך באמך. שני, את מוזמנת לחזור ולהתייעץ עמנו כאן, ושיהיה בהצלחה בעוד יומיים... אורנה

הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל. מה-יתרון, לאדם: בכל-עמלו--שיעמול, תחת השמש. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו--שואף זורח הוא, שם. הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח. כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים--שם הם שבים, ללכת. כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע. מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.

סוף דבר ה כ ל נ ש מ ע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

זה מביא אותי למחשבה שלא נוכל להכתיב לאלוקים מה יהיה ואיך ה"מחר" יראה.וה"מחר" הוא כל שניה הבאה ולא נוכל לשנות את העבר.שאילה איפה אנו נהיה "מחר",איך נראה-זה תחום הבחירה.הבחירה היא מהות האדם ותורה ומצוותיו הם המצפן...

היי גאולה, נכנסת לכאן מדי פעם ורואה ששקט כאן.. לא מצליחה להבין למה..אצלי כעת גם שקט, שקט שלפני הסערה כנראה. מחר יש נסיון גישור נוסף בינינו, בדרך לגירושים, כל כבר שנה, הוא מסוב את כל העולם על האצבע הקטנה שלו.. לא מסכים לכלום אבל מספיק חכם כדי להביא את כולם לעוד דיון ועוד דיון וכשאני רואה איך גם המגשרת הלא- מנוסה שקיבלננו נשבית בקסמי ה- Passive-aggressive אני מרגישה פחות רע עם עצמי, על שהייתי ועודני נופלת מדי פעם לבורות האפלים שהוא כורה לי, ומקשט אותם מלמעלה בפרחים..כך הוא גם לא טורח לשלם מזונות לילדיו, כפי שנקבע בצו בית משפט, ואני "סבלנית" איתו עדיין..(=לא יודעת להציב גבולות, אמרתי?)ועובדת 12 שעות ביממה כדי לפרנס ולצוף.. ואוטוטו באפריל יתחיל המשפט שלו בנוגע לאלימות כלפי, ואני לא רגועה.. כרגע הוא "נופת צופים"אבל אני מכירה את הזעם העצור שבו, ופוחדת מ"נקמתו", הוא הבטיח לי שכמו שאני "הרסתי לו את החיים" כך גם הוא.. ואני בסך הכל רציתי לברוח, והוא לא נתן, כבל, איים, הפחיד, יצר בי תלות בו. כבר לא כועסת על עיוורוני, זה שכר הלימוד היקר שהייתי ועודני צריכה לשלם, רק כי החיים שלי, מילדותי, התחילו כל כך אחרת.. וילדי שלי , למרות ואולי בגלל האבא ש"בחרתי" להם , יקבלו ומקבלים כבר כעת אמא אחרת מזו שהייתה לי, ו(אני מקווה)חווית ילדות אחרת. אין לכם מושג כמה זה קשור..וכאן שקט, שיהיה לכולם יום נפלא. יעלי.

אכן צודקת את, אני מעריכה שהשקט הזה נובע מהיעדר מודעות לקיומו של הפורום הזה כאן באתר הזה, אבל ייתכנו גם סיבות אחרות. לצערי לא נראה לי שהדבר מבטא כי האלימות במשפחה נעלמה מהנוף.. לגבי דברייך: ואני "סבלנית" איתו עדיין..(=לא יודעת להציב גבולות, אמרתי?)ועובדת 12 שעות ביממה , - ההתמודדות לבד עם כל המטלות לא משאירה כוח , פנאי ואנרגיה לעוד זירת מאבק. האם ייתכן שאם תצליחי להתפנות (או להיעזר בעו"ד של הסיוע המשפטי שייצג אותך )למאבק על תשלום המזונות תוכלי לאפשר לעצמך קצת פחות שעות עבודה?

לא יכולה להחזיק מעמד.אין לי כוחות יותר.............אין לי כוחות.

ויק שלום, כואב לשמוע את תחושותייך, האם את רוצה להרחיב ולשתף? בכל מקרה אני, ואני בטוח ששאר חברי הפורום כאן בשבילך, דרור

רוצה.רוצה הקלה..אני נלחמת הרבה זמן.אבל אין לי כח אפילו לכתוב עכשיו.אני רק לא יכולה להיות ב"תוך" עצמי.הרגשתי קודם שבא לי לקפוץ מהחלון.כי כואב מדי.אז אמרתי את זה לבן זוגי.לא רציתי להבהיל אותו,רק שישמור עליי.כי אין לי כח.

שלום.אשמח לשמוע חוות דעת שנייה על המקרה שלי: הכרתי לפני חודש וחצי בחורה ויצאנו יחד,הקשר היה מעולה ונפגשנו די הרבה ועד מהרה הפכנו לחברים. לקראת סוף החודש אחותה של החברה מתחתנת.ששאלתי את חברתי על תאריך החתונה ועל הפרטים היא הזכירה שהיא שכחה להביא לי את ההזמנה וכי זה בסדר שאביא איתי חבר לחתונה כדי שלא ארגיש בנח ושהיא תבין אם אחליט לא לבוא כיון שאני לא מכיר את הכלה או את משפחתה בכלל... אני הרגשתי שזה מן רמז שהיא לא כל כך רוצה שאני יהיה נוכח באירוע ובדיפלומטיות היא ניסחה את זה כך שאני אחליט שלא כדאי לי להגיע כי בכל זאת אני לא מכיר שם אף אחד.מה דעתכם? האם זה נראה לגיטימי שהיא לא רוצה שאהיה נוכח?

רועי שלום, נשמע לי שאתה מרגיש פגוע שחברתך אינה רוצה להכיר אותך למשפחתה, אולי אתה גם מרגיש מעט מחוק, כפי שעולה מטעות הדפוס שבכותרת שלך. אני חושב שייתכן והיא אינה מעוניינת שתגיע, אך סביר מאוד גם שהיא אינה בטוחה מה אתה מרגיש ורוצה, ייתכן ובשל הזמן הקצר שאתם מכירים היא חוששת שזה ילחיץ אותך. עצתי לך היא לדבר איתה, לברר האם היא רוצה שתבוא תוך שאתה מבהיר שזה משהו שאתה מעוניין לעשות. כך לפחות אני רואה את הדברים, דרור

שלום, רציתי לשאול מה אתה מציע לעשות לגבי שעות שינה ממושכות. בכל שבוע כמעט, יום לפני הפגישה עם הפסיכולוגית, אני ישנה כמו משוגעת. לא מצליחה להתעורר. קמתי עכשיו, אחרי 12 שעות שינה. זה מאוד לא נעים.. גורם לי להרגיש בטלנית. וגם קצת מפחיד ביחס לשאלות ממקום העבודה... אני לא יודעת איך להפסיק עם זה, מרגיש לי מאוד לא לעניין. (וכן, סיפרתי למטפלת, אבל היא בעיקר הנהנה) אולי אני יכולה לשלוט בזה ואני באמת בטלנית?.. קשה לי להחליט.. האם זה קורה והגיוני? איך אוכל להפסיק לישון עד הצהריים ככה? תודה מראש, אני

שלום לך, שמתי לב שאת מתייחסת בדברים שלך לטיפול, את אומרת שיום לפני טיפול את ישנה המון. בעיני ישנם כל מיני הסברים לכך, כאשר בטלנית הוא האחרון שבהם, בעיקר משום שזה לא קורה לך כל יום. אני חושב שזה קשור לטיפול שלך, משהו שם גורם לך לישון יותר, לא לרצות להתעורר. ייתכן ואת מעדיפה שמשהו יישאר רדום, לא להיות מודעת אליו והטיפול מהווה סכנה לזה. שם משהו עלול לעלות וכהגנה את ישנה. ייתכן גם שבכל שבוע מחדש, משהו בך, באופן לא מודע מזכיר לך ואולי גם למטפלת שיש משהו שמפריע לך, שאת לא מתפקדת כמו שצריך, כי הנה את לא מסוגלת להתעורר. כמו שאמרתי אלו הן המחשבות שלי אבל הן מתבססות על מעט מידע והרבה השערות, אני מקווה שתוכלי לברר את זה יותר לעומק בטיפול, דרור

השבוע לפני כמה שנים עברתי אירוע של תקיפה מינית במשך השנה הכל טוב ויפה אבל בסביבות התאריך חוזרות לפעמים התחושות הקשות - במיוחד אם יש משהו שמציף אותן אנשים חדשים שאני מכירה לא יודעים איך להתייחס לעובדה שפתאום אני - מסמר החברה- חנוקה כל כך ולא מגיבה. זה כי הגוש חוסם כל כך בגרון ומאיים לפרוץ כל פעם שהפה נפתח... אז כדי שהברז לא ייפתח אני סותמת וממשיכה לעבוד בשקט. הייתי בטיפול בעבר אבל היה קשה לי לפתוח את העניין בפני המטפל. קושי לחשוף את הדברים האינטימיים ביותר שעברו עליי... ומטפלת אישה זה בכלל לא בא בחשבון. לא מסתדרת עם נשים מעבר לחברות שטחית ביותר

שמישהו ישאל אותי "מה קרה?"

דינה שלום, אירוע כמו זה שאת עברת הוא אירוע קשה, שאת חווה את ההשלכות שלו עד היום. חלק מהקושי הוא שיש בך משהו, כמעט מבודד בתוך בועה שעולה סביב התקופה הזו בשנה, שאף אחד לא יודע ובהרגשה שלך בלתי אפשרי שיידעו, זה מפחיד מדי. אני מבין שהטיפול הקודם לא עזר לך, ולא תמיד טיפול עוזר. אבל אני מציע שלא תהיי קשה עם עצמך, אני לא בטוח שאת חחיבת לגעת בנושא עצמו, בתיאור התקיפה המינית מייד. אני חושב שיש חשיבות לא פחות גדולה לדבר על הפחד שלך מכך שמישהו ישאל מה קרה. ומה המקור לפחד הזה. אני שומע ממך שרוב השנה טוב לך, את מתפקדת וזה אומר לי שיש לך משאבים להתמודד עם לחצים קשים. לכן אני מעודד אותך לנסות ולהיכנס שוב לטיפול, אבל הפעם לתת לזה להיבנות לאט, בהדרגה, לכבד את הקושי שלך ובעיקר להבין אותו. מגיע לך חיים טובים יותר מזה, דרור

היי, קודם כל תודה לאורנה על התשובות שקיבלתי לאי מייל הקודם שלי. הפעם יש לי שאלה לגבי לימודים. היום אני בעלת תואר ראשון בתחום ההנדסה. בזמן הלימודים נחשפתי לתחום ליקויי למידה וטיפול באנשים ככלל. הצלחתי מאוד בתחום וגם הרשתי סיפוק רב ממה שעשיתי. חשוב לציין שגם את תחום הלימודים שלי מאוד אהבתי. היום אני עובדת בחברת היי טק ולא חשה את הסיפוק שהרגשתי אז. התחלתי לשקול ברצינות הסבה מקצועית, לא קיצונית/מהירה אך לאט לאט לקחת קורסים. תחום טיפולי מעניין אותי מאד. אני מבינה שאין סיכוי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה מקביל ל3/4 משרה אלא אם כן אני אלמד בפתוחה. איזה עוד אופציות יש לי אם ארצה בסוף הדרך להגיע לתעסוקה טיפולית אך גם מפרנסת. ועוד דבר. לפעמים אני מרגישה מבולבלת בעצמי וזקוקה לטיפול פסיכולוגי או תמיכה כלשהי (למרות שאנשים סביבי אומרים שאני בן אדם חזק, אבל לכל אחד יש תקופות). בתקופות האלה אני שואלת את עצמי, אם אני לא תמיד 100% יציבה איך אוכל לתמוך ולעזור לאחרים? וגם, אם אלמד ואדע לנתח מצבים נפשיים ופסיכולוגיים - איך אמנע שלא לעשות לעצמי אנליזה מיותרת? איך בעצם פסיכולוג חיי עם המצבי רוח של עצמו, מה הוא עושה? איך לא חופר בעצמו יותר מידיי? אשמח לכל התייחסות שלכם בנושא, פורום מקסים :) תודה

אלוני שלום, השאלות שלך הן בהחלט במקום, והתשובות על חלקן יכולות למלא סמינרים שלמים. באשר לשאלה על תחומים טיפוליים נוספים, את יכולה לפנות לבתי ספר לעבודה סוציאלית, אם כי גם שם ההשקעה מרובה. את יכולה ללמוד ריפי בעיסוק, שם תהליך ההכשרה קצר יותר. את יכולה גם לנסות ולהרחיב את העיסוק שלך בלקויות למידה. כיום יש שגשוג בתחום זה ואת יכולה לנסות להשתלב. באשר לשאלה איך מי שנעזר יכול לעזור, איך מי שנתקל בקשיים יכול להתמודד עם קשיים של אחרים, הרי שנראה לי שהתשובה ברורה מאליה, ובכל זאת - ללא מודעות לקשיים שלך, ולמקומות החלשים שלך, כמו גם מוכנות לקבל עזרה, תתקשי מאוד להגיע למקום טיפולי. אבל, וכאן אני אולי מתייחס לשתי השאלות האחרונות שלך, ישנם מקרים בהם הקשיים בהם נתקלים, המקרים בהם נתקלים משפיעים יותר מדי, לא נותנים מנוח ולא מאפשרים חיים מעבר לחיים המקצועיים. במקרה כזה אני ממליץ לא להכנס לתחום הזה על אף העניין שיש בו. זה יכול להיות כמו פרפר הנמשך אל המנורה ונשרף. למעשה מה שאני אומר זה שחיוני שתהיה המסוגלות לשמור מרחק, לדעת לשים את הגבול במקומות הנכונים, מקווה שעניתי על השאלות שלך, דרור

הי אלוני, בדיוק הייתי באתר אונ' חיפה... מתקיים יום פתוח בקרוב בחוג ללקויות למידה בקרוב, אולי יעניין אותך להגיע.. הנה הלינק: http://www.edu.haifa.ac.il/main/images/stories/various/302.pdf אלה לימודים לתואר שני, ולא מתקבלים רק בעלי תואר ראשון מחוגים טיפוליים. מגמה דומה, חדשה יותר ופחות דורשנית, נפתחה גם בירושלים. אם זה מעניין... בהצלחה בעניין ההסבה..

שלום וברכה אני סובלת מקנאות בלתי נסברת.יש לי חבר מזה שנה וחצי, אנחנו גרים ביחד,הכל טוב ויפה עד שאנחנו יוצאים מהבית.אני כל הזמן סורקת את האזורים איפה שאנחנו נמצאים ע"מ למצוא איזה בחורה יפה וכל הזמן מסתכלת עליו כדי לבדוק אם הוא מסתכל עליה.הוא כבר הסביר לי מיליון פעמים שהוא אוהב אותי ושאם הוא מסתכל זה טבעי, וזה לא קשור בכלל אלינו. אבל כל פעם שהוא מדבר עם אישה אחרת, לא משנה אם היא מכוערת או יפה, רזה או שמנה, אני כועסת ימים שלמים. למרות שאני בטוחה שהוא אוהב אותי, ושאני יודעת שאני נראת מצויין ושהקשר שלנו מעל כל הדברים הקטנים האלה, כל פעם זה קורה מחדש. אני בוחרת כיסא במסעדה כך שהוא לא יראה אף אחד, אני בלחץ אטומי כל פעם שאישה אחרת יפה מתקרבת לאזורנו. אני הורגת מלצריות עם המבט. וזה מתחיל לשגע אותי...בבקשה, HELP!

רחל שלום, כשקראתי את דברייך שמתי לב לטעות דפוס קטנה, אלו קורות הרבה, גם לי, ורוב הזמן אין בהן כלום, אבל במקרה שלך אני חושב שהן ממצות את הרגשתך. כתבת "אני סובלת מקנאות בלתי נ ס ב ר ת". שילוב בין בלתי נסבלת ובלתי מוסברת. ולדעתי מצב כזה הוא מצב קשה מאוד, מצב בו משהו לא נסבל אבל גם לא ניתן להסבירו ולכן גם לא ניתן להתמודד איתו. ייתכן וישנן סיבות רבות לקנאה שלך, אולי כאלו הקשורות לדימוי העצמי שלך, ואולי אף כאלו הקשורות למשאלות לא מודעות שלך שמתקשות לקבל ביטוי. משום שנשמע לי שאת כה סובלת ומשום שיש בזה משהו שיכול גם במישור המציאותי להיות הרסני עבורך ועבור הקשר שלכם אני בדעה שטיפול מעמיק, יכול לסייע לך להגיע להבנה ואז גם לפתרון, של הקנאה שלך. להפוך את הבלתי מוסבר למוסבר, וכתוצאה מכך את הבלתי נסבל לנסבל, בהצלחה, דרור

שלום, דרור תודה רבה על תגובתך... אתה צודק לגבי הטעות...המצב אכן בלתי נסבל והאובססיביות הזאת יכולה להרוס את הקשר הנהדר שיש לי. איזה טיפול אתה ממליץ ? החבר שלי טוען שקנאות הנה ביעה בביטחון של האדם. אני אדם מאוד בטוח בעצמי, אבל כשזה נוגע לזוגיות הדבר משתנה. כבר היה לי קשר שנפגע מאוד בגלל הקנאות שלי ואני לא רוצה את זה שוב. החבר שלי היה פעם נשוי ובגד בגרושתו וזה מחמיר את המצב בהרבה. הוא אומר שזה היה כשהוא היה מאוד צעיר וחי בקשר נוראי, ושהוא בגד כי הוא היה תמיד לבד, וגרושתו לא יצאה מהבית איתו לשום מקום. אנחנו זוג שמבלה הרבה ביחד והוא אומר שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים ושאין שום קשר לנשוין שלו בעבר. הבעיה היא שהוא מסתכל על בנות אחרות (אני גם מסתכלת על בנים אחרים, אבל לא כשאני על ידו, כי בעיניי זה חוסר כבוד ) - או שאני מדמיינת את זה. יתכן שאני כל עיוורת בעניין שאני מדמיינת שהוא מסתכל על בחורות אחרות???? תודה פלביה

היי אני צעירה בשנות ה20 המוקדמות נשואה טרייה ובעלי מבוגר ממני ב10 שנים ברוך השם הכל טוב ויפה עד שזה מגיע למיטה. בעלי לטעמי עדין מדי אוהב נשיקות עדינות חיבוקים עדינים וכו.... אני יותר בקטע של מין אגרסיבי נורא נורא בא לי שהגבר ישלוט לי בא לי שקצת יכה אותי בזמן סקס קשירות הצלפות נשיכות וכו...(יש הבדלים עצומים מבחינת הסגנון). עד כה אחרי שגיליתי שזה הסגנון המועדף עליו עדין...שיניתי את מה שאני אוהבת ומתנהגת אליו בעדינות בזמן המין אבל אני לא מרגישה שאני נהנית. סיפרתי לו מה אני אוהבת והוא לא ממש התלהב מזה אך גם לא הסתייג. איך אני משכנעת אותו לשחק משחקי סדו מזו לפעמים?

שרית שלום, המצב שאת מתארת מורכב מעט. בעלך אינו נהנ מיחסי מין סאדו מאזוכיסטיים, ואת לא נהנית מיחסי מין עדינים. אין לי תשובה ברורה כיצד לגרום לו לרצות לקיים יחסי מין עם גוון סאדו מזוכיסטי אם אינו רוצה בכך, את יכולה לנסות ולשכנע אותו בכך שזה משהו שאולי עם הזמן ילמד לחבב, או אפילו משהו שהוא עושה בשבילך כפי שאת עושה בשבילו. הבעיה כאן היא שאיך שלא הופכים את זה צד אחד נשאר לא מרוצה, ואני נשאר עם השאלה למה. את מתארת אותו כנמצא בצד אחד, קיצוני של יחסי מין - עדין. ואותך בצד הקיצוני השני. ומה עם כל האמצע, האם זה מקום שאתם יכולים להגיע אליו. שיספק אתכם. זו לפחות דעתי, שהאמצע אינו אפור הוא יכול להיות הפתרון עבורכם ומהנה עבור שניכם, בהצלחה, דרור

אשמח לשמוע פרטים על התופעה הנ"ל. תדה מראש

אוהד שלום, קצת קשה לי להתייחס לשאלה שלך, כי לא ברור לי לאיזה מגע אתה מתייחס. האם פיזי או נפשי. האם עם כל האנשים או מגע מסוג מסויים. אנא פרט עוד כדי שאוכל להתייחס לשאלתך באופן טוב יותר, דרור

דרור יקר, כתבתי לך לפניי כשבועיים על שיחת טלפון שהייתה לי עם הפסיכולוגית שלי, כאשר רציתי לבטל פגישה... http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-689,xFT-618655,xFP-618655,m-Doctors,a-Forums.html אני מטופלת במרפאה ציבורית לבריאות הנפש ולא משלמת.. הנושא על כך שאני תופסת מקום של מטופלים אחרים שזקוקים לזמן הזה עלה הרבה בטיפול, ודווקא מהצד שלי מכיוון שהרגשתי שיש אנשים שזקוקים לזמן הזה יותר ממני. היא לא אמרה סתם שאני תופסת מקום, זו הייתה אמירה מכוונת במטרה לגרום לי לרגשות אשמה. הפגישה האחרונה תהיה השבוע ,(שבוע שעבר היא ביטלה – היא הודיעה על זה לפניי כחודשיים בערך...). אני עדיין מרגישה רק כעס, תסכול וחוסר הבנה מצידה. אני לא רוצה ללכת לפגישה הזאת... לא רציתי לסיים ככה את הפגישות, למרות שזה היה עניין דיי צפוי איתי. אני עוד חיה באיזושהי אשליה שלא יגמרו הפגישות ושהיא תגיד שהחליטה להוסיף פגישות. אולי גם זו הסיבה שלא התייחסתי לסיום הפגישות בדבריי- זה היה נהפך לאמיתי מידי. הייתי רוצה לסיים ככה, בלי לראות אותה יותר.. בלי כל הקיטש הרגשי הזה של הפרידה. אני אפילו חושבת על דברים לספר לה כמו כל פגישה רגילה אחרת ולא כאילו אני עומדת בפניי פגישה אחרונה. המחשבה על לכתוב לה או לצייר לה ציור לפרדה, כמו שחשבתי תמיד שאני יעשה, נראית לי בלתי אפשרי (לפחות מתנה קניתי...), לא מצליחה להתחבר למקום מעריך ואוהב... רק אכזבה אני מרגישה. רוב הקשר שלנו היה כזה וברור שייגמר ככזה. כמעט לכל אורכו הרגשתי שאני לא מתחברת אליה, אולי אפילו סלידה מסוימת לעיתים. לא יודעת איך אני אלך כשכל מה שאני מרגישה אילו רגשות שליליים וכל מה שאני רוצה זה לשמור מרחק עד שהן ייעלמו... אני יודעת על סיום הפגישות יותר מתשעה חודשים, מספיק זמן בשביל להבין שהן נגמרות ובכל זאת זה בלתי נתפס. לא רוצה לסיים ככה... אני מקווה שהיא תחליט להוסיף עוד פגישות. (למרות שבאותה נשימה ממש לא רוצה...). וכרגיל לא יודעת מה אני רוצה ממך, אין שאלה ברורה רק מחשבות... תודה..

פרח שלום, סיום של טיפול הוא אף פעם לא קל ונשמע שעבורך זהו דבר קשה במיוחד. בעיקר משום שהוא נחווה כחוסר אכפתיות, כנטישה. אני שומע אצלך הרבה כעס ומרמור ואף סלידה מהמטפלת, אבל באותה נשימה את היית רוצה שהיא תוסיף פגישות. נשמע לי שאת מאוד אמביוולנטית לגבי הטיפול. אבל כרגע את מסוגלת לחוות רק את הרגשות השליליים המגנים עלייך מפני פגיעה גדולה יותר. אני רוצה לומר שכנראה יש משהו נוסף שם, לא מודע, שממשיך להביא אותך לטיפול ולרצות בכך שהיא תוסיף עוד פגישות. נסי לתת גם לו מקום, זה חשוב לך גם אם זה כואב, זה יאפשר לך לחוות את הדברים בצורה מלאה יותר ועם פחות תחושה של ריקנות, אני מקווה שתוכלי לסיים את הטיפול בצורה שגם תתרום לך, דרור

שלום פ. איכשהו הדברים שכתבת החזירו אותי 5 שנים אחורה, לילדה הראשונה שחנכתי בפר"ח (פר"ח הפרוייקט. זה עם הגרשיים). אני יודעת שזה קצת לא הוגן אולי להשוות את שני המקרים- בכל זאת היא הייתה רק ילדה בכיתה ה'- אבל איכשהו ההתנסות איתה לימדה אותי גם כמה דברים על עצמי ובכלל, אז אשתף גם אותך. נקרא לה טניה, למרות שזה לא שמה, הייתה ילדה ממוצא רוסי, קשה קשה קשה. הלכה מכות בלי הפסקה בבית הספר. הרביצה לילד אחר שממש רק הגיע לארץ "כדי שיזכור כבר עכשיו לא להתעסק איתי ושילמד מהר להסתדר. ככה גם עשו לי כשבאתי לארץ".. נשמע כמו תכנית על אסירים, אבל ככה היא חשבה. היא הייתה ילדה יפה מאוד, פלרטטנית לא קטנה, והיה מאוד לא פשוט איתה. המשחקים ששיחקנו כמעט תמיד עירבו עריפת ראשים לבובות, או משחקי דרמה עם הצלפות ומכות. (ולא, לא היו בעיות בבית, למיטב ידיעתי). לא חשוב כמה ניסיתי להתקרב, היא תמיד ברגע האחרון הייתה 'בורחת', 'יורקת' לכיווני שקרים גסים, מבטלת פגישות תוך כדי צחוק אדיש וקר.. לא היה קל בכלל. ובכל זאת, נשארתי איתה כל השנה. לא פספסתי פגישה. גם כשהבריזה לי התעקשתי להמשיך לבוא.לפעמים גם הייתי כועסת ומעמידה אותה במקום ומציבה גבולות, אבל רוב הזמן פשוט הייתי שם (בין היתר כי הייתי שתקנית גדולה אז, ולא באמת ידעתי מה עוד לעשות). היא הייתה זורקת לעברי עצמות של תשומת לב אבל מהר מאוד חוזרת לסורה. לא הבנתי למה היא מתנהגת ככה, אבל קיבלתי שכנראה זה מה שעוזר לה לשרוד בבית הספר ושככה היא וזהו. אבל את יודעת, מעבר לכל הקושי, גם שלי וגם שלה, נרקם שם משהו אחר בינינו. איכשהו הרגשתי שמשהו בכל זאת 'עובד' במה שאנחנו עושים ביחד. למה הסיפור הארוך, את שואלת? כי אחרי תקופה ממושכת של הכנה לקראת הפרידה (בה היא לא הביעה שום רגש או כל דבר אחר) הגיעה הפגישה האחרונה. מנחשת מה היא עשתה בפגישה האחרונה?.. היא הרביצה לי. ממש כך. שרטה אותי בידיים, ניסתה לבעוט בי באויר (כי לא באמת רצתה לפגוע), דחפה אותי במדרגות וצעקה שלא אחזור יותר לעולם. (ועקבה אחריי בעינייה מהחלון). היא התקשרה אליי שוב משדה התעופה, רגע לפני שטסה לרוסיה לחופשת הקיץ, והתקשרה שוב מיד כששבה לספר איך היה. והמשיכה להתקשר פה ושם עוד שנה בערך... מה שאני מנסה לומר (בסיפור הארוך מדיי הזה) זה שטיפול קשה וקשר לא רך ונעים כמו שמקווים, הוא לא בהכרח קשר לא משמעותי. לא לך ולא למטפלת. עוד מה שאני מנסה להגיד זה שלפעמים הרצון לחתוך מהר, או להרביץ אם אתה קטן, נובע דווקא מהעובדה שבכל זאת נוצר שם משהו שנגע. משהו שנתן איזו תחושה אחרת ממה שהיינו רגילים. אולי שווה לדבר על זה. פרידות הן אף פעם לא קלות, גם אם הקשר היה לא ברור לאורך השנה. כתבתי המון...סליחה..קצת ניסחפתי עם הזכרונות שפתאום צצו בחיוניות מפתיעה.. מניחה שזה לא באמת עזר, אבל אולי בכל זאת קצת.. לילה טוב, ל.

אומנם כבר' דשתי' בנושא זה עם ליאת בסופ"ש,אך כעת אני מרגישה עוד יותר שרע לי ועצוב לי,ושחיי פונים לקראת תפנית שלילית בלבד ולא חיובית. ליאת צדקה בכך שאמרה שעיצות בד"כ לא עוזרות וכו',ולכן איני מצפה לעיצה,כי נראה לי כבר ששום עיצה לא תעזור לי,אך אולי תגובתך תאפשר לי להבין מה 'דפוק' אצלי,ולמה אני 'הורסת' את חיי במו-ידיי ולא מנסה לעשות כלום כדי לצאת ממצב מתסכל זה. ןכמו-כן להבין למה תמיד...תמיד... אני 'אוכלת אותה' עם כל דבר,ואיני מגזימה - כאילו שמשהו בפרצוף שלי אומר לאנשים 'הנה הפראיירית,תעבדו עליה בלי בעיה',ואנשים קולטים 'פראיירים' כמוני ומנצלים זאת,וככה זה אפילו עם בחירת בני-זוג,עם יציאה ל'בליינד-דייטים'(בתקופה שעוד הסכמתי לצאת). וחוץ מזה שיש לי כאילו 'כתם שחור' גדול בכל נושא מציאת העבודה,בגלל העובדה שבעבר פוטרתי(בלי קשר שזה לא היתה אשמתי ולא היה קשור לתפקודי בעבודה),ולכן גם לחפש עבודה כבר הפסקתי מזמן,אין לי יותר כוח לאכזבות; ממילא כל אדם שבטחתי בו איכזב אותי בסופו של דבר בצורה זו או אחרת. פשוט אין לי כוח יותר לכל ה'סבל' הזה שאני עוברת,חיי הם כמו 'מלחמת התשה'. מצטערת על שהארכתי, משתנה

למשתנה שלום, לעיתים הדרך בה אנו מסתכלים על הדברים ישנה השפעה אדירה גם על מה שאנחנו חושבים שקורה ולעיתים אף על מה שקורה באמת. כאשר את חווה את עצמך כמישהי שרואים בה פראיירית את תחפשי עדויות לכך וכשתחפשי תמצאי.כך גם לגבי העבודה, אכן כשמפוטרים ממקום זה מעלה שאלה, אבל אם כל מי שפוטר לא היה מוצא עבודה, מעט מאוד אנשים היו עובדים כיום. כך שנראה לי שמשהו בך גורם לך להרגיש לא טוב עם עצמך, עם דימוי עצמי נמוך וכשאת מרגישה כך, גם אחרים רואים בך את זה, כי זה מה שאת מראה, וכתוצאה מכך נוצר מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו. בעיני הדרך שלך לצאת משם היא לעבוד על הדימוי והערך העצמי שלך באופן עמוק אמיתי והדרגתי, דרור

תודה דרור על תשובתך, מתשובתך הבנתי שכמו ליאת,גם אתה ממליץ לי על טיפול פסיכודינאמי,אך חשוב לי לדעת - עד שאעשה טיפול זה יש לי לדעתך אפשרות לצאת מ'המעגל הזדוני' שאני נמצאת בו(יאוש- גימוי עצמי נמוך-אבטלה-יאוש וכו')? כי בשביל לממן טיפול כזה אני חייבת לעבוד,וברור גם שצריכה לחזק את דימויי העצמי. יש פיתרון למצב זה?

לדרור שלום, היתה לי תחושה לא טובה היום לגבי מצבה הבריאותי של המטפלת שלי,שהיא לאחר ניתוח, הרגשתי צורך להתקשר אליה,לשמוע שהכל בסדר. ענה לי מישהו לטלפון האישי שלה שאמר לי שהיא לא מרגישה כל כך טוב. לא ביקשתי לדבר איתה.אבל לא יכולתי שלא לשאול אותו מה קרה איתה.הוא אמר שהיו לה כאבים ולא מרגישה טוב ,ויותר מזה התביישתי לשאול.. הייתה לי תחושה חזקה שמשהו "רע" קורה לה ובאמת משהו קרה. האמת שאני דואגת לה מאוד. על אף שאני שוקלת ברצינות לעזוב את הטיפול , לאחרונה אני לא מסתדרת איתה. אני דואגת ואין באפשרותי לעשות כלום חוץ מלחכות שהיא תתקשר אליי, ולא נראה לי שזה יקרה, אחרי הפגישה האחרונה.

חן שלום, אני מתיייחס בתשובה שלי גם לפנייה שלך מהלילה. נשמע לי שאת מאוד פגועה מהמטפלת שלך, חשה שהיא לא מבינה אותך ואף מעליבה אותך. אני מסכים איתך שאם אלו היו דבריה הרי שלא ברור אם באו ממקום טיפולי, ובכל זאת אין זה אומר שאין בהם ערך טיפולי וזאת מהסיבות הבאות. ראשית את אומרת שהיא פגעה בך ואת כבר נפגעת בעבר ולכן לא מוכנה יותר לתת לאף אחד לפגוע בך. אני מאוד מבין את זה, אבל אני גם יודע שבחיים יש עוד הרבה הזדמנויות להיפגע. בעיקר בקשרים קרובים שחשובים לנו. ולכן יש לך הזדמנות פז לעבוד דווקא מתוך הפגיעה, לראות איך את יכולה להתמודד איתה באופן יעיל עבורך ולא בנטישה מזעם. שנית נשמע לי שהדברים שהיא אמרה היו מאוד פוגעים אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לקחת מהם משהו. את מדברת על הנטייה שלך להסתגר בבועה כשקשה לך ואולי המטפלת בתסכולה, ובאופן לא מבוקר שקפה לך משהו מממה שההסתגרות הזו עושה לאנשים שסביבך. בעיניי זה רק אומר שאכפת לה. ולבסוף, וכאן אני מתיייחס גם לדברייך האחרונים, מאחורי המטפלת שלך עומד אדם, ולדברייך אדם שעבר ניתוח לא פשוט לאחרונה שייתכן והשפיע על תגובתה. אבל, וכאן אני משער בלבד, יש לי תחושה שאת מרגישה שיש בך משהו הורס, משהו שהורס אותה פוגע בבריאות שלה. ואת חוששת שהיא לא תרצה לראות אותך שוב, למרות שהיא התקשרה אלייך והזמינה אותך להיפגש. עצתי לך היא למרות הקושי ובגללו להיכנס לטיפול, לא לברוח ממנו. העובדה שנפגעת ואת רוצה להמנע מכאב ברורה, אבל לא זו הדרך, לדעתי לפחות. דרור

לדרור שלום, חזרתי וקראתי את התשובה שלך מספר פעמים. בעיקר את החלק הראשון שמתייחס לפגיעות ... כתבת לי: "אני גם יודע שבחיים יש עוד הרבה הזדמנויות להיפגע" . כל כך יודעת. רק שבמקריםמאוד מאוד מסוימים אתה מרגיש שאתה לא רוצה להיות במקום שפוגעים בך, שאתה לא רוצה לספוג פגיעות שלא מגיעות לך,ואתה לא רואה דרך אחרת מלבד לעזוב בכעס ובלבד שלא יפגעו בך כשלא מגיע לך. לא חושבת שזה נכון לאף אחד להישאר היכן שהוא מרגיש שפוגעים בו ולספוג זאת. ובמקרה הזה אני מרגישה שדבריה לא נאמרו מתום לב,אלא מתוך כוונה אמיתית לפגוע בי באופן אישי. אני הייתי שם בחדר,אני ישבתי מולה ואני הרגשתי ,ואני מאוד סומכת על התחושות שלי...ולכן אני כועסת עליה. ואני גם שלמה עם כל מה שאמרתי לה ועם איך שהתנהגתי, ו אני לא מצטערת על כלום כלום. מהסיבה הפשוטה שלא אני זאת שצריכה להצטער ,ולהרגיש לא בנוח. זו היא שצריכה.... אבל היא לא תתנצל בפניי כי היא חושבת שכמטפלת מותר לה לומר לי מה שבא לה מבלי להתנצל על כך.יש לה נטיייה לחשוב שבכל היא ורק היא צודקת. ודבריי לא נאמרים ממקום קטננוני,אני פשוט מכירה את המטפלת שלי... אגב,זו לא הפעם הראשונה שהיא פוגעת בי,וספגתי את הפגיעות שלה , וידעתי להתמודד לדפדף הלאה. ועוד דבר חשוב שאני רוצה להגיד הוא 'שההסתגרות' הרגעית שלי בבועה לא עוררה בה כעס כלל וכלל, היא כעסה על דבר אחר, שאמרתי שאני מרגישה שאני מפריעה לה...אוי,נו באמת. ואיני מבינה מדוע האמירה הזו הכעיסה אותה. וגרמה לה להתפרץ.... העובדה שהיא גם בנאדם,ברורה לי.לא חושבת שנכון לשפוט אדם בשעת כעס(על אף שלא הבנתי מנין הכעס בא)ועוד כשאני יודעת שהמצב הבריאותי שלה לא קל לה וכנראה משפיע עליה ..... ולא חושבת כלל שיש לי חלק בכך שהיא לא בקו הבריאות. ואני לא מרגישה אחריות לכך. באמת ובתמים שאני דואגת לה. ואני גם כועסת. מאוד. לחזור לטיפול ולהתמודד עם זה? זה נשמע הדבר הנכון שאני צריכה לעשות בשבילי כי זה ללכת ולהתמודד.חשוב מאוד,אכן. אבל זה גם לוותר לה....

שלום רב, הנני סובלת מחרדה חברתית - בשיחה עם אנשים אני כל הזמן עסוקה באיך אני נראית, מה אני מקרינה, ואיך הבעות פני וכו' - מהם אפשרויות הטיפול בבעיה זו ? עלי לציין שאיני נוקטת בהימנעות . אודה לך מאוד על תשובה .

ורד שלום, נשמע לי שאת מאוד מוטרדת מהבעיה שאת מציינת, אף כי את לא נמנעת מסיטואציות חברתיות וזה כבר טוב. אי ההימנעות שלך אינה שוללת חרדה חברתית, אבל קשה לקבוע מכאן באופן מוחלט האם זוהי חרדה חברתית או בעיה אחרת. אפשרויות הטיפול בבעיות מסוג אלו הן על ידי שיחות בחלק מהמקרים, בחלק מהמקרים יש צורך בטיפול תרופתי שיכול להקל, ובמקרים מסויימים מדובר על שילוב בין שיחות לתרופות. המלצתי שתפני לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך להתמודד עם המצוקה שהבעיה גורמת לך. מקווה שתוכלי להיעזר, דרור

שלום ד"ר, אני בן 26- וסיימתי לפני שבועים קשר ארוך של שנתיים מאחר והפסקתי לאהוב. שאלתי היא ברמה התיאורטית ואודה על עזרתך ככל הניתן: בהיותי פנוי, גם רגשית, הכרתי מישהי מקסימה וזה נראה לי כמו "סיפור אהבה ממבט ראשון", שגורם לי "דפיקות לב" וזה כיף מאוד אלא ש... בעוד חודש אני עומד בפני בחינות מאוד חשובות שיידרשו ממני לימודים וריכוז מאוד אינטנסיביים (בחינת לשכת עו"ד). שאלתי היא כאמור תיאורטית- כמובן שכל אחד מגיב אחרת, אולם מעבר להתאהבות החדשה שתהייה כנראה נעימה ומהנה, באופן תיאורטי האם הריגוש הנלווה ל"אהבה חדשה" יכול לפגוע בריכוז ובסיכויי ההצלחה שלי בבחינות , או שמא ברמה התיאורטית היבשה, הדבר עשוי לעשות ללימודים שלי דווקא טוב. אני מכיר את עצמי ומרגיש שאני מתאהב ממש. אם יכולתי לשלוט בזה הייתי מאחל לעצמי שקשר כזה יגיע לאחר תקופת הלימודים, כדי להבטיח "שקט תעשייתי". למרות שאני מודע מאוד לעצמי, ומאחר והיא נראית לי מקסימה, קשה לי להעריך האם אני עלול להתחרט על כניסה לקשר חדש בשלב זה. מה דעתך על התלבטותי ?

אלעד שלום, ההתלבטות שלך נשמעת כהתלבטות קשה בין קריירה לבין אהבה גדולה. זו אינה שאלה תיאורטית כלל אלא שאלה מעשית עבורך, האם לבחור בקריירה או באהבה. ברור לך שהתחלה של קשר דורשת משאבים, ובחינת לשכה דורשת חודש של התנזרות מכל דבר, ומשאבים מרובים, וברור שהדברים מתנגשים במידת מה. השאלה היא אינה במה לבחור אלא האם יש לך בחירה. וכאן אני רוצה להפנות אותך למשהו שאתה עושה. אתה בוחר לסיים קשר ארוך דווקא בתקופת הלימודים לבחינות ובאותו הזמן להרגיש פנוי ולהתאהב. אתה זה שמכיר את עצמך הכי טוב, נסה להבין מה אתה עושה כאן, אם התרגשות וטלטלות עושות לך טוב ומגבירות את הריכוז, ואם לא מדוע בחרת לעשות זאת דווקא בעיתוי הנוכחי. אני מאחל לך הרבה הצלחה הן בבחינות והן בקשר החדש, אני לא חושב שהם חייבים לבוא אחד על חשבון השני, בעיקר כאשר מודעים למה שקורה ולנסיבות הקיימות, דרור

שלום אני אם חד הורית לילדה בת 10 בתקופה האחרונה היא הפכה להיות נורא חרדה לדוגמא אם קיבלה מכה בראש היא פוחדת שיקרה לה משהוא. כמו כן מתלוננת על כאבים בתחלה ביד אחר"כ ברגל וכו והכל באותו היום עוברת מדבר לדבר דיברתי איתה וברצוני לצין שיש לנו קשר מאוד קרוב והיא מספרת לי הכל והיא אמרה לי שהיא פוחדת שיקרה לה משהוא ואז היא מתחילה לבכות אני מאוד דואגת ולא יודעת איך לעזור לה בתקופה האחרונה אחותי עברה לגור באזור שלנו האם יכול להיות קשר בין זה שהיא רואה משפחה לבין ה"תא" המצומצם שלנו. היא ילדה מאוד חרוצה חברותית ומקובלת ויש לה המון תשומת לב מהמשפחה ובמיוחד מסבא וסבתא שלה שהיא רואה אותם כל יום. שאלתי היא איך אפשר לעזור לה ולמי לפנות. תודה לילך

לילך שלום, אני אתחיל מהסוף, בגלל הדאגה שלך ושל הבת שלך שייתכן והן מזינות זו את זו אני מציע לפנות לטיפול, או אפילו לייעוץ בליווי הדרכת הורים. בנוגע לנושא עצמו, חרדות סביב הגוף עשויות ל"דבר" לפעמים דברים שלא ניתן לדבר אותם. דברים שאסור לדבר אותם, לא משנה כמה הקשר קרוב. בהחלט ייתכן שהמעבר שלמשפחת אחותך לקרבתכן טלטל משהו בעולמה הפנימי וזו דרכה להגיב על כך. אבל יכול להיות גם שלא. וכאן אני חוזר להמלצתי למעלה, לפנות לטיפול, לאפשר לילדה מקום משלה שם תוכל להחליף את הדיבור בגוף לדיבור אחר. ולאפשר לך להבין טוב יותר מה קורה לה וכיצד להתמודד, שיהיה לכן הרבה בהצלחה, דרור

במקום העבודה הקודם היו לי תקריות של קטטות (פיזיות) עם עובדים שונים - חלקם עקב קללות על הוריי. זה נגמר בשיחה עם הבוס. לאחר שעברתי מקום עבודה למקום חדש בו אף אחד לא מכיר אותי, נקלעתי לשיחה של "בואי נראה מה תעשי" ופלטתי על העניין שאר האנשים ניסו לחלץ ממני באיזה טכניקה אני משתמשת וניסיתי לחמוק בשקרים שונים ופלטתי את עניין העבודה הקודמת. אני כל הזמן עצבנית שמא העניין ימשיך הלאה. איך לעצור את זה ולהוריד בלי רעש ובלי בלגן?

אני ממש עצבנית . לא יכולה לנשום בבקשה תעזרו לי...

לירון שלום, אני לךא בטוח שהבנתי את כל הפרטים שבמקרה, למשל איך מציקים לך עכשיו. אבל ברור שזה מאוד מפריע לך, שאת מרגישה שאת חייבת להוריד לחץ ומהר. אני יכול להציע לך לפעול בשתי דרכים שנראה לי שהשילוב ביניהן יעזור באופן הטוב ביותר. ראשית בכדי להרגיע את הלחץ המיידיאת יכולה לומר משהו, או בפני כולם, או ליד מישהי או מישהו שאת חשה בנוח איתם, שאת לא מרגישה בנוח עם כל השיחות הללו ואת היית מעדיפה שהנושא לא יעלה, בתקווה שזה יעזור, ונראה לי שאין סיבה שלא. הדרך השנייה קשורה לקושי שלך להתמודד עם לחץ, התחושה שאת כמו סיר שגולש בעיתות מצוקה, כאן הייתי מציע משהו ארוך יותר, עמוק יותר, בין אם בירור העניין עם חברים או אף פנייה לעזרה מקצועית כדי שתרגישי יותר מוכלת ופחות מגיעה לסף פיצוץ, בהצלחה, דרור

שלום זו כבר הפעם השניה שאני רושם פה בפורום השתחררתי מהצבא ומאז כבר מספר חודשים (2-3) אני לא מוצא את עצמי, מבולבל וקיימת אצלי חוסר ודאות לגבי הרבה דברים. דבר זה פגע לי מאוד בביטחון ובדימוי עצמי שלי לא מצליח לצאת מהמעגל הזה, זה תקוע לי בראש ואני הרבה פעמים מוצא את עצמי מדוכדך ובמצב רוח לא טוב (לא דיכאון) עם תחושה שאיבדתי שליטה על עצמי ויהיה לי קשה מאוד לצאת מזה. אני מאוד לא רגוע ודבר זה בולט מאוד בשפת הגוף שאני משדר. זה מאוד מדאיג אותי, כל מה שהיה לי כלכך קל בעבר נראה לי עכשיו כמו חציית ים סוף. לא יודע אפילו מה הסיבה לכל זה, זה מאוד מבלבל אותי אבל זה פרט שולי.... מה שחשוב כרגע זה שאני יחזיר לעצמי את הביטחון שהיה לי איפה אני מתחיל ? אני רוצה לעשות את זה בעצמי (רואה בזה משהו שיכול לעזור לי בחיים) איך עושים את זה והאם שיפור הדימוי העצמי וחשיבה חיובית יספיקו ויעשו את העבודה ? תודה רבה

למתוסכל שלום, השחרור מהצבא מביא רבים למצב שלא הכירו עד כה, אין מסגרת הכל פתוח, הכל חופשי, אבל כאן גם הקושי, הכל בידיים שלך, אף אחד לא מכוון אותך אתה צריך ליזום הכל, ויש גם כשלונות. המוקד לדעתי הוא שקודם הכל בא לך בקלות ועכשיו לא. כאן גם נקודת המוצא לשינוי אם תפנים שאתה לא באותו מקום שהיית, שאתה צריך להילחם בשביל משהו שפעם היה מובן מאליו עבורך, רק אז תוכל לצאת מהמצב. מה זה אומר בפועל? זה תלוי ברצונות שלך, אבל כרגע אין שום דבר קל. אני מאוד מכבד את הרצון שלך לעזור לעצמך, ואני חושב גם שאתה יכול. אבל אני לא חושב שזה מה שיעזור או לא יעזור לך בהמשך. מה שיעזור לך הוא ההפנמה, הקשה, שזה שלב חדש בחיים, דרור

שלום בני בן ה 15 ילד מקסים ,מצטיין בלימודים ומבלה רבות עם חבריו. מגיל ילדות תסכול מכל סוג שהוא מלווה אצלו בבכי - זה מלווה כעס, ויכוחים , או סתם בעיה שלא מצליח לפתור (הגיע לבית נעול ואין לו מפתח ). בקיצור הדמעות מלוות כל הזמן . הדבר מאד מאד מפריע לו בעיקר בקשריו עם חברים פשוט מכיוון שאין לו שליטה וזה הופך להיות קו מנחה עד כי לאחרונה הסביר לי כי הוא פשוט נמנע מהבעת דעה בדיונים עם חברים ע"מ להמנע מבכי בפרהסיה . מה עושים ? האם טיפול פסיכולוגי יכול להועיל ? - עלי לציין שעניין הדמעות מלווה ברמה זו או אחרת גם אותי , וגם לי זה הפריע בעבר - אני עם השנים כבר פחות בוכה מפעם ועיקר העיקרים עבורו - הוא בן ואני בת תודה

שין שלום, מדברייך נשמע לי שבנך סובל מאוד, הוא אינו מסוגל לשלוט ברגשותיו, ואינו מוצא פתרון להתמודדות עם תסכול מלבד המנעות ממגע עם חבריו. מצב שכזה, שכבר שנים רבות לא עובר מעצמו דורש התייחסות רצינית. לא ברור מדוע הוא אינו מסוגל להתמודד עם תסכול, או ליתר דיוק מדוע הוא בוחר להתמודד איתו דרך בכי. ייתכן וזו תגובה נלמדת (ממך אולי), ייתכן וזו דרך בה השיג משהו בעבר וכיום משתמש בה באופן אוטומטי כי לא מכיר משהו אחר, אך יכול להיות שמדובר גם במשהו עמוק יותר. נראה לי שמפגש עם פסיכולוג יכול לעזור לו ולו רק בכדי לברר את מקורות עוצמות התסכול. בשלב שני ניתן יהיה לנסות ולאפשר לו לבטא את התסכול בדרכים אחרות שפחות יפריעו לו. לילה טוב, דרור

בת 33, איך בוחרים פסיכולוג המטפל בבעיית בטחון עצמי נמוך אובססיות חרדות ולחץ ... ? איזה סוג התמחות עליי לוודא שיש לפסיכולוג? האם פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי ? ואם כן, האם כל פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי מטפל בבעיות שהזכרתי? תודה שירה

שירה שלום, אני אתחיל מהסוף, מרבית הפסיכולוגים הקוגנטיביים התנהגותיים מסוגלים לטפל בהפרעות חרדה ולחץ באופן יעיל למדי. השאלה האם לבחור בפסיכולוג מגישה קוגנטיבית התנהגותית, פסיכודינמית או אחרת, תלויה בעיקר במה שאת מחפשת. אם את מחפשת לברר את המקור להפרעות הללו, להבין אותם טוב יותר ולהתמקד פחות בסימפטומים הרי שפסיכולוג בגישה הפסיכודינמית עשוי להתאים לך. אני מקווה שעזרתי להחליט או לפחות חידדתי את ההבדלים בין הגישות, דרור

הפגישה השבוע היתה קשה.בכל המובנים. שתקתי ולא דיברתי,על אף שרציתי להוציא את מה שיושב על הלב... אבל ללא הצלחה. במקום זה נתתי לה לקרוא מה שכתבתי בין לבין הפגישות.. והיא קראה והגיבה,ואני הקשבתי לה לכמה רגעים ופתאום נכנסתי למן בועה ונעלמתי לה, והיא לא שמה לב שאני לא "איתה" . עד ששמתי לב ששורר שקט בחדר והבנתי שהיא מחכה שאגיב לדבריה,התנצלתי על שלא הקשבתי לה. והיא אמרה לי שהיא יודעת שקשה לי .אני בכיתי .הייתי גם חולה עם חום היא הרגישה את חוסר האונים שלי...קיצרנו את הפגישה ,לבקשתי. ושבוע הבא ביקשתי "הפסקה" . הרגשתי שזה מה שנכון לי, היא הציעה לי בכל זאת להתקשר אם אזדקק לפגישה... אמרתי לה שאיני רוצה להפריע לה יותר בכלל. לא יודעת מה גרם לה לכעוס עליי? להתעצבן עליי? להגיד שאני חושבת בצורה מטומטמת ומתסכלת את הצד השני (אותה)? אני רק ביקשתי הפסקה... לא ידעתי שזה אסור.... אני עכשיו כועסת עליה,מרגישה שהיא לא מבינה אותי. היא טוענת שהיא כן,אבל אני לא מאמינה לה. אמרתי לה מפורשות שאני כועסת כועסת, לא מאמינה לה בכלום. יצאתי מהחדר שלה בכעס..."איימתי" שאיני מגיעה יותר... למחרת היא כן התקשרה אליי. כן רצתה שאחזור אליה,שאתן לעצמי להיעזר,כן אמרה שאכפת לה,שהיא היתה שמחה מאוד מאוד לעזור לי יותר, אלו דברים שאני יודעת.יודעת שאכפת לה.באמת . אבל אני כועסת עליה. ממש לא בא לי לחזור אליה לפחות עד "יעבור זעם" . דיברנו על הדברים באופן מאוד גלוי בטלפון, הכל כבר נאמר, אבל הנימוקים שלה ללמה היא כעסה עלי באותה פגישה לא נשמעים לי מוצדקים כלל. כואב לי מה שקרה, חושבת שנפגעתי מספיק בחיים שלי,לא מוכנה לתת לאף אחד לפגוע בי יותר.גם לא לה. וזין על הכל...על הכל... חבר שלי אמר לי לעשות מה שמרגיש לי נכון, ושכן כדאי לתת לה הזדמנות נוספת בפגישה נוספת להסביר את עצמה. מרגישה שאני במבוי סתום עם הטיפול, ובאמת שאני לא יודעת אם להמשיך מכאן. אשמח לעזרה. חן(סליחה אם הייתי בוטה.. כואב לי,כואב.)

חן שלום, עניתי לך למעלה, דרור

שלום, פסיכולוגית שאצלה הייתי בטיפול מאוד פגעה בי ועל כן הפסקתי את הטיפול. לא סיפרתי לאף אחד על כך, ואף לא להורי. אני מנסה מאוד להמשיך את חיי כרגיל אך מאוד קשה לי, אני סובלת מדיכאון. אני מחפשת פסיכולוג חדש, אני יודעת שאני צריכה עזרה בשלב זה ואני די חסרת אונים. ניסיתי לפנות לפסיכולוגים דרך האינטרנט אך מי שהלכתי אליו ממש לא נראה לי. אני מחפשת פסיכולוג שמטפל בשיטה דינאמית עם הרבה נסיון והמלצות, אך אינני יודעת איך למצוא. יש לציין שאני בת 25. אני מפחדת להישאר לבד, אני משקיעה את כל כוחותיי בחיפוש עזרה אך מרגישה שאינני מוצאת אותה. אודה אם תוכלו להפנות אותי למישהו טוב באזור תל אביב תודה ענת

שלום ענת, מקווה שכתובת המייל שצרפת מעודכנת, כדי שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך את המלצותיהם לשם. בהצלחה ליאת

אשמח אם תפנו אותי לחומר תיאורטי בנושאים הבאים: - שתיקה בטיפול - מבט בטיפול

טלי, בספריית 'מדעי החברה' בכל אוניברסיטה, תוכלי למצוא חומר רב בנושאים אלה. על השתיקה נכתב המון, ובעניין המבט, כדאי להתמקד בנושאים של תקשורת לא מילולית בטיפול. מחר אעשה חיפוש בתיקיות שלי, ואם אמצא משהו מעניין אשלח לך את הרפרנס. אגב, החומר שברשותי רובו ככולו כתוב בשפה האנגלית. בברכה ליאת

היי ליאת, חזרתי לספר לך מה קרה השבוע. חשבתי על מה שאמרתי לי שבוע שעבר, וניסית השבוע לזרום יותר. אז דיברתי איתה יותר, עם פחות התנגדות, ויותר שיתוף פעולה. הרגשתי מצד אחד קצת נחת שיכולתי להביא קצת ממה שכואב לי וממה שאני מכינה לדבר עליו במשך השבוע, אבל אף פעם לא יוצא לפועל. הבעיה שיש נושא אחד, שנורא כואב לי איתו, ובכל פעם שאני מדברת עליו היא מתחילה לבכות. היא מנסה להסתיר אבל בשלב מסוים היא לא יכולה. הבכי שלה אומר לי הרבה אבל זה עושה לי יותר כאב, ואז אני מנסה לברוח מהשיחה, להפסיק אותה.... היא מנסה לחבק אותי, אבל אני רק נותנת לה את היד. היא אומרת שיש לי המון בפנים ואני מוציאה את זה בצורה נורא חזקה ורגישה. אני בורחת מהרגשות שלי, מונעת מעצמי מלבכות מולה, נחנקת עד כדי אובדן נשימה, אבל לא נותנת לעצמי להזיל דמעה. אז השאלות שלי: -למה אני לא מרשה לעצמי לתת לה להתקרב (כי אני מרגישה שאם תחבק אותי, אני לא אשלוט בעצמי, ואני אבכה)? -למה אני מסרבת לבכות בפניה? האם זה גם ענין של להתמסר?ולהגן על עצמי? -למה הבכי שלה עושה לי רע? -ואיך אני אמורה להתייחס לבכי הזה? האם זה טבעי? מקובל? תודה ושיהיה לך שבוע מוצלח וכיפי.

אני חייבת לציין, שלפעמים נדמה לי שיש לנו אותה מטפלת, ושאת ממש "כפילה" שלי. את מתארת תחושות ושואלת שאלות מאוד דומות לשלי.. ואני עוקבת אחר הודעותייך כאן בסקרנות רבה... הפגישה האחרונה שלי עם המטפלת, היתה פגישה קשה, פגישה שהדמעות התפרצו למרות שניסיתי לעצור, פגישה שבה כאב ישן עלה והכאיב שוב. ובאותה פגישה, גם המטפלת שלי הזילה דמעות. היא לא מסתירה.בעבר אמרה לי שאני מרגשת אותה ,בכמה סיטואציות. מצד אחד זה קצת מחמם את הלב שהיא מזדהה איתי וכואבת את כאבי, אך יחד עם זאת זה מבלבל קצת, אני לא יודעת איך "לאכול" את זה. ואולי ליאת תאיר גם את עיני בנושא. אני אומרת לעצמי שגם היא עשויה מאותם חומרים אנושיים, ובכל זאת קשה לי כשהיא מזילה דמעות. כשמשהו מרגש אותנו, זה אומר לדעתי שהוא "נוגע" אצלנו במשהו. כנראה שהדברים שלנו נוגעים בנקודות הרגישות שלהן........ ההתרגשות /הבכי שלה נראית לי לפעמים כמו חולשה שלה. ואני צריכה אותה חזקה......... לפעמים אני חושבת שאולי זה מקור הבעיה, כי גם הבכי שלי נתפס כחולשה שלי. אני בוכה כי זה מתפרץ ולמרות שאני שם כבר כמעט שנתיים, אני עדיין מנסה לעצור את הדמעות, לחנוק את הבכי. עדיין מתעצבנת כל פעם שאני בוכה שם. ליאת - אף פעם לא דיברתי איתה על זה. אני תמיד מתעלמת כאילו זה לא היה ,ורק לאחר הפגישה חושבת על זה. את בטח ממליצה שאדבר איתה ............??????? מצטערת שהתפרצתי. הנושא הזה מעסיק קצת גם אותי.......... טל

א.פ.ס.ח שלום, לדעתי בכייה של המטפלת שלך עושה לך רע,כי (לדעתי) אנו רוצים לסמוך על המטפלים שלנו שיהיו 'קרש התמיכה' שלנו,כאלה שנוכל 'להישען' עליהם כשקשה לנו,כשנושאי השיחה קשים וכו',וכשמטפל/ת בוכים זה אומנם הופך אותם לאנושיים,אך גם קצת לחלשים-בעינינו- כי בכי מסמל חולשה בד"כ (לדעתי); ולכן אולי גם לך קשה לבכות,בגלל זה ובגלל שאולי אינך רוצה עדיין להיכנס לעומק הנושא.{אני יודעת שלי קשה לבכות ליד אנשים,ובטיפול (אלא אם זו 'התפרצות-רגשות),בגלל הפחד שאראה חלשה ו'אראה רע' ליד אנשים}. לדעתי כשמטפלת בוכה מנושא מסויים,זה אומר אולי שלה יש נושא אישי כואב שלא טיפלה בו ושמשהו בך - בסיפורך - מזכיר לה אותו,ולדעתי זה אומר שהיא לא יצרה את ההפרדה שצריכה להיות בין חייה לבין חיי המטופלים שלה,וזה לא טוב,כי אז היא לא בדיוק יכולה להיות נייטראלית,ואולי גם לא לאפשר לך את 'תהליך ההעברה' הנורמאלי שאמור לקרות, אני חושבת שזה קשור גם להבדל שבין 'אמפתיה' לסימפטיה',אך איני בטוחה בזה,וכל מה שכתבתי כאן זו דעתי בלבד. גם אני לא היתי מרגישה כ"כ נוח אם המטפל/ת שלי היו מחבקים אותי(אלא אם זה טיפול של שנים,עם קשר מיוחד מאוד,ואלא אם יש 'פריצת-דרך'-סיבה מיוחדת לחיבוק),כי זה כמו 'חדירה לפרטיותי'. מקווה שעזרתי במשהו, משתנה

אני מאוד חסומה רגשית. לא בוכה אצלה אף פעם ותמיד מספרת על מה שקרה לי כאלו ראיתי סרט. המון פעמים אני מבינה שקרה משהו נורא רק לפי הבעות הפנים שלה ולפעמים גם הדמעות. דווקא הבעת רגשות מהצד שלה מצליחה לחבר אותי יותר אל עצמי. כשאני רואה אותה מגיבה בצורה רגשית קשה לי עם זה, אבל הקושי נובע בגלל שזה מחבר אותי ישר אלי. סתם נקודה למחשבה. ולמשתנה, לדעתי אפשר להתרגש מסיפור של מישהו, או לכאוב סיפור שקרה למשהו שאנחנו מכירים וקשורים (כמו למטופל) גם אם לא קרו לנו דברים דומים, או גם אם קרו דברים דומים אבל הם פתורים אצלנו. לר קרה לך שראית בחדשות ילד במצוקה והזלת דמעה?

לדנה שלום, את צודקת בהחלט,ברור שאפשר להתרגש מסיפור של מישהו אחר גם אם לא קרו לנו דברים דומים,כמו אפילו לבכות מסרטי דרמה עצובים - דבר שאני 'אלופה' בו {אך מה שמוזר זה שלבכות מסרטים עצובים הרבה יותר קל לי,מאשר לצחוק מסרטים וסדרות מצחיקות}. זו פעם שניה היום שבלי לשים-לב אני 'מקבעת' את מחשבתי לכיוון אחד,ולא חושבת שיכולה להיות אופציה נוספת,אלא 'במבט-לאחור',אך כעת אני רואה שטעיתי. משתנה

שלום לא.פ.ס.ח ולמשתתפים האחרים, משהו באופן בו סיפרת את הדברים השאיר אותי בהרגשה לא נוחה. גם אני מסכימה שהתרגשות אצל המטפל היא דבר לגיטימי ולפעמים בלתי נמנע, אבל כשאת אומרת "בכל פעם שאני מדברת על (הנושא ההוא) היא מתחילה לבכות", יש כאן בעיה. יש בעיה, כי אנחנו לא אמורים להיות עסוקים בחדר בלשמור על המטפל שלנו, אלא להרגיש מוכלים ומוחזקים. אם זה היה קורה פעם אחת, ניחא. אבל אם את מתקשה להעלות את הנושא כדי לא להכאיב לה או כדי לא לראות אותה במצב כה שברירי, פעם אחר פעם, יש מקום להעלות בפניה את הטיעון הזה, ולחשוב יחד על פתרון שיוכל לפטור אותך מהאחריות למצבה הרגשי. השאלות שאת שואלת חשובות מאד. אני מסכימה שקשה להתמסר לעבודה טיפולית מול מטפל שלא מצליח לעמוד בתכנים שעולים בחדר. אגב, תגובתה של המטפלת אינה מעידה בהכרח על איכותה כאשת טיפול או על מקצועיותה. לכל מטפל יש את ה'בטן הרכה' שלו, וכנראה שלא תמיד אנו יודעים עליה מראש. מקווה שתמצאי את הדרך לדאוג לעצמך למקום בטוח. ליאת

שלום אני נער בן 18 והייתי בקשר עם נערה בת 16 הקשר התחיל בצורה מאוד מיוחדת שכבר מהתחלה לפני ההכרות היה מתח מסויים. במהלך הקשר הבנתי שיש לה בעיה קצת עם איך שאני נראה אך אלו דברים שהייתי יכול לשנות ושיניתי אותם גם והיא אהבה את השינוי וכבר לא היתה לה כל כך בעיה עם המראה שלי.עד השינויים האלה הרגש שלה אלי היה יציב למרות שזה הפריע לה ודוקא אחריהם(ושוב אני חייב לציין שהיא אהבה מאוד תשינויים האלה) הרגש שלה התחיל לעלות ולרדת כמו נדנדה. היא כל הזמן אמרה לי שאין לה מושג מזה ואני בנאדם זהב ויש לי אופי מושלם והכל אבל יש משהו שמפריע לה אצלי והיא לא יודעת מזה.עכשיו אני חשבתי באמת הרבה מזה יכול להיות ואני יודע שהיא התכוונה לכל מילה שהיא אמרה ושבמחינת אופי והתנהגות אני מושלם בשבילה ופשוט יש משהו שמפריע לה אצלי ולא יודעת מזה חשבתי על זה והבנתי שיכול מאוד להיות שכנראה בתת מודע שלה בתוך הראש יש לה עדיין תמונה שלי מפעם בצורה שהיא לא אהבה כל כך וזה מפריע לה לראות את ה"אני" החדש כי זה בערך כמו בנאדם שמלא מי שרואה אותו אומר שהוא מלא וגם אחר כך אחרי שהוא ירזה עדיין בדפוס המחשבה יזכרו אותו בתור ה"שמן" ככה גם אני חושב שזה עכשיו ושיתפתי אותה בזה והיא אמרה שהיא לא מבינה בזה והיא לא יודעת מה לעשות אז בבקשה תחשוב/י אם זה באמת יכול להיות העניין הזה ומה אפשר לעשות בנידון. כמו כן אני רוצה לציין שאני ממש לא רוצה לוותר עליה ואני יודע שכרגע המראה שלי לא מפריע לה אבל יש משהו שמפריע והיא לא יודעת מזה... אשמח אם יענו לי לשאלה פה וגם באיימיל [email protected]

תומר יקר, השאלה שלך נגעה ללבי. בשם האהבה, הלכת ועשית שינוי ממשי בהופעתך, כדי לשאת חן בעיניה. אם העניינים היו כל כך פשוטים, היינו כולנו הולכים למספרה, לבוטיק, אפילו למנתח הפלסטי, ומשיגים את כל מי שרק נרצה. לצערנו, אין הדבר כך, ולאהבה דרכים נפתלות. איני יודעת מהו אותו "משהו" שממשיך להפריע לה. יתכן שזו הופעתך הישנה, אבל בהחלט יתכן שזה משהו אחר. אתה יודע, נשים הן עם מוזר. לפעמים, דווקא העובדה שאתה מוכן לעשות וויתורים כה כבדים למענה, יכולה להרתיע. יש בנות שאוהבות דווקא את מי שהולך עם האמת שלו עד הסוף. (אבל גם זה ניחוש. אי אפשר באמת לדעת מה עובר לה בראש). במקומך, לא הייתי מתעקשת כל כך. מגיע לכולנו בן זוג ששלם עם הבחירה שלו. מגיע לך מישהי שתאהב אותך בלב שלם ומלא, ותקבל את הפגמים הקטנים והבלתי נמנעים באהבה. נדמה לי שעדיפה האכזבה הקלה שתיגרם לך עכשיו, על פני תסכול מתמשך בגלל בת-זוג נרגנת. בברכת "הבל היופי ושקר החן" ליאת

גוש בגרון שלא עובר....

כוכבית קטנטנה וחביבה, ממש כמו במקרה של כאב, גם גוש בגרון יכול להתפוגג אם בוכים, זועקים, או נחים קצת, עד שיעבור. במצבים כאלה, אני אוהבת להיכנס לאוטו, לוודא שהחלונות סגורים, לנסוע על כביש מהיר, לשים דיסק מסויים מאד, ולשיר איתו בקולי קולות. שירה, לפחות בעיני, היא מפרקת רעלים אולטימטיבית. מה דעתך? ליאת

ליאת, בזמנים הכי קשים שלי, הייתי נוהגת (בדרך כלל צפונה, אולי כי התחושה הייתה ש"איבדתי את הצפון"), שמה את "שיר הבכי" שלי בקולי קולות, שרה ובוכה איתו. וכשהגוש היה ממש ממש גדול, ולא הספיקו לו השירים, הוספתי לזה גם צעקה. הייתי צורחת בקולי קולות את כל השאלות שאף אחד בעולם הזה לא יוכל לעולם להשיב עליהן. אכן, מנקה רעלים שיהיה שבוע טוב לכולנו הדר

ליאת איזה דיסק זה?אני גם צריכה אותו עכשיו....באמת שאזלו לי הכוחות איך את לא פה היוםפ

מה עושים עם ילד לקוי שמיעה (מדבר) שנמצא בביס לחינוך מיוחד ומסרב ללכת לבית הספר מה הטיפול המומלץ?

ערב טוב משה, לא כתבת בן כמה הילד, ומאיזו סיבה אינו רוצה ללכת לביה"ס. אוכל לומר (בחצי חיוך) שזה מעיד עליו, קודם כל, שהוא ככל הילדים... וברצינות, כדי שנוכל לדעת איך לטפל, חייבים להבין לפני כן מה הבעיה. סרוב ללכת לביה"ס יכול להיות תוצאה של המון סיבות אפשריות. מאחר שציינת קיומה של לקות שמיעה, יש טעם רב לבדוק האם אין כאן סלחנות יתר מצד ההורים, המאפשרת לילד לתפוס עליה טרמפ. בכל בית ספר של החינוך המיוחד יש צוות רחב ומגוון של אנשי חינוך וטיפול, המכירים היטב את ההיטוריה והרקע המשפחתי וההתפתחותי של כל תלמיד. להערכתי, אנשי הצוות הללו הם הכתובת המתאימה להשיב לך על שאלתך, ולסייע באיתור הגורמים שהביאו למצב זה. כל פיתרון שאוכל אני להציע מכאן יהיה בבחינת "ירייה באפלה", שכן אין בידי המידע הדרוש לשם כך. אוכל רק להזכיר לכולנו, שבמצבים מעוררי חרדה - ההימנעות אינה הפיתרון. כלומר, חשוב ביותר להבהיר לילד שהימנעות מהליכה לביה"ס אינה באה בחשבון, והשינוי חייב להיעשות בתוך המסגרת החינוכית. במידה והב??רו?ר יעלה שאלות לגבי מידת התאמתה של המסגרת לצרכיו, אפשר יהיה לחפש מסגרת מתאימה יותר. אשמח אם תעדכן אותנו לאן התפתחו הדברים. בהצלחה ליאת

שלחתי תשובות לדו"אל

אני מרגישה שהעצמות שלי מתפוררות מהכאב הזה.לא יכולה יותר להרגיש.רק שיפסיק לכאוב כבר.שיהיה שקט.לא יכולה יותר.

תחזיקי עוד קצת. זה חייב לעבור. יש בך חוזק שמגיע עד כאן. אני שואבת אלי חלק מה"אלפים" שבכותרת כדי שיכאב לך פחות. את לא לבד.

ויק יקרה, כשכל כך כואב, מותר הכל. לבכות, לזעוק, להצטנף בשקט עד שיעבור, לקחת משכך כאבים - כל מה שעוזר. אני יודעת שאת מצליחה לגייס את העזרה הנכונה לך ברגעי חירום כאלה, ומקווה שתגיע אליך הנגיעה הרכה. חיבוק חזק ליאת

אני בן אדם ביישן מהטבעיות שלי איך אני יכול לצאת מזה? ולא להיות ביישן יותר מה אפשר לעשות בבקשה? ועוד משהו יש לי מצבים כל הזמן מתי שאני ניכנס ללחץ או מתרגש או מתפדח מתחיל לגרד לי בגב ונהיה לי חם וממש מגרד לי בגב שאני חייב לגרד כזה לחץ כזה מרגיש בגוף ונהיה לי חם למה זה ?? ומה אפשר לעשות כדי לעלים את זה בבקשה~!

ערב טוב, ביישנות או חרדה חברתית יכולות להיות עסק מטריד ביותר. כל אימת שאתה נדרש לתפקד בהקשרים חברתיים העוררות גוברת, ומופיעות תגובות חרדה בעוצמות שונות. למרבה המזל, יש דרכים יעילות לטפל בזה. תוכל, למשל, להקליק בגוגל את מילות החיפוש "סדנא לטיפול בביישנות" או סדנא לטיפול בחרדה חברתית", ולהעלות שמות של גופים פרטיים או ציבוריים המתמחים בטיפול קבוצתי או פרטני בתופעה. תוכל, עוד, לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדה. אפשר לבדוק גם במסגרת קופת החולים שלך. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? גם לי בא לכתוב לך היום. בכלל לפעמים בא לכתוב לך הכל מהכל. לספר לך. לשאול אותך. להתלבט ביחד איתך. לא יודעת אם קראת את ההודעה שלי, שכתבתי במשמרת של אורנה. בכל מקרה, עוברים עלי עכשיו כל מיני דברים. אבל אני צריכה ללמוד, אז נעלתי אותם בתיבה סודית. בפגישה הטיפולית שאלתי את הפסיכולוגית שלי אם היא מרגישה שאני מחזיקה אותה עכשיו נורא חזק בין הפגישות או שזה רק שלי. היא אמרה שהיא חושבת שכן, שהיא מרגישה. מעניין איך זה... גם את מרגישה כשמחזיקים אותך? חוץ מזה שלומה טוב. נראה לי... דווקא היום אני בסדר. אל תשכחי לספר מה שלומך. נורית

נורית יקרה מאד, תמיד כיף כשאת בסביבה! עברתי עכשיו על ההודעות מהמשמרת של אורנה, ולא ראיתי אותך. התחפשת? (עוד יש זמן). כל הסטודנטים באשר הם, יודעים שכדי להצליח בבחינות חייבים לנעול בתיבה הסודית את כל מה שסובל דיחוי. ככה פשוט. לפעמים פשוט אין ברירה. יש להניח שה?מ?תנה של כמה ימים או שבועות לא תיצור פוטנציאל נפיץ מדי, וכשתיפתח התיבה לבסוף, אפשר יהיה להתבונן לתוכה ולהעריך מחדש את המצב. השאלה שלך (אם אני מרגישה) גרמה לי להרהר קצת. לא בטוחה. לפעמים מספרים לי, ואז זו לא חכמה. לפעמים לא מספרים לי, ואז אני יכולה רק לנחש, באחוזי הצלחה ששיעורם לא ידוע. כשאני יודעת שמטופל עובר תקופה מורכבת, אני מוצאת את עצמי עסוקה בו די הרבה בין הפגישות, במחשבותי, אולי כהיענות לא מודעת לצורך שלו להחזיק בי. אני אוהבת לשמוע שאת בסדר. נדמה לי שגם אני, למרות שהיומיום שלי נראה ומרגיש כמו רכבת-הרים. את מוזמנת לספר לי, אני אוהבת לשמוע :-) ליאת

אוי ליאת, איזו תגובה מחממת. עשית לי ממש טוב על הלב. אני רוצה לספר לך. מאוד! אבל הכל נעול בתיבה הסודית, שכחת? :-) כשתפתח התיבה, אני אחלוק איתך כמה אוצרות... הלוואי ואלו היו אוצרות... בעניין הרכבת-הרים... אני מקווה שזאת רכבת-הרים טובה, כזאת שמרגשת. ולא כזאת שעושה בחילה... אני מצרפת לך את ההודעה שלי לאורנה. היא מהמשמרת של שבוע שעבר (אני לא מתחפשת. רק בפורים, כמובן). http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-686,xFT-618854,xFP-619006,m-Doctors,a-Forums.html כתבת: "כשאני יודעת שמטופל עובר תקופה מורכבת, אני מוצאת את עצמי עסוקה בו די הרבה בין הפגישות, במחשבותי, אולי כהיענות לא מודעת לצורך שלו להחזיק בי." אהבתי. מאוד. תודה לך. תמיד. נורית

ליאת שלום, הצורך לכתוב לך הגיע בסוף הרבה יותר מהר ממה שחשבתי,ותאמיני לי שעכשיו אני הרבה יותר 'זהירה' במה שאני כותבת. אך למרות הכל חשוב לי לומר זאת שהרגשתי הערב(כמו בהרבה פעמים אחרות)שאני ממש שונאת את עצמי,וזו הרגשה נוראית שאיני מאחלת לאף-אחד,כי אני קולטת שחיי כאילו 'על הקרשים',יכול להיות שההגדרה המתאימה יותר לכך היא:שאני שונאת את חיי העכשוויים - מה שהם נהפכו להיות!? מה שאני כן יודעת זה שזה לא אמור להיות כך-שאשנא את עצמי-את חיי(שכוללים את הOCD),אני שומעת איך אחרים מתארים סיפורי הצלחה ויציאה ממשברים קשים בכוחות עצמם בלבד,ואני מרגישה עוד יותר רע,כי אני מרגישה אשמה על כך שאולי איני מספיק רוצה לעזור לעצמי לצאת ממצב זה, אך בפועל-איני מסוגלת לפעול כדי לצאת ממצב זה,וכל פעם שאני מנסה לפעול ומשהו משתבש,אני מרגישה כמו 'משותקת' שאינה יכולה לעשות כלום,ואני מפסיקה גם עם הנסיונות. מראש אני מתנצלת,כי אני בטוחה שכבר התשתי אותך ואת כל המשתתפים,בתיאור 'צרותיי ואבין ליאת אם לא תרצי אפילו להתייחס לדבריי. אך חשוב לי רק שתדעי שאיני מתעלמת מעצותייך ועיצות ה'חברות/ים והוירטואליים' שכאן,כולל לא מהעיצה המרכזית של טיפול דינאמי-שלא אפשרית עבורי כרגע, אני מרגישה כמו 'ספר פתוח' שמתמלא ומתמלא,מרוב העיצות שאני מקבלת ו'שומרת בראש'. {לא שכחתי שביקשו שאנסה לוותר על הגרשיים והמרכאות וניסיתי קצת,אך כעת איני מסוגלת יותר לוותר על כך}. שבת-שלום, משתנה

ערב טוב משתנה, לפעמים, רק כאשר משתררת אפלה מוחלטת אני קמים לחפש גפרורים להאיר את החושך. אולי מתוך הייאוש המוחלט, הגינוי העצמי ותחושת השיתוק, תוכלי לגייס מתוכך חלקים שקצת התעצלו עד היום. נסי להקשיב לאותה מורת-רוח שהתעוררה בך היום, לתת לה תוכן, ולבחון מה אפשר באמת לעשות כדי להאיר אור קטן של תקווה. עצות הן דבר נחמד, אך בניגוד לאוסף בולים, כדאי לעשות בהן שימוש, אחרת הן תופסות המון מקום מיותר (וזאת העצה האחרונה שלי אליך, כי איני אוהבת לתת עצות) :-) ליאת

ליאת שלום, ראשית-כל תודה על תגובתך, שנית - לא מובן לי כ"כ למה התכוונת - מעתה אפילו אם אכתוב ואשאל אותך או אתייעץ איתך במשהו או שאהיה במשבר,לא תסכימי לעזור לי? הפעם נמאסתי עלייך באמת - כי איני מיישמת את העיצות הניתנות לי? (עד כדי כך הגזמתי?) {האם זה אומר שאסור לי לרשום הודעות אלייך יותר?} חבל שיישמתי הערב את הזמנתך מהבוקר,כי אולי אם לא היתי עושה זאת,לא היתי נמאסת עלייך כ"כ. משתנה

שלום לך משתנה, הדברים שכתבה ליאת מלאי צבע ותוכן.. הם עוררו אותי לחשוב על הטריגרים שמניעים לשינוי והדהדו לי ניטשה. האם דרוש 'שפל' כדי שנצליח להגיע להכרעות שמולידות שינוי? (אני חושבת שכן) אולי ההסתפקות שלנו במה שיש מצמיחה לפעמים 'די!' חזק שדוחף קדימה. אבל לפני כן יש התכנסות פנימה.. קחי לך את הזמן לטלטל קצת את הספינה שלך אין כמו שתיקה להוליד מחשבות חדשות.. ברשותך, אוסיף כמה משפטים משלו, משל ניטשה "וכה אמר זרתוסטרא לעם: הגיעה עתו של האדם להתוות לעצמו מטרתו. הגיעה עתו של האדם לשתול את נטע תקוותו העילאית"... "נדרש תוהו ובוהו בתוככם פנימה, על מנת שתוכלו ללדת כוכב מרקד. אנוכי אומר לכם: עוד יש עימכם תוהו ובוהו!" מאחלת לך שהבלבול שבפנים יוליד כוכב מרקד שתצליחי לשתול, א?ת ולא בשם ה-OCD, את נטע תקוותך העילאית מאחלת לך תשוקה לחיים עשירים וכוח להכריע מתוך התוהו ובוהו לילך.

לא כל עצה ראויה, ובטח לא עצות וירטואליות שמתייחסות לחלק מאוד צר בעולמך. גם טיפול דינאמי לא יהיה זה שישנה אותך - בתוך טיפול *את* היא זו שתצטרך להשתנות. תתחילי לברור לך מה מתאים לך ומה לא. נוח לך עם גרשיים אז תחיי עם גרשיים, תפסיקי להשתנות ברגע על פי כל שטות שנזרקת לך פה. תחיי את החיים. צאי חפשי לך חברים. אמתיים. תתנדבי. גדלי כלב וצאי איתו לטיולים. יש עוד רבים מאין ספור בעולם שנושאים כמוך את הכפייתיות אבל לא תולים בה את ה כ ל. בואי ואטיח בך משהו קשה: נוח לך עם הכפיתיות כי כל עוד היא איתך את מונעת מעצמך לראות את הדברים כמו שהם: בחורה בת 30+ שגרה עם הוריה, ללא עבודה, ללא עיסוקים, ללא חברים. האינטרנט אינו העולם האמיתי. לצורך ההדגשה גם מנהלי הפורום יכולים להיות (באופן פוטנציאלי כמובן), מתחזים שנותנים לך עצות קש. גם אני.

אני מצטערת לומר שהדבר שיותר מכל אני מתחרטת עליו בכל 32 שנות חיי הוא, טיפול פסיכולוגי שעברתי. למעשה מה שקרה שם בטיפול, שוחזר אחד לאחד הקשר עם אימי (שהוא מורכב לכשעצמו), אך להבדיל מהקשר עם המטפלת - עם אימי תמיד ידעתי איך לשמור על מרחק (אפילו ג"ג) ובכך לשמור על עצמי. כמה שזה נשמע נורא, אך ידעתי שאם אתכופף ע"פ החליל של אימי אני לבסוף אגמור כמוה. חייה אומללים, מלאה ברחמים עצמיים ומאשימה את כל העולם על אכזבותיה וכשלונה, לעולם לא לקחה אחריות על דרכה או יותר מכך, לעולם לא הרגישה קומפוטנטית בחייה, לדעתי, כל דבר שנקרה בדרכה היא הורסת, החל ממערכות יחסים וכלה במעשים. לכן, בשביל לא לגמור את חיי כחייה, תמיד מאז שאני זוכרת את עצמי (עד הטיפול הכושל), ניווטתי את חיי די בהצלחה, בתחושת שליטה מצויינת ומעבר לכל בתחושת קומפוטנטית יחד עם שביעות רצון עצמי, ושמחת חיים. עכשיו, שנתיים מאז הטיפול...נגרם לי נזק משמעותי מכל הבחינות. היתה רגרסיה, חוסר יכולות ואימפוטנטיות מצד המטפלת, קרירות, ריחוק והתנשאות גרמו לי באופן הדרגתי מבלי משים, לוותר על עצמי!!!!!! מה שכל חיי נזהרתי ממנו בצורה תקיפה אפילו. אני משערת ומאמינה כי כל ההגנות שלי התמוטטו, אחרת איך ניתן להסביר את הדרדרותי לכדי משבר עם סימפטומים פסיכוטיים קלים. הייתי נתונה לחרדה מאוד גבוהה וחשתי איום גדול על נפשי וקיומי. ברצוני לציין, שלפני שההדרדרות החלה, כנראה וחשתי בדבר שמתקרב ומתמשש וביקשתי לעזוב את הטיפול, נחלתי יחס עויין מצדה, תוקפנות ושימוש בשפה מקצועית. כלמעשה ממש כבר עברתי את הסף וכיליתי את כל כוחותיי עזבתי אותה בבושת פנים ובתחושה קשה של כעס, חרטה, והאשמה עצמית שנשארתי שם כשהייתי צריכה לעזוב ולא לחזור. למעשה הייתי מבקשת לדעת, אם לאחר שכל ההגנות שלי התמוטטו ונשארתי חלשה ומרגישה כקורבן,אומללה ולמעשה נהפכתי במחי יד לאמא שלי. הייתי רוצה להחזיר לעצמי את תחושת הקומפוטנטיות, השמחה, החיות והויטליות, תחושה שהחיים שלי מתנהלים כסידרם ולרוחי. אותה מטפלת לעולם לא לקחה אחריות בשום דבר או אפילו על טעויות שנבעו מחוסר מקצועיות. מרגישה שהפסדתי לה, שיצאתי עם על התחתונה והזנב בין הרגליים. מעבר לכך, חיי היום חסרים בכל התחושות החיוביות שהיו לי על עצמי ועל חיי. הלוואי והיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, וזה לא שהיום אני יותר חכמה אלא, גם אז ידעתי כי היא לא מתאימה לי. אבל רציתי כנראה לרצות אותה, לגרום לה להרגיש טוב במחיר של נשמתי ורוחי. עכשיו חיי נהרסו, ולא אני לא מנסה להיות דרמטית, אלא פשוט אני שנתיים מהאירוע ועדיין חשה ברע מאוד, מיואשת, מתחרטת, קורבן אומלל, וללא תקווה כי המצב יכול להשתפר מאחר וכל כוחי אזל, כאילו היא מצצה את מיץ החיים ממני...שום דבר לא נחווה אצלה כטוב, אף על פי שהייתי מבסוטית מעצמי ומחיי, אני לא מתביישת לומר זאת אם כי, לדעתה זה היה ...בעצם, אחסוך ממך וממני שוב את העלבון הקשה שספגתי ממנה ולא מרפה. תודה וערב טוב

למעשה, עד היום אני אובדת עצות ומסתובבת כמו פרפרה. אני כל הזמן מגלגלת בראש את הדברים, המידע שקראתי באינטרנט, ובכלל הנזקים הבלתי- הפיכים והקבועים לצמיתות שיתכן שאני סובלת מכך. ועצם זה אני חשה כי כל חיי נהרסו לבל ישובו כפי שהיו קודם. ואני מדברת על : 1. עלול להיות נזק תמידי וקבוע של ירידה באנרגיות, בחיות, במוטיבציה ובמרץ עקב הפסיכוזה שעברתי (אומנם לא אובחנתי כחולה, אך לך תדע אם באמת לא נגרם נזק, וככה אני בנתיים צריכה להעביר את חיי בידיעה של חוויה שהשאירה את חותמה לכל החיים באופן הכי רע שיכול להיות עבורי) 2. אולי הנזק הוא רגשי, שגם אני מניחה שאין ערבון מלא להתגבר עליו 3. אולי אני סובלת משניהם? גם אפשרות! ולמעשה חסר לי את מספר 4 שאומר כי באמת הפעם הכל לטובה :), כעבור שנתיים באותו מצב אני כבר חדלתי להאמין, לפחות לאופציה שאחזור לנעמה בדיוק כפי שהיתה קודם. וסליחה על חוסר הצניעות, אך אני לא מוכנה לקבל פחות מזה בחיי. רק לצורך הפרוטוקול- נטלתי כדורים אנטי דכאוניים- לא עזר. הייתי אצל טובי המומחים, ולא יודעים מה לומר לי מלבד שלדעתם אני לא חולה. אך עדיין תשובה חד- משמעית על נזקים אפשריים, כנראה וקשה לדעת, ואני לא מוכנה להמשיך לחיות בחוסר הידיעה או בתחושה שהיום אני פחות שווה מבעבר.

כי אני לצערי לא מתעייפת, וזו למעשה בעצם עיקר הדברים נראה לי.... בעקבות כל מה שקרה לי ונכתב לעיל, אני חושבת שפיתחתי אובססיה כפייתית אומנם ללא טקסים, אך חשיבה בלתי פוסקת וחרדה שמשהו לא בסדר איתי כיום. וכמו נבואה שמגשימה עצמה, אכן פיתחתי סוג של o.c.d ...נדמה לי כי פסיכיאטר אחד טען כך. ואני די מסכימה אתו עכשיו. איבדתי שליטה על מחשבותיי עקב פגיעה חזקה ומשמעותית באגו ובדימוי העצמי שלי, הפצעים נפתחו בצורה קשה של הצפה בפורום אינטרנטי מלווה בקריאה אינטנסיבית שלי על הפרעות ומחלות נפש. קשה לי ביותר אם חוסר תחושת רווחה פנימית שאיבדתי ועקב כך גם תחושת הנאה והיותי נוכחת ברגע. אני נכנסתי לחשיבה מעגלית כאשר אני בודקת את עצמי כל הזמן. אך, כל זה נובע כי אני לא חשה את עצמי, אני חשה בכל רגע בתחושת זרות עצמית איומה וכל זאת מלווה בתחושת חרדה מאיבוד לשיטה אשר משתקת אותי הן בספונטיות שלי ובזרימה תקשורתית. האם לדעתך ניתן להתגבר על כך, אני יודעת שזה נשמע מוזר ככה שאני מבקשת מענה לשאלתי זו, אך אני ממש סובלת בגלל זה.

נעמה, מנסיון. יש טיפולים טובים לאחר טיפול ראשון לא מוצלח או אפילו גרוע. נראה לי שאת זקוקה לכזה.

האם ישנם קווים מאפיינים לאותם אלו הסובלים מחרדות מאובדן שליטה עצמית? אשמח לדעת מה מאפיין אנשים אלו ומה יכולים להיות המניעים . בברכה שרית

שלום שרית, אובדן שליטה הוא מושג רחב. אנחנו יכולים לאבד שליטה בכל מיני אופנים. אנחנו יכולים לאבד שליטה על רגשותינו, על מה שאנו אומרים, על מעשינו, על תפקודים שונים של גופנו, על התנהגותם של אחרים בסביבתנו, על תפיסת המציאות שלנו, על הכרתנו, ועוד. כולנו אוהבים לחוש שאנו שולטים בנעשה איתנו ובמתרחש סביבנו, ובמידה רבה כולנו גם חוששים מאיבוד שליטה. אנחנו כן שונים במידה בה אנו מאפשרים לעצמנו לוותר על תחושת השליטה. יש אנשים שלא יעיזו, למשל, לשתות אפילו לגימה אחת של אלכוהול כדי להישאר בתחושת שליטה, ויש מי שיסכימו לשתות או לעשן עד דלא ידע. באופן דומה, נראה הבדלים בהתנהלות האישית, החברתית והבינאישית בין אנשים עם דרגות משתנות של צורך בשליטה. ככלל, החוששים מאיבוד שליטה יהיו פחות ספונטניים, שונאי הפתעות, יותר מרוסנים בביטויים הרגשיים שלהם (אם כי לא בהכרח) ונמנעים ממצבים עמומים או 'פתוחים'. בדר"כ מי שחוששים מאיבוד שליטה רגשית מטילים ספק ביכולת הוויסות שלהם, ומאמינים שאם רק יתנו דרור לרגשות עזים (שליליים בדר"כ), הם עלולים להיות מאד הרסניים כלפי סביבתם. אכן נושא מרתק, שעולה ברמה זו או אחרת בכל טיפול פסיכולוגי טוב. שבת שלום ליאת

שלום לך, מה קורה במקרה שמטופל מספר לך לדוגמה שהוא גנב , או רצח בעבר , האם יש בחובתך לדווח עליו ? ואם לא , האם מותר לך לדווח עליו , ז"א האם החסיון הרפואי נופל ברגע שיש ידיעה פלילית? ואם בכל זאת אסור לך לדווח בכל מקרה , ובכל זאת דיווחת ...אם את עוברת על איזה שהוא חוק ? תודה רבה ושבת שלום

שלום דודי, בחרתי להביא לכאן את החוק כלשונו. שים לב בעיקר לסעיף 4. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח להתייחס. בברכת- ואהבת לרעך כמוך :-)) ליאת חובת דיווח על אלימות בין בגירים חובת הדיווח על אלימות, החלה על פסיכולוג על פי החוק, מתייחסת רק למקרים הבאים: 1. מקרים בהם יש לפסיכולוג יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו. 2. פסיכולוג העובד במעון, במוסד או במסגרת חינוכית או טיפולית אחרת, חייב לדווח על כל עבירת מין, חבלה חמורה או התעללות שנעברו בקטין. 3. "חסר ישע" מוגדר בחוק העונשין כ"מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו;". 4. העולה מן האמור כי אין חובה לדווח על חשד לעבירת אלימות כלפי בגיר שאינו "חסר ישע", ולפיכך חלים על מידע זה כל כללי הסודיות והחסיון שבין פסיכולוג למטופל, ואין לגלותו אלא בהסכמת המטופל או על פי החלטת בית משפט. במקרה של אלימות במשפחה, סעיף 11א(ב) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א -1991 מטיל על פסיכולוג חובה ליידע את המטופל החשוף לאלימות על הגורמים המוסמכים לטפל בעניין וכדלקמן: "רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג קליני, עוסק במקצוע פרה-רפואי, עורך דין, איש דת או טוען רבני, שעקב טיפול או ייעוץ שנתן לאדם במסגרת עיסוקו במקצועו או בתפקידו, היה לו יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה באותו אדם (בסעיף זה - המטופל) על ידי בן זוגו או על ידי מי שהיה בן זוגו בעבר, יידע את המטופל על כך שבאפשרותו לפנות לתחנת משטרה, למחלקה לשירותים חברתיים או למרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה מטעם המחלקה לשירותים חברתיים, וייתן לו כתובת ומספר טלפון של המקומות האמורים הקרובים למקום מגוריו של המטופל."

קודם כל תודה על התשובה המהירה, קשה לי קצת , אם תוכלי לפרט אני הודה... אם אדם פגע ,גרם נזק... לקטין ,כשהוא עצמו גם היה קטין ? ראיתי בסעיף 4 (שהפנת אותי) "אין חובה" ושוב אני שואל : האם יש בחובתך לדווח עליו במקרה הנ"ל ? ואם לא , האם מותר לך לדווח עליו , ז"א האם החסיון הרפואי נופל ברגע שיש ידיעה פלילית? ואם בכל זאת אסור לך לדווח בכל מקרה , ובכל זאת דיווחת ...אם את עוברת על איזה שהוא חוק ? סליחה על חוסר ההבנה, תודה רבה ושבת שלום

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3359363,00.html

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3359363,00.html למי שקשור לנושא נא להפיץ בבקשה זה חשוב תודה איתן

לידיד שלי, בן 25, יש בסביבות 15 קעקועים על הגוף. את 3 האחרונים הוא עשה בתקופה האחרונה בטווח של כשבוע. כשבועיים לפני כן הוא הלך לצבוע 3 קעקועים אחרים, שהיו קיימים על גופו מזה מס' שנים. ידידי טוען שהוא מכור לנושא ואינו יודע איך להפסיק. לדבריו, הוא אינו רוצה קעקועים נוספים על גופו, אך אינו מצליח לשלוט בעניין. בכל פעם מחדש הוא מחליט שזהו הקעקוע האחרון ופתאום, ברגע אימפולסיבי, הוא רץ לעשות קעקוע נוסף. מה יכולה להיות הסיבה להתמכרות זו? האם בכלל אפשר לקרוא לכך התמכרות? ואיך מתגברים על זה? תודה מראש על התייחסותך, הידידה המודאגת

שלום לידידה המודאגת, לא לגמרי ברור מהי אותה התמכרות עליה מדבר הידיד שלך. האם הוא מכור לתחושת הכאב של פעולת הקעקוע עצמה? האם הוא מכור להתעסקות-היתר בגופו ובמראהו? האם הוא פיתח אמונות מיוחדות סביב אותם קעקועים? האם הוא מכור לתחושות פסיכולוגיות הנלוות לתהליך (כמו - אני 'גבר גבר' או אני 'קול' או אני 'כמו כולם')? כדי לדעת למה בדיוק הוא מכור, אפשר לחקור מעט יותר מה קורה לו כאשר הוא רוצה להתחדש בקעקוע נוסף אך מנסה להימנע מזה. האם מתעוררת חרדה? מפני מה? תוכלי להזמינו לכתוב אלינו ולהתייעץ או (מה שטוב הרבה יותר) לפנות להתייעצות פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני שיוכל להעריך את מידת השליטה שלו בדברים. בהצלחה ליאת

זה הכל.תודה שאת כאן.לי אישית פורום תמיד נותן כוחות להמשיך הלאה.בהזדמנות אני מבקשת סליחה על זה שכתבתי לך פעם למאיל האישי בלי רשות.

חני יקרה, מעולם לא חוויתי אותך כמשיגת גבול! נוכחותך בפורום נעימה וחברית תמיד. מה שלום כל הקטנטנים? את עוד מניקה? ספרי קצת מה שלומך ליאת

נעים לי שאת מתעניינת.מצד אחד עולמי חוזר לישובו.אני מרגישה סביב נפשי איזה מעגל אינטימי,זה מקום איפה אני נפגשת "איתה" ועם בעלי.השטח הזה מוקף שיריון או חומה ובשער עומד שוטר קפדני."לה" ולבעלי יש כרטים כניסה ללא בדיקה בעיקרון.זה די חדש לי.אני מקבלת סמכות תורה וסמכות "שלה" ומה שקשור לבני אדם יש לי רסן כלפי פנים ושיריון כלפי חוץ. מעניין שפתאום שכבוד,קבלה והערכה שהיא נותנת לי נהיו שלי.הרגשתי ואמרתי לעצמי על באמת שאני בת מלך(כך תורה מתארת קשר בין קוב"ה ובני ישראל).שאילה של חולשה וכח לא מעניינת אותי יותר.זה מעניין כי בעצם היא מעניקה לי קשר יציב,מכיל ותומך אך זה ממש לא טיפול.אני לומדת אותו,אני אוהבת אותו,צומחת ממנו.אני לא מרגישה יותר קרעים ביפנים.כן יש לי לפעמים מין תחושה שאני עוברת מישור אחד של ה"אני" לאחר כשסתם מקשקשים,מדברים עלי בהווה ובעתיד,נפגשים או משתתפים בשמחות ,אבל כל זה עם תחושה ברורה שזה אני.אני קברתי והעמדתי מצבה בנפשי על כל מה שלא יהיה לעולם כדי להבין מה בדיוק אני מחפסת כאן ועכשיו.ובאמת הרגשתי שכאילו קבר שהיה פתוח ניסגר והפסיק לזלול כוחות.אני במקום של לבנות בעצמי מקור לכוחות אמיתיים ומנסה להבין מה יש כזה בקשר שלנו שנותן לי לשאוב ממנו כוחות...מחשבות של הלילה...הקטנים מתוקים,כמו תמיד חולים בחורף אחד אחרי השני.הגדולות ממשיכות לחלום על כיטה א,משחקות בבית ספר.מצחיק,כבר יש עם מי לנהל שיחה רצנית.כל הזמן צריך לחשוב על מה להגיב ועל מה לא.מה להגיד,איך.הקטנים דורשים את הצומי שלהם.בקיצור,עבודה,עבודה ועבודה-קשה אבל כייפית וחשובה.אני מתייחסת לבניית בית,אפילו לדברים אכי קטנים כלבניית בית מיקדש קטן...אולי כי אני יודעת ש"בית" זה דבר אכי חשוב שילדי צריכים להפנים...ובעצם גם אני.איך אני מרגישה?לא יציבה מבחינה רגשית וגם זקוקה להרבה חום וצומי.מקווה שלא היתי משעממת.לגבי אנקה,אני לא מניקה לצערי כי אין לי ולכן לידה תמיד מהווה בישבילי שינוי דרסתי,גם הורמונלי וגם ריגשי.אבל נראה לי שהפעם הכל עובר בשלום יחסית.