פורום פסיכולוגיה קלינית

לליאת ולכולם... בתקופה הקשה של חיי, הסתובבתי ימים שלמים עם גוש גדול בגרון, ועם בור ענק בלב. הכל כאב, הרגשתי לבד. לא נתתי לאף אחד להתקרב. הרחקתי. כי מי יכול היה להבין? להיות איתי? באמצעות הטיפול - הגוש הצטמק, הבור נחפר עוד קצת, ונוקה. לאט לאט אני מרפדת אותו. בזהירות. רק במה שמתאים. הוא כבר כואב פחות. אבל לפעמים משהו מג?ר?ה אותו, והוא מתחיל לכאוב.קצת. ואז, האוטומט שבי מנסה שוב להרחיק. ומישהי, יקרה לי כל כך, לא נותנת לי להרחיק. לא מוותרת לי. מלמדת אותי שיכול להיות מישהו ממול, שמבין, שמרגיע. אני יודעת שהיא מבקרת פה לפעמים. שיש לה גוש משלה, בור משלה. למענה, ולמען כל אלה שמכירים את הגושים והבורות, ונלחמים יום יום לריפויים אני מצרפת את השיר הבא. הוא נכתב על ידי אהוד מנור, ופורסם סמוך לפטירתו בירחון: "רגש" בנוגע לרגש - אהוד מנור אתה אף פעם לא יוצא מזה הבור הפעור בתוך הגוף, המועקה הכבדה בחזה והעצב המתוח, החשוף. אך לפעמים, כשהייאוש מוחלט, אתה רואה עיניים ושומע אנחה ומבין שהקול והמבט שייכים לאותה משפחה, ויש לך פתאום סיכוי לרגע מנוחה לצל שכחה אפילו לשמחה שבת שלום הדר

תודה לך, אחותי. על הכל. בזכות המילים שלך, כבר פחות כואב לי הבור. מרגישה את היד שלך עליו. כ-מ-ה ש... וליאת, השיר ששלחת לויק, הניח גם הוא, שכבה קטנה של ריפוד על הבור שלי. לילה טוב

הדר יקרה, אחות צעירה, וכל המסתופפות תחת עץ האהבה, חזרתי עכשיו מטיול קסום בצפון. השקדיות פורחות, הכלניות, העיריות, החרדלים, עד שבא לבכות. דווקא מול כל היופי הזה, והשירים הנכונים בדיסק שבאוטו, נפערו גם הבורות שלי לכדי סדק צר, והתרפדו להם שוב, ושוב, ושוב. חזרתי חמושה בארבע צנצנות ריבת תאנים מתוצרת הגליל. שום דבר רע לא יכול לקרות בתנאים האלה. השיר ששלחת מקסים, הדר. אפשר להחליט על שבוע טוב? לכולנו? ליאת

הדר, היה לי אתמול בלילה רגע של כאב נפשי שהיה ממש פיזי. לא הצלחתי לבלוע. הנשימות לא היו סדירות. רעדתי. חשבתי על סיטואציה עצובה שהייתי שותפה לה לא מזמן. וכאב לי. כאב לי נורא. הרגשתי ממש את הלב שלי מתכווץ. ניסיתי לחשוב על העתיד. להגיד שעוד יהיה בסדר. לצערי אני כבר לא מאמינה בזה (בנושא אחד מאוד ספציפי). הוספתי קצת משלי... מקווה שזה בסדר. ההודעה שלך נפלה עלי בול... לצערי... ליאת, לי יש בעיה עם עניין המקום. איך יודעים שלא נותנים לו יותר מידי מקום? וכאילו, אין טעם לשאול. כי אף אחד לא יגיד לי שאני בכיינית... שיהיה שבוע טוב. נורית

נורית יקרה, כולנו נושאים הבנה עמומה ביחס לדברים קשים שאין ביכולתנו לשנות. כשזה מכה בנו בפתאומיות, זה עושה בור. את לא בכיינית, נו באמת. יש לנו לב אלסטי, שמתרחב כמה שצריך. שולחת לך כוח וחיוך ליאת

נורית, האישונים התרחבו בתדהמה והלסת נפלה על המקלדת ... גם את נפלת לי בול.. ממש! אפילו בשאלה ששאלת.. וואוו.. מאחלת הקלה, (לילך)

ליאת שבת שלום אל תשאלי מה קרה לי השבוע התמוטטתי בעבודה כמעט התעלפתי, כנראה שירד לי הלחץ דם. עדיין לא הייתי אצל הרופא. כן הלכתי לבריאות הנפש ביקשתי לראות פסיכיאטרית . היא אמרה לי שאני בחורה בסדר גמור ומאוד רציונלית וחכמה(כן בטח..) ושאני בחורה עם כאב גדול, אבל בשורה תחתונה שאני בסדר. נתנה לי 4 כדורי הרגעה 1 לקחתי אצלה ועוד 1 היום וזה לא משפיע, המצב רוח ברצפה, אם את רוצה לדעת מהם גורמי הכאב זה קשור לבעיות בבית... וכבר נשברתי ולא יכולתי..וככה הרגלתי את כל המשפחה שאיני נשברת אף פעם ושאני דואגת כמעט להכל ופתאום נשברתי .והיתה לי שיחה 'לב אל לב' עם אבא שלי מה שלא עשינו מלא זמן והוא חיבק אותי ברכות ואמר לי שאני יכולה להרפות הוא ידאג להכל,העיקר שאני לא יתמוטט שאני ארגיש טוב( המטפלת תשמח לשמוע, בהנחה שאחזור לטיפול טרם החלטתי..) אני מרגישה חולשה פיזית ועיפות נפשית. לא מסוגלת לאכול כמו שצריך,אין חשק לכלום,גוררת את עצמי לעבודה בקושי, עם חשש שיראו עליי שאני מרגישה חרא, מתי זה יגמר ? כבר נמאס לי להילחם את המלחמה הזאת.... ויש לי גם עוד 2 בשורות טובות : 1 אני מפסיקה לפגוע בעצמי. 2 הייתי עם החבר בספא אתמול ,התפנקתי הרגשתי מצוין, שמחה שיש לי אותו. מקווה שלא היפרעתי לך במשהו... שבת שלום ואשמח אם תספרי מה שלומך. חן

היי חן, הדברים שלך התחילו מבהיל (התעלפויות אני ממש לא אוהבת!) ונגמרו נהדר. ואני, כרגיל, מעדיפה להישאר עם הסייפא. נעים לשמוע שבתוך כל המהומה בבית, הצלחת למצוא מקום חם ורך בחיקו של אבא (שבוודאי גם לו קשה). הגוף שלך כנראה מאותת לך שאת צריכה מנוחה, פסק זמן, ושמחתי לקרוא שהצלחת להנות בספא. משמח אף יותר לשמוע על ההחלטה הדרמטית להפסיק לפגוע בעצמך. אם תצליחי, נוסף לכל, להמשיך בטיפול, אז בכלל... מאחלת לך שבוע קל ונעים יותר. תאכלי טוב, תשני טוב, ואל תעבדי קשנ מדי. נתראה בסופ"ש הבא. ליאת

ליאת שלום, איך אפשר להתגבר לדעתך על לחץ במבחני מיון לעבודה?מה אפשר לעשות כשמראש יודעים את ה'מגרעות' שגורמות לי 'להכשיל את עצמי'(כמו: 'להיתקע' זמן רב באותה שאלה, לא לחשוב בהגיון מרוב הלחץ ועקב כך לסבך דברים פשוטים וכו'),אך איני מסוגלת לשנותן?ובגללן כבר זמן רב אני דוחה בחינות וראיונות עבודה. פשוט יש לי יום מבחנים בזמן הקרוב וזה מפחיד אותי מאוד. משתנה

כתבו על זה המון :-) עד שליאת תשיב, חיפשתי בשבילך בגוגל על "חרדת בחינות" אפשר לחפש גם את הביטויים "חרדת מבחנים" או "חרדה לקראת מבחן". רשמתי את הקישורים לחלק מהתוצאות של העמוד הראשון בחיפוש. חלק מהמאמרים מדבר על תלמידים בבית ספר אבל ניתן למצוא בהם דברים מקבילים שיתאימו גם לך. יש המון מה לקרוא. בהצלחה! http://www.ovdim.org.il/Page18677.asp http://web.mscc.huji.ac.il/techedu/techedu/talmidim/chagit/homepage1.html http://kabayim.com/testanx.htm http://www.m-zahav.com/PressSubArticle.asp?Article_ID=1 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%AA_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA http://www.articles.co.il/article/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%AA%20%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA https://minustress.com/test/

תודה על ההשקעה על הקישורים ששלחת לי.

שבת שלום משתנה, את מציינת שאת מכירה היטב את נקודות התורפה שלך, יודעת גם מה צריך לעשות איתן, אך גם - כמעט כמו תמיד - ש"אינך מסוגלת לשנותן". אחד הדברים שמלמדים באותן סדנאות (תודה למסייע) הוא הבנת מעגלי ההכשלה העצמית, זיהוי הנקודות הספציפיות בהן ההתנהגות הופכת (בגלל החרדה) להתנהגות מעכבת או מכשילה. כאשר אנו מודעים למגנון הזה, למעגל ההרסני הזה, זאת כבר חצי הדרך. בהמשך, מלמדים את המטופלים אסטרטגיות יעילות לפעולה ודרכים לשלוט בחרדה. האויב הרציני מכולם - כמו בכל המקרים של חרדה - היא ההימנעות. מאחר ואני בספק אם תרשמי עכשיו לסדנה כזו, הייתי ממליצה לך להתחיל להתייחס לראיונות העבודה או מבחני הקבלה כאל סדנת אימון, בה את מפסיקה לחשוב על השאלה "האם יקבלו אותי או לא", ומחילה לחשוב "אני הולכת להתאמן כאן היום לקראת הראיון הבא". בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך, אם מדובר במבחני מיון לעבודה בחברה גדולה,שאולי לא תינתן לי אפשרות להיבחן אליה שוב,גם היית מאמצת את הגישה הזו של 'אני הולכת להתאמן לקראת הראיון/המבחן הבא'? איני שואלת זאת בציניות,אלא באמת מעניין אותי לדעת מה עושים - כשאת המבחן כבר לא ניתן לדחות יותר,ורוצים מאוד לעבוד באותה חברה?

אז ליאת יקרה, איך יוצאים מהרגשת הבדידות הזאת שתמיד נמצאת מסביב? איך מפסיקים להרגיש כעס אינפנטילי על החברים שבעדיפות הראשונה שלהם בני הזוג והילדים ולא אני? או יותר נכון כעס אינפנטילי על כך שהם נמצאים במקום שאני לא מצליחה להגיע אליו אבל צופה בהם חיים אותו? נמאס כבר משבתות בודדות בגלל שכולם נמצאים רק עם המשפחות שלהם. אני באמת אוהבת ושמחה עבורם אבל כבר לא יכולה לסבול אותם בגלל המצב שבו אני נמצאת, בגלל שני עולמות מאוד שונים שכבר לא מתחברים.

דנה יקרה, מעניין שדווקא רגשות עמוקים ומשמעותיים כל כך, כמו כעס, עלבון או קנאה נתפסים בעינינו פעמים רבות כמשהו לא לגיטימי, אינפנטילי או לא תואם. מסתבר שמדובר ברגשות עוצמתיים, אנושיים, המהווים חלק מהקיום האנושי בכל גיל. ההשוואה לאנשים אחרים יכולה לעורר בכולנו תחושות קשות של החמצה, חוסר ערך וכישלון. תחושות אלה יתעוררו ביתר שאת אצל מי שממילא לא עומד בציפיות שלו מעצמו. במקומך, לא הייתי נאבקת בתחושות הללו, אך ממקדת את המאמצים במציאת דרך להעניק לחייך תוכן ומשמעות ללא קשר למה שקורה בחוץ. אני מקווה שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי בו אפשר לברר סוגיות אלה בנינוחות. שבת שלום ליאת

קשה לי לדעת מאיפה להתחיל.אינני יכולה לפרט את כל הסיפור (טלנובלה משפחתית). אך אנסה על קצה המזלג. אני אשה בוגרת שחיה לבד. בחודשים האחרונים אני מתמודדת עם מערכת יחסים קשה מאד עם אמי. כמובן שזה התחיל מילדותי. אלא שהכל הפך להיות נורא ואיום .אני מרגישה שלאחר שהיא ושאר בני המשפחה קבלו את תמיכתי, "סיימתי את תפקידי". דוגמא קטנה או גדולה, היינו רגילים לאכול יחד ארוחת ערב ששי ועכשיו היא מזמינה אח אחר ומשפחתו ולא מזמינה אותי. כאשר אני מדברת אתה על כאבי היא מתפרצת, צועקת מקללת מעליבה ומשפילה אותי. התהליך חוזר על עצמו שוב ושוב.התפרצות- ניתוק של ימים- פגישה והתפרצות. אמנם היא זו שפנתה אלי כדי להפגש אבל הפגישה נגמרת בצרחות וצעקות ואף שבירת חפצים.אני יודעת שהיא לא תשתנה אלה אולי אני אשתנה החלטתי להתחיל טיפול שיתחיל בעוד 3 שבועות, אך בינתיים אני סובלת מאד! מהבדידות מההשפלה הניצול והאכזבה ! מה לעשות בינתיים? האם יש לכם עצות קטנות או גדולות? הדרמות האלו שתקות אותי ומעייפות ומעציבות אותי.

שלום אנה, ההחלטה לפנות לטיפול היא הדבר הטוב ביותר שיכולת לעשות למען עצמך, גם בשירות הצורך להבין מה קורה ומדוע, וגם מבחינת הצורך למצוא לעצמך מקום מכיל, תומך ומקבל, ללא ביקורת או עוינות. עד אז, נסי לסגת ככל יכולתך ממצבים 'דליקים' המחריפים בסופו של דבר את תחושת הלבד שלך. אולי אם תהיי קצת פחות זמינה, או קצת פחות מובנת מאליה, יתפנה סוג חדש של מרחב ביניכן. אל תצפי כרגע לשינויים מרחיקי לכת. כמו שאמרת בעצמך, מדובר במשהו ישן שמונח שם, בין שתיכן, וכנראה שצריך לגעת בו לאט ובזהירות, ולא בשיטת הזבנג. התאזרי בעוד סבלנות. אני מאמינה שבתוך הטיפול תוכלי לראות דברים רבים נוספים על עצמך ועל חייך, שיתנו לך פרספקטיבה חדשה גם על מערכות היחסים שלך. בהצלחה ליאת.

שלום רב! לפני כשבוע עברתי הפלה אצל רופא מאוד נחמד שאני מכירה שנים. מאז ההפלה אני לא מפסיקה לחשוב עליו,הדרך בה הוא התייחס אליי גרמה לי להמשך אליו מינית ובכלל. הוא מתקשר מידי פעם לדעת מה שלומי.ואם אני מתקשרת אליו לנייד האישי שלו הוא קורא לי בסוף השיחה "חמודה".ומתעצבן מאוד אם אני לא עונה לו כשהוא מתקשר לשלומי.וכאשר אני מתקשרת אליו והוא עסוק הוא מייד חוזר אלי כ3 פעמים בערך. לעיתים אני חשה שאולי הוא נמשך אלי???(אני נאה מאוד,בת 26),גם החבר שלי טוען כך . ובנוסף שלחתי לרופא שלי הודעת טקסט "תודה רבה על היחס החם והאכפתיות" ובתוך פחות מ3 שניות קבלתי תשובה "תןדה". כל מי שתארתי לו את המצב טוען שקורה פה משהו,אני נורא מבולבלת...ואינני מבינה מדוע הוא עמוק בראשי רב הזמן.?????? האם מחשבותיי נכונות?כי הרי שום רופא לא עונה בהודעת טקסט למטופלת שלו,אולי כי הוא ראה אותי עירומה בהפלה נמשך אלי?? תודה רבה.

לינור שלום, רציתי רק ליידע אותך שזה לא נכון ששום רופא לא עונה בהודעות טקסט או לא מדבר עם מטופליו מחוץ למפגשים,אני מתכתבת עם הפסיכיאטר שלי בהודעות טקסט, ובד"כ מקבלת מענה מהיר,וחוץ מזה אנו משוחחים בד"כ פעם או פעמיים בשבוע טלפונית,ובעת משבר אפילו יותר מזה,וזה לא קשור כלל לאהבה,אלא פשוט לטוב-ליבו ולדאגה ואיכפתיות מצידו(ומצידי בטוח,אך פסיכיאטרים הם בלתי-נגישים בד"כ,ואמרו לי שזה נדיר שאני בקשר ישיר כ"כ איתו),אך - גם כשהייתי מטופלת אצל גניקולוג פרטי,גם היה לי קשר ישיר אליו - וגם זה לא היה קשור כלל לאהבה. מקווה שעזרתי במשהו, משתנה

בן כמה הרופא? הוא חתיך? זאת היתה בכלל הפלה חוקית?

לינור יקרה, קשה להשיב לך מכאן ולדעת האם יש למחשבותייך יסוד ממשי. את מעידה על עצמך שמאז ההפלה החלה אצלך משיכה כלפיו, ואין זה מן הנמנע שיהיו פנטזיות או ניסיונות שלך למצוא אישוש להן במעשיו או בדבריו. כפי שאמרה לך משתנה, לא כל התעניינות וחמימות כלפי פציינט מעידה בהכרח על כוונות מיניות, וכדאי להיזהר מאד בפרשנות שאת נותנת לזה. עם זאת, כבר היו דברים מעולם, ולצערנו יש אנשים הנכשלים בשמירה על עקרונות אתיים. בואי נקווה שרופאך אינו נמנה עליהם. הרבה בריאות ליאת

אני נשואה 20 שנה לגבר מפחיד. מעולם לא היכה אותי. שנינו בגילאי ה-50. . אין לו מושג על מה אני מדברת והוא לא מקבל את הטענה שלי שהוא גבר אלים. אני מפחדת ממנו מאוד וכל פעם שהוא מגיע הביתה אני מחסירה פעימה. אף פעם אני לא יודעת למה לצפות ממנו ובאיזה מצב רוח יגיע. כל הזמן אני בעמדת מגננה. הוא אבא נהדר, חבר נהדר לחבריו. הסביבה מעריצה אותו. ורק אותי הוא משפיל.הוא עריץ. תמיד ימצא סיבה לכעוס. תמיד חייבים להסכים איתו. אני חוששת לעזוב אותו בגילי. מה אעשה לבד.? הוא מיד יסתדר וימצא אישה חדשה ואני אעביר את ימי לבד ובבדידות. שאלתי היא: אולי עדיף לפחד מבן הזוג אבל לא להשאר לבד בגיל 50+? רק המחשבה שיקח מזוודה ויארוז את חפציו גורמת לי לבהלה

שיר יקרה, הכותרת שבחרת לפנייתך מרמזת על אמונתך, לפיה יש לך רק שתי ברירות: להישאר לבד או להמשיך לפחד. אלא שבין שתי האפשרויות הללו יש תווך גדול מאד, שמאפשר לך תמרון סביר. בהנחה שבעלך לא פגע בך פיזית וגם לא יעשה זאת בעתיד, את יכולה - למשל - להחליט להפסיק לפחד. עריצות והשפלה שואבות את כוחן מקהל מתרשם. החוק הידוע אומר שלא דורכים על אף אחד אם הוא לא נשכב נמוך מאד. את, משום מה, בחרת להישאר נמוכה הרבה שנים, וחשוב לנסות ולהבין מדוע. יתכן שהפחד להישאר לבד לא נולד היום, ומקורו בתפיסת עצמי בעייתית, חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה. מאפיינים אלה עלולים להביא לנטייה כרונית לתלות, כניעה פסיבית לרצונם וצרכיהם של האחרים, שאיפות נמוכות וקושי בלקיחת אחריות. אם משהו מזה נשמע לך מוכר, אזי יש טעם רב להגיע לטיפול משלך, שיכוון לאותן נטיות תלות, ולשיפור הדימוי העצמי. דרך נוספת - לנסות ולהציע לבעלך פנייה לטיפול זוגי, בו תוכלו לעבוד על אופי התקשורת ביניכם. גם אם יגלה התנגדות ראשונית לכך, התחילי את, מתוך תקווה ששינוי בך יעורר בו סקרנות ועניין, ואולי גם רצון להצטרף. אשמח לשמוע מה החלטת לעשות. שבת שלום ליאת

שלום, הילדה הגדולה שלי בת 4.5 ומאז שהיא הייתה תינוקת, הייתה רגילה לינוק ולמשש בנקודת חן שנמצאת על פני אמא. ומאז היא לא מפסיקה להתקרב לאמא (ולא משנה מה אמא עושה) ולמשש את הנקודה במיוחד כשהיא רוצה לישון. היא עדיין מעדיפה לישון בחיק של אמה ואז להעביר אותה למיטה. והרבה לילות היא מגיעה באמצע הלילה לישון ליד אמה ולמשש את נקודת החן. (לילדה יש אח ואחות שגם הם מגיעם למיטה שלנו, אז תארי לעצמך את המצב). הדבר התחיל להפריע לאמא ואנחנו לא יודעים איך ללמד אותה להפסיק. נודה לך על עזרה בעניין.

ערן יקר, הנקודה זה לא הנקודה! :-)) מה שקורה אצלכם בבית בלילות לא ממש נשמע שמח. חלק מהצבת גבולות כוללת הוא גם הצבת הגבול בין היום ללילה, בין הורים לילדיהם ובין מיטת ההורים למיטות הילדים. הורים רבים מאמינים שאם ישלחו את הילדים לישון בגלות (מיטה משלהם ובחדר אחר) למרות התחנונים, הם אינם הורים טובים. אבל (!), כתוצאה מהוויתור המתמשך, הן על עקרונות וגבולות והן על שינה נוחה וחסרת הפרעות, מצטברת אצל ההורים (אם ירצו או לא ירצו) מרירות ועוינות כלפי הילדים, ותפקודם כהורים במשך היום עלול להיפגע. לכן, כדאי כמה שיותר מהר, להפסיק את החגיגות הליליות במיטת ההורים. סביר להניח שיהיו מחאות, חלקן קולניות, ויש לגבש תכנית עקבית שתסייע לכם לדבוק בתהליך. ככלל, כאשר ילדים מגיעים באמצע הלילה למיטת ההורים, אין לאפשר זאת. למרות העייפות והרצון "לגמור עם זה מהר", אין ברירה אלא לקום, להחזיר את הילדה למיטתה, להסביר לה שתהיו איתה מס' דקות, ואז תחזרו לישון, כל אחד במיטתו. כאשר הילדה רגילה לנוכחותה של האם ולמגע פיזי איתה כאמצעי הרגעה, אין לה, למעשה, הזדמנות ללמוד טכניקות להרגעה עצמית. אפשר, כמובן, לנסות ולהיעזר ב'חפץ מעבר' כמו דובי או בובה, שיהוו באופן זמני תחליף לנוכחותה המנחמת של אמא. מה שחשוב הוא לשבור את ההרגל הישן ברגישות ונחישות. שם המשחק כאן הוא עקביות, וכל וויתור מצדכם רק יגביר את הניסיונות של הילדים להחזיר את המצב לקדמותו. ידוע לי שקיימים ספרים טובים בנושא, וגם פורום שמנהל ד"ר אבי שדה (חיפוש קצר בגוגל יביא אותך לשם בקלות). במידה ותרגישו שאתם צריכים עזרה, מספר שיחות הדרכה עם פסיכולוג קליני של ילדים יכולות לעזור ביותר. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

אני נשואה 25 שנה לגבר שמפחיד אותי. הוא אלים מילוילת ורגשית. מעולם לא היכה אותי. שנינו בגילאי ה-50. יש לנו 3 ילדים. כל היחס שלו אלי הוא משפיל ומזלזל. אין לו מושג על מה אני מדברת והוא לא מקבל את הטענה שלי שהוא גבר אלים. אני מפחדת ממנו מאוד וכל פעם שהוא מגיע הביתה אני מחסירה פעימה. אף פעם אני לא יודעת למה לצפות ממנו ובאיזה מצב רוח יגיע. כל הזמן אני בעמדת מגננה. הוא אבא נהדר, חבר נהדר לחבריו. הסביבה מעריצה אותו. ורק אותי הוא משפיל.הוא עריץ. תמיד ימצא סיבה לכעוס. תמיד חייבים להסכים איתו. ובנוסף הוא רוצה לשכב אתי יום יום. ואנישוכבת איתו כדי שיהיה שקט בבית ולא תהיה לו עוד עילה לכעוס. אבל תמיד הוא כועס אני חוששת לעזוב אותו בגילי. מה אעשה לבד.? הוא מיד יסתדר וימצא אישה חדשה ואני אעביר את ימי לבד ובבדידות. אולי עדיף לפחד מבן הזוג אבל לא להשאר לבד בגיל 50+?

שי יקרה. בשתיים עשרה שנות עבודתי נתקלתי בגבר אחד בלבד (מתוך עשרות) שהודה שהוא "גבר אלים". אחד המאפיינים הבולטים בעבודה עם גברים היא תופעת ההכחשה. איש אינו רוצה להתסכל על עצמו כעל "אלים". את מציינת כי בשאר התחומים של חייו הוא חיובי ורק כלפייך הווא אלים מילולית ורגשית .כן מדובר באלימות שגורמת נזק נפשי ופסיכולוגי ומאחר וגוף ונפש אחד הם,, החיים במתח ופחד מתמיד גורמים גם נזק לגוף מבפנים. בעצם הדרישה ליחסי מין יום-יומיים מבלי להתחשב ברצונך, רגשותייך נפשך וגופך, נראה כי בעלת תופס אותך כאובייקט שתפקידו למלא את צרכיו ואינו תופס אותך כאדם נפרד עם רגשות ורצונות משלו, ומשום כך ברור כי אינו רואה את הפגיעה בך. פרידה אינה הפתרון היחיד, ישנם עוד פתרונות, אולם התסריט השחור שאת מציירת לגבי עתידך במידה ותיפרדו מראה כמה בעלך הצליח במשך השנים לגרום לך להאמין שאת "לא שווה" , "לעולם לא תצליחי לבנות לך חיים טובים יותר" "שכל מה שמגיע לך זה יחס אלים ומשפיל". אלו מחשבות שאת מריצה לעצמך בראש והן תוקעות אותך במעגל קסמים שעליו את משלמת בבריאותך הנפשית והפיזית. הן גם מחשבות לא מציאותיות!! כמו במכשיר הקופקט דיסק את יכולה לבחור "דיסק" אחר שיתנגן לך בראש. פחות שחור ויותר מציאותי. כתבתי די להפעם, ולמרות שישי לי עוד הרבה מה לאמר לך, אסיים. קראי את הדברים הללו פעם ופעמיים, וחזרי אליי . זהו רק שלב ראשון.

אז מה את מציעה לי לעשות?

סתם מעניין אותי לדעת - האם אתם(את,אורנה ודרור)בודקים את תיבת המייל שלכם רק ב'ימי המשמרת' שלכם,או גם בזמנים אחרים? פשוט שלחתי מייל אישי לאורנה,ורציתי לדעת אם יש סיכוי שהיא תראה אותו לפני יום שלישי. והאם אתם מקבלים למייל האישי רק את ההודעות ש'במשמרת' שלכם,או את כל ההודעות שנשלחות? בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, איני מכירה את הרגלי קריאת הדואר של אורנה או דרור, ולכן לא אוכל להשיב לך. לכל אחד הרגלים משלו. כתובות המייל שלנו, המתפרסמות בכרטיסי הביקור האישיים, הן כתובות מעודכנות, ומה שנשלח גם מגיע, ללא קשר לימי התורנות. שבת שלום ליאת

ליאת תודה, את השאלה השניה לא הסברתי טוב, לא התכוונתי שהודעות שנשלחו למייל לא יגיעו אליכם אלא בימי התורנות,אלא - שאלתי היתה: האם ההודעות שהמשתתפים רושמים בפורום(שאמרת לי פעם שמגיעות ישר למייל האישי שלכם) מגיעות אליכם רק בימי התורנות האישית שלכם או שכל הודעה שאנו כותבים נשלחת למייל של שלושתיכם? אני מקווה שכעת לא אחשב כ'נודניקית' בגלל שאלתי,זה סתם מעניין אותי לדעת זאת. בתודה מראש משתנה

היי אני מור בן 25. לאחרונה הבנתי שאני שקוע בדיכאון המתמשך כבר כמה חודשים ומחריף עם הזמן, הנובע כנראה מקריסת נורמות,ערכים ואמונות שלפיהם חייתי עד כה. מבן אדם שאפתן, נחוש וחרוץ הפכתי ליצור פסיבי הלא רואה כל תכלית ב"לעמול תחת השמש". אשמח אם תוכל/י להמליץ לי על טיפול/מטפל ספציפי, המשלב פסיכולוגיה עם פילוסופיה ורוחניות, מעין ד"ר לנגזם. תודה מראש.

מור יקר, הפניה שלך הציפה אותי בהתרגשות, ולו בשל אזכורו של ד"ר לנגזם. אם תצרף כתובת מייל עדכנית יחד עם האזור בארץ בו אתה מתגורר אולי אפשר יהיה לעזור. אין אנו נוהגים להמליץ מעל דפי הפורום. שבת שלום ליאת

אני לא מצליחה לחשוב על שום פתרון או משהו מנחם.באופן פרדוכסלי מה שמרגיע אותי ונותן לי שלוה זה לא דבר טוב.אני מרגישה שהגעתי רחוק מדי ואני מנסה להגיע להחלטה אם אני רוצה לחיות ולהילחם או לא.זה מפחיד אותי ומרגיע אותי בו זמנית.

ויק יקרה, נדמה לי שאני מצליחה להבין. יש מידה של נחמה ברעיון של אחריות מלאה, כולל על ההכרעה אם לחיות או לחדול. מבחינות רבות, כבר אדם הראשון חרץ את גורלו במו ידיו, וגורש בשל כך מגן העדן. כמעט באותו מעמד, קיבלנו גם את ההכרח של "בזיעת אפיך...". כנראה שאין לנו ברירה אלא להמשיך ולהיאבק, למצוא בכל יום מחדש את הסיבה והמשמעות. שולחת לך שיר קטן של יונה וולך- שים סכר גדול ליד מעיינות הכאב אגור איתו כמו מים שמור עליו שלא יתפזר כי הוא חייך. שלך ליאת

שיר קסום.הסכר שלי כבר "התפזר".נאבקתי במים זמן רב עם תנועות רגליים וידיים שעייפו אותי מאד.אני חושבת שנאבקתי לא רק בשביל עצמי.אבל עכשיו אני מתלבטת אם להמשיך להיאבק.הרעיון להפסיק דוקא עושה לי טוב,אני מנסה להבין מה זה אומר ומה כדאי לעשות.

רציתי לשאול ולהבין בקשר לפגיעה עצמית. אני חיה שנים רבות עם מחשבות מאוד ספציפיות של חיתוך שורשי כף היד. גלשתי למעשים פעמיים בלבד. לאחרונה אני קוראת קצת ומנסה לטפל בענין. גליתי שגם כסיסת עור סביב הצפורנים וחיטוט בפצעים קשורים לנושא. אלה דברים שאני עושה שנים אבל בלי הקשר מחשבתי/רגשי לאירוע מסוים בניגוד לרצון לחתוך. אני תוהה אם יש בי משהו לא מודע ויש קשר לכסיסה והחיטוט (האובססבים) ולרצון לפגיעה.

ט.ל. יקרה, לא צריך לחפש נסתרות. את אומרת מפורשות שקיים בך דחף לפגיעה עצמית כבר שנים רבות, ולכן השאלה אם הכרסום והחיטוט קשורים או לא אינה מהותית. היה מקום להתעכב על כך אלמלא היית חותכת, כדי להבין אם הפצעים הקלים שאת גורמת לעצמך הם ביטוי מרוכך של הצורך בפגיעה עצמית. כרגע, מה שחשוב הוא להגיע לקבל עזרה, וללמוד לבטא את הכאב והמצוקה בדרכים פחות הרסניות. שבת שלום ליאת

ליאת תודה אבל בכל זאת: אני חיה עם מחשבות, לא עם מעשים. ואני מטפלת בזה. ובכל זאת מעניין אותי אם הפציעה הקלה כמו שקראת לזה, שלא באה מתוך צורך מודע ,קשורה או לא. הרצון לחתוך את הידיים בא באופן ישיר למחשבות או הרגשות מאוד מסויימים. הכסיסה והחיטוט פשוט שם, ולולא התחלתי לקרוא קצת לא הייתי מקשרת אותם לעולם לרצון הפגיעה. אני מרגישה נבוכה להזכיר את זה בטיפול כרגע ואני מחפשת תשובה כללית, אפשר? ט.ל.

את פה במקרה?

מי קרא לי ??? :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך בימים אלו? תגידי את באמת אבל באמת אוהבת חורף?? לא מובן לי... אני צריכה להגיע להחלטה וממש קשה לי להחליט...(קשור להפרעה כלשהי?:) טוב,אני מניחה שלא תוכלי להחליט במקומי...(ולא,זה לא קשור לטיפול...) שיהיה לך סופ"ש נעים

אני בן 23. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית. ליתר דיוק - הייתה רק אחת שנגמרה אחרי חודש בערך. רק לאחרונה התחלתי להבין שכנראה יש אצלי איזהשהי בעייה. למרות שאין לי ממש "בעייה". אני נראה טוב יחסית, אין לי שום בעייה בליצור אינטראקציות עם אנשים ואני גם לא ביישן במיוחד. אני ממש משתגע מזה. נכנס פעם בשבוע-שבועיים לדיכאון. כל פעם שאני רואה איזה זוג שמאושר (גם אם זה רק למראית עין) אני אוכל את עצמי מקנאה. מה דפוק אצלי??

אלי יקר, גיל 23 הוא עדיין גיל צעיר מכדי להכריז על עצמך כלוקה ב'משהו דפוק'. אתה מדבר על צרכי קרבה חזקים שאינם מתממשים, ככל הנראה בגלל קושי לבסס אינטימיות ואמון. בלשון עממית היינו מגדירים אותך כ"רוצה - אבל פוחד". כדי להבין למה זה קורה אצלך, ממה בדיוק אתה נרתע, ועל מנת לאזור אומץ לפעול למרות מנגנוני ההימנעות כדאי לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני. לעיתים, עצם קיומו של קשר משמעותי וקרוב עם המטפל/ת שלך הוא כבר חצי פיתרון. בהצלחה וסוף שבוע נעים ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי התופעה של תלישת שיער. ממה זה נובע? האם יש קשר בין תלישת שיער לפציעה עצמית? ל- OCD? האם התופעה עוברת בגיל מסויים או שלא ניתן להיפטר ממנה? איך מטפלים בזה? תודה.

שלום שרון, התופעה עליה את מדברת נקראת "טריכוטילומניה". תוכלי לקרוא עליה במפורט כאן- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94 ועוד חומר תוכלי למצוא גם כאן- http://172.tapuz.co.il/tapuzforum/main/links.asp?id=15&catId=487 אם יהיו שאלות ספציפיות לאחר הקריאה - את מוזמנת. בברכה ליאת

שלום ליאת, תודה על הקישורים. אני חייבת לציין שדברים שקראתי שם הבהילו אותי.. רק ממש לאחרונה גיליתי שאני לא מטורפת (לגמרי) ושאני לא היחידה שעושה את זה. אני בת 22, וזה התחיל בערך בגיל 12-13. הרבה שנים אני עסוקה במאמצים להסתיר את זה מהמשפחה ומהחברים, לא תמיד זה מצליח. אני עדיין מבולבלת מהגורמים לתופעה, ולא לחלוטין הבנתי האם יש שיטת טיפול עדיפה. הייתי בטיפול דינמי במשך כשנה וחצי, לפני כשנתיים. סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי, אבל לא הרגשתי שהטיפול עזר בהפחתה של התופעה. וכיום אני מרגישה שזה הולך ומחמיר, במיוחד כשאני בלחץ (התחלתי השנה לימודים באוניברסיטה ועכשיו נורא מלחיץ עם כל המבחנים בפעם הראשונה). מה היית ממליצה? לחזור לטיפול? ללכת לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי? איך אפשר לברר ממה זה נובע, אפשר לבד או שצריך במסגרת טיפולית? מתנצלת על האורך, אני נלחצת מכל העניין. שרון

אמי , בת 74 , סובלת שנים מקנייה כפייתית , לאחרונה הדרדר מאד מצבה וגילינו (אחותי -40 ואני35-)שהיא נמצאת על סף תהום כלכלי . אנו מנסות לעזור ולסדר את החשבונות , הבנק , הולוואות שכבר לקחה אבל מפחדות שלמרות כל המאמצים היא תחזור לסורה ולא נוכל לעזור לה יותר . אנחנו מוכנות לקחת הלוואות על מנת לעצור את ההדרדרות הכלכלית אבל מודעות היטב למצבה הנפשי הקשה ודואגות לה ולכספים שאנו מתחייבות עבורה . היא מצידה הסכימה לבטל את כרטיסי האשראי ובפעם הראשונה מודעת, אמנם באופן חלקי ,למצבה הכלכלי והנפשי .האם יש משהו שהוכח כיעיל בהתמכרויות מסוג זה? עקב מצבה הכלכלי , טיפול פרטני לא בא בחשבון .

שלום לבת המוטרדת, המודעות למצב והנכונות לוותר על כרטיסי האשראי הן צעד גדול קדימה. בדר"כ קל לנו יותר לפזר כספים באמצעי תשלום זה, שכן אין אנו רואים פיזית את מפלס חשבון העו"ש שלנו. אפשר לנסות להעביר אותה להקצבה שבועית של כסף מזומן שתוציאו עבורה מן החשבון, כך שתוכל להיות מודעת למצב הארנק שלה בכל רגע נתון. האפשרות של טיפול פרטני נדחית כאן לעיתים קרובות בטענה המוחצת של היעדר תקציב. במקרים רבים אני נוטה לגלוש לטיעונים מנומקים על ערכו הכדאי של טיפול פסיכולוגי לטווח הקצר, ולטווח הארוך. במקרה שלכן נחסכה לי הטרחה, שכן בלי טיפול 'זה עלה הרבה יותר'. אגב, לא יצא לי להיתקל באנשים שהטיפול הוביל אותם לסף תהום כלכלי. מאחלת לכולנו רווחה כלכלית ושפע ליאת

רק רוצה להגיד שאני מצטערת אם הגזמתי עם המיילים. באמת שלא הייתה שום כוונה כזו. לא יודעת... נשארתי עם הרגשה עמומה של מועקה בבטן. עזרת לי, מאוד. מצטערת אם העקתי. א (לא רוצה לכתוב פה את השם המלא.)

אני אמא לשניים. וכיוון שאני מטופלת בתינוקת שמתעוררת בליילה לינוק מספר פעמים, בעלי לרוב מטפל בביתנו הבכורה בת השנתיים וחצי. מקלח אותה ומשכיב אותה לישון. בעלי אדם טוב. וככל הידוע לי אינו נמשך לילדים. ואין שום אינדיקציה שעלולה להדאיג אך בכל זאת אני מרגישה חרדה עמומה. אנחנו לא ישנים ביחד כיוון שאני לוקחת את התינוקת תכופות להנקה והוא אומר שהוא פוחד שיתהפך עליה וצפוף במיטה וכו'. הוא מרדים את הגדולה לידו , ולעיתים ישנים כך כל הליילה. למרות שביקשתי ממנו שיעביר אותה למיטתה, אחרי שהיא נרדמת. כיוון שאני רוצה שתתרגל לישון במיטתה. איך מתמודדים עם הדאגה לבת. אני לא יכולה לדבר איתו על זה בצורה שלא תפגע בו ותפגע בקשר שלנו. ואני גם כועסת על עצמי שאני חוששת כך. וכועסת על עצמי כאשר אני אומרת לו שאני עייפה מדי כשהוא רוצה מין, כאשר אני באמת באפיסת כוחות. אולי הוא יישן עם ביתנו ואז... תודה....

לילך יקרה, ילדים אינם אמורים לישון במיטת הוריהם בשום גיל. כשמדובר בתינוק, אכן קיימת סכנה של פגיעה פיזית קטלנית, כתוצאה מחנק או חבטה לא מכוונת מתוך שינה. מבחינה זו, את או בעלך 'מסוכנים' לתינוקת באותה מידה. גם לשינה 'זהירה מדי' של ההורה יכול להיות מחיר, בעיקר של גב תפוס, צוואר תפוס, או סתם שינה לא טובה. בגיל מאוחר יותר, בוודאי שאין הצדקה ללינה משותפת. הפיתרון בתקופת ההנקה הוא עריסה או מיטת תינוק הממוקמת בסמוך למיטת ההורים. פעמים רבות, כאשר קיימת קרירות והתרחקות בין בני הזוג, שינה עם הילד יכולה לשרת את צרכיהם הלא מודעים של ההורים. את מציינת בעצמך שלעיתים קרובות אין לך כוח/חשק לסקס, ויתכן שהבחירה להצמיד אליך את התינוקת מאפשרת לך תירוץ לא רע. החזירי את בעלך למיטתכם הזוגית, והניחי לכל אחת מהבנות לישון בנוחות במיטתה. יתכן שהקרבה הפיזית ביניכם תשבור את מעגל ההימנעות שלך, ותפיח רוח חדשה בחיים האינטימיים שלכם. מעבר לכל זה, כאשר קיימים בך חששות עמומים ודאגה בנוגע לשלומה של בתך, אין להשאיר זאת ליד המקרה, ועליך להבטיח מעל לכל ספק שאינה נפגעת בבית או מחוצה לו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת ה- 9 תלמידה מצויינת נראית טוב, ובעלת תובנות מופלאות לילדה בגילה. מאז כתה א' אני נתקלת בקושי מצידה ליצור קשרים חברתיים לטווח הארוך, היא טוענת שאין לה חברות אמת ושכולן בסופו של דבר מרכלות ומציקות. כיצד אני מסייעת לה להתקרב אך עדיין לשמור על הייחודיות שלה? איך אני אמורה להסביר לה שהעולם הוא כזה, והיא צריכה לדעת להתמודד ולהתחבב אך לשמור על האופי שלה ולא להיות כמוהן כדי להתחבר אליהן. כמו כן, ההנחה שלי היא שמשום שהיא לומדת בבה"ס שבו אני עובדת קשיים רבים מתעוררים בשל כך. יש המלצה בעניין לימודי ילד בבה"ס שבו האם עובדת? היא מאוד רוצה לעבור בה"ס? מה אני עושה? האם להעביר אותה בסוף השנה או כבר עכשיו? היא ממש רוצה לעבור, כמו כן, אינה מרוצה מהמחנכת שלה בטענה שהמורה לא מטפלת כראוי בבעיות משמעת, וכמציקים לה המורה כאילו "מדפדפת" אותה. כל אלו הן התחושות של הילדה. אני בדילמה: מקום עבודתי הוא בית הספר של בתי.

ערב טוב, לא ידוע לי על המלצה גורפת בנושא של אמא-מורה וילדים באותו בי"ס. לפעמים זה יכול להוות בעיה ולפעמים לעבוד נהדר. מן הסתם, מידת ההפרעה ההדדית יכולה להיות קשורה בגורמים נוספים, כמו גודל ביה"ס, מידת הפופולריות ההתחלתית של המורה-האם או הילדה, גודל הישוב בו ממוקם ביה"ס, ועוד. באופן בסיסי, מחקרים מראים שילד עם קשיים חברתיים משחזר את הסטטוס החברתי שלו גם אם עבר למסגרת חינוכית חדשה, אלא אם כן נעשו במקביל התערבויות טיפוליות כלשהן. ילד שסובל מהצקות על בסיס קבוע חייב לקבל עזרה, שתסייע לו להבין את תרומתו שלו למצב. הסברים מהסוג שאת מציעה לה נשארים בגדר 'הבנות תיאורטיות' המרוחקות מהחוויה האקטואלית שלה. חשבי, מה ילדה בת תשע אמורה לעשות עם המלצות כה מעורפלות כמו "להתקרב אך לשמור על ייחודיות". במקום זאת, הייתי מנסה לשדר מסרים לפיהם את סומכת על כישוריה, על הבחירות שלה, ועל יכולתה להסתדר. מעורבות יתר הורית משיגה בדר"כ את ההפך, מה גם שאת נוכחת פיזית בסביבתה לכל אורך שעות היום. נסי לסגת מעמדה שיפוטית כלפי התנהגותה, ולהציע את אהבתך ותמיכתך, מבלי לנסות לדאוג לענייניה החברתיים. אם לא תראי שינוי תוך חודשיים שלושה, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים שיוכל לתת עוד הכוונה, ואולי להמליץ על טיפול קבוצתי או אחר. אשמח לשמוע עדכונים בהצלחה ליאת

האם תוכלו לעזור לי בחיבור המושגים הבאים לתאוריות שעוסקות בהם? אשמה בושה פחד רצון להתבלט רצון להיות חלק מ.. רצון לא להיות חלק מ... הייתי מעוניית לקבל קצת יותר מידע שיוכל לעזור לי בטופס אינטק שאני עורכת לנער שאני עובדת איתו תודה ויום טוב

שלום עדי, בדר"כ בטופס אינטייק אופייני, אין צורך להיכנס לתיאוריות בצורה מעמיקה. עליך לתאר בהרחבה את התמונה הקלינית (סימפטומים), לתאר ממתי החלה הבעיה, ולקחת אנמנזה טובה. אפשר להמשיג באופן ראשוני הבנה דינמית, תוך שימוש במונחים תיאורטיים הולמים. מוטב לא להיגרר לרעיונות הלקוחים מתיאוריות שונות, אלא לדבוק במסגרת תיאורטית אחת (מכסימום שתיים), המסבירה את מערך הכוחות הפועלים על הפציינט. בברכה ליאת

שלום אחייני בן 14 ומסרב מאז תחילת השנה ללכת לבית הספר. הוא ארסיבי רוב הזמן ומסתגר בבית. הוריו אינם מסוגלים להתמודד עימו מגיב כלפיהם בתוקפנות רבה. כיצד לסייע לו? אני ממש מודאגת ממצב זה שהולך ומסתבך. אגב, הזוגיות ההורים הינה קשה ובעייתית מתחילת דרכם רחלי

רחלי יקרה, את מתארת מצב מורכב של קושי בהפעלת סמכות הורית, שמקורו, בין השאר, בקשיים זוגיים ומשפחתיים מפושטים. לטעמי, העזרה הטובה ביותר שאת יכולה להגיש כרגע, זה לנסות ולהסביר להורים שעליהם להיעזר ע"י גורם חיצוני מוסמך (מטפל זוגי או משפחתי, או פסיכולוג קליני) שיוכל לכוון את ההתערבות הטיפולית שלו לשיקום הזוגיות ושיפור התקשורת המשפחתית. כדאי לדעת שלפעמים ילדים נבונים מגלים שבאמצעות בעיות התנהגותיות או לימודיות הם מצליחים לאחד את ההורים ולגרום להם לתפקד יחד באופן מיטבי, מתוך דאגתם המשותפת לילד. כך או כך, יש לטפל ללא דיחוי בבעיות ההתנהגות של הבן בתוך ההקשר המשפחתי. בהצלחה ליאת

ליאת, את לא חושבת שזה מקרה מורכב יותר? להבנתי ההורים איבדו יכולת הורית ודיבורים איתם במקרה הזה זה עוד זמן שהילד סובל. לא עדיף שהיא תפנה ליועצת בית הספר או אולי אף לשרותי הרווחה?

לא להאמין, שוב חלף לו שבוע... חזקי ואמצי גם את (יצא לי לכתוב את המילים האלה לא מעט הלילה), אורנה

שלום אני בחור בתחילת שנות ה20 לחייו . בזמן האחרון אני נתקף התקפי לחץ לא מוסבר כשאני נמצא בסביבת אנשים יש לי תמיד תחושה כזאת שכולם בוחנים אותי ושמסתכלים דווקא עלי. לא יודע מה לעשות עם זה וזה מאוד מטריד אותי קשה לי אפילו לדבר עם אנשים ולהסתכל להם ישר בעיניים . מרגיש חסר אונים... פעם ראשונה שזה קורה לי מה עושים ? אין לי כסף לטיפול אצל פסיכולוג

שלום כקכקב, גם אם אין אפשרות כספית לטפל, חשוב מאוד שתקבע פגישה עם פסיכולוג קליני או עם פסיכיאטר, לצורך אבחון והתייעצות ראשונית. לאחר שתבין טוב יותר במה מדובר ומהן ההמלצות הטיפוליות, תוכל לשקול את המשך דרכך. ויש דרכים לקבל טיפול מסובסד (דרך קופות החולים ודרך השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטאות השונות). שיהיה בהצלחה, אורנה

רציתי לדעת איך אנשים שעברו אונס או מעשים מגונים יכולים להתחתן, לבנות משפחה, לקיים יחסים ולשכוח את כל מה שעברו. אני מקווה שתסבירי לי מה עושים בטיפול פסיכולגי בעניין הזה. אף פעם לא הייתי בטיפול, ואני רוצה לדעת איך לעבור את הבעיה ולהתקדם הלאה. כי אני לא מצליחה לראות את עצמי עם בן זוג ומשפחה, למרות שאני כן רוצה!!!! תודה

אני יקרה, קשה להסביר על רגל אחת... אני רוצה לכתוב לך שבחלק גדול מהמקרים, אפשר לחיות חיים טובים עם ולצד הכאב. לפעמים מצליחים אפילו לצמוח מתוך הטראומה עצמה! זה קורה לאט לאט, דרך ההיזכרות, דרך ההתבוננות, דרך הדרך... אני שולחת לך קישור שאני מקווה שתמצאי בו עניין: http://www.macom.org.il/ מחזיקה אצבעות לעתיד, אורנה

אורנה יקרה, תגידי, אולי את קוראת מחשבות? אני צריכה אותך קוראת מחשבות היום. אם כן, אז את יודעת מה אני רוצה להגיד... אז מה את אומרת? תשלחי לי כוחות? לילה טוב. ותודה. נורית

נוריתי מצחיקונת-עצובה, הלוואי שהמבחנים יעברו בקלות (זה מחר?), הלוואי שהמהומות בזירה המשפחתית (כתבת על כך לא מזמן, נכון? אני לא מתבלבלת?) ישככו אך לא ישכחו, הלוואי שהדברים שאני כותבת נכונים לך... לילה טוב, ומשלוח אקספרס של כוחות משובחים במיוחד, מאורנה

קודם נשמיט את סימני הקריאה. אחריהם, את הנקודה, הפסיק וסימן השאלה נשמיט את מילות החיבור, הקישור והיחס נבטל את הפעלים נוותר על שמות העצם ומילות התוכן איתם יעלמו גם הרעיונות והמחשבות יוותרו שורשים, תבניות ומשקלים ריקים ומרווחים... הרבה מרווחים בין המקומות בהם היו פעם מילים עייפתי...

אהלן אורנה, סתם כתבתי קישקוש, סליחה.. קדרות... (מכירה?) מתחשק לי קצת לעדכן בענייני דיבור ואי-דיבור...זוכרת? אפשר? אזרתי אומץ וביקשתי ממנה שתיתן לי קצת לשתוק. שלא תמהר לדבר וגם אם אתפתל קצת, לא נורא... זו הייתה שיחה מורכבת כי אמרתי כמה דברים שאולי לא קל לשמוע.. שהיא נמנעת או מוותרת לי במקומות שקשה לי שדווקא את המקומות שאני מסמנת כקשים, דווקא עליהם היא לא שואלת או אליהם היא לא הולכת איתי (כמו השתיקה) הרגשתי סיפוק שהצלחתי לומר הכל, אבל כשהרמתי את הראש להציץ בה הרגשתי צורך לקרב אליה את הכיסא שלי קצת כאילו לפייס אותה...(ודיברתי ברגישות, באמת..) בסוף השיחה היא אמרה שהיא מפרשת את בקשת השקט כרצון להרחיק אותה. שאולי היא התקרבה מדיי ובשתיקה אני שבה לשליטה הסבר סטנדרטי ... מהפרשנות הזו אני מבינה שהיא מרגישה שהרחקתי אותה. חבל לי... כנראה שלא סתם הרגשתי צורך להתקרב אליה קצת עם הכיסא השתיקה היא אמנם מצב טבעי בשבילי, אבל דווקא בגלל שהיאוש והעצב פורחים שם והמילים?...דווקא הן מסיטות משם.. הזמנתי אותה להצטרף אליי למקומות בהם העצב קיים.. איך לא הבינה...איך לא ראתה..? כנראה ששוב זו אחריות שלי להסביר (כי אחרת איך תדע) אבל אני שואלת את עצמי מה עוד היא לא הבינה לאורך הדרך? איפה עוד היא מפרשת אותי סטנדרטי; 'התנגדות לשינוי'..? קשה... לאט לאט אני מניחה... תודה שהקשבת,.. לילך.

לילך יקרה, מכירה קדרות, וכבר מכירה קצת את הדיבור שלך, האופייני לך כל-כך... אני חושבת שכדאי להשהות עוד טיפונת את הידיעה, לבוא אליה שוב עם התלהבות 'הסברית' (שלא קל לגייס מתוך קדרות), להתעקש עלייך ועל זכותך לבנות איתה שם משהו מתאים ומיטיב. אולי באמת משהו נסגר בה לרגע (זה קורה לטובי המטפלים...), אבל אם מתעקשים אלה בדיוק המקומות שמהם גדלים. חזקי ואמצי, טוב? אורנה

ערב טוב, אני בטיפול בערך שנה. אחרי הרבה התנגדות והימנעות והרבה שתיקה, התחלתי לשתף קצת פעולה עם המטפלת ולנסות לתת לה להתקרב קצת. הבעיה שאני מרגישה שהיא נותנת לי מסרים מנוגדים. היא מרשה לי להתקשר, לשלוח לה SMS מתי שאני רוצה. אבל אני מרגישה לפעמים שהיא מתעלמת ממני (זה לא אומר שאני כל הזמן מתקשרת, אלא רק כשאני ממש צריכה לדבר איתה), ומתייחסת להודעה רק בפגישה שאחרי ואז הדבר איננו רלוונטי. כשאני מנסה להתקרב ממנה (למשל אם זה דרך מתנה..) אני מרגישה שהיא שמה לי גבול בצורה עדינה. וההפך גם נכון, ברגע שאני מרגישה שהיא חודרת יותר מדי לחיי או שהיא מצליחה להתקרב ממני, אני מבטלת פגישות, או חוזרת לשתיקה. מה דעתך על הדברים שנאמרו כאן. איך את מסבירה את מערכת היחסים, האם היא נכונה? בריאה?

שלום דנה, אין ספק שאתן עדיין מחפשות את הדרך... הדרך ליצור אינטימיות רגשית, לשמר את האינטימיות מרגע שנוצרה, לעזור לך לחוש אותה גם מחוץ לפגישות עצמן. אני חושבת שאת כל הדברים שכתבת לי, כדאי להביא לתוך הפגישות הטיפוליות: את ההרגשה שמותר לחצות את גבול הפגישה הטיפולית, אך אולי בעצם לא כל-כך כדאי כי לא תיעני... את ההרגשה שאת רוצה לתת לה משהו קונקרטי, אבל נידחית... את ההרגשה שגם לך יש כוח, ומשום שאת יכולה להתנתק ולהתרחק ברגע בו הקשר יחווה קרוב מדי ולכן מסוכן... אני בטוחה שהדיבור על תחשות אלה יפתח אופקים חדשים בטיפול, ואת כמובן מוזמנת 'לדווח מהשטח'... לילה טוב, אורנה

שלום בתי בת ה-9 התחילה להתלונן בשבוע האחרון שהיא פוחדת שיקרה לה משהוא והיא תמות כמו כן טוענת שכאב לה הראש לפעמים כואב לה היד אם היא קיבלה בבית הספר מכה או שנפלה היא ישר פוחדת שהיא לא תמות אני אם חד הורית והאבא לא בקשר עם הילדה מאז שהיתה בת 3 חודשים היא תמיד רצה אחים ואחיות ונורא מתחברת לילדים קטנים לפני כשבועיים היא היתה נוכחת במריבה מאוד גדולה של אחותי וגיסי גיסי השתולל צעק ובין היתר לא נתן לילדים לצאת מהבית היא רצתה שיחזירו אותה הביתה וכשאחותי רצתה להחזיר אותה גיסי לא הסכים שהבן שלהם ילך איתם ומשך את הבן לכיוון הבית. לבסוף הבת הגדולה של אחותי ובתי באו בריצה אלינו הביתה והיו מאוד מפוחדות גיסי הגיע אלינו משך את בתו והיא לא הסכימה לחזור הביתה ובכתה והיה מפחיד אפילו לנו הגדולים איך שהוא הרגענו אותו והוא חזר הביתה שלו והילדה שלו נשארה איתנו. האם יכול להיות שיש קשר בין הדברים? בעבר בחגים כאשר כולם היו מגיעים אם הילדים היא היתה נעצבת והבנתי שחסר לה הקטע של אבא היא גם אמרה באחד המצבים זה לא פייר שלכולם יש אבא ולי אין. כל הנסיונות לגרום לאבא שלה להגיע לביקורים לא הצליחו הוא כשור לאמא שלו ולא עושה שום דבר ללא רשותה. היא ילדה מאוד חכמה וחברותית ויש לה המון חברות ואני חושבת ומרגישה שהיא סומכת עלי ומשתפת אותי במה שקורה לה אך אני מאוד רוצה לעזור לה לחזור לעצמה ולהוריד את החרדה שלה איך עושים זאת תודה יעל

שלום יעל, הארוע שתיארת נשמע בהחלט מפחיד, אך אינני יכולה לדעת האם הוא קשור למתח שבתך מבטאת בשבוע האחרון. אני חושבת שכדאי לשוחח עמה על כך, ואולי אפילו לתאם דרך בה היא יכולה ליידע אותך כאשר היא מרגישה מצוקה בבית דודתה, ואז תוכלי לבוא בעצמך לקחת אותה. גם בנוגע לפחדי המוות, כדאי לפתח יכולת לדבר איתה על כך בפתיחות ובכנות. אפשר להסביר שהמוות מפחיד את כולנו, ושבהדרגה לומדים לחיות לצידו... הסבירי לה שמותר לחשוב על מוות (ולמעשה כולם חושבים על מוות מפעם לפעם), מותר לדבר על פחדים אלה, והדיבור אינו מסוכן. אם תרגישי שעוצמת החרדה אינה יורדת, כדאי להתייעץ עם הפסיכולוג/ית החינוכי/ת בביה"ס בו היא לומדת, ולבדוק את האפשרות של פנייה לשירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגוריכן. זה יכול להועיל מאוד! שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום אני וחבר שלי, בשנות ה20 לחיינו. כבר שנתיים שאנחנו ביחד, אוהבים מאוד ותומכים אחד בשני. בחודשים האחרונים הוא השתנה. מבן אדם שמח, ספונטני, חברותי שהיה מפתיע אותי כל פעם מחדש, שהתשוקה בערה לו בעיניים, הוא הפך לבן אדם מריר, עצוב, מתרחק מכל האנשים שאוהבים אותו, ולצערי גם ממני. אני מצידי רוצה לעשות הכל כדי שהיה לו טוב. דיברתי איתו, ניסיתי להבין אותו ומה עובר עליו...אבל הוא לא כל כך משתף אותי. הדבר היחידי שהוא אמר לי , זה שהוא מרגיש קצת בודד. בתגובה לכך הסברתי לו כמה הוא בן אדם מדהים ומיוחד, ושהוא לא לבד כי אני איתו ושיש תקופות בחיים...קניתי לו מלא מתנות וניסיתי להרעיף עליו הרבה אהבה, אבל זה לא עזר. הוא עוד יותר מתרחק..אפילו לבוא לישון אצלי הוא כבר לא רוצה. שלא לדבר על איזה שהוא מגע איתי (הוא טוען שהוא לא מסוגל אבל מאוד רוצה). ואני כל כך משתדלת, אני כבר לא יודעת מה לעשות. הוא רוצה שניפרד עד שהכל יעבור לו (בטענה שהוא עושה את זה בשבילי, כדי שאני לא אסבול) והוא בשום פנים ואופן לא מוכן לקבל עזרה מגורמים חיצוניים. אפילו לשלוח הודעה לפורום הזה הוא סירב. בבקשה..אני כל כך אוהבת אותו ודואגת לו מה עוד אפשר לעשות?

שלום מבולבלת, נשמע לי שאת צודקת, והחבר שלך באמת זקוק לעזרה. כמה חבל שיש מקרים בחיים בהם העזרה לא יכולה להתקבל ממי שאוהב אותנו, אלא דווקא מאדם חיצוני למערכת. חשוב שתמשיכי לדבר איתו על הצורך להתייעץ עם איש מקצוע. לפעמים, על-מנת לשקף לאדם את השינוי שעובר עליו ואת חשיבות הפנייה לעזרה מקצועית, כדאי לאסוף מספר אנשים קרובים (חברים שלו, הוריו, אחיו), להזמין אותו למפגש משותף עמם ולהשמיע לו כיצד קבוצה זו רואה את מצבו הנוכחי. מפגש כזה עלול להיות חוויה קשה ומטלטלת, אך אחריה קשה יותר 'להתחבא' מאחורי האמירה שאין צורך בעזרה. מעבר לכך, חשוב לי להזכיר משהו גם לגבי עצמך - מותר לך להמשיך ליהנות מחייך! אל תקדישי את עצמך רק לרווחתו, אלא טפלי גם ברווחה האישית שלך. עשי דברים משמחים ומהנים על-מנת להחליף כוח, ואל תשתפי פעולה כל הזמן עם העצבות והמרירות שהוא חש כעת. נסי לזכור שרק כך תוכלי להמשיך לתמוך בו לאורך זמן... בהצלחה, אורנה

שלום, היה בסוף השבוע ויכוח (עץ) לגבי בכי של מטפלת באמצע פגישה מול מטופלת שלה בעקבות תכנים שהמטופלת מעלה תוך כדי השיחה. והדבר משך את תשומת לבי. אשמח לדעת יותר, למה הדבר אינו מקובל מבחינה מקצועית. הרי אתם בני אדם ויש לכם רגשות שלפעמים אי אפשר לשלוט בהם. אני דווקא רואה בבכי של המטפלת שלי כסוג של שותפות, של הבנה, הרגשה הדדית... שהיא כואבת את כאבי. וזה מה שהטיפול אמור להיות? לא? שותפות, מסע ארוך על אופניים.....?!!!! את יכולה להסביר יותר את הנושא.

שלום כרמית, אנסה להבהיר: העמדה הניטרלית של המטפל, הנפוצה בעיקר בפסיכואנליזה ובגישות טיפוליות השואבות משם, נועדה לאפשר למטופל לברוא בחדר הטיפול ייצוגים של דמויות ושל יחסים מעברו, עם מינימום 'הפרעה' מצד דמותו הממשית-המציאותית של המטפל. מאז שנוצרה העמדה הטיפולית הזו זרמו מים רבים בברזי הפרקטיקה הטיפולית, וכיום יש גישות הרואות בדמותו הממשית של המטפל חלק בלתי נפרד מההתרחשות הטיפולית הספציפית המתקיימת בין שני אנשים: האדם שהוא המטופל והאדם שהוא המטפל. אבל גם בגישות האלה, חשיפה עצמית של המטפל היא אקט שנבחן בכובד ראש, מתוך ניסיון לא להעמיס על המטופל אינפורמציה מיותרת ומכבידה. בכי של המטפל יכול להיחוות כאקט של קרבה והשתתפות מחממת לב, ויכול להיחוות כאקט בלתי מובחן, חודרני ומעיק. הדרישה המקצועית מהמטפל, היא לבחון האם ביטוי רגשי כזה מצדו מועיל למטופל ולקשר הטיפולי, או שמא מדובר ב'פריצה' לתוך הקשר הטיפולי של חומרים אישיים שמקומם אינו שם. וזהו, אגב, תפקידו של המטפל כל העת: להיות קשוב למקום בו המטופל נמצא, להגיב אליו באורח מדייק, להתבונן בתהליך, להכיר במקומות בהם הוא עצמו מעכב תהליך, וכן הלאה... לילה טוב, אורנה

שלום, לפני שבוע בערך הלכתי למועדון עם כמה מכרים שלי, אני לא ממש מכירה אותם אבל הם מהחבר'ה, מכיוון שהייתי הבחורה היחידה בחבורה קיבלתי את מלוא תשומת הלב, מה שהיה בהתחלה נורא נחמד, רקדנו ושתינו, ובשלב מסוים כשהם כבר היו די שיכורים הם התחילו ממש להמרח עליי( מאוחר יותר נודע לי שהם בעצם התערבו ביניהם למי מהם "ילך" הלילה), אז הלכתי לשבת בצד ואיזה אידיוט אחד התחיל להציק לי וכשהבהרתי לו שאני לא מעוניינת הוא אמר אז אפשר לפחות לקחת לך סיגריה לפיצוי? איזה פיצוי מה הבטחתי לו? בקיצור התעצבנתי והלכתי הביתה. אתמול יצא לי להיפגש איתם שוב ולפנות בוקר ביקשתי שיקפיצו אותי הביתה, כי לא התחשק לי ללכת ב5 בבוקר לבד מפלורנטין וחשבתי שזאת בקשה הגיונית מה גם שזה היה בדרך שלהם ממילא. באוטו הם התחילו להטיח בפניי האשמות שאני לא בסדר וסתם מפלרטטת ואחרי זה חותכת והולכת הביתה, ועוד מבקשת טרמפ הביתה, פרימדונה שלא יכולה ללכת ברגל (זה מה שהם אמרו) הם ממש צעקו עליי, נכון הם היו שיכורים אבל עדיין... מה הם ציפו שיקרה? סקס בשירותים? כל השיחה הזאת נמשכה בערך חצי שעה כשכולם נגדי, נכון אני לא ילדה קטנה ואני כבר בת 22, אבל נורא נעלבתי, כולם אמרו שאני מגזימה, אבל אני ממש לא רוצה לראות אותם יותר, את חושבת שאני לא צודקת ? אולי באמת פלירטטתי יותר מדי אבל זה לא אומר שצריך לכעוס עליי על זה שאני לא מסכימה לשכב איתם, או אולי אני באמת לא בסדר, אני באמת די פלרטטנית לפעמים, אבל הם לא נתנו לי לצאת מהאוטו עד ( הוא נעל את הדלתות), שהם לא סיימו להעליב אותי ולגרום לי להרגיש כמו מטומטמת גמורה. אז אחד מהם התקשר להיתנצל, לקבל את ההתנצלות או לא? תודה, וסליחה על האורך

ואת קוראת להם חברים שלך??? חברים לא אמורים לגרום לך להרגיש כ"כ רע, אולי כדאי שתחשבי על מציאת חברים חדשים, מה גורם לך בכלל לחשוב על להמשיך להיות עמם בקשר????

אני עם אילנית. החברים שלך מתנהגים אלייך כמו מטבע עובר לסוחר. מה זאת אומרת הימרו עלייך? לא נראה שהם רואים הרבה מעבר לגוף שלך, וחבל, כי אני בטוחה שאת שווה הרבה הרבה יותר. אני גם חושבת שזה לא הכי נבון להיכנס לאוטו עם חבורה של בנים שיכורים שאת אינך סומכת עליהם, זה יכול להיגמר רע. אבל את אמיצה. אני כנראה הייתי עושה במכנסיים מרוב פחד, כשהייתי רואה שהם נעלו את הדלת, או לחלופין מרביצה בלי הבחנה....לדעתי, הם לא עושים לך טוב בכלל ולא ראויים להיקרא חברים. בהצלחה any way...(:

שאלות לשואלת איך את רואה את עצמך, האם את מרגישה משיכה למצבים מסוכנים? האם חוויות כאלה יוצרות בך הנאות וריגושים מסוימים? האם את מרגישה שאת נמשכת לשחק באש? האם את מרגישה שאת מנסה לפתות אותם בשביל לתת להם אחר-כך נבוט בראש? כאילו קצת נהנית גם להתעלל בהם? להקניט קצת או לסובב אותם על האצבע? מן קטע של שליטה כזה? למה נמשכת לשם?

שלום שואלת, אני נוטה להסכים עם הכותבים האחרים שבחורים אלה לא התנהגו באורח חברי כלל וכלל. למעשה, על-פי תיאורך הם נשמעים גסי רוח, תוקפניים ומאיימים. אני מציעה לשקול ברצינות את המשך הקשר. בכל מקרה, נסי להיות ברורה ככל האפשר בנוגע לסוג הקשר שאת מעוניינת לקיים עמם (כקבוצה, וברמה האישית). בהצלחה, אורנה

שונאת את עצמי .שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי. ש ו נ א ת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מחר יום האהבה . לא מוצאת ת'כוחות לצאת עם חבר שלי לחגוג את זה וגם יוצא השבוע התאריך של החצי שנה שלנו ביחד. לא מרגישה שיכולה להנות מבילוי והפתעה(שהוא הכין לי ואיני יודעת מהי..) רק מרגישה שרוצה להיעלם.למות.

חן היקרה, איך אדם שמעודד ותומך כמוך,אפילו כשרע לו,יכול לשנוא את עצמו כ"כ? איך אדם אהוב כמוך ושיש לו חבר אוהב יכול חשוב על מוות ?(התעקבתי כמעט דקה עד שהצלחתי לרשום את המילה 'מוות',כי זו מחשבה נוראית ואינך צריכה אפילו לחשוב על כך). מאחלת לך שתרגישי יותר טוב, שתרגישי הקלה, משתנה

מאחלת גם לך ,הקלה מהירה. הלוואי. ליל מנוחה, יקרה

אורנה בוקר טוב, אני כל כך רוצה , לפרוק את המטען שיושב בלב ,וכרגיל ,קשה. ההרגשה איומה. כל כך איומה שקשה לי להסביר אותה גם איני בטוחה שאתם,כאן ,רוצים בכלל "לשמוע" אותי. "להחזיק" אותי. מרגישה שאני מעייפת לא רק אתכם , גם את עצמי. רוצה כל כך לשים קץ לסבל שבפנים. מרגישה שנוחתת ישר לפנים. עשיתי חתכים(לא עמוקים.. אני אף פעם לא חותכת עמוק כדי לא להרוס את הגוף ,אבל מצד שני רוצה להרוס אותו, מרגישה שהוא מושחת ,משומש, סוג ב'.הרבה פגעו ,והשחיתו את הגוף) על אף שהבטחתי לעצמי ולמטפלת ולפסיכיאטר שאני לא עושה יותר... שאני מפסיקה להוציא את התסכולים,הכעסים על גופי... נכשלתי לא עמדתי בזה, חיפשתי משהו שיקל במיידי. והפציעה העצמית לא מקילה, גם מובילה להרגשת תסכול, וחששות אחר כך שישאר סימנים על הגוף, חברה שלי אמרה לי שאם אני חוששת זה אומר שבפנים כן אכפת לי מעצמי,כי אם לא היה אכפת לי הייתי ממשיכה לחתוך בבשר החי ועושה זאת באופן תדיר ולא לעיתים. היום לא התאפקתי.גם חתכתי קצת, וגם "התעסקתי" עם העור מסביב לציפורניים ופצעתי עד הדם. בסוף אהיה מכורה לפגיעה עצמית ,ואני חוששת מזה... מרגישה כל כך נואשת , כמו ילדה שצריכה עזרה עכשיו ואין... מצפה כבר לראות את האותיות הכחולות מתחת להודעה שלי, עם השם שלך. מצפה שתגידי משהו שיקל מיידית. אבל יודעת שזה לא יקרה. סליחה,אורנה שאני עושה לכם את זה. הלוואי שכבר אלך מכאן, שאמצא את הכוח לסתום ת'פה כשקשה... מצטערת, מקווה שתסלחי.

לחן אני לא מכירה אותך אומנם...ולא יודעת מה חווית בחיים שלך שגרם לך להרגיש ככה..אבל לדעתי, שום פסיכיאטר, שום פורום לא יוכלו לעזןר לך אם לא תחליטי קודם,שאת עוזרת לעצמך, שאת תהיי חזקה ותתמודדי עם מה שעובר עלייך. יש הרבה אנשים טובים שישמחו לעזור לך...ויתנו את הכל בשביל זה אבל הם לא יהיו שם כשאת תחתכי את עצמך...או גרוע מזה לפני שאת מבטיחה למטפלת שלך או לפסיכיאטר הבטחות...תבטיחי לעצמך ותאמיני בכוחות שלך....ואז הם באמת יוכלו לעזור לך...כולנו נוכל.

שלום חן, הנה "האותיות הכחולות" מתחת להודעה שלך, והן מלוות ברצון להיטיב, אך גם בידיעה שלא תמיד אפשר להגיע... כשאני עוקבת אחר ההודעות שלך אני מבינה מהן שאת נמצאת בטיפול רציף ועקבי, שאת מקיימת קשר זוגי רציף ועקבי, שאת נאבקת ומתמודדת עם כאבי החיים... זוהי בהחלט הדרך הנכונה! להמשיך ללכת עקב בצד אגודל, עוד יום ועוד אחד... מחזיקה לך אצבעות, אורנה

לחן אני כל כך מבינה מה שאת מתארת. הייתי במקום שלך, ואני תמיד עלולה ליפול אליו שוב. לא חשוב איזה החלטות אני אעשה עם עצמי, כי כשזה קורה - ההרגשה האיומה הזו, שוב היגיון לא עובד, אלא כאוס בגוף, ובנפש, הרגשה שאת נעלמת מהמציאות הזו, למקום שאין בו מילים, למקום שאת חייבת לראות את הדם כדי להרגיש קיימת. בזמנים האלה גוף ממשי אחר יכול להוות גלגל הצלה, אוויר לנשימה, תזכורת למקום השפוי שאתה לאט לאט טובע ממנו לתוך חור שחור. אף פעם לא מובן לי אנשים שאם ההרגשה היציבה שלהם באים בבקשות תחליט קודם לעזור לעצמך. זה כמו להיות בביצה טובענית, ומישהו עומד על הגדה עם מקל וומר לך - אבל קודם תחליט שאתה רוצה לצאת, מה כל החשיבות הזו לעצמי יציב ויחיד שלא צריך אף אחד...כשאתה לא רוצה להיעזר באחרים אומרים לך שאתה צריך להושיט יד, וכשאתה עושה את זה אורמים לך..רק אם אתה לא באמת צריך. אז עכשיו את חייבת יד - קחי, קחי גם חיבוק, קחי מה שאת צריכה. כשתהיי חזקה שוב , אז תהיי, בינתיים את לא..וזה בסדר. שולחת כוחות..אחת שתוהה על הבקשות האלה, כשהיא שומעת אותן מכוונות גם אליה.

אורנה,אני רוצה בהזדמנות לבקש סליחה שכתבתי לך למאיל האישי בלי רשות לפני כשנה.זה לא חוכמה גדולה כי אני כמעת בטוחה שאת לא כועסת אבל בכל זות חשוב לי לבקש סליחה.

איך תגיבו אם אכתוב רק שאני זקוקה ל'חיבוק ענק' ולהמון תמיכה ועידוד ממכן כעת, כי אני עוברת תקופה קשה מאוד ומייאשת?.... הפעם איני מעוניינת כ"כ לפרט מה עובר עליי, אך חשוב לי לומר שהצרות לא עוזבות אותי,ואין לי רגע של מנוחה,אלא רק עצב ותסכול בלתי-פוסקים,שגורמים לבלוטת הדמעות שלי 'לעבוד שעות נוספות'. ביי, משתנה

משתנה יקרה, אמנם אני לא מהמשתתפות הותיקות (ניתן להגדיר אותי כקוראת ותיקה...) אבל הרשתי לעצמי לענות לך... שולחת חיבוק וירטואלי וכוחות (למרות שאני חושבת שיש לך די הרבה משל עצמך, אם תרשי לעצמך לראות זאת) לעבור את התקופה הקשה ולהגיע לימים טובים יותר... לילה טוב, קרן

שולחת חיבוק לחיזוק

והחדשות לא יודעות לחבק ולתמוך?

תת היקרה, בטח שהחדשות יודעות לחבק ולתמוך,ואני מתנצלת שפניתי לותיקות בלבד - טעיתי בכך,פשוט בפעם שעברה שפניתי גם לחדשות קיבלתי תגובה לא נעימה ולא תומכת מאחת מהן,כמו זו שקיבלתי גם כאן מאחת מהמשתתפות הותיקות(שמניחוש קל - נראה לי שהיא נמניית עם ה'ותיקות' שהפריע להן שיצרנו 'עצים גדולים' בפורום,ורצו 'לסלק' אותנו ממנו). אשמח לקבל חיבוק ותמיכה גם מכן. תודה שהערת את תשומת-ליבי לכך, משתנה

למשתנה עצה ידידותית: http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-360,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1258,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1553,m-Doctors,-Forums.html אדיוס

משתנה יקרה, חיבוק גדול גם ממני. שמחה שאת לא מפסיקה לבקש. תחזיקי מעמד. לילה טוב יעלה

אני חוזרת על בקשתי מהשבוע שעבר, להמשיך לחפש את האיזון בין הזכות למצוא בפורום תמיכה ואהדה, לבין הזכות לא לתת תמיכה ואהדה. ובמיוחד - מבקשת לזכור שכל דבר יכול להיאמר בצורה מכבדת ומנומסת.

אני בזוגיות מזה כשמונה חודשים עם חולה מאניה דיפרסיה. אנחנו מאוד אוהבים וחושבים לעבור לגור ביחד אך אני מאוד חוששת מזה כיוון שעדיין לא ראיתי "בהתקף". אני יודעת שהוא אושפז (פעם אחת כשנפרדנו) ועוד כמה פעמים כשלא היינו בזוגיות עדיין. אנחנו חושבים להתקדם הלאה ביחסים וזה אומר אחרי המגורים ביחד, להתחתן ולהביא ילדים. אנחנו בני 33 ובנוסף לכל החששות, אני גם חוששת "לבזבז" זמן יקר במידה וזה לא יתאים, כי אני כבר מוכנה לנישואין והקמת משפחה. מה עושים? לוקחים את הצ'אנס? האם זה תורשתי? עניין התורשה בהחלט מטריד אותי.

שלום אני, שאלת שאלה קשה ומורכבת, ולצערי לא אוכל לתת לך תשובה קלה. את מתארת מצב בו קיימות סיבות משמעותיות לחשוש ליציבות העתיד המשותף, ומצד שני אי וודאות קיימת בכל קשר, גם כשתנאי הפתיחה נראים מצויינים. נושא התורשה, אגב, מהווה דוגמה מצויינת לאי הוודאות שהחיים מזמנים לנו. זאת משום שלצד מידה מסויימת של העברה תורשתית, ישנם גורמים רבים (דוגמת גורמים סביבתיים) שאין לנו אפשרות לשלוט בהם בצורה מלאה. לכן, אפשר להביא ילד לעולם עם בן-זוג בעל תורשה 'למופת' ולהיות מופתעים ע"י החיים, ואפשרי גם המצב ההפוך... אין מנוס מלשבת עם עצמך לעבודת חשיבה (והרגשה) מעמיקה ויסודית, במהלכה תבררי לעצמך לאיזה כיוון את נוטה, ואיזה סוג של 'הימור' את עושה עם החיים... מה את מקבלת בקשר הזה, על מה את מוותרת, ואילו תחושות מעורר בך המאזן שנוצר בין הדברים. אני רוצה להזכיר שמסע מעין זה לא חייבים לעשות לבד, וכדאי לך לשקול קשר טיפולי שיילווה אותך בדילמה המשמעותית הזו. שיהיה טוב, אורנה

אורנה שלום,השארתי לך במייל האישי הודעה.

לפני ימים אחדים, לאחר בדיקת ממוגרפיה שגרתית שאמי ביצעה, התגלה גוש סרטני. כיום אנו עומדים יומיים לפני הניתוח. החשש מפני הלא ידוע כ"כ גדול וההמתנה פשוט משאירה אותי באפיסת כוחות. יחד עם זאת, אני חייבת להראות בפני אמי כמאוד אופטימית ולשכנע אותה שיהיה בסדר, ומבפנים אני פשוט נקרעת. בנוסף, ביומיים האחרונים התחלתי לבדוק בלי סוף את השד מחשש שגם אני.... אני נכנסת להיסטריה מכל חספוס על עור השד או מכל רקמה שמתפרשת אצלי כלא תקינה. אני מרגישה שעוד רגע אני מאבדת את שפיותי. מה אפשר לעשות כדי להרגע קצת ולשרוד את התקופה הזו? תודה מראש

שלום שני, ראשית - איחולי החלמה מהירה וקלה ככל האפשר לאימך. המתח שאתן נמצאות בו כל-כך מובן, עד שאני נותרת עם התהייה מדוע עלייך להיראות אופטימית ורגועה. אתן באמת נמצאות במצב מפחיד, אתן באמת עוברות טלטלה עמוקה, כרגע הדברים באמת לא ברורים, וכל אלה הן סיבות משמעותיות לחוות מצוקה. יש לי תחושה שהמאמץ להיראות בסדר מותיר את שתיכן בודדות במידת מה - את מרגישה נקרעת מבפנים, אך נאלצת להעמיד פנים קלילות, ואילו אימך בוודאי מבוהלת וחרדה, ואולי גם היא מתאמצת להיראות חזקה ואמיצה. אני מציעה לנסות לבטא, לפחות במידת מה, את הרגשות והתחושות האותנטיות שלך. אני מאמינה שאימך תחווה אותך הרבה יותר איתה... ולגבי בדיקות השד שלך - אני מציעה לפעול בשני מישורים. הראשון הוא פרקטי - קבעי לעצמך בדיקה אצל כירורג/ית שד, ועדכני אותו/ה גם בנוגע להתפתחויות במצבה של אימך. המישור השני הוא רגשי - יתכן שזה הזמן לקבוע פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. אין לי ספק שאם יהיה לך מרחב רגשי עבור עצמך, תוכלי להיות פנויה ככל הניתן לתמוך באמך. שני, את מוזמנת לחזור ולהתייעץ עמנו כאן, ושיהיה בהצלחה בעוד יומיים... אורנה

הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל. מה-יתרון, לאדם: בכל-עמלו--שיעמול, תחת השמש. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו--שואף זורח הוא, שם. הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח. כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים--שם הם שבים, ללכת. כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע. מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.

סוף דבר ה כ ל נ ש מ ע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

זה מביא אותי למחשבה שלא נוכל להכתיב לאלוקים מה יהיה ואיך ה"מחר" יראה.וה"מחר" הוא כל שניה הבאה ולא נוכל לשנות את העבר.שאילה איפה אנו נהיה "מחר",איך נראה-זה תחום הבחירה.הבחירה היא מהות האדם ותורה ומצוותיו הם המצפן...

היי גאולה, נכנסת לכאן מדי פעם ורואה ששקט כאן.. לא מצליחה להבין למה..אצלי כעת גם שקט, שקט שלפני הסערה כנראה. מחר יש נסיון גישור נוסף בינינו, בדרך לגירושים, כל כבר שנה, הוא מסוב את כל העולם על האצבע הקטנה שלו.. לא מסכים לכלום אבל מספיק חכם כדי להביא את כולם לעוד דיון ועוד דיון וכשאני רואה איך גם המגשרת הלא- מנוסה שקיבלננו נשבית בקסמי ה- Passive-aggressive אני מרגישה פחות רע עם עצמי, על שהייתי ועודני נופלת מדי פעם לבורות האפלים שהוא כורה לי, ומקשט אותם מלמעלה בפרחים..כך הוא גם לא טורח לשלם מזונות לילדיו, כפי שנקבע בצו בית משפט, ואני "סבלנית" איתו עדיין..(=לא יודעת להציב גבולות, אמרתי?)ועובדת 12 שעות ביממה כדי לפרנס ולצוף.. ואוטוטו באפריל יתחיל המשפט שלו בנוגע לאלימות כלפי, ואני לא רגועה.. כרגע הוא "נופת צופים"אבל אני מכירה את הזעם העצור שבו, ופוחדת מ"נקמתו", הוא הבטיח לי שכמו שאני "הרסתי לו את החיים" כך גם הוא.. ואני בסך הכל רציתי לברוח, והוא לא נתן, כבל, איים, הפחיד, יצר בי תלות בו. כבר לא כועסת על עיוורוני, זה שכר הלימוד היקר שהייתי ועודני צריכה לשלם, רק כי החיים שלי, מילדותי, התחילו כל כך אחרת.. וילדי שלי , למרות ואולי בגלל האבא ש"בחרתי" להם , יקבלו ומקבלים כבר כעת אמא אחרת מזו שהייתה לי, ו(אני מקווה)חווית ילדות אחרת. אין לכם מושג כמה זה קשור..וכאן שקט, שיהיה לכולם יום נפלא. יעלי.

אכן צודקת את, אני מעריכה שהשקט הזה נובע מהיעדר מודעות לקיומו של הפורום הזה כאן באתר הזה, אבל ייתכנו גם סיבות אחרות. לצערי לא נראה לי שהדבר מבטא כי האלימות במשפחה נעלמה מהנוף.. לגבי דברייך: ואני "סבלנית" איתו עדיין..(=לא יודעת להציב גבולות, אמרתי?)ועובדת 12 שעות ביממה , - ההתמודדות לבד עם כל המטלות לא משאירה כוח , פנאי ואנרגיה לעוד זירת מאבק. האם ייתכן שאם תצליחי להתפנות (או להיעזר בעו"ד של הסיוע המשפטי שייצג אותך )למאבק על תשלום המזונות תוכלי לאפשר לעצמך קצת פחות שעות עבודה?

לא יכולה להחזיק מעמד.אין לי כוחות יותר.............אין לי כוחות.

ויק שלום, כואב לשמוע את תחושותייך, האם את רוצה להרחיב ולשתף? בכל מקרה אני, ואני בטוח ששאר חברי הפורום כאן בשבילך, דרור

רוצה.רוצה הקלה..אני נלחמת הרבה זמן.אבל אין לי כח אפילו לכתוב עכשיו.אני רק לא יכולה להיות ב"תוך" עצמי.הרגשתי קודם שבא לי לקפוץ מהחלון.כי כואב מדי.אז אמרתי את זה לבן זוגי.לא רציתי להבהיל אותו,רק שישמור עליי.כי אין לי כח.

שלום.אשמח לשמוע חוות דעת שנייה על המקרה שלי: הכרתי לפני חודש וחצי בחורה ויצאנו יחד,הקשר היה מעולה ונפגשנו די הרבה ועד מהרה הפכנו לחברים. לקראת סוף החודש אחותה של החברה מתחתנת.ששאלתי את חברתי על תאריך החתונה ועל הפרטים היא הזכירה שהיא שכחה להביא לי את ההזמנה וכי זה בסדר שאביא איתי חבר לחתונה כדי שלא ארגיש בנח ושהיא תבין אם אחליט לא לבוא כיון שאני לא מכיר את הכלה או את משפחתה בכלל... אני הרגשתי שזה מן רמז שהיא לא כל כך רוצה שאני יהיה נוכח באירוע ובדיפלומטיות היא ניסחה את זה כך שאני אחליט שלא כדאי לי להגיע כי בכל זאת אני לא מכיר שם אף אחד.מה דעתכם? האם זה נראה לגיטימי שהיא לא רוצה שאהיה נוכח?

רועי שלום, נשמע לי שאתה מרגיש פגוע שחברתך אינה רוצה להכיר אותך למשפחתה, אולי אתה גם מרגיש מעט מחוק, כפי שעולה מטעות הדפוס שבכותרת שלך. אני חושב שייתכן והיא אינה מעוניינת שתגיע, אך סביר מאוד גם שהיא אינה בטוחה מה אתה מרגיש ורוצה, ייתכן ובשל הזמן הקצר שאתם מכירים היא חוששת שזה ילחיץ אותך. עצתי לך היא לדבר איתה, לברר האם היא רוצה שתבוא תוך שאתה מבהיר שזה משהו שאתה מעוניין לעשות. כך לפחות אני רואה את הדברים, דרור

שלום, רציתי לשאול מה אתה מציע לעשות לגבי שעות שינה ממושכות. בכל שבוע כמעט, יום לפני הפגישה עם הפסיכולוגית, אני ישנה כמו משוגעת. לא מצליחה להתעורר. קמתי עכשיו, אחרי 12 שעות שינה. זה מאוד לא נעים.. גורם לי להרגיש בטלנית. וגם קצת מפחיד ביחס לשאלות ממקום העבודה... אני לא יודעת איך להפסיק עם זה, מרגיש לי מאוד לא לעניין. (וכן, סיפרתי למטפלת, אבל היא בעיקר הנהנה) אולי אני יכולה לשלוט בזה ואני באמת בטלנית?.. קשה לי להחליט.. האם זה קורה והגיוני? איך אוכל להפסיק לישון עד הצהריים ככה? תודה מראש, אני

שלום לך, שמתי לב שאת מתייחסת בדברים שלך לטיפול, את אומרת שיום לפני טיפול את ישנה המון. בעיני ישנם כל מיני הסברים לכך, כאשר בטלנית הוא האחרון שבהם, בעיקר משום שזה לא קורה לך כל יום. אני חושב שזה קשור לטיפול שלך, משהו שם גורם לך לישון יותר, לא לרצות להתעורר. ייתכן ואת מעדיפה שמשהו יישאר רדום, לא להיות מודעת אליו והטיפול מהווה סכנה לזה. שם משהו עלול לעלות וכהגנה את ישנה. ייתכן גם שבכל שבוע מחדש, משהו בך, באופן לא מודע מזכיר לך ואולי גם למטפלת שיש משהו שמפריע לך, שאת לא מתפקדת כמו שצריך, כי הנה את לא מסוגלת להתעורר. כמו שאמרתי אלו הן המחשבות שלי אבל הן מתבססות על מעט מידע והרבה השערות, אני מקווה שתוכלי לברר את זה יותר לעומק בטיפול, דרור

השבוע לפני כמה שנים עברתי אירוע של תקיפה מינית במשך השנה הכל טוב ויפה אבל בסביבות התאריך חוזרות לפעמים התחושות הקשות - במיוחד אם יש משהו שמציף אותן אנשים חדשים שאני מכירה לא יודעים איך להתייחס לעובדה שפתאום אני - מסמר החברה- חנוקה כל כך ולא מגיבה. זה כי הגוש חוסם כל כך בגרון ומאיים לפרוץ כל פעם שהפה נפתח... אז כדי שהברז לא ייפתח אני סותמת וממשיכה לעבוד בשקט. הייתי בטיפול בעבר אבל היה קשה לי לפתוח את העניין בפני המטפל. קושי לחשוף את הדברים האינטימיים ביותר שעברו עליי... ומטפלת אישה זה בכלל לא בא בחשבון. לא מסתדרת עם נשים מעבר לחברות שטחית ביותר

שמישהו ישאל אותי "מה קרה?"

דינה שלום, אירוע כמו זה שאת עברת הוא אירוע קשה, שאת חווה את ההשלכות שלו עד היום. חלק מהקושי הוא שיש בך משהו, כמעט מבודד בתוך בועה שעולה סביב התקופה הזו בשנה, שאף אחד לא יודע ובהרגשה שלך בלתי אפשרי שיידעו, זה מפחיד מדי. אני מבין שהטיפול הקודם לא עזר לך, ולא תמיד טיפול עוזר. אבל אני מציע שלא תהיי קשה עם עצמך, אני לא בטוח שאת חחיבת לגעת בנושא עצמו, בתיאור התקיפה המינית מייד. אני חושב שיש חשיבות לא פחות גדולה לדבר על הפחד שלך מכך שמישהו ישאל מה קרה. ומה המקור לפחד הזה. אני שומע ממך שרוב השנה טוב לך, את מתפקדת וזה אומר לי שיש לך משאבים להתמודד עם לחצים קשים. לכן אני מעודד אותך לנסות ולהיכנס שוב לטיפול, אבל הפעם לתת לזה להיבנות לאט, בהדרגה, לכבד את הקושי שלך ובעיקר להבין אותו. מגיע לך חיים טובים יותר מזה, דרור

היי, קודם כל תודה לאורנה על התשובות שקיבלתי לאי מייל הקודם שלי. הפעם יש לי שאלה לגבי לימודים. היום אני בעלת תואר ראשון בתחום ההנדסה. בזמן הלימודים נחשפתי לתחום ליקויי למידה וטיפול באנשים ככלל. הצלחתי מאוד בתחום וגם הרשתי סיפוק רב ממה שעשיתי. חשוב לציין שגם את תחום הלימודים שלי מאוד אהבתי. היום אני עובדת בחברת היי טק ולא חשה את הסיפוק שהרגשתי אז. התחלתי לשקול ברצינות הסבה מקצועית, לא קיצונית/מהירה אך לאט לאט לקחת קורסים. תחום טיפולי מעניין אותי מאד. אני מבינה שאין סיכוי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה מקביל ל3/4 משרה אלא אם כן אני אלמד בפתוחה. איזה עוד אופציות יש לי אם ארצה בסוף הדרך להגיע לתעסוקה טיפולית אך גם מפרנסת. ועוד דבר. לפעמים אני מרגישה מבולבלת בעצמי וזקוקה לטיפול פסיכולוגי או תמיכה כלשהי (למרות שאנשים סביבי אומרים שאני בן אדם חזק, אבל לכל אחד יש תקופות). בתקופות האלה אני שואלת את עצמי, אם אני לא תמיד 100% יציבה איך אוכל לתמוך ולעזור לאחרים? וגם, אם אלמד ואדע לנתח מצבים נפשיים ופסיכולוגיים - איך אמנע שלא לעשות לעצמי אנליזה מיותרת? איך בעצם פסיכולוג חיי עם המצבי רוח של עצמו, מה הוא עושה? איך לא חופר בעצמו יותר מידיי? אשמח לכל התייחסות שלכם בנושא, פורום מקסים :) תודה

אלוני שלום, השאלות שלך הן בהחלט במקום, והתשובות על חלקן יכולות למלא סמינרים שלמים. באשר לשאלה על תחומים טיפוליים נוספים, את יכולה לפנות לבתי ספר לעבודה סוציאלית, אם כי גם שם ההשקעה מרובה. את יכולה ללמוד ריפי בעיסוק, שם תהליך ההכשרה קצר יותר. את יכולה גם לנסות ולהרחיב את העיסוק שלך בלקויות למידה. כיום יש שגשוג בתחום זה ואת יכולה לנסות להשתלב. באשר לשאלה איך מי שנעזר יכול לעזור, איך מי שנתקל בקשיים יכול להתמודד עם קשיים של אחרים, הרי שנראה לי שהתשובה ברורה מאליה, ובכל זאת - ללא מודעות לקשיים שלך, ולמקומות החלשים שלך, כמו גם מוכנות לקבל עזרה, תתקשי מאוד להגיע למקום טיפולי. אבל, וכאן אני אולי מתייחס לשתי השאלות האחרונות שלך, ישנם מקרים בהם הקשיים בהם נתקלים, המקרים בהם נתקלים משפיעים יותר מדי, לא נותנים מנוח ולא מאפשרים חיים מעבר לחיים המקצועיים. במקרה כזה אני ממליץ לא להכנס לתחום הזה על אף העניין שיש בו. זה יכול להיות כמו פרפר הנמשך אל המנורה ונשרף. למעשה מה שאני אומר זה שחיוני שתהיה המסוגלות לשמור מרחק, לדעת לשים את הגבול במקומות הנכונים, מקווה שעניתי על השאלות שלך, דרור

הי אלוני, בדיוק הייתי באתר אונ' חיפה... מתקיים יום פתוח בקרוב בחוג ללקויות למידה בקרוב, אולי יעניין אותך להגיע.. הנה הלינק: http://www.edu.haifa.ac.il/main/images/stories/various/302.pdf אלה לימודים לתואר שני, ולא מתקבלים רק בעלי תואר ראשון מחוגים טיפוליים. מגמה דומה, חדשה יותר ופחות דורשנית, נפתחה גם בירושלים. אם זה מעניין... בהצלחה בעניין ההסבה..

שלום וברכה אני סובלת מקנאות בלתי נסברת.יש לי חבר מזה שנה וחצי, אנחנו גרים ביחד,הכל טוב ויפה עד שאנחנו יוצאים מהבית.אני כל הזמן סורקת את האזורים איפה שאנחנו נמצאים ע"מ למצוא איזה בחורה יפה וכל הזמן מסתכלת עליו כדי לבדוק אם הוא מסתכל עליה.הוא כבר הסביר לי מיליון פעמים שהוא אוהב אותי ושאם הוא מסתכל זה טבעי, וזה לא קשור בכלל אלינו. אבל כל פעם שהוא מדבר עם אישה אחרת, לא משנה אם היא מכוערת או יפה, רזה או שמנה, אני כועסת ימים שלמים. למרות שאני בטוחה שהוא אוהב אותי, ושאני יודעת שאני נראת מצויין ושהקשר שלנו מעל כל הדברים הקטנים האלה, כל פעם זה קורה מחדש. אני בוחרת כיסא במסעדה כך שהוא לא יראה אף אחד, אני בלחץ אטומי כל פעם שאישה אחרת יפה מתקרבת לאזורנו. אני הורגת מלצריות עם המבט. וזה מתחיל לשגע אותי...בבקשה, HELP!

רחל שלום, כשקראתי את דברייך שמתי לב לטעות דפוס קטנה, אלו קורות הרבה, גם לי, ורוב הזמן אין בהן כלום, אבל במקרה שלך אני חושב שהן ממצות את הרגשתך. כתבת "אני סובלת מקנאות בלתי נ ס ב ר ת". שילוב בין בלתי נסבלת ובלתי מוסברת. ולדעתי מצב כזה הוא מצב קשה מאוד, מצב בו משהו לא נסבל אבל גם לא ניתן להסבירו ולכן גם לא ניתן להתמודד איתו. ייתכן וישנן סיבות רבות לקנאה שלך, אולי כאלו הקשורות לדימוי העצמי שלך, ואולי אף כאלו הקשורות למשאלות לא מודעות שלך שמתקשות לקבל ביטוי. משום שנשמע לי שאת כה סובלת ומשום שיש בזה משהו שיכול גם במישור המציאותי להיות הרסני עבורך ועבור הקשר שלכם אני בדעה שטיפול מעמיק, יכול לסייע לך להגיע להבנה ואז גם לפתרון, של הקנאה שלך. להפוך את הבלתי מוסבר למוסבר, וכתוצאה מכך את הבלתי נסבל לנסבל, בהצלחה, דרור

שלום, דרור תודה רבה על תגובתך... אתה צודק לגבי הטעות...המצב אכן בלתי נסבל והאובססיביות הזאת יכולה להרוס את הקשר הנהדר שיש לי. איזה טיפול אתה ממליץ ? החבר שלי טוען שקנאות הנה ביעה בביטחון של האדם. אני אדם מאוד בטוח בעצמי, אבל כשזה נוגע לזוגיות הדבר משתנה. כבר היה לי קשר שנפגע מאוד בגלל הקנאות שלי ואני לא רוצה את זה שוב. החבר שלי היה פעם נשוי ובגד בגרושתו וזה מחמיר את המצב בהרבה. הוא אומר שזה היה כשהוא היה מאוד צעיר וחי בקשר נוראי, ושהוא בגד כי הוא היה תמיד לבד, וגרושתו לא יצאה מהבית איתו לשום מקום. אנחנו זוג שמבלה הרבה ביחד והוא אומר שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים ושאין שום קשר לנשוין שלו בעבר. הבעיה היא שהוא מסתכל על בנות אחרות (אני גם מסתכלת על בנים אחרים, אבל לא כשאני על ידו, כי בעיניי זה חוסר כבוד ) - או שאני מדמיינת את זה. יתכן שאני כל עיוורת בעניין שאני מדמיינת שהוא מסתכל על בחורות אחרות???? תודה פלביה

היי אני צעירה בשנות ה20 המוקדמות נשואה טרייה ובעלי מבוגר ממני ב10 שנים ברוך השם הכל טוב ויפה עד שזה מגיע למיטה. בעלי לטעמי עדין מדי אוהב נשיקות עדינות חיבוקים עדינים וכו.... אני יותר בקטע של מין אגרסיבי נורא נורא בא לי שהגבר ישלוט לי בא לי שקצת יכה אותי בזמן סקס קשירות הצלפות נשיכות וכו...(יש הבדלים עצומים מבחינת הסגנון). עד כה אחרי שגיליתי שזה הסגנון המועדף עליו עדין...שיניתי את מה שאני אוהבת ומתנהגת אליו בעדינות בזמן המין אבל אני לא מרגישה שאני נהנית. סיפרתי לו מה אני אוהבת והוא לא ממש התלהב מזה אך גם לא הסתייג. איך אני משכנעת אותו לשחק משחקי סדו מזו לפעמים?

שרית שלום, המצב שאת מתארת מורכב מעט. בעלך אינו נהנ מיחסי מין סאדו מאזוכיסטיים, ואת לא נהנית מיחסי מין עדינים. אין לי תשובה ברורה כיצד לגרום לו לרצות לקיים יחסי מין עם גוון סאדו מזוכיסטי אם אינו רוצה בכך, את יכולה לנסות ולשכנע אותו בכך שזה משהו שאולי עם הזמן ילמד לחבב, או אפילו משהו שהוא עושה בשבילך כפי שאת עושה בשבילו. הבעיה כאן היא שאיך שלא הופכים את זה צד אחד נשאר לא מרוצה, ואני נשאר עם השאלה למה. את מתארת אותו כנמצא בצד אחד, קיצוני של יחסי מין - עדין. ואותך בצד הקיצוני השני. ומה עם כל האמצע, האם זה מקום שאתם יכולים להגיע אליו. שיספק אתכם. זו לפחות דעתי, שהאמצע אינו אפור הוא יכול להיות הפתרון עבורכם ומהנה עבור שניכם, בהצלחה, דרור

אשמח לשמוע פרטים על התופעה הנ"ל. תדה מראש

אוהד שלום, קצת קשה לי להתייחס לשאלה שלך, כי לא ברור לי לאיזה מגע אתה מתייחס. האם פיזי או נפשי. האם עם כל האנשים או מגע מסוג מסויים. אנא פרט עוד כדי שאוכל להתייחס לשאלתך באופן טוב יותר, דרור

דרור יקר, כתבתי לך לפניי כשבועיים על שיחת טלפון שהייתה לי עם הפסיכולוגית שלי, כאשר רציתי לבטל פגישה... http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-689,xFT-618655,xFP-618655,m-Doctors,a-Forums.html אני מטופלת במרפאה ציבורית לבריאות הנפש ולא משלמת.. הנושא על כך שאני תופסת מקום של מטופלים אחרים שזקוקים לזמן הזה עלה הרבה בטיפול, ודווקא מהצד שלי מכיוון שהרגשתי שיש אנשים שזקוקים לזמן הזה יותר ממני. היא לא אמרה סתם שאני תופסת מקום, זו הייתה אמירה מכוונת במטרה לגרום לי לרגשות אשמה. הפגישה האחרונה תהיה השבוע ,(שבוע שעבר היא ביטלה – היא הודיעה על זה לפניי כחודשיים בערך...). אני עדיין מרגישה רק כעס, תסכול וחוסר הבנה מצידה. אני לא רוצה ללכת לפגישה הזאת... לא רציתי לסיים ככה את הפגישות, למרות שזה היה עניין דיי צפוי איתי. אני עוד חיה באיזושהי אשליה שלא יגמרו הפגישות ושהיא תגיד שהחליטה להוסיף פגישות. אולי גם זו הסיבה שלא התייחסתי לסיום הפגישות בדבריי- זה היה נהפך לאמיתי מידי. הייתי רוצה לסיים ככה, בלי לראות אותה יותר.. בלי כל הקיטש הרגשי הזה של הפרידה. אני אפילו חושבת על דברים לספר לה כמו כל פגישה רגילה אחרת ולא כאילו אני עומדת בפניי פגישה אחרונה. המחשבה על לכתוב לה או לצייר לה ציור לפרדה, כמו שחשבתי תמיד שאני יעשה, נראית לי בלתי אפשרי (לפחות מתנה קניתי...), לא מצליחה להתחבר למקום מעריך ואוהב... רק אכזבה אני מרגישה. רוב הקשר שלנו היה כזה וברור שייגמר ככזה. כמעט לכל אורכו הרגשתי שאני לא מתחברת אליה, אולי אפילו סלידה מסוימת לעיתים. לא יודעת איך אני אלך כשכל מה שאני מרגישה אילו רגשות שליליים וכל מה שאני רוצה זה לשמור מרחק עד שהן ייעלמו... אני יודעת על סיום הפגישות יותר מתשעה חודשים, מספיק זמן בשביל להבין שהן נגמרות ובכל זאת זה בלתי נתפס. לא רוצה לסיים ככה... אני מקווה שהיא תחליט להוסיף עוד פגישות. (למרות שבאותה נשימה ממש לא רוצה...). וכרגיל לא יודעת מה אני רוצה ממך, אין שאלה ברורה רק מחשבות... תודה..

פרח שלום, סיום של טיפול הוא אף פעם לא קל ונשמע שעבורך זהו דבר קשה במיוחד. בעיקר משום שהוא נחווה כחוסר אכפתיות, כנטישה. אני שומע אצלך הרבה כעס ומרמור ואף סלידה מהמטפלת, אבל באותה נשימה את היית רוצה שהיא תוסיף פגישות. נשמע לי שאת מאוד אמביוולנטית לגבי הטיפול. אבל כרגע את מסוגלת לחוות רק את הרגשות השליליים המגנים עלייך מפני פגיעה גדולה יותר. אני רוצה לומר שכנראה יש משהו נוסף שם, לא מודע, שממשיך להביא אותך לטיפול ולרצות בכך שהיא תוסיף עוד פגישות. נסי לתת גם לו מקום, זה חשוב לך גם אם זה כואב, זה יאפשר לך לחוות את הדברים בצורה מלאה יותר ועם פחות תחושה של ריקנות, אני מקווה שתוכלי לסיים את הטיפול בצורה שגם תתרום לך, דרור

שלום פ. איכשהו הדברים שכתבת החזירו אותי 5 שנים אחורה, לילדה הראשונה שחנכתי בפר"ח (פר"ח הפרוייקט. זה עם הגרשיים). אני יודעת שזה קצת לא הוגן אולי להשוות את שני המקרים- בכל זאת היא הייתה רק ילדה בכיתה ה'- אבל איכשהו ההתנסות איתה לימדה אותי גם כמה דברים על עצמי ובכלל, אז אשתף גם אותך. נקרא לה טניה, למרות שזה לא שמה, הייתה ילדה ממוצא רוסי, קשה קשה קשה. הלכה מכות בלי הפסקה בבית הספר. הרביצה לילד אחר שממש רק הגיע לארץ "כדי שיזכור כבר עכשיו לא להתעסק איתי ושילמד מהר להסתדר. ככה גם עשו לי כשבאתי לארץ".. נשמע כמו תכנית על אסירים, אבל ככה היא חשבה. היא הייתה ילדה יפה מאוד, פלרטטנית לא קטנה, והיה מאוד לא פשוט איתה. המשחקים ששיחקנו כמעט תמיד עירבו עריפת ראשים לבובות, או משחקי דרמה עם הצלפות ומכות. (ולא, לא היו בעיות בבית, למיטב ידיעתי). לא חשוב כמה ניסיתי להתקרב, היא תמיד ברגע האחרון הייתה 'בורחת', 'יורקת' לכיווני שקרים גסים, מבטלת פגישות תוך כדי צחוק אדיש וקר.. לא היה קל בכלל. ובכל זאת, נשארתי איתה כל השנה. לא פספסתי פגישה. גם כשהבריזה לי התעקשתי להמשיך לבוא.לפעמים גם הייתי כועסת ומעמידה אותה במקום ומציבה גבולות, אבל רוב הזמן פשוט הייתי שם (בין היתר כי הייתי שתקנית גדולה אז, ולא באמת ידעתי מה עוד לעשות). היא הייתה זורקת לעברי עצמות של תשומת לב אבל מהר מאוד חוזרת לסורה. לא הבנתי למה היא מתנהגת ככה, אבל קיבלתי שכנראה זה מה שעוזר לה לשרוד בבית הספר ושככה היא וזהו. אבל את יודעת, מעבר לכל הקושי, גם שלי וגם שלה, נרקם שם משהו אחר בינינו. איכשהו הרגשתי שמשהו בכל זאת 'עובד' במה שאנחנו עושים ביחד. למה הסיפור הארוך, את שואלת? כי אחרי תקופה ממושכת של הכנה לקראת הפרידה (בה היא לא הביעה שום רגש או כל דבר אחר) הגיעה הפגישה האחרונה. מנחשת מה היא עשתה בפגישה האחרונה?.. היא הרביצה לי. ממש כך. שרטה אותי בידיים, ניסתה לבעוט בי באויר (כי לא באמת רצתה לפגוע), דחפה אותי במדרגות וצעקה שלא אחזור יותר לעולם. (ועקבה אחריי בעינייה מהחלון). היא התקשרה אליי שוב משדה התעופה, רגע לפני שטסה לרוסיה לחופשת הקיץ, והתקשרה שוב מיד כששבה לספר איך היה. והמשיכה להתקשר פה ושם עוד שנה בערך... מה שאני מנסה לומר (בסיפור הארוך מדיי הזה) זה שטיפול קשה וקשר לא רך ונעים כמו שמקווים, הוא לא בהכרח קשר לא משמעותי. לא לך ולא למטפלת. עוד מה שאני מנסה להגיד זה שלפעמים הרצון לחתוך מהר, או להרביץ אם אתה קטן, נובע דווקא מהעובדה שבכל זאת נוצר שם משהו שנגע. משהו שנתן איזו תחושה אחרת ממה שהיינו רגילים. אולי שווה לדבר על זה. פרידות הן אף פעם לא קלות, גם אם הקשר היה לא ברור לאורך השנה. כתבתי המון...סליחה..קצת ניסחפתי עם הזכרונות שפתאום צצו בחיוניות מפתיעה.. מניחה שזה לא באמת עזר, אבל אולי בכל זאת קצת.. לילה טוב, ל.

אומנם כבר' דשתי' בנושא זה עם ליאת בסופ"ש,אך כעת אני מרגישה עוד יותר שרע לי ועצוב לי,ושחיי פונים לקראת תפנית שלילית בלבד ולא חיובית. ליאת צדקה בכך שאמרה שעיצות בד"כ לא עוזרות וכו',ולכן איני מצפה לעיצה,כי נראה לי כבר ששום עיצה לא תעזור לי,אך אולי תגובתך תאפשר לי להבין מה 'דפוק' אצלי,ולמה אני 'הורסת' את חיי במו-ידיי ולא מנסה לעשות כלום כדי לצאת ממצב מתסכל זה. ןכמו-כן להבין למה תמיד...תמיד... אני 'אוכלת אותה' עם כל דבר,ואיני מגזימה - כאילו שמשהו בפרצוף שלי אומר לאנשים 'הנה הפראיירית,תעבדו עליה בלי בעיה',ואנשים קולטים 'פראיירים' כמוני ומנצלים זאת,וככה זה אפילו עם בחירת בני-זוג,עם יציאה ל'בליינד-דייטים'(בתקופה שעוד הסכמתי לצאת). וחוץ מזה שיש לי כאילו 'כתם שחור' גדול בכל נושא מציאת העבודה,בגלל העובדה שבעבר פוטרתי(בלי קשר שזה לא היתה אשמתי ולא היה קשור לתפקודי בעבודה),ולכן גם לחפש עבודה כבר הפסקתי מזמן,אין לי יותר כוח לאכזבות; ממילא כל אדם שבטחתי בו איכזב אותי בסופו של דבר בצורה זו או אחרת. פשוט אין לי כוח יותר לכל ה'סבל' הזה שאני עוברת,חיי הם כמו 'מלחמת התשה'. מצטערת על שהארכתי, משתנה

למשתנה שלום, לעיתים הדרך בה אנו מסתכלים על הדברים ישנה השפעה אדירה גם על מה שאנחנו חושבים שקורה ולעיתים אף על מה שקורה באמת. כאשר את חווה את עצמך כמישהי שרואים בה פראיירית את תחפשי עדויות לכך וכשתחפשי תמצאי.כך גם לגבי העבודה, אכן כשמפוטרים ממקום זה מעלה שאלה, אבל אם כל מי שפוטר לא היה מוצא עבודה, מעט מאוד אנשים היו עובדים כיום. כך שנראה לי שמשהו בך גורם לך להרגיש לא טוב עם עצמך, עם דימוי עצמי נמוך וכשאת מרגישה כך, גם אחרים רואים בך את זה, כי זה מה שאת מראה, וכתוצאה מכך נוצר מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו. בעיני הדרך שלך לצאת משם היא לעבוד על הדימוי והערך העצמי שלך באופן עמוק אמיתי והדרגתי, דרור

תודה דרור על תשובתך, מתשובתך הבנתי שכמו ליאת,גם אתה ממליץ לי על טיפול פסיכודינאמי,אך חשוב לי לדעת - עד שאעשה טיפול זה יש לי לדעתך אפשרות לצאת מ'המעגל הזדוני' שאני נמצאת בו(יאוש- גימוי עצמי נמוך-אבטלה-יאוש וכו')? כי בשביל לממן טיפול כזה אני חייבת לעבוד,וברור גם שצריכה לחזק את דימויי העצמי. יש פיתרון למצב זה?